פרק מתוך רומאן חדש בשם הזה בהוצאת כרמל
המצעד של 1 במאי 1950 יצא מכיכר המושבות דרך רחוב אלנבי ועד ל"הבימה".
צעדנו על הכביש השחור, שבהק באור השמש, ורוח אביבית קלה הניעה את הדגלים. זה היה יום אביבי נהדר, חמים וזוהר. צעדתי בראש התהלוכה, בראש מורם, כולי אומרת גאווה וחשיבות, אוחזת את הדגל האדום בשתי ידי האיתנות. מימיני צעד אליעזר ומשמאלי חיים חברו, וכל אחד מהם נשא דגל. התקדמנו ושרנו את המנון האינטרנציונל – ההמנון הבין-לאומי של כל פועלי העולם.
התהלוכה מילאה את כל רוחב הכביש, והיא התארכה והתארכה. צעדו בה גברים, נשים ובני נוער. רחוב אלנבי המה מקולות השירה ורשרוש הדגלים.
בפתחי החנויות עמדו חנוונים ובעלי עסקים והסתכלו בנו בלא אהדה, ואילו המלצרים בפתחי המסעדות – בחולצות לבנות ובנעליים שחורות מצוחצחות – חייכו אלינו ומחאו כפיים. ידיים שמחות התנופפו מעל מרפסות צפופות באנשים שהצטרפו לשירה בקולות רועמים, ונערים מוכרי עיתונים מחאו כפיים ושרו.
'שולי, שולי. האמנם זאת שולי מהקיבוץ שעבדה בדיר, ויצאה למרעה רכובה על סוס? כן, זאת היא, אינני טועה. על אחת כמוה חלמתי במצרים, ואחת כזאת ראיתי בדמיוני. בחורה בריאה, חזקה. תראו איך היא אוחזת בדגל, באיזה כוח ואיזו עוצמה, וצועדת בצעדים איתנים על כביש אספלט, ושרה בקולה החזק. כן, כזאת ראיתי בדמיוני, ובבחורה כזאת חפצתי. אחת כזאת מוצאת-חן בעיני. מציאותית, חופשיה, ונראית בעלת עקרונות משלה.'
הרגשה חלומית מרקיעת שחקים פקדה אותו, והיא הלהיבה את דמיון רוחו. הוא החל להמריא על כנפי הדמיון, ומבטו משוטט על הצועדים לידה, השרים בקולות איתנים כמוה. לרגע חשב: 'גם הוא יצטרף לצועדים.' אבל עצר. אין הוא פועל, הוא פקיד, ולא נאה לפקידים לצעוד בחג הפועלים. אבל המראות מהקיבוץ שבו ועלו לנגד עיניו, ציפיות ותמיהות, והוא אימץ את כל כוח דמיונו. הדמיון העלה דמיונות, והבריח עצמו מהמציאות, והתעלם לגמרי מהתהלוכה, והצטרף לסופה, לקהל המלווה את הצועדים. הוא הלך כמו צמחו לו כנפיים, במחשבתו מהרהר על שולי שהיא החלוצה הבונה את הארץ בדיוק כמו שצייר לעצמו בקן של "השומר הצעיר" באלכסנדריה, ובלבו הייתה עולה ומבעבעת עצורה בנפשו, ועיניו עוטות דוק של חולמניות מעורפלת.
"שולי! שולי!" שמעתי פתאום קול – לא לגמרי מוכר – מקצה המדרכה.
רמזתי לו להצטרף לצועדים, אבל הוא נעצר בפינת שדרות רוטשילד.
"התהלוכה נגמרת בכיכר הבימה," קראתי לעברו תוך כדי הליכה. "אם אתה רוצה לפגוש אותי, בוא לשם!"
'אני אפגוש אותה' אמר לעצמו. 'אני אדבר איתה, אבל לא אגלה לה שהיא היא הבחורה עליה חלמתי. אבל איך אומר לה זאת? ובמה אפתח? ומה אציע לה? אבל נראה כאשר נעמוד זו מול זה. וכיצד אדע מה דעתה עלי? אבל כך או אחרת, עם בחורה כזאת אני רואה בסיס משותף לחיים. היא לא בחורה שהולכת בתלם, זאת כבר הבחנתי בקיבוץ.' וככל שחשב עליה יותר, ראה בה את הבחורה שהיה רוצה להכיר מקרוב, ולגלות לה שהיא זאת שראה אותה בדמיונו לבושה בפשטות בחצאית חקי וחולצה כחולה, סנדלים תנ"כיים פתוחים וכובע טמבל על הראש, מדברת בקול רם, צוחקת בפה מלא מבלי להתחשב בדעת הקהל ומה יגידו השכנים. והחליט לאט לאט לצעוד לקראתה בצעדים קטנים אבל בטוחים, שבסופם בוודאי תצא מזה חתונה, אבל בדרך הנהוגה בקיבוץ וברעיונות הקיבוציים על חיי משפחה ועל הנישואין.'
המחשבות חלפו בראשו והתגבשו, והיו ברורות יותר ויותר, והלכו והתבהרו כמו שמש היוצאת להאיר את העולם, וככל שעולה קרניה מתפשטות ומחממות את היקום. וככל שחשב יותר היה לו ברור יותר ומובן יותר בדיוק מה הוא מצפה ורואה בעתיד, בחייו עם חלוצה שהיא ילידת אירופה וחיה כבר חמש שנים בקיבוץ, וספגה את הרעיונות הקיבוציים ואת דרך תנועת "השומר הצעיר" שאין צורך ברב וחופה, שמלה לבנה וחליפה לחתן, והיא שווה לגבר ואינה מחכה שיפרנס אותה, ושניהם עובדים, והם בעלי הכרה, ויוצאים לתקן סדרי עולם, ויש להם שאיפות נעלות, חופשיים בדעותיהם, ואין איש כופה את רצונו על הזולת.
בכיכר "הבימה" נעצרה התהלוכה. על במה מוגבהת עלה איש גדול, בעל כתפיים רחבות וצוואר איתן, ובמילים "רבותיי הפועלים..." פתח בנאום על חג הפועלים ועל מלחמתם בקפיטליזם. הוא נאם בהתלהבות, בנפנופי ידיים, והקהל התלהב גם הוא ומחא כפיים וקרא, "בראוו! בראוו!"
אחר כך שוב פתחנו בשירה, ואחרי "התקווה" החל ההמון להתפזר.
בעודי כפופה כמו כולם מעל לערמת הדגלים, מקפלת את הדגל שנשאתי, הרמתי את ראשי, וראיתי לפני את הבחור שקרא לעברי קודם לכן, עומד לידי ומתבונן בי. הוא חייך חיוך מקסים.
הרמתי אליו את ראשי וחייכתי בשביעות רצון.
"את עדיין רוקדת הורה?" שאל.
"ודאי, למה לא? הרי גם אתה יודע לרקוד הורה. תצטרף."
"לא," אמר ומשך בכתפיו.
כאשר נפסקו הריקודים, ניגשתי אליו.
עמדנו זה מול זה. הוא הושיט לי את ידו, ולחצנו ידיים. הוא נראה נרגש.
"מה אתה עושה בעיר?" שאלתי אותו.
"אני גר בתל-אביב," אמר לי.
"אבל איך," שאלתי, "גם אתם עזבתם את הקיבוץ?"
"למה אתם?" אמר כלא מבין, "רק אני עזבתי."
הסתכלתי עליו ולא מבינה את דבריו.
כאשר עזבתי את הקיבוץ אמר לי מרסל שבקרוב הם עוזבים את קיבוץ גן, וכבר יש להם מקום מיועד להתיישבות החדשה, והוקצה להם קרקע להקמת קיבוץ בקרבת פתח-תקווה. ידעתי שהיה נשוי ואשתו בהריון. הסתכלתי עליו, וחשבתי: האמנם עזב את הישוב והשאיר אישה בהריון והלך לחפש את מזלו בעיר? הסתכלתי בו במבט נבוך, ואמרתי, "אבל אני זוכרת שחיי הקיבוץ היו טובים לך. היית כל כך קשור לאדמה, ולעבודות הדיר..."
לפתע הבחנתי שהוא מבין דבר מה, וראיתי בעיניו מבט משועשע.
"אני לא מרסל," אמר, "אני מרק."
"אם כן אתה לא מרסל?"
הוא צחק ואמר: "מרסל ואשתו בקיבוץ, ואני מרק, כאן בעיר תל-אביב."
אם כן, טעיתי. הרי מרק הוא הבחור עם המשקפים שניסה להרים את שני כדי החלב.
"סליחה," גמגמתי, "בלבלתי בינך ובין אחיך."
"אנחנו דומים מאוד," אמר ותיקן את משקפיו על אפו.
"הבנתי," אמרתי וצחקתי. "אתם כל כך דומים, כמו שתי טיפות מים."
"היו לנו אותו אבא ואותה אימא," צחק גם הוא, ומיד הוסיף: "את לא הראשונה שמחליפה בינינו."
"בסדר," אמרתי. "אם כן, אתה מרק, מתי עזבת את הקיבוץ?"
"לפני שלושה חודשים. אני גר בתל-אביב," אמר לי, "אני עובד לא רחוק מכאן, בחברת הביטוח 'ציון' ברחוב אלנבי 120."
"יפה מאוד," אמרתי.
לא רציתי לשאול אותו יותר, כדי לא להביך אותו, ולכן שתקתי. אבל הוא העז ושאל, "אפשר לפגוש אותך בערב?"
"שמע," אמרתי לו לבסוף, "אנחנו מתאספים הערב בקפה גלינה על שפת הים של תל-אביב לחגיגת האחד במאי. אם תרצה, אתה מוזמן לבוא לשם בשעה שמונה."
"אינך חוזרת לקיבוץ?" שאל.
"לא, גם אני עזבתי את הקיבוץ," עניתי.
ישבנו כולנו ב"קפה גלינה" ושוחחנו בהתלהבות על המשמעות של חג הפועלים, וגם על עניינים של מה בכך. בפינה עמד פטיפון וניגן מנגינות. רקדנו לצליליו.
ואכן הוא בא.
לבוש בקפידה בחולצת משי ירוקה, במכנסיים שחורים אלגנטיים ובנעליים שחורות שהתאימו למכנסיים הוא נכנס לבית הקפה בהיסוס.
הזמנתי אותו לשבת לידי. הבטתי בבחור מפעם לפעם בזמן שכולנו דיברנו. עורו היה שחום, שערו שחור כפחם, גלי כמו הים. אפו ישר, יפה, פניו מוארכים מעט, ופיו כמו מצויר עליהם. הוא ישב בשקט, מאופק ורציני מאוד, ולא השתתף בשיחה. רק עיניו השחורות הביטו בי מדי פעם מבעד למשקפיים מוזהבים.
הוא ישב לידי, הטיל מבט, התנשא מעט ממקום ישיבתו בוחן את היושבים ליד שולחן ארוך חום מלבני שעליו זיתים, בוטנים, כוסות ובקבוקי סודה. משני צדי השולחן ישבו בחורים ובחורות בני גילו, בין עשרים לעשרים ושלוש, בחורים בבגדי חג, צעירים, פועלי בניין וסוללי כבישים, בריאים, חזקים, גבוהים, רחבי כתפיים, ידיים גסות, ידי פועלים העובדים עבודות כפים, פניהם קשוחים איתנים, לבושים חולצות עם משבצות, צווארון פתוח מתוח על החזה הרחב, שרוולים מופשלים עד הפרק, מכנסיים מבד פשוט מכל מיני צבעים ששוליהם רחבים, מכסים את הנעלים הלא תואמות את המכנסיים, חגורות עור עבות מושחלות על המותניים. הבחורות בחולצות לבנות, חצאיות פעמון מתרחבות מבד פשוט, צמודות למותן היטב, בכל מיני צבעים. שום קישוט, שום תכשיט, מבלי הידור, פאר וטיפוח נשי, בלא איפור, לא טבעות על האצבעות הרחבות מהדחת כלים במסעדות ושטיפת רצפות בבתי-חולים ובבתים פרטיים, ללא חרוזים ענקיים על הצוואר, בלא עגילים באוזניים, שום זהב, יהלומים או אבני חן, שום שרשרות. נכון, יש בהן חן ויופי פשוט, חביב, שום גינדור חיצוני, שום ברק ראוותני. כולם מדברים בקולי קולות, מתווכחים בלהיטות על חג הפועלים, וגם הבחורות רעשניות, צוחקות בפה מלא, והצחוק ממלא את חלל האולם, כמו הבחורים. הבחורות נראות חופשיות, עליזות, מתווכחות ומספרות על מקומות עבודה ועל הקיפוח הקפיטליסטי, מנופפות את הידיים בתנועות רחבות. הם דיברו על אי שיוויון חברתי, אי צדק, קיפוח מעמד הפועלים. הם נכנסים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני בחיתוך לשון מחוספס.
'הה,' חשב מרק בינו לבין עצמו, 'כמה שונה כאן הכול ממצרים. שם המסיבות בבתי-קפה מפוארים, הכיבוד המכובד, הגברים לבושים בחליפות ערב מחויטות, חולצות לבנות בוהקות, חפתים בקצות השרוולים, ענובים בעניבות יקרות, נעלים מצוחצחות התואמות את החליפות, בדש סיכה מוזהבת, ובכיס מטפחת בולטת בצורת משולש. והבנות בשמלות ערב בוהקות מרשרשות רשרוש של משי, צמודות לגוף, תפורות היטב, מגוהצות בקפידה לפי האופנה האחרונה, טבעות זהב משובצות יהלומים על האצבעות, עגילים באוזניים, ומעל לצוואר משתלשלות שרשרות זהב וענקים יקרים מחרוזים יקרים. הן מדברות בשקט, צוחקות צחוקים קטנים מנומסים אדיבים, הדורות בלבוש, בתכשיטים, ומאופרות היטב.'
דומה שגעגועים תקפו אותו לאותם הימים בהם אירגן מסיבות לחבריו במצרים. על פניו חלף הרהור: 'כמה שונה כאן הכול. כאן הוא עולה חדש, וכאן עולם חדש, ועליו ללמוד נימוסים, מנהגים אחרים שונים מאלה שהכיר עד כה. אבל, חייך בינו לבין עצמו, בכל זאת יש כאן אווירה חופשית, טובה, נעימה, מצב רוח טוב, חגיגת פועלים של האחד במאי, וזה מוצא חן בעיניי, אם כי אינני רואה עצמי אחד מהם. אני פקיד, משתייך למעמד אחר, דרגה אחרת בחברה, ואורח חיים שונה,' וצחק בינו לבין עצמו. 'התנגשות בין אינטרסים, מעמדים ועקרונות כמעגל חברתי, אבל הם מוצאים חן בעיניי.' הוא הסב את פניו אלי, וחייך חיוך רב משמעות.
הוא ישב כמו תלמיד שבא לכיתה חדשה, שלא הכיר אף אחד מבין היושבים ליד השולחן, ומנסה לעמוד על טיב האנשים, אופיים ודרכי חייהם, כמו שואל עצמו: ואני, האם אוכל להשתלב באלה?
"אתה יודע," פניתי אליו לבסוף, "אתה נראה שונה כל כך. בקיבוץ לא ראיתי אותך בבגדי ערב אלגנטיים ובעניבה."
"באלכסנדריה הצעירים אינם יוצאים למסיבות ערב בלי חליפה ועניבה," הסביר לי.
"בחום של מצרים?" שאלתי מופתעת.
"כן," ענה בפשטות. "גם למשרד הפקידים באים בעניבות."
"מעניין," צחקתי. "אולי זאת הסיבה שלא זיהיתי אותך ברחוב."
"אבל אני זיהיתי אותך מיד כשראיתי אותך ברחוב אלנבי," אמר לי.
"באמת?" שאלתי.
"כן, זכרתי אותך מהדיר."
"היית מנומס מאוד שם, בדיר, כשהצעת להרים את כדי החלב!"
"והם לא זזו מהמקום," הוא צחק, "אבל את הרמת אותם כאילו לא היו מלאים כלל, ובלי שום קושי לקחת אותם לבית הקירור."
"הא," מלמלתי בשקט, "משקלות כבדים מאלה הרמתי."
"איפה?"
"שם... לא חשוב," עניתי, "בכפרים... בפולין..." ומיד שיניתי את הנושא.
מרק קם ממקומו, פנה אליי בתנועה מיומנת של נימוס וקד לי קידה, הושיט את ידו הימנית, ופסע לרחבת הריקודים.
רקדנו לאורכו ולרוחבו של אולם הריקודים, ובכל סיבוב הפנה אליי את ראשו וחייך חיוך מקסים שכבש את ליבי. הוא רקד בקלילות, לפי הקצב. הרגשתי כאילו אני מרחפת, עפה בכל צעד מצעדי הוואלס, ועיני חברי מלווים אותנו.
עיני אליעזר מוכיחות, מביטות בי.
לא איכפת לי.
גם כאשר נגמר הריקוד הוא אחז בי, והרגשתי שהוא מאוהב בי.
תוך כדי ריקוד אמרתי: "הנה אנחנו רוקדים טנגו באחד במאי. אתה כפקיד שייך לקפיטליסטים, ואני כפועלת שייכת לסוציאליסטים."
הוא צחק כמאשר את דבריי. "אכן אנחנו רוקדים טנגו באחד במאי."
רקדנו בקצב, בקלילות. הוא סבב לאורך ולרוחב האולם, ואני לצידו. בכל סיבוב הפנה את ראשו אליי, מחייך חיוך מקסים שכבש את לבי. ואני כמו מרחפת, עפה בכל סיבוב של וואלס. כאשר עיני אליעזר מלוות את ריקודנו.
הוא עורר בי שמחה, התרגשות. חיצוניותו הנעימה, פניו היפים האצילים, העדינים, החינניים, עיניו השחורות הבורקות, דיבורו המאופק, ריגשו אותי. הבחנתי שמשהו רובץ על לבו. הוא כמו התכוון לדבר על עצמו, אבל עצר בתוכו. הוא רקד בקצב, בנועם, לפי צלילי המנגינה. מחביבותו וידידותו ניתן להניח בוודאות שהוא בעל פנימיות עמוקה, רגישה.
פתאום חשתי את אהבתו בתום וביושר, וידעתי שאשיב לו אהבה תחת אהבה, שהוא האדם. הוא משך את ליבי. מצודד את פניי בין צעדי ריקוד.
לפתע אפפה אותי תחושה שלא ידעתי קודם לכן. רגש של קרבה שפע ממנו כלפי, ואהבה מעומק הלב זרמה מתוכו אלי. הוא מצא חן בעיני בחיצוניותו ובפנימיותו, בדיבורו השקול המתון, ובמעלותיו המיוחדות, בשוני מהחברים איתם באתי לחגוג את חגיגת האחד במאי.
"אתה רוצה להתחתן איתי?" אמרתי פתאום תוך כדי ריקוד.
והוא, מבלי לחשוב הרבה, אמר, "כן!"
ושנינו פרצנו בצחוק גדול.
כל אותו ערב רקדנו יחד, כמו היינו זוג רקדנים מקצועיים. כל ריקוד רקד בקצב, בנועם, תואם את צלילי הנגינה.
בטרם נפרדנו חייך את חיוכו המקסים, אמר בקולו הנעים: "אשמח לפגוש אותך. בואי ניפגש בתל-אביב, בקפה עטרה, בשעה ארבע, כאשר אני גומר את עבודתי במשרד."
עמדנו זה מול זה. הוא היה נרגש מאוד אחרי הפגישה המקרית. מיום שעזב את הקיבוץ לא התראינו, ואת השמחה הביעו פניו בגלוי. הוא הושיט את ידו. לחצנו ידיים.
"תבואי?" שאל.
"כן," עניתי.
הוא חזר ושאל: "את תבואי?"
"כן," אמרתי.
"תזכרי, קבענו להיפגש ביום שני, בשעה ארבע, ליד קפה עטרה."
"זוכרת," השבתי וחייכתי.
"שלום. שלום," אמרנו זה לזה.
ושוב חזר, וחיוך של אהבה בעיניו השחורות: "אם כן נפגש בשעה ארבע ליד קפה עטרה. חכי לי."
"אבוא," אמרתי, ושאלתי אותו: "איפה אתה גר? ומה מעשיך?"
"אני גר בתל-אביב, ועובד בחברת ביטוח "ציון" ברחוב אלנבי 120, כפקיד."
היה בו משהו מרגש, מרשים. אופן דיבורו המנומס, הכן, כבש את ליבי. הופעתו האומרת כבוד הרשימה אותי. אדיבותו החמה, סבר פניו הגלויים, הנעימים, שהפיקו כובד ראש רציני. חיוכו המאופק מצא חן בעיניי. ואמרתי בלבי: בשעה ארבע אחכה לו ליד בית הקפה "עטרה" בתל-אביב.
הוא ליווה אותי עד התחנה המרכזית, ונפרדנו בלחיצת ידיים חמות.