אין בדעתי להתייחס למה שפירסמת מטעמו של שאול ארלוזורוב. [גיליון 560].

ברצוני רק להביע את אכזבתי מכך שנתת יד לחידוש עלילת הדם הנוראה מעל דפי חב"ע!

אומר רק זאת: שאול ארלוזורוב הוא מעליל דם עקבי, צמא דם יהודים, שטוף שנאה, הנסמך על "עדות" אימו המנוחה, המופקרת והמפקירה, השקרנית והמעלילה, אשר נתלה עוד ב"שני אילנות גבוהים", בשני גדולי המעלילים – דוד בן גוריון ויצחק בן אהרון.

לא האמת מעניינת את שאול ארלוזורוב, אלא היפוכה הגמור, שום עובדה לא תזיזו מתזזיתו וממשטמתו.

אכזבתו הגדולה – שאברהם סטבסקי (העולה החדש, שדיבר כמובן ערבית שוטפת...) לא נתלה כבר ב-1934, וכמוהו – אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלט.

שלושה יהודים הוא היה שמח לראות, כילד בן 3, תלויים בכיכר העיר, על לא עוול בכפם!

נחמתו הגדולה כנראה – שרצחו את סטבסקי על שפת ימה של תל-אביב ביוני 1948.

שאול ארלוזורוב איננו ראוי לשום התייחסות רצינית ומפורטת על "טענותיו". היא נמצאת בכל פסקי הדין – בימי הבריטים ובמערכות המשפט בישראל, וכן בכל הספרים הרציניים.

רק להבעת בוז וחמלה ראוי האיש האומלל הזה.

אני שוב מביע צערי וחרדתי על פירסום דבריו הנלוזים, דברי שקר, לעז ועלילת כזב, בחב"ע שלך.

במאמרי הראי"ה עמ' 522-523, אומר הרב קוק על סטבסקי:

"רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיניי ותומכת את לבבי, שאתן את כוחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח."

מכובדי,

עוד לא היתה מצוקה כזאת במקומותינו. בימי ממשלות רבין, שרון, אולמרט, היתה לכולם פרנסה בשפע, דיור חינם, חינוך חינם, טיפול רפואי זמין וכיו"ב. לא בכדי לא היתה מחאה חברתית עד כה. צאו וראו איזו כלכלה פורחת יש ביוון, בספרד, בפורטוגל, באיטליה! רק אצלנו ובזמננו, בגלל האטימות של ביבי ושל יובל – יש מצוקות כלכליות וחברתיות. ואם לא די בכך, ולא במקרה, ביבי מכשיל את תהליך השלום על ידי סירוב לסגת לגבולות 67' ללא הסדרי ביטחון, כדרישת אבו מאזן. בגללו שונאים אותנו בעולם. עד כה כולם אהבו אותנו.

הלאה ביבי, הבו לנו ממשלת שמאל רודפת שלום, שתביא לכולנו שפע כלכלי! מי אמר שאין ארוחות חינם?

2. הנדון: ביקור הגברת הזקנה

מכובדי,

זכינו לביקורה של הגברת הנכבדה, שרת החוץ האמריקנית, הילארי קלינטון, שפיזרה חיוכים והבטחות ביד רחבה. אך כידוע אין ארוחות חינם. כמו במחזהו הידוע של דירנמאט "ביקור הגברת הזקנה", גם לביקורה של הילארי מצורף תג מחיר קטן. היא דורשת מאיתנו בנימוס... חבילת מחוות לאבו מאזן.

ומה בסך הכול דורש יו"ר הרשות הפלסטינית... נסיגה לגבולות 67' והשבת פליטי 1948. לדרוש מאבו מאזן לדבר עם ישראל, מה פתאום? לא יעלה על הדעת לדרוש משהו מהערבים, מי שכאן לחיץ הוא מדינת ישראל הנאורה. אך זהו מחיר פעוט לעומת הזכות לארח את הגברת הזקנה.

עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

האמנם ההדלפה לעיתונאי חסינה ומשוחררת מכל חקירה וענישה?

עיתונאים ומשפטנים, ובראשם השופטת דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, יצאו בביקורת נגד היועץ המשפטי שהחליט להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו, ונגד עיסקת הטיעון וה"עונש" של ארבעה חודשי "עבודות שירות" שנגזרו עליו.

הם טענו שהעמדתו למשפט של אורי בלאו זו "סכנה" לדמוקרטיה ולחופש העיתונות. האומנם? הם טענו שמסמך גנוב או מודלף לעיתונאי הוא תנאי ל"שליחותו" המקצועית. האומנם? הם טענו שאסור לחקור את מקור ההדלפה. השופטת דורנר הרחיקה לכת בהשמעת טענה מוזרה וחלולה, שלדבריה "לאורי בלאו לא היו כוונות לפגוע בביטחון המדינה"! על סמך מה היא אמרה זאת? ידיעה? נבואה? הוכחה? סתם פליטת פה לא רצינית?

מה תהיה דעתם של העיתונאים והמשפטנים במקרים האפשריים הבאים ?

פקידה בבית המשפט העליון הדליפה לעיתונאי, הידוע בביקורתו כלפי מערכת המשפט, טיוטה סופית של פסק דין שכתבה שופטת בעניינה של אישיות ציבורית בכירה הנתונה במחלוקת. פסק דין שעדיין לא הוקרא ולא פורסם.

פקידה במשרדו של המו"ל והבעלים של עיתון יומי נפוץ הדליפה מסמך פנימי סודי של חומר מערכתי ועיסקי חשוב, לשימושו של עיתונאי העובד בעיתון מתחרה.

עורך דין העובד במשרדו של יועץ משפטי של עיתון חשוב, הדליף מסמך משפטי ועיסקי פנימי סודי, הנוגע לבעלים של העיתון, לידיו של עיתונאי העובד בעתון מתחרה.

כל המדליפים של כל ההדלפות, כוונתם היתה לפרסם את הדברים על מנת לפגוע ולהביך את העיתונים המתחרים, בדיוק כפי שאורי בלאו ו"הארץ" התכוונו לפרסם מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל בסמוך לפתיחת "עופרת יצוקה". עובדה זו ידועה לי בוודאות משיחה עם הצנזורית הראשית, שמנעה הפרסום ברגע האחרון.

לאור תרחישים אפשריים המפורטים לעיל, נשאלת השאלה האם גם במקרים אלה כל אותם הסנגורים של אורי בלאו והקטגורים של היועץ המשפטי, מקרב העיתונאים והמשפטנים, יאמרו שאסור לחקור את מקור ההדלפה? שאסור לגלות מי המדליף כי זו "סכנה לדמוקרטיה"? שההדלפות הן בסיס ותנאי לעבודתו של העיתונאי?

כל אדם בר דעת, שאינו אינטרסנט ומעורב, יגיע למסקנה חד משמעית כי בכל המשרדים שבהם היו ההדלפות תיערכנה חקירות לגילוי המדליפים ולהענשתם. כל אותם אנשי העקרונות והערכים לשמירת הדמוקרטיה וחופש העיתונות – מטיפים להפיכת ההדלפה ל"קדושה" ולחסינה מפני ענישה רק כאשר זה נוגע למדינה, לצה"ל ולממשלה, אבל לא כשזה פוגע ונוגע להם.

2. סכנה מהשמאל הקיצוני בקמפוס האוניברסיטאי

אני מאשים את ראשי האוניברסיטאות ומנהיגי המפלגות הציוניות בשתיקה ובהשלמה ללא תגובה, כלפי פעילותה של קבוצת אנשי אקדמיה, בארבע אוניברסיטאות, המסיתים נגד המדינה, צה"ל והתנועה הציונית, במסווה של "חופש אקדמי".

אנשים אלה מפיצים ברחבי העולם "מחקרים" ומאמרים מדעיים כביכול, שמשמעותם היא תעמולה אנטי ישראלית ואנטי ציונית. הם מנצלים את האכסניה האקדמית, המממנת את משכורתם ומעניקה להם את מעמדם, כדי להיות כלי תעמולה של כזב אינטלקטואלי, בשירות סדר היום של האוייב, הפוגע במדינה ובצה"ל. האומנם נמשיך להשלים עם "חופש אקדמי" מופקר, שהפך את הקמפוס האוניברסיטאי למוקד "מוכר" של פעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית, ללא תגובה החלטית?

חופש אקדמי אינו מקנה את הזכות להיות ספק דלק לתעמולה ולהסתה של אויבינו נגדנו, מקרב הפלסטינים והאנטישמים. המדינה ואזרחיה אינם רשאים לממן משכורותיהם של אקדמאים באוניברסיטאות שהפכו לתועמלנים מבית, בסדר היום של אויבינו מבחוץ.

"מחקרים" פיקטיביים ותוארים אקדמיים אינם ערובה לתגובה ולשיקול דעת וגם לא פוליסת ביטוח מפני תגובה וענישה, במדינה הנתונה בטרור ובמלחמה. קבוצת האקדמאים הזו, הממומנת על-ידי משלם המיסים הישראלי והתורמים מקרב יהודי התפוצות, מסייעת ומעודדת בפועל את אלה השואפים להחריבה.

דמוקרטיה אינה אנרכיה, היא חייבת להגן על עצמה מפני יריביה היושבים בתוכה, פוגעים בחוסנה ובמעמדה, ומסייעים בפועל לאויביה מבית ומבחוץ.

מי הם הפרופסורים האלה?

שמותיהם של חבורת הפרופסורים האלה, השייכים לשמאל הקיצוני, ידועים ומוכרים. חלקם פועלים בנפרד. חלקם פועלים בתיאום ובשותפות במסגרות של עמותות השמאל בשם "הקמפוס לא שותק" והשאר "ארגוני השלום".

הם מתנגדים לכל מה שקשור ל"ישות הציונית":

הם טוענים שישראל הוקמה בחטא וקיומה בפשע.

הם פוסקים שישראל מדינה קולוניאליסטית לאומנית.

הם קובעים שישראל היא ישות לא לגיטימית.

הם תוקפים את הציונות ותומכים ב"מדינת כל אזרחיה".

הם נגד גדר הביטחון. נגד חוק השבות. נגד ייהוד הגליל.

הם מתנגדים למשלחות הנוער לפולין אך תומכים בסרבני הגיוס לצה"ל.

הם מתנגדים "אידיאולוגית" לנרטיב הציוני הלאומי.

הם (חלקם) שותפים להחרמת האקדמיה, הממשלה, המדינה וצה"ל.

הם מתנגדים שליהודים יש זכות היסטורית לגיטימית בארץ ישראל.

הם תומכים בפתרון הומאני לבעיית הפליטים הפלסטינים, גם בדרך של שובם לישראל.

אף פעם פרופסורים אלה לא השמיעו ביקורת על הפלסטינים! ואולם תמיד הם מאשימים את ישראל כמדינה גזענית, פשיסטית, לאומנית של אפרטהייד.

פרופסורים אלה מבקרים, משמיצים, מעלילים ומוציאים את דיבתה של ישראל בעולם באמצעות הופעות בתקשורת, בכנסים, בנאומים, בפרסום מאמרים ו"מחקרים", בהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות נגד ישראל.

רובם באים מהחוגים למשפטים, סוציולוגיה, פילוסופיה ושאר מדעי החברה. הם מאוגדים במסגרות הקרויות "היסטוריונים חדשים".

ישנם גם פרופסורים אחרים:

ראוי להזכיר כי בניגוד לחבורה קיצונית הזו הפועלת בארץ ובעולם נגד המדינה, הציונות וצה"ל, ישנם פרופסורים ואנשי-שם חשובים באקדמיה, שהתנהלותם ודעתם שונה לחלוטין. כוונתי לפרופסורים יחזקאל דרור, אמנון רובינשטיין, אלחנן יקירה, שלמה אבינרי, ארנון סופר, רות גביזון ונוספים.

שלא חדל לעודד אותנו רוב ימיו

ושיעשע מאוד את קוראי העברית

בשיריו המיוחדים במינם

כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

ידיעות אחרונות, ספרי חמד

בשנות העשרים של המאה הקודמת התחולל מיפנה בזירת הספרות העברית: לראשונה החלו להתפרסם בכתבי עת ספרותיים שירים פרי עטן של נשים. המשוררות הבולטות בקבוצה היו רחל בלובשטיין, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע ביחובסקי, ויצירתן סללה דרכים חדשות בשירה העברית החדשה ושינתה את פניה לבלי הכר.

באיזו מידה היו ארבע המשוררות ערות למעמדן החלוצי בשדה השירה העברית? כיצד הן ראו את מעשה הכתיבה שלהן-עצמן ואלו משמעויות הן ייחסו לו? עד כמה זעזעה כניסתן אל עולמה של השירה העברית את תפיסת הזהות הנשית שלהן? כיצד התמודדה כל אחת מהן עם המשמעויות של כניסתה למועדון הגברי הסגור עד אז של השירה העברית, וכיצד השפיע מהלך זה על יחסי האהבה של המשוררות עם גברים?

ספר זה מציע תשובות חדשות ומרתקות על שאלות אלו באמצעות קריאות פרשניות פסיכואנאליטיות ופמיניסטיות בשירתן של המשוררות העבריות הראשונות.

הנחת היסוד המובילה את הקריאה בשירים היא כי כוחן של משוררות אלה טמון בהתמודדותן עם יחסי הכוח בין המינים. כל אחת מהן אמנם יצרה לעצמה שפה פואטית וייחודית משלה, אולם ארבעתן כאחת הכירו בכך שהכתיבה מחייבת פיענוח מדוקדק, אכזרי לעיתים, של החרדות והספקות הקשורים במשאלה לשנות את מעמדן בתוך מערך הכוח המגדרי של התרבות העברית. שיריהן של המשוררות הראשונות הם אפוא הזירה שבה התנהל מאבקן בדימויים דכאניים מופנמים של זהות, והם מעידים על התמודדותן האינטלקטואלית והנפשית עם האקלים המגדרי-לאומי של תקופתן.

דנה אולמרט היא חוקרת ספרות עברית בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ועורכת ספרות מקור בהוצאת הספרים "אחוזת בית".

[דבר המפרסם]

זקן הסופרים המתחילים

התפרסם ב"דבר" מיום 2.9.1992

הסופר יצחק ראב בן התשעים, שנולד בירושלים ביום כ' באב תרס"ב, ה-2 בספטמבר 1902, הוא כיום, דומני, זקן הסופרים העבריים בישראל.

ואלה תולדות יצחק. סבו יהודה ראב (1948-1858) ואבי-סבו אליעזר ראב (1896-1828), עלו מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875. הם ישבו כשלוש שנים בירושלים. יהודה הצעיר עבד בבית הבנק הפרטי של ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנת אחד מקרוביו, הדסה הרשלר לבית ויינשטיין, ילידת ירושלים, שאביה עלה ארצה מן העיירה שרשב שבפולין. הדסה היתה אשת-חיל, חכרה טחנת-קמח, וכינוייה בפי הערבים היה "סית הודעס מן אל-טחונה". היא חלמה שבעלה הצעיר יהיה למדן וגדול בתורה, ואילו יהודה, מצאו חן בעיניו סוסי הטחנה שלה, שהזכירו לו את ילדותו בכפר בהונגריה.

יהודה ראב התחבר לחבורת משכילים מחוגו של פרומקין, בעל העיתון "החבצלת". הם היו קוראים בביתו עיתונים עבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך כספר לאומי. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל אלה. באחד הלילות התפרצו למסיבתם חבר אנשים מ"קוזאקי הקב"ה" בכוונה ברורה להכותם, אך המשכילים עמדו כאיש אחד נגדם.

ובינתיים, בביתו של יהודה נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה שהוא חבר ב"הבונים החופשים", משביע רוחות טומאה. לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט פיטורין לאשתו, והחבילה נתפרדה בעודה בהריונה [לימים התברר שיהודה לא ידע על כך] . באותה שנה, 1878, והוא כבן עשרים, נשא יהודה ראב את אשתו השנייה, בת החמש-עשרה, לאה לבית שיינברגר, ובשלהי אותה שנה עזב את ירושלים והיה הצעיר במייסדי פתח-תקוה, חופר בארה, חורש אדמתה ושומרה הראשון; זכה לחיות בה את שבעים שנותיה הראשונות, ומת ונקבר בה שבועיים לאחר הקמת המדינה.

מאשתו הראשונה נולד ליהודה ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב (1916-1878), שגדל אצל אימו בירושלים, ויועד על ידה לרבנות. לימים נשא מנחם-שלמה אישה, קונה שמה, ונולדו לו בנים ובת. יצחק ראב הוא אחד מהם. מנחם-שלמה ואשתו מתו זו אחר זה במגיפה בגיל צעיר, בימי מלחמת העולם הראשונה, וילדיהם נותרו יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם.

מנישואיו השניים נולדו ליהודה ראב שלושה בנים ושתי בנות. הראשונה, ציפורה, נפטרה בילדותה. בת שנייה נולדה בשנת 1894, היא המשוררת אסתר ראב, דודתו של יצחק, שנפטרה ב-1981. צעיר בניו של יהודה היה אבי, בנימין. יצחק הוא הבן של דודי מנחם-שלמה ראב, דוד שמת עשרים שנה לפני שנולדתי.

תקופת ילדותו הקשה של יצחק ראב השפיעה על כתיבתו-לעתיד. מרד במלמד אכזר, ימי התבגרות ואהבה ראשונה בבית יתומים. התנדבות לגדוד העברי, היסחפות אל חבורת חסידי ברסלאב, התוודעות לעולמם של גורדון וברנר, שאת כתביהם קרא בסתר. והמיפנה המכריע בחייו, כאשר יחד עם אחיו הבכור שמעון מצטרף יצחק אל קבוצת צעירים שהתיישבה בעמק יזרעאל, מייסדי בלפוריה. לימים השתקע יצחק ראב בחיפה, אחר-כך ברחובות, משם עבר לתל אביב, וכיום הוא מתגורר בבית האבות נווה-אביב בכפר-שמריהו.

*

סיפוריו הראשונים של יצחק ראב נדפסו בשנות ה-30 וה-40 בעיתונים "הארץ", "דבר", ובכתב-העת "גיליונות". לימים פירסם שני קובצי סיפורים ורומאן. ספרו הראשון היה קובץ סיפורים בשם "בהימוט חומות" (הוצאת טברסקי, 1950). הספר אזל, ויצא לאור במהדורה חדשה בימיה הטובים של ספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, בשנת 1987. קובץ סיפוריו השני היה "גבעת המורה", (הוצאת בארות, 1959). בשנת 1977 הופיע ב"ספריית פועלים", בסידרה שבעריכת נתן יונתן, ספרו השלישי של יצחק ראב, הרומאן "עלה ברוח", שזכה לביקורות טובות. [הספר יצא בעריכתי. אב"ע].

סיפורי "בהימוט חומות" מתרחשים בראשית המאה, ומספרים על חטאו של ר' פייבוש הנתון להרהורי עבירה; על עלייתו ונפילתו של ר' חיים-משה הנאמן, שהודח ממעמדו לאחר שסיבכוהו חלפנים יהודים; על חנה היתומה, שנטשה את בעלה העלוב וירדה מירושלים לתל-אביב, ונעשתה אשת-תענוגות שפטרונה הוא ערבי מיפו; על שרה, האישה הענוגה, המסתירה את חטאי בעלה שזנח אותה ושוהה בניכר; על ברכה היפה, ששני בעליה מתו עליה במחלה, ורק מחלת השחפת שחלתה בה משחררת אותה סופית מהצעות-שידוכים מאוסות. אלה הם סיפורי חיים תוססים במסגרות מתמוטטות, בתקופה מיוחדת במינה, המסופרים בידי אחד מראשוני המספרים העבריים ילידי-הארץ, בסגנון אישי, אותנטי וארצישראלי מאוד.

יצירתו של יצחק ראב עומדת גם בסימן אוטוביוגראפי. "בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כפרק ראשון במחזור סיפורים המופיע גם ב"גבעת המורה". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרים בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי ילדותו, ואהבתו הראשונה, עוברים עליו בבית יתומים, ברעב ובהזיות. עם בוא האנגלים לירושלים מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש צבא", אך משמתגלה הדבר הוא פורש, "חוזר בתשובה", ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הזו הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמם של גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ. אז הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך דרכו ביניהם אינה קלה. המישקע של החינוך הדתי מפריע לו ואין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, בייחוד ביחסי האהבה.

[הרומאן "עלה ברוח" שב וכולל את פרקי דניאל בירושלים ובעמק; אך מרחיב בחלקו הראשון בתיאור חיי אביו מנחם, הוא מנחם-שלמה ראב, שאימו מגדלת אותו להיות תלמיד חכם, ההיפך מאביו יהודה ראב המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה.

משהו מדמו התוסס של אביו יהודה דבק גם בבן מנחם, אף הוא נמשך אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. אנשי ירושלים מפצירים בהודעס לשלוח את בנה אל אביו למושבה, שיתחנך על ידו. היא חוששת, ומשתכנעת רק בצרפה אליו מלמד, על חשבונה. עד מהרה מגיעות אליה שמועות נוראות. יהודה פיטר את המלמד ושלח את בנם להיות רועה צאן! מיד היא עוזבת את הטחנה, ולבושה בבגדי ערבייה היא מתארחת בכפר הערבי הסמוך למושבה, פג'ה, אורבת ליד הבאר לבוא בנה עם העדר. יום אחד היא מגלה אותו עם העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים. היא חוטפת אותו ויוצאת עימו ברגל לירושלים.

כאשר חוזר העדר בלי הנער קמה בהלה במושבה. מוצאים את סנדליו ליד הבאר. יהודה יורד בחבל אל הבאר לחפשו, ואיננו. הוא חוקר ודורש אצל אנשי הכפר, ונודע לו על הערבייה הזרה שישבה בכפר ושאלה על רועיו של חוואג'ה יודא. למחרת הוא עולה לירושלים, להיווכח כי לאם ולבן שלום].

יצחק ראב מתאר ב"עלה ברוח" גם תקופות מאוחרות בחיי בן-דמותו דניאל – החזרה לירושלים מהעמק, שנות בגרות ונישואים, והסתגלות שקטה וקשה, המתרחשת בחיפה המאנדאטורית בשנות השלושים. זוהי רקמת יחסים מיוחדת, שנוצרת בין אנגלים, ערבים ויהודים, שחיים בשכנות ועובדים יחד בפירמה בריטית גדולה. אגב, יצחק ראב עבד באותן שנים בחיפה בחברת .I.C.I, שבראשה עמה יחיאל וייצמן, אביו של עייזר.

*

אנחנו, הסופרים שבבני משפחת בן-עזר ראב, שונים מסופרים אחרים. יש לנו גם תמיד קהל נוסף של עשרות ומאות מבני-משפחותינו לדורותיהם החיים בארץ, וכתיבתנו היא גם עבורם, לשמר את תולדות המשפחה ולהעבירם לדורות הבאים, כדי שגם מקירבם יצמחו סופרים ומשוררים, שימשיכו אותנו. כך ספר זיכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", כך מרבית הפרוזה של המשוררת אסתר ראב בספרה "גן שחרב", כך עיקר יצירתו של יצחק ראב, וגם חלק מספריי-שלי, למבוגרים ולנוער.

יצחק ראב הוא אחד האנשים הצנועים ביותר שהיכרתי מימיי. על עצמו הוא אומר בחיוך כי הוא "זקן הסופרים המתחילים". הוא זכה בחייו לבנים ולבת, לנכדים ולנכדות, לנינים ולנינות, משפחה עניפה מאוד. ראייתו נחלשה מאוד בשנים האחרונות, בקושי הוא קורא וכבר אינו כותב, אך שכלו ער ורענן, ונפשו צעירה. הוא כיום זקן משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. רשימה זו באה לציין את יום הולדתו ה-90 ולברכו בבריאות הגוף, בצלילות הנפש ובאריכות ימים.

[יצחק ראב נפטר והוא כבן 91 – ביום רביעי, כ"ז בטבת תשנ"ג, 20.1.1993 והובא לקבורה למחרת ברחובות].

כבר כשקראנו את הביקורת השלילית, המתנשאת והמטומטמת של פלצן "הארץ" אורי קליין, המשמש בו בטעות כבר שנים רבות כמבקר קולנוע – ידענו שהסרט האחרון של וודי אלן "מרומא באהבה" – הוא שכיית חמדה. האולם היה מלא. צחוקים ומחיאות כפיים נשמעו במהלך ההקרנה ובסופה. לא היה רגע משעמם. הסרט משעשע ביותר, חכם, קליל, צבעוני, עשיר, מחבק את רומא באהבה רבה ומעורר געגועים לשוב ולשוטט בה, מלא נשים יפות ושפה איטלקית מתנגנת. אף שדי ברור שחלק ממימונו בא ממשרד התיירות האיטלקי ומחברת "אלאיטליה", זה לא מפריע. יותר טוב פרסומת סמוייה-גלוייה בסרט של גאון כוודי אלן – מאשר סרט מדכדך ללא פרסומת מהסוגים שאורי קליין ממליץ עליהם.

אחדים מחברינו סירבו ללכת לראות את הסרט בגלל ההדים השליליים ששמעו ושקראו על אודותיו. תחילה חשבנו להתעלל בהם ולומר להם שאכן צדקו – אין טעם ללכת לסרט הגרוע הזה, ושיפסידו אותו!

אבל אחר כך חשבנו על נמענינו, ועל האנשים שחרף תמיכתנו בזיכוייו של אולמרט עדיין קוראים אותנו ומאמינים לנו – ולכן אנחנו מפרסמים כאן –

רוצו לראות את הסרט הנהדר "מרומא באהבה" של וודי אלן!!!

הוא מתאים בייחוד ללילות הקיץ החמים. מה עוד שבן-גילנו וודי אלן בכבודו ובעצמו מופיע בו ואינו חדל לשעשע בכל רגע נתון, וכרגיל אצלו גם כל שאר הגיבורים והגיבורות שלו מדברים מפיו בוודי-אלנית!

או: מה היה המנוע שהניע את משה גרנות למסע הביו-ביבליוגרפי הגדול?

הערב [בבית הסופר בתל-אביב, ב-20 ביוני 2012], כשאנחנו באים לומר דברי תודה והוקרה לד"ר משה גרנות על השלמת מפעלו הביו-ביבליוגרפי הגדול של "הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", באים בהם לביטוי רחשי ליבה של כל הקהילייה הספרותית הישראלית, ובכל תחומי יצירתה, שנכללו בלקסיקון: בסיפורת, בשירה ובמחזאות, במחקר ובביקורת, בתרגום ובעריכה. חסרונו של לקסיקון מעין זה היה ניכר מזה עשרות שנים, ועם השלמתו משתקף בו מכלול הפעילות הספרותית היוצרת מאז קום המדינה , וזו אף נתקבעה בו למען הזיכרון התרבותי שלנו. מעתה עתיד הלקסיקון אף להיעשות – למרות אופיו תמציתי – מקור ראשוני לכל שוחר מידע ספרותי ומחקרי, כמו גם לכל קורא, השוחר להבין טוב יותר את יצירתו של סופר על רקע תולדותיו. אי לכך, קשה להאמין שהלקסיקון הגדול הזה הוא, בעיקרו, מפעלו של איש אחד ובנוסף, גם נעשה בהתנדבות והושלם בנחישות ובזמן קצר יחסית.

אכן, סייעו למפעל אנשים ידענים, בקיאים ומסורים. ראשון להם הוא בלפור חקק, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים, ואלמלא יוזמתו ותמיכתו לא היה הלקסיקון רואה אור. וייזכר לטוב פרופ' הלל ברזל, שזה לא כבר ראה אור מחקרו החדשני על הזיקה שבין ההתגלות האלוהית לשירה במקורותינו ובשירתו הייחודית של איתמר יעוז קסט, ושגרנות מודה לו שסייע בקביעת "מדיניות וגבולות" ומצטדק על שהטריד אותו ממחקריו. וכמובן, מועצת החכמים, הלא היא "הוועדה המייעצת", שנימנו עימה הסופרת ד"ר דורית אורגד והמשוררים יעקב ברזילי ומנחם פאלק, שהיה גם המפיק וסייע בהשלמות. ייזכר לטוב גם ייחסה החם והמסור של הוצאת דני ספרים. לפרסום הפנייה לסופרים באינטרנט סייעו אהוד בן עזר במכתבו העיתי, שרית שץ ואחרים, ואילו ליצירת קשר סייעו פרופ' חנה יעוז ופרופ' נורית גוברין, ועוד. ובמיוחד ראוי שנזכיר את רעייתו של מחבר הלקסיקון, הלא היא נורית נסיכת המחשב, שגרנות מודה לה בהומור, על שהצילה אותו מנכלולי המחשב.

אבל בעיקרו של דבר, איסוף החומר ממקורות מגוונים, איתור היוצרים או בני משפחתם, עיון ואיסוף חומר ביו-ביבליוגרפי בלקסיקונים שקדמו לו ובמקורות רבים נוספים, והעיקר – כתיבת הדברים, עריכתם ואירגונם, כל עבודת הפרך הזאת היא שלו. יותר מזה, הוא נשא בעולה רק זמן קצר לאחר שערך את "לקסיקון הסופרים בהווה" ושתי חוברות של מבחר מתוך כל חוברות "מאזניים", עם מלאת 80 שנים לירחון האגודה אבל לא התעייף. כל זה מעורר בנו השתאות והערכה.

ועולה שאלה מעניינת: מהו המנוע הפנימי שדלק בגרנות והניע אותו לפעולה מקיפה כל כך? הוא, כמובן, לא חשף את עצמו. הוא פורש במבוא באופן אובייקטיבי את מבנה הלקסיקון, תחומיו וגבולותיו, ומצהיר בצניעותו, שפשוט התמנה לעשות את העבודה – ועשה אותה. אבל אם נחפש תשובה מהותית יותר, נדמה לי שזו תימצא לנו תחילה בהשוואה בין הלקסיקון הזה ללקסיקון המשמעותי ביותר לענייננו, הלא "לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת גצל קרסל, ולאחר מכן בסקירת מעוף של כתביו של גרנות, ואפילו בבילוש קצרצר בתולדות חייו (כי הרי הלקסיקון עצמו אומר שהביוגרפיה חשובה...)

ותחילה לקרסל. הוא היה ביו-ביבליוגרף במקצועו ובהכרת ייעודו, ולמרות שלא התפרנס מכך הותיר אחריו מפעל ביו-ביבליוגרפי של ממש. ואילו השמירה על שמו "הגלותי", גצל, ובארץ ישראל החלוצית – מרמזת למגמת הלקסיקון שלו: לאסוף, לכנס, לגאול משיכחה, להזכיר ולשמר את זכר יוצריה של הספרות והתרבות העברית החדשה, מראשיתה בארצות הגולה מאז ראשית המאה ה-18 ועד להווה במדינת ישראל, במשך כ-300 שנים של תחייה – ולקבעם בזיכרון הלאומי. יתר על כן, באותן שנים של יצירה עברית בגולה לא היתה קיימת בממש קהילייה ספרותית. הסופרים היו מפוזרים אחד בעיר ושניים במדינה ואך לעיתים רחוקות ובמאוחר נתלכדו לחבורה, וגם תהליך היווצרותן של עיתונות עברית ושל הוצאות ספרים עבריות היה ארוך ומפרך. אי לכך, לנוכח מציאת ספרותית-היסטורית זו, כולל קרסל בהגדרה "ספרות עברית" לא רק טקסטים ספרותיים במדוייק, אלא מרחיב את ההגדרה ומצהיר כי חשיבותם של האישים הנזכרים בלקסיקון היא בעצם פעולתם, "שהם החיו את השפה העברית והרחיבו אותה."

לפיכך הוא מתנצל על שלא כלל ספרות תורנית, הלכתית וחסידית, "כיוון ש"אין אני מצוי אצלם," ואפילו מצטער שספרות יידיש וספרות יהודית בשפות זרות אינן בכלל הלקסיקון שלו. לעומת זאת, הוא כולל פובליציסטיקה ואפילו פרסומים במדעי הטבע ובטכניקה, ובלבד שנכתבו עברית ופורסמו בספרים. הוא גם מביא בסופו של כל ערך רשימה ביבליוגרפית של מאמרים ומחקרים על יצירתו של הסופר, שהלא אלה היו מעטים יחסית בשעתו, וגם מסתייע ב"אנציקלופדיה של חלוצי היישוב" מאת דוד תדהר, שהרי מאותם חלוצים באו מקימי התשתית לעיתונות ולספרות בארץ. הספרות והתחייה הלאומית כרוכים, אפוא, במפעלו יחדיו. ואכן, המנוע הפנימי שלו נחשף כאשר את מפעלו הוא חותם בווידוי נוגע ללב. בלקסיקון, הוא אומר, "גמלתי גמול-מה לספרותנו, שהיתה חממה שלי מאז ימי הילדות הרחוקים, ואף הביאה אותי לארץ ישראל." כלומר, ההכרה בערכה הלאומי של הספרות העברית ובתרומתה לחייו היא שהניעה את קרסל למסע ההרפתקאות הביבליוגרפי הגדול.

ומשה גרנות? מה הניע אותו לצאת למסע? הוא הרי אינו ביבליוגרף במקצועו וזה ודאי אינו לו ייעודו. הוא בראש וראשונה סופר, כפי ששמענו כאן, וגם מבקר ספרותי, מראיין סופרים, הוגה וגם תורם למערכת ההוראה וללימודי הספרות והתנ"ך. הכיצד הקדיש, אפוא, מאמץ כה רב למפעל ביו-ביבליוגרפי כה מקיף? מה שימש לו מנוע ומניע? והרי גם המציאות הספרותית של שנות המדינה שונה לחלוטין מזו שעמדה לפני קודמו. היצירה הספרותית העברית מתרכזת בארץ לאחר השואה, ומתפתחת ומסתעפת בפעולת גומלין ובמקביל להתהוותו של מרכז תרבותי, להקמתן של הוצאות ספרים ועיתונות תוססת ולקיומו של קהל קורא הנענה ליצירה. מבחינה זו אכן מהווה הלקסיקון של גרנות עדות, כמו גם בסיס למחקר, של ההתחיות הספרותית הגדולה בספרות לתחומיה, כולל בספרות לילדים, תוך הצטרפותם של דורות חדשים וצעירים ויוצרים בני עליות ועדות שונות (גם אם לא תמיד בקצב הראוי), כמו גם להתעוררות היצירה הנשית, לראייה עד כמה גדל חלקן של היוצרות בשנות קיום המדינה, בעוד הן בודדות במועדן בלקסיקון של קרסל ואף נדחקות לרוב לספרות ילדים, לענייני חינוך ולכתבי עת של "פועלות".

וכמובן, לנוכח מציאות זו, נכון עשה שלא הציב קריטריון של "איכות", של טובים יותר או חשובים ומפורסמים פחות, ואפילו לא נתן לקריטריון זה להכתיב את היקפו של כל ערך. שהרי בלקסיקון "היער" הצומח הוא החשוב והוא שמקומו בלקסיקון ואין בו מקום להערכה ,שתמיד היא תלויית זמן ומקום, ערכים, אידיאולוגיה או העדפות אישיות. נכון גם עשה שלא הביא רשימות ביבליוגרפיות של מאמרים על יצירתו של כל סופר, שהרי – שלא כקרסל – היה נאלץ למלא כרכים נוספים.

ואם כך, אולי ההשתאות אל מול כל אלה והאתגר להציג את המלאי הספרותי העשיר הם שהניעו את גרנות למעשה הגדול? אולי. אבל מאידך, אם נסקור את מפעלו הספרותי וההגותי של גרנות, הרי מאפיין מהותי בו הוא דווקא שאין הוא איש של "יער", כלומר אינו איש של חבורות ומוסכמות, אלא לא פעם ובשאלות תרבותיות מהותיות הוא כמעט בודד במועדו, אף כי הוא איש רעים להתרועע. הוא יוצא בספרי ההגות שלו נגד כל תפיסת עולם שאינה עומדת, לדעתו שלו כמובן, במבחן התבונה, השכל הישר, האתיקה או עובדות המציאות. הוא מעמיד למבחן דברים, ויהיו המקודשים והנכבדים, והוא נוהג כך אפילו יסכן את משרתו כי חיוני לו לפקוח עיני "עיוורים".

הוא אף מכריז על חילוניותו בנחרצות וללא רתע, רב עם אלוהים ומתווכח עם אישים הנחשבים ברי סמכא, שופט לחובה את עולמו התיאולוגי של התנ"ך, בעודו משבח את היצירות הספרותית שבו. הוא מותח קו של ביקורת עזה על היבטים אידאיים ביצירתו של עגנון ועל הגותו של ישעיהו ליבוביץ מבחינות תיאולוגיות. ובנוסף, תובע גרנות, למשל, הכרה בתרומתה לארץ של העדה הרומנית, שבניה מתוארים בסיפוריו, והיא צנועה מדי לדעתו (וגורם לי בכך נחת, כי רוב חברי קיבוץ הולדתי וחלק מבני משפחתי נמנים על עדה זו). הוא גם יוצא נגד תחושת הקיפוח המוגזמת, לדעתו, של בני עדות המזרח וגם – אבוי לנו הנשים – נגד הפמיניזם הקיצוני הנעשה שוביניזם, להוותם של הגברים. ובכל אלה גרנות תמה איך כולם אינם רואים את הדברים הנכוחים האלה, הברורים כשמש, והוא כותב בלהט, בניסוחים חדים ומבריקים ומתוך שכנוע עצמי. בקיצור, זה אינו האיש שיתפעל מהישג קולקטיבי, ואפילו תהא זו הספרות הישראלית, בלא בחינה מעמיקה.

ובכן מה כן? אולי כדאי להציץ בביוגרפיה שלו. אבל לפני כן ניתן את דעתנו על אהדתו של גרנות לביוגרפיות ועל עניינו העמוק בעולמם הרוחני של סופרים ישראליים. כך, למשל, הוא כתב לבני נוער ביוגרפיות של דמויות שתרומתן התרבותית או הערכית למדינה היתה יוצאת דופן, כמו נעמי שמר, אילן רמון ורפול, ופירסם ראיונות מעמיקים עם סופרים ישראליים רבים שכבשו את תשומת ליבו. אם נצרף לכך את העובדה שהביקורת על המקרא, על עגנון ועל ליבוביץ באה מתוך כאב על עמדות תיאולוגיות שיש בהן כדי לרופף את אחיזתנו בארץ, ונבין שביקורתו "החילונית" על עקרון היסוד לפיו העם היהודי הוא עם נבחר, נכתבת בכאב ומתוך התרסה על גורלו של העם היהודי, יתכן שהדברים יצטרפו למכלול מאלף.

כי אולי עולה מכל אלה שהמנוע הפנימי הסוער, שבכוחו התנדב גרנות למשימה כה כבדה ומסר בידינו בזמן כה קצר את הלקסיקון ההיסטורי של הספרות העברית הישראלית, לבד מכך שתמיד אתגרים גדולים דירבנו אותו לעשייה, מקורו בסופו של דבר בביוגרפיה שלו (שאגב, הוא משרטט אותה בלקסיקון בצניעות רבה ובקווים מאד חלקיים). יסודו בתחושת אחריות של ניצול שואה, שעלה לארץ כנער צעיר, נאבק להיקלט בחברה הישראלית ונעשה מפקח על דרכי ההוראה ועל חינוכו של הדור הצעיר והוסיף כל העת להיאבק על דמותה הרוחנית של הארץ. כבוגר הוא חרד להבטחת צלילות המחשבה ופיתוחה של חשיבה עצמאית וחדה ולפיתוחה של ביקורת אינטלקטואלית שתביא לכינונם של חיים הוגנים יותר אצלנו. ומעל הכול, הוא חרד מפני התפיסות הרוחניות העלולות להביא להחמצת ההכרה בחשיבות קיומה של המדינה לשרידותו של העם היהודי. תחושת יסוד זו אף מתחזקת, כמדומה, לאור העובדה שהוריו של חותנו, הסב והסבתא של נורית רעייתו, נרצחו בפרעות 1921 ביפו, אותן פרעות שבהן נרצח ברנר, וגם על כך כתב.

בין כה וכה, ויהא המנוע והמניע אשר יהיה, אני מרשה לעצמי להודות לו על המפעל הגדול הזה, שעל במתו קמות לתחייה הדמויות שיצרו ושמוסיפות ליצור את הספרות הישראלית, ואשר בו גם יוצרים שנעלמו מעינינו קמים בו לתחייה וכאילו לחש-רחש של יצירה עולה מבין דפיו.

ואם יבוא מישהו, והוא לבטח יבוא, ויקשה: מה ללקסיקון מודפס בתקופת האינטרנט המאפשר עידכון תמידי ומהיר, כמו למשל בוויקיפדיה או בלקסיקונים ספרותיים חלקיים הקיימים ברשת, מה נענה לו? תחילה נסביר לו על חשיבותו של ספר מודפס, שתמיד הוא מצוי ונגיש לכל איש. ואז נשים בידיו , כמעשה סמלי, את הספר הגדול והכבד הזה (ואולי באמת טוב היה לחלקו לשני כרכים), שיחוש את משקלו. ואז נאמר לו: הנה, כשאתה אוחז בידך את הדבר הממשי הזה, אתה מקבל את כל "היער" השלם וחש בכובדו המטאפורי, והיצירה הישראלית התוססת מצטיירת בפניך. ואילו באינטרנט אין אתה יכול אלא לעקוב אחד אחר האחד וללמוד ולהתרשם מן הפרט היוצר ולא מכלל הקהילייה הספרותית שצמחה לנו כאן.

אז ברכות לך, משה, לך וליוזמים ולמסייעים ולמוציאים לאור. תבואו כולכם על הברכה!

אהוד: כאשר יצא בשעתו הלקסיקון של קרסל, היו שבאו עליו בטענות שהוא הכניס בו סופרים נידחים ונשכחים שאיש לא שמע עליהם ואינו מכיר אותם. תשובתו היתה שבכך נבחן ערכו של לקסיקון. לסופרים גדולים דוגמת עגנון וברנר אין צורך לדאוג. עליהם אפשר למצוא חומר במקומות רבים. ואולם הערך של לקסיקון סופרים מצוי בכך שדווקא על הנשכחים והלא-ידועים הוא ממציא חומר וגואל אותם מחוסר הידע על אודותם.

א. השיטה הצרפתית

בדיון הציבורי בעקבות פסק הדין בפרשיות אולמרט, עלה הרעיון לאמץ את השיטה הנהוגה בצרפת ובמדינות אחרות, לפיה אין חוקרים ואין מאשימים את הנשיא (בהקשר שלנו – את ראש הממשלה), כל עוד הוא מכהן, על עבירות שביצע טרם כהונתו. זאת, משלושה טעמים. האחד, לא לפגוע בהליך הדמוקרטי. הציבור בחר בראש הממשלה / נשיא, כדי שיממש את מדיניותו, ומן הראוי שבחירת הציבור תכובד. חטא ראש הממשלה טרם בחירתו? ימתין כתב האישום עד תום תפקידו, כפי שהוגש נגד ז'אק שיראק בתום תקופת נשיאותו. השני, כדי לאפשר לראש הממשלה להתמקד בתפקידו ולא להסיט אותו לאפיקים אחרים כמו ההכנות לחקירה, ולחלופין לאפשר לו להיות מוכן כראוי לחקירה ולמשפט, ולא שעה הוא נושא בכובד האחריות של הנהגת המדינה. שלישית, למנוע חתרנות נגד ראש הממשלה, באמצעות האשמות שווא, על מנת להדיחו.

אי אפשר לשלול את ההיגיון העומד מאחורי השיטה הזאת. אין זו שיטה מופרכת. אולם אני מציע לבחון אותה באמצעות הדוגמה הבאה. על פי כל הסימנים, היה בכוונתו של משה קצב להתמודד על ראשות הליכוד ומועמדותו לראשות הממשלה, בתום תקופת נשיאותו. והיה, ופרשיות האונס לא היו מתפוצצות בתקופת כהונתו כנשיא, הוא היה נבחר לראשות הממשלה, ואז היו מתפוצצות הפרשיות. הייתכן שהחברה הישראלית היתה יכולה לחיות עם מצב שבו האשמות באונס מופנות כלפי ראש הממשלה, ואסור למשטרה אפילו לחקור אותן? ומצד שני, לראש הממשלה אין אפילו הזכות והיכולת להפריך אותן ועליו לתפקד כאשר הן מרחפות כעננה מעל ראשו?

אני סבור, שהדרישה למנהיגות נקייה ומוסרית, חפה משחיתות ובוודאי מפלילים, חזקה יותר מכל הטיעונים המוצדקים בעד השיטה הצרפתית. המסר של שוויון בפני החוק, יחס שווה לראש הממשלה כלכל אזרח, חיוני לחוסנה של החברה ולתחושת הצדק של האזרחים ואסור לוותר עליו.

ניתן לצדד באימוץ השיטה הצרפתית. עם זאת, הטענות כלפי הפרקליטות על כך שלא נהגה על פי שיטה זו, כאשר השיטה הישראלית שונה לחלוטין, תמוהות ומשוללות כל הצדקה.

ב. גוף ביקורת על הפרקליטות

רעיון נוסף שפסק הדין עורר והעלה לדיון ציבורי, הוא הקמת גוף ביקורת מעל הפרקליטות. אני תומך מאוד ברעיון הזה. אני סבור שאין גוף שלטוני שצריך להיות חסין מביקורת מקצועית. לא כל שכן, גוף רב כוח, הקובע גורלות של אזרחים רבים כל כך, וכאשר מדובר בהחלטות הנוגעות למנהיגי המדינה – להחלטות הגוף הזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על עתיד המדינה.

אני מקווה מאוד שגוף כזה יוקם בקרוב. אולם אין לי ספק, שאילו היה גוף כזה, לא זו בלבד שהוא היה מגבה את ההחלטה להגיש את כתבי האישום נגד אולמרט, אלא שאלמלא התקבלה ההחלטה הזאת, הוא היה גורם לכך שהיא תתקבל. פשוט, כיוון שגם על פי הכתוב בפסק הדין, בסעיפי כתב האישום שבהם אולמרט יצא זכאי מחמת הספק – לא היה מנוס מהגשת כתב אישום. הפרקליטות לא יכלה שלא להגיש את כתב האישום. אלמלא הגישה אותו, היתה מועלת בתפקידה, באחריותה ובאמון הציבור בה.

ג. מי חסין מביקורת?

מה, אסור לבקר את הפרקליטות? מה, היא עומדת מעל הביקורת? מה זאת ההתבכיינות הזאת של אנשי הפרקליטות?

ודאי שמותר לבקר את הפרקליטות. הבעייה היא שהביקורת שנמתחה עליה אינה הוגנת.

יש מקום לביקורת עניינית, מנומקת. אין מקום לקריאה להתפטרות פרקליטים, רק כיוון שבית המשפט זיכה נאשם. לא כל כתב אישום חייב להוביל להרשעה, ואם לא הוביל להרשעה, אין זה בהכרח פוגם במהות כתב האישום.

במקרה זה, כתב האישום הוביל להרשעה פלילית של אהוד אולמרט. בסעיפים שבהם הוא זוכה – פסק הדין לא מצא כל פסול בכתב האישום ולא היתה בו כל הערה כנגד כתב האישום. פסק הדין קיבל את עיקרי הטענות של כתב האישום ולמעשה דחה את טענות אולמרט. אלא, שמאחר שמי שביצע בפועל את העבירות לא היה אולמרט עצמו, טען בית המשפט שהראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר שאולמרט ידע עליהן, ולכן הוחלט לזכותו מחמת הספק.

ולכן, אין כל מקום לטענות נגד הפרקליטות ולבטח אין מקום לקריאה להתפטרותו (או התאבדותו!!!) של פרקליט המדינה.

מותר למתוח ביקורת על הפרקליטות. אין גוף החסין מפני ביקורת. גם לא בית המשפט. ולדעתי, במקרה זה דווקא בית המשפט ראוי לביקורת. לאור העובדות שתיאר פסק הדין באשר לסעיפי האישום שבהם זוכה אולמרט – חוששני שבית המשפט הרחיק לכת מידי בזהירותו וברף הספק הגבוה כל כך שהציב. חוששני שבכך, בית המשפט פגע במלחמה בשחיתות.

ההתקפות שלוחות הרסן כלפי הפרקליטות, נועדו להלך עליה אימים, לבל תערער לבית המשפט העליון, אולי אף לגרום לה לבטל את כתב האישום נגד אולמרט על לקיחת שוחד בפרשת הולילנד, ולהרתיע אותה מפני הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור אחרים, כמו ליברמן.

אני סבור, שנכון תעשה הפרקליטות אם תערער על הזיכוי בפרשיות המעטפות ו"ראשונטורס".

ד. אמינות

אהוד אולמרט, אחרי פרסום פסק הדין: "לא היו מעטפות, אין מעטפות. תורידו את הנושא הזה מעל סדר היום."

פסק הדין: טלנסקי מסר לאולמרט כדמי כיס מעטפות מזומנים בעת ביקוריו בחו"ל. בעת ביקורו של אולמרט בברית המילה של נכדו בארה"ב, טלנסקי העביר לו במעטפות 15,000 דולר במזומן. טלנסקי שילם עבור אולמרט חשבון של 4,700 דולר במלון הפאר "ריץ' קרלטון" ועוד ועוד, מדובר לכל הפחות ב-450,000 דולר.

פסק הדין קובע בפירוש שאולמרט כתב מכתבי המלצה לטלנסקי שהעביר לו מעטפות מזומנים. "לא יכול להיות ספק בעינינו, כי שליחת מכתבי ההמלצה עבור טלנסקי, שנעשתה בהיותו של הנאשם שר, תוך שימוש בניירות מכתבים רשמיים של משרד התמ"ת, היתה התנהגות פסולה אשר העמידה את הנאשם במצב של ניגוד עניינים."

קשה לי להבין את החלטת בית המשפט לזכות את אולמרט בפרשה זו, ובאותה מידה לגיטימית עמדה המצדדת בהחלטת בית המשפט. על דבר אחד אי אפשר להתווכח. כאשר אולמרט טוען אחרי פסק הדין, בעקבות פסק הדין ובהקשר של פסק הדין ש"לא היו מעטפות" הוא... איך לומר זאת בעדינות? לא ממש מדייק.

ה. קצין ושוטר

יום לפני הכרעת הדין בפרשיות אולמרט, בית המשפט גזר דין שווה לקצין ושוטר שהורשעו בהפקרת עציר פלשתינאי משוחרר, שדימם פצוע אל מותו.

גזר הדין הזה קומם אותי. איך זה יתכן, שהקצין שנתן את הפקודה והשוטר שביצע אותה קיבלו אותו עונש? אמנם, כאשר מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, כבמקרה הזה, מבצע הפקודה הוא עבריין וראוי לעונש. ועדיין, יש הבדל גדול, בעיניי, בין אחריות נותן הפקודה לאחריותו של מבצעה. יתכן שנכון היה להקל בעונשו של השוטר. אולי נכון היה להחמיר בעונשו של הקצין. אסור היה לתת להם עונש זהה.

זאת תפיסת האחריות שבה אני מאמין.

ולכן, כאשר בית המשפט מרשיע את מנהלת הלשכה במעשי שחיתות פליליים שנעשו למען ראש הממשלה, ורוה"מ מזוכה מחמת הספק על המעשים הללו, קשה לי לקבל זאת.

ואני מודה, שקשה לי להתפעל ממנהיגותו של מי שמוכן שמנהלת לשכתו תשכב למענו על הגדר, תורשע והוא יישאר נקי. ועוד יותר קשה לי להתפעל, כאשר הוא חוגג את זיכויו, שעה שהיא הורשעה. גם זה אומר משהו על האיש.

ו. נוהל מנהלת לשכה

אחרי שבג"ץ כבר אסר את "נוהל שכן", עליו לאסור גם את "נוהל מנהלת לשכה", המאפשר לאיש ציבור להפוך את מנהלת לשכתו למגן אנושי.

ז. הרף הנורמטיבי

משפט אולמרט הסתיים בהרשעת ראש הממשלה לשעבר בפלילים. זוהי עובדה חמורה ביותר.

אך גם מן הסעיפים שבהם הוא זוכה מחמת הספק, לא עולה תמונה של מנהיג ישר דרך, נקי כפיים ומצניע לכת. שחיתות אינה רק מעשה פלילי.

הבעייה שלנו היא שכמעט ויתרנו על הרף הנורמטיבי, הערכי, המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגינו – להיות ישרי דרך, נקיי כפיים, הגונים. את הרף הזה החלפנו בסף נמוך מאוד – לא להיות עבריינים פליליים. לאחר מכן הורדנו עוד את הסף – הם יכולים להיות גם עבריינים פליליים, ובלבד שבית המשפט לא יקבע שיש בעבירתם קלון (כאילו ייתכן שלא יהיה קלון בעבריינות של ראש ממשלה). ובפרשת אולמרט הורדנו עוד את הסף, כאשר לאחר הרשעתו בפלילים, יצא ראש הממשלה לחגיגת ניצחון, ועמו המערכת הפוליטית ברובה הגדול ורוב כלי התקשורת, ומי שנדרש לתת את הדין אינו מי שהורשע בפלילים, אלא פרקליט המדינה, הנלחם בשחיתות.

על החברה הישראלית להציב אתגר – החזרת הרף הנורמטיבי לשיח הציבורי ולדרישות מן ההנהגה.

חלק מן הבעייה היא הפליליזציה של הציבוריות הישראלית; הריצה החפוזה מדי לבית המשפט בכל דבר ועניין, במקום לקיים דיון ציבורי על הנורמות המוסריות. וכך נוצר מצב שכל מעשה שחיתות שאינו מניב הרשעה בבית משפט, מצטייר כלגיטימי, כל מה שאינו שחור הוא לבן, כל מי שאינו מורשע – צדיק. זו השחתה של החיים הציבוריים בישראל.

דווקא בפרשה שבה הורשע אולמרט בהפרת אמונים – פרשת מרכז ההשקעות, כלל איני בטוח שהיא חייבה העמדה לדין. עם זאת, די בנורמות הקלוקלות שנתגלו בה, כדי לפסול את אולמרט מכהונה ציבורית. לעומת זאת, דווקא הפרשיות שבהן אולמרט זוכה מחמת הספק, חייבו הגשת כתבי אישום ובחינתם במשפט הפלילי. ואף שאולמרט זוכה בהן מחמת הספק, מן הבחינה הציבורית, מה שעלה מפסק הדין אודותם, חייב לפסול אותו מכל כהונה ציבורית.

אהוד: אני מניח שאילו בידך היה הדבר, אולמרט כבר היה יושב מאחורי סורג ובריח, ולעזאזל הזיכויים שלו. האם קראת במקרה את המאמר של בן כספית על הדרכים הנלוזות שבהן הפילו את אולמרט?

במבחני האינטליגנציה הארציים שנערכו בכיתה ב' אובחנה דנה כמחוננת, אבחנה שהחלה להתאמת אחרי שסיימה את הצבא. דנה למדה רוקחות וסיימה תואר ראשון באוניברסיטה בירושלים ותואר שני באוניברסיטת תל-אביב, למדה צרפתית ועשתה ב"א בלשון זו ועברה ללמוד פסיכולוגיה. את הלימודים מימנה מעבודתה כרוקחת. "כל הלמודים היו מעניינים," אומרת דנה, "הרגשתי שאין לי מספיק זמן ללמוד כל מה שאני רוצה."

אבל כשביקשה להמשיך למ"א בפסיכולוגיה קלינית דחו אותה האוניברסיטאות: "יש לך כבר תואר אקדמי. לא נאשר לך לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה."

כנראה הפריע להם שהיא כל כך מוכשרת.

נחושה להשתלם במקצוע שבחרה לחיים יצאה דנה מהארץ ונסעה לאמריקה.

היא אינה היחידה. מרוב הקשיים המוערמים עליהם, הרבה פרחי פסיכולוגיה יוצאים ללמוד בחו"ל, בעיקר בארה"ב. רבים מהם עושים שם חיל, מסתדרים בעבודה טובה ולארץ הם אבודים.

דנה עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק עשתה גם פוסט-דוקטורט וסטאז' בבית חולים בלוס אנג'לס. מאחריה היו עתה 16 שנות לימוד (נוסף ללמודים מהגן עד סיום בית-הספר התיכון) ושישה תארים במקצועות שונים.

היא קיבלה רישיון עבודה בארה"ב. "לא היתה לי בעייה לקבל רישיון בארה"ב. הבעייה היתה רישיון לעבודה בארץ," אומרת דנה. היא ידעה על הקשיים שמעמיד משרד הבריאות לקבלת הרישיון ועל ההגבלות של אגודת הפסיכולוגים הנוהגת כגילדה המגבילה את מיספר חבריה. שמעה על מכרה של אביה שחזרה ארצה עם תואר בפסיכולוגיה אבל לא קיבלה הכרה כפסיכולוגית בארץ והיא מלמדת באוניברסיטה בעזרת התואר האקדמי האמריקני.

כמו ישראלים אחרים במצבה החליטה דנה להישאר זמן-מה בארצות הברית ולצבור ניסיון בעבודה שיקל על קבלת הרישיון בארץ. מזה כחמש שנים היא עובדת במרפאה קלינית ציבורית גדולה בלוס אנג'לס הנותנת מעין ביטוח חלקי לבריאות הנפש. היא עובדת במחלקת הטראומה המטפלת באנשי צבא שחזרו מהמלחמות וממונה על חמישה פסיכולוגים קליניים ועל אחות סוציאלית.

שלא כבלימודים ובעבודה – ההתאקלמות בארה"ב לא היתה קלה לצעירה הבודדה שחיה ללא משפחה. כדבריה, "הייתי שמחה לחזור לארץ. התרבות האמריקאית אינה מדברת אליי. פה לא כל כך מפרגנים. יש הרבה אגרסיביות בשוק העבודה, הרבה חוקים לא כתובים."

בייחוד התקשתה לשמור על ייחודה כיהודייה. גם בארץ התעמקה בבעיות דת. התעמקה בלימוד תנ"ך, למדה תלמוד כשהיתה בצבא. באמריקה, ללא שבת וחגים, עוד התגבר בה הפן היהודי. דנה, הרואה את עצמה חילונית, התחברה לקהילה הרקונסטרוקטיבית, שמרה על כשרות, הלכה לסעודות שבת בבית קרובים רחוקים, הדליקה נרות שבת ואפילו אמרה קידוש לעצמה .לראש השנה ביקשה הקלות בעבודה, ביום כיפור צמה ובפסח לא אכלה חמץ.

אבל על חיבור לבחורים יהודיים דווקא לא הקפידה. מרצון או מכורח הנסיבות. החבר הרציני שלה היה גוי מארץ אפריקנית. היא הלכה איתו לבית הכנסת עד שהרב האורתודוקסי הביע התנגדות. החבר שקל להתייהד אך חשש מהוריו, וכשהגיע שלב רציני, עזב. ודנה עזבה את האורתודוקסים ועברה לרפורמים, אף שבתי הכנסת שלהם דמו בעיניה לכנסיות.

היא כבר הייתה מעל גיל ארבעים, כמהה לבית ולאימהות. אלה הגיעו במקרה. היא פירסמה מודעה על חדר להשכיר בדירתה ופרטה מה דרישותיה מהדייר. וישואה נראה כדייר המתאים ביותר. הוא הגיע כדייר אך נעשה מאהב ועד מהרה נכנסה דנה להריון. אחרי שמירת הריון נולדה ללא בעיות תינוקת, עדי שקטי.

"הייתי בטוחה במסירותו של וישואה לאורך כל היכרותנו, ויחסו בימי ההריון רק חיזק את דעתי עליו," אומרת דנה. "בחמשת הימים הראשונים אחר הלידה לא החלפתי לתינוקת חיתול – הוא החליף, מתחשב בכך שעליי להתאושש."

כל זה נשמע כסיפור של זוג מאוהב קלסי אבל סיפורם של דנה ווישואה אינו קלסי אלא יוצא דופן. וישואה הוא הודי שנולד בדובאי, שם מתגוררים הוריו. הוא הינדי מסורתי והוריו הינדים דתיים מאוד. וישאה בא לארה"ב לעשות דוקטורט במדעי המחשב. הוא מוכשר יוצא מהכלל, לדברי דנה. "בעל ערכים מאוד טובים בנושאי חברה ודת. הוא מתאים לי מאוד מבחינה רגשית."

וישואה לא ידע מאומה על ישראל. לדנה לא היה מושג על הודו. היא החלה לבקר איתו במקדשים הודיים ויחד נסעו להודו להיכרות.

הרומן המוזר נתקל, כמצופה, בהרבה סקפטיות מצד ההורים של שני הצדדים. להינדים לא נראה סביר שבנם ההינדי יתחבר ליהודייה – מה גם שהוא בן 29 והיא בת 43. (אלה גיליהם היום). בישראל נראה הקשר מופרך מעיקרו. לפתע פתאום נפל עליהם הינדי! אבל מאז נולדה התינוקת, שהיא חמודה מאוד, התחילו הוריו של וישואה להסתגל למצב. בנם הבכור נשוי אמנם להודית אבל ילדים אין לו, ושקטי היא נכדתם היחידה.

כשהגיעה הילדה לגיל שנה וחצי החליטו הוריה להתמסד בחתונה. מצד הכוהנים ההינדים לא היתה בעייה אבל הרב האורתודוקסי סירב להשיא זוג כזה, והרפורמים הסכימו לחתונה מעורבת, רב לצד כוהן דת הודי. לבסוף נמצאה רבה שהיתה מוכנה לערוך חתונה נפרדת לא יחד עם הטכס ההודי.

דנה לא ויתרה על המצוות וטבלה במקווה לפני החתונה ("אבל לא עשיתי חינה," היא מצטדקת). עם וישואה הלכה לטכס הודי שהתקיים לפני החתונה באחד המקדשים. החתונה נערכה בפארק ונמשכה יום שלם. בבוקר, בהתאם להורוסקופ של הורי וישואה, התקיים הטכס ההינדי. החתן, הכלה והבת הקטנה, וכן הכהן, לבשו לבן. הכלה היתה בהינומה ובשובל ארוך כרגיל לכלה, וגם החופה עמדה על כלונסאות כמקובל בחופה. סוף סוף נמצא דמיון בין שני הצדדים. הכהן הירבה בתפילות ובברכות והיזה על הזוג שפע מים ופרחים והעלה באש קורבן צמחי – תערובת של קוקו, אורז ומאכלים שעלו בענן סמיך, מפיץ ריח. "חשבתי שכך הקריבו בבית המקדש," נזכרת דנה. אלא שההודים שהם צמחונים, נמנעים מקרבנות של בעלי חיים. בצהרים קיימה הרבה את החתונה היהודית והיה כיבוד על טהרת הטחינה והפלאפל, מהם לא נותר פרור.

זאת היתה חתונה בינלאומית. האורחים הגיעו מדובאי ומהודו, מישראל ומרחבי אמריקה, פה ושם קרובים וידידים מאירופה וכמובן החברים מלוס אנג'לס. לכולם היתה זו החתונה האקזוטית של חייהם. גם אני, כידידה של הורי הכלה, קיבלתי הזמנה מהודרת יחידה במינה ובראשה מתנוסס מגן דוד, אך דנה הסבירה לי שהסמל אינו יהודי אלא הודי: להודו מסורות עתיקות ביותר וסמליה התקבלו בכל העולם – ממגן דוד עד לצלב הקרס.

לחתונה לא הגעתי. באותו זמן, בקיץ אשתקד, הייתי בחתונתה של אחיינית בקצה אחר של אמריקה – והחמצתי חתונה ששוב לא תהיה לי כמותה.

דנה נכנסה לחיי משפחה מעולם אחר, לחיי יום יום כמעט הזויים. היא מבשלת בעיקר ירקות, עדשים ושעועית. לא בשר ומעט מאוד דגים ועוף. הוריו של וישואה מסתייגים אפילו מאטריות. בפינת חדר השינה שלה ושל וישואה ממוקמת פינת תפילה הינדית. יש בה מזכרות כגון מטבעות זהים ממקדש אבל לצדם גם אלים של ממש., מצילום של האל קרישנה כילד עד לפסל קטן של פיל – האל גנישה.

איך מסתדרת הישראלית, שהתעמקה כל כך בדת היהודית, עם כל התורה הזו? איך היא עומדת בעבודת האלילים של בעלה, קטונתי מלהבין. הרי הסלידה מאלילים ממש נולדת איתנו ומשוקעת עמוק מתחת לעורנו. הרי גם יהודי חילוני שבחילונים מסתייג מהסגידה הזו לאלים במאה ה-21 וכך בעצם גם הנוצרים והמושלמים.

דנה מנסה ללכת בין הטיפות. להחזיק גם בווישואה גם ביהדות. היא יצרה לה מין מודוס ויונדי משלה ואינה מוותרת על סממני יהדותה, ופה ושם אף יוצרת דינים משלה. וישואה אוחז בהינדואיזם – היא ממשיכה להיות יהודייה כשרה. היא מלווה את בעלה למקדשים – ולוקחת אותו לבית הכנסת. וישואה משתדל למלא אחר כל החוקים – הדת ההינדית כוללנית וטולרנטית – מכסה את ראשו וקורא בסידור. היא מברכת על נרות השבת והוא חובש כובע וגם הפעוטה מחפשת כיסוי ראש, חיקוי לאימא. אבל דנה אינה יודעת איך לחנך אותה. לא ייתכן לבלבל את ראשה בשתי אמונות מנוגדות כל כך. הילדה יהודייה – אימה יהודיה – אבל מה לה וליהדות? כבר היום מציק לדנה שבתה לא תבין מהי כשרות,למשל.

דנה מעורה מאוד באימהותה המאוחרת. אחר הלידה היתה מודאגת מאוד שאין לה די חלב אבל הכול בא על מקומו בשלום. עדי כבר בת שנה וחצי – ועדיין יונקת. היא הולכת למעון והאם חשה שאינה מקדישה לה מספיק זמן. אבל על העבודה האהובה עליה מאוד אינה מוותרת. למען האמת, דנה אינה בטוחה שהנישואין שלה יתקיימו עד עולם, אבל רצונה בילד נוסף. ישואה מוכן לילד מאומץ.

"יש כל כך הרבה ילדים הודים חסרי בית. נעשה חסד ונאמץ ילד כזה," הוא מציע.

איזה עולם מוזר, איזה זיווגים משונים.

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שלושה-עשר

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

"אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

"צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

"איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

"הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

"רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכל נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

"יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

"אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

"בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם – תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

"מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

"דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

"שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל - אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

"לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

"זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

*

מכת הארבה חולפת ומותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם. ביפו, בלשכתו שבבניין הסארייה פוסע הלוך ושוב, מול המראה התלויה על הקיר, המושל הצבאי חסן-ביי. עטור במדים, חרב חגורה למותניו, וכל הליכותיו כמי שמשתדל לחקות את הגנרל ג'מאל-פחה, ולכוון על פיו את הבעת-פניו. מולו עומדים משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, ואברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה.

"קראתי לכם כדי למסור שהמצביא הגדול ג'מאל-פחה הודיע לי שהנהלת הצבא זקוקה למוטורים ולצינורות באורך שלושת אלפים מטר כדי לסדר אספקת מים לחזית הנגב. אתם מפורסמים בכל הארץ במערכת ההשקאה המשוכללת בפרדסים שלכם, כך התפארתם כאשר ביקרנו אצלכם. לכן מעניק לכם הגנרל ברוב חסדו הזדמנות להוכיח את הפאטריוטיות שלכם ואת השתתפותכם במאמץ המלחמתי, ועליכם להוציא מיד את המוטורים והצינורות מהפרדסים ולהעבירם לרשות הצבא!"

"הוד מעלתו דורש זאת רק מפתח-תקוה, או מכל איזור הפרדסים של יפו?" שואל שפירא.

"מהאיזור כולו. כל מקום שיש בו צינורות חייב למסור אותם."

"ומדוע מבקשים הכל רק מפתח-תקוה?"

"כי אין צינורות במקומות אחרים. רק אתם מושבת הפרדסים הכי מודרנית והכי משוכללת בכל הארץ."

"ולי ידוע שבכל פרדס שניטע בשנים האחרונות יש צינורות כאלה."

"איפה?"

"בשיח'-מוניס, בסומייל, בשרונה, בבית-דג'ן, ביעזור, בווילהלמה, בראשון-לציון, בנס-ציונה, ברחובות, ביבנה, ובכל אותם מקומות הידועים לכם. באביב אכל אותנו הארבה. את הפרי לחוץ-לארץ אי-אפשר למכור – בגלל המלחמה. עכשיו קיץ. הפרדסים חיים בקושי. אם לא נשקה – ייחרבו. נכון, המולדת קודמת לכל, ומאחר שבעות'מניה הגדולה אין תעשייה של צינורות, חייב הצבא להחרים אותם בכל מקום שימצא. שום פרדסן אינו רשאי להתנגד שיקחו ממנו צינורות, ואנחנו מוכנים לתת את החלק שלנו באופן יחסי, זאת אומרת, שהחלוקה תהיה צודקת ושאר הכפרים במחוז יתנו גם הם את חלקם."

"אני יודע שרק אצלכם יש צינורות, ואני מחייב אתכם לתת את הכל!"

*

עם האגרונום חיים כהן, ראש ועד-המושבה, מתקבל שפירא למחרת לראיון אצל ג'מאל-פחה בירושלים.

"לא אני ציוויתי אבסורד כזה!" מיתמם הגנרל. "להטיל את כל העול על מקום אחד בלבד? ברור שכולם חייבים לתת לפי חלוקה צודקת. אולי חסן-ביי לא הבין היטב את הפקודה. עוד היום אשלח טלגרם ואסביר לו את הכוונה האמיתית של הפקודה."

*

פנחסוביץ ושפירא, כעבור יומיים, בלשכת חסן-ביי ביפו. המושל הצבאי מסתובב כטווס בפני המראה שעל הקיר, נדן חרבו משקשק על מכנסיו התפוחים שנתונים במגפי-עור גבוהים. בשיחה עם השניים הוא מתנפח מכעס עצור:

"מדוע הזמנתי אתכם? מדוע? מדוע? מדוע? אתם הלכתם להתלונן עלי בפני הגנרל ג'מאל-פחה?!"

"חס ושלום," עונה שפירא. "פנחסוביץ כלל לא היה שם. רק אני, עם ראש ועד-המושבה, באנו בעניינים אחרים. במקרה הוזכר עניין הצינורות. ראש הוועד שאל את הגנרל מה הפירוש המדויק של הפקודה. אבל שום תלונה לא השמענו. וכי אפשר להתלונן, על מושל חרוץ והגון כמוך?"

"טוב. אני אזמין אלי את כל בעלי הפרדסים במחוז, שאותם הזכרת, כולם – אבל אני בטוח שצינורות אמצא רק אצלכם!"

*

בכיכר שבין בניין הקישלה, הלא הוא הכלא, לבין הסארייה, מתנודדת לרוח הים גופת ערבי יחף, לבוש גלבייה לבנה, על עמוד-תלייה שבנוי מקרשים בצורת רי"ש עם קורת-תמך אלכסונית. על חזהו, קשורה לצווארו, מודעה המפרטת בתורכית ובערבית את פסק-דינו. זבובים מטיילים עליו. ילדים יחפים סובבים בסקרנות מתחת לרגליו.

אותה שעה נאספים אל לשכתו הגדולה של חסן-ביי רבים מנכבדי יפו, עומר אל-ביטאר, מוחמד עלי דג'אני ואיוב אפנדי, ועימם מוכתרי כפרים ערביים מהאיזור – שיח'-מוניס, סומייל, חירייה, כפר-ענה. כאשר נכנסים לחדר שפירא ופנחסוביץ, כבר יושבים בו כל המוזמנים, אך חסן-ביי, היושב מאחורי שולחנו, אינו מזמין את השניים לשבת אלא משאיר אותם בכוונה לעמוד. הוא מביט אל המראה התלויה מולו, כמו מכוון לפיה את הבעת הרוגז על פניו, ופותח:

"הזמנתי אתכם היום לבשר לכם שהגנרל ג'מאל-פחה הואיל ברוב חסדו להרשות לכם למלא את חובתכם הפאטריוטית ולמסור לצבא את המוטורים והצינורות מן הפרדסים שלכם, כי הם נחוצים להגנת המולדת. יא איברהים, מה אתה עומד? שב! אתה הוא זה שאמר לי שבכל הכפרים והמקומות האלה יש צינורות בפרדסים, אבל עד כמה שידוע לי, צינורות יש רק במלאבס! מה אתם אומרים על כך, אורחים נכבדים?"

מוכתר סומייל תופס את כוונת חסן-ביי. "אני נשבע בראש השולטן ירום-הודו ובראש הגנרל ג'מאל-פחה, ובראש מושלנו הנכבד חסן-ביי וגם בראשי שלי, החסר כל חשיבות – שאין אצלנו בכפר שום צינור ברזל!"

"אנחנו עניים מסכנים. הארבה אכל אותנו. הפרדסים שלנו קטנים וישנים. אנחנו משקים בתעלות פתוחות, לא בצינורות," מבאר מוכתר שיח'-מוניס.

"גם אותנו אכל הארבה, המוטור שלנו הוא גמל וחמור, שסובבים ומעלים מים מהבאר באנטיליה," מוסיף אחריהם מוכתר בית-דג'ן.

"מה אתה אומר עכשיו, יא איברהים-מיכו?" שואל המושל את שפירא.

"אני חוזר ואומר," משיב שפירא ממקום ישיבתו המאולץ, על מחצית כסא, "שבכל המקומות האלה, ישנם צינורות!"

הרוגז של חסן-ביי פורץ, מבלי שיכוון את הבעתו במראה. "אתה יודע שיש מצב מלחמה בארץ?" הוא מתקרב לחלון, מבעדו נשקף התלוי שמתנדנד על עמוד בכיכר למטה. "אני יכול להביא אותך תיכף ומיד למשפט צבאי!"

"ידוע לי אדוני המושל," משתדל שפירא לשמור על ארשת פנים שלווה. "שאנחנו נמצאים במצב מלחמה. אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל מה באמת רוצה אתה להשיג? את הראש שלי? לא! – צינורות! ואנחנו הלא מוכנים למסור לממשלה את כל הצינורות והמוטורים שלנו, אם רק תוכיח לנו שהפקודה של ג'מאל-פחה חלה על פתח-תקוה בלבד. אנחנו, ילדינו, ונשינו – מוכנים למסור גם את עצמנו, למען המולדת!"

"הנשים, יא איברהים-מיכו? גם הן מוכנות למסור את עצמן למען המולדת? יאללה שתבאנה, ערוות-אימן, שרמוטות צהובות! אנחנו מכירים איזה נשים יש לכם – זונות! צעירות מופקרות! חצופות! מתלבשות כמו גברים! מוכנות למכור את עצמן לקצינים שלנו!" וכדי לתת תוקף לדבריו הוא קם מכסאו בעיניים נוצצות. "כשנבוא לקחת אצלכם את הצינורות, נכניס במקומם לבנות שלכם את הצינורות שלנו! ככה... ככה... נקרע אותן מלפנים, ומאחור, מלפנים, ומאחור..."

הוא חוזר לכסאו מתנשם, כמוצא בגסות פורקן ליצריו. הנוכחים נדהמים למראה ההתפרצות אך שותקים ועוצרים את נשימתם. חלקם מחוויר מפחד גם למראה הסומק הכבד שהרוגז מצית על פני שפירא, שקם ופונה אל חסן-ביי:

"כבוד הקומנדאנט חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אולי גם יהיו רבים שיהללו אותך על העינויים שתגרום ליהודי. אבל אני לא אזוז מכאן לפני שתחזור בך מהדברים שלך, ותתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"

"איך אתה מעיז לדבר אלי כך? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד שם בחוץ על החבל..."

"אתה מכיר אותי היטב, חסן-ביי. אני בן ארבעים-וחמש היום, ותודה לאל חייתי כל ימי בכבוד, כפי שאתה יודע ויודעים כולם פה. 'מכרתי בזול את היקר לי, כדי לקנות את כבודי!' – כמו שאומר הפתגם. ואני רוצה שתדע שלא אתה ולא שום אדם אחר יפגעו בכבוד עמי, בנוכחותי. ואפילו זה יהיה היום האחרון בחיי – לא ארשה שמישהו יעליב כך את בנות העם שלי!"

שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. חיתוך הגמגום שבדבריו, כבולע סופם של משפטים קצרים, מוסיף לו תקיפות. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי אם אתה רוצה, אבל קודם – תתנצל!"

דממה מתוחה עומדת באולם. למראה הגוונים המתחלפים בפני השליט בטוחים הכל שעתה יצא מגדרו, יסתער על שפירא ויכה אותו בחרבו.

שפירא עומד ביד שלוחה ועיניו הקטנות, כחולות-הפלדה, נעוצות בחסן-ביי היושב מולו. לפתע קם חסן-ביי בחיוך, ניגש אל שפירא, ואומר בקול מרוכך:

"אני מכיר אותך יפה, ואתה יודע שלא לקחתי ממך את הסוסה, את האקדח, את החרב או את הרובה הממשלתי שאתה משתמש בו. יש לך רשות להיכנס עם נשק אפילו לכאן, לבית-הממשלה. ואתה היית צריך להבין שאני לא התכוונתי דווקא לבנות פתח-תקוה או לנשים יהודיות. אני רק אמרתי שיש, בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, בנות שטן, מביאות מחלת עגבת, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

אנחת-רווחה עוברת בחדר הגדול. חיוכים אחדים. הכל מבינים שבדבריו הקודמים התכוון חסן-ביי במפורש לבנות פתח-תקוה, וכי עתה הוא חוזר בו, בדוחק, מההתפרצות של ניבול-הפה. בלגלוג כלפיו חש כנראה חסן-ביי, כי לפתע גואה בו שוב כעס, ודאי על שהביא עצמו להתנצל בפני יהודי, דבר שג'מאל-פחה לא היה עושה לעולם. הוא חוזר אל כסאו ופוקד בכעס:

"לאסור את שני אלה במרתף של הסארייה!"

שפירא ופנחסוביץ מוצאים מן הלשכה. חסן-ביי ממשיך לצרוח על הנשארים. הוא נראה כעומד להצליף במגלב על מוכתרי הכפרים. אלה נשבעים בראשו של השולטן ובראש ג'מאל-פחה שאין להם אפילו בדל צינור. חסן-ביי דורש לגלות את האמת. שב ומאיים במלקות. לבסוף מתגלה שיש צינורות גם בפרדסי הערבים, ואפשר להטיל את חובת ההחרמה על כולם. מה עוד שעיניו החודרות של שפירא כבר לא משוטטות בחדר בלגלוג האומר שכך טען מלכתחילה.

לאחר שעתיים באה פקודה לשחרר את שפירא ופנחסוביץ, והם ממהרים לשוב לפתח-תקוה.

המשך יבוא

* במשך שנים רבות ספגו החקלאים בישראל ביקורת מצד כלכלנים וגורמים במשרד האוצר על כך שהם עושים שימוש בזבזני לצורכי השקיה במקורות המים הטבעיים של ישראל. עתה מפרסמים ארגון המזון העולמי וארגון OECD דו"ח רחב היקף על מצב החקלאות בעולם ובו הם קובעים שישראל היא חלוצה עולמית בכל הקשור לשימוש יעיל במים לצרכים חקלאיים.

הדו"ח החדש מנתח את המגמות העולמיות בחקלאות ב-2012-2021. הוא קובע בין השאר שכיום כרבע מהקרקעות החקלאיות בעולם נמצאות במצב של הידרדרות בכל הקשור לאיכות הקרקע. הוא מעריך שבארבעת העשורים הקרובים יהיה צורך להגדיל ב-60% את תפוקת המזון העולמית אך היקף הקרקעות הראויות לעיבוד יוכל לגדול רק באחוזים בודדים. לכן יהיה צורך להפיק יבול חקלאי רב יותר מהקרקעות הקיימות ולשם כך יהיה צורך לעשות שימוש יעיל במים ובדשנים, בעיקר באזורים צחיחים.

הדו"ח מציין שמדינות העולם יכולות לקחת דוגמה מישראל שהיא כהגדרתו "מובילה עולמית בניהול ובטכנולוגיה של השקיה בטפטפות בעיקר באזורים צחיחים" וגם בטכנולוגיות נוספות. הדו"ח מציין שהחקלאים בישראל השתמשו ב-70% מכלל מקורות המים במדינה לפני יותר משלושה עשורים אך בעשור האחרון ירד שיעור זה ל-52%. מתוך זה חלק ניכר הוא כיום השקיה בקולחים (שפכים מטוהרים) ולא מים טבעיים. החקלאים הישראלים, מציין הדו"ח, מצליחים לייצר כמות מזון גדולה יותר עם פחות מים ואינם משתמשים יותר בהשקייה באמצעות הצפה של שדות במים.

[צפריר רינת, "הארץ" באינטרנט, 17.7.12].

* אהוד בן עזר שלום, במסגרת פרוייקט "שירה על קירות" פורסם על קיר בניין "מגדל התמרים" ברחוב בן גוריון 50 רמת-גן שירה של אסתר ראב: "צל הקיקיון" בפורמט של כ-10 מטר. רון וייס. רמת-גן.

* כאשר מופז הצטרף לקואליציה חשבנו שהוא בכל זאת חכם. עכשיו, כשפרש על רקע נושא שהוא ממילא בלתי-פתור ולא מרכזי – נראה לנו שהוא בכל זאת לא-חכם, כפי שאכן הצטייר אצל רבים גם קודם לכן. איפה הוא ואיפה שרון. איפה הוא ואיפה אולמרט. מה לעשות, לא-חכם נשאר לא חכם, וכמו שאימא שלנו היתה אומרת: "שכל לא קונים בשוק!"

* וודי אלן, שאת סרטיו האחרונים אהבנו מאוד, לא ביקר מימיו בישראל, לכן בקשתנו מכל אלה המתרפסים בפניו ומנסים להביא אותו לעשות סרט על תל-אביב או ירושלים, וגם לממן לו את הסרט – הניחו לו! – הוא לא אוהב אותנו, אנחנו ניראה בסרטו חכמים כמו קרלה ברוני בפריס, ולא יפים כמוה, ואילו הפלסטינים יזכו בסרט תעמולה משעשע בעל הד עולמי שנעשה בידי "ייקה" יהודי גלותי נגד ישראל!

* אגב, זיכויו של אולמרט הגבירו כנראה עוד יותר את הכעס עליו ועלינו, ובעקבות שני הגיליונות האחרונים קיבלנו כמה וכמה בקשות להסרה מרשימת התפוצה מצד נשים וגברים שכנראה אינם יכולים לשאת דעה אחרת שאינה תואמת את דעותיהם שלהם. אנחנו גאים על כל מי שעוזב אותנו כי זה רק מראה שמראש הוא לא היה מתאים לקהל הנמענים שלנו, המונה אלפים, שכל הזמן גם מתווספים.