נושא הזליגה של נשק כימי וביולוגי, הפך לפתע לנושא מרכזי. דובר גם בעבר על אפשרות זאת, אך לא ברעש תקשורתי אדיר שכזה. ראשי ההנהגה של מדינת ישראל הם אלו שהעלו את הנושא לראש סדר היום, בישראל ובעולם. זליגת הנשק הכימי הסורי הפכה לאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. השכם והערב אנחנו שומעים כי אם חיזבאללה יקבל לידיו את הנשק הכימי הסורי, יהיה זה מצב שישראל לא תוכל לחיות עמו בשום פנים ואופן. יתר על כן, גם האפשרות של מלחמה מול סוריה עלתה על הפרק. דבריו של הרמטכ"ל במסיבת העיתונאים, סליחה, בוועדת החוץ והביטחון, על פעולה נקודתית או רחבה, הציפו שרשרת של פרשנויות: האם עדיף לתקוף את השיירות המובילות נשק כימי מסוריה ללבנון או לעיראק, או שעדיף לתקוף את מחסני ומתקני הנשק הכימי וביולוגי בסוריה עוד בטרם יפלו לידי חיזבאללה או ארגונים אסלאמיים קיצונים, ובכך להסתכן במלחמה כוללת עם סוריה? ומיד הוצבה גם דילמה: אם נתקוף בסוריה, נפגע ביכולת שלנו לתקוף באיראן.

ובכן, איני מזלזל כלל וכלל בסיכון של זליגה כימית לידיים של שונאי ישראל באשר הם. זהו סיכון שברור כשמש שצריך לעקוב אחריו מודיעינית. אבל, לדעתי יש כאן הגזמה פרועה ביותר של הסיכון, ולדבר עכשיו על מלחמה בגינו גובל לדעתי, באיוולת.

מה הם עיקרי תפיסתי בנושא?

ראשית, זהו סיכון אחד מתוך הרבה סיכונים הכרוכים בהתפוררות המדינה הסורית ושלטונה המרכזי החזק. ייחודו של הסיכון הוא בראש ובראשונה בתחום הפסיכולוגי. הוא מעורר פחדים בליבו של כל אדם. אני, למשל, רואה סיכון הרבה יותר מוחשי וברור מהאפשרות (בלי להעריך את סיכויי הסתברותה) – שארגוני אלקאעידה ישתלטו על רמת הגולן ויהפכו אותה לבסיס של טרור.

ולכן, נושא הזליגה הכימית הוא במהותו נושא טקטי שהינו חלק מהבעייה האסטרטגית הכוללת של מדינת ישראל, והיא: מה צריכה להיות מדיניות ממשלת ישראל מול התהליך של התפוררות המדינה הסורית?

לדעתי עוד יהיו הרבה תהפוכות בסוריה, והציווי העליון שצריך להנחות אותנו הוא: אי התערבות מוחלטת, למעט בנושאים הומאניים טהורים. במסגרת הזאת צריכה להיות חשיבה מסודרת, שקטה, בלי שום ועחו"בים, על התאמות וגמישויות במדיניות הזו לאור התפתחויות קונקרטיות בשטח. לא מכבר "חגגנו" 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. גם שם באנו והתערבנו במדינה שהייה בהתפוררות ללא שלטון מרכזי. אם יש לקח אחד מרכזי מהמלחמה ההיא, הרי שהוא לא להתערב. על אחת כמה וכמה בסוריה, שם מעורבות הרבה מדינות.

שנית, להערכתי הדבר האחרון שחיזבאללה היה רוצה זה לקבל לידיו את התפוח הלוהט הנקרא נשק כימי. נשק כימי בידי חיזבאללה היה הופך אותו ואת מדינת לבנון לא רק למטרה לגיטימית לתקיפה אימתנית של ישראל, אלא למטרה לגיטימית עבור ארה"ב, ובלי הגנה של רוסיה או סין; נשק כימי בידי חיזבאללה היה מחסל באחת את כל המאמץ שלו להיראות מהוגן, ארגון פוליטי, חלק מהמשטר הלבנוני, ארגון צדקה. לדעתי, מערכות טילי נ"מ מתקדמות, או טילי חוף ים מתקדמים המצויים בידי סוריה ועוברים לחיזבאללה, הם הרבה יותר מסוכנים לישראל .

שלישית, קצת היסטוריה. לצדאם חוסיין היו טילים כימיים במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. הוא לא שיגר אותם לישראל. כאשר ברה"מ התפוררה, עסקו כולם באפשרות הוודאית שכל המרעין בישין שבארסנל הלא קונבנציונאלי הרוסי הפרוץ, כולל פצצות גרעיניות זעירות, יזלוג לארגוני הטרור. אז קרה משהו?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 30.7.12

על ספרה של יערה בן-דוד "במבוך המראות"

עיונים ספרותיים, שאינם אקדמיים ואינם הכנה למבחני בגרות, הם נדירים במקומותינו. ספר מאמרים על עשרות יצירות ויוצרים מציג מגוון רחב ורגישות לפרטים. לאוהבי ספר.

כתיבה על יצירות פירושה הכנסת ממד שכלתני לבחינת התופעה האמנותית, הבנויה על מגוון של יכולות נפשיות. תופעה שיש בה הרבה מהמסתורין. פירוק המסתורין הזה הוא עניינם של מורי ספרות אחוזי אימת המבחנים כמו תלמידיהם, או עניינם של חוקרי אקדמיה. וכמובן, כותבי ספרות העזר לתלמידים, העושים שמות ביצירות. מעטים יודעים לכתוב בעדינות וברגישות על יצירות, בלי לאבד את תכונת החיים שבהן; ואין זה מפליא שרוב כותבי העיון הטובים הם יוצרים בעצמם.

יערה בן-דוד, מוסיקאית, ציירת ומשוררת, מביאה אל העיון רגישויות רבות. היא יודעת לאתר את הפרטים העדינים שבהם נחבא סוד כוחה של היצירה. היא יודעת לשרטט את "מבוך המראות" המשתקף ביצירה השירית או הסיפורית או הדרמטית, ולעשות זאת בקצרה. להביא את החשוב ואת המשמעותי.

הרושם הראשון מהספר קשור להיקף ולגיוון: "במבוך המראות" מאוכלס בעשרות מאמרים העוסקים בספרות עברית וספרות עולם; בקלאסיקה ובמודרנה; בדרמה, סיפורת ושירה. אין אלה מאמרים אקדמיים ואף לא מסות על ספרות, אלא עיונים פרטניים ביצירות, שיש בהם גם הבטה מכלילה על מפעלו של סופר וגם התייחסות לפרטים הדקים של היצירה הנבחנת. זהו ספר המשך ל"אהבה ממבט שני" (1997) שמאמרים אחדים ממנו שודרגו והוכנסו לספר החדש.

לפני שאכנס לפרטי הספר, אני רוצה להצביע על שתי תכונות שהן חיוביות כשלעצמן אך עשויות ליצור בעייה. עניין אחד הוא שהכותבת אמנם מבהירה שאין זה ספר אקדמי, ולכן אין הערות שוליים, והרשימה הביבליוגרפית של ספרי העיון מצומצמת ביותר. מצד אחד נעים יותר לקרוא ספר שאין לו ספחים עודפים של למדנות אקדמית. מצד אחר, פה ושם חשתי מבוכה כאשר נותחה יצירה המוכרת לי לא רק מקריאה אלא אף מההוראה, ותהיתי איך אפשר למשל לנתח את "מועקה" של צ'כוב כאילו לא נכתב מאמרו הידוע של אשר ריבלין על הסיפור. אז אולי יש בכל זאת ערך מוסף לקפדנות האקדמית המחייבת איתור מאמרים קודמים והתייחסות אליהם.

עניין חיובי נוסף שיש בו בעייתיות קלה הוא הערבוב בין יצירות ידועות מאוד של סופרים קאנוניים בארץ ובעולם לבין יצירות אלמוניות או בלתי קאנוניות של יוצרים ששמם נודע אך מעט. כמובן שאין בכך דבר בלתי לגיטימי. להפך. כתיבה על יצירה טובה שאינה ידועה היא סוג של הבאת גאולה, מה גם שכל כך הרבה שירים מעולים וסיפורים קצרים נהדרים נבלעים בתוך אוקיינוס אלפי הפרסומים; ולכן זה מצוין שבן-דוד כותבת גם על סופרים שאינם מפורסמים. אבל לקורא יש בעיה איך להתייחס ליצירה שספק אם יגיע אליה אי פעם. מדובר על כל פנים ביצירות בודדות בין עשרות הנסקרות בספר.

מגוון ומסקרן

חלקו הגדול ביותר של הספר הוא שער הפרוזה, המחולק לחמישה מדורים על פי נושא מרכזי של כל מדור. בן-דוד כותבת על בעיות קיומיות ביצירות קפקא, צ'כוב, פירנדלו, שופמן, מארקס, וכן על המחזה הידוע של בקט "מחכים לגודו". נושאים אחרים במדור הפרוזה קשורים להתבגרות, אהבה, זהות אתנית ומקומות מיוחדים. המדור "בצל השואה" מזמן יחדיו את פרימו לוי, אפלפלד, שמאי גולן ואסתר אייזן. "במעגל הקיום הנשי" מכנס סופרים ישראלים מודרניים כיהודית רותם, ציפי שחרור וקרין חזקיה, יחד עם הסופר הדגול פונטנה מהמאה התשע עשרה.

בחרתי להתייחס לשני מאמרים העוסקים ביצירות ידועות מאוד. המאמר "לדובב את היגון" דן ב"מועקה" של צ'כוב ומעלה את הרעיון ש"סיפור הוא חי הנושא את עצמו בזכות התזמור של החומרים המרכיבים אותו" (עמ' 59). ניתוח הסיפור מתייחס לקשר שבין נושא הבדידות לבין המבנה ותיאורי הטבע וכן ההשהיות המגבירות את המתח. יש במאמר חידושים בהשוואה למאמרים אחרים על אודות הסיפור, ויש גם דברים שכבר נכתבו. אין ספק שמורים ותלמידים יוכלו להפיק תועלת רבה מהניתוח הדק והאנין; בלי קשר להוראה, המאמר מחכים ומהנה, וכמוהו רבים אחרים במדור הפרוזה.

"צלו של פלובר" דן ב"אפי בריסט", הרומן הנפלא של פונטנה. בן-דוד רואה בפונטנה את אמן הדיאלוג, אך מציינת שהרומן, העוסק בבגידת אישה בבעלה, מהדהד את "מאדאם בובארי", למרות שטיפולו של פונטנה בנושא שונה. לא הסכמתי להעדפתה את "מאדאם בובארי" מהבחינה האמנותית, אבל המאמר מצוין ומרתק ובעיקר לא טרחני – סכנה האורבת תמיד למאמרים על אודות יצירות ספרות. אגב, מעניין שבמאמר אחר של בן-דוד על "הדום בגן עדן" מאת יהודית רותם נזכרים הרומנים "אפי בריסט" ו"אנה קארנינה" כמקום מפלט רוחני לאישה חרדית מתוסכלת.

החלק הגדול השני של הספר, המוקדש לשירה, מחולק אף הוא למדורים, ויש בו מגוון מרשים של משוררים. חלק זה מצייר מפה חלקית של השירה הישראלית, על כיווניה השונים, ביניהם אמוניים ואתניים, ולזכותה של בן-דוד ייאמר שהיא נותנת מקום לא רק למפורסמים מאוד אלא גם למעגל השני והשלישי של התהילה הספרותית. מעגל שאינו קשור בהכרח לאיכות השירים.

שמחתי מאוד במאמר על משה בן שאול ז"ל, מיוצרי המודרניזם הישראלי לצד זך ואחרים, ומי שרבים זוכרים אותו לטובה כעורך מעודד ומיטיב ב"מעריב לנוער" של שנות השירים, ב"מעריב" וב"מאזניים". כמו כן כותבת בן-דוד על אורי ברנשטיין, צבי עצמון, עזריאל קאופמן ז"ל, יחיאל חזק ואחרים. בולטת אהדתה של הכותבת לנשים משוררות, ביניהן חוה פנחס-כהן, רחל חלפי ורות נצר.

במדור "בכבלי האמונה" פרקים מעולים על זלדה, איתמר יעוז-קסט ושלום רצבי. בן-דוד מיטיבה לאפיין את זלדה כמי שיודעת לחבר את היומיומי עם המטפיסי; משוררת שאין בשירתה הפרדה בין קודש לחול, ואשר בכוח העידון הנפשי מתגברת על מציאות קשה ומורכבת, ויודעת לחדש מילים שחוקות בכוחם של הקשרים חדשים.

ואזכיר עוד את המאמר על "חד קרן" (2002) מאת אנה הרמן, שם ספרותי של משוררת נפלאה, מאוד אינטנסיבית ולירית, אולי בין הטובות במחוזותינו. יערה בן-דוד עומדת על ייחודה של אנה הרמן כמשוררת מוסיקלית המרבה להשתמש בתבניות הקלאסיות כמו הסונטה. במאמר מנותחים מיספר שירים, ובן-דוד מזהה קשר נשמתי בין אנה הרמן לבין סילביה פלאת, שתרגמה את יומניה.

נהניתי מהעדינות האופיינית לגישתה של המשוררת יערה בן-דוד לשירים ולסיפורים, וכן מהיכולת לתמצת ולהביע רעיונות רבים ביריעה קצרה. המאמרים מחזירים אותנו אל יצירות ידועות שאהבנו, ומעוררים סקרנות לגבי סיפורים לא ידועים, שאקרא בעקבות הספר. כמו כן אציין את הערך המעשי של הספר לסטודנטים ולמורים.

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כ"ג בתמוז תשע"ב, 13.7.2012

שלום לכולם,

שמי ג'ג'או בימרו, בן 27, סטודנט למדעי הצמח באוניברסיטה העברית, יוצא יחידת מגלן – יחידה מובחרת בצה"ל, ומשרת בה שירות מילואים פעיל. נוסף אלו, אני גם בן העדה האתיופית בישראל, וגאה על כך. בשורה התחתונה, אני אזרח ישראלי מן השורה – שומר חוק וסדר, משלם מיסים וללא שום עבר פלילי. בחיי, אפילו דו"ח חנייה לא קיבלתי מעודי. אדם נורמטיבי לחלוטין.

מסתבר, שכל חטאי הוא צבע עורי ומוצאי. בשל כך, ורק בשל כך, סבלתי מאלימות קשה וברוטאלית כלפיי, פיזית ומילולית. לא, לא ספגתי אותה מגורמים גזעניים, בורים וחשוכים בחברתנו, אלא משוטרי משטרת חיפה, ובחסותה ובעידודה של משטרת ישראל הנאורה והליברלית.

בערב חג הפסח, ה-7.4.12, יצאתי עם כמה חברים, גם הם בני העדה האתיופית, לבילוי במועדון ה"נתנזון" בחיפה. יצאנו מהמועדון בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, והתקדמנו לצומת כבישים ראשית, ממנו נוכל לתפוס מונית הביתה. בקיוסק הסמוך לצומת זו פרצה קטטה, שבעקבותיה הגיעה ניידת משטרה למקום. הניידת הגיעה לאחר שכבר נרגעו הרוחות. מיותר לציין שלא לי ולא לחבריי היה קשר כלשהו לאירוע. כנראה שנקלענו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אך גם עם צבע העור הלא נכון.

ניידת המשטרה הגיעה בנסיעה מהירה ובלמה בפתאומיות באמצע הצומת. שני שוטרים יצאו מהניידת, ואחד מהם ניגש לאחת הבנות שהרגע יצאה מהמועדון, מכרה שלי, גם היא בחורה נורמטיבית לחלוטין, בת העדה האתיופית. שוב – לא היה לה דבר וחצי דבר בקטטה שהתרחשה באזור זמן קצר קודם לכן. את השוטר לא עניינו העובדות: הוא בעט בה, ולאחר שהתמוטטה סטר לה ואיים עליה באמצעות שוקר חשמלי.

כמה מחבריי רצו לעבר הבחורה על מנת לעזור לה ולצלם את האירוע. חברתה, קצינת צה"ל בקבע, ניגשה גם היא לעזור לה, אך נדחפה באלימות על-ידי השוטרים. כאשר הבחין השוטר שרוצים לצלם אותו הוא הגדיל לעשות והשתמש בגז פלפל ובשוקר החשמלי לעבר כל מי שרק היה בקרבתו.

בעודי עומד שם המום ממה שרואות עיניי, החליט השוטר שגם אני שותף ל"פשע". הוא המשיך את מסכת ההשתוללות וההתפרעות האלימה שלו, וכעת היה תורי לחטוף. השוטר ריסס אותי בגז פלפל ישירות לעיניים, ללא שום סיבה וללא כל התגרות מצידי. לאחר מכן, בעודי סובל מעיוורון טוטאלי למשך דקות מספר, הפעיל נגדי את השוקר החשמלי. ללא כל אזהרה, ללא כל צורך. חטפתי את זרם החשמל ישירות אל מפתח הלב, מה שהשאיר סימני פציעה וחבלה על גופי.

בעודי זרוק שם באמצע הלילה, מרוסס ומחושמל על לא עוול בכפי, צעק לי השוטר, בליווי קללות וגידופים נוספים, "תחזור לאפריקה!"

האמינו לי, שום צריבת גז פלפל או חשמול בעולם, חזקים ככל שיהיו, לא יכלו להכאיב לי כמו שהכאיב לי המשפט הזה.

כנראה שהתעלפתי מעוצמת החשמול, שכן אני זוכר שהתעוררתי בשלב מסוים כשמסביב כבר התפזרה כל ההמולה. מרוב בלבול ותקיפות השוטרים, כל חבריי נמלטו מאזור האירוע, כשכל אחד מהם בטוח שגם אני הצלחתי להימלט. לא הצלחתי. נותרתי שם לבד, מוטל פצוע לצידי כביש ראשי בחיפה, לפנות בוקר, בלי כסף למונית ולמעשה בלי יכולת לחזור הביתה. לא הרגשתי כל-כך נעלב ומושפל בחיי.

אותה בחורה שהוכתה קשות סבלה למחרת האירוע מכאבי גב קשים, שלא לדבר על הצלקת הנפשית שהותיר בה האירוע. מתוך חשש אמיתי מנקמת השוטר שהיכה אותה, היא לא העזה להגיש תלונה למשטרה לאחר האירוע, אך לאחר מספר ימים אזרה אומץ והגישה תלונה במח"ש.

גם אני עשיתי זאת, ובצירוף עדויות – תמונות מהאירוע וחולצתי המוכתמת בגז פלפל. בכל האירוע הזה יש לא מעט עדים להשתוללותו של השוטר, שגם הם ספגו גז פלפל לפניהם על לא עוול בכפם. גם הם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, כמוני כמוכם. אותם עדים אף ראו כיצד שוטרים נוספים ממשטרת חיפה מגיעים לזירה, ופשוט עומדים וצופים מהצד באירוע, משל היה איזה מופע שעשועים, ללא שום התערבות מצידם, ואפילו בעידודם.

הכאב הפיזי אולי קהה במהלך הזמן שעבר מאז התקרית, אך הכאב הנפשי לא פג, ולהפך – הוא רק הולך ומתעצם. מח"ש ממציאה תירוצים שונים ומשונים ומורחת את התקדמות התיק ואת חקירת האירוע. שלושה חודשים חלפו ממועד האירוע, ולא קיבלתי אפילו תשובה לגבי סטאטוס התיק. על פי כל הסטטיסטיקות, תיק במצב כזה ייסגר במהרה בטענה של "חוסר עניין לציבור".

בבקשה מכם, ציבור יקר – אנא הראו למשטרת ישראל שגזענות אלימה וחשוכה בחסותה מעניינת ומטרידה אתכם, על-ידי הפצת הסיפור לכמה שיותר אנשים. לא לכך פיללנו אני ומשפחתי כאשר עלינו לארץ מאתיופיה, עלייה שנבעה מאהבת ציון טהורה. לא לכך פיללו הוריי כאשר חינכו אותי כל חיי לנתינה למדינה ודחפו אותי להסתגלות מתמדת לחברה, מתוך אמונה כי במדינה דמוקרטית כישראל, אם רק אתאמץ מספיק, אהיה שווה בין שווים. מסתבר שלא כך הם פני הדברים, ועל כך אני מרגיש נבגד. נבגד בידי המדינה שעבורה סיכנתי את חיי במשך שלוש שנים, שאליה כה ערגתי וציפיתי להגיע כל ילדותי. התחושות שאיני רוצה להיות חלק ממדינה כזו, הולכות ומתעצמות בי מיום ליום.

אני נחוש לקעקע אחת ולתמיד את הגזענות בחברתנו בכלל, ובפרט את הגזענות החוזרת ונשנית כלפי העדה האתיופית. זוהי עדה שקטה, רגועה וביישנית מטבעה, טבע המשרת לצערי את יצריהם החייתיים והקמאים של גורמים שונים בחברה הישראלית, ביניהם גם כמה משוטרי משטרת ישראל. אני נחוש לעשות זאת, אך לא אוכל ללא עזרתכם. אני מפציר בכם וקורא לכם ולכן בכל לשון של בקשה – עזרו לי ולחבריי להפיץ את הסיפור הזה לכמה שיותר אנשים, על מנת שנוכל למצות את מלוא חומרת הדין עם השוטרים-הפושעים שפגעו בנו, ולמגר את תופעות הגזענות האלימות והמכוערות, אשר לצערי חוזרות ומרימות ראשן בגאון לאחרונה בחברה הישראלית.

תודה,

ג'ג'או

"במוצאי תשעה באב תמיד אני מכינה נרגילה, ככה זה

לצאת מהאבל של הנפטרים, ומאבן ירושלמית אחת,"

מסבירה לי

תוך שהיא מכינה את הפיטם , הגחלים, ועשן התפוחים

שיוצא מצוואר נרגילה

"הייתי מורדת שלא כמו כל הנערות בצנעא,

מכיוון שלהוריי האורגים לא היו בנים נעשיתי

הבן האובד שלהם, אפילו שיחקתי כדורגל עם בנים בכדור עשוי

מסמרטוטים וחימר," מספרת בחי"ת פתוח.

היא מעשנת

כמו שגבר קובני מפריח בלוני עשן

מהסיגר בלי מאמץ, גם כשהקמטים מסתירים

את יופייה הנעלם.

"אתה יודע אני היתי נשואה לדרדעי,*

מה לא עשו, נידו אותנו כמו מצורעים, והאמנו

בדרך הזו, כפי שהרבי בן מימון עשה את הנפלאות שלו

בקורודובה."

"קח מיץ חרובים זה

טוב לכבד שלך, אולי תראה נסתרות."

והיא מעשנת כאילו

האור שורר בפתח ביתה

חמסה , חמסה

טפו טפו.

עד לשבירת הצום הבא.

* דרדעים – פלג קטן ביהדות תימן (שמנהיגו הרוחני יחיא קאפח זצ"ל, סבו של יוסף קאפח זצ"ל) שנוסד בצנעא בתחילת המאה ה-20 – שהיו נחשבים לכופרים בגלל מחלוקת הקשורה באמונה של יסודות הרמב"ם, שדחו את עולמה של הקבלה המעשית שכללה קמיעות ולחשים ושהיתה נהוגה ביהדות תימן.

למעוניינים קראו הסברים על הרב יוסף קאפח זצ"ל שהיה דרדעי בירושלים ועל המחלוקת שלו עם העיקשים, בוויקיפדיה.

בקרב אנשי הקולנוע הטלוויזיה והתאטרון קיימת תופעה מוכרת שלפיה לחלק מאנשים אלה יש מאפיינים של רצון ודחף תמידי, לעורר תשומת לב ולהיראות כאנשי תרבות ויצירה מרדניים, חריגים ומקוריים בכל האמצעים.

איפיונים אלה, מובילים חלק מהם להיהפך לדמויות מהפכניות אנרכיסטיות שמאלניות קיצוניות, נגד כל הממסדים הלאומיים, הציוניים והביטחוניים של המדינה. כל זאת במסווה ואליבי שיקרי ומופקר, כביכול בשם "חופש היצירה" ו"חופש הביטוי האמנותי". לעיתים זה בא גם כתחליף להיעדר כשרון ויכולת ביטוי ויצירה אמיתיים.

על סמך דבריו של רני בלייר, יו"ר איגוד הבימאים והתסריטאים, שנאמרו בראיון במוסף הארץ (הרצל 2 – 10.2.12) ונכתבו במאמריו "שקט מפגינים" (מעריב 22.8.11) "הקרב על התסריט" (מוסף מעריב 1.8.11) נחשפה דמותו ודעתו של רני בלייר. להלן כמה אמירות ודעות שלו. זו הכרות עם רני בלייר האמיתי:

הייתי שמאלני רדיקלי שהאמין במיליון דברים ושנא מיליון דברים. אני שותף להקמת קהילה פוליטית חברתית שהולכת לבחירות כמפלגה. צריך להיכנס לכנסת ולעשות המון בלגן. אני מאמין שאני יכול להיות שר תרבות יותר טוב.

ההסלמה משחקת לידיהם של בריוני הקבינט הישראלי פעמיים: האחת – חיסול המחאה החברתית על מזבח ביטחון ישראל. השנייה – הבערת השטח לקראת ספטמבר (עצרת האו"ם שהיתה) במטרה לומר לעמי העולם שלא תהיה מדינה פלסטינית כל עוד משתולל הטרור. (הוא לא מצביע מי מחולל הטרור!).

ממשלת ישראל לא תצליח לפזר את האוהלים באמצעות שאון הצפירות ועשן הפצצות והטילים. צריך להפסיק לשחק במשחק הממלכתי שנתניהו וברק מבקשים לכפות עלינו. הם רוצים "שקט יורים", ואנחנו צריכים לצרוח "שקט מפגינים".

הסכנה אורבת מבפנים, מ"דמויות תרבותיות" שכאלה!

אלה הן דעותיו של רני בלייר:

הוא מכנה את ממשלת ישראל "בריוני הקבינט הישראלי".

מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" כאחראי לחיסול המחאה החברתית.

רואה בפלסטינים "אחינו הפלסטינים."

מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית.

מאשים את ממשלת ישראל – צמאת דם וששה אלי מלחמה.

רוצה להפסיק את המשחק הממלכתי של ביבי וברק.

טוען שהממשלה לא תצליח לפזר את אוהלי המחאה באמצעות שאון הצפירות ועשן הפצצות והטילים.

כ-150 פעילים מארגונים חברתיים מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על תוכנית הקיצוצים שתובא היום להצבעה בממשלה. המפגינים מניפים שלטים וקוראים שלא לפגוע בשירותים החברתיים. במקום מפגינים גם נכי צה"ל שמוחים על היחס מצד משרדי הממשלה ומבקשים להחזיר זכויות שלטענתם נלקחו מהם.

אני מניח שהתקשורת השמאלנית תפרסם ידיעה זו תוך 24 שעות בציון המספר: 150,000...

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

כידוע, הרצליה תרמה לספריית המכללה את הארכיון הפרטי והמיוחד שלה הכולל מאמרים אקדמיים, רשימות מהעיתונות היומית, מערכי שיעור והצעות מפורטות לדרכי הוראה; וכן טקסטים ספרותיים, בחלקם נדירים, אשר נאספו בהתמדה במשך עשרות שנים, כמעט עד היום. שילוב המקורות הישנים והחדשים מאפשר בחינה של מגמות התפתחות ושינויים בתחומי דעת ובדרכי הוראה לאורך זמן.

הארכיון משקף את התעניינותה הרחבה והמגוונת של הרצליה בנושאים רבים מתחומי הרוח והחברה והשקתם לחינוך ולהוראה. בין הנושאים הבולטים בארכיון נזכיר את התיקים המגוונים העוסקים בסיפורי עם, מעשיות ומשלים, שירה, ייחודו של יוצר, חגים ודמויות מהמסורת היהודית; בנוסף ניתן למצוא כרכים אודות ספרות ילדים, עידוד הקריאה, איורים, תיאטרון, וכן שואה, עלייה וקליטה, ירושלים, נושאים חברתיים ונושאים ייחודיים כמו חלומות, צבעים, שמות, בעלי חיים ועוד ועוד.

כל אלה משקפים את תפיסתה הפדגוגית הייחודית של הרצליה, שמאמינה בהוראה בדרך ההשוואה. עד היום הוכנו מחומרים אלה 85 כרכים ועוד היד נטויה.

מאז שהחומר הועמד לרשות הקהל נעשה בו שימוש רב. סטודנטים הלומדים במכללה ומורים רבים מן המוסד ומחוצה לו, נעזרים במקורות הרבים שבארכיון לצורך לימודים, כתיבת עבודות מחקר והכנת משאבי למידה. אנו בטוחים שהחומר ימשיך לשמש ולהעשיר פרחי הוראה ואנשי חינוך עוד שנים ארוכות.

אנחנו מודים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות האכסניה לאוצר הידע הזה.

בנוסף אנו מודים להרצליה גם על תרומת ספריה וספרי העיון והמחקר שהעשירו את אוסף המרכז לספרות ילדים של המכללה ואת הספרייה כולה.

ובנימה אישית, בכל ביקור בביתה של הרצליה התקבלנו בחום, התכבדנו במשקה או במטעם אחר ממעשי ידיה ומפרי גנה ואף יצאנו תמיד עם צידה טעימה לדרך.

אנו מאחלים להרצליה הרבה כוח.

בהוקרה ובידידות,

ד"ר דניה אנזנברג – מנהלת הספרייה

רננה גרין-שוקרון – מנהלת המרכז לספרות ילדים

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

 במאמר הסוקר את מערכת הבחירות בארה"ב לחודש יולי שפרסמתי ב"מגזין המזרח התיכון", סיפרתי על גל פיטורי העובדים הצפוי בינואר 2013, ועל כך שהודעות על הפיטורים חייבות להישלח עד ה-2 בנובמבר – חמישה ימים לפני מועד הבחירות לנשיאות בארה"ב.

המאמר הסתיים במשפט "יהיה מעניין לראות באיזה תיכמונים אובאמה ועוזריו ינקטו על מנת לדחות את משלוח הודעות הפיטורים בכמה ימים."

ובכן זה הגיע, ויותר מהר ממה שאפילו אני חשבתי. משרד העבודה [האמריקאי] שלח הודעות למעסיקים שהם רשאים לא למלא את החוק. במאמר הבא, סקירת חודש אוגוסט, אביא את מלוא הפרטים. אסתפק כאן בשני ה"נימוקים" עליהם מסתמך משרד העבודה:

הראשון, ההחלטה על הקיצוצים בתקציב יכולה להתבטל ברגע האחרון [לפני ה-31 בדצמבר] מה שיביא לכך שלא יהיו פיטורים. למותר לציין שאין שום סיכוי בעולם שזה יקרה, או בכלל יעמוד לדיון.

השני, הודעות על פיטורים צפויים יש לשלוח רק לעובדים שכבר היום יודעים שהם יפוטרו. למשל, אם במפעל יש 500 עובדים וכתוצאה מהקיצוצים יצטרכו לפטר 400 מהם, מאחר ועדיין לא החליטו סופית מי יהיו בין 400 המפוטרים, אפשר לחכות עם ההודעות עד שתתקבל ההחלטה. ממש חכם, לא?

אינני מתמצא מספיק בדיני עבודה כדי לשפוט אם זה חוקי או לא, אבל ברור שזה מסריח, ולא סתם מסריח אלא מצחין. מאחר שמשרד העבודה הוא מי שאמור להגיש תביעות נגד מעבידים שמפירים את החוק, הוא למעשה מודיע להם אתם יכולים להפר את החוק בלי לחשוש מתביעה משפטית.

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שבעה-עשר

חזרה למושבה וגעגועים לסוסה שנגנבה

דצמבר 1918. בהגיעם לחוף יפו מתברר לנוסעים ששפירא צדק. עדיין אין מדינה עברית. וייצמן איננו ראש ממשלה והברון רוטשילד איננו שר-אוצר ואפילו את הדגל הכחול-לבן הם נדרשים לקפל בפקודת השלטון הצבאי האנגלי. נמל יפו, השער לארץ-ישראל, עודנו בידי הספנים הערבים, המורידים את הגולים מסיפון "לה ג'אולה" בסירות אל החוף. אבל השלטון השתנה. במקום התורכים באו האנגלים. המטבע הנהוגה עתה היא לירה מצרית וגרוש מצרי, שהביאו האנגלים ממצרים הנתונה לחסותם עוד קודם המלחמה. רואים חיילים אנגלים ואוסטראלים, מהם רוכבים על סוסים רחבי-כתפיים שטרם נראו כמותם בארץ. פוגשים פלוגה של הגדוד העברי, בראש רוכב המפקד, קולונל פטרסון. יש סחורות ומצרכי-מזון חדשים כשוקולד, שכמותם לא נראו בארץ שנים רבות.

כשנה וחודש לאחר שנלקח בפקודת שני הז'נדרמים התורכים למעצר ברמלה, שב אברהם שפירא לארץ-ישראל. רזה, קצוץ-שיער, עיניו הקטנות שקועות פנימה כאיש זקן, רק מבט הפלדה הכחול, הניתז מתוכן, וקומתו התמירה, נותרו כשהיו. ההפלגה בים היטיבה עימו והחזירה לו תחושה של אדם חופשי לאחר חודשי המאסר, ההשפלה ומגיפת הטיפוס.

במקום לצאת לפתח-תקוה בעגלה, עם נוסעים אחרים, נשאר שפירא ביפו וניגש להתרענן מהדרך הארוכה בבית-האבן הנאה של מלון "בלה ויסטה" השייך לאמדורסקי, סמוך לתחנת-הרכבת. שפירא יושב על הגזוזטרה הצופה לים ומעשן מקטרת ראשונה בארץ לאחר גלותו. מעבר למעקה, בשכונת מנשייה, תור חיילים בריטים עומדים בחיוך אווילי ועצוב לפני בית ורוד, מגהקים בירה ושרים בקולות צרודים: "איטס א לונג ווי טו טיפרארי... ארוכה הדרך לטיפרארי..."

חלונות הבית נתונים במסגרת לבנה, רחבה, עשויה אבן. מרפסת קטנה נמצאת בכניסה, ואליה מובילות מדרגות דו-צדדיות. בחלון עומדות שלוש נשים בריאות-בשר בכותנות קצרות, ורודות, משעינות את שדיהן השופעים על האדן, ומתגרות בחיילים: "ג'וני יא חביבי! ג'וני יא ק'לבי! ג'וני חביבי, היקר לי כליבי, קאם-און, קאם-און, תפד'ל קיז מי, יא רוחי! בוא נשק אותי בבקשה, אהובי!"

שני חיילים מהגדוד העברי יושבים במשמרת על מדרגות בית-הבושת מבחוץ. אחד קורא בספרון, שני מצייר את הנשים. רוביהם שעונים אל הקיר. ספינות עוגנות מול נמל יפו. מדי פעם שטה אליהן או חוזרת סירה מקומית, שספניה הערבים מתאמצים בחתירתם להתגבר על הגלים הגבוהים. נשמעת שריקת קטר של רכבת המגיעה ליפו מירושלים. בזכות החיילים האנגלים והאוסטראלים שוררת אווירה חדשה של חופש אך גם הפקרות. הארץ השתנתה במשך השנה ששפירא נעדר ממנה.

שפירא קורא לפקיד המלון, מכתיב לו פתקה ושולח אותה אל ביתו במושבה באמצעות רץ, בחור לבוש מדים קרועים של הצבא התורכי. בפתקה נאמר:

"בע"ה, ליבה-רוחל יקירתי וב"ב, הגעתי היום ליפו וקצרה נפשי לראותכם. לשלוח לי מיד לכאן, בלה ויסטה, הסוסה קביסה, אם עוד ישנה, אם לא סוס אחר, שאוכל לרכוב אותה הביתה. אברהם."

*

יושב זקוף על סוסתו האהובה, שפגשה אותו בצהלת שמחה, מתקרב שפירא למושבה. לצידו רוכב בנו בכורו רחב-הגוף יצחק-צבי, בחור בשנות העשרים המאוחרות שלו, שמיהר להביא לאביו את הסוסה ליפו. את פני שפירא מקבלת חגורת פרדסים ירוקה שמקיפה את פתח-תקוה מכל עבריה. העצים עמוסים תפוזי שאמוטי עסיסיים שאין דומה להם בעולם כולו. בהתבוננו מזרחה, מראש הגבעה שבדרך למושבה, יכול שפירא לראות את פרדסו עם בית-הבאר וה"סביל", הרהט, על אם הדרך, צפונית לגבעת בית-הקברות.

"גם העונה יישאר הפרי על העצים, כמו במלחמה?"

"הצלחתי לקבל רשות מהשלטון הצבאי לשלוח קרון אחד של תפוחי-זהב למצרים ביום שישי, מתחנת ראס-אל-עין. זה לא פשוט, אבא," אומר הבן. "הרכבת המצרית שייכת לצבא. בקושי אפשר לקבל קרונות להוביל מטען אזרחי."

"רכבת מצרית מגיעה אלינו?"

"לא היית כאן הרבה זמן, אבא. הבריטים גילגלו איתם מסילה ממצרים לאורך המדבר, לאל-עריש, לרפיח. כך התקדמו בחזית, עם אספקה ברכבת מקנטרה, עד שהתחברו למסילה התורכית. היום אפשר לנסוע ברכבת מקהיר לדמשק ולהמשיך עד סטמאבול, שמשם באת."

"אבו-צמנטא," שואל שפירא בעוברם על פני פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, האיש שהכניס ארצה את השימוש בביטון לבניית בריכות מים ותעלות השקאה בפרדסים. "השארתי אותו אסור בחאן אל-באשה, האם חזר כבר?"

"לא, אבא. מסרו שמת בדמשק לפני חודשיים, בטיפוס הבהרות."

"אללה ירחמו אבו-צמנטא. ברוך דיין אמת." עוצר שפירא את הסוסה ומפנה רגע את מבטו אל הפרדס, לוחש תפילה.

השניים ממשיכים לרכוב.

"יום אחד באה גברת מצובעת מיפו והקימה לה אוהל כאן, על יד פרדס ליכטנשטיין. היה חם. היא הביאה בקבוקים של גזוז ושמה בחוץ, וחיילים אנגלים עמדו בתור להיכנס אליה."

"בשביל מה?"

"אבא..."

"ככה? ולא הפכו עליה את האוהל, וגירשו? חרפה למושבה! פריצות! ואתה עוד מספר לי? תתבייש לך! גם ביפו ראיתי הפקרות. מה קרה לארץ-ישראל?"

בבית ברחוב הרצל מחכים לשפירא ליבה-רוחל אשתו, וילדיו רבקה, שרה, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. הקטנים גדלו, והגדולים החלו יוצאים לרשות עצמם. בתו רבקה נישאה בהיעדרו למשה פנחסוביץ, שהיה מוכתר המושבה לפניו. בנו אהרון-מנחם, המכונה הר-מנדל, שאותו לא ראה מאז השאירו ללמוד במוסד לחירשים-אילמים בגרמניה, לפני המלחמה, מטפס עתה ללא סולם על דקל ואשינגטוניה גבוה בשדירה, כמנהגו לשם ניסור הסכך היבש. כאשר הוא מבחין, ראשון, באביו הרוכב על הסוסה בקצה הרחוב, הוא יורד במהירות כקוף, כשהוא נאחז בכפות-רגליו בגדמי סנסיניו של הדקל, וממלמל בקול חירשים עמום: "פאטר, פאטר..."

"מה החפירות בחצר?" שואל שפירא לאחר שהוא יורד מהסוסה, מחבק את בני-משפחתו, וכדי להסתיר את התרגשותו סוקר את חזית הבית, הברושים, הדקלים, האורווה והרפת.

"המושבה עברה מיד ליד," מסבירה ליבה-רוחל. "פעם תורכים, פעם אנגלים, ועוד פעם תורכים. ואז, כשהחיילים האנגלים חזרו, היתה פקודה שיגורו אצלנו, והם חפרו בחצר להסתתר מהתותחים של התורכים שירו מעבר הירקון. היה קשה. פעמיים ברחנו ברגל לתל-אביב בגלל ההפגזות. פעם שלישית, הקיץ, פקדו האנגלים לעזוב את המושבה לתל-אביב, אפילו נתנו עגלה. הלכתי לאהרונסון, יש לו השפעה גדולה על המפקדה האנגלית, הקצין האנגלי שגר אצלנו בבית גם השתדל, וקיבלתי רשות לחזור למושבה עם יצחק-צבי, שנוכל להשקות את הפרדס בקיץ. תודה לאל. אני לא מתאוננת. היכנסו לאכול. סוף-סוף כולנו יחד. היה קשה. החבאנו את הסוסה, שהתורכים לא יחרימו. הקצין האנגלי שגר כאן רצה לקנות את קביסה בשלוש מאות לירות זהב, אני לא הסכמתי. אמרתי לו: 'אפילו באלף לא. עוד יבוא בעלי הביתה ואני אזכה לראות אותו רוכב עליה.' והנה זכיתי... אני לא מתאוננת..." החלה בוכה כשהיא מחלקת את האוכל.

"די, די, רוחל..." נוטל שפירא את ידיו, מברך המוציא בכוונה רבה, ואחר חוזר לנושא הקודם: "אבל ועד-המושבה היה צריך לדאוג לכם. כאשר עזבתי היה חייב לי משכורת חודשיים וחצי, אלף פרנק."

"בחודש הראשון אחרי שנאסרת שילמו חמישים פרנק כל שבוע. אחר כך הפסיקו. כל פעם שבאתי, אמרו – אין לנו. כך נשארתי לבד עם הילדים. אבל אני לא מתאוננת. תודה לאל כולם בריאים ושלמים, ומנדלה חזר מדמשק בלי שקרה לו שום דבר רע."

"מנדלה היה בדמשק?" נדהם שפירא עד ששוכח לרגוז על כפיות-הטובה של ועד-המושבה כלפי משפחתו.

"לא ידעת? ברוך ראב מצא אותו ביום שתלו את לישאנסקי ובלקינד..."

"ביום שתלו? הלא אני הייתי אז שם, בבית-הסוהר, בחאן אל-באשה..."

"מצא אותו ברחוב מתגלגל, לבוש-קרעים, וחיילים תורכים וילדים ערבים מתעללים בו. המסכן... שלחו אותו מגרמניה חזרה אלינו, ברכבת, ואלוהים יודע איך הצליח להגיע בכוחות-עצמו עד דמשק. שם נגמר לו הכסף או ששדדו אותו. אם ברוך לא היה מוצא אותו, קונה לו בגדים חדשים, ונותן לו כסף, לא היה מצליח, חס-ושלום, לחזור אלינו, לעולם."

"פאטר... ראאאב... פאטר... ראאאב..." ממלמל הבן החירש-אילם ומחייך בעיניו הכחולות, שאותן ירש מאביו, והוא מאשר בניע-ראש את דברי אימו. בגרמניה לימדו אותו לקרוא תנועות שפתיים, ולדבר קצת – רק בגרמנית. הוריו מדברים יידיש, ואותה הוא מבין בגלל דמיונה לגרמנית.

"מה עשה ראב בדמשק?"

"הוא היה מהעוזרים של אהרונסון, כשעבד אצלו בעתלית, אבל יודה אביו אסר עליו להשתתף בריגול, מפני שהם נתינים אוסטרים, מהונגריה. אחרי שהתגלה הריגול ברח ברוך ללבנון והיה צייד אצל אהרוני בשביל להכין חיות מפוחלצות למוזיאון שרצה לבנות ג'מאל-פחה לשולטן, כאילו כבר לא היו אז לתורכים דאגות אחרות. יום אחד קיבל ראב טלגרמה מהמשפחה לחזור למושבה, עבר דרך דמשק ובעזרת השם בדיוק באותו יום פגש את מנדלה..." היא בוכה. "ועכשיו מוועד-המושבה..."

"אל תדאגי ליבה-רוחל. יהיה מה שיהיה. נעבד את הפרדס ונחיה."

*

למחרת בואו הולך שפירא לישיבה של ועד-המושבה, לתבוע שיסדרו את החשבון שהם חייבים לו. "בשבילי אני לא רוצה שום דבר. מה שסבלתי היה בשביל הכבוד של המושבה ושל עם ישראל. אסרו אותי לא בגלל עניין פרטי אלא מפני שהייתי מוכתר המושבה. רציתי מזה משהו לעצמי? לטובתי הפרטית? אני ביקשתי את המשרה הזאת? – רק בלחץ שלכם הסכמתי, והזהרתי שאתם שולחים אותי לעזאזל! – כך מתנהגים? להשאיר אישה עם תשעה ילדים בלי הכסף שמגיע לי, משכורת על כל התקופה שלא הייתי כאן, שנה וחודשיים? שלא לדבר על ההוצאות שהיו לי בשבי! שווה-ערך מאתיים לירות תורכיות שנתן לי מרדכי יגאל בדמשק, וחילקתי בין האסירים, וככה עשיתי גם במאה לירות תורכיות ששלח לי שמעון רוקח, ובארבע מאות שקיבלתי בסטאמבול מדוקטור רופין!"

"אנחנו מודים לך שהסכמת להיות מוכתר," אומר ראש-הוועד, "אבל יש בעיה קשה בתשלום. אתה זוכר שבאותו לילה ישבו כאן גם עסקני תל-אביב בגולה, ודיזנגוף בראשם, שלחצו עליך לקבל את המשרה?"

"היו. אז מה זה אומר?"

"שגם עליהם חלק מהאחריות לתשלומים האלה, ובייחוד שנתת מהכסף גם לארצישראלים אחרים."

"אז תשלמו בינתיים את החלק שלכם, ועל השאר נלך לבוררות!"

"אנחנו לא יכולים לשלם לך אפילו אוואנס, כלומר – מקדמה, בלי פסק-דין."

"זאת בושה!" הולם שפירא באגרופו פעם ועוד פעם על השולחן עד שהמקטרת שהניח מקפצת. "אתם יודעים שמתל-אביב אני לא יכול לתבוע כלום. אני לא הייתי מוכתר שלהם. אם אתם רואים את תל-אביב שותפים באחריות, בבקשה תתבעו מהם אתם את החלק שלהם! אני, כל מה שעשיתי, התנדבתי לעשות בשביל כבוד המושבה והביטחון שלה! ואם צריך פסק-דין, אני מסכים, אבל בתנאי שהבוררות תהיה בפני הרב קוק!"

"אדון שפירו," נכנס לתוך דבריו אלכסנדר גרשוני, שהוא עכשיו חבר ועד-המושבה. "אנחנו מאוד מצטערים על כל מה שעבר עליך אבל כבר מזמן רציתי להגיד לך שאנחנו בכלל לא מתגעגעים לכל הערבישע-שטיק והאוואנטאג' שלך! נמאס לנו מהערמומיות והעמדת הפנים שלך! מה אתה אומר לנו כל הימים: כבוד! – כבוד! – אתה צריך להחליט אחת ולתמיד מה אתה רוצה מפתח-תקוה: אודר געלט, אודר כובד! או כסף או כבוד, אם כבוד אתה רוצה אדון שפירו, ושיכתבו עליך סיפורים בעיתונים: ג'דע ורג'ל, בן-חיל וגבר, שיח' איברהים-מיכו! – ושכל האורחים הנכבדים מחוץ-לארץ יבקרו אצלך בבית – אז אל תבוא בטענות על פיצויים ועינויים והוצאות, ואל תסחוב אותנו למשפט. כי את הכסף שאתה דורש בשביל מה שעשית לכבוד עם ישראל – אנחנו צריכים לשלם מהכיס שלנו, ממיסי הוועד. ממה שהפסדנו ארבע עונות בפרדס מהארבה ומהמלחמה. זה לא על חשבון הברון, ואתה כבר גם לא ראש-השומרים, ואם אתה מתעקש לדרוש כסף על כל ציפורן שנפלה לך כאשר כאן אצלנו נפלו פגזים ונהרגו אנשים ברחובות – אז אם הרב קוק יקבע נשלם לך הכל, אבל אז אל תדבר איתנו יותר על הכבוד ועל הגבורה ועל ההתנדבות! - כי אי-אפשר לרקוד בשתי החתונות ביחד, אדון שפירו הנכבד! וחוץ מזה, אתה לא היחיד ששקוע בחובות. מכולנו דורש עכשיו בנק אנגלו-פלשתינה להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות נייר התורכיות חסרות הערך, שקיבלנו סיוע בזמן המלחמה. איכרים שלנו כבר מעמידים למכירה פרדסים שלהם!"

"די! די! די! – לך אני לא אענה, ואנחנו נלך לבוררות אצל הרב קוק!" יוצא שפירא בטריקת דלת.

*

ליל שבת ראשון לשובו של שפירא. הוא צועד אל ביתו מבית-הכנסת הגדול שבמרכז המושבה, זקוף, לבוש חליפה לבנה, שבגלל רזונו נראית רחבה עליו מאוד. שפמו, ושערו המסופר קצר, החלו מאפירים. בשנה הבאה יהיה בן חמישים אך גופו עודנו איתן, קומתו זקופה, והליכתו נמרצת וצבאית. בבית-הכנסת התפלל שפירא במקומו הקבוע בכותל המזרח, בחברת נכבדי המושבה. הוא זכה לקבלת פנים חמה חרף ההתדיינות עם ועד-המושבה, והצטער להיווכח שאחדים מהמתפללים מתו בתקופה הקשה שעברה על פתח-תקוה, מאז עזב אותה.

בני-המשפחה מחכים לו בחדר הגדול. על הקירות תמונות שפירא עם הברון רוטשילד, עסקנים ציונים, שיח'ים ערבים, בני-משפחה, וכן חרבות, רובים ושטיחי-קיר בידואים צבעוניים ארוגים צמר-גמלים. השמחה מושבתת בגלל היעדרו של הבן הבכור, יצחק-צבי. בבוקר יצא רכוב על קביסה לתחנת-הרכבת בראס-אל-עין, לסדר משלוח תיבות תפוחי-זהב, שנקטפו בפרדס המשפחה, בקרון-רכבת ששלטונות הצבא הקצו ליצוא מטען אזרחי למצרים.

באיחור מתיישבים בני-המשפחה לסעודה. שפירא בראש השולחן, על כסאו שנותר ריק כל זמן היעדרו, הוא עורך קידוש ראשון בביתו לאחר שנת גלות ושבי. בוצע את החלה, טובל במלח, מברך ומחלק למסובים. ליבה-רוחל מביאה דגים ממולאים, מקושטים בפרוסות גזר, עם ציר, עיגולי סלק אדום בחומץ, חזרת, ופרוסות חלה טרייה. הסעודה מתנהלת בשקט. מהרהרים ביצחק-צבי. שפירא נועץ באשתו אם להפסיק ולצאת מיד לחפשו, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת. היא מבקשת לחכות עוד מעט. לפחות לא לצאת על בטן ריקה.

מנה שנייה מוגש מרק עוף עם אטריות-בצק שאותן לשה ורידדה ליבה-רוחל מבעוד יום, והניחה להתייבש בשמש, בחצר. באטריות נספג ניחוח עשן שעלה מתחת לדוד כביסה השחור. ריח עשן טרי יש גם למצעי המיטה המגוהצים, שבכמותם לא התכסה שפירא חודשים ארוכים. אלה ביטוייה של תחושת בית ומולדת, עליהם מעיב כרגע רק היעדרם של הבן והסוסה האצילה, שבדרך-נס הצליחו להסתירה כל תקופת המלחמה.

לפתע נשמעים צעדים קרבים, נכנס יצחק-צבי, גבוה ורחב-גרם, ובידו רק האוכף עם גדילים צבעוניים. הוא משליך אותו ארצה ואומר בכעס ובעלבון:

"שלחתי את הסוסה עם תפוחי-הזהב למצרים!"

"גנבו אותה ממך?" שואל האב.

"כן. קשרתי אותה בראס-אל-עין עם סוסי הצבא, והשגיח שם שומר ערבי. כאשר חזרתי לקחת אותה, אחרי העמסת הפרי, אמר לי שמסר אותה לערבי אחד שבא לבקש אותה בשמי, להוליך אותה למעיינות הירקון להשקותה. חיפשתי וחיפשתי אותה עד שהחשיך, ולא מצאתי דבר! רק זה, האוכף."

"טוב שב, תאכל," מסתיר שפירא את זעמו, אך גם רגש הקלה שחש בראותו שבנו לא נפגע. "בגלל סוסה, אפילו היא קביסה, אסור לחלל את השבת. זה לא פיקוח נפש. אחרי הארוחה נלך להודיע לשומרים סלימן דלדום וחמד דלדום, ונבקש שיצאו השכם בבוקר אחרי העקבות."

"חמד כבר זקן וחולה, אבא. ואם אתה לא הולך איתם, אי-אפשר לסמוך עליהם."

"יש לי אמון בחמד. הוא שירת אותי בנאמנות כל השנים."

"הזמנים השתנו, אבא. יש שומרים חדשים במושבה."

*

למחרת בצהריים חוזרים שני הגששים.

"עקבות הסוסה אבדו ליד רמלה," הם אומרים.

*

ביום ראשון בבוקר יוצא איתם שפירא עד למקום שבו אבדו העקבות. הם ממשיכים ברכיבה לנגב, עד סביבות באר-שבע, מקום מושב שבטו של השיח' איברהים אבו-רגאייג. השיח' מכר בשעתו לשפירא את הסוסה, ונשאר שותף בה בתנאי הנהוג – שיקבל את שתי סייחותיה הראשונות, אלא שעד כה ילדה רק זכרים. אין זה מן הנימוס לגלות מיד את מטרת הביקור, לכן יושבים באוהל המרווח של השיח' ומשוחחים.

"אתחיל בדברים השמחים שקרו מאז התראינו לאחרונה," מצית שפירא מקטרת ואומר. "חזרתי בריא ושלם מן השבי והמחלות. בשובי מצאתי שסוסתי האצילה קביסה, שרכשתי ממך, לא הוחרמה על-ידי התורכים, ובתי הגדולה רבקה נישאה לאיש, שהיה מוכתר המושבה לפניי."

השיח' ושאר המסובים מברכים את שפירא. והשיח' מוסיף: "אכן ארורה המלחמה אבל בזכותה ביקר אצלי, ורק אצלי מכל השיח'ים של הנגב – כאן, במקום הזה שאתה יושב – ביקר וישב גנרל אלנבי, ונתן לי מתנה חרב – " והוא מצווה להביא את החרב הדמשקאית המקושטת.

שפירא מספר לשיח' על האסון שבגללו לא בא רכוב על קביסה. אבו-רגאייג מביע השתתפות בצער שותפו-בסוסה. הוא מבטיח לחקור בכל הנגב, עד סיני ומצרים, לא לשקוט ולא לנוח עד שסוסה אצילה ומיוחסת זו תוחזר לבעליה.

"איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!"

"ואללה יא שיח' איברהים-מיכו, הוצאת מלים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בעוד בת, כלילת מעלות אף היא, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לבני חסן..."

שפירא מסתכל עליו ואומר במחשבתו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בתי שרה לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל פתח-תקוה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?" אבל הוא יודע שלא מן הנימוס לומר זאת, ומשיב:

"ואללה שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ואתה מציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – ואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."

"מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.

"בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."

"חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"

"רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," משחק שפירא במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שמעלה עשן כחלחל.

"לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."

"שמע, שיח' אבו-רגאייג, ואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"

"שמע אחי איברהים-מיכו, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. ואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."

"טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה המקורות שיש לך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."

והם נפרדים לשלום. איברהים אבו-רגאייג מחבק ומנשק את איברהים-מיכו, השניים עטופים בעבאיות צמר עבות, וכאפיות עם עקאלים לראשיהם. אבו-רגאייג חוזר ומבטיח לעשות הכל כדי לגלות את הסוסה הגנובה.

*

כאשר שפירא חוזר למושבה הוא נקרא לבית-הוועד. בקושי הוא מסתיר את זעמו. צעיריהן של כמה משפחות פרדסנים ותיקות ובעלות השפעה במושבה התארגנו בהיעדרו, קיבלו עליהם את הנהלת השמירה, ואינם מוכנים להחזירה לו.

"הרב קוק נתן פסק-דין: חייבים לשלם לך משכורת עד ליום שחזרת, את כל ההוצאות בשבי, ופיצויים על הסבל והעינויים שלך, כפי שנסכם בינינו," אומר לו ראש הוועד.

"שלמו רק את המשכורת וההוצאות. על פיצויים אני מוותר. מה שחשוב עכשיו לביטחון שלכם ושל הרכוש והפרדסים – הוא שאחזור להיות ראש השומרים."

"שכחתי להוסיף, עכשיו נוכל לתת רק חלק קטן במזומן. הקופה ריקה."

"אצטרך לקחת הלוואה, עד שתהיה הכנסה מהפרדס."

"אל תדאג. אנחנו נערוב להלוואה, וכשיגיע הזמן לשלם – הוועד יפרע את החוב שלך. ולהיות ראש השומרים זה כבר לא בשבילך, רב אברום, הלא כולנו כבר חטיארים, זקנים, עשית את שלך. עברה עליך שנה קשה. עכשיו תנוח. תן לצעירים לעסוק בזה. מי לא למד מהנסיון שלך? וביתך ימשיך להיות פתוח לכל אורח נכבד שבא למושבה, כי פתח-תקוה בלעדיך לא פתח-תקוה!"

*

חרף מצבו הכלכלי הקשה שוכר שפירא משבט ערב-שווייכה את סלימן דלדום ואת חמד דלדום, שיעברו בכפרים ויחקרו. סלימן ילך לצפון עד דמשק, חמד ישוטט בהרי אפריים ויהודה ובעבר-הירדן. שכרם יהיה שלוש לירות מצריות לחודש לאחד, ומי שיביא לגילוי הסוסה, יקבל פרס מיוחד.

*

בקיץ, לאחר כשלושה חודשים וחצי, שב מנדודיו חמד דלדום הזקן ומודיע: "שיח' איברהים-מיכו, הסוסה שלך נמצאת במידבא. הכיר אותה הקצין אחמד אפנדי סאלם, בן-דודו של שיח' שאקר אבו-קישק. האיש המחזיק בסוסה טוען שקנה אותה, אך אחמד לא האמין לו וציווה לעכב אותה באורווה של סוסי המשטרה עד שתבוא לזהות אותה ולקחת אותה בחזרה."

*

שפירא מגיע לעיירה מידבא שבעבר-הירדן המזרחי עם שני מלוויו. אחמד אפנדי מקבל את פני שפירא בכבוד הראוי לו ומזמין אותו להתארח אצלו. הם יושבים בחדר-האורחים של תחנת-המשטרה, המרופד כרים ושטיחים, ומשוחחים על שבט אבו-קישק ועל שיח' שאקר, כיצד גדל על ברכי שיח' איברהים-מיכו, וכיצד בחתונת אביו של שאקר, שיח' מוחמד, השתתפה משלחת מפתח-תקוה ובראשה השומר הבידואי-היהודי האגדי דאוד אבו-יוסף. לפני הגשת הקפה הראשון שואל הקצין אחמד אפנדי את שפירא:

"אתה רוצה לראות את הסוסה?"

"בוודאי."

הקצין שולח שוטר להביא את הסוסה. כולם יוצאים החוצה מלאי סקרנות. בעיני הבידואים, מציאת סוסה אצילה שאבדה, כמוה כשמחת הפגישה עם בן-משפחה לאחר פרידה ממושכת. כאשר מתקרב השוטר עם הסוסה, בוחן אחמד אפנדי בעיון את פני שפירא המעשן. בראותו שאינו שמח כלל, הוא שואל:

"הסוסה אינה שלך?"

"ברוכה תהיה לבעליה," משיב שפירא בשולפו את המקטרת מפיו. לא מן הנימוס הוא לפגוע בכבודה של סוסה אצילה בפומבי. "אולי טעית בסימנים שלה. עברו שנים אחדות, מאז ראית אותה לאחרונה."

"תבדוק היטב. אם היא שלך, תוכל לקחת אותה."

"אני אקח רכוש זר? חס ושלום. אם יהיה לי מזל, אמצא את הסוסה שלי. ואם לא, הכל מאלוהים..."

"טוב, הכל מן אללה," אומר הקצין. "אבל אתה אורח שלי הערב. ומחר תשאיר אצלי אחד מאנשיך, אתן לו מדי שוטר, הוא יחפש בכל הארץ, ודע לך כי איש מאיתנו לא ידע מנוחה עד שנמצא את הסוסה האצילה שלך."

ארוחת-הערב נערכת בחגיגיות. מוזמנים אליה כל נכבדי מידבא וסביבתה, השיח'ים של עבר-הירדן המזרחי. למחרת, לפני הפרידה, מבקש שפירא להיות נוכח בטקס החזרת הסוסה, שנחשבה שלו, לבעליה האמיתי.

הבעלים, תושב המקום, פונה אל שפירא ואומר לו: "שיח' איברהים-מיכו הנכבד, דע לך שכבר התייאשתי מלקבל חזרה את סוסתי הגנובה, כי אחמד אפנדי הנכבד חשב שנגנבה ממך. אני מודה לך על כך שסירבת לקבל רכוש זר, ומאחר שהיית אדם כה ישר, אני רוצה לעזור לך למצוא את הסוסה שלך. מה הסימנים שלה?"

"דומה מאוד לסוסה האצילה שלך. עורה כמשי שחור. הראש מורם בגאווה. צועדת תמיד בראש, ואינה מניחה שסוס אחר ישיג אותה."

"כן, זוהי! אני משביע אותך באללה שלא תגלה לאיש ממי שמעת מה שאומר לך עכשיו, כי אינני רוצה לריב עם שיח'ים תקיפים, דע לך שסוסה גנובה שאלה סימניה נמצאת אצל השיח' של שבט בני-חסן, ליד כרך."

*

בשיירה גדולה יוצאים אחמד אפנדי סאלם ושישה משוטריו, עם שפירא ושני אנשיו, לכרך, היא קיר-מואב שבהרי מואב הגבוהים. הקצין מבקש משפירא להניח לו את מלאכת המשא-מתן, כי בני-חסן ידועים כאנשים קשים ובעלי עורמה, ולא יתחשבו בזר. הם מגיעים למאהל של שבט בני-חסן. השיח' מקבל בכבוד גדול את האורחים, מוכן לשוחח על כל נושא, ומצווה להכין זבח לכבודם. כאשר מתגלגלת השיחה לסוסה הגנובה, והקצין מתאר בדיוק את סימניה, נופלת שתיקה. השיח' ובני-שבטו עושים עצמם שאינם יודעים דבר.

"האם לא הביאו אליכם סוסה למכירה?" שואל הקצין.

"כן, קנינו סוסה אדומה," מדגיש השיח', "בארבע מאות מג'ידיות משני אנשים שבאו עימה ממערב-הירדן לקנות כבשים."

"אדומה או שחורה?"

"אדומה."

"לא שחורה?"

"בחייאת אללה, אדומה."

"הבעלים של הסוסה השחורה, השיח' הגיבור הזה," מצביע אחמד אפנדי על שפירא, "חזר מסטאמבול, שם היה מפקד בצבא השולטן והצטיין במלחמה. הוא לא הספיק להתרפק על סוסתו האצילה שחיכתה לו במלאבס, כי שלושה ימים אחרי בואו נגנבה. אלוהים הוא עם הסבלנים, ואני מכיר את שיח' איברהים-מיכו, הוא יישאר איתנו שנה, אפילו שנתיים, כי נשבע לפני צאתו לדרך שלא יחזור לביתו בלי הסוסה. וכפי שאתם מכירים אותי – אני לא אעזוב את שיח' איברהים, ואשב איתו יום, יומיים, חודש, חודשיים – עד שימצא את סוסתו."

"אלוהים גדול," מכה לפתע על מצחו השיח' המארח, "הלא בעוד אתם מדברים איתי נזכרתי שאולי באמת שחורה הסוסה שקנינו. אבל לא עשינו שום דבר שמנוגד לחוק וליושר. אנחנו יודעים שאסור לקנות סוסה אצילה מאדם שאין מכירים אותו. יש כאן אצלנו פלח מכפר ליד יפו, שברח אלינו מפני השירות בצבא התורכי ונעשה כאחד מאיתנו, והוא שהעיד באחריות שהוא מכיר את שני המוכרים של הסוסה, שהם אנשים ישרים והגונים."

"הביאו אותו!" פוקד הקצין.

מזעיקים את הפלח והוא מאשר: "ערבתי בעדם. אני מכיר את שני המוכרים. האחד מרמלה והשני מכפר יאזור."

"עליכם להביא מיד את הסוסה!" פוקד הקצין.

"אדוני הקצין," משיב השיח'. "הלא אתה יודע מה החוק הנהוג במקרה כזה – אי-אפשר לצוות עלינו להחזיר מיד את הסוסה, כי קנינו אותה בתום-לב. אם שיח' איברהים רוצה לקבל חזרה את סוסתו, עליו לשלם לנו ארבע מאות מג'ידיות ונביא לכאן את הסוסה. אם יכיר שיח' איברהים שהיא שלו, נחזיר לו אותה, ואחד משלנו, יחד עם הערב, ילכו עם שיח' איברהים אל המוכרים, ומהם יוכל לתבוע מה ששילם לנו. ואם הסוסה אינה שלו – מיד נחזיר לו את כספו."

כאן מתערב שפירא ואומר: "אני מכבד את המנהג, אבל יצאתי למצוא אצילה שנגנבה, ולא לקנות סוסה חדשה. אין עלי יותר ממאה ועשרים מג'ידיות."

"אני ערב לו על השאר," אומר הקצין. "הביאו את הסוסה."

"אלף אלפי סליחות מכם, אורחיי הנכבדים," אומר השיח' המארח. "אבל גם בכך לא די. על האיש הזה," הוא מצביע לעבר הערב, "להישבע בפנינו שילך איתכם אל המוכרים."

"חי אלוהים!" נבהל הערב. "מוטב שתהרגו אותי כאן מאשר תשלחו אותי להיפגש איתם!"

"בוא הנה! להרוג לא נהרוג אותך, אבל לא יישארו לך לא שור ולא גמל, לא אישה ולא בת – אם לא תעזור לנו להיחלץ מעסק הביש שסיבכת אותנו בו בעדותך! וכמו שבאת – כך תגורש מכאן, ערום ויחף, וסימן הנעל שלי על אחוריך, שנעשו עבים מדי!" מסיים השיח' את דבריו בסטירה עזה על לחיו של הפלח-הערב. הלה פורץ בבכי ונשבע בכל היקר לו שיצטרף למשלחת.

עתה מביאים את הסוסה. הקצין מבחין מיד בהבעת השמחה על פני שפירא. הסוסה רזה מאוד. עצמותיה בולטות. כאשר שפירא ניגש אליה היא מחככת פניה תחת זרועו, קל להיווכח שהיא מזהה אותו ומתגעגעת אליו.

"אתה רואה, שמרנו היטב על סוסתך!" מתפאר השיח' של בני-חסן.

"אנשים אצילים יודעים להעריך סוסה מיוחסת," משיב שפירא בנימוס, ואינו אומר שלדעתו הבידואים פשוט הרעיבו אותה.

*

ברמלה מוליכם הפלח-הערב אל ביתו של הסוחר שהביא את הסוסה למכירה בעבר-הירדן. בראותו את שיח' איברהים-מיכו, את הסוסה, ואת הערב, מודה הלה מיד ואומר:

"את הסוסה קנינו מעבד שחור. אני יודע שאסור היה לי להשתתף בקניית סוסה יקרה בלי לחקור למוצאה, לכן אני מבטיח לשלם את חלקי באשמה בסך מאתיים מג'ידיות. עכשיו אין לי כסף מזומן אבל בעוד ימים אחדים אמכור גמל בשוק הבהמות בלוד, ומיד אביא לביתך את הכסף."

את המוכר השני לא מוצאים בביתו. שפירא משאיר לו הודעה לבוא לפתח תקוה. למחרת הוא בא ומשלם את חלקו, אך לשפירא מתברר שכאשר יצא לחפש אחר סוסתו, זו היתה כלואה בחאן של רמלה, באחריות סוחר הכבשים. שותפו-למכירה של הסוחר עבד כבויארג'י, אחראי על פרדס, סמוך לפרדס של שפירא, הכיר את הסוסה וידע שהיא גנובה. בדרכו למידבא פגש שפירא בשני אלה חוזרים כשהם נוהגים את עדר הכבשים שקנו, ולמרות שסיפר להם על מטרת מסעו, הסתירו ממנו היכן מצויה הסוסה.

*

שפירא תובע את השניים למשפט בפני השופט עזיז אפנדי אל-דהודי ברמלה, וזה דן אותם למאסר חצי שנה כל אחד ולתשלום מאה ועשר לירות מצריות נוסף על הסכום שכבר שילמו. השניים מערערים, והמשפט עולה לערכאה גבוהה יותר, בפני שופט בריטי ושופט ערבי בירושלים.

"אתה מבקש פיצוי, אבל מדוע הוצאת כספים בלי חשבון על חיפוש הסוסה?" שואל השופט הבריטי את שפירא. "האם חשבת שבית-המשפט יאשר שתוציא כל כך הרבה?"

השופט הערבי עלי בק ג'ראללה עונה לבריטי: "אני מכיר את האיש הזה לא מהיום. לא רק שישה חודשים וחצי, אפילו שלוש שנים וחצי היה מחפש את הסוסה שלו עד שהיה מוצא אותה, או שהיה נודע לו בבירור שכבר מתה. אדם שמכבד עצמו לא ישאיר את סוסתו בידי גנבים!"

לאחר התייעצות קובעים שני השופטים כי שפירא יקבל פיצוי של שבעים וחמש לירות מצריות, ועונש המאסר יישאר בתוקף.

*

שבועיים לאחר ששב שפירא עם הסוסה מופיע לביקור שיח' איברהים אבו-רגאייג. לכאורה בא לבדוק אם אין קביסה מעוברת, פן יפלו בחלקו כמחותן שני סייחים-בנים ממזרים, שאין יודע מה ייחוסם מצד האב.

"מה שלום בנך האמיץ חסן?" שואל שפירא. "חשבת בעניין ההוא?"

"ואללה, אני מצטער, ומקווה שלא פגעתי בך. היה לי חלום מתוק."

והם לוחצים ידיים ומתחבקים, כשני אחים.

*

בוקר אחד מופיע בחצר ביתו של שפירא בידואי זקן, עורו השחור לבן מאבק, פניו מצולקים וחרושי-קמטים, בידו מקל כהה, מסוקס כאצבעותיו, והוא מבקש לראות את שיח' איברהים-מיכו.

שפירא יוצא אליו.

"סבאח בלח'יר!" מברך הבידואי, "יא שיח' איברהים-מיכו!"

"מיאת סבאח!" עונה שפירא.

"כבודו זוכר אותי?"

"זוכר אני את הטוב ושוכח את הרע," משיב שפירא בנימוס, מבלי לזהות את האיש.

"אני עבד אל-נימר!"

"עבד אל-נימר מאיפה?"

הבידואי נופל לרגלי שפירא: "סלח, שיח' איברהים-מיכו, ותן לי מחילה! שנים רבות עברו מאז אנשים רעים הסיתו אותי לירות בשומר שלכם, בפרדס חוואג'ה מזי"א, כאשר הכנסת יהודי לשמירה. ברחתי מהמשפט ומבית-הסוהר, אבל מאללה לא ברחתי והוא העניש אותי קשה מאוד. זמן קצר אחרי שברחתי, לקח ממני את בני נימר, היחיד שנשאר לי אחר מות אשתי. עכשיו אין לי נפש חיה בעולם כולו. הרשה לי להישאר לעבוד אצלכם, שאוכל לשלם את כופר-נפש בעד השומר שהרגתי..."

"בעזרת השם השומר לא נהרג, רק נפצע, וכבר זרמו מים רבים בירקון מאז הגלידו פצעיו, ואנחנו לא זקוקים כיום לעבודה או לכסף שלך. אבל אני מכבד את ההחלטה האמיצה שלך לבוא אלי, ואדבר עם ידידי עומר אל-ביטאר, שימצא לך עבודה אצלו."

עבד אבו-נימר מקבל עבודה כשומר בכרם השקדים של עומר אל-ביטאר, לצד הדרך מפתח-תקוה לתל-אביב. כל פעם ששפירא עובר בה, מברך אותו עבד לשלום ומבקש להזמינו לשתות קפה בסוכתו.

*

המועצה העליונה של מדינות ההסכמה, המנצחות במלחמת העולם, מתכנסת לוועידה בסאן-רמו, וב-25 באפריל 1920 מוסרת לבריטניה מנדט על ארץ-ישראל, ברוח הצהרת בלפור שהבטיחה להקים בארץ בית לאומי יהודי. אחר ימים אחדים נודע שהשלטון הצבאי הבריטי יחוסל, הגנרל בולס, המושל הצבאי הראשי, יסולק מהארץ, ובראש השלטון האזרחי יעמוד מדינאי יהודי-בריטי, סיר הרברט סמואל, שיתמנה נציב עליון בשם מלך אנגליה. ימים אחדים לפני בואו מקבל שפירא הודעה מד"ר אידר, חבר ההנהלה הציונית, להיות בנמל יפו בעת קבלת פני הנציב, וללוות אותו בדרכו לירושלים.

*

בשעה עשר פחות רבע, ביום ה-30 ביוני 1920, נראית אוניית-מלחמה אנגלית "קנטאור" משייטת במהירות רבה לעבר נמל יפו, וצופרת צפירות חגיגיות.

במת הירידה, על החוף, מקושטת יפה, אך באוויר שוררת מתיחות, ומסביב צבא רב. שפירא, לבוש חגיגית, לוחש לאחד מידידיו היהודים: "אילו גייס גנרל בולס בימי הפסח השנה בירושלים, מחצית הכוח הצבאי שנמצא כאן – לא היו פורצות פרעות ביהודים. הוא רוצה להראות לנציב, ולקוראי העיתונים מעבר לים, שתושבי הארץ הערבים כה נרגזים בגלל מינוי נציב עליון יהודי, שבלי שמירה מעולה של כוחות צבא, מי יודע מה עלול לקרות לו!"

פתאום באה פקודה ממפקד הצבא ביפו, שאין להרשות לשום אזרח להיות על החוף בעת בוא הנציב. המייג'ור הממונה על משמר-החוף מצווה להלביש את שפירא מדי שוטר מיוחד, ולענוד סרט ארגמן על שרוולו. הוא גם נותן לו אקדח. שאר האזרחים נשארים מאחור.

בשעה עשר ורבע עוגנת האונייה, המניפה שלושה דגלים בריטיים, במרחק-מה בים. כך נוהגות ביפו האוניות מימים-ימימה, בגלל התנאים המיוחדים של החוף הסלעי. סירה יפואית מקושטת שטה אל הספינה ובה הפמלייה של מקבלי-הפנים. שפירא עולה על אוניית-המלחמה בחברת המושל הצבאי הבריטי הראשי לארץ-ישראל, גנרל לואי ז'אן בולס, וקולונל רונלד סטורס, המושל הצבאי של ירושלים.

סיר הרברט סמואל מקבל את פניהם כשהוא לבוש מדים לבנים, עונד לחזהו כוכב וסרט ארגמן של הקיסרות, ואות כבוד בלגי מטעם המלך ליאופולד. הוא פוגש בחביבות רבה את הבאים ומודה להם על קבלת-הפנים.

על הסיפון נערך מיפקד חגיגי של המלחים, והצדעת משמר הכבוד המקומי, שהאזרח היחיד בו הוא שפירא. כל השאר הם ראשי השלטון הצבאי הבריטי. כולם במדים, אך חלקם עונד סרטים אדומים על זרוע-שמאל, אות שנושאיהם כבר לא נחשבים לפקידי המימשל הצבאי, וימשיכו למלא את תפקידיהם כאזרחים.

חצוצרן מנגן את נעימת ההימנון הבריטי. הדגל מונף. גנרל בולס מקיש עקב אל עקב, צועד לעבר סיר הרברט סמואל, ואומר:

"סיר, בתור המנהל הראשי של השטח הנכבש בארץ-ישראל אני מעביר לידיך בזה באופן רשמי את רסן השלטון! סיר!"

והוא מוסר לו על גבי טס-כסף, שהביא עימו אחד מסגניו, קבלה שהוכנה במכונת-כתיבה, ובה נכתב:

"קיבלתי ארץ-ישראל אחת במצב טוב."

הנציב חותם על הקבלה, שמונחת על הטס שמחזיקים עבורו, ומוסיף תחת חתימתו את ראשי-התיבות שנוהגים לרשום באנגלית על גבי קבלות רשמיות ".E. & O.E" – פרט לטעויות והשמטות, כלומר טל"ח, טעות לעולם חוזרת. משעה זו מסתיימת תקופת השלטון הצבאי הבריטי, ומתחילה תקופת המנדט, שמסר חבר-הלאומים לבריטניה, כצורת השלטון האזרחי בארץ-ישראל.

"כדאי שתרד בסירת-החוף, ששלטונות הצבא הכינו לכבודך, ולא בסירה של האונייה," מציע סטורס לנציב העליון.

"גם אני ממליץ על כך," אומר רב-החובל. "לסירה של האונייה נכנסו מים בגלל הגלים הגבוהים, ולא הייתי מייעץ להגיע בה לחוף."

לסירה הערבית המקומית יורדים הנציב העליון, שלישו הלורד היי, גנרל בולס, קולונל סטורס ושפירא. הפמלייה יוצאת לדרכה בין הגלים, בסירה המקושטת, לקול שבע-עשרה יריות תותחים שנורות לכבוד הנציב מתותחי האונייה, וארבע יריות תשובה מהחוף. שפירא ממלמל "שהחיינו".

קולונל סטורס שואל את הנציב, בהצביעו לעבר שפירא: "אתה מכיר את השוטר הזה?"

"כן. כאשר ביקרתי כאן בראשית השנה, כדי ללמוד את המצב בארץ, פגש אותנו האדון הזה כאשר עברנו במכונית ליד המושבה שלו, ולא נרגע עד שלא נכנסנו אליה, ונערכה לנו קבלת-פנים בבית-הוועד, ארוחת-צהריים במלון, וסיור בשדות המושבה, בפרדסים שלה, ובמפעל ההשקאה החדש."

בקבלת הפנים על החוף נואם הנציב העליון, המכונה "הראשון ליהודה": "יש להקים מיד בארץ-ישראל ממשל אזרחי, חופש דתי וניהול פנימי של ענייני הדת לכל עדה. להשליט מיד סדר וחוק ולעודד את הפיתוח הכלכלי. כבישים, מסילות-ברזל, נמלים, כוח חשמלי, אדמה מעובדת טוב יותר, נטיעת יערות, חיסול המלריה ועידוד התעשייה. כך תוכל הארץ לכלכל אוכלוסייה גדולה יותר. ההגירה תגיע לארץ בהתאם לרמת פיתוחה הכלכלי ולאפשרויות העבודה בה. ומעל לכל יזכו לעידוד החינוך וההשפעה הרוחנית, כך שארץ-הקודש תהיה שוב מופת לעולם כולו!"

במכונית וקסהול מחופה-בד של גנרל בולס, בליווי צבאי כבד, נוסע הנציב מיפו לתחנת-הרכבת המרכזית בלוד. סטורס יושב לצידו כשבידו השמאלית חבוי אקדח בראונינג טעון. חייל חמוש נמצא במושב ליד הנהג. באמצע הדרך ללוד מזדווגים שני נחשים בחום היום. הנהג עוצר. יש סכנה שבהתרגזם על ההפרעה ינסו להטיל עצמם לתוך המכונית הפתוחה. שפירא לוחש לעצמו: "שרק לא יהיה זה סימן מבשר רעות לעתיד!"

המכונית עוקפת בזהירות את הנחשים. בתחנת לוד עולים הנציב ומלוויו על רכבת מיוחדת שהוכנה להביאו לירושלים. שפירא מתלווה לנציב עד שמגיעה השיירה ל"אוגוסטה ויקטוריה", ארמון הממשלה שעל רכס הר-הצופים בירושלים. לאחר-מכן הוא חוזר ברכבת לראס-אל-עין, ומשם למושבה.

*

ביום שישי, שלאחר בוא הנציב, מזעיק ד"ר אידר את שפירא לירושלים. בבוא שפירא הוא מבשר לו שהנציב רוצה לראותו עוד היום בארמונו.

"מה אני, קישוט? מדוע קוראים לי בכל פעם מחדש? הלא כבר אין לי כל תפקיד. אני לא ראש השומרים במושבה. הצעירים חושבים שהם יודעים לארגן את השמירה טוב ממני. אני שקוע בחובות על הפרדס והבית, ומה שחייבים לי מוועד-המושבה, בקושי מחזירים. מה אני? אני אדם פרטי."

"אברהם שפירא לא יכול להיות אדם פרטי. אתה 'פירמה'. אתה מייצג את המושבות הראשונות, אתה הסמל של היהודי החדש בארץ-ישראל!"

"אז מדוע לא הודעת לי, הייתי מתלבש כראוי, בחליפה לבנה ומגבעת?"

"אין דבר. הנציב יקבל אותך ברצון, כמו שבאת."

הנציב מקבל את שפירא בחביבות, משוחח עימו בגרמנית, במידת היכולת של שניהם לדבר בשפה זו. לדברי התודה לשפירא, על שבא לקבל את פניו בנמל, מוסיף הנציב: "אני לא יכול להישאר לאורך-זמן כמו בקופסת זכוכית."

שפירא מבין מכך שהנציב אכן תפש את כוונתו של גנרל בולס, שהעמיד את המשמר הצבאי החזק, בעת בואו לארץ, כמי שמבקש לרמוז שכל רגע עומדים להתנקש בחייו, ואומר:

"חבל שגנרל בולס לא הכין כוח צבא כזה במאורעות-הדמים שעברו עלינו רק לפני חודשים אחדים. אני בטוח שלא יעבור זמן רב ותוכל להסתובב חופשי בארץ. אני מכיר את הערבים. הם אנשים שאפשר לעבוד ולחיות איתם, רק צריך שהאדם העומד מולם יחוש עצמו תקיף מהם. הקדוש-ברוך-הוא אמר על אבי העם הזה, ישמעאל: 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל, ויד כל בו.' אסור לתת לערבים שתהיה ידם בכל, אבל לשם כך לא צריך להכות אותם יומם וליל. די שהם מרגישים כוח כנגדם – ואז הם נרתעים ומתנהגים כמו שצריך." ושפירא מסיים: "אחרי אלפיים שנה אני רואה מושל יהודי עומד על אדמת ארץ-ישראל, וחושב בליבי שבאופן לא רשמי כבר חזרה אלינו המלוכה. אני בטוח שתדע איך לנהל בחוכמה את שני העמים ושלוש העדות בארץ, לטובת כל התושבים, אבל אל תפקיר את עצמך ללא שמירה."

הנציב העליון מודה לשפירא: "דע לך שדלת ביתי תמיד פתוחה בפניך. אתה לא צריך להודיע קודם על בואך, אם יש לך משהו דחוף שלדעתך עלי לדעת."

המשך יבוא

ואנחנו גאים שעזבנו בשעתו את הטור שלנו ב"ישראל היום" שלך מפני שעורכיך הודיעו לנו שהם אינם תומכים בשחיתות ולכן לא יוכלו לפרסם מאמר שמשתמעת ממנו תמיכה באולמרט!

הם לא ביקשו מאיתנו סליחה גם אחרי הזיכויים, כי יש להם את הגב של הכסף שלך.

* מה שלום האנס המורשע על ידי המימסד האשכנזי, משה קצב, ומה זה שלא שומעים עליו ממקום שבתו כאסיר באגף הדתי בכלא מעשיהו? את מי הוא תוקע שם ובפני מי הוא מגלה את אברו עכשיו? האם הוא כבר לוחץ ידי רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים שבאים לבקרו ולעודד את רוחו – או שהוא עדיין מחרים אותם במצוות רבו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל? [זה הרב שבביתו הרביצו מכות-רצח לבחור שחיזר אחד בתו, והוא לא ידע על כך דבר!] – ואיך זה שלא היו הפגנות נגד הכנסתו של קצב לכלא, וכיום אין הפגנות עדתיות למען שיחרורו?! – הפגנות אשר לשכמותן זכה הצדיק המורשע בידי המימסד האשכנזי – הרב אריה דרעי? – מה, כל כך מהר חולפת תהילת העולם?

או אולי כל ההבדל הוא בכך שקצב "פרסי" ואילו דרעי "מרוקאי"? [גיליון 764].

אהוד שלום,

תיקון טעות: נתינת המכות לבחור המחזר אירעה בבית הרב שלמה עמאר, הראשל"צ הנוכחי – ולא בביתו של הרב אליהו זצ"ל.

אריאל קופלר

* החבר שלנו יוסי מומחה לאבטיחים. הוא דופק אפילו על קליפה של חצי-אבטיח כדי להודיע לנו מה טיבו.