11.3.98. יום רביעי, ה-23 בירנטון. תענית אסתר. ב-11.00 אני הולך לשתות קפה ב"קומון-רום" ולקרוא עיתונים מהארץ. הידיעות הפוליטיות ניראות לא-מעניינות וחוזרות על עצמן. המציאות הממשית היחידה היא שחיילים ממשיכים להיהרג, וגם נפל מטוס בטיסת אימונים נמוכה ליד שכם.
גיטה פוגשת אותי ומציעה שאסע איתה ועם תמרה שכנתה להרצאה של ס. יזהר בסנט קרוס קולג' באוקספורד, ואחר כך נלך לבית-הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. תחילה אני מסרב לחלק השני, שהרי מעודי אינני הולך לבית-כנסת, והפעם האחרונה שהייתי בבית-כנסת היתה בבוקר השבת שבמוצאיה נרצח רבין. אך במשך היום אני מחליט שזו יכולה להיות התנסות מעניינת וחד-פעמית, ואם כבר הגעתי למקום חדש, בבואך לרומא, התנהג כרומאי – מוטב לספוג ולהתרשם מדברים רבים ככל האפשר, כולל הקיום היהודי בגולת הזהב של אנגליה.
השמש יוצאת, ולמרות הקור אני עושה סיבוב לחילוץ עצמות ולעישון מקטרת בסימטאות הכפר ירנטון. בבוקר בישלתי מרק ירקות עם שלוש קוביות OXO שמחזירות אותי אל נעוריי, כאשר אלה היו תמציות המרק היחידות שהיכרנו, מרק בשר, בקופסאות-פח אדומות שבהן הייתי מאחסן את הבולים שלי. בצהריים אני מרכיב ארוחה מהמרק וכן מקופסת הקורנביף שפתחתי אתמול, בצירוף קופסת גרגירי תירס וסלט חי. אני משתדל לאכול הרבה ירקות.
תנומה תופסת אותי במיטה למעלה, ואני מתעורר לצלצול טלפון, איני יודע ממי. מתלבש, ומאוחר יותר מצטרף לגיטה ולתמרה בנסיעה לסנט קרוס קולג'. אנחנו עולים לאולם לא גדול הנקרא בשם הודס רום, ובו צלב גדול, משובץ אבני-חן, הניצב מעל לקמין, מאחורי מקומו של המרצה, ועל האיצטבאות ספרים עבים וישנים.
יוצא לי לשבת ליד דייוויד פטרסון [פרופיסור, מייסד המרכז ללימודים עבריים בירנטון, אוקספורד] ואנחנו מדברים עברית. הוא מספר לי בדיחה על זוג ישראלים שישבו בתחתית בלונדון לפני שנים רבות, בטרם "נכבשה" העיר בידי תיירים ישראלים. לפתע הם רואים אישה שמנה מאוד עומדת מעליהם. אומר הבחור לבחורה: "בואי ניתן לפרה השמנה הזאת לשבת!" אומרת האישה: "הפרה השמנה יכולה לעמוד."
נכנס יזהר, זקוף כתמיד ובבלורית-שיבה, עם אשתו נעמי. לגבי שמונים ושלוש שנותיו הוא ניראה מצויין. משהו ממראה הבחור הצעיר עדיין נותר בו. אני מציג את עצמי, כי הוא כמובן לא זוכר איך אני ניראה. הוא גם לא מבין בדיוק מה אני עושה כאן וניראה שלא שמע כלל על מילגת הסופר העברי בירנטון, כי הוא נשמע מופתע. ההזמנה והאירוח שלו לא נעשו בידי המרכז בירנטון אלא על-ידי גלנדה אברמסון, האחראית על לימודי העברית באוכספורד, במסגרת מה שהם מכנים כאן המכון למדעי המזרח.
יזהר אומר ששמע שהוצאתי את הביוגראפיה של אסתר, אך טרם ראה את הספר. אני אומר לו שגם הוא מוזכר בספר. הוא מאשר שאת "כל הפרוזה" שלה, ששלחתי לו בשעתו, קיבל. אני לא מבטיח לו את "ימים של לענה ודבש" כי אין ביכולתי לשלוח לכולם.
נושא הרצאתו הוא "שירה ואוטופיה, 50 שנה של כתיבה ישראלית". היות שההרצאה מתורגמת לאנגלית, קוראת אותה גברת בשם חנה טננבאום, זאת לאחר שגלנדה אברמסון פותחת את המיפגש, ומדגישה בדבריה שאינה יודעת איך בדיוק לקרוא לו, סמ"ך יזהר או יזהר סמילנסקי. יזהר אמור רק לענות לשאלות לאחר שתיקרא הרצאתו האנגלית.
כבר מתחילת ההקראה אני מרגיש שזו הולכת להיות סמטוכה גדולה, אם כי הקוראת וכן התרגום האנגלי, מצויינים. ההרצאה פותחת בציטוט מתוך "לא שרתי לך ארצי" של רחל ומסבירה אותו כך: לרחל ולדורה היתה אוטופיה, היה חזון, הם רצו יותר, הם רצו לשנות, הם רצו להתגבר על השממה ולבנות את הארץ. לטעת עץ בתוך השממה, זה החיוב לעומת השלילה, שהיא השממה שהיתה כאן. הם הזדהו עם הקולקטיב. ומה שמובן מכך, ואמנם לא נאמר בהרצאה – שהנוף הארצישראלי היה מעין אוייב, אשר בעלי החזון, שהם האנשים החיוביים, מסרו את נפשם כדי לשנות אותו. לבנות ולטעת עליו וככה למחוק את השממה, זו הפעולה החיובית של דור האוטופיסטים.
אסתר ראב אינה נזכרת כלל, גם לא נזכרת הקינה של יזהר עצמו על חורבן נופי המושבה והטבע הארצישראלי שלו, קינה שהיא ההיפך הגמור מן הרעיון המעוות שהוא מפתח כאן.
ההרצאה מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ, ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכל באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.
ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?
מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות (שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח) והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר. זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכול ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירה לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.
אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתי תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.
וכל זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאשר מגיע תור השאלות. מרגע שהוא פותח סוף-סוף את פיו, ובאנגלית, מיד נשמע משהו שלא היה אפשר לזהות אצלו בדברו בעברית הנמלצת שלו – מופיע החברמן הפשטני, השחצן והלא-חכם של דור הפלמ"ח, שכמו יצא מילקוט הכזבים, זה שמסביר את העולם במושגים של מסחה, אבל נידמה לי שיגאל אלון היה משכיל ממנו, אף כי מדהים לשמוע את האנגלית הצברית של אלון מתנגנת מבעד לאקצנט הצברי האנגלי של יזהר.
אני לא יודע אם האנגלית הישראלית שלנו היא שעושה אותנו כאלה טיפשים ופשטנים. ודאי גם אני נשמע כך. אבל כל תשובה של יזהר נשמעת יותר מטומטמת מקודמתה, כל הגיג יותר נלעג. כל מה שאמיתי בדבריו, אינו מקורי. וכל מה שמקורי בדבריו, אינו אמיתי. דבר דומה קורה אגב גם אצל עמוס עוז, אבל באנגלית יוצאת מן הכלל. ואני כאן שומע ואיני יודע לאן להפנות את מבטיי מרוב בושה.
אבל כניראה שאני היחיד, כי השאר, רובם צעירים, לא כל כך מבינים את העניין. הם כניראה חושבים שבאמת היתה פעם בישראל תקופה שכולה רק הירואית ואנשים טובים שרצו לשנות את העולם רק חיפשו הזדמנות למסור את נפשם לשם כך, ובכלל – כל מי שנהרג והורג למען האוטופיה שלו הוא אדם חיובי ונפלא, ואילו עכשיו יש דור של גמדים אגואיסטים כמו נתן זך, דליה רביקוביץ דומיהם.
הקינה שלו על הדור הנוכחי הזכירה לי את הצביעות והשקר שהיו בקינה שלו על "דור האספרסו" בראשית שנות השישים – עוול עשו, שתו אספרסו ולא קפה מפינג'אן סביב המדורה עם הצ'זבאטים ספוגי התרבות והרוחניות ברמה של ילקוט הכזבים ועם ההומור האכזרי של לעג לציונות ולזקנים ולעברית שלהם, ועם גניבת התרנגולות בקיבוצים, ועם הגרפצים – עד שבאה מלחמת יוני 67', שרבים מ"דור האספרסו" נהרגו בה, וגם לחמו בגבורה – ואז, סטופ, גם הדור הזה קיבל ריהאביליטציה, ונשכחה אווילותו של ממציא הכינוי המעליב, שהרי כל מה שהוא אומר הוא מפי הגבורה ותמצית המוסריות, ולא ייתכן שהוא טועה – ועכשיו הוא מחפש דורות חדשים לקונן עליהם.
אביא כמה פנינים מדבריו: "שום אוטופיה לא הצליחה. הנה פרויד, בתחילת המאה, הבטיח לנו שבאמצעות הפסיכואנאליזה האדם יתגבר על הצער ויהיה מאושר תמיד. איפה זה קרה? הפסיכואנאליזה לא הצליחה לרפא אפילו אדם אחד במשך כל השנים!"
"התקווה היחידה היא שהאדם יזכה באיזה יופי אישי ויאמר שהוא רוצה שהרגע הזה לא יחלוף," כשאני שומע זאת מפיו אני לוחש בעברית לפטרסון, מייסד המרכז בירנטון, שזה בדיוק מה שמפיסטו אמר לפאוסט, ובתרגום של יעקב כהן: לומר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך!"
בסוף השאלות של האחרים מבקש פטרסון את רשות הדיבור, מצטט משהו מהמשורר פרסי שלי על היופי, וכן מצטט בגרמנית את המשפט שהבאתי מפאוסט ומסביר אותו. יזהר לא ניראה כמבין את המשמעות, שמתאימה בעצם לדבריו, כי השלמת פאוסט עם יופיו ותענוגיו של הרגע עתידה להיות ההיפך לרוחו השואפת תמיד ליותר. כניראה שבפלמ"ח לא לימדו את פאוסט. זאת לימדה רק טוני הלה, ב"תיכון חדש". אבל התשובה של יזהר, בביטחון צברי של פלמ"חניק יודע-כל, שמצפצף על כל העולם: "כן, אבל איפה שלי (המשורר האנגלי) היום?"
תשובה דומה הוא משיב קודם לבחור שמזכיר את ברנר: "איפה ברנר היום?" והוא מנסה להסביר את ה"אף-על-פי-כן" של ברנר לא כתקווה שלאחר ייאוש וכביקורת אכזרית על הכל, כולל המפעל הציוני, השוגה באוטופיות (כי גם את ברנר הוא לא מבין) – אלא כאוטופיה חיובית, כמין תאומה של האוטופיה הקומוניסטית, שאותה שנא וממנה סלד ברנר במיוחד.
בעיניי דבריו של יזהר הם מעין בגידה, בגידה של בן-איכרים, בן-הארץ, בן הנוף הארצישראלי, שמתנכר לעצמו ולנופיו, ולמשוררים ולסופרים שהביעו אותו, לא פעם הרבה יותר טוב ממנו – והוא מזדהה עם אוטופיות זרות לנו (חסר היה רק שלפי אותו הגיון יקונן גם על כשלון האוטופיה הנאצית של הגזע העליון), – אדם שמבין בצורה מעוותת אפילו את תנועת העבודה, שכל-כולה היתה פראגמאטיות ולא אוטופית. אדם שמדבר כאילו לשורשיו אין כל שורש בארץ, בהיסטוריה, בתרבות ובספרות שלה. אדם מזדקן שלא מפרגן לשום דבר שאינו דומה לתמונה הנוסטאלגית והמזוייפת-ברובה שהוא מצייר לגבי העבר, אדם השקוע בפשיטת רגל רוחנית וסבור שרק לדתיים יש אוטופיה מסויימת, אבל, באותה טמבליות פלמ"חניקית הוא מסביר: "רק מי שמאמין באלוהים יכול לקחת חלק בסוג הזה של אוטופיה."
כלומר, לחילונים אין אלוהים, אבל לכל הדתיים יש. שם כולם חיוביים מפני שהם אוטופיסטים, כולל ודאי גם רוצחו של רבין, בעוד אשר לרבין, שאותו כמובן לא הזכיר – לרבין לא היו אוטופיות, אלא אלה הן, לדבריו, רק שיחות שלום בין שני העמים, במסגרת הבשורה החדשה שלו בדבר הצורך לקבל טוב יותר את עצמך ואת זולתך. בנקודה זו הוא מפתח קאריקאטורה רגשנית של "אני ואתה" של בובר, ומביא אותה כרעיון עמוק שלו, מבלי לדעת שכל זה כבר נהגה ונאמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.
ויש לו עוד תבנית מטומטמת הבנוייה על שלושה דורות: דור ראשון של מייסדים עם אוטופיה. דור שני של בנים שאמנם מתמרדים אבל ממשיכים וגם נעקדים כי חונכו על ערכים ואוטופיה. ודור שלישי שכבר לא איכפת לו כלום. זהו. ככה ההיסטוריה, יעני.
מילא, אם הייאוש היה קשור למצבה הפיסי והחברתי של ישראל: האיום האיראני והעיראקי, גם הסורי, השתלטות הדתיים, הטמטום של האוחזים בהגה השלטון – כל אלה בעיות ממשיות שעלולות לסכן את עצם קיומה של המדינה או להמאיס אותה על חלק מאזרחיה. אך לא. על פוליטיקה סירב לדבר. רק על הייאוש התהומי הנובע מכך שכל האוטופיות הכזיבו ופסו מן העולם, כולל הפסיכואנאליזה והקומוניזם...
אני לא שואל מאומה. אסתר ראב אינה קיימת בהרצאתו על 50 שנות השירה העברית האחרונות. היא, שקרובה לנופיו יותר מכל המשוררים שאותם הזכיר, אז מה יש לי להעיר בכלל? אנחנו לא משדרים על אותו גל. אני לא שותף לפסימיות התהומית שלו. לטמבליות הזו, הסבורה שאם הציונות לא נתנה מענה מיטאפיסי לסוד קיומו של האדם, לבדידותו האכסיסטנציאלית, לכל השאלות הגדולות שהפילוסופיה והספרות עוסקות בהן, כגון החיים מול החידלון – אזי היא איבדה את חזונה ונכשלה כשם שהקומוניזם והפסיכואנאליזה נכשלו. יכול היה לטעון באותה מידה שהאי הבריטי נכשל מכיוון שרוב האנגלים שחיים בו אין להם אוטופיה ורצון לשנות ולהתחדש אלא הם שמחים לשמר את הקיים ולחיות בסביבה שהיא אגב הרבה יותר תרבותית ונוחה מאשר ישראל היתה שרויה בשכמותה מעודה, אפילו בימי החלוציות הזוהרים שלה, ששאפו לתיקון האדם, ושעל דימויים המזוייף הוא מתרפק שוב ושוב.
(אגב, גם אותי, הסופר העברי היחיד חוץ ממנו, באולם הזה, הוא אינו מזכיר במילה. אני מניח שלא קרא שום דבר משלי. לאחר יומיים אני קורא כאן בעיתון על המהומות בגדה ויש לי הרגשה שבשעה שהוא דיבר על הדתיים בעלי האוטופיה, רצו המשוגעים הללו בדגלים ובתחפושות-פורים ברחובות חברון, ואמרו שלא מעניין אותם שום דבר שקורה לפלשתינאים. הם ודאי העלו גם את זכרו של האוטופיסט הדתי ד"ר ברוך גולדשטיין, שביצע את מעשי הרצח המתועבים שלו בפורים).
לאחר ההרצאה אנחנו הולכים ברגל, גיטה המבוגרת והחיונית, תמרה הצעירה והשתקנית, שאת הוריה היכרנו בשבת אחר-הצהריים אצל גיטה, הולכים בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון, ומגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה, בצד – המקומות חופשיים, מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"
בקיצור, חברה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו נוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא בחור צעיר, יונתן ובר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ליאיר גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.
לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים קונים, וחוגרת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוני, שהלבוש "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.
לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הומן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גמלי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.
לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא שדומני שהם מיוחדים למגילת אסתר, וזאת בקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.
לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך בהברה אשכזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצלילו כאידיש, וכאשר שומעים את העברית הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.
האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.
אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.
הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.
הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית. סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גמלי" והמטה בקול של דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צ'פטר טו!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טה לה לה לה, טה לה לה לה..."
הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.
וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים. בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.
הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.
בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר". אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.
בתום הקריאה והברכות מתאספים הכל באולם הסמוך להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש. מתברר שגיטה, בעלת המכונית, שהיא אמנם תלמידה כאן, אבל מבוגרת מכל הסטודנטים, יש לה כבר בנים גדולים, במנצ'סטר, ורוב משפחתה, אחים ואחיות, חיים בישראל, מתברר שגם היא מוזמנת, ואוכל לנסוע איתה.
אנחנו מתאספים, כל הירנטונים, גם ננסי אן מופיעה, ונמצא גם ירז'י ארוך השיער, בעלה של אנה ורשיק הצנומה ושחורת השיער, אישה עדינה החוקרת את האידיש באסטוניה. גם לו יש מכונית ואנחנו חוזרים לירנטון בשתי מכוניות.
כולם נפרדים והולכים איש לדירתו או לחדרו. השעה כבר עשר בלילה. אני חוטף משהו לאכול, מחליף נעליים, ויוצא לאורנג'רי, זה הבית שהיה פעם חממה, ועתה גר בו אליוט הורביץ, מרצה להיסטוריה יהודית, דתי, מאוניברסיטת באר-שבע ובר-אילן, אמריקאי במקורו. יש לו בן בצבא, בקורס מט"קים, והוא נוסע לעיתים קרובות לישראל, בעיקר לחופשות של הבן. בהפסקת הקפה, לפני-הצהריים, הוא הזמין אותי לבוא אליו הערב למסיבה.
פתאום מתברר שכולם הוזמנו, אבל איש לא אמר לרעהו, מחשש שמישהו לא הוזמן. גיטה אומרת שהיא ותמרה רצו מאוד לקחת אותי איתם אך לא ידעו אם הוזמנתי. נמצא גם מייקל גלצ'ינסקי הנחמד, ממיסיסיפי, העוסק בספרות נשים יהודיות בתקופה הוויקטוריאנית, ואומר שהוא מכיר גם שירים של אסתר ראב מתרגומים שקרא בעבר. אנחנו מחליפים רשמים מההרצאה של יזהר. כפי שחששתי, הם הבינו את הרצאתו לגמרי בצורה אחרת, כוללנית, מבלי לדעת את המצב בישראל, ואת ההיסטוריה שלה. הבינו משהו בנוסח – איפה ארי בן-כנען מאקסודוס – ואיפה הנוער והמשוררים הריקניים בישראל כיום, שהם אמנם כמו בכל חברה מערבית אחרת.
נמצאת גם ננסי אן המוזרה-במקצת, החוקרת את תולדות השואה בווינה. מתברר שהיא מכירה את דורון רבינוביץ', בנה של שושנה רבינוביץ', שאיתה ועם בעלה בילינו, יהודית ואני, ערב בגרינציג. שושנה כתבה ספר מרגש מאוד על קורותיה וקורות אימה בשואה. לדברי ננסי, דורון הוא האישיות בה"א הידיעה בקרב היהודים בווינה כיום, עבר מכתיבת היסטוריה לכתיבת רומאנים, וזוכה להצלחה. היא עצמה זכתה למעט-מאוד שיתוף פעולה מצד הקהילה, כאילו אינם רוצים לחקור את העבר.
אני מספר להם על הערב בגרינציג, כיצד חבורת נגנים אוסטרים עמדה ושרה לנו את לילי מרלין, ואני סיפרתי לשושנה את גלגולי השיר הגרמני, שהפך בפי מרלין דיטריך לשיר חיילים של בנות-הברית, ותורגם על ידי שלונסקי לעברית, והיינו שרים אותו: "רוח סתיו נושבת, פנס רחוב..., מהר אל הרכבת, כל הגדוד צועד..." וכשאני שר אותו עתה, היא משלימה את השורות בגרמנית.
נמצאים גם גיטה ותמרה, ואלן קראון, אם איני טועה בשמו, עם אשתו. פרופיסור אמריקאי, לא-יהודי, שנהנה להקשיב כל הזמן. נמצא גם זוג אמריקאי צעיר, הוא ניראה כמו דחליל נשי, והיא בובולינה קטנה, מחופשת לכבוד פורים. יחד עם סוניה מבודאפשט אפו אוזני המן במו-ידיהן. סוניה אומרת לי שהזוג הזה, הנמצא כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים, בכלל לא מעוניין בנושאי היהדות אלא מתמחה בספרות אנגלית, אך נוח להם להתגורר כאן, במסגרת התוכנית.
אני יושב ליד סוניה, ורוב הערב אנחנו מדברים. היא אחד האנשים הכי רציניים כאן. יודעת היטב אנגלית, אידיש וגם עברית, זאת נוסף על שפת-האם ההונגרית. בקיאה בהיסטוריה. רחבת אופקים. ודאי תהיה פעם פרופיסור למדעי היהדות בבודאפשט. אני מספר לה על קורות משפחת ראב, ועל השיר "קרא התרנגול", ומתברר שגם היא מכירה אותו, ואת השורה העברית המושרת בו: "הריסות מקדשנו תימלאנה, וציון תיבנה."
שותים יין וויסקי. אליוט דתי אבל לא מהמחמירים. הוא אומר שעל השולחן יש בקבוק יין אחד לא כשר ואחד פחות כשר. כך אנחנו יושבים, חבורה שרובה יהודים, מכל העולם, ומדברים עד אחרי חצות. האנגלית האמריקאית היא המושלת בכיפה, ולא תמיד קל לי להבין את הנאמר ובייחוד לא את החוכמות. אליוט מספר שאחד הסטודנטים כתב על מישהו שנולד בכרתים, שנולד בטורקיה. מדוע? הסטודנט זכר במעומעם שמדובר במקום שהרבה תיירים מישראל נוסעים אליו.
ככה מסתיים יום פורים הראשון באוכספורד, ואני עוד יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לכתוב את עיקר הרשמים מהרצאת יזהר.
*
12.3.98. יום חמישי, ה-25 בירנטון. פורים. יום בהיר יחסית בחוץ אלא שהתחזיות מדברות על סופשבוע גשום וכניראה שלא אוכל לערוך טיולים רגליים רבים. רציתי ללכת לקינלינגטון כדי להחליף תקליטור מקולקל של כרמינה בורנה.
לפני הצהריים אני עובד על תיאור הפגישה עם יזהר אתמול, וכן על הדפסת פרק בעברית ובאנגלית המתאר את פורים בפתח-תקוה ב-1886, כדי להביא הערב מתנה ליונתן ובר, אליו אני מוזמן למסיבה יחד עם גיטה, בעלת המכונית.
בעשרים לחמש, גשם מטפטף בחוץ, וכבר מתחיל להחשיך, אני יוצא עם גיטה ופאוול למסיבת פורים אצל יונתן וקוני ובר. פאוול, בחור צעיר וקירח, סטודנט מפולניה הלומד כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים בירנטון. נידמה לי שאינו יהודי. הוא יושב ליד גיטה ומנחה אותה. משפחת ובר גרה מחוץ לאוכספורד, בשכונה או עיירה לימין הדרך ללונדון, מרחק של כרבע שעה נסיעה.
אנחנו מגיעים לבית מלא חדרים לא-גדולים, למעלה חדרי-השינה. יונתן בלבוש של אתמול, ה"סמוקינג ז'אקט" האדום וכובע נפוליאון שחור, בלי הטלית. אשתו, קוני, בעלת פנים יפות וגוף גדול בשמלת קטיפה ענקית ואדומה, ושפע תלתלי שיער אדמוני-כהה שנופלים לצידי פניה. שני נערים קטנים ושמנמנים, בז'קטים כהים, חולצות לבנות ופפיונים שחורים, מקבלים את פנינו במיתקפה של נימוס אקטיבי. לוקחים את המעילים, את המטריות, מגישים מסיכות, שואלים שוב ושוב מה עוד יכולים לעשות בשבילנו. בהמשך הערב הם מטיילים עם המגשים העמוסים נתחי מתיאס טעימים, מגישים צלחות, מבקשים אותך לרוקן את קסמי ההרינג שצברת בצלחתך, לתוך צלחת שעל המגש שלהם. מנקים ומפנים כל הזמן צלחות משומשות. מתברר שהם בנים למשפחה שכנה. אחיהם הגדול, גם הוא שמנמן ולא-גבוה, מדבר קצת עברית, עומד ליד שולחן המשקאות, אף הוא בפפיון ובחולצה לבנה. מתברר שיונתן פתח מראש כחמישה בקבוקי יין אדום של יקבי הגולן, ולמרבה הצער אין להם שותים רבים. מצד שני מוציאים מהמקרר בקבוקי מיץ תפוחים מקומי, שמיוצר כאן בכפר, ולדברי הבחור, יונתן קונה כל פעם את מחצית הבקבוקים המיוצרים בשנה. טעמו של המיץ באמת נהדר. למרות שאלה תפוחי-עץ מלפני שנה לפחות, ניראה שזה עתה נסחטו.
יונתן נוטל ידיו בכלי גדול ומברך על אוזן המן ענקית, ואחר כך בוצע אותה ומחלק לאורחים. אני מסתובב ומדבר עם אנשים. מתברר שאחד מהם, שאתמול משך את תשומת ליבי בבית-הכנסת, בסוף השורה שבה ישבתי, וניראה לי משום מה מוכר, וישראלי, הוא ד"ר צבי מלאכי, שבשעתו הביא ארצה את ג'ורג' סטיינר ואני זוכר את אותה פגישה, באוניברסיטת תל-אביב. מיד אנחנו קושרים שיחה. אני מספר לו על הרצאת יזהר אתמול. הוא כלל לא ידע על אודותיה. הוא גר באוכספורד עצמה, בשנת שבתון. לדבריו היה בשעתו בירנטון, אבל אם אפשר לגור באוכספורד עצמה, זה עדיף, מבחינת התחבורה.
הוא מנחש את תוכן דבריו של יזהר מבלי ששמע את הרצאתו. לדבריו, עיקר המחקר במדעי היהדות כיום מתנהל בארה"ב, ובאנגלית, ולא בישראל ובעברית, וכבר כתב על כך פרופ' יוסף דן. האנגלית הופכת לשפת המחקר של מדעי היהדות, ואת הישראלים זה פחות ופחות מעניין, גם בגלל קשיי ההתבטאות באנגלית.
בהמשך הערב אני פחות מתפעל מצבי מלאכי. הוא דתי. וכשאני אומר שכאן מאוד נעים כי האנשים לא כופים את דיעותיהם ולא מתייחסים ברצינות תהומית להלכה וגם אינם שטופים בדיעות לאומניות, וגם ההברה הספרדית מאוד נעימה לאוזניי – הוא אומר לי שאינני מכיר את הציבור הדתי וכי לנו, לחילונים, יש מושג מעוות על הדתיים, פרי מאה שנות חינוך ציוני מעוות.
ואז הוא ממשיך ואומר שהוא רוצה קודם כל שהילדים שלו יקבלו אותם כספים לחינוכם כמו ילדי החילונים, משום שידוע שהחינוך הדתי מופלה לרעה לעומת החינוך הממלכתי, וכי הוא אינו מוכן שהשבת תיפרץ בירושלים ואם יוכל יילחם ככל שאפשר על שמירת השבת בכל הארץ, כי לא ייתכן שהשבת תאבד את אופייה במדינה יהודית. החילונים עשו עוולות גדולות כמו בחטיפה ובאימוץ של ילדי תימן.
אני שואל אותו אם הוא באמת מאמין בעלילת הדם הזו, והוא אומר שאנשי מפא"י ו"השומר הצעיר", מהקיבוצים, באו למעברות וניצלו את מצוקת הילדים ולקחו אותם לחינוך בקיבוצים. כשאני אומר שדווקא יצאו מכך הצלחות, למשל רן כהן ואלי עמיר, הוא אומר שתלוי בעיני מי זו נחשבת הצלחה, לא בעיניו. לדעתו השניים אפילו לא השתחררו מהעדתיות שלהם. כשאני מנסה לספר לו על שטיפת המוח שעושים לחוזרים בתשובה, הוא שב ואומר שחטיפת ילדי תימן מקזזת זאת ולכן החילונים לא יותר טובים מהדתיים, שכמובן רובם, הדתיים בישראל, בבתיהם פנימה, הם אנשים נעימים, ואינם שונים מהאנשים הנעימים שהתאספו כאן הערב.
לאחר נתחי המתיאס והמשקאות, מוזגים לי וודקה פולנית לאחר שסיפרתי על הוודקה במוסקבה, מגיע תור המנות החמות. כל פרט מחושב כאן, ומאחר שבמגילה כתוב "מאה ועשרים מדינה, מהודו ועד כוש", התפריט הוא על טהרת המיטבח ההודי הכשר. כל מיני סוגים של אוכל מבושל ושל סלטים בטעם די חריף, הודי, ואפילו הקפה בסוף מוכן מראש עם הל. הכל מאוד מיוחד ובהרבה תשומת לב. גם הבית מקושט כולו בפסוקים מהמגילה ובשירים כגון "שושנת יעקב צהלה ושמחה". הבית מרוהט בסגנון מאוד עתיק. אסלת בית השימוש היא מחרסינה עתיקה שיש בה ציורי חבצלות כחולות מבפנים, והכל ספון בעץ כהה, גם המושב. הבית מלא שידות ואיצטבאות, ספרים וחפצים, אפילו לקלטות יש תאים מסודרים בשידה עשוייה עץ עתיק, כאילו בנו שידות לפי מידתן עוד בטרם הומצא הגרמופון. יהודית היתה משתגעת מהעתיקות האלה.
קשה לי לזכור את כל הגברים והנשים שעימן יצא לי לדבר. אחת מהן היא בת-דוד של יונתן, שגרה בבאר-שבע וכניראה מלמדת אנגלית. קרוב-משפחה אחר, לרר שמו, אוסף בולים ויש לו אפילו את בול פתח-תקוה הנדיר ביותר. הוא מבטיח לקחת אותי לירידים שבהם ישנן גלויות ישנות של ארץ-ישראל. בשעתו למד בירושלים ויש לו קשר די אמיץ לישראל. הוא איש מאוד נחמד. גר בלונדון ומכיר את ריסה ודיק ואת אוסף המפות העתיקות של דיק. מקום מגוריו לא רחוק ביותר מביתם.
מסתובב גם בראד הממושקף, הספרן הראשי של ירנטון, הנהנה לדבר אידיש ודובר גם עברית, זאת נוסף על האנגלית ועוד כמה שפות שהוא יודע.
לאחר הארוחה מתחילה התוכנית האמנותית, ברוח פורים. יונתן עצמו נושא נאום היתולי. אחד הבחורים הצעירים נושא דרשה, הכול באנגלית, ובה הוא מפענח בגימטריות עבריות ובתרגומים לאנגלית את המגילה ועושה השוואות לפוליטיקאים אנגלים מקומיים בסגנון ה"בבא בובה". המקומיים צוחקים מאוד אבל אני לא כל כך מבין את ההקשרים כי אינני מכיר את הנפשות הפועלות בפוליטיקה האנגלית ואת המוצא או את הקשר היהודי של אחדים מהם.
אחריו מופיע פרופיסור פול פנטון ((Paul Fenton, שאותו ואת אשתו אביבה ושלושת בנותיהם פגשנו בימים הראשונים בירנטון. הוא מלמד באוניברסיטת שטראסבורג ובסורבון, כמובן נושאים יהודיים. כעת הם גרים באוכספורד.
תחילה הוא נושא דרשה הומוריסטית, באנגלית מצויינת, ואחר כך, בעזרת שני הכליזמרים המלווים כל הזמן את הערב, אחד בכינור ואחד בקלידים, הוא פותח בפרקי חזנות, בשירים ובניגונים באידיש, ולבסוף שר סדר שלם של ברכות לפורים מתוך חוברת קטנה. הוא אדם לא גבוה, עדין מאוד, לובש כובע מרובע וגלימה של פרופיסור, זו תחפושתו היום, והוא בעל קול בלתי-רגיל. טנור צלול, בעל עוצמה רגשית וחוש למסורת עתיקה, בטוח בעצמו, יודע את כל המילים. תענוג מוסיקלי לשמוע אותו.
הוא שר באידיש את השיר שהפזמון החוזר בו הוא פינקלשטיין, רוזנשטיין ווסרשטיין. כל פעם שהוא מזכיר את וסרשטיין, כולם פורצים בצחוק כי זה השם של הנשיא של ירנטון, ברנרד וסרשטיין, שמתברר שנסע לפורים לסאות-המפטון ולכן גם לא היה בהרצאה של יזהר.
אני חש באוויר איזה רצון לשמור על חיוניות יהודית בנוסח קהילתי מודרני, עם קריצה, נוסח שמשלב גם את מסורת השטטל. לא לתת לחיים היהודיים לגווע, אחרי השואה, ובחברה שהיא לא-יהודית בתכלית.
האנגלית היא השפה המקשרת, ויהודים מגלויות שונות מנהלים בה טקסים דתיים משותפים אשר לנו, לישראלים החילונים, ניראים זרים ולא מעוררים חשק להשתלב בהם, למרות שהאנשים האלה קרובים לנו יותר משהם או אנחנו קרובים לחוגים החרדיים בישראל או אפילו לרוב החוגים הדתיים. כי כאן יהדות אקטיבית, דתית, היא בחירה מרצון ומבוססת קודם כל על התנדבות ועל התחושה שחשוב לתרום לחיי הקהילה, שהם במידה רבה גם הסביבה החברתית שלך. לעומת זאת, בישראל, להיות יהודי דתי זה נעשה כבר למין מקצוע, על חשבון הציבור, ואילו הסביבה החברתית והמשפחתית שלנו, החילונים, אין לה שום צורך במסגרת הדתית.
הערב, שהתחיל בשש, נמשך עד אחרי תשע. הבת הקטנה של פאול פנטון עומדת לידי ואני מלטף את תלתליה הכהים ומדבר עם אימה. איזו ילדה נחמדה. ממש משובב את הנפש לראות אותה. כל השאר מבוגרים, או נוער.
הדרך חזרה עובדת מהר על שלושתנו, במכונית של גיטה, שנוהגת היטב. יורד גשם דק, ואנחנו נפרדים איש לביתו או לחדרו. אני מאוד עייף וגם קצת שתוי, כי ריחמתי על יין הגולן האדום, ובטני מלאה מהאוכל ההודי היהודי. אני הולך מוקדם לישון. אין כבר טעם לטלפן לישראל, כי שם כבר חצות הלילה.