הצצה אל העתיד הקרוב
פרק מתוך רומאן בהמשכים שטרם יצא לאור
פרק ה
כל יום חמישי אחת לשבועיים מקדימים לסיים את הסדנה כדי שנוכל להספיק להתייחד עם הבובות ולעשות כביסה. אנחנו מובלים בשלשות אל ביתן מוארך במרכז המחנה, אחר כך מועמדים בשורה ארוכה לפני התאים, המדריכה לוחצת על השלט רחוק, והדלתות נפתחות. הבובה בפנים רכה, חמה ורוטטת. אתה עושה מה שאתה עושה, והדלתות נפתחות באחת. בלי שום הפסקה של התאוששות, מועלה שולחן נירוסטה ענקי, ועליו בקבוקי דטרגנט וכלי ניקוי. מנקים את הבובה עד שהאישון בעיניה חוזר להיות שחור. אז נפתח המייבש אוטומטי, מתיז עליה אוויר חם, והבובה חוזרת לתא עבור דיירי ביתן אחר.
בפעם הראשונה חשתי נעלב עד עמקי נשמתי, וגם חששתי שיש איזו עינית, שדרכה עוקבים אחרי מעשיי בתא. הייתי המום מהרצינות התהומית של המדריכה ושל שאר השפוטים למעשה. איש לא חייך, איש לא התבדח, איש לא קרץ. שלא לדבר על המדריכה, שעשתה רושם ענייני לחלוטין, כאילו משגיחה על כשרות. לאחר זמן אמרתי לעצמי שאני לא שם דיים אם מישהו מציץ עליי, והשתדלתי ליהנות מהבובה, שיש לומר לזכותה שהיא די מזכירה את המקור, ומהרבה בחינות הרבה יותר טובה ממנו.
לא ברור לי מדוע על הכביסה שלנו אנחנו אחראים בעצמנו, אבל במטבח אסור לנו לדרוך, ואין תורנים לא להכנת האוכל ולא לאיסוף הכלים והכנסתם למדיח. את המנות מחלקים חיילים יווניים, ואנחנו הולכים עם הצלחת והספל לשולחן שמוקצה לנו על ידי מחוות ומבטים מנחים של המדריכות. הן כמעט לעולם אינן מוציאות הגה בחדר האוכל. ברור שלנו הדיבור אסור באופן מוחלט. אהוד טוען שאנחנו מורחקים מעבודות המטבח כדי שאנחנו לא נבוא במגע על סכינים וכלים חדים אחרים. זה לא נשמע לי סביר, כי הרי מרשים לנו להתגלח בסכיני גילוח. זה אחד מסודות המחנה, כמו רבים אחרים.
שוב נקראתי לחדר המנהלה. חששתי שהחברים יראו בי מוסר ומלשין. בפעם הקודמת, לאחר שהייתי שם, הועלמו שני "מדוכאים". לאחרונה חברים שלי נרתעים ממני. ביני ובין עצמי חשבתי שפאניה היתה עושה איתי חסד אם היתה מניחה לי.
גם הפעם לא היו בחדרה הזקיפים, אבל אלות ההלם היו מונחות על השולחן. אני הסתכלתי עליהן בחשש גדול. כשזקיף עומד, ובידו אלה, אתה משלה את עצמך שאם תתנהג לפי הכללים, שום רע לא יאונה לך. אבל כשאלה נחה באורח עצמאי על השולחן, יש לך תחושה שאתה כבר לא מתמודד עם היגיון אנושי, אלא עם גחמות של הדומם הגדול, זה שאחראי להתפרצות הרי געש, לשיטפונות ולשריפות היער.
"מה שלומך, מני?"
"תודה, כפי שאפשר לצפות."
"כלומר, לא משהו."
"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב."
"מדוע שאלתי?"
"אין לי מושג."
"אני מראה לך ידידות, אם לא שמת לב."
"תודה לך, אבל זה גורם לחברים שלי להיזהר ממני. הם שוקלים כל מילה לפני שהם מוציאים מהפה."
"חה חה! אתה גיס חמישי, שפיון של המהפכה, חה חה!"
זאת הפעם הראשונה שראיתי את פאניה צוחקת ממש. לא הגבתי. פאניה הוציאה מפית נייר וניגבה את דמעות הצחוק.
"תגיד לי, מני, אתה זוכר שיצאתי לחופש?"
"כן, בוודאי, סיפרת לי. הלוואי עליי."
היא נשענה על מסעד הכיסא, הרימה את ידיה, והניחה אותן מאחורי העורף. המבט שלי נשאב אל החזה שלה - כמעט אין לה שדיים.
"אני לא לסבית."
לא הגבתי. לא ידעתי אם אני צריך להגיב, ואם כן – איך?
"זה לא אומר לך כלום?"
"זה צריך להגיד לי משהו? יש נשים שהן לסביות, ויש שלא. מה הביג דיל פה?"
"רוב המדריכות על האי הן לסביות. זה לא כתוב בשאלון, אבל ברור שמעדיפים לסביות כדי שלא נסתבך עם השפוטים. אני השארתי רושם שאני לסבית, התקבלתי, ועליתי בסולם הדרגות. אבל אני לא."
"אני לא רואה את האסון הגדול."
"אפשר להגיד שאני חיה בזהות בדויה."
"ממני את בוודאי לא חוששת."
"אני חושבת שאתה בכוונה עושה את עצמך טמבל."
"אני לא טמבל, פאניה, ויש סיכוי גדול שאני מבין, אבל בעולם החדש האמיץ של המהפכה גבר איננו נעשה אקטיבי רק מרמזים. הסכנה גדולה מדי."
"אוי, כמה שאתה מברבר! אתה לא יכול לרגע, לפחות לרגע לא להיות... אני באמת... אני מדברת כמו חברה. אני ממש... טוב, תשמע בכל זאת, בחופשה הלכתי לפאב בתל אביב הישנה. ישבתי על הבאר שתיתי כמה בירות. רציתי להתמסטל, לשכוח הכול. על ידי ישב בחור חמד, שלא ממש שם עליי, אבל אני הייתי שיכורה, והזהירות היתה ממני והלאה. כולם דיברו עם כולם, והמוסיקה טרטרה בכל הווליום. חשבתי שאיש לא שומע, ואמרתי לו: 'אל תגיד לי את השם. תגיד לי רק איפה אתה גר.' והוא אומר לי, 'כאן במנדלי.' 'ויש אצלך מיטה ומקלחת?' 'יש', הוא אומר לי. 'ואולי נלך למנדלי ונבדוק את המיטה?' 'בשום אופן לא', הוא אומר לי, 'אם את נורא צריכה, אני מוכן לבוא אלייך' אתה מבין, אם אני צריכה, הוא לא צריך, הוא עושה לי טובה. אני לא בטוחה שהייתי צריכה, אבל הייתי מאוד שיכורה. הבאתי אותו לדירה שלי, הנחתי אותו בסלון, והלכתי לרחוץ שיניים, להסיר מעט את הריח של הבירה, שהשתפרצה לי מכל החורים. התפשטתי וחזרתי לסלון ערומה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות את זה לבוש, ואז הוא הוציא טופס מכיס החולצה, וביקש ממני לחתום. חשבתי שהוא מטורף, אבל הוא אמר שאם אני לא חותמת, הוא לא נוגע בי. התיישבתי ככה, כמו שהייתי, וקראתי. היה כתוב שם בשפת משפטנים, שאני מאשרת שהכנסתי אותו לדירתי מרצוני הטוב, ואני ביקשתי אותו לשכב עימי, ואין לי, ולא תהיינה לי גם בעתיד, כל תביעות בקשר למשכב הזה, ולעולם לא אטען טענות על הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס. קראתי שוב. הסתכלתי לתוך עיניו לבחון אם מדובר באדם מעורער. הוא נראה לי קצת טיפשון, אבל נורמלי לחלוטין. מסתבר שדברים קורים כשאני מתייבשת על האי הזה. ניגשתי אליו והתחלתי ללקק אותו, לנשק, למזמז – הוא לא זז. 'כוס'מק', אמרתי לו, 'אני אחתום, אחתום! תן לי את הנייר המזורגג הזה!' ותוך שאני חותמת, ברח לי כל החשק. תפסתי אותו בשרוול – ככה כמו שהייתי - וגררתי אותו לדלת. הוא קיפל את הנייר, תחב אותו לתוך הכיס והתחיל ליבב כמו מקוננת יוונייה. סגרתי את הדלת ונעלתי. הוא המשיך ליבב. הייתי מיובשת לגמרי. שיילך כבר הבכיין הזה, די! פתחתי את הדלת, ככה כמו שהייתי, ואמרתי לו שיסתלק. הוא ירד במדרגות והמשיך ליבב."
"מה את רוצה, פאניה, זה הגבר הנשי, בלי הטופס הוא יכול לקבל מאסר עולם. זה פאר הישגיה של המהפכה..."
"אולי תסתום!"
"בסדר."
"איפה הסליחה?"
הסתכלתי אליה – יכול להיות שהיא רצינית?
"את יודעת מה? את משהו!"
"לא ביקשתי ממך ציונים."
"באמת, מה את באמת מבקשת ממני? מעניין לדעת מה? למה סיפרת לי את כל זה?"
"אתה באמת לא מבין?"
"ונגיד שכן, אני הרי שפוט."
"תגיד לי, מני..."
"מה להגיד?"
"תגיד לי... אני מושכת בעיניך?"
"מה שאני לא אגיד זה לא יהיה טוב."
"תגיד, רק אנחנו פה."
"לא עשו אותי באצבע, פאניה, הכול פה מוקלט, הכול יכול להיות מופנה נגדי..."
"אני נשבעת לך, מני, אין הקלטה. אתה מתאר לעצמך שהייתי מקליטה מה שאני אומרת? אתה אמור להיות בחור חכם – רשת ב', פרס סוקולוב. תגיד! אני... מתחננת..."
הרגליים כאבו לי, אני משער שכבר חצי שעה אני עומד על הרגליים. הסתכלתי סביב – לא היה מקום לשבת, וגם לא הייתי מתיישב אם לא הייתי מקבל פקודה. אני כבר שפוט מתוכנת, אינני יכול לעשות שום צעד בלי פקודה.
"אתה לא רוצה לענות?"
"כואבות לי הרגליים."
"שב!"
"אין על מה."
"מפונק. שב על הרצפה. הנה, ככה, כמוני," ופאניה ירדה מהכורסה המוגבהת שלה מאחורי השולחן עם האלות, והתיישבה על ידי על הרצפה.
"תשובה כנה? אז ככה, יש בך משהו לא רע, אבל לטעמי את רזה מדיי. אם המבט שלך לא היה כל כך חמור, הפנים שלך היו נעימים, ואפילו מעניינים. החזה שלך קטן מדי..."
"די!"
שמתי את האצבע על שפתיי. מה היא רוצה הכלבתא הזאת? שאני אגיד שהיא יפה? הרי היא אפילו לא על יד. היא בוודאי חשבה ששפוט רעב בוודאי ישקר מעט כדי לזכות במין, אבל באותו הרגע הדבר שהכי רציתי בו הוא לצאת מקומפלקס המנהלה.
היא עצמה את העיניים, ודיברה כאילו אל עצמה:
"אתה יודע מה אני חולמת בלילות? אני חולמת שגבר ממש מחבק אותי מאחור ומניח את ידו על מותניי כשאני ישנה מכורבלת בתוך גופו."
המשכתי לשתוק. היא קירבה את פניה אליי עד שהרחתי את גופה. אני לא זזתי ממקומי, אולי אפילו נרתעתי אחורה מעט.
"מני, כבר הלכתי רחוק מדיי. אין דרך חזרה. אל תאכזב אותי, מני."
"אני תמיד בידייך, פאניה. כל עוד אני באי המזורגג הזה, את רשאית לעשות בי כרצונך, ואני ממש חסר אונים. רק אל תבקשי ממני ליזום. אני לא אחתים אותך, כי אין לי טופס. אני לא אבכה, כי נגמרו לי הדמעות. אבל לא איזום, בשום אופן לא!"
"אל תדבר ככה! בבקשה, בבקשה! אנחנו לא כאן, אנחנו בחדר במלון בוורונה. אנחנו זוג מאוהב עד מעל הראש. יש לי יום הולדת, ואתה הבאת לי צמיד מתנה, ואני נישקתי אותך מהפה ועד לשיפולי הבטן. אתה בוער בתשוקה ונושא אותי על זרועותיך למיטה הגדולה. אתה מנשק את עיניי ומניח אותי אט אט על המיטה. אחר כך אתה חופן את גופי מאחור עם גופך החם הגמיש."
פאניה עצמה את העיניים, התקרבה אליי ונדחקה אל חיקי.
"יש לי פה מיטה. היא לא זוגית כמו במלון בוורונה, אבל תספיק. בוא, מני, אל תעשה פאסון. תהיה גבר, כמו פעם, כמו לפני כל השיגעון הז."
העיניים של פאניה דמעו. אני מודה שזה ריגש אותי. הלב שלי הלם בחוזקה. כעסתי על עצמי שאני מאבד שליטה, ועוד עם פאניה. מצד שני – אם אסרב – אוי ואבוי לי!
היא תפסה את ידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה. היתה שם אפלולית, וחוץ מאשר את הסדין הלבן על מיטה הצרה לא ראיתי בחדר דבר. אימצתי אותה אל החזה, ואחר כך הרמתי אותה על ידיי. היתה לי תחושה שאני מחזיק ילדה קטנה. אולי היא אנורקטית? אין לה בכלל משקל. לא ראיתי את עיניה, כי טרם התרגלתי לחושך, אך לפי תנודות הראש ידעתי שהיא בוכה. לרגע חשתי רצון עז לנקום באישה הזאת הקובעת את גורלי באי הזה, ומבקשת פתאום להחליף תפקידים – רציתי לשמוט אותה מידיי ולהסתלק. זאת היתה מחשבה אידיוטית של רגע. איך בדיוק מסתלקים? היא כנראה הרגישה משהו, כי היא תפסה בידה הימנית את כתפי וחיבקה אותי בכל כוחה. הנחתי אותה אט אט על המיטה הצרה, ונדחקתי אליה מאחור. היא התכרבלה מתחת לזרועי, משכה את כף ידי אל פיה ונישקה כל אצבע. אחר כך ניגבה בידי את הדמעות שעל לחייה.
משהו בלב לא נתן לי להיסחף. קשה היה לי להודות שאני נכנע לה, ועוד בכזאת קלות. לא התאפקתי ושאלתי:
"למה אני?"
"אל תהרוס את הכול, מני. חבק אותי, אמץ אותי חזק. לטף לי את השיער. תהיה טוב, מני, תהיה טוב."
עשיתי כמצוותה. עשיתי בדיוק מה שביקשה. הייתי טוב. בינתיים הספקתי להתרגל למעט האור שנכנס בעד הסדק שבפתח. היא שכבה מכורבלת בתוך גופי, רזה וחסרת אונים. ליבי המה אל הגוף חסר החן הזה שאותת המון מסכנות והמון תשוקה. ואז קרה לההוא שם מה שקרה. יש לו הרי חיים משלו, וקפריזות משלו. פאניה הרגישה בתמורה, והסתובבה אליי, פניה נהרו מרוב אושר. היא החלה לפרום את כפתורי החולצה והמכנסיים, התרחקה מעט והביטה בפליאה גדולה אל אותו המקום, אחר כך נישקה כל פיסה מהעור החשוף בגופי. ואז קרה הכול. אין טעם לתאר – קודם כול, מפני שזה בלתי אפשרי. גדולי הסופרים לא עמדו במשימה הזאת. המינגוויי הגדול תיאר את זה כרעידת אדמה. מילא. חוץ מזה, אני בכלל אינני רואה עצמי כסופר. אני מתעד במוחי את מה שקרה לי באי, בתקווה שאיכשהו אוכל להביא את הדברים לעולם החופשי. הסיכוי שאני אזכור הכול הוא, כמובן קלוש. אסור כאן לכתוב, אסור להחזיק כלי כתיבה. אני גם לא מנסה. לפני שנעשיתי כתב רשת ב', הייתי הרי כתב במקומון במשך שנתיים – היה לי נוהג לא לרשום כמעט כלום בשעת הראיון. דווקא ברגעים הכי סקופיים הייתי מניח את העט על השולחן, כאילו זה לא ראוי לפרסום, כדי שהמרואיין לא יגיד לי פתאום שזה אוף דה רקורד. אימצתי לעצמי סימנים מנמוטכניים, והייתי זוכר כל פרט בראיון, אפילו מצמוצי עיניים עקימות הפה. פה, על האי הזה, אפילו רציתי, אין שום אפשרות לכתוב דבר. בערב אחרי שאני הולך לישון, אני משחזר את מה שקרה במשך היום ומקטלג את זה איכשהו בתיבת הזיכרון של מוחי. יש ימים עייפים מאוד, שהמוח שלי ממש רותח – אז אני דוחה את "הרישום" בזיכרון אל היום שלמחרת. אילו מצאו אצלי פיסת נייר כתובה, היו שופטים אותי לכמה ימי גיהינום ב"גשר על נהר קוואי".
"אתה תספר לחבר'ה, כמו כל הגברים?"
"את אמורה לחיות בעולם המחר, ויש לך מחשבות עתיקות יומין – כבר מסוף המאה שעברה הנשים הן אלו שרצות לתקשורת לספר עם מי הן שכבו, כמה ואיך. את זוכרת את הנשים שצצו, בזו אחר זו, לספר לכל העולם איך הביצועים של קלינטון, ואחר כך איך בישרו הפילגשים של דייוויד בקהם לציבור הרחב שהוא בכלל לא נימול..."
"זה בכל זאת פטנט גברי. תישבע לי שלא תספר."
"אני לא אספר, פאניה, אבל מה אומר למי שישאל מה עשיתי במנהלה עד שעה כל כך מאוחרת?"
"תספר שנחקרת בקשר לכדורגל, תספר שהצלחת לשכנע שהספורט מסייע לחינוך מחדש, ושאני הסכמתי לתת לכל ביתן כדורגל אמיתי..."
"באמת, פאניה?"
תפסתי את מותניה הצרים, משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה בהמון רחשי לב. זה היה אמיתי. הייתי אסיר תודה, ורציתי שהיא תחוש זאת.
"וגם את השעונים אני אחזיר לכם. לא נראה לי שיש הגיון בתקנה הזאת..."
"פאניה, את לא מסתבכת?"
"ייתכן, אבל החלטתי, וזהו."
פאניה לבשה את הסרבל האפור המכוער, היא כיפתרה את החולצה עד הכפתור העליון. אחר כך ביקשה ממני לעצום עיניים, והיא הובילה אותי דרך מסדרונות ארוכים אל פתח נסתר של קומפלקס המנהלה. לפני הפרידה התנשקנו נשיקה חטופה. כשיצאתי, לא הייתי מאופס, ולא ידעתי היכן אני נמצא. חששתי לזוז מהמקום לפני שאתמצא. חורשת עצי אורן קטנה הסתירה לי את המחנה. עקפתי את החורשה, והבנתי שאני נמצא קרוב לחומה ליד ביתן שלושים וחמש. חזרתי לחורשה ועליתי על אחד האורנים. לכלכתי את ידיי ואת מכנסיי בשרף, אבל הצלחתי לזהות מרחוק את הביתן שלנו. התחלתי לרוץ, וכל פעם שאלומת האור התקרבה אליי, חיפשתי מסתור מאחורי ביתן.
המשך יבוא