בשלושת השבועות האחרונים הייתי בווייטנאם. מדינה בדרום מזרח אסיה, ידועת מלחמות, שהתפרסמה בעולם בגלל "מלחמת וייטנאם" (1960-1973). מנקודת התצפית במדינה זאת אני רוצה להעלות 3 נקודות.
ראשית "לחצר הקטנה שלנו". בעיתון החדשות בשפה האנגלית בבירה האנוי, מתנוססת בעמוד הראשון תמונה גדולה של בתים, והכותרת אומרת בערך כך: ישראל בונה אלפי בתים חדשים ב"טריטוריה הפלסטינית". בכתבה עצמה מצוטטים גורמים בינלאומיים שונים המגנים את הבניה. ופתאום אתה מבין איזה נזק הסברתי אדיר גורמת לנו הבניה הווירטואלית "בשטחים" וההכרזות הפומביות הנלוות לה. כאן, בהאנוי כמו בסייגון, אתה מבין בצורה הכי מוחשית איזה טמטום מדיני טמון בהכרזות הבניה. שום רווח, שום בניה ב"שטחי מולדת". וייטנאם אינה אירופה. כאן אין אנטישמיות, כאן לא יודעים מה זה תנ"ך ומה זה יהדות. ככל שלמדתי ישראל נתפסת ע"י הוייטנאמים המשכילים כמדינה מאוד חכמה , וכמדינה לוחמת. אז למה לבוא ולהראות לכל העולם כי ישנם מקרים בהם החוכמה היא מאתנו והלאה? אי אפשר להבין, זה מעציב.
ועכשיו לחצר גדולה יותר. "במצעד האיוולת", ספרה המפורסם ביותר של ברברה טוכמן, תופסת מלחמת וייטנאם את המקום המכובד ביותר: האיוולת של הממשל האמריקאי. הרשימה ארוכה מאוד. למשל, אמונות שגויות הבנויות על תקוות ולא על נתוני מציאות; התעלמות שיטתית מעובדות ואירועים המראים שהאמונה אינה נכונה. "והשגיאה הגדולה ביותר", כותבת טוכמן, "היתה שלא העריכו כראוי את המחוייבות של צפון וייטנאם להשגת מטרת-העל שלה. המוטיבציות של האויב הווייטנאמי היו חסרות במכלול השיקולים של האמריקאים, ולכן וושינגטון יכלה להתעלם מכל עדות על הלהט הלאומי הוייטנאמי... להתעלם מיכולתם הצבאית של הווייטנאמים בניצחונם על הצרפתים." כללו של דבר המדיניות האמריקאית בוייטנאם הייתה בנויה על אשליות.
מה שמטריד הוא שקשה שלא להשתחרר מהרושם שהאיוולת האמריקאים במדיניות החוץ המשיכה במצעדה, והדוגמה הבולטת ביותר היתה כאשר ממשל הנשיא קרטר הניח לבעל בריתו השח הפרסי להתמוטט וליפול, מתוך אמונה שחומייני הוא רפורמיסט שיעלה את איראן על פסי החופש. והשאלה הגדולה היא: האם גם בכל המדיניות האמריקאית כיום מול איראן אנו עדים למצעד איוולת של אשליות,של אמונות מוטעות, של התעלמות מעובדות המקלקלות את האשליה?
יהי אשר יהי, דבר עובדתי אחד ראוי לזכור: בתחילת 1973 נחתם "הסכם שלום" בין ארצות הברית לבין צפון וייטנאם, שעיקרו היה פינוי כל הכוחות האמריקאים מווייטנאם, והבטחת קיומה של מדינת דרום וייטנאם. קיסינג'ר, אבי ההסכם, זכה בפרס נובל לשלום. לא עבר זמן וצפון וייטנאם פלשה לדרום וייטנאם, השלום נעלם וב-1975 נעלמה גם דרום וייטנאם וקמה וייטנאם המאוחדת.
ולחצר העולמית. בווייטנאם למדתי מקרוב על ההשפעה הסינית החזקה, ועל הסכסוך בין וייטנאם לסין על שורה של איים שסין טוענת לבעלות עליהם. אבל זהו סכסוך קטן יחסית לסכסוך הגדול המתקיים עכשיו בין סין ליפן על אי מסוים. וסכסוך זה משקף יותר מכל את האסטרטגיה האגרסיבית הסינית לזכות במעמד דומיננטי בחלקו המזרחי של האוקיינוס השקט, ולהתייצב מול ארה"ב כמעצמת על. שדה הקרב הגלובאלי – המדיני, הדיפלומטי, הכלכלי, ואולי במקרה הגרוע גם הצבאי – המתפתח עכשיו בין סין לבין ארה"ב, הוא שם. האם ארה"ב תחדל לכן להיות ה"בייבי סיטר" של בעיות המזרח התיכון כפי שהייתה שנים ארוכות, מה עוד שאינה נזקקת לנפט המזרח תיכוני באותה מידה כבעבר? אם כך יהיה, אז בזה לא יוכלו כבר להאשים את ביבי , אך זה, לדעתי, לא יהיה מצב אסטרטגי טוב לישראל!
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.12.13.
2. ישראל בעוד 10 שנים, זווית ביטחונית
ב-2023 נכדתי אביגיל צפויה ללכת לצבא. והשאלה הגדולה והכי מסקרנת היא האם באותה עת יהיה קיומה הביטחוני של ישראל מובטח? בסכנה? בירידה?
העתיד בחיק האלים, ואנסה להתמודד עם השאלה על ידי הצגת כמה שאלות משנה כנקודות מוצא לדיון. אבל לפני כן דומני שאני יכול להצביע על כמה תהליכים במעטפת החיצונית שימשיכו להתנהל, בעוצמות עולות או יורדות, גם ב-2023 ושישפיעו בצורות שונות על השאלות שאציג
והתהליכים הם אלו:
תימשך האיבה הערבית-מוסלמית הפעילה לישראל כמדינת העם היהודי, גם אם יהיו הסדרים שונים בין ישראל לפלסטינים. במקביל תימשך פעילות הארגונים הבינלאומיים השונים במגמה אנטי-ישראלית חריפה, מלווה בחרמות שונים.
הסביבה האזורית תמשיך להתאפיין באי יציבות, עם התפרצויות ושינוי משטרים וגבולות; במאבקים בתוך האסלאם, בהמשך ייצור טרור אסלאמי פנימי ונגד המערב. שקט ויציבות לא ישררו כאן.
תימשך הירידה היחסית במעמדה העולמי של ארה"ב.
הטכנולוגיה תלך ותתקדם במהירות, וכתוצאת לוואי יכולות ההרס הקטלני שבידי ארגוני טרור שונים יגברו אף הם, ויכולת ההפצה שלהם תהיה קלה יותר. לוחמת הסייבר תתפוס מקום מרכזי בתפיסות הביטחון של מדינות וארגונים.
החתירה לרכישת יכולת גרעינית באזור תימשך. ייתכן שתצליח, ייתכן שתיבלם זמנית. זהו תהליך מאוד פסימי.
אז כאשר אביגיל, רקדנית בלט, תגיע לגיל 18, ותסיים את בית הספר התיכון, האם עדיין יהיה שירות חובה? האם צה"ל יחדל מלהיות "צבא העם", ויהיה בעיקרו "צבא מקצועי", שכל מי שנכנס לשורותיו כאילו נכנס למקום עבודה? – או ששירות החובה יימשך, אך יכלול בתוכו את החרדים לאלפיהם?
אין לי תשובה, יש לי רק תקווה שמה שלא יהיה, נכדתי תהיה גאה לשרת בצה"ל. שהיא תהיה אחת מיני רבות ורבים שהמוטיבציה לשרת בצה"ל תבער בעצמותיהם.
איך נזין את המוטיבציה שלה? מה החינוך שנקנה לה? איך נתמודד עם הניסיונות של כל היריבים לפגוע במוטיבציה? זהו כמובן תחום התייחסות אחר.
סוגית המוטיבציה של אביגיל קשורה בשאלה הרחבה יותר: מה יהיה הקונסנזוס הפנימי לצאת למלחמה, למלחמת אין ברירה? האם הרגישות היתרה שלנו לאבידות תמשיך להיות נקודת החולשה שלנו ובו בזמן נקודת החוזק שלנו? על מה נהרגים למען המדינה? זאת דילמת יסוד בחברה שב-2023 – ערך האינדיבידואליזם לבטח לא יירד בה.
להערכתי, ב-2023 הסביבה עדיין תכפה עלינו את הכורח "להרוג וליהרג". כורח ולא ברירה חופשית בנוסח: "טוב למות בעד ארצנו." ואני רק יכול לקוות, על בסיס סקרי העבר בעשור שחלף, כי ייימשך החוסן הביטחוני של מרבית האוכלוסייה בישראל ואורך נשימתה, וביטחונה ואמונה בצה"ל יהיו הגבוהים ביותר (לעומת מוסדות ממלכתיים אחרים).
לית מאן דפליג שאביגיל תנחת בצבא של פאר הטכנולוגיה, בקדמת הבמה העולמית, וכל חייל וחיילת, לפחות רובם המכריע, יהיו מצוידים באמצעי המולטימידיה החדיש ביותר לשנת 2023. כבר היום רואים בצה"ל את התמונה הבאה: מחלקה בגולני/צנחנים/ שיריון, מצויה בהפסקה של אימון. לפני 20 שנה החיילים היו מפטפטים, מספרים חוויות, יוצרים את התלכיד החברתי, את רוח הצוות. כיום, כל חייל מתבודד עם הסמארטפון שלו, שקוע בו; אין דיבורים, אין צחקוקים. ישנו מעין ניכור, איש לנפשו. אז מה יהיה ב-2023? האם בעשור הבא יידע צה"ל למצוא את המזיגה הנכונה בין האינדיבידואליזם הטכנולוגי לבין רוח הצוות, הנכונות לקום ולהילחם למען החברים שלידך?
והטכנולוגיה קשורה לתקשורת והשפעתה על הלוחם והלחימה. בעבר המפקדים היו מצוידים באינפורמציה על "מה שקורה". זה הקנה להם, בין השאר, סמכותיות; בעבר, הקשר "לבית", היה במכתבים, דרך קרובים, ולא היה ידע על מה שקורה בעורף; בעבר, התקשורת הגיעה דרך הרדיו, מסוננת, מבוקרת.
היום, בעידן הדיגיטלי, הכול התהפך והשתנה. ה"בית", העורף, העולם, מתנפלים על החייל, חודרים לעולמו, מעסיקים את מוחו. ואם זה כך עכשיו, אז מה תפגוש אביגיל בעוד 10 שנים? כנראה עידן טכנולוגי חדש. איך תקוים בו המשמעת הצבאית הכל כך הכרחית? איך יהיה הציות לפקודות? אכן, מאתגרי העשור.
וזה מביא אותנו לשאלת מישנה נוספת: האם צה"ל ב-2023 שומר על הפערים בינו לבין אויביו השונים, מדינות כארגונים? זהו תנאי הכרחי לקיום הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בצד טכנולוגיה וכוח אדם איכותי, אחד מהמדדים לקביעת פערים הוא יכולת ההשמדה המצויה בצה"ל והכושר להביאה למטרות שונות, קרובות כרחוקות, מהר ככל האפשר ובדיוק המירבי.
אבל בכך לא די. תנאי נוסף הוא שהאוייב יהיה רגיש להרס (למשל, במלחמת וייטנאם, לצפון וייטנאמים כמעט שלא היתה רגישות להרס ולאבידות), ויכולותיו למנוע הרס תהינה גדולות.
כאן עולה, כמובן, שאלה נוספת: עד כמה הטריטוריה שבידינו, או בידי האוייב, תורמת לפערים או מצמצמת אותם?
ומפערים למטרות הצבא.
בעבר מטרות צה"ל היו לבנות כוח מחץ פורץ (אוויר ושריון), להתקדם לעומק מערכי האוייב ולנצל הצלחה. היום מושם דגש על מטרות כמו הגנת העורף, הפעלת זרוע הרס ארוכת טווח ומדויקת, לחימה בצורות שונות נגד טרור. ב-2023? האם יצוצו סיכונים ואיומים שיצריכו מטרות נוספות וחדשות? למשל, "צעדת מיליונים" לעבר הגבול!?
וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר, ולו במשפט, את השאלה המתבקשת: מה יהיו היחסים הכלליים והביטחוניים בינינו לבין ארה"ב ויהדות ארה"ב. מרכיבים חיוניים בקיום הביטחון הלאומי. זה יהיה תלוי לא רק במעמדה הבינלאומי של ארה"ב (שיילך ויחלש להערכתי), אלא אולי יותר במצב של שתי החברות בעוד 10 שנים: איך תיראה ואיך תיתפס החברה שלנו, וכיצד תשפיע הדמוגרפיה בארה"ב על יחסה הערכי והאסטרטגי לישראל. לא שכחנו את הכלכלה והשפעתה על הנתח התקציבי למערכת הביטחון, אך כל אלו לבטח ידונו בזוויות המתאימות.
האופטימי יכול לחזות טובות לאביגיל, מלוות בריאליזם שגם הדברים הרעים יפקדו את מדינתה. בסך הכול הוא לא יוכל להגיד כי קיומה הביטחוני של ישראל מובטח, אך יוכל גם יוכל להגיד כי הוא לא מצוי בירידה.
הפסימי יחזה לה רעות ובכלל יטיל ספק ביכולה לקיים את ביטחונה הלאומי.
אני, מה לעשות מוכרח להשתייך לזרם האופטימי. אחרת, איזה מין סבא אני!
המאמר מופיע בימים אלה בחוברת "דיאלוג אסטרטגי" של מכללת נתניה, הדנה בישראל בעוד 10 שנים מזוויות נושאים שונים. עורך החוברת יצחק מאיר.