נדפס ב-12 בינואר 2005 במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות"
התשובה על השאלה מה יהיה? היא: לא יהיה. לא יהיה פינוי. יהיה רק תהליך.
אין בסיס לקולות הנבהלים והמבהילים ממלחמת אחים בעקבות ההתנתקות, מימין ומשמאל כאחד. ראש-הממשלה הצהיר במפורש, והדבר מקובל גם על תומכיו בקואליציה ומחוצה לה, כי לא יהיה פינוי תחת טרור. האם מישהו מעלה בדעתו שלא יהיה טרור כאשר הפלשתינים יחגגו תחילת פינוי חד-צדדי של יהודים מרצועת עזה?
לכן התשובה על השאלה מה יהיה? היא: לא יהיה. לא יהיה פינוי.  יהיה רק תהליך, שיכול להימשך עד הבחירות לכנסת הבאה, ואולי גם לזו שאחריה. אולי יפונו יישוב אחד או שניים בין מתקפת טרור אחת לאחרת, אבל תהליך ההתנתקות – וממילא מצב "הכיבוש" בעיני הערבים – לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.
אם כך, לשם מה העלה ראש הממשלה אריאל שרון את ההתנתקות על סדר היום, וגרם למהומה פוליטית וציבורית כה גדולה?
קודם כל, כדי לקצר קווי-הגנה, אם כי ברור שפצמ"רים וקאסמים יוסיפו ליפול בתוך הקו הירוק כל זמן שלא יפונה ציר פילדלפי ותושלם ההתנתקות (ואם הציר יפונה תהפוך הרצועה למאגר נשק אדיר, צרה צרורה בפני עצמה). שנית בשל הפסיכולוגיה של הישראלים.
הם אינם מוכנים להאמין שהשלום נבצר מיכולתם גם אם יְפנו את כל הרצועה והגדה והגולן ויחזירו את מובלעת לטרון ואת מזרח ירושלים. לכן שם בפניהם שרון אגוז ושמו ההתנתקות מרצועת עזה. עכשיו יש להם במה להתעסק. עכשיו יהודים יכולים לריב אלה עם אלה ולאיים במלחמת אזרחים, כאילו ההתנתקות היא הדרך לשלום. עכשיו גם העולם, ובייחוד האמריקנים, מברכים את ישראל שעושה משהו חשוב למען השלום, אך אינם יכולים או מוכנים להודות כי שלום לא היה בימי אוסלו וגם לא יהיה בעתיד.
האם תרחיש כזה יכול להוליד מלחמת אחים? מותר לפקפק בחזות הקשה הזאת.
 
[סופר נידח מעיר: המשפט האחרון לא היה במקור, ובמקומו הסתיימה הרשימה במילים האלה – הלא אם באמת יבואו ימות משיח ושלום נצחי, לא נצטרך להתנתקות ולא לגדר – אלא נמשיך לגור אלה בתוך אלה, יותר ממיליון ערבים (שחלקם רואים עצמם פלסטינים) בישראל, ויותר מרבע מיליון יהודים בשטחים. וכל בוקר נקום כולנו ונתנשק ונתחבק ונכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות].