במבצע "דין וחשבון" נפל לי האסימון. במבצע זה הבנתי שאין תוחלת לישיבתנו בלבנון ולהקזת הדם הכרוכה בה. המבצע נערך ביולי 1993 ובו, לראשונה מאז "הנסיגה מלבנון" ב-1985, כלומר מאז ההיערכות ברצועת הביטחון, ישראל תקפה בעוצמה רבה, במשך שבוע ימים, את חיזבאללה. המכה הייתה קשה, אוכלוסייה רבה בדרום לבנון ברחה מבתיה, בהתאם למתווה המתוכנן, שנועד להפעיל לחץ על הנהגת חיזבאללה להפסיק את הטרור והירי לעבר ישראל.
את המבצע הנהיגו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק. קונצנזוס לאומי רחב תמך במבצע ואני הייתי חלק ממנו. יחד עם חבריי בוועד יישובי הגולן, בימי המבצע פעלנו בעיקר בתמיכה וסיוע לתושבי קריית שמונה ואצבע הגליל, כפי שנהגנו לעשות בכל המבצעים והמלחמות שקדמו למבצע ולאלה שבאו אחריו.
בכל ימי המבצע נורו קטיושות לעבר הגליל. המבצע הסתיים בהבנות שחיזקו את חיזבאללה ובעצם נתנו לגיטימציה לפעולתו. ואכן, מהר מאוד חידש חיזבאללה את מתקפותיו. ראיתי במבצע כישלון ישראלי חרוץ. הבנתי שחייב להתחולל שינוי.
במאמר שפרסמתי בעיתון "על הצפון" לאחר המבצע, קראתי ליציאה חד צדדית של ישראל מלבנון. היתה זו דעה חריגה ביותר, מנוגדת לקונצנזוס שעוד היה מקיר לקיר, ותמך בהמשך שהייתנו שם. דבריי קדמו בשנים אחדות ל"ארבע אימהות" ולהתייצבותו של ביילין – הפוליטיקאי הראשון בישראל שקרא לנסיגה חד צדדית.
דבריי הפתיעו רבים לא רק כיוון שהיו נגד הקונצנזוס, אלא גם כיוון שהייתי אז, כפי שאני היום, ביטחוניסט, הדוגל בעמדות ניציות, אקטיביסטיות. באותם ימים גם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד נסיגה מהגולן. והנה, דווקא אני משמיע דעות שאפילו ב"שמאל" היוני הן חריגות.
שלושה טעמים הביאו אותי לאותה מסקנה.
האחד היה תמונת המצב של התשה ושחיקה ללא הכרעה, ומכאן שישיבתנו שם היא חסרת טעם.
השני היה הערכתי שבניגוד לסכסוך עם אש"ף והארגונים הפלשתינאים (שגורשו מלבנון במלחמת של"ג), הסכסוך עם חיזבאללה הוא מקומי, וברגע שישראל תיסוג, לא תהיה ללבנונים עילה להמשיך את מלחמתם.
הטעם השלישי היה חששי, שאכן התאמת, שככל שנתבוסס בבוץ הלבנוני, יהיו שינצלו זאת כדי לקשור בין מציאות זו למו"מ עם סוריה, יציגו את הקזת הדם בלבנון כתוצאה של היעדר הסכם עם סוריה ויכרכו את הנסיגה מהגולן עם סיום ההתשה בלבנון. הגעתי למסקנה שישראל אינה מפיקה תועלת מהישיבה בלבנון, אלא רק נזק.
זו היתה דעתי מאז ועד הנסיגה, כעבור שבע שנים. אפילו הפגשתי בין הנהגת ועד יישובי הגולן לבין "ארבע אימהות", לשיחה שהוגדרה כשיחת היכרות, אך אני קיוויתי שתביא לשיתוף פעולה – תמיכה של הוועד בנסיגה מלבנון ושל "ארבע אימהות" במאבק נגד נסיגה מהגולן, אך בפגישה הבנתי עד כמה גדול המרחק האידיאולוגי והמנטלי בינן לביננו. ואכן, לא היה לכך המשך.
היתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה בשנת 2000, שהצטיירה כבריחה מבוהלת תוך הפקרת בני בריתנו מצד"ל, אך תמכתי בנסיגה עצמה.

בערב שבת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מרתקת של רונן ברגמן, המתארת מחקר של עמוס גלבוע על הנסיגה מלבנון ותהליך קבלת ההחלטות שקדם לו, לקראת צאתו של ספר על פי מחקרו.
המסר של הספר והכתבה דואלי – מצד אחד תמיכה בלתי מסויגת בהחלטת ברק לסגת מלבנון, ומצד שני ביקורת נוקבת על תהליך קבלת החלטות שערורייתי, שזלזל בצה"ל ובאמ"ן, הדיר אותם מתהליך קבלת ההחלטות ונאטם לכל דעה, טענה, הטלת ספק והערכת מצב שלא תאמה את דעתו ותוכניותיו. עם זאת, יכולת קבלת ההחלטות של ברק, המתוארת בכתבה, ראויה לשבח.
אולם הכתבה (וכנראה גם הספר, אך הוא עוד לא יצא וטרם קראתי אותו) החמיצו נקודה חשובה מאוד. ברק הגיע עוד טרם הבחירות למסקנה שאין מנוס מנסיגה מהגולן והבטיח שהנסיגה תהיה בתוך שנה מיום בחירתו. כמתואר בכתבה, ניסה ברק להגיע להסכם עם סוריה שיהיה כרוך בנסיגה ולכן הוא אסר על צה"ל כל הערכות לנסיגה חד-צדדית. התיאור הזה מובא ללא כל ביקורת, אך בעיניי מדובר לא רק במחדל חמור, אלא בשערורייה מוסרית.
ראש הממשלה ושר הביטחון, שהבין שאין תוחלת בישיבתנו בלבנון ושיש לסגת ממנה, השאיר במשך שנה תמימה את חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, כבשר תותחים של משאל העם על הנסיגה מהגולן. כפי שתואר בכתבה, הנסיגה מלבנון בוצעה בתוך 24 שעות לאחר ההחלטה, ללא כל הכנות. החלטה כזו יכול ברק לקבל ביומו הראשון בתפקיד, אך הוא רצה לכרוך את הנסיגה בהסכם עם סוריה, כיוון שבאותה עת הציבור הישראלי כמה לסוף הסאגה הלבנונית, והוא האמין שכריכת הנסיגה מלבנון המדממת, עם נסיגה מהגולן השקט והבוטח, תהווה בעבורו קלף פוליטי במשאל העם שהוא הבטיח לקיים על ההסכם עם סוריה.
בהחלטה צינית ובלתי מוסרית, הפקיר ראש הממשלה ושר הביטחון את חיילי צה"ל, כדי שישמשו כלי משחק פוליטי. על כך אין ולו מילת ביקורת בכתבה של ברגמן, וכנראה שגם בספר של גלבוע.

בפרספקטיבה של 16 שנים מאז הנסיגה ו-22 שנה מאז קראתי לנסיגה, גם היום אני חושב שהיתה זו עמדה נכונה. אכן, ישיבתנו ברצועת הביטחון לא הוסיפה לביטחון המדינה ורק תקעה אותנו בביצת דם מיותרת. אכן, נעשה ניצול ציני של מחיר ישיבתנו בלבנון כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. אולם בדבר אחד טעיתי בגדול – בהערכתי התמימה שהנסיגה תסיים את מלחמתו של חיזבאללה בנו.
בכתבה מתואר כיצד המציאו הסורים את פיקציית "חוות שבעא" כדי לסכל את הנסיגה הישראלית, מתוך חשש סורי שנסיגה כזאת תחשוף אותם ללחץ בינלאומי וערבי לסגת אף הם מלבנון. הכתבה מתארת גם מהלך מדיני מזהיר שהוביל ברק שבו אילץ את הסורים לרדת מן העץ הזה.
אולם חיזבאללה אימצו את הפיקציה הזאת לאחר הנסיגה, כאמתלה להמשך המלחמה בישראל. אמנם הנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, כביצוע החלטת האו"ם 425, ומי שקבע את תוואי הגבול היו משקיפי האו"ם וישראל קיבלה בהכנעה כל הכרעה שלהם, גם כשהיתה מנוגדת לעמדת ישראל וגם כשהיתה כרוכה בנסיגה משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אף על פי כן, חיזבאללה טענו שהכיבוש הישראלי בלבנון נמשך, כיוון שישראל לא נסוגה מחוות שבעא.
סביר להניח, שאילו ישראל נסוגה מחוות שבעא, הם היו ממציאים תירוץ אחר. עד היום הם דבקים בטענה הזו, עד שגם בישראל, מצע חד"ש למשל (עוד בטרם התמזגה ב"רשימה המשותפת") קרא לסיום... הכיבוש בלבנון.
ברגמן מצטט את גלבוע הטוען ש"ב-12 ביולי 2006 נופצה ההרתעה גם בגבול הלבנוני כאשר נחטפו שני חיילים ופרצה מלחמת לבנון השנייה."
אין זה נכון. האמת היא שלא היתה הרתעה. התוקפנות הלבנונית, בתואנת חוות שבעא, החלה מיד לאחר הנסיגה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושה חיילים ישראליים בהר דב - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, או אם לדייק יותר – נחטפו גופותיהם של שלושת החיילים, אך עובדת מותם נותרה חסויה, כמסורת ההתעללות של חיזבאללה. פחות משנתיים אחרי הנסיגה נרצחו 5 אזרחים ישראליים וקצין צה"ל בפיגוע ליד מטולה. אלה היו שני הפיגועים הבולטים במציאות שבה הגבול עם לבנון המשיך לדמם. החטיפה ביולי 2006 היתה חוליה נוספת בשרשרת התוקפנות של חיזבאללה. מה ששם קץ לתוקפנות הזאת ויצר הרתעה המחזיקה מעמד כבר כמעט עשר שנים – היתה התגובה הישראלית הנמרצת במלחמת לבנון השנייה, שעם כל כשליה הרבים, הנחיתה מכה חסרת תקדים על חיזבאללה במתקפה הקשה על רובע דאחייה בביירות.

ביום הנסיגה אמר הרמטכ"ל שאול מופז: "מדובר באירוע היסטורי לצה"ל ולמדינת ישראל, שבו צה"ל סיים את נוכחותו בלבנון לאחר 18 שנה, ונערך מחדש על קו הגבול הבינלאומי."
18 השנים הם התקופה שמאז מלחמת של"ג, אך האמת היא שצה"ל ישב בדרום לבנון, במתכונת הדומה לרצועת הביטחון, כבר מאז מבצע ליטני ב-1978. לא בכדי, הנסיגה ב-2000 היתה על פי החלטת האו"ם 425, שהתקבלה אחרי מבצע ליטני וקראה לנסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי.

עמוס גלבוע ערך השוואה בין הנסיגה החד-צדדית מלבנון לנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. לטענתו, היתרון של הנסיגה מלבנון על ההתנתקות, היה בעובדה שהיא נעשתה בהסכם עם האו"ם. "מה שיש להצר עליו הוא שב-2005, שעה שיצאנו מרצועת עזה, היציאה היתה חד-צדדית לחלוטין, בלי שום הסכם עם הרשות הפלשתינאית או עם האו"ם, בלי שום לגיטימציה בינלאומית. הלקח שהשאיר ברק – לגיטימיות בינלאומית – לא הופנם ולא יושם. עד היום אין למעשה הכרה בינלאומית ביציאה שלנו, והרצועה עדיין נחשבת לשטח כבוש על ידי מרבית המדינות בעולם. זאת, למרות שצה"ל נסוג לגבול הבינלאומי ולא נשאר בשטח הרצועה."
ההבדל בין המקרים, הוא שהנסיגה מלבנון יצרה גבול עם מדינה ריבונית והנסיגה מרצועת עזה לא היתה כזאת. זו הסיבה לטענה ההזויה שרצועת עזה היא "שטח כבוש", כביכול. אין זה נכון שהנסיגה מעזה היתה ללא הסכם. היא היתה במסגרת הסכם עם ארה"ב. תמורת הנסיגה, ארה"ב העניקה לישראל את מסמך בוש – הישג מדיני גדול, של תמיכה אמריקאית בעמדותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. מי שהחמיץ זאת היה אולמרט, כאשר התעלם מהמסמך, ולתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת הרבה מעבר להסכמה עם בוש.
שגיאה נוספת בדבריו של גלבוע – הנסיגה בהתנתקות לא היתה לגבול הבינלאומי אלא לקו הירוק. הגבול הבינלאומי הוא בין א"י למצרים, שבו רצועת עזה כולה היא בשטח ישראל.

2. צרור הערות 21.2.16
* לא למדינת הימורים – נתניהו ויריב לוין מנסים להכניס קזינו לאילת. אין זה רעיון חדש. כבר עשרות שנים, אחת לכמה שנים – עולה רעיון העיוועים הזה ונופל. יש לקוות שכך יהיה גם הפעם. די בכך שהמדינה נותנת אפיק ממלכתי לתרבות ההימורים, באמצעות הפיס והטוטו – לפחות הרווחים הולכים למטרות חשובות של חינוך, תרבות וספורט. אין כל צורך להגביר את הלגיטימציה לתרבות הקלוקלת, המעוותת, המשחיתה והמנוונת הזאת. אין כל סיבה להפוך את אילת ללאס-וגאס ישראלית, חלילה.
טרם שמעתי את דעתה בנדון של סיעת "כולנו" שבעבורה הצבעתי בבחירות. בינתיים אני מסופק מכך שהמפלגות החרדיות והדתיות מייצגות אותי נאמנה בנושא זה.

* לבדוק את עצמי – בנושא הקזינו, הבחנתי בתופעה המעניינת, שאנשים שכמעט בכל נושא דעותינו הפוכות – בנושא זה דעתם כדעתי. חשבתי שעליי לבדוק את עצמי, שמא השתבשה דעתי. ואז קראתי את מאמרו של רוגל אלפר, שהציג את ההתנגדות להימורים "פאשיזם", ונחה דעתי.

* אי שוויון בפני החסד – שוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, תנאי הכרחי לקיומו של שלטון חוק, הכרח לקיומם של צדק ומשפט הנהנים מאמון הציבור.
יש הבדל בין מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הרחמים היא אישית, אין בה סרגל ולכן אין בה שוויון. מוסד החנינה אינו שייך למידת הדין אלא למידת הרחמים, ולכן אינו שוויוני.
במאמר ב"הארץ" מדגיש ארי שביט את החשיבות בעובדה שהנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט נשפטו במידת הדין השוויונית וכך העונש שנגזר להם. "דין הוא דין." אך כאשר מדובר במידת הרחמים, הוא מציע להחיל עליהם חסד ולחון אותם. "אם קצב ואולמרט יודו בחטאיהם, יביעו חרטה על מעשיהם וירכינו סוף סוף את ראשם בפני שלטון החוק – יש לאפשר להם לשוב ולהיות בני חורין ביום העצמאות הזה."
אמנם התנאי שהוא הציב – הודאה וחרטה, הוא מדע דמיוני. אולם חבל ששביט משתלב בקמפיין החנינה לאולמרט, שלעיתים מכיל בתוכו גם את האנס הסדרתי. נכון, מוסד החנינה אינו צריך להיות שיוויוני. מידת החסד צריכה להיות מופנית כלפי אנשים מוכי גורל, כלפי החלשים בחברה, כלפי אנשים שחטאו כי לא מצאו את מקומם. לא כלפי הגבירים והתקיפים, לא כלפי האנשים שהגיעו לקצה קצה של הפירמידה, שהיה להם הכול, אך תאוות הכוח, השליטה והבצע שלהם היתה אינסופית והביאה אותם לאורח חיים של פשע ושחיתות. והרי אין המדובר באנשים שמעדו. קצב ואולמרט הם פושעים סדרתיים שניהלו לאורך עשרות שנים אורח חיים עברייני.
מפתיע שגם ארי שביט, שמעולם לא היה בעדת מלחכי פינכתו של אולמרט בתקשורת ובעיקר בצמרת התקשורת, מצטרף לקמפיין החנינה.
שביט, במאמרו, היטיב לתאר את המערכת המושחתת ששתל אולמרט בתקשורת, ושבעטיה חלקים ניכרים ממנה, ובראשם עיתון הבית שלו "ידיעות אחרונות" והאתר שלו ynet ובמידה רבה ערוץ 2, התייצבו לצידו ומעלו בשליחותם העיתונאית.
כותב שביט: "אולמרט ידע לנצל את עוצמת האישיות הנדירה שלו ואת האינטליגנציה הרגשית היוצאת דופן שלו, כדי לטוות רשת של קשרים שלא היתה כמוה. הוא פיתה מוציאים לאור, כישף עורכים והקסים בעלי טורים. כך, בלי להיות סילביו ברלוסקוני, הוא היה כברלוסקוני. כשמונה במפתיע לראש הממשלה — בדיוק לפני עשור — גם התקשורת, גם הקהילה העסקית וגם הממסד הביטחוני עברו לדום. הלא כולם הכירו אותו. כולם חיבבו אותו. רבים גנבו איתו סוסים."
אותה מערכת התייצבה להגנתו גם כשנחשפו ממדי שחיתותו ועבריינותו. ביום שבו נכנס הפושע לכלא, התקשורת ברובה שידרה במתכונת של אסון לאומי ועוד בטרם חצה העבריין את סף בית האסורים היא החלה בקמפיין החנינה הגדול. ארי שביט, אחד העיתונאים ההגונים בישראל, שאינו נוטה להיסחף בזרמים העכורים ולצעוד עם העדר, כשל הפעם, כאשר הצטרף לעדר דורשי החנינה.

* חדשות הבידוד המדיני – השבוע האחרון היה שבוע מוצלח מאוד ליחסי החוץ של ישראל. שבוע שבו ביקור מוצלח של רוה"מ ושרים נוספים בגרמניה, שבו הודקו היחסים בין המדינות והובעה תמיכה של הקנצלרית מרקל במדיניות ישראל.
התפתחות חשובה יותר – ממשלת בריטניה החליטה לקדם חוק מחמיר נגד ה-BDS וכל תופעת החרם על ישראל, והגדירה את התופעה באופן המדויק – אנטישמיות.
ובינתיים – ההחלטה השערורייתית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים שיוצרו ביו"ש והגולן היא בגדר אות מתה, וסביר שהיא תישאר כזאת עד ביטולה.

* שר אינו אדם פרטי – שר התחבורה ישראל כץ לא השתתף בביקור שרי הממשלה בגרמניה, כיוון שהוא אינו דורך על אדמת גרמניה, בשל אחריותה לשואה.
אני מכבד את ישראל כץ כאדם פרטי, על החלטתו המצפונית לא לדרוך על אדמת גרמניה. אולם ישראל כץ אינו אדם פרטי. כשר, עליו לפעול לקידום האינטרסים של מדינת ישראל, קשרי החוץ שלה וקשריה הכלכליים. הידוק היחסים עם גרמניה הם אינטרס ישראלי מובהק, שעליו להנחות את שרי הממשלה.
השר כץ רצה להתמנות לשר החוץ, הוא רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה. האם גם כראש הממשלה ושר החוץ הוא יחרים את גרמניה?

* רב אמן – אין ספק שנסראללה הוא רב אמן בלוחמה פסיכולוגית.

* הזניית מקצוע האזרחות – חברי ד"ר הדר ליפשיץ, ד"ר למדע המדינה ומורה לאזרחות ותיק ומנוסה, התפטר מוועדת מקצוע האזרחות בעקבות הזניית המקצוע. הוא אינו היחיד שעשה כן.
המפקחת על המקצוע יעל גוראון, הפיצה למורים לאזרחות "מושגון" – מסמך של מושגים, שעליו ייבחנו התלמידים בבגרות. כיוון שמערכת החינוך שלנו בעיקר מוכוונת בחינות הבגרות – מרגע צאתו של ה"מושגון", הוא אִייֵן למעשה את ספרי האזרחות ואת תוכניות הלימודים, וכל שיש הוא לשנן את ה"מושגון". זהו כשלעצמו כשל פדגוגי חמור והרסני.
מה שחמור יותר, הוא שה"מושגון" מבטא אינדוקטרינציה של עמדות פוסט-ציוניות, תמיכה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני וגישות של ליברליזם קיצוני, כמושגים אובייקטיביים שאותם יש לשנן כדי לעבור את המבחן.
אין זה אלא פוטש פדגוגי.
שר החינוך בנט, חובב המנהרות הידוע, עוצם את עיניו לנוכח המנהרות הנחפרות תחתיו במשרד החינוך.
... ובינתיים נמשך קמפיין הגעוואלד נגד ספר האזרחות החדש שטרם יצא, והוא מותקף בידי מי שלא קראו אותו, בטענה שהוא... מוטה לכיוון המדינה היהודית, שעל פי הרעל הפוסט-ציוני יש סתירה בינה לבין מדינה דמוקרטית. אבל מה זה משנה מה כתוב בספר? כל עוד קיים ה"מושגון" השערורייתי, מוטב להדפיס את הספר על נייר רך, כדי שייעשה בו שימוש כלשהו.

* שיקול דעת – דבריו של הרמטכ"ל, על כך שמצופה מחייל, שעומדת מולו מחבלת בת 13 שאוחזת מספריים ויש ביניהם מתרס, לא לרוקן עליה מחסנית, נכונים ומדויקים. ואכן, זו הגישה המאפיינת את חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. הבעייה בדבריו, היא שהם עלולים להתפרש כביקורת על כך שדברים כאלה נעשו, כביכול. האם חייל או שוטר רוקן מחסנית על מחבלת בת 13, שהחזיקה מספריים, כשהיה ביניהם מתרס? לא שמעתי על מקרה כזה. בשעה שמתקיימת תעמולת כזב נגד ישראל, מבית ומחוץ, המציגה את התגוננותה של ישראל מפני מתקפת הטרור כ"ציד פלשתינאים והוצאה להורג ללא משפט," אמירות בלתי זהירות כאלו עלולות לספק תחמושת לחורשי רעתנו.
טוב עשה הרמטכ"ל, שבפגישה עם בני נוער דיבר על הצורך בשיקול דעת בשימוש בנשק. אני בטוח שהוא יכול להעביר את המסר הזה בצורה מוצלחת יותר. ניתן לצפות מהרמטכ"ל ליתר שיקול דעת בדבריו.

* אם תתגשם הפנטזיה של גדעון לוי – מזה כחצי שנה מצויים אזרחי ישראל תחת מתקפת טרור פלשתינאית. מדי יום, ולעיתים מיספר פעמים ביום, מחבלים מנסים ולעתים מצליחים לרצוח יהודים בדקירות סכין, בדריסה ברכב או בירי. כך מתאר גדעון לוי את מתקפת הטרור, בפשקוויל נאצה נגד הרמטכ"ל אייזנקוט:
"תחת פיקודו של גיבור העם וחביב התקשורת הזה מנהל צה"ל מסע ציד מכוער ועלוב בסדרת הוצאות להורג על בסיס יום יומי. כבר מזמן לא היתה כאן התנהגות כה פרועה, מופקרת ואלימה של הצבא."
והפתרון שהוא מציע: בית הדין בהאג.
החלום של גדעון לוי, לו הוא מטיף מאמר אחרי מאמר, הוא הקמת מדינה ערבית יהודית שתוצף במיליוני "פליטים" – במקומה של מדינת ישראל. שכנתנו מצפון מאותתת לנו, בחצי מיליון סימנים, על הצפוי אם תתגשם הפנטזיה שלו.

* בהמה – "בהמה", כך הגדיר העיתונאי שמעון שיפר בשידור את ח"כ ענת ברקו. ברקו, סא"ל במילואים, ד"ר לקרימינולוגיה, אחת המומחיות הגדולות בעולם בנושא הטרור, המוזמנת להרצות בנושא בפני טובי האוניברסיטאות בעולם ובפני פורומים כמו מחלקת המדינה בארה"ב, ראשי ה-FBI וראשי המשטרות בארה"ב ואירופה. ספריה של ברקו תורגמו לשפות רבות. כפעילה חברתית היא אף זכתה באות המתנדב המצטיין.
אבל בעבור שמעון שיפר היא בהמה. ברקו היא אישה, ובעיני גברים מסוגו של שיפר, אין צורך להתמודד עם דעותיה ומותר להשמיע נגד הערה סקסיסטית נחותה ודוחה בשידור. אולם סקסיזם בוטה כזה כבר אינו פוליטיקלי קורקט. ברור איזו מהומת אלוהים היתה נוצרת כאן, בצדק רב, אילו הדברים נאמרו על זהבה גלאון, למשל. אבל ברקו היא אישה "ימנית" – וכך דברי הבלע השוביניסטיים החזיריים של שיפר, עברו בקול דממה דקה.
וכל זאת למה? כיוון שח"כ ברקו אמרה בנאום בכנסת שאין עם פלשתינאי. כך צייצה ח"כ תמר זנדברג בהודעת שיימינג בטוויטר, והוסיפה: "אין שכל, אין דאגות."
אני משער שהיא לא הוסיפה סמיילי, כי במיליֶה שלה בטח הבינו לבד איפה צריך לצחוק.
אז זהו, שלא. ברקו לא טענה שאין עם פלשתינאי. להיפך, היא אמרה שיש עם פלשתינאי. אלא שהיא אמרה שזהו עם חדש שקם מתוך ההתנגדות למפעל הציוני ולמדינת ישראל. זו עובדה שאינה ניתנת להפרכה. אז מה? והכל הגחיכו את אחת ההוכחות לכך – אמירתה שלא יתכן שהפלשתינאים היו נקראים מראש בשם המתחיל באות שאינם יכולים לבטאה. וגם זאת עובדה.
אבל את מי מעניינות עובדות? העיקר שאפשר לבזות ולהשפיל, זה הרבה יותר קל והרבה יותר כיף מדיון רציני. במיוחד למי שאין לו טיעונים רציניים.

* סמל שאי אפשר לנתץ – מאכזב לקרוא על כך שלך ולנסה היה מודיע של המשטר הקומוניסטי בפולין. הרי ולנסה הוא סמל נערץ עליי מנעוריי. ופתאום, לגלות עובדה כזאת?
אך, לא. זו אולי מכה קטנה בכנף, אך היא בטלה בשישים לנוכח תרומתו הגדולה של ולנסה לאנושות, לחירות האדם. החשמלאי, מנהיג הפועלים ממספנות גדנסק, שהקים את תנועת "סולידריות" ואילץ את המשטר הקומוניסטי בפולין להתפשר עימה. המהפכה השקטה של ולנסה, שלא נשפכה בה טיפת דם, בישרה את האביב של מזרח אירופה כולה, עשור מאוחר יותר. ולנסה ו"סולידריות" הנהיגו את המהפכה השקטה שהובילה לבחירות שבהן נפל המשטר הקומוניסטי. לאחר זמן קצר נבחר לנשיא פולין. לך ולנסה, חתן פרס נובל לשלום, נשא את בשורת החרות לארצו, למזרח אירופה ולאנושות כולה.
אז בגיל 25 הוא התפרנס מעט ממלשינות. מביש, אין ספק. סודק מעט את תדמיתו. אך ולנסה נשאר ויישאר ולנסה.

* ממלכתיות – ג'ורג' שולץ, בן ה-96, הוא אחד המנהיגים הבולטים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. הוא כיהן כשר האוצר בממשל ניקסון וכמזכיר המדינה בממשלו של רייגן. ג'ורג' שולץ הוא מדינאי מוערך מאוד בעולם כולו. הוא ידיד ותיק של ישראל, ומכהן בין השאר כיו"ר כבוד של חבר הנאמנים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. השבוע הגיח לביקור קצר בן ארבעה ימים בישראל, לקבלת עיטור מיוחד מראש הממשלה נתניהו ולכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בגילו המתקדם, הוא, "חד, רהוט, מעורב, מעודכן," כתיאורו של נחום ברנע, שריאיין אותו ל"ידיעות אחרונות". כאשר שאל אותו ברנע על מדיניות אובמה בסוריה, אמר שולץ: "אני לא מתכוון לבקר את נשיא ארה"ב כשאני בחו"ל."
קראתי נכון? לא מדובר בלנהל מסע הסתה וקריאה לחרם נגד ארה"ב ברחבי העולם. מדובר בלהשמיע בראיון לעיתון בחו"ל ביקורת עניינית שאותה הוא משמיע בארצו, בתקשורת חשופה ושקופה הנקראת גם בחו"ל. אבל הוא דבק בקודים של הגינות דמוקרטית פטריוטית, שבישראל נקראה פעם בשם שהעניק לה ב"ג – ממלכתיות. זה נשמע כל כך מנותק מההוויה של ימינו, אך זה כל כך ראוי ונכון.

* המילה שאחרי אחרונה – התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ הועברה ל-18:00. בעיניי, עדיף להעבירה מן העולם, כיוון שהיא משמימה: קרב תרנגולות משעמם וסר חן, נוסח פופוליטיקה, שבו נאמרים כל הדברים הלעוסים והנדושים ולא נשמע בהם דבר חדש, מפתיע.
הטוב ביותר יהיה להחזיר את התוכנית למתכונתה הקודמת, עם ג'קי ואברי, ועם קובי ועירית לינור. היתה זו הפנינה של גל"צ. עירית לינור משדרת גם במתכונת החדשה, אבל איזה הבדל בין מה שהפיקה ממנה הכימיה עם קובי אריאלי, למה שלא הפיק חוסר החמצן לצדו של רוני בראון הנפוח.

* המשורר הנשכח שהיה מועמד לפרס נובל – המלצת השבת שלי, היא כתבה גדולה של דליה קרפל במוסף "הארץ" על חתן פרס ישראל ומי שהיה מועמד לפרס נובל, המשורר והסופר העברי-יידי זלמן שניאור, לאור התרגום מיידיש של ספרו "המשומדת". כתבה מלמדת ומרתקת.
לפני שנים אחדות, אסף אשתר השמיע בתוכניתו "ציפורי שיר" ברשת ג' את השיר "יד ענוגה", ואמר שאת השיר כתב הנשיא השלישי זלמן שז"ר. מיד שלחתי סמס ובו תיקנתי אותו, שאת השיר לא כתב זלמן שז"ר אלא המשורר שניאור זלמן. אשתר קרא ולעג לכך שאיני יודע ששמו של שז"ר היה שניאור זלמן, והוא הוא המשורר. הגבתי מיד שאני יודע גם יודע ששמו של שז"ר הוא שניאור זלמן, וששמו העברי הוא ראשי תיבות שמו בטרם עיבור: שניאור זלמן רובשוב, ואני גם יודע ששז"ר היה משורר, אולם המשורר שניאור זלמן שכתב את "יד ענוגה" הוא אדם אחר. אשתר התעקש, אך בתוכנית הבאה, כעבור שבוע, הודה בטעותו.
אשתר הוא בר אוריין, והעובדה שהוא כלל לא ידע על קיומו של שניאור זלמן מעידה עד כמה המשורר החשוב הזה נשכח. מכון "הקשרים" והוצאת כנרת זמורה בית דביר והעורך יגאל שוורץ ראויים לשבח על תרגום הרומן "המשומדת" ועוד פנינים נשכחות של הספרות העברית בסדרה "רטרו", וקרפל ראויה לברכה על הכתבה מאירת העיניים. חשוב להקים לתחיה את אוצרות התרבות העברית ולהציל את זכר יוצריהן (אף שעל פי הכתבה, כנראה שבאופן אישי הוא היה אדם בלתי נסבל ונרגן).
בכתבה צוין כי לשיר "יד ענוגה" יש עשרות ביצועים וחלקם הוזכר, אך השניים האהובים עליי לא הוזכרו – של שלמה בר ו"הברירה הטבעית" ושל דוד דאור.

* "אינני אוהב שקוראים לי גולש" – ההצגה הראשונה שראיתי בילדותי, או לפחות הראשונה שאני זוכר, הייתה "עוץ לי גוץ לי". במשך שנים חרשתי את תקליט ההצגה רצוא ושוב פעמים אחדות ביום, ועד היום אני זוכר את כל שיריו על פה. מבין השירים, האהוב עליי במיוחד – אז, ועד עתה, הוא "שיר העצה". את השיר המבריק (של שלונסקי הגאון, כמובן) שרו יוסי גרבר וזאב רווח. גרבר, שכבר היה שחקן ותיק ועתיר ניסיון, גילם את יועץ המלך בממלכת עוץ.
שנים אחדות לאחר מכן החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. חלפו עוד שנה שנתיים עד שהוריי קנו טלוויזיה לביתנו. מכל התוכניות אהבתי במיוחד את סדרת הדרמה של ליל שישי "חדווה ושלומיק". גם בסדרה זאת, את אחד הגיבורים הראשיים – מישקה, הבוהמיין התל-אביבי, גילם יוסי גרבר. במשך שנים, יוסי גרבר היה בשבילי "מישקה" (כפי שאצל צעירים ממני בשנים אחדות הוא היה ונשאר תמרי הנגר).
חלפו עוד שנה שנתיים, ועל האקרנים הפציע סרט שאותו אהבתי מאוד בילדותי, ואני אוהב אותו גם היום – "קזבלן". את הגיבור השלילי של הסרט, הדמות השנואה – "גולש" התחמן והמושחת, גילם יוסי גרבר.
בנעוריי אהבתי ללכת להצגות של הקאמרי במועדון "צוותא", וברבים מהם שיחק יוסי גרבר. אני זוכר שצפיתי בהצגה האחרונה של המחזה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". באותו ערב מכבי ת"א זכתה, בפעם השנייה בתולדותיה, בגביע אירופה לאלופות. בתום ההפסקה ולפני המחצית השנייה של ההצגה, או שמא היה זה בתום ההצגה, עלה יוסי לבמה, הודה בהתרגשות לקהל שהגיע להצגה למרות המשחק, וסיפר שמכבי ניצחה וזכתה בגביע.
כל שוחר תרבות ישראלי, בכל גיל, יכול לתאר כמוני את האוטוביוגרפיה שלו כצרכן תרבות, דרך המפגש עם יוסי גרבר. במשך למעלה מ-65 שנה, מילדותו ועד השבוע האחרון לחייו, היה יוסי אחת הדמויות המרכזיות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. שחקן בחסד, מוכשר, חכם ואוהב את הבמה ואת הקהל. והבמה והקהל אוהבים אותו.
יהי זכרו ברוך!

* הללויה – ערב ענוג וקסום חוויתי בפתח סופשבוע – ערב במושבה קדמת צבי על ליאונרד כהן ושירתו. קובי מידן, שתירגם לעברית רבים משיריו, הרצה וסיפר, איתי פרל ניגן ושר. שלושתם היו נפלאים.

* ביד הלשון: לעיל, להלן – לעיל ולהלן הם צמד של הפכים. לעיל – למעלה, קודם לכן. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שכבר נאמר קודם לכן, יציין "כאמור לעיל."
היפוכה של המילה היא להלן, שמשמעותה – הלאה. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שייאמר בהמשך, יציין "כפי שייאמר להלן."
הסבר נוסף ל"להלן" הוא "במקום אחר". "כאן ולהלן" במובן של כאן ושם.
מילה נרדפת ל"להלן", רק בהקשר של והלאה – לקמן.
כדלהלן – כמו שלהלן. כדלקמן – כמו שלקמן.