על ספרו של אמיר אור "הממלכה"
הקיבוץ המאוחד 2015, 557 עמ'
סיפוריהם של שאול ודויד נכתבו בכישרון אדיר, ומי שמתכוון להעתיק אותם בלשונו ועל פי האג'נדה שלו, ואיננו בעל רמה ספרותית כמו של שקספיר – נדון מראש לכישלון מחפיר. סופרי ההשכלה נפלו כולם בפח הזה כשרצו לשכתב את התנ"ך ברוח ההומניזם המודרני. מידה מסוימת של הצלחה היתה לאברהם מאפו, משום שבספריו "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" הוא לא תיאר במילים שלו מה שכתוב בתנ"ך (כמו נ"ה וייזל, למשל), אלא רקם עלילות בדויות באווירה תנ"כית. בימינו מרבה לשכתב את התנ"ך הסופרת יוכי ברנדס, כשהיא מביאה עימה אג'נדה פמיניסטית: הנשים יותר אינטואיטיביות ויותר חכמות מהגברים, אך עליהן להצניע את תכונותיהן כדי לתמרן בעולם המדכא של הגברים ("שבע אימהות"). בת-שבע היא חכמה וערמומית (הציגה מצג שווא של הריון לדויד!) ואילו שלמה (המתואר בתנ"ך כחכם מכל אדם) הוא טמבל מושלם, כי הרי הוא גבר רחמנא ליצלן ("מלכים ג' ").
יוכי ברנדס הביאה בספריה הנ"ל אג'נדה מופרכת בשיחזור מאורעות התנ"ך, אך לפחות היא ניחנה בכישרון כתיבה. קשה לומר זאת על ספרו עב הכרס של אמיר אור. ובכן, הספר מתרץ מדוע היה עליו לשחזר את הכתוב בנביאים ראשונים (משמואל א' ג ועד מלכים א' ב): דויד הזקן קרא ליונתן הסופר ודרש ממנו לכתוב את "הסיפור האמיתי" על ממלכתו (עמ' 496), וכך גם דרשה ממנו האלמנה אביגיל (עמ' 556). ובכן, אם הקורא רוצה לדעת באמת מה קרה בימים הרחוקים ההם – שלא יקרא בתנ"ך, אלא בספרו של אמיר אור!
ובכן, מהו הערך המוסף של אמיר אור על הכתוב בתנ"ך: קודם כול, הגיבורים מדברים בעברית צברית מהולה במילים אנגליות, צרפתיות וערביות כמו "דארלינג" (כך קוראת אביגיל לדויד), "הו מיי גוד", "פליז", "הנג אובר", "דז'ה וו", "ברבקיו", "נון שלנטיות", "אבדאי", "דאווין", "ואחש" "דיר באלכום", "קח את הבאסה בסבבה", "אשכרה", "ערס" וכו'.
שאול "פישל" בעניין עמלק, הגובה שלו – 187 ס"מ, הגובה של אליאב "מטר ושמונים", ועותני המסכן מתנשא רק לגובה של 160 ס"מ. כל הגיבורים יודעים בדיוק מה השעה. שמואל הוא "שופט בדימוס", לדויד היתה "רוגטקה", דויד בעיני הפלשתים היה "טרוריסט", אך בעיני נשים היה "סֶלֶבּ"; גם שבע בן בכרי הוא אנרכיסט. מיכל היתה "חרמנית קטנה", וכאשר שאול הציע אותה לדויד לאישה, הוא הצהיר: "אין לי גרוש על התחת."
גיבורי הסיפור מדברים על פסטורליה, נוסטלגיה, כרוניקה, גילדה, סטייקים, טראומה, טסטוסטרון, אדרנלין, סטטוס קוו וכו' וכו'. לא סקרתי כאן את הגסויות שבקללות ובגידופים ברוסית ובערבית, המופיעים בספר למכביר – צריך לשם כך מזג מיוחד שחסר לי.
רוצים עוד הברקות? הרי לכם: לידתו של דויד בבית לחם דומה ללידתו של ישו, כל בנות בית לחם באות להתעלס עם דויד המשורר, הוא מצטט את הנשיא לינקולן. לאבא של שאול קוראים קיש על שם "קיש לורֶן". לפני העימות עם גוליית (בספר קוראים לו "גליטס", לאכיש מלך גת קוראים "אכיאוס", והוא יודע לצטט את האיליאדה של הומרוס, לאיתי הגיתי קוראים "איטיאוס", לעמשא, שר צבא יהודה, קראו בילדות "ערבוש", לכן הוא שנא את בני צרויה). שאול אונס שבויה פלישתית כדי להשפיל את עמה. דויד מת להשתין אחרי שהוא הורג את גוליית. הספר מפרט את ההתעלסות, שכביכול התקיימה בין דויד ליונתן. המידות של אבישג השונמית – 90-60-90. בת-שבע, שנזנחה על ידי דויד, השמינה, ולא מפסיקה לבלוס רחת לוקום. אדוניה בן חגית הוא חתיך. דויד רוצה לצַ'פֵּר את מפיבושת. דויד קרא לאבנר שלא שמר על שאול: "יא גנרל דמיקולו,, והוא ממש לא רצה להיות משת"פ של הפלישתים הערלים. חייליו של דויד שמחים שקיבלו שירות קל"ב.
בספר יש אינספור שירים שכביכול שרים דויד ומשוררים שונים בכל מיני אירועים. הם מצטטים את "בעין דור" של טשרניחובסקי. פלישתי מצטט את האימרה הלטינית "ככה הולכת תהילת העולם," ועמלקי מצטט את אלתרמן: "הנה תמו יום קרב וערבו." אביטל היא "טלוש", אחינועם היא "נוני", ושלמה קורא לאימו "מאמוש".
למרות שברור מעל כל ספק שהגיבורים של ספרי שמואל הם מאמינים מונותיאיסטים מובהקים, אמיר אור יודע ששמואל, שאול, דויד וכו' – כולם היו עובדי אלילים, והוא מונה את שמות האלים, להם הם סוגדים: יאהו (בעל דמות של פר), בעל, אשרה, עשתורת, ענת, רשף, נבו, שחר, שלם, דגון. וארון ה', שדויד העלה לירושלים, הוא בעצם "אריון יאהו" (מה זה?!).
אמיר אור איננו מסתפק בעברית הצברית שבה מדברים הגיבורים, הוא מקפיד לשים בפיהם לשון משובשת: "אותכם", "אני יעשה", "אני יגיד", "אני ימות", "זאתי", "ממכם".
וכן, כמובן, בלי קצת פמיניזם אי אפשר (זוכרים את יוכי ברנדס?) – מסתבר שלפי אמיר אור מי שניהלה את ממלכתו של דויד היתה בעצם אביגיל: היא רוצה להיות מלכה ממש (לא אשת מלך), כמו מלכת שבא, היא יזמה את ההתיישבות בצקלג, הציעה לאכיש שדויד יהיה הוואסאל שלו, היא זאת שמקבלת שרים ושגרירים, היא הפעילה את רכב ובענה שיהרגו את איש בושת, היא מכשפת את היער שיילחם באבשלום, היא מייעצת לדויד איך לדכא את מרד שבע בן בכרי ("האנרכיסט"), היא מפעילה את הכרתי והפלתי, ובסוף היא גם משנה את הצוואה של דויד.
אמיר אור מרחיב מאוד בשני תחומים: בתיאורי זוועות (רציחות, כריתת עורלות, כריתת איברים, קורבן אדם וכו'), ובתיאורי התעלסויות, כולל כל מה שאפשר להעלות על הדעת בנושא, שהרי הוא ביקר אישית בחדר המיטות של בגיבורים.
בסוף הספר מסביר אמיר אור מדוע חיבר את כל הפנטסמגוריה חסרת השחר הזאת – הוא רצה להאיר באמצעות תיאור הממלכה של דויד – על המציאות בימינו. צר לי על קוצר המשיג שלי – לא הבנתי!
אני מרשה לעצמי לצטט את דבריו של משה שמיר על הלשון שהוא בחר בה לרומן התנ"כי שלו "כבשת הרש": "היה לי ברור שלא אוכל לכתוב בלשון מקראית – זה היה נשמע מזויף ועשוי היה להתקבל כחיקוי ל'אהבת ציון' חלק ב' של מאפו, על כן אמרתי לעצמי: אני רוצה להשרות אווירה מקראית, אך בלשון ימינו. איך עושים את זה? מתרגמים את הספר מחיתית – לשונו של אוריה." (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 135-134).
מצא את ההבדלים בין אמיר אור למשה שמיר!

*
אהוד היקר, 
הספר של אמיר אור "הממלכה" עיצבן אותי כהוגן: בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח, אבל אחרי שקראתי את 557 העמודים, הסתבר לי שמדובר סתם בפאשלה ספרותית. מוזר שספר חסר שחר כזה זוכה לתהודה בציבור. בדוק, בבקשה, אם תוכל לפרסם.
 שבוע טוב,
 משה גרנות