הפתיחה לאופרטה "קנדיד" של לאונרד ברנשטיין [1918-1990], שנמשכה רק כ-5 דקות, בניצוחו של אוסמו ונסקה, היתה מסעירה ומהנה בצורה בלתי רגילה עם טעם של עוד.

הקונצ'רטו לקלרנית [קלרינט] ולתזמורת כלי קשת עם פסנתר ונבל, של המלחין היהודי-אמריקאי אהרון קופלנד [1900-1990], שאותו כתב ב-1947לבקשת הקלרניתן בני גודמן, היה מדהים לא רק בזכות המוסיקה והתזמורת אלא בעיקר בזכות הקלרניתן הגאון הצעיר, מרטין פרסט, בעל הבלורית הצהובה, שהפליא לחלל בקלרניתו, בייחוד בקדנצה הממושכת שבין הפרק הראשון לאחרון, שנשמעה היטב בחללו הענק של ההיכל. הקהל הקשיב כמוקסם לשמע הפלא המנוגן באוזניו והגיב במחיאות כפיים ממושכות. פרסט נחשב כיום לאחד הקלרניתנים הטובים בעולם. והפלא לא נגמר. הוא המשיך עם התזמורת בקונצ'רטו לקלרנית ולתזמורת של ארטי שו [1910-2004]. שו היהודי [ארשבסקי] היה מלחין וקלרניתן בניו יורק והיה אחד ממייצגיו הבולטים של הביג בנד סווינג. הקונצ'רטו שלו היא חגיגה לאוזניים. יש בו לא רק מאפיינים של ג'ז [גם בתוספת תזמורת ג'ז קטנה בשולי הבמה] אלא גם הד לנעימות יהודיות של כליזמרים, ועל הכול הגאונות של מרטין פרסט, ששבה את לב הקהל כולו וגם העניק שני הדרנים. באחד הקטעים המעניינים לקראת סוף יצירתו של ארטי שו מתנהל דיאלוג מקסים בין שתי מערכות תופים משני צידי הבמה למעלה. בקיצור, עולם חדש מופלא מתגלה למאזין, והביצוע הוא ממדרגה ראשונה, כולל האקוסטיקה של ההיכל שמשמרת כל ניואנס קטן של הקלרנית.

בחלק השני נוגנה הסימפוניה מס' 4 אופ' 29 ["הבלתי נכחדת"] של המלחין הדני קרל נילסן (1865-1931] משנת 1916, אשר דומה כי חלק ניכר, אם לא רוב הקהל, שמע אותה לראשונה. הביצוע היה מרהיב וסוחף, והכניס, לפחות אותי, להלך-רוח של שקיעה בתוך המוסיקה מתוך עונג מתמשך והולך. כמין בריחה מוחלטת מן המציאות על עולם אחר, מפעים.

זה היה אחד הקונצרטים הטובים של העונה, למרות שלמראית-עין לא היו בו יצירות מסעירות, והקהל גם לא ידע מראש על גאוניותו של הקלרניתן הצעיר.