סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ח
דבורה כובסת ושרגא פועל-בניין

המחנה של פלוגת עין-חרוד, בפתח-תקווה, שכן במקום שעליו היה עתיד להיווסד, באותה שנה ממש, קיבוץ גבעת-השלושה, בגלגולו הראשון. מבחינת העבודה היתה לשרגא ולדבורה אפשרות להשתלב במקום, אך גם כאן לא היו תנאים להיקלטותו של הילד. דבורה היתה במצב-רוח קשה. הילד לא הסתגל לחום הארצישראלי. לא אכל, בריאותו החלה להתערער. לאחר ימים אחדים לקחו שרגא ודבורה את הילד וחזרו עימו, ברגל, לתל-אביב.

שרגא החליט לפעול באורח עצמאי, והחל לחפש עבודה. אמנם הידהדו באוזניו עצותיהם-אזהרותיהם של הזוג הקטין, לדבורה – "לא תצליחי להיות כאן מורה." ולו – "מי יקבל אותך לעבוד ככלכלן בקואופראציה?" – אך הוא ודבורה לא התייאשו.

דבורה מספרת כי בטרם יצאו את רוסיה, מכרו כמעט כל מה שהיה ברשותם, כדי לרכוש את כרטיסי ההפלגה. לשרגא היתה חליפה נאה, ואחיה של דבורה הציע לקנותה תמורת חמישה רובל זהב. הכסף שימשם לנסיעה. אך כאשר פתחו את המזוודה, בארץ-ישראל, מצאו בה את החליפה!
נוסף לסכום הזה, הקאפיטאל היחיד שהביאו עימם היה "הקאפיטאל" של מארקס, ברוסית.

שרגא ודבורה נפגשו בתל-אביב עם חיים הלפרין, ששימש אז כמרכז מחלקת העלייה בהסתדרות, ואחר-כך – מראשי הכלכלה החקלאית. הם סיפרו לו על תלאותיהם, בניסיונם להיכנס לאחת מקבוצות העבודה, וכל קשיי ההסתגלות של בנם הקטן. הלפרין העניק להם הלוואה, שאיפשרה את קיום משפחה במשך חודש ימים, ויעץ להם להקים את ביתם בתל-אביב.
"וָרֶצְ'קָה," אמר לדבורה, "אל תשאלי עצמך – מה לעשות? תהיי כמו כולם. אנו בונים גם עיר עברית! תקחי שלוש לא"י של הסוכנות, תסתדרו במקום עם הילד, תירשמו אצל ברקאי ותהיו פועלים בעיר העברית!"

בירושלים נפגש שרגא עם דוד רמז, ממנהיגי תנועת העבודה, ולימים מזכיר ההסתדרות הכללית ושר בישראל. רמז הכיר את שרגא מתקופת מוסקבה וידע שניהל קואופראטיב צרכני באוקראינה. שרגא ניסה עתה לברר אפשרות השתלבות במסגרת "המשביר המרכזי", ככלכלן-קואופראטור. רמז הציע לו להתחיל לעבוד כפועל פשוט, שכן, לדבריו, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "אם יתברר שכישרונותיך בתחום הקואופרציה מתאימים גם לארץ," אמר לו רמז, "תוכל להשתלב באופן טבעי גם בעבודה ציבורית התנדבותית."
"הצעתו נראתה לי," אמר לימים שרגא. "מה גם שזו היתה דרכי ברוסיה – שילוב של עבודה בשכר עם פעילות ציבורית. נרשמתי בלשכת-העבודה כמחוסר-עבודה ונהגתי לבוא מדי יום לבקש עבודה. בסופו-של-דבר, כיוון שהיה לי ילד, זכיתי לקבל עבודה בבניין."

*
שרגא ודבורה שכרו דירה ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, לא רחוק משפת הים, יחד עם קבוצה של שמונה חלוצים, כולם רווקים. רחוב בן-יהודה לא היה אז אלא הבניין האחד, שעליו התנוסס שלט האומר: "פה יהיה רחוב בן-יהודה". הדירה נמצאה במרתף, אך הבניין, לדברי דבורה, היה כארמון שבעליו עזבוהו, ולו מרפסת זכוכית רחבה צופה אל מול הים. תל-אביב היתה בת שש-עשרה, יפה כנערה צעירה עם הינומה לבנה – אלה אוהלי החלוצים על שפת הים, והחוף – בזהוב. עיר של זהב ולבנים. הפועלים הצעירים בנו את האיזור שנקרא "לב תל-אביב", סביבת הרחובות שינקין ומזא"ה. היו עומדים על הפיגומים, או במדרגות שבבתים הנבנים, מעלים מיד ליד את הלבנים לבניין ושרים:

"הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף רגע,
בנו הבנאים, אל פחד ואל יגע – "

ואלה שלא קיבלו יום עבודה, שרו על ברקאי, שהיה מחלק את ימי העבודה בלשכה:

"ברקאי, ברקאי, למה ומדוע?
לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע!"

על משקל הפזמון החוזר בשירו של עמנואל הרוסי, "סבא תשרי", שכתב אותו באותה שנה, 1926, בהיותו פועל מחוסר-עבודה בירושלים, ואשר, לדברי אמיתי נאמן – סָפָּר ירושלמי אוהב זמירות בשם יהושע חיבר לו מנגינה והיה שר אותו באוזני לקוחותיו בשעת התספורת, וכך נפוץ השיר מפה לפה ונעשה עד מהרה להיט בקרב הפועלים, מחפשי יום-עבודה, בכל רחבי הארץ:

"ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?
לא נתת לי בזה החודש – יומיים בשבוע?"

זה גם היה אחד השירים שאותו הירבו לשיר בבית הנוסוביצקים – בקרב חברים, ולילדים בטרם שינה.

מרוסיה הביאה עימה דבורה פרימוס גדול, עתה הפשילה שרווליה, גילגלה מהרחוב חבית, העלתה אותה למרפסת והעמידה ככן, הציבה עליה את הפרימוס, הרתיחה מים בכלי גדול, ואמרה לפועלים שגרו עימם בקבוצה:
"מעתה אני אכבס לכם!"
וכך תרמה את חלקה לפרנסתם. הקבוצה התקיימה אז במעין קומונה קטנה.

בדרך כלל לא היתה העבודה מצוייה לדורשיה יותר מיומיים בשבוע. לשרגא, פועל-בניין צעיר, כבן עשרים-ושבע, היה עתה זמן ללכת לשפת הים, שנשקפה קרובה כל כך, ממרפסת הבניין שברחוב מאפו, פינת בן-יהודה. ברוסיה אהב לשחות. הלא כך הכיר את דבורה, כשהציל אותה מטביעה בנהר.

באחד מימי חודש יולי, 1925, ירד שרגא לים פעם ראשונה בחייו. מימיו לא טבל קודם בים, רק בנהרות. הוא נכנס למים, פגש בגלים הגדולים, הסוערים, של תחילת הקיץ, שטילטלו אותו ללא מידרך לכף-רגלו, השקיף אל מרחביהם הרוטטים, חסרי-המנוחה, ונתקף פחד עמוק. מימיו לא אהב דברים בלתי-ברורים. לא בעבודה, לא בחיי יום-יום, לא בבית ולא – במים. הוא היה אדם זהיר מאוד. לכן נמלט מהגלים הגועשים לחוף, ישב שעה קלה לנוח בחול, כדי להתאושש, והתוצאה היתה שעורו צבה בשמש. הביתה הגיע כשגופו מלא כוויות גדולות, במצב ממש מסוכן, וזכר הגלים הבוגדניים רודף אותו.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששרגא נוסוביצקי, השחיין המעולה מסוסניצה, ניסה להציב כף-רגלו בים. מעודו לא שב לשחות בו, אך לימים חזר אליו והיה אוהב לצפות בגלים ולהשתעשע עם בתו רינה בבניית מגדלים בחול.

המשך יבוא