המהפכה הציונית היתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהווייה הגלותית של העם היהודי; הווייה שאינה רק חיים בגולה ולא רק היעדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הווייה של פאסיביות, והמתנה לגאולה ניסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהווייה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.
המהפכה הציונית השתיתה את ההווייה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.
העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.
המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".
התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו." וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו היתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.
בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.
בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בציביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחייה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחייה יחד עם חג התחייה, חג החנוכה המחודש. תחייה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחייה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקורבנותינו ובאמיתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחייה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תוכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו."

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תש"א (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.
בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פיארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת." ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם." עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים."
את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אובדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זיכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכלייה."
אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שיכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!"
אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורה החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות."
ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת."
אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האוייב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון... הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד."

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.
זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות:
"בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.
"כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. ... ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח."
והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחייה."

2. תעשיית הקונספירציה
חקירת פרשת השחיתות בראשל"צ מסועפת ביותר, רבת חשודים ועוסקת בחשדות חמורים מאוד.
והמונים משוכנעים שמדובר בתפירת תיק לדוד ביטן. קראתי אפילו שמעצר ראש העיר, שהינו חבר מפלגת העבודה, נועדה לטשטש את המגמה ולהקריב מישהו "משלהם" כדי להפליל את ביטן.
אין המדובר בקומץ הזויים חובבי קונספירציות מטורללות. מדובר בתופעה המונית; בקו ייצור המוני של שמועות וקונספירציות.
מדובר בתעשיית קונספירציות של ממש, המתארת את המשטרה, הפרקליטות, היוהמ"ש, שב"כ ובתי המשפט כמאפיה התופרת תיקים כדי "לחסל" פוליטיקאים שאינם סרים למרותה.
האשמות דומות שמענו לאחרונה בהקשר לדין יששכרוף, כולל במאמר מערכת של "הארץ" ומפי יוהמ"ש לשעבר. כשהם מציגים את ישראל כמפלצת פשיסטית;אנו מגדירים זאת, בצדק, כשנאה עצמית. ואיך נכנה בדיוק אותה תופעה, כשהיא באה מימין?
ככל שמישהו מפריח ברשתות קונספירציה הזויה יותר – כך הוא יגרוף יותר לייקים והזדהות. וכבר קראתי שהשב"כ שותל בבית רוה"מ עובדים לצורך הגשת תביעות נגד שרה נתניהו, שלשב"כ יש תיק נגד המפכ"ל אלשייך והם סוחטים ממנו לרקוד לחלילם, שלמשטרה יש תיק נגד כחלון והם סחטו את התנגדותו לחוק הצרפתי ולחוק ההמלצות.
זה יכול היה להיות מצחיק ומגוחך, אך זה מסוכן. היעדר אמון בכלים הממלכתיים, מסכן את הדמוקרטיה. אם כתב אישום נגד רוה"מ, חלילה, יתקבל כתיק תפור להפלתו והמונים יצאו לרחובות, זה עלול להיות איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.
יש מיספר אבות למצב הזה. גם למשטרה, שבשנים האחרונות רבים מבכיריה וניצביה הסתבכו בעבירות מין ושחיתות, יש חלק באובדן האמון בה וכנ"ל לפרקליטות עם פרשת רות דוד.
גם מי שמפגינים מדי שבוע ליד ביתו של מצביא המלחמה בשחיתות ומי שמנהל בנחרצות, בנחישות ובמקצועיות את המערכה, מחלישים בעליל את שלטון החוק ואת אמון הציבור בו.
אך בראש ובראשונה גורם לכך מי שנותן רוח גבית אדירה לתופעה. כאשר נתניהו עומד לפני קהל אוהדיו ומאשים את "השמאל והתקשורת" בחקירות, ומתבדח על כך ש"הם יחקרו גם את קאיה. באזהרה." הוא יודע שקהלו מבין ש"השמאל והתקשורת" שחוקרים אותו באזהרה, הם המשטרה והפרקליטות, הוא יוצר ביודעין את הזיקה הזאת בתודעת תומכיו.
כך גם כשהוא מוביל מתקפה נגד מפכ"ל המשטרה ונגד המשטרה, שהופכת לצונאמי של שיימינג והסתה ברשתות החברתיות.
וכך, בגל החקיקה שמציג את חוקרי המשטרה כאוייב שיש להגן על האזרח מפניו, בחוקים כמו ההמלצות וההקלטות, שלא לדבר על החוק הצרפתי שמוצג כהגנה על רצון הבוחר מפני האויב הזה.
ניתן להבין את המצוקה בה שרוי רוה"מ לנוכח חקירתו, אך הוא נושא באחריות לאומית ואל לו להשאיר אדמה חרוכה.
האינטרס הציבורי הוא חקירה יסודית ללא הפרעה של החשדות בשחיתות, ומן הראוי שכל אזרח, ללא הבדל דעה פוליטית, יתמוך בחקירה.
* המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

3. צרור הערות 10.12.17
* אבן דרך בהגשמת הציונות – בתום הקונגרס הציוני הראשון הצהיר הרצל שהציונות היא אידאל אינסופי. לכן, לעולם לא תהיה פוסט ציונות – תמיד יהיה לציונות לאן לשאוף בהגשמת החזון.
הציונות התקדמה תמיד כאשר השכלנו לשלב בין הציונות המדינית והציונות המעשית, ובאין ברירה הפעלנו גם את הציונות הצבאית וכשהותקפנו ניצלנו את ההזדמנות להגשמת הציונות באמצעים צבאיים.
לאחרונה ציינו כמה יובלות לאירועי מפתח בציונות המדינית – 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון וקבלת תכנית באזל, 100 שנה להצהרת בלפור, 70 שנה לכ"ט בנובמבר ו-40 שנה לביקור סאדאת וההכרה הראשונה של מדינה ערבית במדינה היהודית. לרשימה המפוארת הזאת ניתן לצרף את הכרת מעצמת העל בירושלים בירת ישראל בימים אלה. אמנם הדבר נעשה באיחור אופנתי של 70 שנה, אך הסבלנות משתלמת. יש להמשיך לפעול להישגים מדיניים נוספים, כמו הכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירויותיהן לבירה.
כל ההישגים הללו לא היו מתקיימים אלמלא הציונות המעשית המגשימה, שבנתה את ארץ ישראל ויישבה אותה. כך גם בנושא ירושלים. הציונות המעשית החלה עוד בטרם הומצאה המילה ציונות, ביציאה מהחומות של יהודים בירושלים כבר באמצע המאה ה-19 והקמת שכונות יהודיות חדשות. היא נמשכה בבניית העיר היהודית ירושלים, עוד טרם קום המדינה. היא הועצמה בבנייה רבתי של השכונות היהודיות הגדולות בשטחי מזרח ירושלים בחמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים ובהקמת ערי ויישובי הלוויין של ירושלים כמעלה אדומים, ביתר עלית, פסגת זאב, גוש עציון וכד'.
וגם הציונות הצבאית היתה תנאי הכרחי להגשמת הציונות בירושלים. על פי תכנית החלוקה ירושלים אמורה היתה להיות עיר בינלאומית, לא בירת ישראל ולא בשטח ישראל. אולם משהערבים דחו את התכנית ופתחו במלחמה, היעד הראשון שהציב ב"ג למלחמה היה פריצת הדרך לירושלים ושיחרורה. במלחמת השחרור הצלחנו לשחרר רק את חלקה המערבי של ירושלים. לנוכח התוקפנות הערבית שהובילה למלחמת ששת הימים, ניצלנו את ההזדמנות ההיסטורית ושיחררנו את ירושלים כולה ובלבה – העיר העתיקה.
הדרך להכרה הבינלאומית בבירת ישראל היתה כרוכה גם בצעדי ציונות מדינית שישראל ביצעה באורח חד צדדי – סיפוח ירושלים המערבית לישראל באוגוסט 1948, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה בדצמבר 1949, סיפוח מזרח ירושלים לישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חקיקת חוק יסוד ירושלים: בירת ישראל ב-1980 (על התבונה שבצעד זה חלוקות הדעות, כיוון שספק אם תועלתו הצדיקה את המחיר של נטישת שגרירויות זרות את ירושלים בעקבותיו), וחקיקת חוק יסוד: משאל עם, המתנה ויתור על שטח ריבוני של ישראל בקבלתו במשאל עם.
העצמתה של ירושלים, היא גם הגשמת הציונות הרוחנית – ארץ ישראל, מדינת ישראל וירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי.
וכך, צעד אחר צעד, בצעדים מעשיים, מדיניים, משפטיים ובלית ברירה גם צבאיים, אנו הולכים ומתקדמים בהגשמת החזון הציוני.

* הצדעה למנהיג דגול – על רקע הכרזת טראמפ, ראוי להעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שבניגוד לעמדת כל מדינות העולם, בניגוד מוחלט להחלטת בינאום ירושלים של האו"ם וחרף איומים חמורים של הערבים; חודשים אחדים אחרי שישראל יצאה ממלחמת השחרור הקשה והעקובה מדם, ותוך שישראל התמודדה עם מצב כלכלי קשה ביותר ונאלצה להנהיג מדיניות צנע, ושעה שכל כוחותיה של המדינה הקטנה והחלשה היו מוקדשים לקליטת העליה ההמונית מארצות ערב ושל שרידי השואה – הוביל להחלטה ההיסטורית להכריז על ירושלים כבירת ישראל. ההחלטה הזאת של הכנסת היתה ב-13 בדצמבר 1949.
בנאום שנשא ב"ג בכנסת, שישבה עדיין בת"א, שבוע קודם לכן, ב-5 בדצמבר, לקראת החלטת הבינאום, הוא התפלמס עם הטענה שההחלטה מנוגדת להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם: "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון." האמירה על שהאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו מכוונת לכך שהאו"ם לא הצליח למנוע את הפלישה הערבית למדינת ישראל בת יומה, שנועדה לסכל את החלטת האו"ם.
בתום הדיון בכנסת (ב-5 בדצמבר) הכריז יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק: "הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל." בתום דבריו קמו חברי הכנסת מכל הסיעות על רגליהם ופרצו באופן ספונטני בשירת "התקווה".
כעבור שבוע, הביא בן גוריון לכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. בנאומו הוא אמר, בין השאר: "למדינת-ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות... למדינת-ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית".
בעקבות ההחלטה הועברו לירושלים הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. כבר למחרת העביר ב"ג את משרדו לירושלים, וכתב ביומנו: "אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית –ירושלים היא לב ליבה... הצלחתנו בשאלת ירושלים – פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן... מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם – גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל."
חלפו 68 שנים פחות שבוע, 68 שנים פחות שבוע יותר מדי, ומעצמת העל הכירה בירושלים בירת ישראל. וברגע ההיסטורי הזה, מן הראוי שנצדיע למנהיג הדגול הזה, שהיה לו אומץ לקבל הכרעות קשות בתנאים קשים, מתוך ראיה היסטורית ארוכת טווח ומתוך מחויבות לחזון הציוני.

* לא להיסחף – הצהרתו של טראמפ חשובה מאוד וראוי לברך עליה ולהתברך בה, אך לא צריך להיסחף. הצגתה כבת דמותן של הצהרת כורש והצהרת בלפור, היא היסחפות. הצהרת כורש ניתנה כאשר העם היהודי כולו היה בגלות בבל, והיא איפשרה את שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בא"י. הצהרת בלפור ניתנה אף היא כאשר העם היהודי ברובו המכריע ישב בגולה ובהיעדר ריבונות יהודית והוא היווה הכרה של מעצמה גדולה ובסיס להכרת חבר הלאומים, בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י. כמובן שהצהרה זו לא היתה ניתנת אלמלא המעשה ההתיישבותי בא"י שקדם לה בארבעים שנה וללא הקמת התנועה הציונית שקדמה לה בעשרים שנה, אך היא היתה קטליזטור אדיר בדרך להקמת המדינה. הצהרת טראמפ, עם כל הכבוד וההערכה ועם כל החשיבות שבה, היא הכרה רשמית בדיעבד, של המציאות שאנו חוללנו לפני 70 שנה והשלמנו לפני 50 שנה. היא חשובה ומשמחת, אך לא צריך לאבד את הפרופורציות.

* לא תחליף להעברת השגרירות – הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא בשורה גדולה למדינת ישראל ולעם היהודי, אך אין היא מהווה תחליף להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אדרבא, עכשיו, כאשר ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, איזה תירוץ יש להימנעותה מהעברת השגרירות לירושלים? כזכור, העברת השגרירות לירושלים היתה התחייבות בחירות מובהקת של טראמפ, ולא זו בלבד שהוא אינו מקיים אותה, אלא הוא מפר אותה באופן אקטיבי כאשר הוא חותם, זו הפעם השנייה, על צו נשיאותי שמעכב את מימוש החוק האמריקאי המחייב את הצבת השגרירות בבירת ישראל.
אם רואה טראמפ בהצהרתו סולם לרדת מהתחייבותו, יש להבהיר לו שבשום אופן אין זה תחליף, ולתבוע ממנו את פריעת השטר. אם החלטתו נובעת מרצון לבצע את המהלך בהדרגה, זו שגיאה טקטית, כיוון שהוא חושף את עצמו ללחץ כבד, ולשתי פעימות של תגובה ערבית על צעדיו בנוגע לירושלים.
אך חרף הביקורת, בראש ובראשונה יש לברך על הצעד האמריקאי החשוב, שמשפר מאוד את מעמדה של ישראל ובעיקר את מעמדה של בירת ישראל.

* מבחן זיבוטובסקי – המבחן האמתי לרצינות הצהרת טראמפ תהיה ביוני הקרוב – האם יחתום שוב על צו המונע את ביצוע החוק האמריקאי שמחייב את העברת השגרירות לירושלים או לא יחתום ובכך יעלה את הצהרתו על פסים מעשיים.
ויש עוד מבחן משמעותי. יהודים בעלי אזרחות אמריקאית שנולדו בירושלים (ולאו דווקא מזרח העיר) – בדרכון שלהם נכתב שמקום הלידה שלהם הוא ירושלים, ולא: ירושלים, ישראל. ב-2002 חוקק הקונגרס חוק המחייב את רישומם כילידי ישראל, אך כמו בנוגע לשגרירות, הנשיאים בוש ואובמה סירבו לממש את החוק, בטענה שהוא נוגד את מדיניותם. וזאת לדעת, שבארה"ב הסמכות של הנשיא ברבים מנושאי מדיניות החוץ היא כמעט דיקטטורית, והחוקים שבתי הנבחרים מקבלים בסוגיות הללו הן במידה רבה הצהרות בעלות תוקף מוסרי וציבורי, אך אינן מחייבות את הנשיא.
מנחם בנימין זיבוטובסקי הוא בן למשפחה שעלתה מארה"ב לישראל ושמרה על אזרחותה האמריקאית. הוא נולד בירושלים ב-2003, שנה לאחר שהתקבל החוק. המימשל סירב לרשום בדרכונו שהוא יליד ישראל. משפחת זיבוטובסקי עתרה לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט סירב להתערב, בטענה שזו סוגייה של מדיניות חוץ שהיא בסמכות הנשיא.
משמעות הצהרת טראמפ היא שינוי במדיניות ארה"ב כלפי ירושלים. לפיכך, אין עוד כל מניעה לרישום הנאות. האם ניתן יהיה לרשום את אזרחי ארה"ב ילידי ירושלים כילידי מדינת ישראל? סוגיה זו היא מבחן לרצינות הצהרתו של טראמפ.
כפי שכתבתי פעמים רבות, אני סבור שיהודי שעלה לישראל צריך לבטל את אזרחותו הזרה. אולם אם יש הצדקה לשמירה על האזרחות האמריקאית, היא כדי להעמיד במבחן את ההצהרה.

* ירושלים אחת – צ'כיה הודיעה על הכרתה ב"ירושלים המערבית" כבירת ישראל. איך עלינו להתייחס להכרזה כזאת? לדעתי, בחיוב. למה? כי עד אתמול לא היתה גם הכרה כזאת. וכל התקדמות ראויה לשבח. כך אנו מתקדמים - עוד דונם ועוד עז.
עם זאת, עלינו להימנע משימוש במושג חסר השחר "ירושלים המערבית". יש ירושלים אחת. אפשר לדבר על מערב ירושלים ומזרח ירושלים, על צפון ירושלים ודרום ירושלים ואפילו על צפון מזרח ירושלים. אבל לא על "ירושלים המזרחית".

* נפלה עטרת ראשם – אם צריך הוכחה לכך שהצהרת טראמפ היא חג למדינת ישראל – גיליון האֵבֶל של "הארץ" הוא ההוכחה לך. גיליון – שכל כולו קינה, בכי ונהי על האסון הנורא. אילו העורך הגראפי של העיתון היה מתבקש לתת ביטוי ויזואלי לתוכן הגיליון, העמוד הראשון היה יוצא בתוך מסגרת שחורה עבה ובראש העיתון הייתה מתנוססת הכותרת: "נפלה עטרת ראשנו." וכאשר "הארץ" באבל – אות הוא כי זהו חג לעם ישראל, למדינת ישראל.
בולט התהום בין "הארץ" – לא לבין הימין הישראלי, אלא לבין כל המפלגות הציוניות. בניגוד ל"הארץ", המחנ"צ ו"יש עתיד" הביעו תמיכה ללא סייג בהצהרת טראמפ. מרצ, לעומת זאת, ההולכת מדחי לדחי ונגררת אחרי הקיצוניות של הרשימה המשותפת וחמור מזה – של "הארץ", יצאה נגד הקונצנזוס הציוני.
ובאשר לברכות של המחנ"צ ו"יש עתיד" – מן הראוי היה שיוסיפו לברכותיהן דברי שבח לראש הממשלה נתניהו על ההישג המדיני החשוב. טוב, זו כנראה ציפיה מוגזמת מפוליטיקאים (ברור שכך היה נוהג גם הליכוד במקרה ההפוך, למרבה הצער).

* תגובת התקשורת – אני קורא ברשתות החברתיות פוסט אחר פוסט אחר פוסט אחר פוסט על החמיצות והנרגנות וההתנגדות והעצב שמאפיינים את התייחסות התקשורת להצהרת טראמפ.
כיוון שביליתי בישיבות בקיבוץ, לא זכיתי לצפות בטלוויזיה בליל ההכרזה ההיסטורית, ולכן איני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אולם האזנתי למחרת בבוקר לרשת ב' (תכניתם של שלום קיטל ודורון צברי) והם בפירוש חגגו את האירוע כאירוע היסטורי חיובי וחשוב ביותר לישראל וראיתי את "ידיעות אחרונות" שיצא ממש במהדורת חג צבעונית, המאדירה את גודל האירוע. אבל עובדות אף פעם אינן מזיזות למי שפועלים על אוטומט.
העובדות הן, שהמיינסטרים התקשורתי, גם השמאלי, קיבל את ההצהרה בברכה ובשמחה, להבדיל מן התקשורת האנטי ציונית שמתמקדת ב"הארץ".

* בשם הנשיאים לדורותיהם – על דונאלד טראמפ היה לסיים את נאומו, בפניה לישראל בשם נשיאי ארה"ב לדורותיהם: סליחה על ההמתנה. תודה על הסבלנות.

* בין אינתיפאדה לאינתיפאדה – שלושים שנה מלאו לאינתיפאדה הראשונה. אנו משתמשים בביטויים "האינתיפאדה הראשונה" ו"האינתיפאדה השניה" כאילו מדובר באותו סוג של אירוע, שהתרחש פעמיים. האמת היא שיש הבדלים משמעותיים בין השתיים.
האינתיפאדה הראשונה, לפחות בשלביה הראשונים, היתה עממית, ספונטנית. האינתיפאדה השניה היתה מתוכננת ומאורגנת לפרטי פרטים בידי הנהגת הרש"פ ובראשה ערפאת.
האינתיפאדה הראשונה היתה בעיקר מהומות, התפרעויות, הפרות סדר, יידויי אבנים ובקת"בים ואליהם נוספו פיגועי טרור. האינתיפאדה השנייה היתה גל טרור שעיקרו פיגועי התאבדות המוניים, ירי לתוך ירושלים ויישובים ישראליים וירי רקטות על יישובים ומעט התפרעויות ומהומות.
האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות של הפלשתינאים נגד צה"ל ששלט בהם וניהל את חייהם. האינתיפאדה השנייה נעשתה מתוך שטחי הרשות הפלשתינאית, שבאותם ימים (עד "חומת מגן") היתה מדינה עצמאית כמעט לכל דבר. במשך שש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.
האינתיפאדה הראשונה הפתיעה את ישראל ואפילו אחרי שפרצה חלפו מיספר שבועות עד שנפל האסימון באשר לגודל האירוע. האינתיפאדה השנייה היתה ידועה לגורמי המודיעין הישראלי, והם התריעו מראש בדיוק רב כיצד היא תיראה.
האינתיפאדה הראשונה הובילה להסכם אוסלו. הסכם אוסלו הוביל לאינתיפאדה השנייה.

* רבין והכפרים – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אמר בראיון לטלוויזיה שיש לשמור על ירושלים המאוחדת, ושאם נידרש לבחור בין ירושלים המאוחדת לבין השלום, נוותר על השלום. דברים אלה, מפיו של יו"ר מפלגת העבודה, אינם חידוש כלל וכלל, והם חידוש ענק.
הם אינם חידוש, כיוון שזו היתה העמדה המסורתית של מפלגת העבודה בין מלחמת ששת הימים להצעת ברק לערפאת בפסגת קמפ-דיוויד 2000.
הם חידוש, כיוון שמאז שנת 2000 לא שמענו כמותם מאף בכיר במפלגת העבודה.
דבריו עוררו ביקורת מצד חבריו למחנ"צ ובראשם ציפי לבני. בתגובה, פרסם אבי גבאי דברים שאמר רבין בנדון בשנת 1995, כמעט מילה במילה עם דבריו של גבאי. ובערוץ 2 מיהר אמנון אברמוביץ' לפרש: שיהיה ברור, רבין בשום אופן לא התכוון ל-35 כפרים שסופחו לירושלים. הוא התכוון לכותל.
קשקוש ושקר. רבין דיבר תמיד על ירושלים רבתי, כלומר ירושלים השלמה בגבולותיה הנוכחיים וסביבתה – מעלה אדומים, גוש עציון ביתר וכד'. דברים אלה הוא אמר במפורש כשהציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. זו מורשת רבין.
איני רואה קדושה באותם כפרים שסופחו לאחר מלחמת ששת הימים. אני מוכן היום לתמוך במהלך שיכלול סיפוח מעלה אדומים וגוש עציון ובמקביל ויתור על חלק מאותם כפרים. גם אבי גבאי אמר שהוא בעד העברת חלק מאותם כפרים לרש"פ.
אבל לא רבין. מעולם לא. אברמוביץ' דיבר מהרהורי ליבו. אדרבא, שיציג ולו ציטוט אחד של רבין המאושש את טענתו.

* פופוליזם לשמו – לקראת ועידת מדריד, 1991, ועד יישובי הגולן ולובי הגולן בכנסת, בראשות ח"כ שלמה הלל, החתימו עצומת ח"כים הקוראת לשמור על הגולן ישראלי. על העצומה חתמו רוב הח"כים – מן הליכוד, מפלגת העבודה, המפד"ל, התחיה, צומת והחרדים.
אולם לא הצלחנו להחתים אף שר. השרים אמרו שהם תומכים בתוכן, אך אין זה מקובל ששרים חותמים על עצומות. זה כמובן חוקי, אינו סותר כל תקנון, אך יש כללים בלתי כתובים, והם נוהגים על פיהם.
גם אנשיו של יצחק רבין אמרו לנו שהוא תומך בעצומה, אך כראש ממשלה לשעבר וכמי שמתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אין זה מקובל שהוא יחתום על עצומות.
נזכרתי בכך בעקבות חתימת ראש הממשלה על עצומה אחרת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – העצומה הפופוליסטית ששרון גל החתים ח"כים בקריאה לנשיא המדינה לחון את אלאור אזריה, אחרי שבקשת החנינה שלו נדחתה. ההתנהגות הזאת של נתניהו היא פופוליזם לשמו.
כל התנהלותו של נתניהו בפרשה היא התגלמות חוסר המנהיגות. תגובתו הראשונה היתה תגובה אחראית של מנהיג – בהודעת הגינוי המפורשת שהוציא יחד עם שר הביטחון יעלון. אולם תוך 48 שעות, לאחר שהבין לאן זורם הזרם העכור, ולאחר שראה איך ליברמן ובנט סוחפים ציבור במסע דמגוגי למען אזריה, עשה פניית פרסה של 180 מעלות, ותוך שהוא מקפיד לא לומר בפומבי שהוא חוזר בו מדבריו הראשונים, עשה הכל כדי שאנשי ה"בייס" יבינו שהוא נסחף בזרם. הוא לא אמר מילת הסתייגות מהמסע של חסידיו ואוהדיו נגד צה"ל ומפקדיו ושפל השפלים היה כאשר הדיח את שר הביטחון וזרק את ראשו לאספסוף, ומינה תחתיו את הדמגוג הראשי שחולל את המסע. ועכשיו הוא נגרר אחרי הזנב לשועלים, שרון גל, בעצומה הפופוליסטית הזאת.

* מאבק אנרכיסטי – אני תומך במאבק הנכים ובדרישתם הצודקת להעלות את קצבת הנכות לשכר מינימום. אולם כמו בכל דבר בחיים, גישה של "הכל או לא כלום" היא גישה הרסנית, שאי אפשר להשיג בה תוצאות ואי אפשר לקיים אִתה חברה ומדינה.
הדרך לסיים מאבק בהצלחה, היא באמצעות מו"מ והסכם עם הממשלה. לשם כך יש צורך בהנהגה חזקה, שניתן לסגור אתה דברים ולדעת שהם מחייבים את הציבור הנאבק. כאשר יש הנהגה כזאת, הממשלה תנהל עמה מו"מ ותלך לקראתה. כך היה גם במאבק הנכים. ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים אינו מושלם, אך הוא הישג משמעותי ששיפר בצורה דרמטית את מצבם של הנכים, כפי שלא השתפר מעולם. זהו הישג מרשים של הנהגת המאבק ושל ח"כ אילן גילאון שניהל במקביל מאבק פרלמנטרי.
אני מבין שיש אופוזיציה להנהגה, שסבורה שניתן היה להשיג יותר. אולם היציאה של מתנגדי ההסכם למאבק פרטי שלהם, מאבק מיליטנטי כל כך, מסוכנת ביותר. הרי לא יתכן שאחרי שהממשלה הגיעה להסכם עם הארגונים הייצוגיים, לאחר מכן היא תפתח מו"מ מחודש עם ארגונים מיליטנטיים. לא זו בלבד שבכך היא תשבור את ההנהגה האחראית של ארגוני הנכים – כך אי אפשר לנהל מדינה. היכן הגבול? נניח שהממשלה תפתח במו"מ עם הארגונים המתנגדים, תלך לקראתם ותגיע אתם להסכם טוב יותר, מה יקרה אז? הרי לעולם לא יהיה הסכם שיספק את כולם. ואם יקום ארגון קיצוני יותר שיפתח במאבק מיליטנטי יותר, האם הממשלה תנהל מו"מ גם איתו? וכן הלאה? כך אי אפשר לקיים דמוקרטיה.
מה שמטריד לא פחות הוא האופי המיליטנטי של המאבק. אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים, ובמאבק שהייתי בין מוביליו – המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, נמנענו מהצעד הזה. אולם יש מוסכמות בדמוקרטיה, ובין השאר שניתן להכיל חסימות כבישים, כביטוי לזכות הזעקה. אולם מדובר בכך שהפגנה בכיכר גולשת לכביש עירוני שליד הכיכר לכמה דקות. חסימות של הצירים הסואנים ביותר במדינה, בשעות העומס הכבדות ביותר, למשך שעות – זו חציית הקווים האדומים של מאבק לגיטימי בדמוקרטיה.
חסימת צירים מרכזיים בימי חמישי חמורה שבעתיים, לא רק כיוון שזה היום העמוס ביותר, אלא כיוון שזה גם היום שבו חיילי צה"ל יוצאים לחופשות. למה חיילי צה"ל, המגִנים על מדינת ישראל ועל חיינו ושלומנו, שחוזרים הביתה אחרי שבועיים מפרכים, צריכים להיתקע חצאי ימים באוטובוסים, בשל מאבק אגוצנטרי, חסר התחשבות ואלים?
מניסיוני האישי אני יכול להעיד, שתנאי לניצחון במאבק הוא אהדת דעת הקהל. מי שמשניאים את עצמם על הציבור, כיוון שם פוגעים בו בחוסר התחשבות, פוגעים במאבק של עצמם.

* ותרן בלתי נלאה – בשיטוטיי המחקריים בארכיון, נתקלתי בהגדרה שנתתי לפרס, בעת שניהל את המו"מ עם סוריה כראש הממשלה (ינואר 1996): ותרן בלתי נלאה.

* ביד הלשון: הגבעה הצרפתית – אנו מעלים השבוע את ירושלים על ראש שמחתנו, וגם הפינה תעסוק בירושלים, או ליתר דיוק בשכונה בירושלים – הגבעה הצרפתית. גילוי נאות – בלימודי התואר הראשון שלי, בתחילת שנות ה-90, התגוררתי בשכונה, 10 דקות הליכה מן האוניברסיטה בהר הצופים.
למה גבעת צרפתית בירושלים? מה צרפתי בה?
אין זה שמה הרשמי של השכונה. שמה הרשמי הוא גבעת שפירא, ע"ש משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל ושר הפנים בעת איחודה של ירושלים.
אז למה הגבעה הצרפתית? כיוון שזה כינויה של הגבעה עוד טרם קום המדינה, בעברית ובערבית (תל אל-פראנסיה).
ומה מקור השם?
אגדה אורבנית, שאהובה על מדריכי טיולים, מספרת שבעצם הכול טעות. הבריטים קראו למקום French Hill, אך הכוונה לא היתה לגבעה הצרפתית אלא לגבעת פרנץ', על שמו של הקולונל הבריטי ג'ון פרנץ', שקבור בבית הקברות הצבאי הבריטי על הר הצופים.
אולם האגדה הזאת אינה נכונה. השם French Hill הוא בהחלט הגבעה הצרפתית, והוא ניתן למקום כיוון שאדמות הגבעה היו בבעלות הכנסייה הצרפתית סנטה אנה.
אורי הייטנר