על "פתח גדול מלמטה – סיפורים מאוד רומנטיים" מאת אסתר פלד

בבל-משכל 2017, 102 עמ'

הציטוט שבכותרת, המופיע בעמ' 74, יכול לשמש כמוטו לספר כולו, ולאו דווקא הציטוטים ל"להישאר בחיים: שיטה" של מישל וולבק, המופיעים בתחילת כל אחד משלושת שערי הספר.

ועוד דבר: אין בספר הזה "סיפורים", כפי שמבטיח שם הספר, אלא סיפור אחד על חייה של אישה החושפת הגיגיה לגבי קורות חייה; וגם לא נראה לי שמדובר ב"סיפורים רומנטיים", כי הגיבורה מספרת על עצמה שכל קשריה עם גברים נועדו מראש להסתיים, כי יש לה "קטע" עם גברים, אבל לעולם היא לא תהיה שייכת להם, היא אינה חיה בשלום עם "הכרזת אהבה", כי אין סיכוי לשמור אמונים לאהוב יותר ממיספר חודשים מוגבל (עמ' 45) – בעיניי לפחות זה לא נראה מאוד רומנטי. יש להניח שבכותרת הספר יש נימה אירונית מכוונת. עד כמה שהספר הזה רחוק מרומנטיות אפשר להתרשם מדו-שיח בין הדוברת לבין הגבר שהיא נטשה (לא ברור איזה מיספר): הוא משאיר לה מכתבי אהבה על הדלת, והוא ניסה אישה אחרת, יותר יפה ויותר חטובה, אבל הוא תמיד חושב עליה – נשמע רומנטי מצידו, אבל היא מצהירה שהיא אינה נעלבת (כאילו!) כי יש לה מאהב חטוב ממנו, וגם צעיר ממנו בעשרים שנה!

המאפיין את הספר הזה הוא החשאיות: אינך יודע את שמה של הדוברת, ופרטים אישיים עליה, כגון גיל (מעל חמישים, נודע לנו רק בעמ 74), מקום מגורים (בית עם גינה במושב קטן בעמק ליד הר, שוב, רק בעמ' 79). הקורא יודע שהיא משכילה (מזכירה את וירג'יניה וולף, זיגמונד פרויד, ז'וליה קריסטבה, חנוך לוין, ומישל וולבק), אבל אין לך מושג במה היא עובדת, ידוע שהיה לה בעל, אבל אינך יודע עליו דבר, וברור שאין לו שם.

לכל אורך ההרפתקאות שלה עם גברים, ילדיה מוזכרים רק פעם אחת (עמ' 65-64), אבל אין שם שום פרט מזהה. היא מזכירה מיספר מאהבים, אבל כיוון שאין להם שמות (לא להם, ולא לשאר הגיבורים), אין הקורא יודע להבדיל ביניהם. פעם אחת "החליקו" לה שני שמות: כוליש, כינוי המאהב הנעזב, וזיוה, אהובתו הקודמת, אליה הוא חוזר כשהדוברת דוחה אותו ומתחילה יחסים עם גבר חדש (עמ' 39-38). זהו! בכל הספר אין אף שם נוסף. יש שכן ממול, שכן ימין, שכן משמאל, חבר אקדמאי הגר בצפון הארץ, אישה שבעלה עזב אותה ושיכן אותה בלול ששיפץ לדירה וכד' – אין אף שם אחד נוסף בכל הספר. אני מודה שאותי זה בילבל – לא ידעתי בוודאות על איזה מאהב היא מדברת בכל רגע נתון.

מאפיין נוסף בספר: הדוברת מצהירה שבתוכה מדברות, מתלבטות, מתקוטטות – שתי נשים: אחת ערמונית, ואחת הגיונית, מעין ממונה על הגבלים (עמ' 8, 41, 48, 53, 54, 76, 83, 86), והדיון ביניהן נסב סביב המאהבים והשאיפה להיות לבד. הספר מתחיל בפרידה ממאהב (היא מצטערת שלא עזבה אותו קודם...) ושאיפה להשיג מאהב חדש, ולכן היא צריכה לעשות דיאטה, וכן שיפוצים שונים כדי לפרסם את תמונתה באתר הכרויות. יחד עם זאת, היא מתגעגעת לאקס שלה (הדו-כיווניות של רגשותיה מובלטת בכל הספר), ולכן מתקשרת אליו. הוא עדיין אוהב אותה, אבל יש לו חברה חדשה, גרמנייה נוצרייה. הידיעה הזאת מציקה לה. היא חושבת שקשר זוגי לעולם נגמר לא טוב: או שמתגרשים (מתוארים חייו-תלאותיו של אקדמאי שיש לו ילדים משתי נשים קודמות, על כל ייסורי הגירושין ומשמורת על ילדים), או שמזדקנים וחולים. בסופו של דבר, גורל האדם היא הבדידות. יש לה, כאמור, חבר חדש, שמתחמם כשהוא שומע שהיא יצאה מהבית בטרנינג ללא תחתונים, אבל כיוון שבזמן ההתעלסות (הגבר "הנוכחי" פוטנטי למדיי) היא חושבת עליו ועל האקס – היא מחליטה לוותר על שניהם. האם זה פסק הדין של האישה ההגיונית שבתוכה? – ספק. מסתבר שגם למאהבים שלה יש קווי אופי דומים לשלה: מאהב אחד (לך תדע איזה!) ממשיך לאהוב אותה, אבל ב"הפסקה" הוא חוזר לאהובתו הקודמת. מסתבר שגם מהמאהב האחר היא נפרדת, והוא מחזיר לה בכעס כסף שהיה חייב לה, וכן את המצעים שהיא השאירה אצלו.

הספר מתרכז בהבדלים בין המינים: גברים אוהבים לעזור, אבל רוצים בתמורה "תשלום", וזה מגעיל אותה. נשים לא יכולות להתפאר בכיבושים – זאת טריטוריה שפלה של גברים. גברים טובים במשא ומתן במוסך, אצל סוכן הביטוח, הם טובים בלהביא קרואסון וסרטים – אל גבר כזה ניתן להתגעגע, אבל גם לשאוף לאבד אותו. על אישה ניתן לומר שהיא חיננית – גבר ייעלב אם יכונה חינני. היא מזהירה את מאהביה מראש שהיחסים אינם רציניים (השפעת אריקה ג'ונג?) הדוברת משווה את הנשים לתרנגולות, ואת הגברים לשועלים, וכשהם יחד המצב הוא בבחינת אחרית הימים. נשים לוקות באי-מהות עצמית, לכן הן מצטבעות, מגלחות עצמן גם במקומות צנועים. הגבר עיוור לכל ההשתדלות הנשית הזאת, אבל הוא חש שיש בכך הזמנה: את מפורכסת, סימן שאת רוצה.

אנחנו מתוודעים לכך שבעלה עזב אותה לפני שנתיים, אבל שוב – שום פרט מזהה לגביו. היא מזכירה יחסים עם גבר נשוי, שנמנע מסקס עימה שהיא כל כך השתוקקה לו, כדי לא להחריב את נישואיו, אבל כשסוף סוף נדלק עליה ודרש סקס (במכונית!) היא מסרבת. היא מספרת על גבר שלא היה מסוגל להסתכל אליה בעת ההתעלסות, וגבר אחר שדרש שהיא תסתכל עליו. הדוברת מספרת שעזבה גבר שלא הסתדר עם הילד שלה שהיה בן ארבע, ועזבה גבר אחר משום שהילד שלו עשה בלגן. מאז היא מתחילה רק עם גברים שילדיהם עזבו את הבית, אבל המסקנה הסופית היא שמוטב להיות לבד. הפתרון שלה – הבדידות.

וכן, מדוע נקרא הספר "פתח גדול מלמטה"? – משום שהחברה כפתה על נשים ללבוש שמלות וחצאיות, שאינן נוחות (הן מתעופפות ברוח ורואים מה שאסור), אבל מאפשרות לגברים גישה קלה אל גופן. שמלה מזמינה גברים, לכן צריך להימנע מללבוש אותה. בספר יש גם לא מעט פרטים אינטימיים תוך שימוש במילים הבוטות ביותר, ואני אוותר על כך ברשימה זאת, אבל אינני יכול שלא להזכיר את הדברנות המעייפת למדיי במיספר לא מבוטל של מקומות. הרי דוגמה: "הקשר ביני ובין כוליש מבשיל, תופח, ענוג מרוב מתיקות, וזה פלא לו ייחלתי, ייחלת, ייחלת, ייחלנו, ייחלתם, ייחלתן, ייחלו, כולם, אתמול, היום, מחר, תמיד" (עמ' 38).

לזכותה של הסופרת ייאמר שהיא מודעת לכך שהיא די מברברת: "יחידי סגולה שעלה בידם לעקוב אחריי עד לשלב זה... למרות המהמורות הלוגיות המייגעות" (עמ' 20).

המסרים של הספר ברורים, אבל סיפור המעשה די מבלבל, כנראה במתכוון.

משה גרנות

אהוד: הממונים על פרס ספיר במפעל הפיס טרם הבינו שכמעט אין קשר בינו לבין הספרות העברית, ואפילו אין הצלחה מסחרית מיוחדת לספרים שבמקרה זכו בפרס הגדול, וזוכיו נותרים לא פעם כמעט אלמונים בספרות העברית.

סופר עברי שמעריך את עצמו לא יגיש את ספרו לקרקס הזה, הגם שזוכים שם בפרסי-ענק "סופרים" שיכלו לצחצח את סנדליו!