את שירו "בְּט"וּ בִּשְׁבָט" כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת 1935, ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל. לאחר עלייתו התגורר בתל אביב הקטנה, ברחוב אחד העם, עבד כרופא בבתי הספר העבריים בעיר, כתב שירה, ערך ספר מונחים למדעי הטבע ולרפואה, היה פעיל באירגוני הסופרים ובוועד הלשון העברית והיה נשיא כבוד של אגודת הסופרים העבריים.
זהו שיר של הגשמה ציונית. המסר שלו הוא שלילת המשמעות של אהבת ארץ ישראל כאהבה מרחוק, מהגולה. עתה, משיכול יהודי לממש את אהבתו לארץ ישראל באמצעות עלייה אליה, הכאת שורשים ונטיעת עץ – מי שבוחר לא לעשות כן, לא אוהב באמת את ארץ ישראל. לא לא! כל דיבוריו על אהבת הארץ הם דיבורי סרק.
אהבת ארץ ישראל, על פי שירו של טשרניחובסקי, אינה אהבה אפלטונית. זו אהבה מוגשמת. מוגשמת במעשה פיסי, חלוצי, של נטיעת עץ. של התיישבות.

אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
וְלֹא שָׁלַח בּוֹ מֵי-סִילוֹן,
לֹא הֵישִׁיר מַעֲנִית –
הוּא לֹא אָהַב אוֹתָךְ, אַרְצִי,
לֹא אֲהֵבֵךְ! לֹא, לֹא!
הוּא לֹא רָאָה לְאַחֲרִית,
כָּל עֲמָלוֹ אַךְ לוֹ.

אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן,
לֹא שָׂשׂ עַל צַמָּרוֹת וְצִלָּן
עֵת הַבָּצִיר אָתָא, –
הוּא לֹא הִשְׁקָה אֶת עוֹלָלוֹ
עֵת זֶה כָּמַהּ חָלָב,
הוּא מֵאִמּוֹ שְׂמִיכָתָהּ
גָּזַל בַּקֹּר וּסְתָיו.

אֲשֶׁר לֹא חָמַל עַל אִילָן
קִצֵּץ בַּצַּמָּרוֹת כֻּלָּן
וְתֶלֶם לֹא נִהֵל, –
תִּגּוֹף רַגְלוֹ אֶל שֶׁן-טְרָשִׁים,
יַכֶּנּוּ שֶׁמֶשׁ חָם,
וּבַשָּׁרָב עַל שִׁמְמוֹת-תֵּל
יִפּוֹל עָיֵף נִרְדָּם.

אם נבחן מדוע הצליחה המהפכה הציונית, התשובה נעוצה בשיר הזה. המהפכה הציונית היתה מהפכה פוליטית, היא היתה מהפכה מדינית, אך בראש ובראשונה היא היתה מהפכה של הגשמה אישית, של הפרט שעשה מעשה, קם ועזב את ביתו ועלה לארץ ישראל, לבנות בה בית, לטעת בה עץ, להפריח את שממותיה.
וכך גם המפעל הציוני שלנו כאן, בגולן. חיינו בגולן הם פרי של החלטות מדיניות ופוליטיות, של החלטות ממשלות, של החלטות כנסת, של החלת הריבונות בידי הכנסת על פי הצעת הממשלה, של כישלונות משאים ומתנים לנסיגה מהגולן, של מאבקים ציבוריים גדולים, בהובלה של תושבי הגולן ובהשתתפות המוני בית ישראל, בעד סיפוח הגולן ואח"כ נגד נסיגה מהגולן.
אך בראש ובראשונה, המציאות של הגולן הישראלי, היא פרי המעשה החלוצי של הפרט; של מי שעזב את ביתו ועלה לגולן לבנות בית, לטעת עץ, להקים חברה, לייסד מערכת חינוך, לקבוע עובדות. המעשה הזה עיצב את גבולה של ישראל ומנע את אסון הנסיגה מהגולן.

בשיר אחר של טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", הוא מספר על מפגש דמיוני עם רבי עקיבא.

"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"

מול שאלת הייאוש וההתרסה "אֵיפֹה הֵם" משיב לו עקיבא: "אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
נגמרו התירוצים. תפסיק לחפש "אותם" ולשאול איפה "הם". קח אחריות ושנה את ההיסטוריה.
זו מהותה של הציונות – חלוציות והגשמה.
זה בעיניי, גם היום, המסר של ט"ו בשבט.

2. צרור הערות 31.1.18
* האחראית לשואה – בוויכוח על "החוק הפולני", הנוגע לפולין והשואה, האמת נמצאת באמצע. פולנים רבים מאוד היו שותפים לשואה. היו גם אלפי חסידי אומות העולם פולנים. כל חסיד אומות העולם הוא אדם שידע שהעונש על הצלת יהודי הוא מוות, ובכל זאת הם עשו כן.
אסור בשום אופן לפטור את העם הפולני מאחריותו לשיתוף הפעולה של רבים מבניו עם הנאצים, אך מי שאחראי לשואה אינם הפולנים אלא הגרמנים. כל ניסיון להטיל את האשמה על הפולנים, ממעיט מן האשמה הגרמנית ומסלף את ההיסטוריה.
באשר לחוק שהתקבל בבית התחתון של בית הנבחרים הפולני – החוק כלשונו אינו מכחיש את השואה ואף לא את מעורבותם של פולנים רבים בשואה, אלא הוא שולל את הטלת האחריות הקולקטיבית על פולין ושולל את הביטוי "מחנות השמדה פולניים". ואכן, מחנות ההשמדה היו גרמניים והשואה היתה באחריות גרמנית.
אולם מעבר לחוק היבש – בשיח הפולני היתה התנערות בעל פה של מנהיגים פולניים מן העובדה ההיסטורית של הסיוע של פולנים רבים לשואה. ההתבטאויות הללו מסלפות את ההיסטוריה וראויות לגינוי.
במקום הקריאות להחזרת השגרירה ושאר רעיונות קיצוניים, מוטב לפעול בשיקול דעת. יש ליזום הקמת ועדת היסטוריונים ומחנכים משותפת לישראל ולפולין, שתגבש עמדה מוסכמת והגדרה מוסכמת על אודות חלקו של העם הפולני בשואה.
ישראל אינה מחזירה את שגרירה ממדינה כמו טורקיה, שהרודן העומד בראשה הוא מסית ומדיח אנטישמי, ואף הרחיקה לכת (לדעתי הרחיקה לכת יותר מדי) בפעולתה להשבת השגריר הישראלי לטורקיה. מה ההיגיון בדרישה להחזרת השגרירה הישראלית בוורשה?

* מודה ועוזב – עכשיו, אחרי שיהונתן גפן התנצל "מעומק ליבו", כדבריו, על ההשוואה בין עהד תמימי לאנה פרנק וחנה סנש, מה יעשו כל המטומטמים שהריעו לו ושיבחו את דברי הבלע שהשפריץ?

* מילון שוקני / עברי – בשוקניה הוגדר יהונתן גפן כ"קרנף", בשל התנצלותו על השוואת נערת הפוסטר של הטרור לאנה פרנק. ללמדך, שבשפה השוקנית, קרנף הוא מי שאינו משווה את ישראל לנאצים.
מדובר בעיתון שפירסם בגיליונו באנגלית מודעה של האויב (ה-BDS).

* תיוג – זהו, מעתה יולי אדלשטיין יתויג לעד כשמאלני מניאק עוכר ישראל. כמו ריבלין.

* עניין לציבור – קלטת האימים של שרה נתניהו, אינה רכילות צהובה, אלא בהחלט נושא בעל עניין לציבור. הכרתי את שעיה סגל, בימים שבהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. הוא לא איזו רכיכה. הוא ממש לא אדם שהייתי מעלה על דעתי תמונה שבו צווחים עליו כך והוא יושב נזוף, שותק ובולע את לשונו. כנראה שזה באמת מופע מצמית. אם כך כשמדובר ביועץ תקשורתי בכיר, ותיק ומנוסה, ננסה לדמיין לעצמנו את האימה של כל עובד ועובדת ניקיון בבית רוה"מ, של כל מבשלת או נהג, שהולכים לעמל יומם, כדי לפרנס את ילדיהם, ונאלצים לעבור מחזות מפחידים ומשפילים כאלה. והרי התלונות הרבות של רבים מעובדי בית ראש הממשלה שהעזו לפתוח את הפה, היו על התקפות הזעם הללו.
כל זה, בבית שרד הממומן מכספי משלם המסים וראוי שיהיה מופת ליחס נאות לעובדיו.
ועל מה אותה מתקפה? על כך שבאיזה מדור רכילות נידח וזניח, הוזכר שמה בלי להזכיר שהיא פסיכולוגית. לא יאומן! איזו רדיפת כבוד אובססיבית.
יש ויש עניין לציבור, כיוון שמי שמעמיד את שרה נתניהו בפרונט, כ"הגברת הראשונה", זו לשכת ראש הממשלה. ואם היא דמות ציבורית – יש לציבור עניין במשוגותיה. כשהגברת הראשונה דורשת אספקת שמפניות ורודות ותכשיטים מטייקונים, יש גם בזה עניין לציבור.
דפי המסרים של החסידים השוטים מפיצים בחודשים האחרונים תאוריית קונספירציה מטורללת על כך שהשב"כ מחדיר לבית ראש הממשלה עובדים שתפקידם להגיש נגד שרה נתניהו תלונות שווא. וכל מי שמפליץ שטות כזאת, זוכה מיד לצונאמי של לייקים והודעות תמיכה.
האם גם את שעיה סגל השתיל השב"כ? אולי המפכ"ל הסססמולן אלשייך בישל את הקלטת?

* אכפתיות אין קץ – משה נגבי היה לוחם ללא חת למען שלטון החוק ונגד שחיתות שלטונית. מאבקו נגד השחיתות היה ללא משוא פנים; תופעה קצת נדירה אצלנו, בעידן שבו רבים, כולל בכלי התקשורת, נלחמים נגד השחיתות כאשר היא במחנה הפוליטי שהם מתנגדים לו, ומתייצבים לצד מושחתים מן המחנה שלהם. המחנה של נגבי היה שלטון החוק והמוסר הציבורי והיריב – כל מי שסטה מן הנורמות הללו.
עם זאת, בעיניי הוא גם הזיק למאבק בשחיתות, בשל המשפטיזציה והפליליזציה שבהן הוא דגל. כל התנהגות בלתי הולמת מבחינה ציבורית וערכית, תורגמה אצלו לעבירה פלילית והוא אף הקפיד להציג לצדה את תג המחיר, ותמיד תג המחיר המקסימלי; העונש המקסימלי הנקוב בחוק. בעיניי, הגישה הזאת סייעה לשחיתות, כיוון שכאשר אנו בוחנים כל התנהגות על פי אמות מידה פליליות, אנו מכשירים למעשה התנהגות מושחתת שאינה עוברת את הסף הפלילי. נגבי לא קיבל זאת מעולם, ונזף שוב ושוב במערכת האכיפה ובבתי המשפט על רפיסותם, לטענתו, בכך שלא נהגו תמיד כבית שמאי.
נגבי היה תומך נלהב וקיצוני באקטיביזם השיפוטי, מבית מדרשם של מנחם בגין ואהרון ברק. כל סוגייה על סדר היום היתה בעיניו סוגייה משפטית. דוגמה אבסורדית לכך, היתה טענתו שאי הכללת המפלגות הערביות בקואליציה היא בלתי חוקית ופוגעת בעקרונות השוויון. כמובן שאין לכך שחר, כיוון שקואליציה היא ברית בין מפלגות שיש ביניהן יכולת להגיע להסכמה ולעבודה משותפת, וכמובן שאי אפשר להגיע להסכמה כזו עם מפלגות המתנגדות לעצם קיומה של ישראל. הרכבת קואליציות היא מעשה פוליטי מובהק והבחירה בשותפים קואליציוניים היא בלתי שפיטה.
הערכתי מאוד את עמדתו העקבית והנחרצת נגד סרבנות בצה"ל, אותה הגדיר כעבריינות פוליטית. ראיתי חשיבות רבה בכך שהדברים נאמרים דווקא מצידו, כיוון שידעתי שהוא מקובל ובעל השפעה בקרב החוגים שמהם יוצאת מארת הסרבנות והעריקה.
בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, תקפתי את נגבי לאחר שהציג בטור הפרשנות המשפטית שלו ב"מעריב" את חוק משאל העם כ"בלתי חוקתי", והגדרתי אותו "הפרשן הפוליטי של 'מעריב'." ואף על פי כן, כעבור שנים ספורות קיבלתי ממנו מכתב תמיכה והערכה בעקבות מאמר שכתבתי ב"הארץ" בנושא שוויון המינים – נושא שהיה קרוב לליבו.
גם כשלא הסכמתי אייתו, ולעתים תכופות לא הסכמתי אתו, היה לי חשוב תמיד לשמוע ולקרוא את דבריו הבהירים והחדים. הוא היה אדם ישר והגון, עיתונאי מעמיק, מאמין בכל ליבו בשלטון החוק ובעיקר אכפתניק אמיתי. תמיד חשתי בעליל שמה שמניע אותו זו אכפתיות אין קץ ומחויבות מוחלטת לחברה הישראלית. הדבר בלט כאשר המשיך להתראיין עד ימים ספורים לפני מותו, כאשר נשימתו היתה כבדה והוא בקושי הצליח לומר חצי משפט ברצף, ועדין באותו להט של אמונה, אכפתיות ודאגה למדינה.
יהי זכרו ברוך!

* לב בגליל – ביום חמישי אצטלם לחמש תכניות חדשות בסדרה "מחוץ לבועה" בערוץ עשר, העוסקת בפריפריה הישראלית, בנוסף לחמש התוכניות שבהן כבר השתתפתי.
אחת התכניות תעסוק בתוכנית הצפון – התוכנית הממשלתית הגדולה והמהפכנית לפיתוח צפון הארץ; תכנית ארבע שנתית גרנדיוזית, שעלותה כמעט 20 מיליארד שקל.
בדף ההכנה למשתתפים התבסס כל הדיון על הפתיח, לפיו התוכנית מוסמסה, אינה ממומשת ועומדת להימוג, ועל ההנחה הזאת הוצגו השאלות.
כיוון שאיני נוהג להתבטא, בכתב או בע"פ, בנושאים שאיני בקיא בהם, למדתי את הנושא.
העמותה "לב בגליל 2050", שהסלוגן שלה הוא "שמים את הגליל במרכז", מקיימת מעקב ביצוע אחרי מימוש ההחלטה. העמותה עצמאית ובלתי תלויה ותוצריה – בעלי אמינות גבוהה.
לקראת השתתפותי בתוכנית, למדתי את החוברת, בת 27 העמודים: סטטוס יישום תוכנית הצפון, דו"ח לציבור, דצמבר 2017. בחוברת מתבצע מעקב מסודר ומקצועי על כל סעיף וסעיף בהחלטת הממשלה; מה בוצע, באיזה סכום ומה אחוז הביצוע ומה שלא בוצע – למה לא בוצע ואיפה הוא בצנרת תהליך הביצוע.
ואני חייב להודות שהופתעתי מאוד לטובה. מסתבר שהתוכנית מתקדמת בקצב מרשים. ישנם סעיפים, לא מעטים, שבהם אחוז הביצוע הוא יותר מ-100%, כלומר קצב הביצוע מהיר יותר מן התכנית.
מה שבולט הוא הפער בין תפקוד משרדי הממשלה השונים. המשרדים שבהם אחוז הביצוע היה הגבוה ביותר הם משרד הכלכלה והתעשיה – שהוא המשרד המרכזי בפיתוח הכלכלי של הגליל על פי התוכנית, ומשרד החינוך. המשרד שבו אחוז הביצוע היה נמוך עד שערוריה, הוא משרד הבריאות.

* די לכיבוש – במסגרת מחקר שאני עורך, אני קורא את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ המאוחד ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים. מופיעה שם קריאה ברורה נגד הכיבוש והתנגדות לכיבוש. למה הכוונה? הכוונה להתנגדות למחשבה שניתן להחזיק את הגבולות החדשים ואת השטחים המשוחררים באמצעות כיבוש צבאי בלבד, וקריאה להתיישבות אזרחית מאסיבית ומהירה באותם שטחים, כדי שנוכל להבטיח שיישארו ישראליים.

* ביד הלשון: מרחביה – האם מרחביה היא קיבוץ או מושב? התשובה היא – כן. כלומר, היא קיבוץ ומושב, הסמוכים זה לזה ונקראים באותו שם. מרחביה יושבות ממזרח לעפולה, למרגלות גבעת המורה.
מרחביה החלה את דרכה ב-1911 כקואופרציה שהוקמה על אדמות שנרכשו מן הכפר פולה (עפולה). כעבור שנה קמה מרחביה המושבה. אולם שתיהן לא האריכו ימים, והמקום החליף קבוצות התיישבות שלא שרדו בו. ב-1924 קם המושב מרחביה. ב-1929 קם הקיבוץ מרחביה, של תנועת "השומר הצעיר", קיבוצו של מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, שכינויו היה "האדמו"ר ממרחביה".
השם מרחביה לקוח מפסוק בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."
אורי היטנר