בשירו הנודע "אודיסס" ("שושנת רוחות", 1960, קובץ המסמן את קו-פרשת-המיים בפּואטיקה של גורי) מתמחש לא רק הפּער הכּאוּב שבין הפּלמ"חניק השב מנדודיו לארצו המדברת "יוונית אחרת", זו של מה שכּוּנה בפי לנין "היום השני של המהפּכה" (יום-הקטנוֹת האינטרסנטי של האינדיבידואליזם התובעני כהיפּוּכו הנחרץ של אֵתוס ההִתגייסוּת הקולקטיבית-לאומית) – אלא גם מאבקו של המשורר להשתחרר מחרצובות הכישוף האלתרמני תוך עיצוּבו של כתב-יד שירי עצמאי שיילך ויתעצם בייחודו מקובץ לקובץ.
מאבק זה הולך ומחריף, על אף הִסתווּתו בָּארמז המקראי לספר "עמוס" ("לֹא מִן הַבָּקָר וְלֹא מִן הַשִּׁקְמִים / וְלֹא בְּשֵׁם הַשֵּׁם / אֲבָל לְעִתִּים קָמִים בַּלַּיְלָה עֲמוֹסַי - - -/ וְיֵשׁ לִי פֶּה פָּצוּעַ לְדַבֵּר."
בספרו "תנועה למגע" ומאוחר יותר בספרו "מראות גיחזי", בו מסתפק כביכול האני השר במעמד נושא כליו של אלישע, תוך הכרה ברורה כי אינו נימנה עם ענקי הנבואה (השירה) העברית. אך דווקא ענווה נוּגה-מתוּסכּלת זו היא-היא המזניקה בו באורח פּרדוכסלי את מרד ה"אני", המתפרץ בספרו "איומה" בשיר האנטי-מתוסכל "מלכוּת" ("הִנֵּה הָעֵצִים הַנָּעִים בִּדְבֵקוּת מְטֹרֶפֶת / - - - הִנֵּה הַמַּלְכוּת לְעֵינֶיךָ!")
לא במקרה מזכירות המילים "הִנֵּה הָעֵצִים" את שירו הארס-ּפּואטי של בעל ה"כוכבים בחוץ" ("הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם, / הִנֵּה אֲוִירָם הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ./ אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָשִׁיר עֲלֵיהֶם, / רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ") שמהשפעתו מתרחק גורי יותר ויותר בקבציו הבאים. זהו ניפנוּף שלום של פּרידה, של הינתקוּת מהוֹרוּת ספרותית מַפרה אבל גם משַתקת, לעֵבֶר עצמיוּת מתגבשת. בכך מתעמת גורי, כהמלט הצעיר עם רוח-הרפאים של אביו, עם הפּואטיקה של רבּו הדגול שביקשה לנגוע בליבם של הדברים על דרך ההכללה הבּארוקית-מיתית הגדולה, בעוד שלא בלי היענוּת לרוח משוררי "דור המדינה", משנות ה-50, מאותת לנו גורי יותר ויותר כי נטש את תפאורות ה"מאקרו" הבומבאסטיות למען קונקרטיותם האנושית-צנועה (אך הגזורה כדברי לורקה "על מידות הלב") של פריטי ה"מיקרו" שמהם עשויים חיינו (כפי שהוא כותב בשיר "נ.ב." שבקובץ "הבא אחרַי", 1994:"עַל הָאִישִׁי וְעַל הַחֲרִישִׁי שֶׁיִּהְיֶה כָּל עוֹד, / עִם הַכְּלוּלוֹת וְעִם הַמַּחֲלוֹת / וְהַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה וְהַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים").
ואכן, בחטיבת-השירית "תצפית מאוחרת" בולטת ביתר-שאת וביתר-בהירות אותה "תסמונת המטוטלת": מי שהחל ב"פרחי אש", בצד שירי אהבה אישיים ביותר (כגון בשער "שׂדרת היסמין") בַּמיתי וברומאנטי, מגיע בשנות גבורותיו אל הפרטי, היומיומי והקונקרטי – שדווקא מהם, בדרך דיאלקטית, חוזרת תנועת המטוטלת אל הכללי והציבורי, אל איזו מסקנה שירית כוללנית הצומחת מאותם פרטים עצמם (כמו במחזור "יריד המזרח" ובשירים לא מעטים בקבצים שלאחר-מכן).
"הייתי ילד פוליטי" העיד על עצמו גורי ב"עם השירה והזמן". כך מתיישבת הסתירה המדומה שבין ה"מאקרו" וה"מיקרו", בין האישי והלאומי ששום משורר-אמת לא יתכחש לאוסמוזה הדו-סיטרית שביניהם.
יוסי גמזו