בהוצאת יוסף שרברק, 1989
פרק אחד-עשר
הפגישה עם דאוד אבו-יוסף

באחד מימי סוף החורף, למחרת ליל שמירה קשה וקר, הרגיש עצמו יהודה עייף במקצת וגם קודח. זה היה יום שמש רך, נעים, ויהודה ישב ליד קיר אחד הבתים שהלכו וניבנו בתחילת רחוב המושבה היחיד, והתחמם.
ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פֶגֶּ'ה, הלך וקרב אליו רוכב בידואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חָזֶהָּ היה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא בה היה מן החן הרגיל של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות.
הַפָּרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכּוּבּוֹת, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו.
הוא קרב על גבי סוסתו אל יהודה, עצר כאילו ציפה לדבר-מה, אחר מדד את יהודה במבטו החריף ובירך אותו בקרירות:
"נְהַארַכּ סַעִיד!" – כלומר, בוקר טוב.
מיבטאו הערבי היה זר והעיד על כך שאינו מקומי.
"סַעִיד וּמְבַּארַכּ!" השיב לו יהודה את הברכה המקובלת, והוסיף כנהוג:
"תְּפַדָּל!" – כלומר, בבקשה, אתה מוזמן.
ואולם הפרש הודה לו בריטון ופנה הלאה לדרכו ועד מהרה נעלם ופניו מזרחה, לכיוון ממנו בא.
יהודה השתדל לחרות היטב בזיכרונו את מראה פניו של הבידואי. הסביבה רוחשת גנבים ושודדים. כל אורח זר, חשוד. אולי בא לרגל את היישוב הקטן, ובכוונתו לחזור בלילה?

*
למחרת חזר יהודה, רכוב על סוסו, מן השמירה בשדות. עיניו כמעט נעצמו מעייפות. לפתע הבחין במטושטש, מול השמש העולה, במראה שנדמה תחילה לתעתוע-מידבר: הפרש הבידואי המוזר דוהר בשנית, ממזרח, מכיוון הכפר פֶגֶ'ה, לעבר המושבה.
יהודה היפנה את סוסו לקראת הזר. הוא התכוון לשוב ולהזמינו לפגישת היכרות, לפי הנימוס המקובל במזרח כלפי אורחים. אם יסכים לבוא – יהיה אפשר לגשש מיהו ואולי לגלות מה כוונותיו. אם יסרב – ירמוז לו יהודה כי מוטב שיסתלק מסביבה זו.
להפתעתו של יהודה בירך אותו הפעם הפרש הבידואי ביתר ידידות וגם קיבל מיד את הזמנתו להתארח אצלו.
יהודה הישיר אליו מבט, בוחן אותו היטב כמבקש שוב לעמוד על טיבו.
פתאום קרא הזר: "אַנַא אִסְרַאִילִי!"
יהודה נדהם, והבידואי, שביקש להוכיח את אמיתות דבריו, נשא עיניו אל שמיהָ הכחולים, החורפיים, של בקעת פתח-תקווה, והמשיך:
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"
מהיכן הגיע הבידואי היהודי המיסתורי, בעל המיבטא הנוכרי? – התפלא יהודה. אמנם, עוד בהיותו בירושלים שמע על שבט יָהוּד-חֵיבַּר, יהודי חייבּר, המתגוררים הרחק במידבר ערב, בדרך לערים הקדושות למוסלמים, מַכֶּה ומַדִינֶה. היהודים המידבריים האלה ידועים בגבורתם, הם מטילים פחדם על השיירות העוברות במידבר, אבל איש לא ראה אותם בעיניו. הכול שמועות ואגדות. לך תדע. לא-מעט אנשים מוזרים פגש יהודה בירושלים. למשל – אהרון פְרַאנְצוֹיז (כלומר – הצרפתי), שראה במו-עיניו את נפוליאון בונאפרטה. בצעירותו היה פראנצויז קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף בכל מלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. כאשר פגש בו יהודה, כבר היה האיש ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של נפוליאון. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר לתקופת הילדות. כאשר נפרד ממנו יהודה, בלחיצת-יד, חש כאילו דרכו הוא נוגע, ממרחק הדורות, בנפוליאון.
באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו. רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז את מדי-הצבא העתיקים שלו, בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנוּתו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל; הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את ההימנון, הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. הוא מצידו סיפר להם בקול חלוש, ובצרפתית, שפת-אימו, הוא נולד באלזאס – כיצד צעד עם נפוליאון עד לחומות עכו ובדרך הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח לו שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לנפוליאון, יהיו נאמנים ביותר לצרפת.

חייל שראה במו-עיניו את נפוליאון, פגש יהודה – אך טרם נקלע על דרכו, עד עצם הרגע הזה, יהודי מיהוד אל-חייבר או מישהו שסיפר כי פגש אחד מבני השבט האגדי. ועתה – הייתכן כי הפָּרש המתפלל הוא השליח של יהודי חייבר אל מתיישבי פתח-תקווה? כיצד מיהרה להגיע השמועה אל לב מידבריות-ערב הרחוקים?
יהודה הזמין את אורחו להיכנס לאוהל שנמצא ליד הבאר ואשר שימש כְּמַדַאפֶה, מקום-האירוח על-פי המנהג הערבי. כאשר נכנסו השניים לאוהל – הסיר מעליו הפרש הגוץ את העַקַאל והַכַּפִיֶּה, וראשו נשאר חבוש רק בַּטַאקִיֶּה, כיפה הנהוגה אצל המוסלמים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, שנדמה ליהודה כמצחו של יהודי למדן.
"שמי יהודה רַאבּ," הציג עצמו יהודה בעת שהחל להתקין את הקפה השחור. "והערבים החלו לקרוא לי – יוּדָה-עַרְבּ. אני חי כאן עם אבי, הנני הצעיר מכל המתיישבים כאן, כבן עשרים ואחת, ולכן מינו אותי לשומר הנחלה."
"שמי דוד, ובערבית –דאוד. דַאוּד אבּוּ-יוּסֶף, על שם בני הבכור, יוסף, שהוא בן-גילך, ואותו השארתי עם כל משפחתי, בבגדאד."
"אתה מארצו של אברהם אבינו?" התפעל יהודה.
"ומאיפה חשבת שאני בא?"
"לרגע חשבתי שבאת ממידבר ערב, משבט יהוד אל-חייבר."
"יהוד אל-חייבר? כן, פעם באה אלינו משלחת של מלומדים אנגליים לבגדאד ומשם ביקשו לצאת למסע כדי לחקור את מידבר ערב ובמיוחד לחפש את השבט הזה. האנגלים שכרו אותי לבוא עימם. עברנו ברכיבה את נַגְ'ד, חצר-מות ועוד מקומות נידחים ורחוקים שאיש טרם ביקר בהם עד עצם היום הזה. פגשנו יהודים בארץ תימן, אבל ליהודי חייבר לא מצאנו סימן."

דאוד אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים על המחצלת וגמע מן הקפה שהכין לו יהודה, כמנהג המארח אצל הערבים. אף ששניהם היו יהודים, הורגשה עדיין זרות בחלל האוהל, ורק שיחת-הנימוס קשרה ביניהם.
"אבו-יוסף," העז יהודה לבסוף להעלות את השאלה, שנוהגים לדחותה לאחר שעות ארוכות של שיחה, "מה הביא אותך אלינו?"
אבו-יוסף לא נעלב, ונראה שמח להסביר סוף-וף את השתלשלות ביקורו במושבה הצעירה.
"אני בן לאחת המשפחות הבגדאדיות שעוסקות במסחר עם הבידואים הגרים במידבר. אנחנו קונים מהם צמר וחלב. זה דבר רגיל שאנו מתגוררים אצלם כשמונה-תשעה חודשים בשנה. אני מגיע אל השבטים הרחוקים ביותר. שבילי המידבר מוכרים לי היטב ואני בן-בית בו.
"באחד הלילות, כאשר ישנתי במאהל בידואי, נגנבה ממני סוסתי היקרה, זו שאתה רואה עומדת בחוץ, ליד השוקת שלכם. מיד יצאתי בעקבותיה. לא נחתי ולא עצרתי בשום מקום, עד שהגעתי לדמשק, שם אבדו עקבותיה.
"בְּחַאן אִל-בַּאשָׁא, בלב העיר, הצלחתי לגלות בעָרמה את מקומה. כיצד? – הצגתי שם את עצמי כמשרתו של סוחר בגדאדי עשיר, הבא בשליחות אדונו לקנות סוסה אצילה. הראו לי סוסות רבות. מצאתי בהן פגמים. היתה לי סבלנות. לבסוף הציעו לי את סוסתי – מיד הכירה אותי והתחילה צוהלת. המוכרים נבהלו וברחו, וטוב עשו, האמן לי, יוּדה-ערב, הם נמלטו בזמן!
"יצאתי מהעיר לכיוון מזרח, רוכב על גב סוסתי. אמרתי לעצמי: למה ייגרע חלקי מכל מוסלמי, שמצווה עליו לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו, למכה? – והלא דמשק היא מחצית הדרך מבגדאד לירושלים. מדוע לא אמשיך ואראה גם אני, פעם אחת בחיי, את עיר הקודש ואתפלל בכותל המערבי, ליד המקום שעמד עליו בית-המקדש, בעיר בה חנה המלך דוד, זה שעל שמו אני קרא?
"מיד הפניתי את סוסתי דרומה, לארץ-ישראל. לאחר ימי רכיבה אחדים הגעתי לירושלים. שלשום יצאתי לדרך, חזרה לביתי, דרך דמשק. לפנות ערב עצרתי אצל השכנים שלכם, בפג'ה, ונשארתי לישון בבית השיח' של הכפר. שם שמעתי עליכם."
"השיח' סיפר לך עלינו?"
"כאשר נודע לו שאני יהודי, גילה לי כי מהלך רגעים אחדים מערבה מכפרו נמצא את כפר של יהודים מבני-עמי! שמחתי והחלטתי ללכת לראות אתכם. כאשר הגעתי אתמול לכאן וראיתי אותך יושב בשמש, ואת חבריך עובדים בבניית הבתים יחד עם פועליהם הערבים, לא האמנתי שאתם יהודים. מימיי לא ראיתי יהודים לבושים בגדים כשלכם ובעלי עור פנים בהיר כמוכם. הבנתי שהשיח' טעה, והייתי בטוח שאתם פְרַאנְגִ'ים, באתם מאירופה, כמו הגרמנים שראיתי במושבה רפאים בירושלים.
"חזרתי לשיח' של פג'ה. ישבנו בביתו ושתינו קפה. צחקתי וסיפרתי לו כיצד פגשתי אותך וכציד טעה לחשוב שאתה וחבריך – יהודים! אבל השיח' לא ויתר. הוא קם וניצב בחדר, כשהוא מבטיח לי בשם אללה ונשבע במוחמד נביאו – כי אתם, הפראנג'ים שראיתי לפני-הצהריים – יהודים הנכם!
"לכן יצאתי הבוקר פעם שנייה אליכם, והנה אני כאן. כבר הייתי קרוב להאמין שאמצא את יהודי אל-חייבר אבל מעודי לא חשבתי שאפגוש אדם שרוכב על סוס ונראה פראנג'י, כמוך – והוא מבִני-עמי!"
צחק דאוד אבו-יוסף.

יהודה נזכר ב"עֶבֶד" של זרח, בניסיונות הגניבה וההתנפלויות של השכנים הערבים בלילות, הסבורים כי רכוש היהודים הפקר הוא, ואמר לאבו-יוסף:
"למה לך לחזור ללון אצל השיח' של פג'ה? הישאר אצלנו כמה שתרצה."
"למה לכם אורח כמוני? רק אכביד עליכם. בני-משפחתי מחכים לי בבגדאד, לחג-הפסח. הם ידאגו מאוד אם לא אחזור."
אותה שעה נכנס לאוהל יעקב מימון, שעמד להחליף את יהודה ולצאת על סוסו לסיור היומי בשדות-המושבה. יהודה הציג בפניו את אבו-יוסף.
"זה השומר החדש?" שאל מימון.
"עדיין לא." ענה יהודה.
"אתם צריכים שומר נוסף?" שאל אבו-יוסף.
"כן." אמר יהודה. "קשה לנו מאוד להסתדר עם השכנים. הם חושבים שהאדמות שלנו הן שטח הפקר. מנסים מזלם יום ולילה. קטטות ומהלומות. לבסוף לא תהיה לנו ברירה אלא להשתמש כנגדם ברובים."
"רובים?" חייך אבו-יוסף. "רואים מיד שעדיין אין אתם בעלי ניסיון רב. אין חוכמה ואין תועלת בנשק-אש. חרפה היא בעיניי להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו." השיב אבו-יוסף לשני השומרים.

*
במשך היום הקים לו אבו-יוסף, ליד הבאר, סוכה עשוייה מחצלות, והוציא את מיטלטליו מן השקיים שעל סוסתו: כלים אחדים להכנת הקפה. עבאיה עשוייה צמר-גמלים, להתעטף בה למגן מפני הקור, ביום ובלילה. רַבַּאבַּה, כינור ערבי, בעל מיתר אחד עשוי שער-סוסים, שמנגנים עליו בקשת-עץ פשוטה, גבנונית. שקית תפילין וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות.
כאשר התקרב ובא יהודה, עם חשיכה, לקחת את אבו-יוסף לעבודת השמירה, שמע אותו שר-מדקלם ומלווה עצמו בצלילים חדגוניים ועגומים שאותם הפיק המיתר היחיד של הרבּאבה. אבו-יוסף ישב בשיכול-רגליים בפתח סוכתו ושר בהתמכרות רבה ובקול עָרֵב – חליפות בערבית על אודות הגיבורים הקדומים של מידבר ערב, ובעברית – פיוטים עתיקים, תפילות, וכולם באותו נוסח של דקלום מזרחי, מלא ערגה.
יהודה חש שבשירה העצובה מביע האורח את כל נפשו וגעגועיו למשפחתו ולעירו הרחוקים ממנו מהלך ימים רבים. לרגע היה נדמה לו שראה גם דמעה בעיני הזר הרגשני, שהיה מבוגר ממנו כפליים ויותר, והוא שאל עצמו אם טוב עשה שביקש את הבגדאדי להישאר.

ירד לילה. אבו-יוסף רכב על סוסתו, פניו עטופים בכּאפיה, מחוזקת בעקאל שעוטר לראשו. רק שפמו, ועיניו הבוערות, הציצו החוצה. לצידו רכב יהודה על סוסו, חבוש כובע-בוקרים רחב-שוליים שקנה ביפו. השניים רכבו בשדות המושבה. החשיכה היתה כבדה. יהודה האיץ את סוסו, ואחריו אבו-יוסף, לעבר אחת החלקות הצפוניות של המושבה. על גבולה ניסה להניס, בלילה שעבר, חבורה של ערבים שבאו לקצור, בחסות החשיכה, את גבעולי החיטה הירוקים עדיין, כדי לתיתם מאכל לבהמותיהם. לצערו לא הצליח לגרשם. הקוצרים היו חמושים, והחלו לירות ברוביהם כאשר שמעו את צהלת סוסו.
עתה עצר יהודה והציע לאבו-יוסף תכסיס נועז, כפי שלמד באחוזה ממורו המדיארי, אמיץ-הלב, סטיפן סיטשי.
"נארוב להם בקצה החלקה ונסתער עליהם בבת-אחת, ביריות, כאשר תישמענה אבחות מגליהם בקמה!"
"יודה-ערב," לחש לו אבו-יוסף, "אתה יודע שאני לא נושא עימי רובה. לי די בחרבי. זו חרב דמשק עתיקה הקרוייה ג'וֹהְר. קיבלתי אותה בירושה מדורי-דורות במשפחתי. הנה, החזק בה!"
הוא העביר בחשיכה את החרב ליהודה. יהודה מישש אותה, עובי להבה היה כאצבע, ובקושי הצליח להניפה, ואולם כאשר החזירה לאבו-יוסף, שיחק בה הלה במהירות הבזק ונשמעה אבחתה החדה בחשכת הליל, כשהיא חותכת באוויר.
"אתה שמע לי מה נעשה פה. נניח באמצע השדה את השקיים ושאר המיטלטלים שעל סוסינו, נעלה מדורה קטנה..."
"מדורה?" לא האמין יהודה למשמע-אוזניו, "הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!"
"זה הדבר! אנחנו לא נהיה שם אלא נחכה, יושבים על סוסינו, הרחק המדורה."
"ומה יקרה?"
"אתה תראה."

השניים עשו כדברי אבו-יוסף. המדורה הקטנה בערה. צללי השקיים נראו מרחוק כדמות אדם אחד או יותר השפופים לעומת האש. שעה ארוכה ישבו השניים על סוסיהם. הקור הציק. החשיכה מסביב היתה כקיר מעובה. הרגליים כמעט קפאו.
ואז החלו להישמע לפתע היריות, ממש לידם – אך לא לכיוונים אלא אל המדורה. הערבים שבאו לקצור את הקמה הירוקה חשבו שמצאו להם טרף קל: שומר שנרדם בקור, ליד המדורה העוממת. אך עתה, על-פי נצנוצי יריותיהם, חשפו עצמם וניתן לקבוע בנקל היכן הם מצויים.
יהודה ביקש להסתער עליהם מיד, אך אבו-יוסף עצר בעדו. "חכה, חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים."
הרובים באותה תקופה היו פשוטים מאוד. היה צורך למלא אותם באבקת-שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר – היו דו-קניים. אבו-יוסף חישב וידע היטב שלאחר מטח-היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים. זה הרגע המתאים להפתיעם.
"אבל בלי מעשי-גבורה מיותרים!" הזהיר אבו-יוסף את יהודה, הצעיר ממנו, "רק לפצוע. ואל תשתמש ברובה."
ואכן, אך נסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה, ומתכוננים לגשת לשם, לאסוף שלל – והנה מעורפם התנפלו עליהם שני פרשים והפליאו בהם את מכותיהם, אבו-יוסף משתמש בצד הקהה של חרבו, ויהודה בנבוט.
הערבים הנדהמים, שלא שיערו מהיכן נפלו עליהם לפתע שני השדים הרוכבים הללו, ברחו בצעקות-פחד כשהם מותירים אחריהם צלצולי-מתכת של המגָלים ושל הרובים, שנשמטו מידיהם במהלומות.
"עכשיו נאסוף את השלל, ואת השקיים ושאר החפצים שהשארנו ליד המדורה, ונחזור למושבה." אמר אבו-יוסף.
"והשדות? מי ישמור עליהם הלילה?" שאל יהודה. "אני נוהג להסתובב עד אור הבוקר על גבול המושבה."
"אל תדאג, יודה-ערב, הלילה הזה, ועוד הרבה לילות – לא יעז איש משכנינו לבוא לקצור בשדות של יהודים. וכדי להפחידם – נדליק בלילות הבאים עוד פעם-פעמיים מדורות שכאלה. הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה, יעשה כנפיים. ומחר, אתה תראה, יבואו זקני שבט ג'ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם – השובבים, כך יאמרו, ואתה תשב לידי ותלמד כיצד מנהלים עימם משא-ומתן."

*
אדמות הביצה בצפון המושבה, על גדת הירקון הדרומית, היו שייכות לממשלה, ובאביב היו נשלחים אליהן סוסי-הצבא, חופשיים, למרעה. חיילים אחדים ובראשם קצין, המכונה בתורכית בשם זַאבֶּט, היו שומרים על העדר. השנה גבלו בביצה שדותיה המוריקים של המושבה החדשה, והחיילים התורכיים חמדו אותם. באחד הימים החלו להעלות את סוסיהם, ללחוך את גבעולי החיטה והשעורה.
אבו-יוסף נזעק על סוסתו למקום ופגש את התורכים רוכבים בנעימים בלב הקמה הירוקה וגבוהת-הקומה. הוא פקד עליהם להסתלק מיד עם סוסיהם. הם סירבו. התפתחה מריבה בינו לבין הזאבט.
"אתם!" אמר לו הקצין המשופם בקול יהיר ובעיניים שהיו מצועפות מהשפעת החשיש, "צריכים להודות לַשׂוּלְטַאן עַבְּדֶל מַגִ'יד ירום-הודו שהואיל לשלוח את סוסיו לחרבן בשדותיהם, ובחינם!"
אבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לזאבט על לחיו.
מיד פקד הקצין על חייליו לתפוס אותו.
בלי לחשוב פעמיים הִפנה אבו-יוסף לאחור את סוסתו בעלת הרגליים הארוכות והחזה הרחב – וברח, והחיילים אחריו. בתוך רגעים אחדים הגיע לוואדי אַבּוּ-לִגֶּ'ה, הנשפך בהמשכו לירקון. הוא עבר את הוואדי העמוק בקפיצה על גבי סוסתו, דרומה. החיילים נעצרו על הגדה הצפונית של הוואדי, שהמים זרמו בו בעונה זו של השנה, והיססו לעָברו.
"תפאדל, בבקשה, תעברו!" ישב אבו-יוסף זקוף על סוסתו הגבוהה וקרא לעברם: "ותגידו לזאבט שלכם שיספר לשולטאן עבדול-מג'יד ירום-הודו בקונסטנטינופול שיש במלאבס הרבה אבנים שתספקנה כדי לנגב את התחת של הסוסים שיבואו לחרבן על השדות של היהודים, והכול בחינם! – טוּזְזְזְ..."
יהודה, שנשאר צופה במחזה על סוסו, מרחוק, לפי פקודתו של אבו-יוסף, שאל אותו בשובו:
"מדוע ברחת? הרי הצדק היה לצידנו באופן ברור. אפשר לתבוע אותם למשפט."
"הערבים אומרים: אִלְשַׁרַאד תִּלְתֵּין אִל מַרַאגֶ'ל, הבריחה היא שני-שלישים של הגבורה. אני לא אוהב עסקים עם השלטונות. מה יעזור לכם, יודה-ערב, שהצדק לצידכם?"

המשך יבוא