מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, סדר היום המדיני נסוב סביב תוכנית מדינית אחת ויחידה. באותה פסגה, שבר רוה"מ אהוד ברק את עיקרי ההסכמה הלאומית, נטש את דרכה המדינית של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים וניתץ את כל הקווים האדומים של רבין, שאותם הציב בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, והם מורשתו המדינית. הוא עקף את מר"צ ו"שלום עכשיו" והציע את פתרון שתי המדינות, על בסיס קווי 4.6.67 (עם חילופי שטחים קלים). הוא הציע מדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים וויתור על בקעת הירדן. ולמרות שהפלשתינאים דחו את ההצעה ופתחו במתקפת טרור חסרת תקדים, עד היום הצעת ברק היא הבסיס לכל ההתרחשויות המדיניות. אותה הציג נשיא ארה"ב כ"מתווה קלינטון". ואותה, בשינויים מסויימים, הציע אולמרט. על בסיסה ניסה מזכיר המדינה קרי להביא להסכם בין ממשלת נתניהו לרש"פ. הפרדיגמה הזאת מצטרפת לפרדיגמה של אוסלו, שבע שנים קודם לכן, על פיה אין פרטנר זולת אש"ף לכל תהליך מדיני.
למרות כל מה שקרה כאן מאז הסכם אוסלו, כולל תוצאות ההתנתקות, עדין מתווה ברק הוא היחיד שניצב על הפרק – והציבוריות הישראלית מתחלקת בין התומכים בו לבין מתנגדיו. המתנגדים אינם חשים צורך להציג אלטרנטיבה – די להם בכך שהמציאות הפריכה אותו. התומכים אינם חשים צורך לבחון את דרכם – נוח להם לחוש כמיעוט קטן ו"צודק" ולהאשים את... ישראל בסרבנות.
היתרון ברעיון הקונפדרציה הירדנית-פלשתינאית מבית מדרשו של טראמפ, הוא בעצם העובדה שעל סדר היום הונח רעיון חדש, אחר, יצירתי, מחוץ לקופסה שנוסתה וכשלה ולמנטרה ש"זה המתווה ואין בלתו."
אסייג את דבריי ואזכיר שהדיווח על הצעת טראמפ הוא של אבו מאזן, וכיוון שהנ"ל שקרן, יתכן שדבריו מצוצים מן האצבע. אך הם לא הוכחשו, ולכן ראוי לתת עליהם את הדעת.
קונפדרציה ירדנית-פלשתינאית זו רק כותרת, שתחתיה ייתכנו פתרונות סותרים. אם מדובר בכך שתקום מדינה פלשתינאית בקווי 49', אך היא תהיה חלק מקונפדרציה עם ירדן, זו בדיוק אותה הסכנה כמו אותו פתרון ללא קונפדרציה עם ירדן.
אולם רעיון הקונפדרציה עשוי להיות חיובי, בכך שהוא יוצא מחוץ לקופסת המלכוד של שתי מדינות בין הים והנהר, ומרחיב את היריעה באופן שתכלול את ירדן. פתרון כזה, מאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה וראויה, שבה האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביהודה ושומרון יהיו מדינה פלשתינאית מפורזת, הנמצאת בקונפדרציה עם ירדן, ובירדן ייושבו גם ה"פליטים" (אגב, ירדן היא המדינה הערבית היחידה שהעניקה אזרחות ל"פליטים", מה שלא מפריע לארגון הבינלאומי להנצחת הסכסוך הישראלי-ערבי – אונר"א, לכלול גם אותם בפיקציית ה"פליטים"). פשרה כזו תשמור בידי ישראל את בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה, ירושלים השלמה וגושי ההתיישבות.
לעומת זאת, הרעיון של אבו מאזן לקונפדרציה שתכלול את ישראל, הוא כמובן רעיון עוועים, שנועד ליצור יישות שבה היהודים יהיו מיעוט, ותנאי המעבר בתוכה יאפשרו לממש את "זכות" השיבה ולהטביע את החלק הישראלי של הקונפדרציה במיליוני פלשתינאים.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. אורי אבנרי (פרק ד')
ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי. עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ד. "העולם הזה"
במשך למעלה מ-40 שנה ערך אורי אבנרי את "העולם הזה", אותו רכש באפריל 1950. הוא ערך 2104 גיליונות של עיתון בצלמו ובדמותו.
"העולם הזה" עשה מהפיכה בעיתונות הישראלית. סיסמתו של העיתון היתה "בלי מורא, בלי משוא פנים." הוא נגע בנושאים רבים שהיו טאבו בעיתונות הישראלית. הוא היה עיתון אופוזיציוני לוחם במשטר ב"ג ומפא"י ואח"כ בכל הממשלות שכיהנו עד שנת 90'. הוא חשף וסיקר פרשיות שחיתות רבות של ראשי השלטון ויצר בקרב קוראיו תחושה שהם יודעים יותר ממי שקראו רק את העיתונים האחרים.
אבנרי החל לערוך את העיתון זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל. הוא ראה עצמו כנציג הדור שלחם על הקמת המדינה והתאכזב מדמותה של המדינה שהוקמה בדמו. הוא ראה עצמו כעורך עיתון לוחם – נגד דמותה של המדינה ולהצבת אלטרנטיבה אחרת לאותה מדינה.
אבנרי טוען ש"העולם הזה" יצר מהפיכה כפולה: רעיונית ועיתונאית. את המפכה הרעיונית רואה אבנרי כהישגו העיקרי וחשיבותו העיקרית של העיתון. הוא מאמין שיצר עולם מושגים חדש וגידל דור של קוראים, שתמונת עולמם עוצבה על ידו, אף שהיתה זו תמונה בלתי מקובלת לחלוטין. הוא חזר על עיקרי אמונתו ועל מושגיו אלפי שבועות שוב ושוב, וקוראיו הפנימו מושגים כמו "עם פלשתינאי", "המרחב" ועוד מושגים שלא היו קיימים בשום מקום אחר. תוצאת ההצלחה, היא העובדה ש"העולם הזה" היה לעיתון היחיד בעולם שהקים תנועה פוליטית בדמותו, בצלמו ובשמו, ושאף נכנסה לפרלמנט.
המהפיכה העיתונאית, טוען אבנרי, היא עיצוב "עיתון מסוג חדש, שיהיה ישראלי, מעניין, חושף ודובר אמת, ושיהיה בעת ובעונה אחת גם כלי מאבק למען ישראל אחרת... כאשר הקמנו את המערכת שלנו, הייתה העיתונות הישראלית כולה בידי אנשי הסגנון הישן של מזרח אירופה, שכתבו עברית ארכאית. פרצנו לזירה זאת כמו רוח חדשה. עיצבנו שפה עיתונאית ישראלית חדשה... רזה ושרירית... עברית חיה, המתרחקת מכל מליצה, עניינית, ישירה, בוטה. יחד עם זאת... טובה, נקייה, תקנית." אבנרי המציא עשרות מילים עבריות חדשות, ובהן – חללית, אמרגן, מחזמר, חמשיר, יחצ"ן, חשפנית ועוד.
"העולם הזה" היה שילוב של שופר רעיוני ופוליטי, ועיתון רכילותי על סף הפורנוגרפיה. שילוב זה בא לידי ביטוי בשיטת שני השערים. השער הקדמי של העיתון עסק בפרשה הפוליטית או ב"סקופ" התורן שחשף. האחורי – עסק בצד הקל, הבידורי, הרכילותי של העיתון, ולעיתים קרובות פרסם תמונות עירום.
חלק גדול מהעיתון נכתב ע"י אבנרי עצמו. הוא פתח את הגיליון במכתב אישי אל הקורא – "קורא יקר". מדורו "הנדון" היה מעין מאמר מערכת פובליציסטי. מדורים נוספים: "יומן אישי", ראיון גדול ו"במדינה". בתקופת כהונתו כח"כ, כתב גם מדור שבועי בשם "דו"ח לבוחר", ובו סקר את פעולותיו בכנסת באותו שבוע. לכך צירף אחדים מנאומיו בכנסת. נוסף על כל אלה פירסם אבנרי בעיתון מאמרים רבים בנושאים רבים. לא אחת הוא כתב אף חלק ממכתבי הקוראים לעיתון... גולת הכותרת של כתיבתו העיתונאית של אבנרי היא כתבת "איש השנה". בכל גיליון ראש השנה, כתב כתבת ענק, שהתפרסה כמעט לכל אורך העיתון, ובה סיכם את אירועי השנה בארץ ובעולם מתוך פרספקטיבה רחבה ביותר ובחר את איש השנה – האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על אירועי השנה, או שייצג את התופעה החשובה ביותר שהתרחשה באותה שנה. הוא כתב מעין ביוגרפיה המשלבת ניתוח פסיכו פוליטי של הדמות בה עסק. אבנרי ראה כתבה זו כחשובה ביותר, ובמשך שבועות רבים לפני פרסומה כבר יצר בעיתונו אווירה של ציפייה לקראת צאת גיליון ראש השנה.
סגנונו של אבנרי ייחודי. הוא כתב מיליוני או עשרות מיליוני מילים באלפי מאמרים במשך השנים. סגנונו מאופיין במשפטים חדים, קצרים, בוטים, ישירים ובעלי מסר חד, נחוש וקיצוני. העולם מחולק אצלו באופן פשטני למדי לטובים ורעים, טועים וצודקים, שחור ולבן או כפי שהוא אהב לתאר זאת "מלחמת בני אור בבני חושך". הוא הציג את העולם כזירה של מאבק בין בני אור ובני חושך, כשהוא ועיתונו הינם חוד החנית של בני אור במאבק הזה. בכתבות "איש השנה", נהג אבנרי להשתמש בקלישאה זו, ולסכם את התפתחות המאבק העולמי הזה באותה שנה. לפעמים תאר את נסיגת בני אור. לעתים – את התקדמותם. תמיד – סיים בנימה אופטימית שעדיין לא מאוחר, ושעתה יותר מתמיד, אם ייעשו הדברים הנכונים, ואם הקורא יעשה את המוטל עליו, יתקדמו בני אור לעבר ניצחונם. מאמריו היו פרובוקטיביים מאוד, קיצוניים מאוד ובעלי השפעה רבה על קוראיהם. היה בהם הרבה פאתוס, והרבה ביטויי הפלגה דרמטיים, נוסח – "מעולם לא היה כזה..." וכד'. כמעט כל אירוע הוצג על ידו כמפנה היסטורי.
בכתיבתו יצר אבנרי אצל קוראיו תחושה של שותפים במאבק. הוא שיתף אותם שוב ושוב בפרקים ואירועים בעברו, יצר תחושה של קירבה בין קוראיו לבינו. הוא ידע לאחד את קוראיו לקבוצת השתייכות אליטיסטית, ולהעניק לה דימוי עצמי מחניף מאין כמוהו. הוא נתן להם תחושה, שעצם העובדה שהם מעיינים בעיתון, משייכת אותם אל הטובים והצודקים, החכמים והנועזים. קציר הזרע שעיתונו זרע, היה התמיכה של רבים מקוראיו ברשימתו לכנסת. אין כל ספק, שהתמיכה בו התבססה, רובה ככולה, על קוראיו. בימי קיום מפלגתו, ובעיקר בזמן מערכות בחירות, היה העיתון לשופר תעמולה של המפלגה. התפלגות התמיכה ברשימתו בקלפיות היתה זהה כמעט להתפלגות תפוצת העיתון.
רבים מבכירי העיתונאים בארץ החלו את דרכם ב"העולם הזה", ובהם דן מרגלית, אורי דן, סילבי קשת, דוש, ב. מיכאל, נתן זהבי, בני ציטרין, חיים ברעם, חיים הנגבי, גיל קיסרי ורבים אחרים. רובם לא האריכו ימים בעיתונו. אבנרי מסביר זאת בעיקר במשכורת הצנועה, שלא יכלה להתחרות עם המשכורות שהציעו עיתונים אחרים. עם זאת, יש להניח שסיבה לא פחות חשובה היא העובדה שגבול הקידום בעיתון היה קבוע מראש – תמיד יהיו הכותבים בו בצילו של אבנרי. רבים מהכותבים שצמחו ב"העולם הזה", ציינו שלמדו מאבנרי, העורך והעיתונאי, את מלאכת העיתונאות. עם פרישתו מעריכת העיתון, בגיליון הראשון של המערכת החדשה, שהוקדש לאורי אבנרי, ציינו זאת רבים מהם, בכתבה שנשאה את הכותרת "בית חרושת לעיתונות".
אבנרי אינו רואה עצמו כעיתונאי, אלא קודם כל ומעל לכל כאדם פוליטי. העיתון היה כלי פוליטי ממדרגה ראשונה – הן כביטוי רעיוני והן כמכשיר ליצירת כוח פוליטי.

המשך יבוא

3. צרור הערות 16.9.18

* האוריינטציה של ארדן – לא היה כל סיכוי שהארכת הקדנציה של אלשייך תידון בצורה עניינית ומקצועית, כי האוריינטציה של ארדן אינה על טובת המשטרה אלא על הפריימריז.

* לא יעזור לו – לא יעזור לנתניהו. ככל שהילך אימים על המפכ"ל היוצא – גם המפכ"ל הבא, יהיה אשר יהיה, לא ירקוד על פי החליל שלו, ולא ישחק את התפקיד שאליו הוא רוצה ללהק אותו. גם המפכ"ל הבא יהיה נאמן למדינה, לחוק ולתפקידו ולא לנתניהו. ולכן, החקירות תימשכנה באופן מקצועי גם הלאה.

* הלקח העיקרי – הלקח העיקרי מפרשת הארכת / אי הארכת מינויו של אלשייך, הוא שיש לקבוע את משך הקדנציה של מפכ"ל (לדעתי, ארבע שנים) ללא כל אפשרות להארכה, כדי שלא יעמוד בלחצים פוליטיים לקראת החלטה. לא תמיד יהיה מפכ"ל אמיץ ובעל עמוד שדרה ויכולת עמידה בלחצים כשל אלשייך.

* למד את הלקח – אחרי שנתניהו מינה למפכ"ל סססססמולן אוהב ערבים שתול של הקרן החד"שה להשמדת ישראל, הפעם הוא ימנה מתנחל דתי משופם.

* סייג על סייג על סייג – התערבות של ראש ממשלה החשוד בפלילים ומצוי בחקירות בבחירת מפכ"ל המשטרה, היא בלתי סבירה, בוודאי לנוכח מסע ההסתה והשיימינג של נתניהו כלפי המפכ"ל הנוכחי, אך ורק בשל קיומן של חקירות. בהתערבות כזאת, צריך היה בית המשפט העליון להתערב ולשים לה קץ.
אבל לא צריך להיסחף. שלילת מינויים של אנשי ציבור שלא דבק בהם רבב לוועדה, שתפקידה לבדוק את כשירותם, מבחינת ניקיון כפיים, של מועמדים לתפקידים בכירים – בטענה שהיו או עודם מקורבים לנתניהו, היא סייג על סייג, בלתי מידתית ומטילה דופי באנשים שלקחו על עצמם משימה לטובת החברה הישראלית. אמנם לא התקבלה החלטה הפוסלת את המינוי, אך מצו הביניים קשה שלא להסיק שהמינויים היו נפסלים.
זה האקטיביזם הקיצוני, ההתערבות שלא לצורך של בית המשפט, שהיא הגורם המרכזי לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט; אמון חיוני כל כך לשלטון החוק.

* אתגר מנהיגותי – לשם שינוי, אני שמח לשבח את נתניהו. כשמגיע לו – מגיע לו. בדבריו בפתח ישיבת הממשלה השתבח נתניהו בסקר הלמ"ס על פיו 89% מאזרחי ישראל מרוצים מהחיים בישראל, ואמר: "עכשיו האתגר שלנו הוא להגיע ל-11% הנוספים." זו אמירה של ראש ממשלה. זו אמירה של מנהיג. זו הגדרת יעד של מנהיגות לאומית. להגיע לאלה שלא טוב להם במדינה, כדי שיהיה להם טוב. איזה הבדל בין אמירה כזאת, לבין "חמוצים"... "מרור"... "אנחנו רואים מחלפים והם רואים פקקים"... התקשורת... השמאל... הקרן...
ואז בערב הוא מופיע בפני קהל הליכוד, ו... "חמוצים"... "התקשורת"... כי זה חזק ממנו. גם בנאום הזה הוא התייחס לסקר של הלמ"ס ושאל את הקהל: "אתם ראיתם את זה בערוצי הטלוויזיה? אצל הפרשנים החמוצים? ברור שלא." ברור שלא? אני למדתי על כך מהכותרת הראשית בווינט, של נוני מוזס, והסקר סוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת. אבל נתניהו, כדרכו, חמוץ. וכשהוא שואל את מעריציו "אתם ראיתם?" ברור להם שלא. הרי נתניהו אמר.

* הנוכל התורן – קראתי אצל עובד אלילים של פולחן נתניהו: "בני בגין פופוליסט זול וטיפש. מתנשא ושקרן... נוכל." אוסיף ואומר, שאבשלום קור הוא עילג, לא יודע עברית ובור.

* חס וחלילה – כתב אהוד בן עזר: "ההתעקשות האובססיבית של אורי הייטנר לראות את ראש הממשלה בנימין נתניהו מורשע כעבריין ויושב מאחורי הסוגר במעשיהו."
בן עזר טועה. ממש איני רוצה לראות את נתניהו מורשע. נתניהו הוא מושחת ומסואב, אך אני מקווה מאוד שיתברר שאינו פושע פלילי, חס וחלילה, כמו אהוד אולמרט, הזכור לרע (קודמו של נתניהו בתפקיד מושא הערצתו של בן עזר).

[בן עזר: ואכן אתה משמיץ ככל יכולתך בתקווה שיתברר שנתניהו אינו פושע פלילי!]

* עושים צחוק משלטון החוק – ההתפרעות האלימה של גמלאי המשטרה, שחצו כל קו אדום, חמורה כשלעצמה, ובפרט – בשל זהות פורעי החוק. מדובר במי שאך אתמול פיזרו הפגנות שהמשתתפים בהם הפרו חוק או נהגו באלימות. מה המסר של אותם שוטרים? שכשוטרים – הם בסך הכול לוהקו לתפקיד, אך הם בדיוק כמו המתפרעים ופורעי החוק שעמדו מולם? איזה מסר זה לציבור? מדובר בנזק חמור לשלטון החוק ולאמון הציבור במשטרת ישראל.
כל זאת, ללא קשר לשאלה האם המפגינים צודקים בדרישותיהם. ובכל מקרה, גם אם הם צודקים, הרי אין המדובר באנשים שרעבים לפת לחם.

* עוד תתגעגעו – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, פירסם ב"הארץ" מאמר מעניין ומפתיע, במלאת 25 שנים להסכם אוסלו. הוא צייר תסריט אוטופיסטי, על פיו לאחר רצח רבין, פרס חישב מסלול מחדש, הודה בכישלון הסכמי אוסלו, ביטל אותם, חידש את האופציה הירדנית והגיע עם הירדנים להסכם פשרה טריטוריאלית, שעוֹבֵד בהצלחה לאורך עשרות שנים (אם כי לא כחוזה שלום מלא). אין זה המקרה הראשון, בעת האחרונה, שאני נתקל באנשי ארץ ישראל השלמה, שמתגעגעים לאופציה הירדנית ולפשרה טריטוריאלית.
זה מזכיר לי את יגאל אלון, שנהג לומר לאנשי ארץ ישראל השלמה בקיבוץ המאוחד, שתקפו אותו על תכנית אלון – תוכנית הפשרה הטריטוריאלית, המנוגדת לקו המסורתי של הקיבוץ המאוחד, שדגל בשלמות הארץ: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון."
יגאל אלון – מנהיג, מצביא, אסטרטג ומדינאי משכמו ומעלה, ראה למרחוק, ומיד לאחר מלחמת ששת הימים, עיצב את האסטרטגיה המדינית הריאלית והראויה ביותר עד היום.
האמת היא שחוסיין דחה על הסף את תוכנית אלון, ולמעשה, לא היה לה פרטנר, למרבה הצער. זאת התמונה גם לגבי רעיון המדינה הפלשתינאית בקווי 4.6.67 – גם לה אין פרטנר. אבל בכל זאת על ישראל לדחוף את רעיונות אלון, בהתאמה לימינו ולשינויים שנוצרו מאז, כי אלה רעיונות נכונים וראויים.

* המלכודת – לא צפיתי ב"יומני אוסלו", ולכן איני יודע אם הדברים שכתב רוגל אלפר בביקורת הטלוויזיה משקפים את הנאמר בתוכנית או את האינטרפרטציה האישית שלו. המסקנה שלו מהתוכנית, היא שרבין ופרס רצחו את אוסלו. ובלי קשר לתוכנית, גדעון לוי כתב זאת אף הוא, בפשקוויל לציון 25 שנה להסכם. "זו היתה מלכודת. גם יאסר ערפאת נפל אליה." כלומר, רבין ופרס הפילו את ערפאת במלכודת. לא יאומן.
לכאורה, ההאשמה של רבין ופרס, היא היפוכה המוחלט של הטענה שנתניהו או להבדיל ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר אשמים בכישלון. אבל למעשה, כל הטענות הללו לוקות באותו כשל בסיסי. אין בהן הבנה מה קרה כאן.
אכן, הסכם אוסלו היה מלכודת, הוא היה הונאה. הונאה של ערפאת. ערפאת (ואבו מאזן אינו שונה ממנו בכך, גם אם הטקטיקה שלהם שונה) מעולם לא השלים עם קיומה של ישראל, ולכן מעולם לא ויתר על טענת "זכות" השיבה, שמשמעותה חיסול ישראל. הוא גם מעולם לא ויתר על המאבק המזוין והטרור. הוא חתם על הסכם שבו הודיע על סיום המאבק המזוין, אך ורק כדי שיוכל להיכנס עם אלפי מחבלים חמושים לארץ-ישראל, ולהמשיך מכאן ביתר שאת את המלחמה, כפי שאכן עשה. ולכן, כאשר ברק הציע לו מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלילים) ובירתה ירושלים, הוא דחה זאת על הסף, כי התנאי של ברק היה שלום והודעה על סיום הסכסוך. ולכן אבו מאזן דחה הצעה דומה של אהוד אולמרט.
ההכרה במציאות הזאת אינה צריכה להיות מנת חלקם של מי שמתנגדים אידיאולוגית לדרך של אוסלו בלבד, אלא גם לזו של תומכיה. הודאה בכך אינה קבלת רעיון ארץ ישראל השלמה. היא פשוט הכרה בעובדות ההיסטוריות. אדרבא, אולי דווקא ההכרה הזאת תוכל להניב רעיונות חדשים; רעיונות אחרים שיאפשרו פתרון.

* בדרכו של המופתי – ארבעה ח"כים מן הרשימה המשותפת פרסמו ב"גארדיין" הבריטי מאמר תמיכה במנהיג האנטישמי קורבין. הם הולכים בדרכו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני.

* הגדרת האנטישמיות – כל עוד עומד בראשה צורר אנטישמי, שום הגדרת אנטישמיות שמפלגת הלייבור הבריטית תאמץ לא תטהר את השרץ. ובכל זאת, יש משמעות מוסרית לכך שעל אפו וחמתו של המנהיג האנטישמי קורבין, מפלגתו אימצה את ההגדרה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה. מדובר בגוף בינלאומי שהוקם בשנת 1998 ביוזמתה של ממשלת שוודיה. מטרתו היא לקדם את החינוך, המחקר והנצחת השואה. כיום חברות בארגון כ-27 מדינות. תנאי להתקבלות של מדינה לארגון, הוא היותה מדינה דמוקרטית שחוקקה חוקים נגד הכחשת השואה.
בניגוד לניסיונותיהם של מנוולים אנטישמיים להציג את עצמם כ"אנטי ציונים", כאילו ניתן לשלול את התנועה הלאומית היהודית בלי להיות אנטישמי, ההגדרה של הארגון חד משמעית – בין הקריטריונים המובהקים לאנטישמיות, מתוארת התנגדות לקיומה של מדינה יהודית.
הפרלמנט האירופי אימץ את ההגדרה הזאת. ומן הראוי שגם השיח הישראלי יאמץ את ההגדרה הזאת. התנגדות לכך שישראל היא מדינה יהודית, משמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, ולכן היא אנטישמיות. הצגת סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה, הצגת מדינה יהודית כגזענות או אתנוקרטיות, היא גישה אנטישמית. מי שבעיניו מובן מאליו שהעם היווני ראוי למדינה וכך גם העם הצרפתי והעם המקסיקני, אך הוא מטיל ספק בזכותו של העם היהודי למדינה, הוא אנטישמי. גם אם הוא נולד לאם יהודייה וכותב בעיתון לאנשים חושבים.

* כותרת שגויה – כותרת כתבה ב"ישראל היום": "הצד האפל של רוג'ר ווטרס." זו כותרת שגויה. אפשר להסיק ממנה, משום מה, שיש לו צד שאינו אפל.

* המרכיב הנוסף – "כל מי שעסק בלחימה מבין שלא ניתן לנצח מלחמות רק במודיעין ואש מדויקת. זאת הנחה בעייתית, ומכיוון שרק טכנאוּת לא ניצחה מלחמות – היא כנראה לא תנצח מלחמות."
את הדברים אמר אלוף יאיר גולן בכנס ה-18 של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, והוסיף: "יש פה מרכיב אחד שלעולם קשה לחזות אותו – וזה המרכיב של המנהיגות."
אני חותם על כל מילה, ואוסיף עוד מרכיב – האמונה בצדקת הדרך. וגדולתו של צ'רצ'יל כמנהיג, אותו ציין גולן כמודל, היתה יכולתו לרומם את רוח העם ורוח הלוחמים ולסחוף אותם באמונה בצדקת הדרך.
וכאן צריך יאיר גולן לבחון את עצמו ואת מנהיגותו – עד כמה הוא חיזק ומחזק את האמונה בצדקת הציונות, בצדקתה של מדינת ישראל.

* מכונת המנדטים של נתניהו – כל אימת שאהוד ברק עולה לעוד מופע אימים מתלהם בטלוויזיה, עם המנטרות השחוקות שלו: כל הבלי ה"פשיזם", שקרי ה"גזענות", קשקושי ה"לאומנות", והמנטרה האינפנטילית החביבה עליו, עליה הוא חוזר עד לזרא, על פיה חוק הלאום הוא שלוש יריות בגבה של הדמוקרטיה – נתניהו מרוויח עוד מנדט.

* ריבוי דעות – דרור אידר, פובליציסט ואיש רוח, עורך מדור דעות ב"ישראל היום", מונה לשגריר ישראל ברומא. סימה קדמון קידמה את המינוי ברשימת שיימינג נגדו ב"ידיעות אחרונות", והגדירה את מדורו "מדור דעה", וליתר ביטחון, הוסיפה: "וזו לא טעות הגהה." לכאורה, במדור דעות ב"ישראל היום" נשמעת דעה אחת.
איני צריך להרחיק עדותי, כיוון שאני בעל טור במדור זה. ואני יכול להעיד שלפחות מחצית מאמריי מנוגדים לקו של העיתון. כתבתי מאמרים רבים נגד נתניהו – על שחיתותו, על התנהלותו, על המתקפות שלו כלפי משטרת ישראל ושלטון החוק, על הכישלון המוסרי בהבלגה על טרור ההצתות, וכל מאמריי אלה התפרסמו ללא כל צנזורה. ובין הכותבים במדור דעות יש אנשים שהם אופוזיציה חריפה הרבה יותר ממני לנתניהו, כמו יוסי ביילין ואיתמר בן גביר (שבעיניי לא ראוי לקבל במה, אך דעתו של אידר שונה). יתר על כן, אני יכול להעיד, שבתקופת עריכתו של אידר, המדור היה פתוח יותר מאשר אצל שני קודמיו, אף שבניגוד אליו עמדותיהם הפוליטיות האישיות היו שונות מן הקו של העיתון.
כל שנדרש מן הקורא, כדי לבחון את אמיתות דבריה של קדמון, הוא לפתוח כל גיליון מקרי של "ישראל היום", ולהיווכח שהיא משקרת. היא בונה, כנראה, על כך שקוראי "ידיעות אחרונות" אינם קוראים גם "ישראל היום", ולכן הם יאמינו. אבל בסופו של דבר, טבעו של שקר להתגלות.

* דעה אחת – בטקס חלוקת פרסי אופיר, התמנגלה כל הברנג'ה באורגיית נהי ובכי – כל סתומי הפיות התבכיינו על כך שסותמים את פיותיהם. עומד דבל'ה גליקמן ובפיו הסתום מתבכיין שמאפשרים כאן לשמוע רק דעה אחת, רק דעת אחת, דעה אחת, דעה אחת, אחת... ועומד התועמלן שלומי אלדר ומציין, בפיו הסתום, מול המיקרופון המושבת ומצלמות הטלוויזיה הכבויות, שחוק הלאום קבע "סופית" שהערבים, הדרוזים והצ'רקסים נחותים, הם אזרחים סוג ב'. ובכל האולם המלא לא קם ולו אדם אחד שהזכיר לו שהוא משקר. למה? כי שם באולם היתה רק דעה אחת. אך ורק דעה אחת. כלומר, אני משער שהיו דעות שונות, אך נשמעה אך ורק דעה אחת. למה? וכי מישהו היה מעז להשמיע שם דעה אחרת?

* עפרה חזה הקיבוצניקית – בפשקוויל התורן שלו, שולף רוגל אלפר את גופתה של עפרה חזה מקברה ומתעלל בה. כתב האישום קשה מנשוא: עפרה חזה היתה "קיבוצניקית אשכנזייה."
איך??? הרי היא לא היתה קיבוצניקית יום בחייה?
בעבור אלפר, הקיבוץ הוא הייצוג של הציונות, האידיאולוגיה הנתעבת בעיניו. על פי השקפתו, למזרחים, או כפי שהוא נוהג לכנותם (דווקא לא בפשקוויל הזה) "ערבים יהודים", יש תפקיד ומשימה במלחמה בציונות. ערבי יהודי שאינו ממלא את המשימה הוא בוגד, שערק למחנה האוייב הציוני, ולביטוי המאוס ביותר שלו – הקיבוץ. כלומר, "השתכנז".
אין צורך לציין את עומק הגזענות של מי ששולל את זכותו של מזרחי לעיצוב השקפת עולם משלו. אך אלפר בשלו. הוא מאשים את חזה בבגידה: היא "בגדה בשורשיה ובאג'נדה המזרחית." מה השורשים שלה? מסורתיות מזרחית? חלילה. הרי הוא בז ל"פוליטיקת הזהויות של הרב עובדיה והקמעות." מעפרה חזה הוא מצפה למלא את ייעודה: "לייצג מחאה מזרחית או השקפה אלטרנטיבית לזו של הממסד האשכנזי."
שיא הבגידה של עפרה חזה, היה הופעתה באירוויזיון בשיר "חי". "חי" הוא שיר ציוני מאוד, שאהוד מנור כתב לאירוויזיון על אדמת גרמניה, כאמירה בגרמניה, 35 שנים אחרי השואה: "עם ישראל חי." ואמירה כזו היא הרי בגידה בלתי נסלחת. בעיני אלפר, "חי" הוא "המנון לאומני אולטרה-פטריוטי שכולו אמנות מגויסת ופלקטית בנימה סובייטית ממש," שכתב אהוד מנור, "מסמלי הפופ הארצישראלי המגויס." לשיר שיר כזה, זאת בגידה, כי הוא "הביע שייכות למפעל הציוני האחדותי, והעלים את העובדה שהמזרחים חשו כקורבנותיו."
ואני רק שאלה – מתי הקיבוצניקים יבינו שהם אינם חלק מאותו "מחנה" של השוקניה, "שוברים שתיקה" והשמאל הרדיקלי, שמתעב את הקיבוץ ואת ההיסטוריה הקיבוצית? מתי השמאל הציוני יכריז על גט כריתות מהשמאל הרדיקלי ויפסיק להיגרר אחריו?

* דת התקינות הפוליטית – בני ציפר כתב ב"הארץ – ספרים" על דת התקינות הפוליטית, וסיפר ממקור ראשון על "קדחת הגזירות הלשוניות שהוטלו על עיתונאים," בפריחת הדת הזאת בשנות ה-90, "לחדול להשתמש במילים מסוימות, כדי לא לעורר את רוגזן של קבוצות 'מיעוטים'. פתאום אסור היה לכתוב 'פלשתינאים' ונדרשנו לעבור לכתוב 'פלסטינים' כי זה יותר תקין פוליטית. ננזפתי כשכתבתי פעם 'רבת עמון' ולא 'עמאן', שכן ב'רבת עמון' יש משום ניכוס תרבותי יהודי של בירת ממלכת ירדן."
אני כופר בדת הזאת. אני מקפיד לכתוב פלשתינאים – כי זו עברית נכונה ורבת עמון, כי זה שמה העברי של העיר, שמה המקראי, אלפי שנים לפני שמישהו חלם על ממלכת ירדן.

* הנורמה והלא נורמלים – ב"ממון" של ערב ראש השנה מופיעה כתבה על משפחת ברלב, משפחה שעלתה לגולן להגשים ציונות חלוצית במיצר שבדרום הגולן. אפילו מופיעה בכתבה המילה חלוציות. ועוד כתבה על משפחת חדד שעברה לקרוון ביישוב הקהילתי אבנת שבצפון ים המלח (כן "התנחלות בשטחים"). וממש יפה ומחמם את הלב לראות ש"ידיעות אחרונות" מעלה על נס הגשמה חלוצית בארץ ישראל, 2018.
אבל... לא זה המוטו שלהם. המוטו שלהם הוא משפחות שבאמצע החיים עזבו קריירות וכסף והחליטו לעשות שינוי. שתי המשפחות האחרות הן משפחה שירדה לכפר קטן בפורטוגל ועוד משפחה שמשתקעת בגואה שבהודו. מבחינת רוח הכתבה, ארבע המשפחות עשו מעשה דומה.
הדבר מעיד בעיקר עולמם של העורכים והכותבים. מבחינתם יש נורמה בורגנית ויש מי שהחליטו לעזוב את הנורמה. התיישבות חלוצית בגולן ובמדבר יהודה וירידה מן הארץ למקומות נידחים – היינו הך. ירידה לארה"ב או גרמניה, היא כנראה חלק מן הנורמה.

* האירוויזיון הבא – גם תל-אביב – חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.

* מעיין נובע יצירתיות וידע – בשנת 2000 ו-2001 ערכתי שני גיליונות של עיתון בשם "דרך הגולן והבקעה", מטעם המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן, שצורפו לעיתונים "מעריב" ו"הארץ". אחת התוכניות שלי היתה פינה של כתב-חידה נושא פרסים, העוסק בגולן ובבקעה. פניתי לזאב ענר ונפגשנו בביתו שבסביון לקדם את הרעיון. בסופו של דבר רעיון כתב החידה לא יצא לפועל, כיוון שלא הגענו לעמק השווה בנושא הכספי.
אולם אני זוכר לטובה את חוויית הפגישה עימו – הרגשתי שאני יושב עם מעיין נובע יצירתיות, ידע ואהבת ארץ ישראל. אדם מבריק. הדבר הרשים אותי מאוד, אך מה שהרשים אותי אף יותר הייתה הספרייה שלו. הייתה לו ספריית ענק, שכיסתה קירות שלמים, עם ספרים על תולדות א"י, בשפות רבות, מתקופות רבות, הרבה ספרי מסעות לא"י, הרבה ספרים עתיקים ונדירים. המשוט בספרייתו היה בעבורי חוויה מרוממת נפש.
יהי זכרו ברוך!

* דברים שאמרתי בראיון לכתבה על מדרשת השילוב – יש בחברה הישראלית שני כוחות סותרים. הכוח המפריד, המחרחר שנאה וריב אחים, המחלק אותנו לשבטים ומחנות, כאשר כל מחנה נוהג בעדריות, מבטל את מחשבתו העצמאית, החופשית ונגרר אחרי הקיצונים בתוכו. הכוח הזה פועל על הפחדה, על דמוניזציה של "השבט" האחר, ועל שמירת "טוהר השבט" באמצעות המצאת דחלילים כמו "החלנה" ו"הדתה".
ויש כוח מחבר ויוצר, המסיר מחיצות, הנאבק בשבטיות ובעדריות, שמציע לכל יהודי לא רק להכיר ולהיות בן בית בתרבות היהודית, אלא להיות בה בעל בית, שרשאי לחדש בה, ליצור בה ולסול בה נתיבים חדשים, שהרי שבעים פנים לתורה.
החלום שלי הוא ליצור חלופה לחלוקה הדיכוטומית של "דתיים" ו"חילונים", "שמאל" ו"ימין", "אשכנזים" ו"מזרחים". מדרשת השילוב היא בעיניי חוד החנית וספינת הדגל של אותה חלופה; של ההתחדשות היהודית-ישראלית-ציונית-דמוקרטית הזאת. נהוג לומר שמדרשת השילוב היא בית מדרש של חילונים ודתיים, בנות ובנים. אני מקווה שמי שמסיימים אותו יהיו מחוץ להגדרות הישנות והמיושנות של "דתיים" ו"חילונים", אלא יהיו במקרה הרע "על הספקטרום" ובמקרה הטוב מחוץ לקופסה הזאת, במשהו אחר, חדשני, יצירתי. הספקטרום של מדרשת השילוב רחב ויש בו מקום לכולם: דתיים, מסורתיים, חילונים וכל מה שביניהם. מי לא ימצא את מקומו בתוכה? חילונופובים ודוסופובים.
אביה ואני שותפים כבר כשני עשורים כמעט לכל מה שנעשה בגולן בתחום ההתחדשות היהודית, ומאז שאביה החל להגות את רעיון מדרשת השילוב, אני שותף לרעיון. לימדתי בהתנדבות במדרשה ואני חבר בוועד המנהל מראשיתה. לפני חודשים אחדים נבחרתי ליו"ר הוועד המנהל של העמותה, הכול בהתנדבות.
אני רוצה להודות לכל חברי ההנהלה היוצאת והנכנסת על מסירותם והשקעתם, ובמיוחד ליו"ר היוצא אבינועם מאליק מנטור. לשמחתי, אבינועם נשאר בהנהלה, והוא גם מיטיב ללוות ולהנחות אותי.
הצעד הראשון של ההנהלה החדשה היה בחירת מנכ"ל חדש – חגי הראל מנטור. חגי נכנס במרץ לעבודה, והוא מנהל את הצדדים הלוגיסטיים, הטכניים, התקציביים וכל המעטפת שתאפשר את ההתנהלות התקינה והמוצלחת של המדרשה. כמו כן, אנו עומדים להתחיל בתהליך של ניסוח מחודש של תעודת הזהות של המדרשה.
שני תחומים שחשוב לי לשים עליהם את הדגש, הם הצבת השירות המשמעותי בצה"ל, של כל בת ובן במדרשה, במקום גבוה מאוד על סדר יומה של המדרשה וחיבור המדרשה לגולן ולרוח הגולנית. שלושה ימים אחרי הגעת מחזור ז', לקחתי אותם לסיור בעקבות ראשית ההתיישבות בגולן, וזו רק ההתחלה.
הוועד המנהל ואני קובעים את המדיניות, התקציב וכדןמה, ויוצרים מעטפת תומכת למדרשה, אך המובילים והמנהיגים הם האנשים הפועלים בשטח: בראש ובראשונה ראש המדרשה הרב אביה רוזן, המנכ"ל חגי הראל, הר"מיות והר"מים, המרצות והמרצים וכל הצוות. יש לציין, שכמו בקרב החניכים, כך גם הצוות מורכב ומגוון מבחינה מגזרית ומגדרית.

* משהו מצחיק על מודעות עצמית – איזה כהניסט (!) כינה אותי "היטלריסט". נו נו...

* ביד הלשון: מכה בכנף – בראיון ל"ישראל היום" סיכם עמרי כספי את פרשת הדחתו מ"גולדן סטייט" במילים: "למדתי לקחת דברים בפרופורציה – החיים לא נגמרו, קיבלתי מכה בכנף, אבל זה בדיוק הזמן שלי להתעורר, לחזור למשחק חזק יותר, בריא, ולקפוץ קדימה."
הביטוי "מכה בכנף", או לרוב "מכה קטנה בכנף," קנה שבת בשפה העברית לציון המעטה בחומרת פעולה או מעשה, שנראים קשים וחמורים.
אבי הביטוי הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. בהיותו מפקד חיל האוויר, הוא רואיין לאחר חיסולו של בכיר חמאס סלאח שחאדה (2002), שבו נפגעו ונהרגו חפים מפשע. "אם את רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה," הוא אמר, "אני מרגיש מכה קלה בכנף המטוס כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר וזהו."
ההתבטאות הבלתי מוצלחת הזאת עוררה התנפלות רבתי על חלוץ, הצגתו כ"גזען", קריאות להדיחו מצה"ל ואף עתירות לבג"ץ (!) לפסול את מינויו לסגן הרמטכ"ל.
אורי הייטנר