כאשר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול נפטר, לפני חמישים שנה בדיוק, ראשות הממשלה בפועל עברה מיד לסגנו יגאל אלון, ששימש בתפקיד כשלושה שבועות, עד היבחרה של גולדה מאיר לראשות הממשלה.
כשיצחק רבין נרצח, הפך שמעון פרס, ממלא מקומו, לראש הממשלה בפועל. במשבר שזעזע את המדינה וטילטל את החברה, נחסך מאתנו משבר פוליטי / חוקתי, שבו לא ברור מי מכנס את ישיבת הממשלה, מי נוטל את ההגה, והייתה מתפתחת מלחמת ירושה לא מסודרת.
כאשר אריק שרון התמוטט, ממלא מקומו אהוד אולמרט הפך מיד לראש הממשלה בפועל.
בכל שלושת המשברים הללו, העובדה שהיה בממשלה מספר 2 ברור, הוכחה כחיונית ביותר. הדבר נכון בכל מדינה, ובוודאי במדינת ישראל, הנמצאת תדיר במערכה ביטחונית, המחייבת קבלת החלטות מיידיות, קריטיות, בכל רגע נתון.
בארה"ב קיימת שרשרת היררכית ברורה, למקרה שנבצר מן הנשיא להמשיך בתפקידו. לא רק סגנו, שהופך אוטומטית לנשיא, אלא הבא אחריו – יו"ר בית הנבחרים, ועוד רשימה של בעלי תפקידים, למקרה של אסון המוני.
כך ראוי במדינה מתוקנת.
אילו חס וחלילה קרה משהו לנתניהו במהלך הקדנציה האחרונה, לא היה בעל בית שייצב את המערכת. לא היה ממלא מקום, לא היה סגן. כאשר נתניהו נסע לחו"ל, מה שחייב על פי חוק מינוי ממלא מקום, הוא הקפיד לערוך סבב, כדי שלא לסמן מישהו כממלא מקום קבוע. בשנים האחרונות הוא גם הקפיד שאלה לא יהיו השרים הבולטים, שמוזכרים כיורשים אפשריים, אלא העדיף שרים זוטרים, ולעתים כאלה שאפילו בתור בדיחה אי אפשר לדמיין אותם כראש ממשלה, דוגמת שרת התרבות והספורט.
הוא עשה זאת מאותה סיבה שהוא לא מינה שר חוץ (למרות שאולי הוא עדיין מחכה להרצוג...) וברגע שהיה יכול – לקח לעצמו את תיק הביטחון; מאותה סיבה שהוא מגמד ומשפיל את כל בכירי הליכוד ומאותה סיבה שהוא בדה את עלילת הקונספירציה על גדעון סער. פולחן האישיות שהוא בונה לעצמו, אינו מאפשר התייחסות לבשר ודם כמי שיכול להיות סגנו עלי אדמות. הרי הוא "ליגה אחרת". התפיסה של נתניהו היא "המדינה זה אני." אבל לא. המדינה אינה הוא. ואי מינוי ממלא מקום היא פגיעה באינטרס הלאומי.
בעבר הלא רחוק, הייתה אינפלציה של סגני ראש הממשלה, מִשְׁנים לראש הממשלה מ"מ ראש הממשלה, וזה כבר היה גרוטסקי. נכון היה לשים קץ לפארסה הזאת. אולם על מינוי של ממלא מקום קבוע אסור להתפשר.
למען ההגינות ראוי לציין, שגם לבן גוריון לא היה סגן. אשכול היה הראשון שמינה סגן, וכך נהגו כל ראשי הממשלות אחריו, עד לאחרונה.
אין להשאיר זאת לשיקול דעתו של ראש הממשלה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בו שימונה ממלא מקום לראש הממשלה.
אך זה אינו השינוי היחיד הדרוש בחוק יסוד הממשלה. מן הראוי להחליט על הגבלת קדנציות של ראש הממשלה. אפשר לדון אם ההגבלה היא לשתי קדנציות או לשלוש, ולהגדיר גם מגבלת שנים, כדי שראש ממשלה לא יקדים את הבחירות בשנה כדי לרוץ לקדנציה נוספת.
הצורך בהגבלת קדנציות נובעת מהנטייה של השלטון להסתאב, ואנו נוכחים בכך בקדנציה הנוכחית של נתניהו. תפיסת "המדינה זה אני" של נתניהו היא בפירוש תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו לאורך השנים לאובדן האוריינטציה, ולשכוח שהוא אמור להיות משרת הציבור.
הגבלת קדנציות של המנהיג מקובלת במדינות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. ראש הממשלה, שניסה להעתיק מן החוקה הצרפתית את הסעיף המושחת, המעמיד את הנשיא מעל החוק, התעלם מכך שכהונת הנשיא הצרפתי מוגבלת לשתי קדנציות. הוא רצה חוק צרפתי ללא הגבלת כהונה.
מתנגדי הגבלת הקדנציות טוענים שתי טענות. האחת היא שכל עוד העם בוחר בראש הממשלה, כל התערבות של החוק בכך מנוגדת לרצון העם ולכן אינה דמוקרטית. הטענה השנייה היא שיש הבדל בין שלטון נשיאותי לשלטון פרלמנטרי ובין נשיא לראש ממשלה ובמדינות בעלות משטר פרלמנטרי לא מקובל להגביל קדנציות.
יש סתירה פנימית בין הטענות. הרי אם הגבלת קדנציות פוגעת ברצון העם, הדבר בא לידי ביטוי חריף הרבה יותר במשטרים שבהם העם בוחר ישירות את הנשיא. אם הדבר מקובל במשטר נשיאותי, קל וחומר שיהיה מקובל במשטר פרלמנטרי, שבו העם אינו בוחר את ראש הממשלה אלא את הפרלמנט, וראש הממשלה הוא ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה.
יש חוכמה רבה בהגבלת הקדנציות בארה"ב, בצרפת ובמדינות אחרות שבהן הדבר נהוג – החשש מפני עוצמת יתר של שלטון ממושך, שעלולה לסאב אותו. עוצמת יתר מסכנת את הדמוקרטיה. מערכת האיזונים והבלמים והפרדת הרשויות, נועדו למנוע עוצמת יתר ולרסן את השלטון, שבשם "רצון העם" עלול להפוך למשטר אוטוריטרי. ההתקפה שאנו עדים לה על מערכת האיזונים והבלמים, על הרשות השופטת, על רשויות החוק, על ביקורת המדינה וכד', מדגימה את הסכנה הזאת.
אני מקווה מאוד שהכנסת הבאה תחוקק את שני התיקונים הללו בחוק יסוד הממשלה.
 
2. צרור הערות 17.2.19
* מברך על הצטרפותו של ניסנקורן – אני מברך על הצטרפותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחוסן לישראל-תל"ם. אמנם ניסנקורן אינו שייך לתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, אך אני חש קירבה רבה לעמדותיו החברתיות ולמאבקיו החברתיים. מיכאל ביטון, ממנהיגי חוסן לישראל-תל"ם, עד לאחרונה ראש המועצה המקומית ירוחם, הוביל מהפכה חברתית של ממש, של הפיכת פריפריה נחשלת לסְפָר גאה ומצליח. הוא בעיניי מופת של מנהיגות חברתית, מודל להנהגה הישראלית הראויה. ניסנקורן מבטא פן אחר של המאבק החברתי בישראל – המאבק נגד עוולות, נגד הפערים הסוציואקונומיים העמוקים בישראל. גילוי נאות – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לניסנקורן, צידדתי בשלי (איני חבר הסתדרות. התמיכה הייתה בכתיבה), כי חשבתי שיש לה כוח מנהיגותי שעשוי להביא להישגים חברתיים גדולים יותר. אך גם במערכת הבחירות ביטאתי הערכה להישגיו של ניסנקורן. וכך כתבתי ברשומת תמיכה בשלי: "לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי."
בשני המקרים הללו, מאבקיו לא היו למען העובדים החזקים, לא למען הוועדים הגדולים, אלא למען העובדים החלשים ביותר. המאבק למען עובדי קבלן, היה המאבק החברתי הצודק ביותר בשנים האחרון – מאבק נגד העבדות.
הפעם היחידה בחיי שבה שבתתי, היתה בחצי יום השביתה למען עובדי הקבלן; שביתה שהיתה בעיני התגלמות הסולידריות החברתית; הסולידריות הישראלית.
אין ערך שנשחק יותר תחת נתניהו מהסולידריות הישראלית. אנחנו, חוסן לישראל-תל"ם, מגלמים את הסולידריות הישראלית.
הצטרפותו של ניסנקורן מחזקת את חוסן לישראל–תל"ם כאלטרנטיבה לשלטון.
 
* תגובה הולמת – מפלגת ביבי: אם תמשיכו לומר את האמת על נתניהו, נמשיך להמציא שקרים על גנץ.
 
* הרי יש סרטון – מערכת הבחירות מזמנת לנו סיטואציות גרוטסקיות. כך הוא, למשל, הניסיון הפאתטי להכחיש את העובדה החדה, החלקה, הברורה והמוכחת שנתניהו היה שותף בכיר בחורבן ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מבתיהם. נתניהו, השר הבכיר ביותר בממשלת שרון, שב והצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה, ובכנסת ושוב בממשלה ושוב בכנסת ושוב בממשלה – בעד. ואם בכנסת הוא יכול להיאחז במשמעת הקואליציונית ובאחריות הקולקטיבית כשר בממשלה (אם כי, בנושא כזה ניתן לצפות ממנהיג שמתנגד ללכת עד הסוף), הרי שבממשלה אין משמעת, כל שר מצביע על פי דעתו האישית ושרים מן הליכוד הצביעו נגד ונשארו בממשלה. הוא הצביע בעד ואף היה שותף לשרון בניסוח ההחלטה, כך שתאפשר לה לעבור.
אם יש ביטוי בוטה לתופעת החסידות השוטה לנתניהו, שמגיעה לעיתים לממדים של עבודת אלילים, הריהו תעשיית ההכחשה של האמת הזאת. החסידים מפיצים סרטון ה"מוכיח" שנתניהו התנגד. מסתבר, שבשעה שהוא מימש את הכלי שמעמדו סיפק  לו – היכולת להחליט באמצעות הצבעותיו בממשלה ובכנסת, הוא לא דיבר רק בעד העקירה, אלא לפעמים גם נגדה. וכך נאספו רסיסי התבטאויות שלו נגד העקירה, ורסיסי התבטאויות של אנשים אחרים המעידים על התבטאותו נגדה, ומהם בושל סרטון תעמולה, על פיו נתניהו, כביכול, התנגד בעקביות. הם מציגים איומים שלו להצביע נגד, כאילו הם משמעותיים יותר מכך שהוא לא מימש אותם והצביע בעד. מציגים אולטימטום שהגיש, ומתעלמים מכך שהוא התקפל. כל כך פאתטי.
דבר אחד פאתטי יותר מהנראטיב הזה, והוא העובדה שחלק ממפיציו מאמינים, אשכרה מאמינים, שזה נכון. וכדרכם – יש אמת אחת והיא הסרטון. ואם יש עובדות הסותרות את הסרטון – עצם העובדה שהן סותרות את הסרטון, מוכיחה שהן שקרים. אם הסרטון מוכיח שנתניהו איים, והעובדה היא שהוא הצביע בניגוד לאיום – הצגת העובדה שהוא הצביע כפי שהצביע מעידה על מי שמציג את העובדה שהוא שקרן ונוכל, הרי יש סרטון ובסרטון רואים בבירור שהוא איים. ומה, אתם משווים מעשה ללהג? אתם משווים הצבעה בפועל לאולטימטום שקרס? אתם משווים עובדות היסטוריות לאיזה סרטון?
והם אשכרה מאמינים לזה. ויוצאים בשצף קצף ובעיניים רושפות נגד השקרנים שמציגים את העובדות החותכות.
ואני טוען, שקיומו של ציבור מאמינים כזה אינו רק פאתטי וגרוטסקי אלא מסוכן, כי הם מאמינים באותה מידה גם לקונספירציות ולשקרים שנתניהו מפיץ על גדעון סער שרקח עם הנשיא מזימה לגנוב שלטון, על המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שמנוהלים בידי הקרן החדשה וחברו יחד לתפור תיקים על נתניהו כדי לבצע הפיכה וכו' וכו' וכו'. ונתניהו פועל לכך שאותם המונים ייצאו לרחובות ביום דינו.
(בהזדמנות זאת, אני רוצה גם להסתייג מהסרטון של הרשימה שלי בנושא עקירת גוש קטיף. בין האשמים בהתנתקות הוצגו גם השרים גלנט ומירי רגב. אמנם הם השתתפו בפועל בעקירה, אך כאנשי צבא. גלנט היה המזכיר הצבאי של שרון ומירי רגב דוברת צה"ל. כחיילים זה היה תפקידם, ואין לבקר אותם על כך שביצעו את החלטות הדרג המדיני).
 
* הונאת בחירות – הן בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" והן עמוס הראל ב"הארץ" חוזרים בסופשבוע למו"מ שניהלו נתניהו וציפי לבני עם ארה"ב והרש"פ על תכנית קרי. שניהם ציינו את העובדה שהמתנגד התקיף להסכמות אליהן הם הגיעו היה שר הביטחון בוגי יעלון. הראל מפרט יותר מה גרם לעמדתו הנחרצת של יעלון – הנכונות של נתניהו ולבני לנסיגה מרוב שטחי יו"ש ומבקעת הירדן. הוא מציין שיעלון יצר משבר עם הממשל האמריקאי כדי לסכל את ההסכם ואסר על צה"ל להשלים תוכנית היערכות ביטחונית לנסיגה כזו.
זו היתה עמדתו של יעלון לפני חמש שנים. והיום? אני יכול להעיד מקרוב, שלא היתה אף שיחה עימו שבה השתתפתי, שהוא לא ציין בגאווה שהוא היה זה שנשכב על הגדר כדי להגן על בקעת הירדן ועל ההתיישבות בה.
המסגרת שלתוכה הכניס בן דרור את הסיפור, היא המידע שהגיע אליו על תוכנית השלום של טראמפ, שכנראה אינה בדיוק תוכנית הליכוד, בלשון המעטה. לטענתו, נתניהו מודע לפרטי התוכנית ומסכים לה. הוא מזכיר שבנט, שגם אליו הגיע מידע על התוכנית, כבר הודיע שיתנגד. הוא מציין שנתניהו דאג לכך שהתוכנית לא תפורסם לפני הבחירות בישראל, כדי לא להביך אותו ולא להזיק לו בקרב מצביעי הימין. משמעות הדבר היא מהלך של הונאת בחירות של נתניהו, בסיוע של טראמפ.
בן דרור מעריך, שפרסום התוכנית יחולל שינויים במערכת הפוליטית בישראל. מצד אחד נתק בין נתניהו לימין האידיאולוגי, שימהר לשלוף את סיסמאות "עומק העקירה כעומק החקירה," והוא צופה גם פיצול בין "חוסן לישראל" בראשות גנץ לתל"ם בראשות יעלון. גם במאמרו של עמוס הראל, סיפור המו"מ מלפני 5 שנים היה במסגרת של הצגת הפערים בין יעלון לגנץ, שהיה רמטכ"ל באותם הימים.
איני מתיימר לנבא איך ישפיע פרסום תוכנית טראמפ על המערכת הפוליטית, אך דעתי היא שאין כל פרטנר להסכם שלום עם ישראל, כיוון שהפלשתינאים מסרבים להשלים עם קיומה של ישראל ולכן דבקים במימוש "זכות" השיבה. ולכן, מוטב למצוא נוסחה שתגשר על הפערים האידיאולוגיים בחברה הישראלית, ולא להעמיק את הפיצול בשל תוכנית חסרת סיכוי.
הדבר החמור העולה ממאמרו של בן דרור ימיני, הוא הונאת הציבור הישראלי, בהסתרת תוכנית טראמפ ודחיית פרסומה עד אחרי הבחירות. על הציבור הישראלי לתבוע מנתניהו להציג את התוכנית ולהבהיר איך בכוונתו להגיב עליה.
 
* כל אב עברי – ידע כל אב עברי שבניו הלוחמים אינם הופכים סטטיסטים בתעמולת בחירות.
 
* לא מבין – כחלון אמר בראיון לגל"צ שאינו מבין למה נתניהו נטש את מדיניות העמימות שכל כך הוכיחה את עצמה. לא מבין למה?! הוא מבין היטב.
 
* במי תמכו הליכודניקים החדשים – לאחר הפריימריז בליכוד, הסבירו חסידי נתניהו את התמיכה הגדולה בסער, על אף ניסיונו הבוטה של נתניהו לחסל אותו באמצעות עלילה מכוערת, בהצבעתם של "הליכודניקים החדשים", שהוצגו כסוסים טרויאנים בליכוד. עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיפר, שהליכודניקים החדשים דווקא לא תמכו בסער (וגם לא בארדן), ולעומת זאת הם תמכו באדלשטיין ובישראל כץ.
 
* חמוצים – גדעון לוי ביום רע במיוחד, אינו מתאר את מדינת ישראל באופן מפלצתי כמו חסידי נתניהו. הם מציגים את ישראל כמדינת משטרה, שבה המשטרה, הפרקליטות, רשות המסים, בתי המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, צה"ל והשב"כ כפופים למאפיה שמנוהלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ששותלת בהם ססססססמולנים מוסווים כמו אלשייך ומנדלבליט כדי לבצע הפיכה נגד רצון העם. החסידים האלה כל כך חמוצים, ממורמרים, נרגנים.
 
* נציג האוייב – במודעה שפירסם ב"הארץ" לקראת הפריימריז במרצ, הכריז מוסי רז על עצמו כנציג האוייב הפלשתינאי בכנסת. לא, זה לא היה הניסוח שלו. זה הניסוח שלי. מבחינתו הם אינם אוייב. אך הוא הבטיח להיות נציגם. ולכן, שמחתי מאוד שהוא לא נבחר במקום ריאלי. אני גם מרוצה מניצחונו של אילן גילאון, שהוא לוחם חברתי אמתי.
 
* להכות את הטרור בכיס – ארה"ב חוקקה חוק על פיו ניתן לתבוע מדינות ורשויות שנהנות מסיוע אמריקאי, אם הן עוסקות בטרור. בעקבות החקיקה, הרש"פ ויתרה על קבלת הסיוע האמריקאי. כרשות טרור היא יודעת שתיתבע במיליארדי דולרים, אף יותר מן הסיוע האמריקאי הנדיב.
מה שניתן ללמוד מכך, הוא עד כמה נכון להילחם בטרור באמצעים כלכליים בכלל, ובאמצעות תביעות משפטיות בפרט. התביעות המשפטיות צריכות להיות נגד כל שרשרת הטרור – החל ברש"פ וחמאס כרשויות, ועד למפגע עצמו, משפחתו וסייעניו. כן, גם מי שנתן לו מקלט, מי שהסיע אותו, המטיף שהסית אותו במסגד. זו משימה לאומית, שעל המדינה לקחת על עצמה, ולעמוד מאחורי נפגעי הטרור שיתבעו את המחבלים ומאחורי עמותות החברה האזרחית המובילות את המהלך.
יש לציין שתל"ם תומכת בכך ותפעל לכך בכנסת הבאה ובממשלה הבאה בדרכי חקיקה ופעולה מעשית. יעלון אישית מעורב בכך מאוד גם היום.
* לחזור לכיכר – ראיד רושרוש ממע'ר רוצץ את גולגלתה של חברתו תהילה נגר, מקיבוץ גינוסר, ולא יואשם ברצח, אלא רק בהריגה. אם זה לא רצח, אפשר להוציא את המילה רצח מן המילון. זה הזמן לחזור לכיכר.
 
* שלב הגמר – קרב הבוץ בין אורן חזן ליאיר נתניהו, הוא שלב הגמר בתחרות הישראלי המכוער.
 
* החמ"ל – הצבעתי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" ל"שפיטה". כלומר... מה פירוש "הצבעתי"? אפשר לחשוב שמישהו שואל אותי. הטלפון שלי הופקע למאמץ המלחמתי, והצביע יחד עם אחיו הטלפונים של בני משפחתי ל"שפיטה". והסיכום של בתי הצעירה תמר: "אני מאוכזבת מעם ישראל..."
 
* הלכה רחוק מדי – ל"שפיטה" נחשפתי לראשונה לפני כשנתיים, כששמעתי לראשונה את גרסתה ל"אצא לי השוקה", ונשביתי בקסמיה. הוקסמתי מן השילוב של כישרון שירה (כישרון מוסיקלי, קול מצוין, חוש קצב) עם הומור, יצירתיות, מקוריות. ודווקא כמי שאוהב מוסיקה ערבית, אהבתי את הגרסה הערבית לשיר (ולשירים אחרים) וחשתי שהיא באה מאהבה.
לא יצא לי לראות פעמים רבות את "הכוכב הבא לאירוויזיון", אך מהמעט שראיתי, עמדתי בנוגע ל"שפיטה" מורכבת. כל עוד היא שרה – אני אוהב את ביצועיה. הבעיהי מתחילה כשהיא מדברת. כל שחקן יודע להפריד בין הדמות שהוא מגלם לבין דמותו האמיתית. "שפיטה" ביטלה את ההפרדה הזאת, היא המשיכה את הפרודיה מחוץ לשיר, וגם מחוץ לבמה. למשל, היא התראיינה ל"כאן ב'", וכל ניסיונותיה של אסתי פרז לשאול שאלה את רותם שפי, נדחתה בגסות בפי "שפיטה".
ואם בשירה ניתן לראות אהבה וכבוד לתרבות הערבית, בדמות של "שפיטה" בא לידי ביטוי סטריאוטיפ של דמות וולגרית, גסת רוח ואלימה מילולית. עם כל ה"שאט-אפ" וכד'. ובדיבור, המבטא נשמע לעגני, ומאוד לא אותנטי בשל חוסר היכולת שלה להבחין בין חי"ת וכ"ף, כשהיא אומרת את האות כ"ף כחי"ת גרונית. כל מה שרותם שפי לא היתה מעזה להרשות לעצמה, היא יכולה לעשות מאחורי מסכת "שפיטה". אך בכך היא מלעיגה על הסטריאוטיפ ש"שפיטה" אמורה לייצג.
ערבים רבים אמרו שחשו נפגעים מן הדמות, ולדעתי, בצדק. אני יכול להבין אותם. אני שמח מאוד שהיא לא עלתה לאירוויזיון. בהתחלה בוודאי היא היתה מושכת תשומת לב, בהיותה גימיק, אך מהר מאוד היא הייתה עולה על העצבים. היא היתה מתראיינת, צועקת על המראיינים, משתיקה אותם... אף אחד לא היה מקבל זאת. ומי שמנהלים מסע נגד האירוויזיון בישראל, מטעמי בי.די.אס. בזויים, היו מקבלים תחמושת – הנה, ישראל הגזענית שמשפילה את הערבים וכו'.
הבעיה של "שפיטה" היא שאין היא יודעת גבול. והיא הלכה עם הדמות רחוק מדי. טוב היתה עושה אילו הייתה רותם שפי, ששרה כ"שפיטה".
 
* נועץ מבטים – סיפור מוזר שקרה לי השבוע. נכנסתי לרכב במגרש חנייה, אך לפני שיצאתי, התעכבתי מעט לקריאת מסרונים, תגובות וכו'. לפתע התקרב אליי גבר עבדקן, וסימן לי לפתוח את החלון. "יש איזו בעיה?" הוא שאל. "לא, למה?" – "לא יודע. אתה נועץ בי מבטים כאילו אתה רוצה להרוג אותי." – "חס וחלילה," השבתי, ומיהרתי לסגור את החלון.
 
* הבום של פסח – לקראת צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", היתה לי ישיבה ראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה. הספר היה אמור לצאת ב-1 במרץ, אך נדחה במיספר שבועות, כי ההוצאה החליטה להוציאו בבום השיווקי של פסח. הדבר מעיד על האמונה שלהם בספר ובאטרקטיביות שלו.
ואם אכתוב שאיני מתרגש, בצדק לא תאמינו לי.
 
* ביד הלשון: היש שכר לפעולתך? – פרידתו הצפויה של ח"כ איתן כבל מן הכנסת, תוריד את מפלס השפה העברית בכנסת. העברית של כבל צחה, רהוטה, מדויקת, מבטאו המדויק טבעי ולשונו רבת מִשְׁלָבִים, שזורה במובאות מן התנ"ך ולשון חז"ל.
מכמה ח"כים אנו שומעים, כשהם משיחים על פי תומם, ביטויים כמו "בשער בת רבים", "אחריתו מי ישורנו", "עוד נכונו לו עלילות" וכיו"ב?
בראיון לקלמן & ליברמן ב"כאן", למחרת הפסדו בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אמר כבל באכזבה, שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו "היש שכר לפעולתך?" ובהמשך דבריו שב ואמר שציפה שיהיה שכר לפעולתו.
הציטוט הוא מאחד הפסוקים המכוננים בתרבות ישראל, מתוך נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא): "כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
אורי הייטנר