ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו
חלק שלישי ואחרון

במקרא שלנו (הספר הראשון בהיסטוריה של הדתות שמצהיר על קיומו של אל אחד בלתי נראה) מצויות שלוש בדיות יסודיות שהפכו לדוגמות, ואשר קבעו את גורלנו של עמנו לשבט לאורך מאות ואלפי שנים:
בדייה ראשונה – שיש אנשים אשר רשאים לצטט את אלוהים ולומר בשמו "אנוכי ה' אלוהיך" ו"כה אמר ה'." שום ספר שקדם למקרא לא אמר אמירה דומה. השכנוע של המאמין שבתנ"ך מצוטט למילותיו ולאותיותיו, דבר האל – גורם לכך שלא ניתן לערער אפילו על הדברים האבסורדיים ביותר שבאמירות "האלוהיות" – לכל היותר ניתן לפרש ולרכך. כללי המוסר וחוקי המדינה הם טפלים לחלוטין לדבר האל המצוטט מפיו ממש. מכאן שחובה לרצוח בני אמונה אחרת, לשדוד אותם, להשמיד ולאבד כל מי שמסומן על ידי דבר האל. על-כן, הדמוקרטיה, שהיא הדרך היחידה בה אנשים בני אמונות שונות ומעמדות שונים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת – נחשבת בעיניהם למוקצה מחמת מיאוס.
בדייה שנייה – שיש השגחה פרטית ולאומית מוכחת, וכל אחד מקבל שכר או עונש על פי מעשיו. הטענה חסרת השחר הזאת מצויה בעשרות מקומות במקרא, אך ניסח אותה באופן ברור במיוחד ירמיהו: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו." (י"ז 10). הרי לא יכול להיות היגד יותר מופרך מזה: וכי מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה קיבלו "כפרי מעלליהם"? האם מאות האלפים שנהרגו בפצצת האטום בהירושימה ונגסקי – כולם היו חטאים? האם מאות אלפים שנספו בצונאמי וברעידות אדמה – קיבלו עונש על פשעיהם? וסתם בן אדם שעובר במעבר חצייה, ונהג שיכור דורס אותו – על מה הוא נענש?
קראתי ושמעתי בעניין הזה טענות מסמרות שיער – שהיהודים נרצחו על-ידי הנאצים כי דיברו בשעת התפילה בבית הכנסת, כי התבוללו, כי "עלו בחומה" והיו לציונים. יש הטוענים שהקדוש ברוך הוא עשה עם יהודים אלה חסד, שכן הם לקו בעולם הזה – במקום ללקות בצורה הרבה יותר גרועה בעולם הבא. מסתבר שאין גבול לאבסורדים אליהם מובילה החשיבה הדתית.
בדייה שלישית – שעם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ." (שמות י"ט 5), ובגרסה משופרת: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם." (עמוס ג' 2). כיוון שאין סיכוי לקיים את כל החוקים הדרקוניים שבתורה – הבטחת הנבחרות נותרת במצב של אי-הגשמה נצחית, אבל עובדה זאת איננה מפחיתה מ"גאוות היחידה", זאת המביטה בזלזול אל "עם החמור" – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היא נדרשת להשמיד עמים שהאל ברא מראש כדי שיושמדו מאיש ועד אישה, מזקן ועד יונק (דברים כ' 16-18).
במסגרת "הנבחרוּת" הזאת מקבלים בני ישראל אישור, ואף פקודה לעולל זוועות: הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם (מלכים ב' כ"ג 20, וראו את כל הפרק); עזרא, המנהיג הדתי של העם בימי שיבת ציון, דורש מהמאמינים לגרש את הנשים הנוכריות, ואלה נענים ומכתימים את קורות עם ישראל באחת העוולות הנוראות ביותר – והכול בשמה של "הנבחרות" (עזרא ט'-י'). כל מי שמביט אל קורות העמים, מבחין אילו זוועות המיטו העמים "הנבחרים" על העולם, והעובדה שאחרי חתימת התנ"ך כמעט שלא הידרדרנו לכך, נעוצה בזה שרוב התקופה לא זכינו בה לעצמאות. לא ניתן לחיות במשפחת העמים אם מצהירים על "נבחרות", אפילו תהיה זאת בנוסח של עמוס הנביא. וגם נראה לי שאין זכות לאנשי הדת להתפאר במספר הרב של הגאונים היהודיים בעולם, כי הם לא התבלטו בזכות התורה, שהרי, כידוע, רובם ככולם היו יהודים מתבוללים.
שלוש הבדיות האלו, שהפכו לדוגמות בדת ישראל, הפכו את עמנו לעם סהרורי שאיננו מבחין בין עובדות למשאלת נפש. תעודות היסטוריות לא מעניינות את החרדים, המדע הוא כמעט מוקצה, התקשורת החופשית היא אוייב. הדת מתנגדת לכל קידמה, והמביט ללא פניות בארצות הנשלטות על ידי ממסד דתי – ימצא שם נחשלות ועוני מבהילים, משפט ברברי, והיעדר מינימלי של חופש הפרט.
בפועל ממש הרי לא ניתן לקיים את מצוות התורה בלי עבדים נוכרים, בלי גויים של שבת, או למצער יהודים חילוניים "מקולקלים", אשר ישמשו כ"חמור" לקראת ביאת המשיח. יהודים אינם יכולים להפעיל טורבינות כוח בשבת, להטיס מטוסים בשבת, להשגיח על חוק השבת – לכל אלה אנו זקוקים לגוי. את הירקות והפירות בשנת שמיטה צריך לקנות מגוי, ואלה המקילים מבין אחינו הדתיים – מוכנים שגוי יקנה את כל יבול הארץ באופן פיקטיבי, כפי שהוא אמור לקנות גם את החמץ בפסח. ולא רק זאת, מאות אלפי אנשים (יהודים וגויים, כוהנים וגרושות) אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, כי הנישואין נתונים לחסדם של המוסדות הדתיים. אין עוד מדינה נאורה בעולם שזוג פנויים לא יכולים להינשא בגלל איסורים דתיים. מסתבר שהדתיים, ובעיקר החרדים, אינם רואים כאן שום תקלה, ואם היינו נשמעים לעצותיהם – היינו מגרשים את כל הנוכרים מהארץ, כמו בימי עזרא ונחמיה.
המחנה הדתי, המרבה לדבר גבוהה גבוהה על אהבת ישראל, הוא למעשה המחנה הכי מפולג במדינה – אלה שונאים את אלה, מחרימים זה את זה, מפרסמים זה על זה כתבי שטנה. הדתיים הלאומיים מושמצים על ידי החרדים שאינם מכירים במדינה; הפוסחים על שתי הסעיפים, שאינם מכירים במדינה, אך מוכנים לעשות לה טובה וליהנות מכספיה ושירותיה – אלה מושמצים על ידי שני המחנות. אחר כך יש ליטאים ויש חסידים, ובתוך הליטאים יש אנשי החזון אי"ש ואנשי בריסק, ובתוך החסידות יש חלוקה בין חסידי פולין לחסידי גליציה, הונגריה ורומניה – ולא ניתן למנות את כל החצרות, ורק לשם הטעימה אזכיר את ויז'ניץ וגור ורוז'ין, תולדות אהרן וברסלב ולובביץ' וסאטמר וספינקא ובבא ברוך ו"הרנטן". אחד מעליל על השני ומלשין על השני בפני הרשות כאן ובחו"ל, ולעיתים מתחוללות קטטות המוניות – הכול לשם שמיים – הכול כדי לקיים את הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת!" (במדבר ט"ז 21). ועיקר שכחתי – מרוב אהבת ישראל, מופרדים במגזר הדתי תלמידים אשכנזיים מתלמידים ספרדיים.
אחינו הדתיים מתהדרים תמיד בייחודה של המשפחה היהודית שהגויים בעצמם מוקירים אותה ורואים בה דוגמה ומופת. אלא ש"פנינה חברתית" זאת נגזרת מעבדותה מרצון של האישה העברייה. על פי התורה, האישה היא רכושו של הגבר, כמו העבד, השור והחמור (שמות כ' 14; אגב בשום תעודה מקראית אין רמז שאי פעם בעתיד תיפסק החרפה הזאת שאדם קונה אדם ועושה בו כרצונו). המקרא מחייב טקס משפיל ומבהיל כלפי אישה הנחשדת (בלי ראיות!!!) בניאוף. ארוסה שלא נמצאו לה בתולים – סוקלים אותה, אישה אלמנה שהרה מבלי להינשא מחדש – שורפים אותה.
חז"ל תיקנו רבות מהעוולות האלו וצמצמו מאוד את העונשים הדרקוניים, אך עשו לאישה עוול נורא מבחינה אינטלקטואלית –אסרו על הנשים לעסוק בתורה – רבי אליעזר קבע במסכת סוטה שהמלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות – יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים! ההלכה נקבעה כרבי אליעזר, והרמב"ם ושאר גדולי התורה (עד היום!) קיבלו את הדין הזה כהלכה למשה מסיני.
במסכת שבת דף קנ"ב ע"א כתוב הפסוק הנורא הבא: "...אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה..." – האישה, כמו קטין שוטה, אינה יכולה לשמש עדה, בוודאי שאין להעלות על הדעת שתהיה רב, ומקומה בבית האלוהים מאחורי פרגוד, ובצד האחורי של אוטובוסי המהדרין. והרי יש סימוכין בתורה שבכתב – "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16). עוול נורא שנקבע לדורות!
במאות השנים האחרונות הוסיפו על האישה גזירות שונות כדי לדכא אותה עד עפר: הנדוניה היתה מוטלת על הורי הכלה, וכן כלכלת הזוג הצעיר בשנות הנישואין הראשונות. עד שהזוג עמד ברשות עצמו, האישה (למעשה, עדיין נערה!) היתה כבר מטופלת בשניים שלושה ילדים, ואז כל עול הפרנסה נפל עליה, שכן הבעל יועד ללמוד תורה. בזכות עמלה זה אמורה האישה לזכות לשבת בגן עדן להדום רגליו של בעלה...
לא לחינם מתפלל המאמין כל בוקר "ברוך... שלא עשני אישה," "שלא עשני עבד," "שלא עשני נוכרי" – הכול בנשימה אחת – כי האישה בחברה הדתית היתה במשך דורות, והינה עד היום, עשוקה ומנוצלת בצורה אכזרית. עד היום בחברה החרדית האישה מטפלת בילדים ומפרנסת את הבעל שלומד ב"כולל". הגברים, שאינם משרתים בצבא, "נהרגים באוהלה של תורה," שלימודם ותפילותיהם, כביכול, מגינים עלינו יותר מכל צה"ל (ראינו איך הלימוד והתפילות עזרו במלחמת העולם השנייה!) חיים על חשבון החברה (קצבאות של המדינה, תרומות ונדבות) ועל חשבון האישה, שאמורה להיות "סופרוומן" כדי לשרוד את הגורל שיועד לה.
עבור העומד מן הצד כמוני, החיים האלה של אחינו הדתיים יכולים למלא את הלב כעס, אבל לא תשוקה לחוות את אותה חוויה דתית במחיר של חוסר מוסריות מופלגת.
גם המגזר הדתי לאומי איננו מעורר אהדה גדולה באובססיביות המשיחית שלו שעל מזבחה הם מוכנים לדרוס ברגל גסה את חוקי המדינה ואת שליחיה.
נציגיה הנפלאים של "תורה עם דרך ארץ" בדמותם של ד"ר יוסף בורג ז"ל והרב מלכיאור יבל"א הולכים ומתמעטים, וכבר שנים שלא הצליחו לתת לדעותיהם ביטוי פוליטי. משני צידיהם חוגגת הקיצוניות – שהיא כולה תוצאתה הבלתי ברוכה של החוויה הדתית.
דרך ארוכה עברתי מאותו גילוי מדהים של אחי – והכמיהה לאל חי, שפיעמה בי במשך שנים, הלכה והתפוגגה לנוכח קריאה מפוכחת של הכתובים, ולנוכח העובדות שטפחו על פניי, ואשר רק את חלקן הזכרתי בדבריי כאן.
משה גרנות
סוף