"עם עובד", ספרייה לעם. 2018. 623 עמ'

סוף-סוף סיימתי, במשך שבועות אחדים, את קריאת ספרו האחרון של אלי עמיר המשתרע על מאות עמודים. משימה לא קלה אבל מרתקת. קורותיו של גיבורו נורי, יליד עיראק, בשנתיים-שלוש של נעוריו, טרם הליכתו לצבא – במשמר העמק, בכפר העיוורים בגדרה ובעיקר בירושלים, קורות אלה הכניסו אותי לאווירה מיוחדת של הזדהות עימו, בייחוד בפרקים על ירושלים שהם עיקר הספר, אמנם לפני 1956, השנה שבה מסתיים הרומאן – ואילו אני הגעתי לירושלים כסטודנט למשך שנים אחדות רק ב-1959.

החן של הלוקאליות הירושלמית של השנים שלפני 1967 הוא חלק מן ההיקסמות שלי מהרומאן. דמויות ומקומות, שאני ובני דורי היכרנו בירושלים, כמו גם פנחס שדה בספרו "החיים כמשל" (לופקה. מסעדת טרבולוס ברחוב יפו, ועוד). וגם תיבת העץ עם שמשת הזכוכית בפינת בית המעלות ברחוב קינג ג'ורג', שבה הוצג דרך-קבע צילומו של מרטין בובר בדמות נביא. [אגב, למיטב זיכרוני, מעולם לא הוצגה שם תמונתו של גרשם שלום, ושמו היה כמעט בלתי ידוע לקהל הישראלי הלא-אקדמי והלא-ייקי בשנים ההן. נורי של עמיר ספק אם היה יכול לדעת עליו, אף לא את שמו].

וגם קפה "רחביה", מול בנייני המוסדות הלאומיים ומשרד ראש הממשלה, שאותו החזיקו קרובי-משפחה שלי, רודי ופסיה ברונשטיין, כאשר רודי היה קרוב-משפחתו של ליאון טרוצקי-ברונשטיין.

אבל אלה הן זוטות. חלק מהאווירה הנהדרת, הייתי אומר אפילו מטהרת, של חייו בירושלים של גיבור הספר נורי, בחור נאה וקצת תמים, בעל יצרים בריאים, הנקרע בין משפחתו הבגדדית, האב שירד מגדולתו בישראל, התרבות הערבית-יהודית שעליה גדל – לבין רצונו להיות ישראלי-חדש, כמו ה"צברים", כמו בני-הנוער שהכיר בקיבוץ שבו שהה והתערה תקופת זמן ואפילו עבד כבר על טרקטור, עד שאביו הוציאו משם.

שאיפתו העזה של נורי לרכוש השכלה, להתערות, שאיפה שזוכה להצצה בלתי-רגילה אל מסדרונות הכוח של המדינה הצעירה, כאשר הוא זוכה לשמש כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה בן גוריון, משרד שנמצא עדיין בפינת בנייני המוסדות הלאומיים. הכנסת נמצאת עדיין בבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג'. ושם בפינה מר שטיין מוכר הספרים מוכר לנורי את ספרו של קיקרו לצורך הרצאה של נורי בתיכון הערב שבו הוא לומד. בסרטו הבלתי-נשכח של דוד פרלוב, "ירושלים", מתוארת להפליא ירושלים של התקופה הזו, כמעט כמו מדינת אופרטה.

נורי, כמו אהבתו הגדולה, הצברית המיוחסת מרחביה, מיכל, שדמותה לעיתים קצת לא אמינה, מצד אחד טובה וטהורה מדי ומצד שני מופרעת ונימפומאנית מדי – שתי דמויות מרכזיות אלה לעיתים אינן נראות במאה אחוז דמויות מציאותיות בכל גלגוליהן, ובוודאי יש בעיצובן לא מעט מן הבידיון. בייחוד בדמותה של מיכל. לא הגיוני שאותה מיכל המיוחסת מרחביה תגיע ללמוד בתיכון הערב שבו לומד נורי.

ואולי חלק מן הבידיון הוא גם רוזיטה התאוותנית והמושכת, שמשפחתה דוברת לדינו והיא מגלה לנורי, בעל הלב השבור, את סודות המין הלוהט והבטוח [עם "גומי"], וכל זאת על רקע משפחתה השבורה והאלימה, אימה הבוגדת באביה, האב שמכה את שתיהן, ונוסף עליו "הדוד" שכנראה התעלל מינית בה, ברוזיטה.

אך אלי עמיר מזהיר בפתיחת הספר כי – "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד" – בדרך כלל כותבים כך כאשר יש קשר, ולכן זו אולי הסוואה, ואולי לא-הסוואה – לכך שדברים רבים, כך אכן קרו, אבל בקריאה בספר אנו מאמינים למספר ולנורי – שכל מה שמסופר בו אכן קרה באמת.

דמותו של יצחק נבון, למשל, עוזרו של בן-גוריון, מופיעה בספר כדמות אותנטית, דמות חביבה ביותר, הוא יושב במזנון הקטן של משרד ראש הממשלה ומשוחח עם נורי ללא שום התנשאות – אלי עמיר משתמש כל הזמן בקטעי מציאות שאותם הכיר כנראה מקרוב, ובביוגראפיה שלו-עצמו – כדי לרקום רומאן בידיוני מרתק, שלדעתי אין לראות בו במאה אחוז את תולדות חייו, למרות הקשר הביוגראפי ההדוק.

וזה גם חינו וכוחו הנפלא של הרומאן. הספרות העברית התברכה בספר שהוא נכס לדורות, עיצוב נאמן של תקופה מרתקת בעשור הראשון למדינת ישראל. יש בו הרבה תסכול אך לא שנאה, על משקל – "היזהרו בבני-עניים כי מהם תצא תורה."

אלי עמיר הגשים בחייו הציבוריים והספרותיים את חלומותיו השאפתניים והחיוביים של בן-דמותו נורי בספר – ונעשה חלק מוערך מאוד מהממסד הישראלי שפעם היה "ותיק" והיום הוא כללי. עם זאת, דווקא הרגשתו החריגה של נורי בנעוריו, היותו "זר" עדיין ליישוב ה"ותיק" ועם זאת כבר מנותק-למעשה מהווייתו "היהודית-העיראקית" – נקודת תצפית זו מאפשרת לו לראות אותנו, את ההווייה הישראלית של אז – מבחוץ ומבפנים כאחד, מה שנבצר מאיתנו, בני-דורו, שנולדנו בארץ ובתרבות העברית בלבד. לכן מעניין כל-כך לראות איך "אנחנו" נראינו בעיניו.

אהוד בן עזר