המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון. המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעיתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).
זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.
המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.
המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".
במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.
מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.
מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.
הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.
הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.
המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.
ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה, מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.
השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, היתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?
וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפייה תביא אותו לחשבון נפש?
ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש... הפעם ננהג אחרת?
המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.
סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.
בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.
במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תוכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.
חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.
נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים."

2. צרור הערות 31.3.19
* בעד הסדרה – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס, של הקלות וסיוע כלכלי והומניטרי תמורת הפסקת אש. זאת, בתנאי שתהיה זו הפסקת אש אמיתית, בשונה מעשרות הפסקות האש בשנה האחרונה, שהיו הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. הפסקת אש פירושה שאין הצתות, לא בלונים ולא עפיפונים, לא רימונים ולא מטענים, לא רימוני הלם, לא פגיעה בגדר, לא צעדות "שיבה". בקיצור – הפסקת אש מוחלטת.
ותנאי נוסף – שיהיה ברור שכל הפרה תיענה בהפסקה של כל סיוע, כולל סגירה הרמטית של הגדר והפסקה של מעבר מאות משאיות האספקה שעוברות לרצועת עזה מדי יום. ישוגר בלון – למחרת סגר מוחלט.

* טעות שכזו – לטענת חמאס, הטיל ששוגר למשמרת נפלט בטעות, בתגובה לאירועים בכלא קציעות.

* תזכורת – יחיא סינואר, ראש החמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט.

* שמאל חלש – מודעת תעמולה של הליכוד מציגה את רשימת כחול לבן, ובאמצעות רסיסי אמירות של כל מועמד, שנאמרו או לא בעשרות השנים האחרונות, מובילה למסקנה ש"כחול לבן" היא שמאל חלש.
יפה מאוד.
עכשיו ננסה את הפטנט הדמגוגי הזה על רשימת הליכוד.
מס' 1 בנימין נתניהו – נסוג כמעט מכל חברון, לחץ בחום ובחיוכים את ידיו של ערפאת וכינה אותו "ידידי ושותפי", חתם על הסכם וואי על נסיגה מ-13% משטחי יו"ש, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד האב, תמך בעקירת גוש קטיף והצביע בעד המהלך בהצבעות בממשלה ובכנסת, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד הבן, תמך בהקמת מדינה פלשתינאית בנאום בר אילן, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, שיחרר מחבלים רבים סתם ככה בתור מחוות לפלשתינאים, התרפס בפני ארדואן והתנצל בפניו על התוקפנות הטורקית נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים, מנהל מדיניות הבלגה והכלה על טרור ההצתות במשך שנה ומביא להסלמה הולכת וגוברת, פינה את עמונה, לא פינה את חאן אל אחמר, לא עושה כלום בנושא הטרור החקלאי, התקפל במשבר המגנומטרים, הסכים לנסיגה מרוב יו"ש ובקעת הירדן במו"מ על תוכנית קרי, משלם מידי חודש פרוטקשן לחמאס.
מס' 2... בעצם, יש עוד צורך?
ביבי. שמאל. חלש.

* מטורפים – סרטון תעמולה של מר"צ שקשקש על אקיבוש הציג מצג שבו עזה (היא כידוע קבושה עדיין...) מתוארת בצורת מחנה אושוויץ. בעקבות הסערה הוסר הסרטון מן האתר, ונאמר שהמפלגה מתנערת... יוזמה של פעיל אחד... את השיטה הזאת היה להם ממי ללמוד.
ובאותו אזור חיוג אידיאולוגי – למחרת, בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה של "יש גבול", המצטטת דברי בלע ושטנה של ישעיהו לייבוביץ' על כך שאקיבוש יוביל לנאציפיקציה של ישראל.
מטורפים.
עוד ביטוי להקצנה המטורפת בשמאלימין הרדיקלי בישראל. הדיכוטומיה בין שמאל וימין בישראל, דוחקת כל מחנה אחרי שוליו המטורפים.
הגיעה העת לחיזוקו של המרכז הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי השפוי, שישבור את דיכוטומיית השמאל ימין ויחזיר את מדינת ישראל לתלם.

* שוויון בפני החוק – עקרון יסוד במדינת חוק, הוא שהכל שווים בפני החוק.
אם יש עילה לבדיקה הנוגעת לגנץ בעקבות דו"ח המבקר, חזקה על היועמ"ש שהוא יחליט על כך, ללא פניות וללא משוא פנים.
דרישה לחקירה של מפלגה פוליטית ערב בחירות, כמובן שאינה עילה כזאת. לא כל שכן, כאשר מדובר במפלגה הטובלת ושרץ בידיה – העומד בראשה הוא מושחת, השקוע עד צוואר בכתב אשמות כבדים מאוד בפלילים, כולל עבירת שוחד, ומוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.
מאז ומתמיד הקפידו היועמ"שים לא לפתוח בחקירה סמוך לבחירות. לכן, למשל, מנדלבליט טרם דן על אפשרות של בדיקת החשדות החדשים נגד נתניהו בפרשת הצוללות, ובצדק. גם הליכוד יודע זאת, ולכן קריאתו לחקירה מיידית של גנץ אינה אלא ספין, שנועד לפרנס את הכזב הדמגוגי אודות "אכיפה בררנית", כביכול.
אחרי הבחירות יבחן מנדלבליט את הסוגיה ויחליט אם יש מקום לבדיקה. אין לי ספק שכל החלטה שלו תהיה עניינית ומקצועית.
אני מצהיר, לפחות בשם עצמי, שכל אימת שיעמוד קונפליקט בין החוק וטוהר המידות לבין כל שיקול פוליטי או השתייכות מפלגתית – תמיד מחוייבותי תהיה לחוק ולטוהר המידות.
ההערכה שלי? אין כל יסוד אפילו לבדיקה (שלפני חקירה). אך זו אינה הערכה מקצועית. אני סומך על שיקול דעתו של מנדלבליט.

* כלב ליקק אדם – הכותרת הראשית ב-ynet הוקדשה להודעת האיחוד האירופי שאינו מכיר בריבונות ישראל על הגולן. איזה שיקול עיתונאי מצדיק את הצבת הידיעה הלא חשובה הזאת, "כלב ליקק אדם", בכותרת ראשית? האיחוד לא הכיר אתמול וממשיך לא להכיר גם היום. אם חלילה מדינה שמכירה היתה מבטלת את הכרתה, זו היתה חדשה מעניינת. מדינה שלא הכירה והחליטה להכיר – זו חדשה מעניינת.
השבוע הכירה ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן – זו ידיעה היסטורית. השבוע הודיעה רומניה שתעביר את שגרירותה לירושלים – זו ידיעה חשובה. בסדר, אז סוריה, איראן, טורקיה, האיחוד האירופי ורוסיה ממשיכים לא להכיר.
עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. חלפו 52 שנה מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בגולן ו-37 שנה מאז סיפוח הגולן לריבונות ישראל עד ההכרה האמריקאית. יש לנו סבלנות, נמשיך להעמיק את אחיזתנו בגולן, וגם האיחוד האירופי יכיר בכך.

* החלטת הריבון – עם כל הכבוד למרדכי קידר, ויש כבוד, הוא שוגה לחלוטין בטענתו, שרק הסכם שלום עם סוריה שיאושר בידי מועצת הביטחון של האו"ם יוכל להעניק לנו ריבונות על הגולן. לשיטתו, ירושלים, כולל מערב העיר, לא רק שאינה בירת ישראל, היא אינה בריבונות ישראל כחוק. וכן כל השטחים שמעבר לגבולות החלוקה, כולל יפו, לוד ורמלה, הגליל המערבי ועוד.
בדבר אחד הוא צודק – הכרזת טראמפ אינה מחילה את הריבונות על הגולן.
את הריבונות הישראלית על הגולן החיל המוסד הריבון בישראל – הכנסת. ומרגע החלטתה, הגולן הוא בריבונות ישראלית, עם או בלי הכרה בינלאומית. וגם בג"צ קיבל החלטות ברוח זו.

* שו"ת – נשאלתי: מה המשמעות של הצהרת טראמפ? נשיא אחד הכריז כך, מחר יבוא נשיא אחר ויחליט אחרת. מה אתה מתרגש?
תשובתי: גם לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן, נאמר שהרי אפשר לבטל את החוק, ואפשר לסגת למרות החוק וכו'. וזה נכון. אך היה זה עוד נדבך חשוב מאוד. הפך את הגולן משטח מוחזק לאזור של המדינה. ובינתיים הוא היה בסיס לחקיקות נוספות, ובראשן חוק יסוד משאל עם, שמתנה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל ברוב של לפחות 61 ח"כים + משאל עם. וכו' וכו'. ועדיין אפשר לומר שניתן לבטל את חוק יסוד משאל עם ואת חוק הגולן ולסגת מהגולן אם יהיה לכך רוב.
הוא הדין בהצהרת טראמפ. נכון, נשיא בעתיד עלול לבטל אותה. אבל ביטול צו נשיאותי הוא דבר נדיר ביותר. בוודאי שקיומו של צו כזה יקשה מאוד על נשיא לפעול בניגוד לו, ולבטח קשה יותר מאשר אלמלא היתה הכרזה כזאת. כעת עלינו לפעול לחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה דו מפלגתית. זה לא בשמיים. אני מאמין בדונם ועוד דונם, עז ועוד עז, חוק ועוד חוק, הכרזה ועוד הכרזה – כך אנו מעמיקים באופן יסודי את אחיזתנו בגולן.

* למי הצביעו בוחרי הדרך השלישית? – עמית סגל כתב בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על "הדרך השלישית", מפלגת המרכז שקמה מתוך המאבק על הגולן בידי יהודה הראל, ורצה לכנסת ב-1996 בראשות אביגדור קהלני. היא זכתה באותן בחירות ב-4 מנדטים. בבחירות ההן היתה הצבעה מפוצלת לראשות הממשלה ולכנסת. לטענת עמית סגל, "תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך."
הוא טועה. אכן, בקרב הנהגת המפלגה, הרוב בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, אף שבאו מתנועת העבודה. גם אני נהגתי כך. אולם על פי סקרי העומק, הבוחרים נהגו אחרת – כ-75% בחרו בפרס לראשות הממשלה, ובדרך השלישית – כדי לחשק אותו בנושא הגולן ובקעת הירדן, ורק רבע תמכו בנתניהו.

* יומו הגדול של יהודה – השבוע יצא לאור ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה". סיפורו של יהודה הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן (ושל עוד כמה וכמה דברים חשובים).
לאור אירועי השבוע – ההכרה הנשיאותית של ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, בחרתי לספר בקצרה על נושא לו הוקדש פרק בספר – חוק הגולן. החוק שבו הכירה ארה"ב באיחור של 37 שנים.
היוזם והדוחף של החוק היה יהודה הראל. יהודה עלה לגולן והנהיג את ההתיישבות בגולן מתוך אמונה יוקדת בציונות המעשית וזלזול בציונות המדינית. אולם לאחר ההחלטה לסגת מסיני ולעקור את יישובינו בסיני, הוא הגיע להכרה שאי אפשר להתקדם כשמדדים רק על רגל אחת – הציונות המעשית. יש לצעוד על שתי רגליים – הציונות המעשית והציונות המדינית. כדי להבטיח את האחיזה בשטח, אין די בהתיישבות, יש צורך גם בריבונות. וכך, לאחר הצהרה של שר החוץ משה דיין שההסכם עם מצרים יהיה המודל להסכם עם סוריה, הוא כינס את ועד יישובי הגולן והוביל החלטה על מאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. הוא גייס את שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, הציע אותו ליו"ר הוועד, ויחד הם הובילו מאבק ארצי מתוחכם, מוצלח מאוד, שכותרתו: אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל. לב המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומה לראש הממשלה שקראה להחלת הריבונות על הגולן. מאבק של שנתיים וחצי הסתיים בדצמבר 1981, כאשר בגין הוביל בשלוש קריאות ביום אחד, את חוק הגולן, שהתקבל ברוב גדול.
יהודה הוביל את המהלך, במקביל להיותו ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולעבודתו כמשווק טוף מרום גולן.
מתוך הספר: "ה-14 בדצמבר 1981, היום בו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. הוא היה בנסיעה לשיווק טוף בגליל המערבי. הוא לא ידע דבר. לפתע שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל העלאת החוק להצבעה בשלוש קריאות. הוא זוכר היטב את התדהמה שלו. הוא סובב את מכוניתו באחת והחל לדהור לירושלים, קיבל דו"ח על מהירות, אך החמיץ את שעת ההצבעה. במקום זאת יצא לחגוג עם חבריו במסעדה, וכתב מאמר חגיגי לעיתון 'דבר'. לצידו, בעמוד הראשון של העיתון, הופיע מאמר נגד של עמוס עוז, לפיו, בעקבות החוק חוגגות דמשק ובגדד."
כמה פאתטי... דמשק ובגדד חוגגות...

* מחורצים עצי הזית – יומיים לאחר שספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" יצא מהתנור, הרציתי במועדון "בוקר טוב" של ותיקי נהלל על הספר.
להגדיר "ותיקים"?
"נולדה לי הנינה ה-17."
"אֶה, לי יש כבר 22."
כשסיפרתי שיהודה נולד ב-1934 התגובה היתה: "ילד."
היה זה לי עונג וכבוד להרצות (לא בפעם הראשונה) בפני ותיקי נהלל. מי כמוהם יודעים ומבינים התיישבות מהי, ואת הדברים עליהם אני מספר, אין מי שמבין כמותם. וכשהבטתי בהם, נזכרתי בשורה הנפלאה של רחל שפירא: "מחורצים עצי הזית, כפני הוותיקים."

* ביד הלשון: יחדה – הגורם שיזם, הוביל ודחף, מול ההנהגות בישראל ובארה"ב, את רעיון ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן, הוא היחדה למען הגולן, בראשות צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד "כחול לבן" לכנסת.
ומה זו יחדה? קואליציה, על פי הצעת האקדמיה.
המילה הזו לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים. אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן. אני אוהב את החידוש הזה ומקווה שיתפוס.
ומה החידוש העברי לאופוזיציה? נגדה.
אורי הייטנר