כאשר בגין עלה לשלטון, רבים בציבור, בתנועת העבודה, הפחידו ששלטונו ישים קץ לדמוקרטיה.
קרה ההיפך. הדמוקרטיה רק התעצמה בעקבות המהפך. ומאז היא הולכת ומתעצמת. עצם חילופי השלטון, אחרי שלטון ממושך מדי, שככל שלטון ממושך הוא הסתאב, גרם לכך. אך זו מגמה עקבית מאז קום המדינה. ישראל של שנות השישים היתה דמוקרטית וליברלית יותר מזו של שנות החמישים. ישראל של שנות השבעים היתה דמוקרטית וליברלית יותר מזו של שנות השישים, וכן הלאה וכן הלאה, עד היום. הדבר נכון על פי כל פרמטר, כולל חופש העיתונות, היעדר צנזורה על סרטים ומחזות ועוד ועוד. התהליך הזה נמשך מכנסת לכנסת, מממשלה לממשלה, כולל שישה מהפכים שלטוניים דמוקרטיים. היו כמובן ירידות בעליה, כמו בתקופת ההתנתקות, שבלשון המעטה תהליך ההחלטה עליה לא היה מופת של דמוקרטיה. אך הכיוון הכללי עקבי. גם בעשור האחרון, תחת שלטון נתניהו.
אבל כעת, אני חושש בהחלט שיש סכנה ממשית של פגיעה בצביונה הדמוקרטי של ישראל. כאשר אני מציב אמירה כזאת, אחרי הסקירה ההיסטורית שהצגתי, אני מזמין שאלת תמיהה, האם אין זו שוב זעקת "זאב זאב!" – כמו במקרים קודמים. ייתכן. אבל בסיפור "זאב, זאב," בסוף בא הזאב, כזכור. חוששני שהפעם באמת בא הזאב.
לא, איני חושש ממשטר דיקטטורי במובן הקלאסי של המושג. זה לא יקרה. אני מדבר על שחיקה חמורה של הדמוקרטיה. זאת, כיוון שבניגוד לעבר, בניגוד לליכוד של בגין ושמיר ואפילו בניגוד לליכוד של נתניהו עד לאחרונה – נתניהו מנסה ליצור מהפכת עומק במושג הדמוקרטיה הישראלית.
בכישרון רב, לאחר ארבעים שנות הגמוניה של הליכוד ויותר משני עשורים מאז נבחר לראשונה לראשות הממשלה, מצליח נתניהו, ראש הממשלה החזק ביותר שהיה כאן (ועוצמתו גדולה לאין ערוך מזו של בן גוריון ושל כל ראש ממשלה אחר, אך תקצר היריעה להבהיר את הדברים) – להציג את עצמו כאנטי ממסד, כנציג המקופחים מול ממסד מרושע ואטום, שהוא, כביכול, איזו "מדינת עומק" דמיונית, שקרן זרה מפעילה אותה, וכוללת את המשטרה, את הפרקליטות, את בתי המשפט, את מבקר המדינה, את השב"כ, את רשות המיסים, את "התקשורת" (שהיא כביכול מקשה אחת) וכו'.
הוא הצליח להטמיע בקרב רוב הציבור את תאוריית הקונספירציה חסרת השחר של "מדינת העומק", שחותרת תחת רצון העם, ומנסה להפיל את השלטון הרצוי על העם ושנבחר בידי העם, באמצעות "תפירת תיקים" כביכול, והתגייסות המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט להפיל אותו. וגם כאשר בראש המשטרה ובראש התביעה ובתפקיד מבקר המדינה עומדים אנשים שנתניהו עצמו מינה, ולפחות השניים הראשונים מזוהים מאוד עם דרכו הפוליטית – הוא הצליח להטמיע בקרב רוב הציבור את הטענה שגם הם חלק מאותה קונספירציה.
באמצעות מערכת משומנת ורבת שנים של פולחן אישיות, הצליח נתניהו לבצר לעצמו מעמד רם ונישא, כמי שאין לו תחליף ואין לו מחליפים. הוא גימד ומגמד כל בכיר בליכוד, מזלזל בו ומביא את הציבור המאמין בו לזלזל בו, כדי לקבע את מעמדו כגוליבר בארץ הגמדים. הוא אינו ממנה ממלא מקום, לא סגן ראש הממשלה, וככל שהדבר בידיו – גם לא שר ביטחון ולא שר חוץ, כדי שחלילה אדם אחר לא יהיה מזוהה כמדינאי או חמור מכך, ירכוש ניסיון מדיני. הוא משפיל את עמיתיו ורוקח עלילות שווא עליהם, כפי שעשה לגדעון סער. הוא נלחם בנשיא המדינה – אדם שהוא סמל הממלכתיות, מעליל עליו עלילות ומשסה נגדו את הציבור. והוא נושא מסר על פיו הדמוקרטיה מצטמצמת למושג אחר – רצון הרוב. וכיוון שהוא נבחר, הוא מגלם את רצון הרוב.
רצון הרוב הוא רצון העם, ולכן הוא התגלמות רצון העם. ואם הוא מגלם את רצון העם – כל דבר שהוא עושה, מבטא את רצון העם. ואם הוא מושחת – השחיתות היא רצון העם. העם בחר בו – סימן שהעם מוכן שיקבל "מתנות", למשל, ולכל המעשים, כולל שוחד, שבהם הוא חשוד, לאחר חקירה יסודית של המשטרה והפרקליטות. אז מיהם המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ובתי המשפט? מי בחר בהם? את מי הם מייצגים, שהם מעזים לפעול נגד רצון העם?
זהו עיוות של הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך היא גם שלטון החוק, היא גם שוויון בפני החוק, ורצון העם אינו יכול להכשיר שחיתות. השתתת הדמוקרטיה אך ורק על העיקרון של שלטון הרוב, כך שהמנהיג עומד מעל החוק ויכול לעשות רצונו, היא סכנה לדמוקרטיה.
אם הרוב יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולהשליט דיקטטורה – זו לא תהיה החלטה דמוקרטית, גם אם זה רצון הרוב. אנחנו לא שם, כמובן. אך באותה מידה, רצון הרוב אינו יכול לבטל את מדינת החוק ולא להכשיר את השחיתות.
אני מודאג. ויותר משאני מודאג מהשלטון, אני מודאג מן החברה. אזרח חופשי לעולם לא ישלים עם שחיתות. הוא יילחם נגד שחיתות, בעיקר במחנה הפוליטי שלו. הוא יתמוך בחקירה חופשית, ללא הפחדה, של חשדות לשחיתות ובמיצוי הדין עם הנהגה מושחתת. הם לא יקלו ראש בנוסח "מה, כבר אסור לקבל מתנות?... כולה סיגר מחבר... חמגשיות... 2.5 כתבות," ולא יקנו מעשיות בדים בנוסח "לא ביבי לא חוקרים" וכד'.
השלטון משחית, שלטון ממושך מסתאב, והפיתויים העומדים בפני בעל השררה רבים. ולא כל מנהיג יודע לכבוש את יצרו ולעמוד בפיתוי. יש מנהיגים שהערכים והמוסר שלהם, הם המחסום השומר עליהם מפני הפיתוי. לא כולם. וכנגד האחרים, ניצבת דעת הקהל, של אזרחים שאינם מוכנים להשלים עם השחיתות. והם עומדים מאחורי העיתונות החוקרת, גורמי החקירה והאכיפה, ביקורת המדינה ומערכת המשפט, שמגינה על הציבור מפני שלטון מושחת.
מדינה שהעומד בראשה מוֹעֵד, אינה מדינה מושחתת. מדינה שהציבור בה מקבל זאת כנורמה, עלולה להיות מדינה מושחתת. מדינה מושחתת אינה דמוקרטיה אמתית.
ולכן אני מודאג. מודאג מאוד.

[אהוד: בעוד כעשר שנים, ושתי מערכות בחירות נוספות, יבואו לקיצן בערעורים בעליון העלילות המשפטיות נגד נתניהו והוא ייצא זכאי. התקשורת ואנשים כמוך מפחידים את הציבור מפניו, אבל במעט מאוד מדינות דמוקרטיות היו בחירות שקטות, ממש באווירה של חג, כמו בישראל השבוע. בלי שום אלימות. עם ישראל חכם. הוא יודע מה טיבה של מערכת המשפט. הוא יודע שאפשר להרוס כמעט כל אדם, ובייחוד פוליטיקאי במדינה דמוקרטית – על ידי הגשת תביעות סרק נגדו. לכן החלק המכריע בעם תומך בנתניהו, ואין שום סכנה ממנו לדמוקרטיה הישראלית. אנשים כמוך מפחידים את עצמם ונהנים מההיסטריה שהם מנסים ליצור סביב ההרס-כביכול של הדמוקרטיה הישראלית. מרבית מדינות העולם יכולות רק לקנא בנו ובדמוקרטיה שלנו. עכשיו נותר לראות מה יקרה ל"כחול-לבן" בארבע שנות האופוזיציה שלהן. החבורה הזו עלולה להתפורר וחלק ממנה עשוי אפילו להצטרף לממשלת נתניהו].

2. צרור הערות 10.4.19

* התקווה – בבוקר יום הבחירות נהרתי בהמוניי לקלפי והצבעתי פה אחד: פה. כחול לבן.
אני מייחל לחילופי שלטון. אבל להרבה יותר מחילופי שלטון. לשינוי חברתי ותרבותי, לאיחוי הקרעים, להנהגה אחראית שלנגד עיניה שלום בתוכנו, איחוי הקרעים והשסעים בעם, שינוי השיח הציבורי, לכידות לאומית שהיא תנאי הכרחי לחוסן לאומי.
לא החלפת ממשלת ימין בממשלת שמאל, אלא בממשלת מרכז. ממשלה שכחול לבן במרכזה, ומפלגות ימין ושמאל בצדדיה.
(הערה זו נכתבת לפני פרסום המדגמים).

* לא להיות נמהרים – ההישג של כחול לבן – אדיר. אבל אין זה אומר דבר לגבי זהותו של ראש הממשלה. אם הייתי יכול לייעץ לגנץ, הייתי מציע לו לא להזדרז בהצהרות, שעלולות להיות פאתטיות כמו של פרס ב-1981 וב-1996.

* נאום של ראש ממשלה – כנראה שגנץ לא יהיה ראש הממשלה. מוקדם לתפור חליפות. אבל נאומו היה נאום של מי שיכול היה להיות ראש ממשלה אחר, ראש ממשלה ממלכתי, ראש ממשלה מאחד ומלכד, ראש ממשלה של כל החברה הישראלית. היפוכו של נתניהו.

* היהפוך כושי עורו? – בנאום הניצחון שלו, נתניהו הכריז שיהיה ראש הממשלה של כולם. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?!

* הערכתי הריאלית – אם גוש הליכוד / ימין / חרדים יקבל 61 ח"כים, כמו במדגמים של ערוצים 11 ו-13, נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אם הגוש הזה יקבל 60 מנדטים, כמו במדגם המקורי של ערוץ 12 (לפני העדכון), ומטה – גנץ ירכיב את הממשלה. אם גנץ ירכיב את הממשלה, היא תכלול מפלגות מן הגוש של נתניהו. הממשלה האידיאלית היתה יכולה להיות ממשלת אחדות – אבל לא עם נתניהו.
למרבה הצער – התרחיש הריאלי הוא ניצחון של נתניהו.

* שמחה – על פי התוצאות המסתמנות, יש לתל"ם 5-6 ח"כים. הישג גדול ומשמח מאוד.

* הערכה – אלמלא הרוטציה, כחול לבן היתה מגיעה ל-40 מנדטים.

* מרצ 2 – התבוסה הקשה של מפלגת העבודה מחייבת אותה לחשבון נפש. חשבון נפש אינו החלפת היו"ר, כדרכה, אלא בחינת הדרך. תוצאות הבחירות עדיין אינן מלמדות מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל הן מוכיחות שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז. הלקח של מפלגת העבודה, הוא שהמפלגה שבחרה להיות מרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, היתה למרצ 2 גם מבחינה אלקטורלית.

* ללא הזיהום הכהניסטי – התוצאה המשמחת – הכנסת אינה מזוהמת בטינופת הכהניסטית. אין בכך כדי לטהר את שרץ ניסיונו הנואל של ראש ממשלה בישראל להציל את הכהניסטים ואת העובדה שהציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* הפתעת הבחירות – הפתעת הבחירות, היא שהפתעת הבחירות "זהות" אינה הפתעת הבחירות.

* האכזבה – מה שמצער אותי (אך לא הפתיע) – העובדה שגשר לא עברה את אחוז החסימה.

* שיוויון אזרחי במדינה יהודית – ר'דיר מריח, מועמדת ברשימת כחול לבן, ומי שעתידה להיות האישה הדרוזית הראשונה בכנסת, ניצבה באומץ מול קהל דרוזי סוער בחורפיש, והבהירה חד משמעית שכחול לבן לא תבטל את חוק הלאום. נקודה. היא הבהירה, שכחול לבן תיתן ביטוי בחוק יסוד לשוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות.
חוק הלאום הוא חשוב מאוד, המעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא נחקק באיחור של שבעים שנה. אין בחוק כל פגיעה, ולו קלה שבקלות, בזכויות הפרט השוות של כל אזרח בישראל. מי שטוען אחרת אינו מכיר את החוק או משקר.
נכון היה לחוקק את חוק הלאום, למרות שהוא אומר את המובן מאליו, ונכון לחוקק את השיוויון לפרט, שאף הוא מובן מאליו. נכון לחוקק אותו גם בשל התחושות של המיעוטים בעקבות חוק הלאום, למרות שאין להן כל הצדקה. ונכון לחוקק אותו גם בשל פעולתו של נתניהו להכנסת התועבה הכהניסטית לכנסת (אני בטוח שנתניהו אישית אינו גזען וסולד מבן גביר ומה שהוא מייצג, אך במלחמת ההישרדות שלו אין לו כמעט מעצורים).
לדעתי, ראוי להכניס את המחויבות לשוויון האזרחי בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשר גם לחוקק חוק נפרד: חוק יסוד השוויון האזרחי (אך זה נראה לי מיותר). הכנסת המחויבות הזו לחוק הלאום אינה נכונה, מהסיבה הפשוטה שהיא אינה קשורה לו, בדיוק כפי שאינה קשורה, למשל, לחוק יסוד מבקר המדינה.
כל הכבוד לר'דיר מריח, מנהיגה אמתית.

* אופורטוניסט – לפני חודשים אחדים, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת (תל"ם – מפלגתו של בוגי יעלון, היום חלק מכחול לבן). בוגי הרכיב את הרשימה, ולא בחר בי למקום ריאלי. התאכזבתי, אך אין לי טענות. אני יודע שחלק משיקוליו היו שיקולים מגדריים ומגזריים, וגם זה לגיטימי. אחד האנשים שהוצבו לפניי, אך לא במקום שבו רצה ולא מקום ריאלי הוא איש עסקים בדואי בנגב – יעקב אבו אלקיאן.
ביום הבחירות הוא יצא בהודעה בוגדנית בפייסבוק שבה קרא להצביע רק למפלגות ערביות.

פאניקה – ראיתי את סרטון הגעוואלד של נתניהו. ראיתי איש בפאניקה. היסטרי.
ואנשים באמת מאמינים לו שמועצת גדולי העיתונות ישבו והחליטו לרמות את הציבור ולספר לו שנתניהו מנצח כדי להרדים אותו בלה בלה בלה.
הם מאמינים שהמדינה בסכנה כיוון שעומדת להיבחר ממשלה של השמאל החלש והערבים, נתמכי איראן, תומכי הסכם הגרעין, המתנגדים לגדר עם מצרים, שהקרן החדשה להשמדת ישראל מפעילה אותם, שבראשם עומד פדופיל פסיכופט, שהולך לאזכרות של מחבלים, שמסכן במזיד את חיילי צה"ל כדי לשמור על חייו של מחבל, שלא יודע לשמור על הטלפון שלו שמצויים בו כל סודות הביטחון של המדינה לצד צילומים פורנוגרפיים של עצמו בועל עזים. ובנוסף לכך הוא גם סטאלין שינהיג כאן רודנות קומוניסטית, שבה היהודים יהיו מיעוט נרדף.

* להלבין את הקשקושים – ערב הבחירות נפוצו בקבוצות הווטסאפ של כחול לבן שמועות / מידע מודיעיני, על כוונה להשחית במזיד פתקי הצבעה של כחול לבן, באמצעות קשקוש בצדם האחורי. אני התייחסתי לכך בביטול, כאל פייק ניוז מטובל בפרנויה. מסתבר שכך אכן קרה, בעשרות קלפיות ברחבי הארץ, עד שנראה כאילו יש יד מכוונת.
טוב שוועדת הבחירות המרכזית החליטה, שכל הפתקים שיש מאחוריהם קשקוש – ייספרו. אסור לאפשר גניבת בחירות.

* מכונת הרג – רוגל אלפר כתב פעמים אחדות שהוא מצביע לטיבי (בסוף כנראה נאלץ להתפשר על החבירה של טיבי עם חד"ש, או אולי יצביע לבל"ד...) – אולם בפשקוויל שלו ביום הבחירות הוא הסביר שהוא מעדיף את נתניהו על פני "מפלגת הגנרלים". את גנץ הוא הגדיר "מכונת הרג". באיזה "גוש" הוא?

* צל"ש לביילין – היו הרבה דברים מכוערים במערכת הבחירות הזאת. אני רוצה להצביע על משהו יפה.
יוסי ביילין הוא בעל טור פובליציסטי פוליטי ב"ישראל היום", מיומו הראשון. הוא מבטא בטורו דרך הפוכה לדרך המרכזית של העיתון. הדבר מעיד לטובה הן על העיתון והן עליו. הוא גם יצא נגד "חוק ישראל היום" האנטי דמוקרטי.
אפשר להבין את רצונו של ביילין להעביר את המסר שלו דווקא לקוראים שרובם מצויים הרחק ממנו. אך דווקא לכן, אני רוצה להצביע על מאמר שפירסם ערב הבחירות. המאמר עסק בחשיבות ההליכה לקלפי, כביטוי לאזרחות טובה, והסביר לקוראיו שמי שלא הולך לבחירות – כאילו תמך ביריביו.
ביילין ידע, כמובן, שרוב הקוראים יצביעו למפלגות רחוקות ממפלגתו (הוא המועמד ה-119 של מרצ). ובכל זאת היה הגון דיו כדי לכתוב זאת.

* קול צף – אני קול צף. התלבטתי בין כחול ללבן והתקשיתי להכריע. בסוף הצבעתי לשניהם.

* צדקתי – לאורך כל מערכת הבחירות טענתי שהכל פתוח וכל תוצאה אפשרית.
כפי שאתם רואים, לא רק צדקתי, אלא דייקתי.

* צודקים – בקלפי יש צודקים וטועים – כל אחד על פי השקפתו. אבל מי שבטוח צדקו, הם ההמונים שנהרו לטייל בנופי הגולן הפורח.

* באיחור אופנתי – "אלוף יאיר גולן משתחרר מצה"ל." הכותרת הזאת היא בדיליי של קרוב לשלוש שנים. היא היתה ראויה להיות הכותרת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו, 2016.
אני מעריך מאוד את תרומתו האדירה של גולן לצה"ל ולמדינת ישראל כלוחם וכקצין. אבל מסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל נדרשות תכונות נוספות, ראיה לאומית כוללת, הבנה אמיתית של תהליכים חברתיים. מי שלא הבין לאיזה נזק הוא גרם לחברה הישראלית, לשיח הישראלי – לגיטימציה לשיח קיצוני, אלים, מתלהם, מתבהם, מתגסס, שהיה עד אותו יום מנת חלקם של שולי השוליים של שולי השוליים של השמאל הרדיקלי (תמונת ראי לשיח הפנאטי של הימין הרדיקלי) ובאיבחת נאום אחד הפך ללגיטימי, למדורת השבט, כמעט למיינסטרים – אינו ראוי לעמוד בראש צה"ל. מי שאינו מבין לאיזה נזק הוא גרם למדינת ישראל בתחמושת שהעניק לגרועים שבשונאיה, שעד היום נתלים בדבריו – "אפילו סגן הרמטכ"ל של ישראל אמר," אינו ראוי לתפקידו.
אילו היתה זו פליטת פה בעידנא דריתחא, ניחא. היה זה נאום כתוב. נאום כנציגו של צה"ל בטקס ממלכתי, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ומאז היה לו די זמן לחזור בו, להתנצל, אך הוא בחר להתחפר ולהתבצר, ובראיון שהעניק לאחרונה אף הגדיר את דבריו "מרוסנים מאוד" (איני רוצה לדמיין מה הוא היה אומר, אילו דבריו היו רק מרוסנים, ולא מרוסנים מאוד). ולכן, ראוי היה להדיח אותו.

* ביד הלשון: עוד חזון למועד – ניצחונו של נתניהו איכזב אותי, בשל מה שהוא מייצג בכל הקשור לדמותה המוסרית של החברה הישראלית. אך איני מיואש. אני מאמין שלא רחוק היום שבו החברה הישראלית תחזור לבסס את עצמה על אדני יושרה, טוהר מידות וניקיון כפיים.
עוד חזון למועד.
ומאין לקוח הביטוי הזה? מספר חבקוק: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר." (חבקוק ב, פסוק ג).
אורי הייטנר