על ספרו של פוצ'ו "בחיי (5),
קורות חייו של צבר מצוי"
הוצאת לשון, 2020, 293 עמ'
מייחסים לפיקאסו את האימרה לפיה האמנות אינה מציגה אמת, אלא מציגה בדייה, שבעדה נחשפת האמת, והנה, בא פוצ'ו המלבב והופך את הקערה על פיה: הוא מתחייב להביא בסדרה האוטוביוגרפית שלו "בחיי" (עד כה 5 כרכים) רק אמת, בלי להסתיר, ובלי סינון, ובכל זאת הקורא מרגיש שלפניו לוויית החן של האמנות בתוספת נימה הומוריסטית שמרנינה את הלב.
הכרך שלפנינו מתאר את קורות חייו של פוצ'ו מהימים האחרונים בכפר גלים, ועד לימים בהם גויס כנהג של גורודיש במלחמת ששת הימים.
שני ניסיונות חשובים התנסה פוצ'ו בתקופה הזאת: הפקת הסרטים "חבורה שכזאת" ו"אולי תרדו שם". בהפקה הראשונה היה קורבן לנכלוליו של בומבה צור, שלקח לעצמו לא רק את הקרדיט, אלא גם את התמלוגים שפוצ'ו היה בטוח שמגיעים לו. בומבה צור רכש בכסף שהשיג וילה בהרצליה, ואילו פוצ'ו נותר עם הרבה מפח נפש. בומבה היה האיש שיזם את ההפקה – קודם חשב על מחזה, אחר כך על סרט, והוא מטרטר את פוצ'ו שיכתוב תסריט, אחר כך שישנה אותו אינספור פעמים בעקבות עיון בתסריט על ידי "מביני דבר". הוא גורם לפוצ'ו שיתפטר מעבודתו בכפר גלים כדי שיוכל להתמסר כולו לסרט. בומבה ממנה את עצמו לעסקן העיקרי של הסרט כשהוא מנטרל את פוצ'ו מהפגישות שלו עם אולפני הסרטה (נבון – "גבע", מרגוט קלאוזנר – "הרצליה"). הוא מגייס במאי, דורש מפוצ'ו לצלם 10 עותקים של התסריט כדי למסור אותם למבקרים, לווה מפוצ'ו כסף כדי לשלם עבור זכויות להוצאת מסדה שהפיקה את הספר "חבורה שכזאת", ספר שעליו מושתת הסרט.
כשההסרטה מתחילה בסופו של דבר בקיבוץ פלמחים, ומגויסים השחקנים גילה אלמגור, בומבה צור, יוסי בנאי, אילי גורליצקי, אבנר חזקיהו ועודד תאומי, בומבה "שוכח" להזמין את פוצ'ו להסרטה, בה היה אמור לקבל תפקיד קטן בסוף הסרט.
כאמור, בומבה צור מרמה את פוצ'ו בתמלוגים שהגיעו לו מהסרט, והוא דאג לעגן את העושק בסעיפים שבחוזה. לבורר, פיטר פריי, לא נותר אלא להצדיק את העושק. הנחמה של פוצ'ו היתה בכך שבעקבות הסרט היתה הצלחה גדולה לספר שנמכר במהדורות רבות.
בניסיון השני של פוצ'ו להפקת הסרט "אולי תרדו שם" הוא משתדל להימנע מהשגיאות שלו בסרט הראשון – הוא לוקח על עצמו את מימון ההפקה (כל חסכונותיו שלו, כסף מפדיון דירה שמכר אביו, ועוד כסף שלווה עבור פרסום בעיתונים). הוא מגייס את השחקנים אורי זוהר, אריק אינשטיין, פופיק, עודד קוטלר, יהודה פוקס ודבורה קידר, שמקבלים סכומים זעומים עבור כל יום הסרטה. שמואל שי לוקח על עצמו את יחסי הציבור (ללא הצלחה), עמנואל בר-קדמא וטלילה בן-זכאי מביאים את דבר הסרט לידיעת קוראי ידיעות אחרונות ומעריב, ומוטקה נאור דואג לפרסום ב"במחנה נח"ל". פוצ'ו מחבר את שיר הנושא "אולי תרדו שם", דובי זלצר מלחין, ובני אמדורסקי שר.
הבעייה הגדולה היתה למצוא אולם קולנוע שיהיה מוכן להקרין את הסרט, וכשנמצא לבסוף אולם קולנוע, לאחר דחייה של שלושה חודשים, הסרט נחל כישלון, והנחמה היחידה היתה שהשיר של פוצ'ו, דובי זלצר ובני אמדורסקי – "אולי תרדו שם", הפך ללהיט ברדיו.
פוצ'ו חש אחראי על הפסד הכסף של אביו שהשקיע בסרט, החל לעבוד בשלוש עבודות כדי להחזיר לאט לאט את החוב, הגם שאביו לא דרש זאת: פוצ'ו עבד בבית החרושת לפלסטיק של חותנו, בנימין מאיר, כתב סיפור בהמשכים ב"הארץ שלנו" וערך סאת פר הגימנסיה הרצליה תחת עינו הפקוחה של המנהל ד"ר ברוך בן-יהודה.
וכן, מקום נכבד בספר תופסות הנשים: נאוה (הידועה לנו מ"בחיי 3" ו"בחיי 4") מצליחה לקבל יום עבודה בתל-אביב כדי לגנוב יחד עם פוצ'ו רגעי התעלסות. פוצ'ו עדיין חולם על חלי, בתו של מנהל כפר גלים, שב"הווה" משרתת בצה"ל בבסיס בטבריה, אבל זה לא מונע ממנו להתעלס עם תלמידת בית ספר בת 17 בשם הילה (פוצ'ו בן 30). בימי ג' פוצ'ו מתייחד עם נאוה, ובשאר הימים עם הילה. היא מאבדת את תומתה עם פוצ'ו בבקתה בחוף אשקלון. אימה של הילה מצליחה להפריד בין השניים, ולהועיד להילה רופא, ש"הוא יותר טוב במיטה" מפוצ'ו. זה לא מפריע לה כעבור שנים להביע צער על כך שלא נישאה דווקא לפוצ'ו.
בסופו של דבר פוצ'ו מתחתן עם בחורה בשם דיצה, בת למשפחה אמידה, ונכדה של שלום מאיר, שמגדל שלום נקרא על שמו. פוצ'ו מספר לנאוה על החתונה, והיא מבקשת לנצל את הזמן הקצר שנותר להתייחדות עימו ("חבל על כל רגע!")
החתונה מתקיימת ברוב פאר בחצר ביתו של הדוד מרדכי (אחיו של בנימין), כשכל ההוצאות, כולל החליפה המהודרת של פוצ'ו, הם על חשבון האחים מאיר, ופוצ'ו נכנס בלבושו המפואר לבריכה שבחצר – אחרי דוד מרדכי.
לפוצ'ו יש לא מעט רגעי חרטה על נישואיו לדיצה: היא מפונקת מאוד, מחפשת סיבות להיות ברוגז. ירח הדבש באילת היה בעיניה "זיפת!" כי בדרך דרומה הוא דיבר כל הדרך עם שתי טרמפיסטיות שלקח למכונית. היא עשויה להעיר אותו בלילה כדי שיביא לה מים, או שיקנה לה בלילה סיגריות, ולטעון כלפי אביה שפוצ'ו אגואיסט. השניים לומדים קולנוע בלונדון, וכשפוצ'ו מבקש להיות פחות פלמ"חניק, ויותר אירופי על ידי כך שהוא מגלח את השפם המיתולוגי שלו – דיצה מטיחה בפניו שבלי שפם הוא אפס!
אחרי שדיצה יולדת את עדנה, ולאחר שלוש שנים את אורי, היא מפגינה חוסר עניין בעינוגי המין, ופוצ'ו מוצא פיצוי אצל כרמלה, שמזמינה אותו לאחר עשר בלילה, ואצל אנבל (שתי הנשים נשואות, ושני השמות שלהן בדויים, ברוך השם!) וכן אצל ג'ינג'ית אחת (שיש לה חולשה כלפי עובד ערבי חתיך), שמבקרת את פוצ'ו בזיכרון יעקב כשהוא מבלה שם בחדר במלון מטעם אגודת הסופרים במסגרת התפנות לכתיבה. וכן, אנבל נכנסת להריון (בעלה עקר!) – ופוצ'ו דואג להפלה אצל גיניקולוג שהיה חבר שלו מהגימנסיה.
אני מודה שהתכווצה לי הבטן כשקראתי על כל הנאפופים האלה של פוצ'ו ושל השותפות שלו, שלפי התיאורים בספר, מדובר בהווי כללי: בומבה צור גונב את אשתו של טייס, המח"ט גורודיש מפעיל אקרובאטיקה שלימה כדי להתייחד עם מזכירה וכו'
וכן, כצפוי, הספר גדוש בהומור: "אליף" (= תלמיד כיתה ראשונה בתיכון של אותם ימים) מנצח בתחרות חליבה את הג'מיל (= תלמיד כיתה שלישית) בחליבה, והסוד: הרשה לפרה להשתין קצת בדלי החלב (עמ' 13-12).
דן אלמגור כותב לאפרים קישון, כביכול בשמו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שיצרף לכתיבה את המשורר ש. שלום, מעשה חסר שחר שגורם לכעס אצל קישון (עמ' 44).
חיים טופול מזמין את פוצ'ו לביתו, אבל מחליף את השלט על הדלת, וגורם לפוצ'ו להתרוצץ חסר נשימה בכל השכונה כדי למצוא להיכן עברו לגור גליה וחיים טופול (עמ' 97-96).
גיזלה, אימא של דיצה, רואה זבוב מעל שולחן הסדר, ומיד מרססת בפליט, מעשה שגורם לבנימין בעלה להתפלץ (עמ' 172).
במסגרת עבודתו של פוצ'ו בעריכת ספר הגימנסיה הוא מוצא בפרוטוקולים של ישיבות המורים הערות כלפי תלמידים שלימים יהיו אושיות התרבות והמדע של ישראל: מי שלימים יהיה פרופסור ושופט עליון, יצחק זמיר – מפריע בשיעורים; מי שלימים יהיה פרופ' מנחם אמיר, חתן פרס ישראל – הוא תלמיד חצוף, ובעל תיק במשטרה; נתן אלתרמן חלש בתלמוד; גדעון האוזנר חלש בזמרה, נתן דונביץ' תלמיד רע מאוד (עמ' 202-201).
המורה צדק קורא לפוצ'ו לביתו כדי להבטיח שבהלוויה שלו יבואו תלמידים, ולא כמו בהלוויה של המורה ליפשיץ, שלא הגיע אליה אף תלמיד לשעבר. הדיון הזה גורם בסופו של דבר לריב בינו לבין אשתו – מי ימות קודם, ומי ידאג להלווייתו של האחר (עמ' 259).
והשיא בספר: הדרך שבה המח"ט גורודיש מאמן את נהגו, פוצ'ו, איך להקביל את פניו של יצחק רבין הרמטכ"ל, וכיצד עליו לפתוח בפניו את הדלת. וכן, כיוון שלא היו מדים נקיים באפסנאות, גורודיש דורש שהמחסנאי ייתן לפוצ'ו את מדיו, וילבש את מדיו המזוהמים.
יש עוד הרבה סיטואציות קומיות בספר, אבל אסתפק בזה, אחרת לא תהיה סיבה לקורא הסקרן לקרוא את הספר המלא והגדוש הזה, שמעורר הרבה אמוציות, וגם לא מעט תמיהות. אני מבטיח לקרוא גם את הכרכים הבאים.
משה גרנות