פרק מתוך הרומאן "שלוש אהבות", 2000

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך.

אהוד בן עזר