אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1584 15/10/2020 כ"ז תשרי התשפ"א
בגיליון:

מאמרים

אסתר רַאבּ

*



תְּמוֹלִי אָרֹךְ
וְכֵן גַּם שִׁלְשׁוֹמַי –
וְאִלּוּ לִי, יֵשׁ עוֹד מָחֳרָת. –
נִפִּיתִי חִטָּה בִּ"טְרִיאֶר"
וְלֹא הָיְתָה כָּמוֹנִי
יוֹדַעַת לְגַלְגֵּל
הַגַּלְגַּל –
כִּי חֲזָקוֹת הָיוּ יָדַי;
זָרַעְתִּי גַּרְעִינֵי
אֹרֶן בֵּין סְלָעִים –
וְהוֹבַלְתִּי עֵדֶר יְלָדִים,
"כְּבָשַׂי",
אֶל נוֹפֵי-הַמּוֹלֶדֶת.
קָרָאתִי בְּשֵׁם כָּל צֶמַח וָפֶרַח
וְאֶת שָׁאוּל וְדָוִד הַמֶּלֶךְ
הִכִּירוּ מִפִּי;
לֶחֶם עֹנִי הָיוּ
רֹב נְעוּרַי;
הַשַּׂלְמָה כְּבוּסָה
וְדַלָּה.
וַאֲנִי –
"בָּרוּךְ ד' יוֹם יוֹם".
הַ"אֲבָרֵךְ" כָּעֵת אֱלֹהִים –
וְאָמוּת?

1968

שִׁיר לָאֶקָלִיפְּטוֹס

גִּזְעֲךָ הַיָּשִׁישׁ הָרָחָב –
אוֹן עֲנָפֶיךָ –
שָׁנִים – עָמְדוּ בְּגֶשֶׁם וָסַעַר,
עָמְדוּ, וְרָאוּנִי גְּדֵלָה מִתְגַּבַּהַת,
לִקְרַאת צַמַּרְתְּךָ –
נוֹשֵׂאת רֹאשִׁי בִּכְמִיהָה
לְאִוְשַׁת עַלְוָתְךָ
שׁוֹאֶפֶת נִיחוֹחַ חַיֶּיךָ
בְּעַרְבֵי קַיִץ דּוֹמְמִים;
מְחַכָּה בַּסְּתָו,
לִנְשִׁירַת קְלִפָּתְךָ –
רֵיחָנִית כְּקִנָּמוֹן,
וְעוֹזֶרֶת לְךָ,
לְקַלְּפָהּ, לְהַשִּׁירָהּ,
לְמַעַן גַּלּוֹת עוֹרְךָ הֶחָדָשׁ –
הַיָּרֹק-לְבַנְבַּן, הָרַעֲנָן –
כְּעוֹר אָדָם;
וּבְהַעַלוֹתְךָ נִצָּהּ בַּסְּתָו
עֵת הַכֹּל יָבֵשׁ מִסָּבִיב –
נִצָּתְךָ הַלְּבָנָה הַשְּׂעִירָה
וְרֵיחָהּ הֶחָרִיף – הָאָטוּם בְּמִקְצָת
הַתְּלוּיָה אֶשְׁכּוֹלוֹת, אֶשְׁכּוֹלוֹת
עַל סַנְסִנֶּיךָ, וְנֶאֱחָזוֹת בָּהֶן
דְּבוֹרִים, וּצְרָעוֹת,
הוֹמוֹת, מְזַמְזְמוֹת,
וְרֵיחָן אַף הוּא
מִתְעָרֵב בְּרֵיחֲךָ
וְ"כוֹבְעֵי"-תִּפְרַחְתְּךָ
הוֹלְכִים וְנוֹשְׁרִים לְרַגְלֶיךָ,
עַל הַחוֹל הָרַךְ –
מְשַׁחְרְרִים אֶת הַנִּצָּה הַשְּׂעִירָה
שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה וַחֲתוּמָה
תּוֹכָן –
וַאֲנִי אוֹסַפְתָּן
וְהֵן יְרֻקּוֹת בְּהִירוֹת,
וְנָאוֹת כַּחֲרוּזִים,
צוֹבֶרֶת גַּלִּים, גַּלִּים,
וְשׁוֹזֶרֶת עַל חוּט –
עֲנָק לְגַרְגֶּרֶת –
הַשְּׁחוּמָה;
וְעָלִים נוֹשְׁרִים אֲדֻמִּים,
אֲרֻכִּים וִיבֵשִׁים –
וְתַחְתָּם, מְלַבְלְבִים
רַכִּים, בְּהִירִים, דַרְכָּם מִסְתַּנֶּנֶת הַשֶּׁמֶשׁ
מִתְנוֹעֲעִים בְּחֵן
לְכָל רוּחַ קַלָּה
בָּאָה מִן הַיָּם;
וְאַנְקוֹרִים מְקַנְּנִים וְרוֹחֲשִׁים
כָּל הַיּוֹם בֵּין בַּדֶּיךָ
וְאֶפְרוֹחַ עָרֹם
נוֹפֵל בַּחֲבָטָה עַל הַחוֹל;
וּמֵעָיו כְּחֻלִּים נִשְׁקָפִים
מִבַּעַד לְעוֹרוֹ הַדַּק.
וְאֶפְרוֹחַ גָּדוֹל יוֹתֵר
אֲשֶׁר גֵּרְשַׁתְהוּ
אִמּוֹ מִן הַקֵּן –
וְהוּא – מַקּוֹרוֹ צָהֹב,
מְנַסֶּה כְּנָפָיו,
לָרִאשׁוֹנָה –
מְנַתֵּר וּמְעוֹפֵף,
וְהֶחָתוּל בְּעִקְּבוֹתָיו;
וּלְעֵת עֶרֶב
עוֹמְדִים הַנִּצִּים
מְרַחֲפִים-וְקוֹפְאִים, בָּאֲוִיר –
סוֹבְבִים אוֹתְךָ וְשׁוֹרְקִים,
וּמְחַפְּשִׂים מְעוֹן-לַיְלָה –
בְּצַמַּרְתְּךָ – גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ;
שְׁנַיִם, שְׁנַיִם הֵם בָּאִים –
לָלוּן בָּעַרְסְלֵי-עֲנָפֶיךָ
הַבְּשׂוּמִים –
וּבָא גַּם זוּג עוֹרְבִים,
מְקַרְקְרִים בְּזַעַף –
מִתְוַכְּחִים אֲרֻכּוֹת,
עַד שֶׁשִּׂיחָם –
הוֹלֵךְ וְהוֹפֵךְ
פִּטְפּוּט שָׁלֵו
שֶׁל יְצוּרִים – אֲחוּזֵי שֵׁנָה
וְאַף אַתָּה רוֹגֵעַ כָּעֵת –
זַלְזַלֶּיךָ הָאֲרֻכִּים, נָעִים לְאַט –
בַּעַלֵי הַכָּנָף יְשֵׁנִים,
יָרֵחַ גָּדוֹל וְזָהֹב,
עוֹלֶה מֵעַל הָרֵי-יְהוּדָה,
וְנוֹטֵל אַף אוֹתְךָ
בִּזְרוֹעוֹתָיו לְתַרְדֵּמַת-
לַיִל – קָסוּם –

1968

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

באבל על מותו של יהושע קנז

אחד מגדולי סופרינו

בן פתח-תקווה
מת בגיל 83 בשנתו, אור ליום שני, 12.10.2020
הלווייתו התקיימה באותו יום בשעה 18.
בבית העלמין ירקון, שער החסד
זיכרוֹ יִנוֹן לעד בספרות העברית
אהוד: "יהושע הוא כמו הירח, תמיד רואים רק את צידו המואר."

ישראל בר-ניר

אבן יסוד של הדמוקרטיה

הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות

נבצרות, מדוע ולמה, ומדוע עכשיו?

למרות המשתמע מהכותרת, המאמר הנוכחי אינו עוסק ברעיונו ההזוי האחרון של אביחי מנדלבליט להציק לנתניהו. המאמר מוקדש כולו למתרחש מעבר לים. יו"ר בית הנבחרים בארה"ב, ננסי פלוסי, החליטה שעל בית הנבחרים להקים וועדה שתבדוק את כשירותו של הנשיא להמשיך ולמלא את תפקידו, ותוכל להחליט על נבצרות של הנשיא כאשר זה יראה לה, ע"פ התיקון ה-25 לחוקה.

ננסי פלוסי

מבוא ורקע

התיקון ה-25 לחוקת ארה"ב (התקבל ב-1967), נועד למלא חסר (לאקונה) בתחום העברת השלטון. החוקה המקורית הבטיחה מעבר מסודר של השלטון במקרה שנשיא נפטר, מודח או מתפטר. משום מה אף אחד לא חשב בעת ניסוח החוקה שישנה אפשרות נוספת – נשיא שאינו יכול לתפקד מסיבות בריאות או איבוד שפיות הדעת. מצב כזה אירע בסוף העשור השני של המאה ה-20. הנשיא וודרו ווילסון היה חולה מאוד ואיבד את צלילות דעתו במהלך כל השנה האחרונה לכהונתו. רעייתו, בשיתוף פעולה עם הרל"ש, לא איפשרה לאף אחד לגשת אליו, כך שמחוץ ללשכת הנשיא לאף אחד לא היה מושג מה מצבו. כאשר היה צורך בקבלת החלטה נשיאותית כלשהי הם היו דורשים לקבל את הבקשה בכתב, מחליטים לבד, ומוסרים תשובה בשם הנשיא. הדברים התגלו בדיעבד רק אחרי שבבחירות של 1920 נבחר נשיא חדש.

לא ברור מדוע חיכו עד 1967 כדי למלא את החסר. גם הנשיא רוזוולט סבל מבעיות בריאות חמורות ותיפקד בקושי כבר לקראת סיום תקופת כהונתו השלישית. אבל מאחר שהוא המשיך לקחת חלק בדיוני הקבינט והשתתף בקבלת ההחלטות, נושא הנבצרות לא עלה על הפרק.

לא נדון כאן בפרטי התיקון ה-25, מתי ואיך הוא מופעל, מי מוסמך להפעיל אותו, ומה שיותר חשוב – מה קורה כאשר הנשיא חולה או נפצע (מה שקרה לנשיא רייגן אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו), ומחלים. איך מתבצע התהליך של החזרה לשלטון, ומי מוסמך להחליט על סיום הנבצרות. יש סוג של ספרים המתארים היסטוריה אלטרנטיבית – מה היה קורה אילו. ספר מרתק מהסוג הזה שקראתי, מתאר מצב בו הנשיא קנדי לא מת בעקבות ההתנקשות בחייו, אלא רק נפצע קשה. כאשר הוא מחלים, מתעוררת השאלה איך ומי מחליט אם הוא החלים במידה מספקת שתאפשר לו לשוב לבית הלבן.

זה נושא למאמר בפני עצמו. כאן נתרכז בשאלה מדוע נושא הנבצרות עולה דווקא עכשיו.

נבצרות הנשיא – תרגיל פוליטי או נושא רציני

ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, ידועה כפוליטיקאית מלוכלכת, והיא תופסת מקום מכובד בסולם השחיתות. אבל היא לא טיפשה. בעוד פחות משלושה שבועות תתקיימנה בחירות בהן, לפי כל הסקרים, סיכוייו של טראמפ להפסיד הם על סף הוודאות. אז מה בער פתאום להקים דווקא עכשיו ועדת נבצרות? אם טראמפ עומד להפסיד בבחירות אז לשם מה זה נחוץ? זה גם היה המצב בבחירות של 2016 ורבים, כולל כותב שורות אלו, מקווים שזה יחזור, אבל הסיכוי לכך, שהוא קטן, לא מצדיק יוזמת חקיקה שבכל מקרה לא תתממש לפני מועד הבחירות.

2020 זה לא 2016. דור חדש של בוחרים נכנס לתמונה, דור של בוחרים שמאמין שאפשר לקבל את הכול במחיר השווה לכל נפש או אפילו בחינם. מגיפת הקורונה שגרמה לדעיכת השגשוג הכלכלי, שהיה הגורם העיקרי שהבטיח לטראמפ תקופת כהונה שנייה, שיבשה את כל החישובים. זה לא משנה אם טראמפ טיפל נכון במגיפה או לא – קשה לראות איך מישהו אחר היה מטפל במשבר יותר טוב, וודאי לא ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי המתמודד מול טראמפ, שיש לו ניסיון מצטבר של למעלה מ-40 שנות אי עשייה. אבל טראמפ הוא הנשיא, ולגבי הבוחר הממוצע הוא הנושא באחריות. זה אולי לא צודק, אבל ככה זה בחיים.

אני לא יודע איך לתרגם לאנגלית את המושג "נבצרות מהותית" – המוצר האחרון פרי דמיונו היצירתי של מנדלבליט, אבל ננסי פלוסי איננה זקוקה לחשיבה יצירתית כזאת כי החוקה בארה"ב בנויה לזה. אמירת האמת איננה הצד החזק של פלוסי, אבל הפעם, כשהיא אומרת שהיוזמה להקמת ועדת נבצרות איננה מכוונת נגד טראמפ, היא לא משקרת.

אבל אם לא נגד טראמפ, מה מטרת היוזמה הזאת?

התשובה היא פשוטה.

המטרה היא ביידן. ביידן כנשיא הוא הדבר האחרון שהדמוקרטים מעוניינים בו. אם הוא ייבחר, הוא לא רק יהיה הנשיא המבוגר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, מצב בריאותו וצלילות דעתו הם בסימן שאלה. התדמית של ביידן, אותה הדמוקרטים מנסים למכור לציבור הבוחרים, זו של "מבוגר אחראי", איננה משכנעת. פעם אחר פעם הוא נכשל בלשונו כשהוא בא במגע ישיר עם הציבור ו/או עם התקשורת. הוא לא מסוגל לשאת נאום של חצי שעה בלי לקרוא טקסט מוכן מהטלפרומפטר. לצפות שאדם עם ניסיון מצטבר של 40 שנות אי-עשייה, תבוא לו עדנה בהתקרבו לסוף העשור השמיני של חייו, זו אשלייה בלבד.

מי שעקב אחרי תהליך הבחירות המקדימות (primaries) של המפלגה הדמוקרטית, יכול לזהות בבירור שביידן הוא ברירת מחדל שנועדה להסיח את הדעת ממגמת הרדיקליזציה של המפלגה, אותה עדיין קשה למכור לציבור הרחב. עכשיו ביידן נאלץ להתכחש לעברו ולדעותיו, המנוגדות למגמות השולטות במפלגה הדמוקרטית של היום, במיוחד אלו של הדור החדש. במהלך הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, ביידן התפאר ביכולתו למצוא שפה משותפת עם יריבים, כולל גזענים ויוצאי הקו קלוקס קלאן. זה לא בדיוק מה שהדור החדש של המפלגה רוצה לשמוע. היום לא שומעים מילה על כך בשידורי הבחירות של הדמוקרטים. לכאורה, בהשוואה לטראמפ, ביידן הוא סיפור הצלחה – הוא לא נכשל אף פעם. אבל זה רק מפני שהוא לא עשה כלום. הזירה הפוליטית משופעת ב"מצליחנים" כאלה.

ביידן, כמועמד לנשיאות, מאמץ את הקו בו נקטה בעבר ננסי פלוסי – לבוחרים לא מגיע לדעת את פרטי התוכניות שלו. את זה הוא יספר להם רק אחרי שהם יבחרו בו. זו היתה הטקטיקה בה פלוסי נקטה בעת המאבק על תוכנית הבריאות אובאמהקייר. אז זה עבד, והתוכנית התקבלה בקונגרס על חודו של קול. האם זה יצליח גם הפעם? לפי הסקרים, כנראה שכן.

מנקודת מבטם של ביידן והדמוקרטים, מגיפת הקורונה היא ברכה – היא מאפשרת לביידן לנאום בפני אולמות ריקים בלי שזה ייראה חריג. יוזמת פלוסי להקים ועדת נבצרות נועדה להכשיר את הקרקע להחלפת ביידן בסגניתו, קמלה הריס, אחרי הבחירות. למעשה זו דרך להגניב לבית הלבן, דרך הדלת האחורית, מועמד או מועמדת שאינם מסוגלים להגיע לשם בדרך המקובלת.

זאת כנראה הדרך היחידה בה ניתן לממש את החלום הדמוקרטי – להושיב בבית הלבן אישה, לא לבנה, שתקדם את רעיונות ה"קידמה" של האגף הרדיקלי במפלגה.

ישראל בר-ניר

יוסי אחימאיר

בריונים אז והיום

הכותרת שניתנה במוסף חג הסוכות של "ידיעות אחרונות" למאמרו של נחום ברנע על מערכת הבחירות בארה"ב היתה בת שתי מלים: "ברית הבריונים". המאמר טיפל במערכת הבחירות בארה"ב ו"התנהגותו הבריונית של טראמפ." המאמר של ברנע באותו עיתון מיום 1.3.2010 נשא כותרת דומה, "ברית הבריונים", ועסק בעיתונאים ש"מהלכים אימים על שופטים, פרקליטים וקציני משטרה." כעבור שנתיים, את מאמרו ב-2.4.2012 על האלימות בכדורגל הכתיר נחום ברנע – ניחשתם נכון – "ברית הבריונים." עמיתו, העיתונאי המחונן של "ידיעות אחרונות", איתן הבר שהלך לעולמו בשבוע שעבר, אף הוא השתמש בצמד המלים הזה בשניים ממאמריו ב-2011: כך במאמרו מ-9.2 (על "המאבק המלוכלך" למינוי הרמטכ"ל) ומ-14.12 (על "התפרעויות בריוני המתנחלים נגד צה"ל").

מכאן אולי כבר הובן, כי לכותב שורות אלה, כבנו של מייסד "ברית הבריונים" המקורית, יש תחביב מוזר. איסוף מאמרים אקטואליים שכותרתם כשם האירגון המחתרתי שהרים ראשון את נס המרי נגד השלטון הזר הבריטי בארץ-ישראל. בקלסר מיוחד, שמורים עימי עשרות מאמרים כאלה, מכל העיתונים, שכותרתם אמורה לשקף מעשי בריונות בתחומים שונים. עורך שהכתיר מאמר או ידיעה בעיתונו במילים "ברית הבריונים", כנראה מתענג על ה"הברקה" שלו. המושג הזה היה חקוק איכשהו במוחו. ואולם מה הוא יודע באמת על "ברית הבריונים" המקורית? מה הוא יודע על אורי צבי גרינברג, משורר הקיטרוג והאמונה, שהעניק את השם הזה לקבוצת הצעירים בהנהגתו של ד"ר אב"א אחימאיר, שראשונה פתחה במרי בתקופת המנדט?

"בריונים" על שום מה? – על שם הבריונים והקנאים שלחמו בכובש הזר הרומי לפני אלפיים שנה, על אפו וחמתו של הרוב בקהילה היהודית בירושלים הנצורה. משמעות המילה "בריונים" אז היתה – לוחמים. פחות במשמעות של אנשים פורעים ואלימים, כמקובל היום. המילה נגזרה מהמילה "בירה", בירת ישראל. הבריונים דאז ראו עצמם כמגיני הבירה. צריך להודות: היה זה מתריס למדי לאמץ מושג טעון שכזה בשנות השלושים של המאה העשרים ("קמנו, שבנו צעירי אונים, קמנו, שבנו, אנחנו בריונים"), כאשר אותם צעירים אינטלקטואלים, אידיאליסטים, נרדפים גם על-ידי היישוב ה"מאורגן". הפעולות שלקחו על עצמם לבצע עוררו עליהם את זעמה של ההנהגה הכנועה.

גם אחרי פרעות תרפ"ט, גם אחרי "הספר הלבן" מבית היוצר של שר המושבות הבריטי פאספילד, שכללו הגבלות חמורות על העלייה – היישוב נשאר פאסיבי, לא הגיב. שלטון המנדט ראה על כן לנכון להעדיף את האינטרסים של הערבים על פני אלה של היהודים, ולצמצם את משמעות הבית הלאומי היהודי.

השקט ביישוב הופר על-ידי קבוצת צעירים, נוער לאומי, שנהו אחרי קריאותיהם של אחימאיר, אצ"ג וייבין, לקום ולמחות. ראשונה להפגנות התרחשה לפני 90 שנה בדיוק, ב-9 באוקטובר 1930, כשהתריסו ה"בריונים" כנגד דרומונד שילס, סגן שר המושבות הבריטי, בלב תל-אביב הקטנה. המפגינים נאסרו, מחאתם ומשפטם עשו כותרות ראשיות בעיתוני התקופה. המסר עבר. מי זוכר את האירוע החשוב הזה כיום?

"לימים נשתכחה ההפגנה נגד שילס מלב הבריות" – כתב אבי כעבור שלושים שנה בפרק זיכרונות – "שכן ההיסטוריה הציונית נכתבה על-ידי אלה שלא האמינו במלכות. ואולם עוד בוא יבוא היום, בו יידעו היסטוריוני אמת וצדק להעריך נכונה את פעולת 'ברית הבריונים', שלא כהערכת משכיחיה." 

הפגנות לא-אלימות יכולות לגלגל כדור שלג שיילך ויתעבה, ירמוס במורד כל מה שבדרכו. ככה זה כשההפגנה צודקת ומטרתה ברורה, ואינה רוויה בשנאה. באותם ימים רחוקים המטרה היתה לחולל שינוי תפיסה בעם היהודי ועידוד הנוער לצאת למאבק לשיחרור לאומי. המפגינים היו נכונים לשלם מחיר אישי יקר, בספיגת מהלומות, בכליאה, בנזק גופני, בקריאות בוז. באנאלוגיה לימינו, כבר היו מי שניסו למשוך קו אחד מההפגנות ההן, לפני 90 שנה, נגד השלטון הבריטי, אל הפגנות כיום נגד השלטון בישראל תחת הסיסמה "רק לא ביבי", שאביו בנציון, הסטודנט באוניברסיטה העברית בהר הצופים, היה חבר ב"ברית הבריונים" בשנות השלושים.

זוהי השוואה נלוזה. ההתקהלויות המפונקות בבלפור הן נגד ממשלה לגיטימית, נבחרת, והעומד בראשה, כאילו אין איום גדול יותר המסכן את שלום העם והעולם בדמות הקורונה. כאילו עדיין איננו חיים במדינה יהודית דמוקרטית עצמאית. מדינה שקמה במאמצים ובהקרבה עילאיים, אחרי אלפיים שנה, לאחר שהבריטים גורשו ממולדתנו ההיסטורית, האויב הערבי נהדף שוב ושוב, ועדיין לא הובטח קיומה של ישראל בוודאות.

והנה בחסות המגפה קם ציבור שאינו מקבל את ההכרעה הדמוקרטית. התפתחה כאן תרבות רחוב מסוכנת של אזרחים, המערערים בסיסמאותיהם הבוטות ובדגליהם השחורים על שלימות האומה וחוסנה של המדינה. האם המפגינים (וביניהם בריונים, לוחמי עבר עתירי זכויות) לא יתעשתו לבסוף, לפני שהקרע יעמיק ללא ריפוי?

יוסי אחימאיר

אורי הייטנר

צרור הערות 14.10.20



* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים". אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.
החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?
[אהוד: אינך יודע שלגיטימי להדליף רק כשזה נגד נתניהו?]
מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהינה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.
כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.
ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה. אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה. להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמיתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע. כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.
הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?
והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תיתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.
הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה. יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב'", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ. הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פירצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף. עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.
אילו הצעת הליכוד היתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו. עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה." "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.
הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס איתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.
היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה היתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבנייה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבנייה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.
בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.
בין התומכים בהצעת האי-אמון היתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".
אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה. כזאת היתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא היתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.
אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?
נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו היתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת היתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא היתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. היתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא היתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.
אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין."
אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם.
לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופייה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.
נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.
מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.
ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.
היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שיכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאוייב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.
ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?
כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?
שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא היתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה היתה הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות היתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהיתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק. מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, היתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכול." כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי." בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית. קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. היתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן. בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).
למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מיספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?
רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.
יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים איתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.
בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאוייב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מיספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.
אגב, אני סולד מתוכניתם של אופירה וברקו; תוכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.
בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו היתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה?
מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.
כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת... חופש הביטוי.
כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי. כפי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר. יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה." ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים."
מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף. אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי, אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכול על חשבונו.
עד היום הוא בקשר עם המשפחה.
זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.
בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים. ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן. ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק. בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו איתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.
העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה-50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר. עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".
יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין). יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

* ביד הלשון: גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.
למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקייה*. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.
בסך הכול יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.
להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.
אורי הייטנר

* אהוד: לקראת סוף מלחמת ששת הימים שהה הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית בפיקודו של רס"ן ד"ר יואל ידלובקר, שבה שירתּי במלחמה – בגו'חדד, ואני שחיתי להנאתי מקצה אל קצה בבריכה הקטנה הזו! משום מה אני זוכר את השם ג'וחדד ולא ג'וחדר.

אהוד בן עזר

מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד

פרק מתוך הרומאן "שלוש אהבות", 2000

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך.

אהוד בן עזר

עקיבא נוף

מיפגשים



אכן, החיים הם שרְשֶרת פגישות,
מגָעֵי בני אדם זה עם זה,
פעמים – זיקוקים, גם הרבה הַחְמָצות
בְּעוֹלָם, שכֻּלו-מַחֲזֶה.

אשרֵי האדם היודע לָבוֹר
וּלְנוֵוט בדרכֵי החיים,
לְטַפֵּס לִמְרוֹם-הר, לעקוף את הבּוֹר,
להפוך את ימיו לִמְלֵאים;

ואשרֵי היודע לִמְצוא לוֹ חָבֵר,
לשתֵּף בכאֵבים וּבְתקְוָוה 
וּבְלהט נדיב, לתֵת וּלְחַבֵּר,
להגיש ולקבל אהבה.

גם לדעת תמיד, מה עיקָר, מה חוֹלֵף,
מה לִזְרוק לרוחות, מה לִקְטוֹף,
ולִרְוֹות החיים בְּרָעָב של טוֹרֵף
ולִצְפּוֹת בַּתבל מִמָּעוֹף –

של אדם הפורֵשׂ אֶבְרוֹתיו לְהַמְריא
אֶל אַרְצוֹת מעשה וחלום
וְנוֹשֵק לְעולם אמיץ וּבָריא,
חוֹתֵר לְרֵעוּת ולשָלום.
עקיבא נוף

פוצ'ו

בחיי [7]

ט. אצל מנהל הגימנסיה בלי לפחד

10.4.03 

השעה תשע וחצי בבוקר. לילי אלשטיין מהספרותית, ישראל האן מריאלית א' ואני מחקלאית א', יושבים במבואה שלפני חדר המורים של גימנסיה הרצליה ומחכים שהמזכירה תיתן לנו אות להיכנס אל ד"ר אריה ברנע, המנהל עם השם המפחיד – אריה. ילד אחד חולף על פנינו בצעדים מהירים ונכנס לחדר המנהל בלי לדפוק. אני מתעצבן ורוצה להגיד לו שאנחנו באנו קודם, אבל לילי, שהיא יותר חכמה ממני, תופסת בזרועי ולוחשת לי: "תירגע, אולי זה הוא בעצמו."

מסתבר שהצדק עימה. הילד פותח את הדלת ומזמין אותנו להיכנס פנימה. לחיצות ידיים, נעים מאוד, תשבו בבקשה. מה תשתו? וכו' וכו'. איזה יחס אדיב. איזה אירוח. פעם אחרונה כשהייתי אצל המנהל ד"ר ברוך בן יהודה בגלל התחצפות, הוא אפילו לא ביקש ממני לשבת.

עכשיו, כשכולנו יושבים, המנהל מבקש שנציג את עצמנו ואת מעשנו. ישראל האן אומר שהוא אדריכל, אני מציג את עצמי בתור אגרונום ולילי אומרת שהיא חברה בהנהלת ויצ"ו. כאן אני מרגיש שהתארים שלנו לא עושים מספיק רושם  ומוצא לנכון להוסיף שהיא לא סתם חברת הנהלה, אלא יו"ר מחלקת החינוך של ויצ"ו  בכל תל אביב. לילי מוצאת לנכון לתקן אותי ואומרת לא רק בתל אביב, בכל הארץ.

עכשיו ברנע מבין שיש לו עניין עם  אנשים רמי מעלה ונדמה לי שאני מבחין על פניו מבע של  הערכה רבה. ברגע זה נכנסת המזכירה כשהיא נושאת מגש שבו כוסות מים וצלוחית עם כמה ביסקוויטים. ברנע מציע לנו להתכבד ומשום מה מפנה את מבטו אליי. אני, כטוב ליבי במים, מכעכע בגרוני ובלי להתכונן מראש נושא נאום, שבמקרה הטוב, יכול להישמע כהלצה של תלמיד שלא הכין שעורים ומנסה להמתיק את רוע הגזירה. אמרתי שלפני 55 שנים, כשהיינו תלמידי הכיתה השמינית פרצה מלחמת העצמאות. הגימנסיה קטעה לנו את הלימודים חודשיים לפני הזמן ושלחה אותנו לגבולות להגן על המולדת. מאחר ששילמנו שכר לימוד לשנה שלמה, הגיע הזמן שהגימנסיה תחזיר לנו את  הפרש הסכום  ששילמנו, או את הלימודים שהפסדנו. אני עצמי הייתי מופתע מהדברים הנועזים שהרשיתי לעצמי לומר בחדר ההנהלה, אולי מפני שהמנהל הנכבד, נראה לי בגיל הילדים שלי ומה כבר הוא יכול לעשות לי.

כנראה שברנע קיבל את דבריי במלוא הרצינות, כי הוא מצא לנכון לענות לי  ואמר:  "מה שקשור לכסף – תשכחו. עוד לא נשמע שגימנסיה הרצליה החזירה כסף לתלמידים, אבל מה שקשור ללימודים אין בעייה. ניתן לכם ברצון מורים שילמדו אתכם ויחזירו לכם מה שהפסדתם במשך חודשיים."  

אמרתי: "חס וחלילה. עד שגמרנו ללמוד בגימנסיה לא השתגענו לחזור על זה שוב, כל מה שאנחנו  כן רוצים זה לקום פעם בשנה בשמונה בבוקר, לקחת ילקוט עם ספרים, להכין סנדוויץ', לתת נשיקה לאימא או לשכנה, וללכת לגימנסיה. בקיצור אנחנו רוצים יום אחד בשנה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזור לתקופת הנעורים."

נראה שהמנהל אהב את הרעיון, כי לראות אותנו רק יום אחד בשנה, נראה לו כמשימה שהוא יוכל לעמוד בה וייתן לנו מורים ברצון. אמרתי שזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים. יש לנו במחזור עודף של פרופסורים, מהנדסים ודוקטורים ואיש לא יוכל ללמד אותנו טוב מהם. כל מה שאנחנו רוצים זה רק אולם מתאים ללימודים ואת שירותי הפעמון של הגימנסיה, כי על ההפסקות אנחנו לא מוותרים. כאן הפניתי מבט ללילי וישראל ושניהם הנידו ראש בהסכמה מלאה, כי מי היה מסכים ללכת ללמוד בגימנסיה שאין בה הפסקות. 

העיסקה נחתמה. המנהל הרים טלפון למזכירה, וזו נכנסה עם טופס סטנדרטי שעליו כתוב שנקבל לשירותינו את אולם הגנזך ליום אחד, ואנו מתחייבים לשאת בהוצאות של כל נזק שיגרם לכיסאות, לשולחנות ולחלונות. אני מעביר את הטופס לישראל האן ושם לב לידו הרועדת בזמן החתימה. אחריות זה לא צחוק.

כשאנחנו יוצאים מהמנהל אנחנו מחליטים לזמן בעוד שבוע נציג אחד לפחות מכל ששת הכיתות המקבילות של מחזור תש"ח, וכל נציג ידאג שתלמידי כיתתו יגיעו ליום הלימודים.

ב-27.4.03 בעשר בבוקר נערכת פגישת מועצת תלמידי המחזור בביתה של לילי אלשטין. הישיבה החגיגית, כוללת קפה עם עוגיות והמון נוסטלגיה. יהודה אפרוני שחקן הבימה, מחקה את בוגרשוב וברכיהו ומקנח בסיפור לא יאומן על המורה קשטן, שחלם לביים את רומאו ויוליה וקבע לו פגישה בבית קפה ואפילו אמר לו שהכיבוד על חשבונו. יהודה היה נרגש מאוד, כי היתה זו פעם ראשונה שהציעו לו להיות רומיאו. כאשר המלצר הגיע ושאל מה ירצו לשתות, אמר לו קשטן "תביא כוס סודה עם שני קשים."

המלצר לא היה בטוח ששמע טוב ושאל: "כוס סודה אחת?"

קשתן לא נבהל והוסיף: "כן, עם שני קשים."

המלצר, שהיה ותיק במקצוע, מצא לנכון לכעכע בגרונו  ולהגיד נמרצות: "אדוני כאן זה בית קפה, לא קיוסק!"

המורה  קשטן, שכח לרגע שהוא מחנך בישראל, קם ונבח על המלצר בהא לישנן : "חתיכת חרא!"  

כולנו התפוצצנו מצחוק ויעקב בן הרצל, שנכח בישיבה, רצה לדעת אם הסודה הגיעה לבסוף. אפרוני קימט את מצחו, חשב חשב ובסוף הודה שאת הפרט החשוב הזה הוא לא זוכר.

כאן אני נזכרתי שיעקב בן הרצל, בעל הקול הרועם, היה כל בוקר קורא בגימנסיה לפני השיעורים פרק מפרשת השבוע וביקשתי שיקרא פרק מהתנ"ך גם ביום הלימודים שלנו. בן הרצל הסכים בלי בעיות  והציע את הפרק על "חזון העצמות היבשות", איש לא התנגד למרות שאצל הנביא יחזקאל ניתן היה למצוא פרקים יותר פיקנטיים.

בערב הטלפון מצלצל וקול מוכר שואל אותי, איזה אסון קרה שבגללו חייבתי אותו  להתקשר אליי ללא דיחוי. היה זה פומי שחזר מחו"ל ומצא בטלפון את כל ההודעות הבהולות שהשארתי לו.

אמרתי לו שהוא יכול להירגע, האסון עוד עומד לפניו, כי אני רוצה שינהל ויוביל את יום הלימודים הראשון שיהיה בעוד חודשיים.

הוא לא ידע על מה אני מדבר. סיפרתי לו איך באשמתו של איציק בא לי רעיון לחזור לגימנסיה ללמוד, ואין מי שמתאים יותר ממנו לניהול המבצע.

פומי אמר לי שאני עם הרעיונות המטומטמים שלי משגע אותו תמיד, מה פתאום שנחזור לגימנסיה ללמוד? אין לנו כבר מה לעשות? אבל מצד שני אם זה יקרה רק בעוד חודשיים, אז הוא מסכים.

פוצ'ו

המשך יבוא

יונתן גורל

רחביה של שנות ילדותי

השכנים שלי פרופסור הוגו ברגמן ופרופסור ליפא סוקניק התנהגו בפשטות מדהימה. עד שלמדתי אצלם לא ידעתי שמעם ולא הכרתי את פועלם. את הרופא פרופסור רחמילביץ "הכרתי" מהבית, הוא היה מי שנסה לרפא את אבי ז"ל ולא הצליח. בניו ואני היינו מתרועעים, והפכו, גם הם, לרופאים ידועי שם, ולא דברנו על "החשבון הפתוח".

אחד הרופאים שגר סמוך לביתנו, שהיה באחד הבתים היפים והמיוחדים ארכיטקטונית וחזותית, שיכן את אימו כדיירת-מישנה בביתנו. הם היו יוצאי גרמניה ואימו היתה כבר זקנה והיא לא ידעה לדבר מילה בעברית. הפנייה אליה פתחה במילה "פראו" וכך התגלגל הזמן בין הגרמנית לעברית. בנה הרופא התייחס אל אימי כבעלת בית ואחת הדרישות היתה שאחי, אני, וילדים שכנים – לא נשחק ונרעיש בין 2 ל-4, גזרה שקשה לעמוד בה למרות השתדלויותיה של אימי.

ידידי הצייר יהודה בקון ראה זכות גדולה ללוות את פרופסור בובר לביתו, לשאת את ילקוטו ולהקשיב לכל משפט שאמר בחרדת קודש. התביישתי להתקרב ולשאת ילקוט למי מהם. לימים, בביתו של פרופסור דב נוי, נפגשתי, דיברתי כשווה לשווים וירד מפלס החרדה. אציין, שרחביה וטלביה סמוכות וברחובות מסוימים מתערבבות.

משפחתי באה לגור ברחביה-טלביה בשנות ה-30 של המאה שעברה. מרחוב אבן שפרוט ועד לרחוב בלפור עובר לאבן עזרא, אברבנאל, אבן גבירול, כמעט כל חכמי ספרד ומשורריה. גולת הכותרת היתה "הגימנסיה העברית", שם "התחנכו" דורות של בני משפחתי, דרך מוהליבר-ברתנא וטוכמן, מנהלי הגימנסיה לדורותיהם, וקשה לעבור שם ולראות איך "סתמו" את מגרש הכדוררגל רחב הידיים בבניינים מלוא כל העין, תופעה ידועה לכל מי שנולד בארץ לפני "המדינה", כך גם בריכת דגי הזהב שכילכלנו בהדרכת ולטר פרנקל ז"ל, המורה להתעמלות והאצן, יוצא גרמניה.

מביתי ל"גימנסיה" זו הליכה של דקות ספורות, כך יצא, לפעמים, שהייתי שומע את הפעמון מצלצל ורץ , מספיק להתיישב מתנשף ונעמד עם כניסת המורה יחד עם חבריי לכיתה, מנהג שנעלם ואיתו גם ערכים של כבוד, נימוסים וצניעות...

שכן קרוב היה יצחק בן צבי ז"ל ובגן (היום "גן הכוזרי") שליד ביתו היינו משחקים "ראשיות" וגם יושבים בלילות ומפלרטטים עם בנות מכיתות נמוכות שהתייחסו אלינו ביראת כבוד. לא ידענו שבן צבי, כמו שכן נוסף, דב יוסף, הם מעמודי התווך של ההנהגה באותם ימים. זכרתי שהוא הלך ברגל מ"בניין פרומין" (ה"כנסת" הישנה) לביתו ימים ימימה, כך גם חבר כנסת אחר שהיה דייר מישנה בביתנו. ימי הצניעות והתום, פשטות ההליכות והכבוד לשליחות הציבורית איה הם?...

ביתי המרשים אמנים דהה, אבל נשאר, וסיורים מודרכים עוברים לידו והמדריך מלהג דברים על המקום ודייריו שרובם כבר אינם בנמצא, מי בשכונה או בעיר אחרת ומי בבית קברות. הזמן, "שופט כל הארץ" חורץ דינים ו"אוי מיום הדין..."

יונתן גורל

מנחם רהט

דילמת הקורונה אצל החרדים

האדמו"ר מבעלז, מראשי מתנגדי תקנות המגן, חושש שהסגרים ירוקנו לעד את הישיבות. והליטאים מפתיעים באזהרה, שהפרת התקנות תפרום את הקשר הדק ש"בין היהודים לישראלים"
ביום שישי, ערב שבת שובה, ז' בתשרי תשפ"א, קלט ראש הממשלה נתניהו לראשונה, שכל מאמציו לשכנע את הפלגים החרדים, שמתעלמים במפגיע מכל תקנות המגן של מערכת הבריאות, אינם אלא בזבוז זמן. אז הבין לראשונה, שרק אמצעי כפייה יאלצו את מכחישי הקורונה לחבוש מסיכת הגנה ולהקפיד על ריחוק חברתי. דיבורים לא יעזרו.
ומאחר שלנתניהו אין שום אינטרס – בוודאי פוליטי – להתנגש עם החרדים מכחישי הקורונה: בעיקר חסידויות בעלז וּויז'ניץ, וקבוצות הקנאים בבית שמש ובמאה שערים, ובהם הברסלבים החינניים, וחצרות תולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק – החליטה המשטרה לצמצם את נוכחותה בחצרות מפרי התקנות, והעדיפה להגיע עימם להסכמים חשאיים, לפיהם יימשכו ההפרות אך לא יתועדו.
ואכן, מי שביקר בלילות סוכות בשמחות בית השואבה, פגש המון חוגג לצלילי תזמורות ללא שום אמצעי מיגון, ומבלי ששום שוטר נראה בסביבה. מה שכן, כך סיפר אורח שסייר בשמחות הללו, על הקירות נתלו כרזות מאירות עיניים: אסור לצלם בשום פנים ואופן.
אכן, העובדות מדברות בעד עצמן: בעוד שבתל אביב חילקה המשטרה 91 דו"חות בגין תפילה בצפיפות בניגוד לתקנות, חילקה משטרת ירושלים רק דו"ח אחד (!) מאז תחילת הקורונה לפורעי החוק. מה זה אם לא אכיפה בררנית? פוליטית?
נחזור לאותו ערב שבת שובה. איך למד נתניהו שהמערכה בקרב חלק מהפלגים אבודה מראש? היתה זו, מסתבר, שיחה טלפונית עם האדמו"ר מבעלז, הרב יששכר דב רוקח. הוא זה שהורה לחסידיו, כידוע, להמשיך באורח החיים הרגיל, בימי חול ובשבתות וחגים, כאילו אין מחר.
ראש הממשלה ניסה כוחו בדבר הלכה: "מיותר להזכיר לכבודו שהתורה מחייבת אותנו: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'."
נתניהו כמעט נפל מהכיסא לשמע פרשנות האדמו"ר ל'ונשמרתם', בסגנון הפוך על הפוך: "הפסוק הזה בדיוק מנחה אותנו. הפסוק מדבר על 'נפשותיכם'. דווקא מחמת הצורך בשמירת הנפש – כן, הנפש לפני הגוף! – נמשכים אצלנו החיים כרגיל. שמירת הנפש. אם הנפש תתרסק, מה יישאר?"
מבחינה רפואית מדעית, ואולי גם הלכתית, האדמו"ר לא צדק. אבל מבחינת החשש לאובדן נפשות, האדמו"ר קלט עוד בראשית ימי הקורונה, שצדקו חז"ל כשקבעו שהבטלה מביאה לידי שיעמום והשיעמום מביא לידי חטא.
אין לכחד שהעולם החרדי הוכה קשות ע"י הקורונה. נגדעו חייהם של מאות ובהם אדמו"רים וראשי ישיבות, חסידים ואנשי מעשה. אלפי שומרי מצוות נעשו חולים מסוכנים, הנאנקים בייסורים נוראים ובבדידות. אבל מול המצב העגום הזה, מציב עידן הקורונה בפני החרדים אתגר אדיר, עד כדי סכנת התפוררותו. הרבי מבעלז סבר, ואולי מבחינתו בצדק, שכאשר ייפתחו לאחר הסגרים היכלי הישיבות, יהיה זה מאוחר מדי: לא יהיה עבור מי לפתוח. וכידוע, אין נועלין את דלתות האורווה לאחר בריחת הסוסים...
הנתונים האמיתיים אינם מתפרסמים, אבל מסתבר שמימדי הנשירה בעידן הקורונה מפחידים. עמותת הלל, שמבקשת לסייע לחוזרים בשאלה להיקלט בעולם האמיתי, יודעת לספר על בני נוער חרדים שמסתובבים מבולבלים ונטושים ברחובות, בגנים ציבוריים ובמבנים נטושים; עדיין הכיפה והפיאות לראשיהם, אבל כבר זרקו את הגט לישיבותיהם. רבים מהם מצהירים כי לישיבות לא יחזרו.
שמירת הגוף על חשבון שימור הנפש, או להיפך – מה עדיף? ה'מיין סטרים' החרדי מעדיף ללכת בדרכי רבי ישראל סלנטר, שהורה בשעת המגיפה לאכול ביום הכיפורים, כדי להרחיק את חולשת הגוף ואת החשיפה למגיפה, וכשנשאל מאימתי נעשה מֵיקל שכזה, השיב: "להיפך, אני דווקא מחמיר בהלכות פיקוח נפש."
קחו למשל את חצר צאנז-קלויזנבורג בנתניה, שהפכה מופת לחומרות שנטלו על עצמם אנשיה בכל הנוגע להלכות קורונה. ההקפדה יותר ממלאה. וכך גם מרבית בני הציבור הליטאי (למעט פלגים קיצוניים ליטאיים בירושלים ובבית שמש). השופר הליטאי הרשמי 'יתד נאמן' אינו חדל מלפמפם באזני קוראיו את חובת ההתגוננות הקפדנית מפני הקורונה. "אין לאיש שום זכות לייסד מפעל מדבקות, להפוך לשגרירי קורונה בתוך מחוזותינו שלנו," כתב השבוע. "מי מתיר לנו לסכן את חיינו שלנו?"
למרבה ההפתעה – אכן הפתעה מושלמת! – מעלה ה'יתד' נימוק נוסף שמעולם לא עלה על שפתיו. העיתון, שתמיד עודד התבדלות חרדית בנוסח 'פך השמן הטהור', ביצע פניית פרסה ב'השקופע' שלו וכתב השבוע שההתנערות מהנחיות הקורונה תפרום את ההבנות בין הציבור הכללי – שבחלקו כבר החל לכנות את סרבני ההנחיות בתואר האנטישמי המחליא 'מפיצי מחלות' – לעולם החרדי: "מי שאיננו מקפיד על כללי הזהירות ומפר אותם ברגל גסה, עלול להתיר את החוזה הלא חתום בין היהודים לישראלים, על כל המשתמע מכך, ויש לחוזה הזה כמה סעיפים רגישים ביותר."
במילים אחרות: ההישגים הדתיים, החברתיים והפוליטיים שלנו עם הציבור בישראל, הגלויים והסמויים, יתאדו. אין הגיון בריא וצודק מזה.
דעה ברוח זו הביע גם הפוסק הנודע הרב אשר וייס, מירושלים, חסיד צאנז, המקובל מאוד גם בציבור הלא חרדי, הדתי לאומי, בשל הרלוונטיות של פסקיו. בפסק הלכה השבוע, הורה "להחמיר יותר מרשויות הבריאות... איך לא נבוש כאשר פורקי עול מצוות תמהים, איך לא יָחוּסוּ אנשי תורה, למצוות 'השמר לך ושמור נפשך מאוד'."
הרב וייס מפנה את שומעי לקחו לדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק י"א): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה... ואם לא הסיר... ביטל מצוות עשה, ועבר על 'לא תשים דמים'" (דברים כ"ב, ח').
מנחם רהט

משה מוי שרם (SHREM)

ילדות ללא יהדות, וחזרה מאושרת לירושלים

ערכה: ארנה גולן
חלק שני: איך התגלגלו הוריי למקסיקו ואילו חיים היו להם שם? מדוע עזבו הוריי את ירושלים ואלו חיים בנו במקסיקו?
אבי יהודה שרים היה חייל בצבא הטורקי, מהר מאוד הוא הבין שזה לא הייעוד שלו בחיים בכלל ולא של אף יהודי. הוא ערק מהצבא, החליט לברוח מהארץ כדי לא להיאסר, עזב את ירושלים בכרכרה ולאחר נסיעה ארוכה הגיע ליפו, שהיתה עיר נמל. בכיסו היה מעט כסף ובו הוא שילם לרב החובל עבור הפלגה באונייה וכך הגורל העלה אותו על אונייה ששמה פעמיה דווקא לארגנטינה. באותם ימים בירושלים, מי ידע איזו מדינה זו ארגנטינה ומי ידע בכלל איפה נמצאת ארגנטינה. אבל אבי היה נחוש לעזוב את הצבא הטורקי וכך מצא את עצמו על אותה האונייה שהפליגה לארגנטינה. מארגנטינה הוא נדד עד ארצות הברית ומארצות הברית הוא פנה למקסיקו ושם נשאר.
באותה תקופה, טרם ההפלגה לארגנטינה, ולמרות גיוסו בכפייה לצבא, אבי היה כבר נשוי לאימי מזל חסון שרים, ושניהם היו גם הורים לבת בכורה שהיא אחותי מרגלית. כשאבי עזב את הארץ ונדד בדרכים, גם אימי נאלצה לעזוב את הארץ כי לא היו לה אמצעי קיום וגם חששה מהטורקים, והיא עברה להתגורר במצרים עם אחיה ניסים חסון, אשר במקצועו היה רוקח ובעל בית מרקחת בקהיר. לאחר פרק זמן, וכשהצליח אבי להתמקם במקסיקו, גם אימי ואחותי הפליגו אל מעבר לים והם התאחדו יחד כמשפחה וכך יצא שאנו, שאר הילדים לפי הסדר הזה, נולדנו במקסיקו – רחל, פנינה, משה (אני) יהושע (דורי ז"ל) ונלי. זיכרונותיי על כן הם מזמן מאוחר יותר.
וחזרה לימי ראשון במקסיקו, יום שבו היינו מתארחים או מארחים. אני זוכר ידיד יהודי אחד של הוריי, שנחרט בזיכרוני, קראו לו אדון "פאן אי אגווה" ובתרגום חופשי אדון לחם ומים. היו גם ידידים אחרים ממשפחת צוריאנו שחלקה גר גם בירושלים וכמובן הרבה מחזרים שחפצו להינשא לאחותי הגדולה מרגלית. מרגלית אחותי היתה בחורה נאה מאוד ועבדה כמנהלת חשבונות באחד מבתי הכול-בו הגדולים במקסיקו. אחותי מרגלית ביחד עם אבי יהודה, שניהם היו פעילים בתנועה הציונית שבה היה פעיל גם מר דולצין ז"ל ועוד רבים וטובים.
היו גם ימי ראשון שנשארנו בבית ככה סתם, כולנו עם ההורים. ישבנו אל מול הפטיפון והאזנו למוזיקה. נהנינו מהמוזיקה אבל היה תקליט אחד במיוחד שאימי לא סבלה להאזין לו – של מוסיקה מקסיקנית "צ'יקיטין".
חוץ מהאזנה בימי ראשון למוזיקה, היינו לפעמים יוצאים כולנו לפיקניק. אני זוכר שנסענו למקום שנקרא "סוצ'ימילקו", מקום יפהפה של תעלות מים רבות. שם עלינו על סירה וכך בילינו לנו בנעימים במשך כל אותו היום. בעל הסירה היה זה שחתר בה והביא אותנו לשלל הפינות היפות שהיו שם. בזמנו זה היה מקום מיוחד אבל היום. שהזמנים השתנו. זה הפך לסלאמס והפשע שולט שם.
אתר אחר שהיה מרהיב ביופיו היה במרכז העיר, "פארק צ'אפולטאפק". פארק רחב ידיים בו התקבצו ושהו בימי ראשון אלפי משפחות. כולם טיילו, סיירו, נחו הסבו בצוותא לארוחת צהריים על הדשא או לסתם אתנחתא.
בכל נסיעה אל מחוץ לעיר קדם טקס הזמנת המונית, אנחנו הילדים "השובבים" היינו מקדימים את הורינו, יורדים למטה אל הרחוב ועוצרים כל מונית שעברה, פעם על ידי דורי ופעם על ידי. כשהורינו ירדו מהדירה על מנת להצטרף אלינו כבר עמד בחוץ צי של מוניות ואבא שלי נאלץ להסביר ולהתנצל בפני הנהגים שהילדים בהתלהבותם מהטיול הצפוי עצרו כול מונית שעברה. הפשרה לבסוף היתה שהראשון שמגיע כאשר כולנו כבר מחכים לנסיעה הוא יהיה הנהג שלנו. מה לעשות ילדים...
פארק צ'אפולטפק  Chapultepec – משמעות שמו של צ'אפולטפק הוא "בגבעת החגבים". הפארק היה מחולק לשלושה אזורים, כשהאזור הראשון הוא העתיק ביותר, מוקף בגדר וסגור בשעות הלילה. הפארק כולל בתוכו תשעה מוזיאונים, פארקי שעשועים, שבילים, פסלי הנצחה, אגמים ומזרקות. במרכזו ניצב מבצר עתיק מרהיב. הפארק שימש כמו ריאה ירוקה למקסיקו סיטי, ועברו בו ציפורים נודדות מקנדה, ארצות הברית ואזורים אחרים של מקסיקו. בפארק נמצאו בין 38 ל-60 מיני עופות, חלקם נודדים וחלקם יציבים. בפארק חיו גם מיני זוחלים ודו-חיים שונים.

אבא – עם אבא, צעדנו יד ביד אם בדרך לקליניקה ממשלתית לצורך חיסון חובה לילדים או בדרך לספּר על מנת להסתפר. אני זוכר שהחיסון לא כאב בכלל ולא היה בזריקה אלא בחספוס, מעין שריטות בזרוע. גם הביקור אצל הספר עם אבא שלי היה כיף גדול עבורי ועבור דורי אחי. זה היה ביום סגריר, לבשנו מעיל עליון מצמר בצבע ירוק בהיר ועליו היו מתוחים פסים בצבע לבן. כל אחד משנינו לפת את ידו של אבא אחד מימין ואחד משמאל, וכשהגענו כך לספר זכינו ממנו לקבלת פנים מאירה. לא ישבנו על כיסא ספּרים אלא על כיסא אוכף של סוס, הבנוי מעץ וזאת כל עוד הספר סיפר וקיצץ את שערותינו. אהבנו ללכת לספר ביחד עם אבא שתמיד בדרך סיפר לנו סיפורים, שאלנו שאלות וקיבלנו תשובות, קשה לשכוח אבא מיוחד כמוהו. אני זוכר שעד לפטירתו בשנות ה-90 לחייו, לא צעק עלינו אי פעם או הניף ידו לעברנו, לעולם לא.
ומה היה חינו? אישיות מרשימה, שפת גוף והבעה חודרנית של תעשה ואל תעשה.

כמעט שכחתי לספר על ארוחת הבוקר המשותפת של כל הילדים לפני שהלכנו לבית הספר. התפריט היה טורטייה דבש וחמאה ואז שרנו "פן אי מנטקיה – פן אי מנטקיה." ביקור יומי בגן הילדים, בוקר, אבא ואני צועדים לבד לגן הילדים. במקרים מסוימים היה מכתב מהגננת להביא מוצרים לשם אפייה. סרנו ל"טיאנדה" – כלומר, חנות, ורכשנו את המוצרים. באחד המקרים ביקשו שאביא "מנטקיה", ז"א שומן חזירים, אבא קנה במקום "מנטקיה" חמאה וכך ניצלנו מרכישה של טריפה. באותה הזדמנות הוא הסביר לי מדוע עשה זאת. ייתכן שהבנתי באותו רגע אבל לא בטוח שידעתי להפנים את ההבדלים. זו היתה רמת הבנתי ביהדות.
אני קופץ מנושא לנושא שלא בכרונולוגיה. כידוע מקסיקו התברכה ומבורכת... ברעידות אדמה וללא הודעה מוקדמת. כשזה קורה בשעות האור קל יותר להתארגן אבל מה קורה כשאירוע כזה קורה באמצע הלילה? ההורים והמטפלת היו מעירים אותנו, כהרף עין היינו מתלבשים, הרי פחדנו כילדים – ומצד שני לא יכולנו לתאר לעצמנו איזה תוצאות עגומות משאירה רעידת אדמה. אני לא זוכר לפרטים את הריצה לאמצע הכביש שכבר היה מלא בקהל מהאזור. אבא ריכז אותנו כקבוצה בפני עצמה והיה מתפלל בעברית לטוב. לעולם לא ידעתי מתי יגיע סוף הרעידה והאם כבר אפשר לחזור הביתה. אנו כילדים המתנו למה שיורו לנו ההורים מה עלינו לעשות. תמיד זה היה חמור, וכשחזרנו הביתה ראינו שחפצים הוסטו ממקומם, אווירת אי סדר נחה על החדרים אבל אנחנו, כילדים, כהרף עין שכחנו מה קרה וחזרנו לשגרה שלנו.

לידת אחותי נלי בת הזקונים במקסיקו. זיכרונות עמומים ולא ברורים. בתי החולים במקסיקו היו, ורובם עדיין, ברמה נמוכה מאוד ולכן בנו בית חולים יהודי ובית חולים אמריקאי. אבא ריכז אותנו בחדר הסמוך לחדר ההורים, בו היתה עתידה ללדת אימי. טלפונים (שיחות) אפפו את האווירה, אבא כבר הזמין רופא מיילד שהיה גם כמעין רופא משפחה. שמענו שהוא בדרך, אנחנו הילדים, רחל פנינה ודורי. התיישבנו לדיונים בינינו ודנו במצב החדש שנוצר. כמובן שהיינו נרגשים ובזמן הלידה אני זוכר את אבא והמטפלת נכנסים לחדר ההורים (ללידה) מכניסים קומקומי מים רותחים והמיילד נותן את הוראותיו ליולדת, לאבא ולמטפלת. אחרי זמן לא רב התבשרנו שנולדה לנו אחות קטנה ושקוראים לה לאה (נלי). אני לא חושב שידענו לעכל או הבנו את השינוי אבל הזמן עושה את שלו ובסופו של דבר התעסקנו איתה כמו עם בובה במשחק שבוכה, אוכלת וצועקת. כמובן ששאלנו כילדים אלף ואחד שאלות, מאיפה היא באה ולמה פתאום היא באה ולמה דווקא אלינו?
ואם אסכם, מקסיקו סיטי מצאה חן בעיניי כילד – אהבתי את הבניינים המיוחדים והיפים, אהבתי לראות שוטרים במדים מבריקים, אהבתי את השווקים היפים, אהבתי לראות את הרכבות חולפות ממש מתחת לאף בפינת הרחוב בו גרנו ואהבתי לראות את הרמזורים המתחלפים. ואם נחזור לדירתנו, כבר אז, ז"א לפני 85 שנה, פקדו את החצר שלנו מקדמי מכירות. חילקו לנו דוגמאות של כל מיני מצרכים. האהוב מכל היה שקית עם אבקה לשוקו והחלוקה היתה כל כך הגיונית, כל ילד קיבל דוגמית.
ועוד חווייה אחת: באחד מימי ראשון ההורים לקחו אותנו ליריד שהתקיים בעיר, המיוחד ביריד – היו מוצרים בעבודת יד שנוצרו על ידי אסירים מבתי הכלא, כאשר האסירים הם גם אלו שמציגים את העבודות. היריד היה בשטח עצום ודחוס והפאר היה מרהיב ומדהים. ההורים קנו לנו כמה סומבררוס (הכובעים הענקיים המקסיקניים). עבודת האסירים, מסרקות קטנטנים ויפים, וכשחזרנו החשמליות היו דחוסות באנשים. אבל ההתפעלות מהביקור השאירה לנו חוויה מיוחדת שעד היום נראה בעיניי שרק אתמול ביקרתי שם, קשה להגיד שאין במקסיקו אנשים יצירתיים. אבל חוויית מקסיקו עמדה להסתיים.
מוי – משה שרם
המשך יבוא

יצחק גנוז

הַקָּרוֹן הַנָּעוּל מִבַּחוּץ



מִתּוֹךְ הָאֶשְׁנָב הַמְסֹרָג שֶׁל הַקָּרוֹן הֶחָתוּם
בָּקְעָה צְוִיחָה קוֹלָנִית מְצַמְרֶרֶת,
קוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶל מֶרְחֲבֵי הַיְקוּם
מִתּוֹךְ רַכֶּבֶת מֻשְׁלֶגֶת, דּוֹהֶרֶת.

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ אֶל סִיבִּיר מִפּוֹלִין
שָׁם הָיְתָה תַּחֲנַת בֵּינַיִם,
הִשְׁתַּטְּחוּ שָׁם הַנִּמְלָטִים מֵחֲמַת הַמֵּצִיק
וְעַתָּה זוֹעֶקֶת הָאִשָּׁה לְמַיִם.

הִשְׁתַּטְּחוּ הַנּוֹדְדִים כְּאֶלֶף שָׁנִים,
דַּפֵּי גְּמָרָא תָּלוּ עַל עַנְפֵי אִילָנֶיהָ,
צִפֳּרִים בְּיַעֲרוֹתֶיהָ צִיְּצוּ עִבְרִית
וּבְיִידִישׁ הִמְתִּיקוּ צְלִילֶיהָ.

נֶעֶצְרָה הָרַכֶּבֶת עַל מְסִלַּת הַבַּרְזֶל
בְּשִׁקְשׁוּק הַקַּטָּר שֶׁל אֵדִים וָאֵשׁ,
צָעֲקָה הָאִשָּׁה: "הַגִּישׁוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת
כִּי בְּנִי יְחִידִי גּוֹסֵס!"

בִּמְשֹׁךְ קוֹל נָהֲמוּ גַּלְגַּלֵּי הַקְּרוֹנוֹת
הַקַּלְגַּס עִם רוֹבֵהוּ צָרְחוּ "שֶׁקֶט!"
נֶעְתְּקָה הָרַכֶּבֶת, מְאִיצָה מַהֲלָכָהּ,
רָחֵל מְבַכָּה אֶת בְּנָהּ.
יצחק גנוז

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [144]

הגיגים קלים על נושאים כבדים
מסכה על קידוש השם
בס"ד
בימים אלה שלאחר חגי תשרי תשפ"א, שעברו עלינו לא כל-כך לטובה, זימן לנו הקב"ה מצווה גדולה ועצומה, שאין כמוה: קידוש השם. כפי שנהגו אבות-אבותינו הקדושים בימי הביניים, ועלו לגרדום ועל המדורה, בסרבם לנשק את הצלב, כך שומה עלינו לסרב לעטות על פנינו מסכה, כפי שמצווים עלינו הרופאים-המינים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כיצד להתגבר על המגפה, ששלח בנו ריבון העולמים, רופא חולי עמו ישראל, וזאת בניגוד גמור למה שמצווה עלינו התורה: לא תעשה לך פסל ומסכה.
בכך, הם, היהודים-לא-יהודים אלה, אפיקורסים כופרים בעיקר, גלויי-ראש ועירומים מטלית-קטן וציציות, רשעים אלה העלו בדעתם להשבית לנו את שמחותינו, את מצוות ושמחת בחגיך, שמחת ההקפות בשמחת-תורה, ושמחתנו בכלל על היותנו יהודים, העם הנבחר.
רוצים הם לסגור לנו את בתי-הכנסת ובתי-המדרש, תלמודי-תורה וישיבות, התקהלות בצוותא-חדא ברוב-עם, שולחים שוטרים בורים ועמי-ארצות לפזר לנו תפילות המוניות, לאסור עלינו ריקודי-מצווה של נערים עם זקנים, למנוע ויעוד של אלפי חסידים, שבאים לשמוע תורה מפי אדמו"רים ורבנים גאוני-תורה. הם רוצים להפוך אותנו לגויים גמורים רחמנא ליצלן.
אך אנו, יראי השם, חרדים לדבר האלוהים, נאמר להם בקול גדול: לא יקום ולא יהיה! לא באלף רבתי!
והיה אם נידבק במחלה ונשכב על ערש-דווי, מונשמים וחסרי-הכרה, נפשנו בקירבנו תשמח ותעלוז על קיום המצווה הגדולה.
ואם ניקרא לישיבה של מעלה, נעלה בשמחה וששון, ונשכון לעד לרגליו של כיסא הכבוד. אמן.
רפאל משולם הלוי
בני-ברק

אש-דת
קראנו שעובדת ערבייה בבי"ח הדסה עין-כרם ירקה על נרות-שבת וכיבתה אותם. האם זה מעשה של יחיד [יחידה]?
זהו סימפטום ברור של מחלה חשוכת-מרפא: אש-דת.
ומפני אש-דת מוסלמית-קיצונית זו, במיוחד שנאה יוקדת כלפי הדת היהודית והיהודים בכלל, עלינו להתגונן בכל האמצעים שעומדים לרשותנו: צבאיים, פוליטיים, חינוכיים, הסברתיים, תעמולתיים.
גם בני הדתות האחרות כלולים במדורת השנאה הזאת, במיוחד הנוצרים באירופה. הם צריכים להיות מודעים לסכנה המרחפת עליהם, כאשר נאמני דת מוחמד שואפים לכבוש את היבשת ולהפוך אותה לאימפריה מוסלמית, וַקף יעני.
אש-דת מוסלמית זו היא מחלה חשוכת-מרפא. ומי יודע מתי, ואם בכלל, היא תחלוף מן העולם.

עצות לעת קורונה
נציבות שירות המדינה צריכה לגייס 1000 עובדים, שכל אחד מהם ישמור על שר או מנכ"ל או בכיר אחר, ויזהיר אותו שלא ייקח לעצמו את החופש להפר את ההנחיות של רשויות הבריאות, לא יסיר את המסכה מפניו, ולא ייפגש עם קרובים וידידים, בביתם או בחוץ.
כיוון ששרים ואישים חשובים אחרים חובשים מסכה על פיהם, זו הזדמנות שלא יפתחו את הפה בכלל ולא יפליטו שטויות בפרהסיה. שהרי ידועה האימרה: מילה בסלע, שתיקה בתרי. שתיקה שווה זהב.
כיוון שלפי הוראות הרופאים, כל אחד מאיתנו הוא עכשיו נקי-כפיים, מן הראוי שיהיה גם בר-לבב.
מי שרוצה להימנע ממחלת הקורונה, שייסע לקוריאה הצפונית, שם אין אפילו חולה אחד. כך הכריז המנהיג הדגול ג'ונג-איל. ויש להאמין לו. יתרה מזאת: חייבים להאמין לו. שיהיה בריא.
יהודה גור-אריה

נסיה שפרן

מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018

[המשך]

קובנה Kaunas

הארכיון העירוני
עוד לפני הנסיעה לליטא איתרתי את הכתובת של הארכיון העירוני בקובנה. הם השיבו לי מיד: הם לא מצאו שום מסמך בו נזכר שמו של סבי מן התקופה של ליטא העצמאית, כלומר מ-1919 עד 1940, השנה בה סופחה ליטא לרוסיה הסובייטית בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הזכור לשמצה, בו חילקו ביניהן ברית-המועצות וגרמניה את השלל.
סבי לא הוציא דרכון פנימי בקובנה. לא ידעתי אפילו שהיה צורך בדרכון כזה. הם שיערו שהדרכון כבר היה ברשותו כשהגיע לקובנה מן העיירה בה נולד. הם לא מצאו שום תשלומי מס על בית או על עסק שהיה ברשותו. שיערתי שלא היה בבעלותו בית או עסק כלשהו. שמו של סבי הופיע במסמך אחד בלבד: במפקד האוכלוסין שערכו הסובייטים ב-1940, כאשר ליטא הפכה לחלק מברית-המועצות.
הארכיונאית ויטליה הזמינה אותי לבקר בארכיון כשאגיע לקובנה. שלחתי לה אי-מייל יום לאחר שהגעתי לשם. היא השיבה מיד: היא נמצאת במשרד וכל זמן יהיה מתאים בשעות העבודה. הגענו למחרת בבוקר. הארכיון העירוני נמצא ברח' מַירוֹנוֹ בעיר החדשה. ויטליה ערכה לנו סיור קצר: חלקו האחורי של הארכיון היה בית כנסת בעבר. אחרי המלחמה הוסיפו לו שתי קומות, ובחזית צירפו אליו בניין בן 5 קומות. שום שלט לא ציין את עברו של הבניין.
על צג המחשב הראתה לי ויטליה את שמו של סבי, בן ציון רומנוב. למדתי לראשונה מה היה שמו הליטאי: בֶּנצֶליס רוֹמָנוֹבָס בן מושו (משה). גם תאריך לידתו, שלא היה ידוע לי, הופיע שם. חישוב מהיר הבהיר שסבי היה בן 8 כאשר נולדה אימי, הבת הבכורה. ויטליה צחקה כשציינתי עובדה זו. תאריכי לידה משובשים היו נפוצים מאוד באותה תקופה. לעיתים קרובות בכוונה: לצורך השתמטות מן הצבא הרוסי (ליטא היתה חלק מהאימפריה הרוסית כאשר נולד סבי) והיו גם סיבות אחרות.
על צג המחשב יכולתי לראות גם את הכתובת בה התגורר סבי: Jurbarko 28. הכתובת היתה מוכרת לי. כתובת זו הופיעה ברוב המכתבים ששלח סבי לפני המלחמה לדודי, שהיה כבר בא"י. הכתובת היתה בסלובודקה, פרבר של קובנה שנקרא בליטאית בשם שונה לחלוטין: ויליאמפּוֹלֶה.
בכמה מן המכתבים ששלח היתה כתובת שונה: רח' וילנה ((Vilniaus מס' 51. את הכתובת הזאת ניסיתי לאתר עוד לפני שהגעתי לארכיון. רח' וילנה הוא רחוב מרכזי בקובנה וכיום רובו מדרחוב. במה שהיה אמור להיות מס' 51 מצאתי מעבר תת קרקעי המוליך לצדו האחר של הרחוב. הארכיונאית ויטליה הסבירה שהרחוב נבנה מחדש אחרי המלחמה וכל המספרים שונו. היא לא התעצלה, הוציאה כמה מפות ועיינה בהן, ולבסוף אמרה שמה שהיה לפני המלחמה בית מס' 51 הוא כיום הבניין הפינתי הגובל בכיכר העיר העתיקה, מצדו הצפוני של רח' וילנה.
לגבי מספרי הבתים בסלובודקה היא היתה פחות נחרצת. היא שיערה ששם היו פחות שינויי מספרים מאשר בעיר עצמה, אך הודתה שאין לה מספיק מידע כדי לבדוק אם רח' יורברקו 28 של היום הוא אותו בית בו התגורר סבי לפני המלחמה.
עוד באותו יום הגעתי לבית ברח' וילנה הגובל בכיכר העיר העתיקה, מרחק של פחות מ-30 דקות הליכה מן הארכיון. בניין יפה, כנראה משוקם, אך נראה שהיה בניין משמעותי גם לפני המלחמה. האם סבי גר בבניין כזה יפה? אולי שכר שם חדר לתקופה קצרה? איכשהו לא הייתי משוכנעת שזהו הבית שכתובתו היתה רח' וילנה 51 לפני המלחמה. אבל לא יכולתי לחשוב על שום דרך אחרת לבדוק מה היו מיספרי הבתים ברח' וילנה לפני המלחמה. הארכיונאית ויטליה די התאמצה. היא עיינה בכמה מפות ונשמעה די בטוחה בעצמה. היא הודתה בגילוי לב שלגבי הכתובת בסלובודקה אין לה מספיק מידע, אך לגבי רח' וילנה, רחוב מרכזי בעיר, יש הרבה יותר מידע. בלית ברירה "אימצתי" את הבית הפינתי הגובל בכיכר העיר העתיקה כביתו, כנראה בית זמני, של סבי, בתקופה בה התגורר בקובנה.

בתי הכנסת
רוב היהודים מתרגשים לגלות בתי כנסת מן העבר, גם אם מעולם לא ביקרו בבית כנסת כלשהו במקומות מגוריהם. בתי כנסת ובתי קברות הם השרידים החומריים העיקריים שנותרו מן הציביליזציה היהודית המפוארת של מזרח אירופה. בימים הראשונים בווילנה תכננתי להגיע לבתי כנסת רבים ככל האפשר, רובם כמובן כבר לא בשימוש או שנהרסו בכלל, אך עד מהרה הבנתי שאין לזה סוף. בקובנה היתה הרגשה דומה ואפילו חזקה יותר, בקובנה היו לי שורשים משפחתיים. הם לא היו קשורים באופן מיוחד לישיבות או לבתי כנסת, אם כי ברור לי שסבי, גם אם היה טיפוס של "משכיל", בוודאי היה קשור לבית כנסת כלשהו, יש להניח בסלובודקה.
אם ידעתי על קיומו של בית כנסת לשעבר כלשהו עצרתי לידו, אך לא חיפשתי אותם במיוחד. ציינתי כבר שחלקו האחורי של הארכיון העירוני היה בית כנסת בעבר – לא הייתי מגיעה אליו אלמלא הארכיונאית ויטליה הובילה אותי לשם. במידע שהיה בידי הוא אינו מוזכר. כשהזדמנתי לרחוב גֶדֶמינוֹ נזכרתי שהיה שם בית כנסת. לפי הרשימה שהיתה בידי הוא היה במס' 26. הגעתי לבניין מלבני גדול בן שתי קומות, כנראה בית דירות, אך לוח הנצחה לא מצאתי. עד כמה שהתרשמתי לא הוצבו לוחות הנצחה ברוב המבנים שהיו פעם בתי כנסת ועדיין נמצאים בשימוש כלשהו. אחרי הכול מדובר בעשרות רבות של מבנים. רובם היו בתי כנסת קטנים שהיו שייכים לחברות מקצועיות: חייטים, סנדלרים, קצבים, קברנים ובעלי עיסוקים אחרים.
בית הכנסת היחיד הפעיל כיום נקרא "אוהל יעקב". כמו בווילנה גם כאן מדובר בבית כנסת כוראלי, כלומר היתה בו מקהלה.הוא נבנה ב-1871 ושרד את המלחמה כיוון ששימש כמחסן נעליים עבור הצבא הגרמני. מאחר שידעתי שאשהה בקובנה במהלך יום כיפור ניסיתי ליצור קשר עם הקהילה היהודית בקובנה עוד לפני הנסיעה. לא הצלחתי לקבל כל מידע. שוב ושוב הִפנו אותי לווילנה. גם כשהבהרתי שאהיה בקובנה במהלך יום כיפור המשיכו להפנות אותי לווילנה בטענה ששום דבר לא קורה בקובנה.
בשישי בערב, בדרך חזרה מהעיר העתיקה, עצרתי שם. פגשתי כחצי מניין יהודים מבוגרים. אז משהו בכל זאת קורה שם. עמדנו בחוץ ושוחחתי איתם באידיש. ליטוואקים אמיתיים. שאלתי אותם היכן היו משפחותיהם בזמן המלחמה. שניים מהם התגאו בכך שאבותיהם נלחמו נגד הגרמנים במסגרת הדיוויזיה הליטאית של הצבא האדום. בהמשך הנסיעה נוכחתי לדעת שזהו מקור גאווה גדול לליטוואקים המעטים שנותרו בליטא. אחר כך הם פנו לחדר צדדי לתפילה. כאשר ביקשתי להצטרף הם טענו שאין שם מחיצה. הם איפשרו לי להסתובב בבית הכנסת ולצלם מעט. הבניין המפואר שופץ ב-1992, וללא ספק הוא גדול מדי עבור הקהילה הקטנה.
פיתוחים מוזהבים מעטרים את ארון הקודש בקיר המזרחי, הרבה זהב (איני יודעת אם מדובר בזהב של ממש), מזכיר מעט כנסיות נוצריות. כל בתי הכנסת הכוראליים שראיתי, בליטא ובמקומות אחרים במזרח אירופה, הזכירו לי כנסיות. מצאתי על אחד הקירות לוח ובו רשימה של העיירות שנכחדו בשואה עם התאריך בו נכחדה כל קהילה וקהילה. העיירה של בני משפחתי לא היתה ביניהן. בחצר בית הכנסת מוצבת אנדרטה מרשימה לזכר קורבנות השואה ובראשה שתי דמויות, אחת מהן כרותת ראש. היו שם 37 אבני מצבות לזכר הילדים שנרצחו בשואה, ומצאתי שם גם אבן לזכר הילדים שנרצחו בעיירה מֶרֶטש – 276 ילדים. ככל הידוע לי לא היו שם בזמן המלחמה ילדים בני משפחתי. ילדי המשפחה נרצחו במקומות אחרים.
ליד בית הכנסת עמדה אישה בודדה וגם כאשר עזבנו את המקום היא הוסיפה לעמוד שם. רק כאשר התרחקנו משם עלה בדעתי שזוהי בוודאי אשתו של אחד המתפללים, שגם עליה נאסר להיכנס לחדר התפילה חסר המחיצה. הצטערתי שלא הבנתי זאת מיד, אולי האישה הזאת, שהיתה מן הסתם די משועממת, היתה מוכנה לספר יותר על הקהילה היהודית הקטנה.
התלבטתי אם להגיע לשם ביום כיפור ובינתיים נודע לי שיש בית כנסת אחר, אפילו קרוב יותר. אולי מתוך עייפות, ואולי בגלל התסכול מכך שאיני מצליחה למצוא שום מידע, בחרתי בדרך הקלה, ובמקום ללכת לבית הכנסת הלא כל כך ידידותי של הקהילה היהודית, הלכתי לבית הכנסת במתחם של הסטודנטים הישראלים. התברר שבעיר קובנה יש אוניברסיטה גדולה עם הרבה סטודנטים זרים, וביניהם גם כמה מאות סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה.
"המועדון היהודי", כפי שנקרא המקום, הוקם ב-2010 ע"י וילי שטרן, ניצול שואה יליד הונגריה, שחי באנגליה והיה מגיע לקובנה לעיתים תכופות לרגל עסקים. שטרן, יהודי דתי, פנה כמובן לבית הכנסת "אוהל יעקב", אך כדי שיהיה לו מניין צריך היה לשלם לכמה יהודים מבוגרים כדי שיסכימו להגיע לשם. בינתיים נודע לו שמאות סטודנטים ישראלים לומדים רפואה בעיר, הם שוהים שם שנים ארוכות ללא כל קשר עם קהילה יהודית של ממש, והוא החליט להקים את המועדון היהודי. בתחילה הגיעו למועדון כמה עשרות סטודנטים בלבד. כיום מגיעים בערב שבת כ-200 סטודנטים, ובראש השנה הגיעו 320 סטודנטים. למען האמת, רוב הפרטים על ההיסטוריה של המועדון נודעו לי רק לאחרונה, לאחר שווילי שטרן נפטר במגפת הקורונה, וסיפור חייו התפרסם. בזמן אמת הסתפקתי בידיעה שמקום כזה קיים וישמח לארח אותי לחג.
המועדון נמצא במקום מרכזי בעיר החדשה. זהו מתחם גדול עם מטבח כשר, חדר אוכל, אולם הרצאות, אולי חדרים נוספים שלא ראיתי, וגם בית כנסת. יש להם רב ישראלי, הרב משה שיינפלד שמנהל את המקום, ולקראת החג הגיע מהארץ משגיח מיוחד, ואפילו מרצה ישראלי שלאחר התפילה דיבר על נושא הסליחה.
עצרתי שם בבוקר כדי לשלם מראש עבור שתי הארוחות – לפני ואחרי. אני עצמי אינני צמה. גדלתי בבית חילוני לחלוטין. כאשר שקלתי לראשונה אפשרות של צום, הוריי כבר מזמן לא היו בחיים, התברר לי כמה סבל כרוך בצום של 24 שעות רצופות למי שלא התנסה בכך מעולם. אין זה אומר שיום כיפור אינו יקר לי. אימי הקפידה מדי יום כיפור לומר "יזכור" לזכר בני משפחתה. בבית – לא בבית כנסת. גם אני מקפידה משום כך לומר "יזכור" מדי יום כיפור, ולא רק על בני המשפחה הישירים, אלא גם על קרובי המשפחה שנרצחו בליטא ובפולין ולא נותר בעולם אף אחד אחר שיזכור אותם.
בית הכנסת של הסטודנטים הישראלים היה המקום הכי לא מתאים בעולם ל"יזכור". לאחר תפילת הבוקר נותרתי יחידה בעזרת הנשים ובעבר השני נותרו ארבעה גברים. למען האמת רק ב"כל נדרי" וב"נעילה" היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום. אני התרגשתי בעיקר מן המחשבה שאני מתפללת בעיר בה חי והתפלל סבי.
הארוחות היו מצוינות, הטבח הובא במיוחד מהארץ, והיו גם כמה שיחות מעניינות במהלך הסעודות. ועם זאת היתה תחושה של החמצה: הרי לא באתי לקובנה כדי להיות עם ישראלים, הרי יכולתי להיות בחג עם ליטוואקים אמיתיים, גם אם מדובר בחצי מניין בלבד. מדוע לא השקעתי יותר מאמצים כדי להגיע אליהם? ניסיתי, נכון, אך כנראה לא מספיק. ואם בטיול מאורגן אפשר להתלונן על טיב ההדרכה או על שיבושים במסלול, הרי בטיול עצמאי אין את מי להאשים. נותר רק להשלים עם כך שבסופו של דבר אי אפשר להימנע לחלוטין מטעויות ומהחמצות למיניהן – וזו לא היתה כמובן ההחמצה היחידה.

בעקבות המשפחה
את השעות בין ה"יזכור" לבין ה"נעילה" החלטתי להקדיש לסיור נוסף בעיר כדי לאתר כמה מקומות הקשורים לתולדות המשפחה.
לא הייתי צריכה להרחיק לכת כדי להגיע אל רח' דוּאֹונֶלָייצִ'יוֹ 42. שם היה מרכז הסתדרות "החלוץ" בתחילת שנות ה-30. מיקומו של הבניין, לפחות בקובנה של היום אך יש להניח שגם אז, הוא הכי מרכזי שאפשר. הבניין נמצא ממש מול המלון Park Inn, מלון מרכזי, חדש יחסית. מרכז הסתדרות "החלוץ" שכן בבניין די גדול, בן שתי קומות, עם 6 חלונות גדולים בחזית. הבניין מוזנח מאוד כיום אך כנראה בשימוש. וילונות מכסים חלק מהחלונות בקומה העליונה, כנראה גרים שם אנשים, ובקומה הראשונה יש חנויות שרובן נראו ריקות. על אחת מהן כתוב kirpykla, מספרה כפי שהסביר לי אחר כך ידיד דובר ליטאית.
את כתובתו של משרד "החלוץ" מצאתי על מכתב שנשלח משם לדודי ב-23 באפריל. אין ציון של שנה, המעטפה לא נשמרה, אבל לפי פרט אחד שמוזכר בגוף המכתב זה היה ב-1933. למעלה מימין מודפס:
הסתדרות "החלוץ-הצעיר" בליטא / המזכירות המרכזית / קובנה / רחוב דואנעלייטשיא נר. 1/42 / ת.ד. 463 / תליפון 33-71.
בפינה השמאלית הכתובת בליטאית. המכתב עצמו כתוב בעברית, פה ושם טעויות כתיב, ובנוסח אותם ימים הכותבת שואלת: "איך אתה מרגיש את עצמך?" דודי נמצא אז בקיבוץ ההכשרה בשאוולי, ואילו הכותבת שייכת כנראה לקיבוץ הכשרה אחר, ומאחר שהיא נמצאת בקובנה החליטה לכתוב לו על דף נייר רשמי של מרכז "החלוץ". "אנו נהיה אצלכם ביום שלישי או רביעי," היא כותבת. "אנחנו נלך בשביל לשמוע את בן גוריון." דוד בן גוריון עמד להגיע לקיבוץ ההכשרה "עמל" בשאוולי, אחד הקיבוצים הגדולים בליטא החלוצית, באפריל 1933.
בסופו של דבר ביקורו של בן גוריון בוטל והותיר מאות חלוצים, שהתכוננו להגיע לשם מכל רחבי ליטא, מאוכזבים מאוד. איני יודעת אם מי שכתבה את המכתב, ממש כאן בבניין ממול, הגיעה בכל זאת לקיבוץ ההכשרה "עמל" והתראתה עם דודי. איני יודעת גם את מה שהכי חשוב: האם הספיקה להגיע לארץ ישראל?
בניין אחר שרציתי לראות היה בית החולים "ביקור חולים", כברת דרך ארוכה יחסית, ממש בעיר העתיקה. התברר שבית החולים נמצא לא רחוק מן המצודה של קובנה, האתר ההיסטורי הכי חשוב בעיר. קובנה הוקמה במקום בו נפגשים שני נהרות: ניֶמַן (בליטאית: נֶמוּנַס); וִיליָה (בליטאית: נֶרִיס). מקום אסטרטגי מן המעלה הראשונה בו הוקמה מצודה כבר במאה ה-14. המצודה נהרסה ונבנתה מחדש כמה פעמים, וכיום היא משופצת להפליא ומשמשת כמוזיאון ההיסטורי של קובנה.
בית החולים היהודי "ביקור חולים" היה אחד הגדולים והמשוכללים בליטא. הוא פעל שנים רבות ללא תמיכת העיריה או הממשלה. 45 ערים ועיירות תרמו כספים להחזקתו, וזה איפשר לחולים שבאו מאותן עיירות לקבל הנחה גדולה במחיר האישפוז. גם העיירה מֶרֶטש, בה חיו בני משפחתי, השתתפה במפעל הזה. לפי מה שידוע לי סבתי הובאה אל בית החולים הזה ושם מצאה את מותה מדלקת ריאות.
לפני הנסיעה ניסיתי למצוא מידע על בית החולים הזה ושמחתי לגלות שהבניין עדיין קיים. לפי מקורות המידע הבניין עדיין עומד נטוש מאז סיום המלחמה. לא שיקמו אותו אך גם לא הרסו אותו. הופתעתי לכן לגלות שהבניין בן 3 הקומות מכוסה כולו בניילונים אפורים. רק החלונות היו גלויים: בקומה הראשונה חלונות צרים וארוכים מחולקים ל-8 פאנלים, ובקומות העליונות חלונות קטנים יותר בני 6 פאנלים. רק מרחוק, ובעיקר כשעומדים בפארק סמוך למצודה, ניתן להעריך את גודלו. זהו בניין ארוך מאוד, ומשני צדדיו מבנים נוספים בצורת האות L. אחרי 70 שנה, התברר, החליטו לשקם את הבניין, שנראה עדיין יציב ואיתן. מה ייעשה בבניין הזה לא יכולתי אפילו לנחש.
על סבתי נסיה, על שמה אני נקראת, הרבה איני יודעת. במשך שנים רבות העלמתי את העובדה שאני נקראת על שם סבתי. בתקופה בה להיות "גלותי" היה הדבר הכי נורא היה עדיף לספר שנולדתי סמוך לחנוכה (למזלי זה היה נכון) ומקור שמי הוא נס חנוכה. לא ידעתי מתי נולדה סבתי וגם לא היכן נולדה. יצאתי מנקודת הנחה שהיא נולדה בעיירה מֶרֶטש, העיירה בה נולדו אימי ודודי, סבי, סבא רבא, וכנראה דורות רבים לפניהם. אף אחד מעולם לא אמר אחרת. איכשהו הבנתי שהיא היתה אישה משכילה יחסית, אישה שקראה ספרים, והיה גם איזה סיפור עמום על נסיעה לווינה עם אח שנקרא אליעזר כדי להתקין לו עין של זכוכית – כיצד איבד את עינו לא אמרו או שאיני זוכרת. ידעתי גם, וזה היה בעצם הפרט היחיד שידעתי בביטחון גמור, שסבתי נסיה נפטרה בראשית שנות ה-30, זמן לא רב לפני שדודי, ואחריו אימי, עלו לא"י.
דודי חלה במחלה קשה כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי. אימי נפטרה כמעט עשור לפניו. "חיפוש שורשים" עדיין לא היה נפוץ אז, ואני הייתי שקועה לחלוטין בבעיות המיידיות של חיי. מחלתו של דודי עוררה בי כנראה משהו, וביקשתי שיספר לי מעט על סבתי. התברר ששם נעוריה היה אולשטיין והיא בכלל לא נולדה במֶרֶטש. היא נולדה בעיירה בשם זָ'לוּדֶק שאז היתה חלק מפולין וכיום היא נמצאת בבלארוס. היא כתבה יפה רוסית וצרפתית. הוא לא סיפר שום דבר על בני משפחתה. רק שנים אחר כך, כאשר התעמקתי יותר בהיסטוריה של האזור והשגתי מידע ארכיוני, הבנתי שהוא בוודאי לא הכיר את בני משפחתה. גיליתי שהוא בעצם נקרא על שם סבו, אביה של סבתי נסיה, כלומר הסבא שלו כבר לא היה בחיים כשהוא נולד. את בני המשפחה האחרים יכול היה להכיר רק בילדותו המוקדמת מאוד. לאחר מלחמת העולם הראשונה שררו יחסי איבה בין פולין וליטא וביקורים לא היו אפשריים. את כל זה הוא לא סיפר לי. דודי היה איש סגור ומסוגר על שבעה מנעולים, איש שסיפר מעט מאוד על עצמו.
רשמתי את המידע החדש שקיבלתי ולמעשה מאז התחלתי לאסוף בהדרגה מידע על תולדות המשפחה. הרבה אפשרויות לא היו אז, זה היה לפני עידן האינטרנט, ואף אחד לא יכול היה אז לנבא שהאימפריה הסובייטית תקרוס בעשור הבא. ניסיתי לאתר "בני עיר", אנשים שגדלו אף הם בעיירה מרטש. זו היתה למעשה הדרך היחידה ללמוד משהו על בני המשפחה.
הראשונה שרציתי לפגוש היתה בתו של סבא רבא שלי מנישואיו השניים, אחותו למחצה של סבי. הקשר עימה נותק מכל מיני סיבות ולא ראיתי אותה מאז ילדותי. הכרתי אותה אז בשם דודה יונה. נפגשנו בביתה בתל אביב ורוב הזמן היא סיפרה לי מה עבר עליה בשנים הרבות מאז ימי ילדותי. לעיירה מרטש כמעט לא הגענו. היא הלכה לעולמה זמן לא רב אחר כך. זו היתה ההחמצה הכי גדולה.
קבעתי גם פגישה עם ידיד נעורים של דודי המופיע ברוב התצלומים שהותיר דודי אחריו, ידיד מ"השומר הצעיר" שהיה ממקימי קיבוץ מזרע. יום לפני הפגישה התקשרו אליי משם והודיעו לי שיעקב רבין נפטר. עוד החמצה. והיו גם החמצות נוספות.
בכל זאת פגשתי כחצי תריסר בני-עיר, וגם אם חלקם סיפרו את מה שידעו על המשפחה בנוסח "אחרי מות קדושים אמור", כלומר העלימו דברים שחשבו שיכאיבו לי, הרי חברת נעורים אחת של אימי, ממקימות קיבוץ בית זרע, סיפרה לי פרט אחד שאימי ודודי מעולם לא סיפרו – פרט שהאיר באור חדש לחלוטין את כל מהלך חייהם.
לא ניסיתי אז לחפש מישהו מבין יוצאי העיירה ז'לודק, שם גדלה סבתי נסיה. אני בטוחה שאפשר היה אז עדיין למצוא כמה בני-עיר משם, אך האמת היא שזה לא עלה אפילו על דעתי – כנראה עדיין לא הפנמתי אז את המידע החדש על סבתי.
בינתיים קרסה ברית-המועצות ושערי הארצות שהיו פעם חלק מן הגוש המזרחי נפתחו. ליטא ביניהן. הייתי שקועה אז ב"מסע" שונה לחלוטין, מסע שנמשך יותר מעשור, והסתכם בספר "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה" שיצא בהוצאת יד יצחק בן צבי. מסע השורשים לליטא שוב נדחה. הנסיעה שלי לליטא נערכה בסופו של דבר בזמן ש"חיפוש שורשים" נעשה מקובל מאוד ואפילו ממוסד.
נודע לי אז שיש אפשרות לערוך תחקיר משפחתי באמצעות הארכיון הלאומי בווילנה. מצאתי מישהו שיתווך ביני לבין הארכיון, שמעסיק כמובן תחקירנים מקצועיים משלו. כיצד חיפשתי וכיצד מצאתי זה סיפור ארוך בפני עצמו שלא כאן המקום לספרו. קיוויתי שהתחקיר יגיע אליי עוד לפני הנסיעה, אך העניין התארך ותוצאות התחקיר הגיעו אלי יומיים לפני שעזבנו את קובנה. היה קשה מאוד לפענח את כל פרטי האילן המשפחתי על מסך הטלפון הקטן, ובכל זאת עלה בידי לפענח פרט אחד מפתיע: סבתי נסיה נולדה במֶרֶטש ונפטרה שם מדלקת ריאות.
למי להאמין? לדודי שאמר בפירוש שאימו נולדה בעיירה ז'לודק שאז היתה בפולין וכיום נמצאת בבלארוס – או לממצאי התחקיר? לזיכרון רחוק שלי מימי הילדות או הנעורים שדודי אישר לפני מותו – סבתי הובאה לבית החולים "ביקור חולים" בקובנה – או לממצאי התחקיר?
בעודי מתלבטת נזכרתי בדברים שאמרה לי הארכיונאית ויטליה כאשר התברר שלפי מפקד האוכלוסין שנערך בקובנה ב-1940, סבי היה בן 8 כאשר נולדה אימי: לעיתים קרובות תאריכי הלידה משובשים. ואם תאריכי הלידה משובשים – אולי גם יש שיבושים אחרים?
ניסיתי לפענח ממצאים אחרים על מסך הטלפון הקטן. הכי מוזר היה שאימי לא הוזכרה שם בכלל. כל בני המשפחה הידועים לי היו שם. אפילו שמות ההורים של סבא רבא, שלא היו ידועים לי עד אז. דודי היה שם וגם דודתי הקטנה מאשה, שנפטרה בגיל 11 מדלקת קרום המוח. אימי, הבת הבכורה, לא היתה שם. אלמלא היתה אימי, אלמלא ידעתי בביטחון מלא שהיא אכן נולדה – לא הייתי יודעת על קיומה. היה לי איזה זיכרון קלוש שהיה ילד נוסף בשם דויד שמת בינקותו, אך איש מבני-העיר לא זכר ילד כזה, ובתחקיר המשפחתי הוא לא הוזכר. השם דויד גם לא הוזכר בדורות קודמים באילן המשפחה. השלמתי עם זה שילד כזה כנראה לא היה, ואין לי מושג כיום מדוע חשבתי שהיה לי דוד בשם דויד שמת בינקותו. היה או לא היה – לעולם לא אדע.
אבל אימי היתה. החלטתי: סבתי נולדה בז'לודק ומתה בקובנה.
נסיה שפרן
המשך יבוא

ספרי יהודה הצבי

בשנת 1963 יצא לאור ספר שלי בשם "מהבלקן ועד כאן"

ובו אוסף סיפורי פולקלור לילדים.

אם יעניין ספר זה את חובבי ה"עתיקות", אשלח אותו במייל חינם לכל דורש.

בשנת 2011 יצא לאור ספר שלי בספרדית-יהודית (לאדינו) על פרשיות השבוע בחומש. לדוברי שפה זו, ולכל דורש, אשמח לשלוח אותו, חינם, במייל.

בברכה,

יהודה הצבי

טל. 050-6484327

hatsvi@netvision.net.il

תקוה וינשטוק

בעלי החי בשנת 2020

(בעקבות "ידיעות אחרונות". תודה לעיתון]

פרק ב: כלבים

לפי נתוני משרד החקלאות היו בישראל בשנת 2020 מעל ל 220,000 כלבים. לכולם יש בעלים. נפוץ ביותר בארץ – כלב השוצי. אחריו פורמנין, והשלישי – כלב רועים גרמני. אך מרובים מכולם הכלבים המעורבים. שיאניות במספר הכלבים – תל אביב וראשון לציון. השמות האהובים ביותר – מיקה ולולה לנקבות, לואי לזכרים. ויש גם סופגניה, צדיקה, אבסורד, אבטיח, מוסקבה....

"ידידו הטוב ביותר של האדם" זוכה ליחסי ציבור שאין לאף בעל חיים זולתו. לצד מעמדו כחיית המחמד הראשונה במעלה, ופעילותו ההיסטורית כשומר הבית והחצר, שותף הכלב כיום בהרבה תחומי אנוש: במשטרה, בצה"ל, במד"א, בשירותי הכיבוי בנחייה ובשיקום.

נתנאל, חייל שנפגע אנושות בפיגוע ועבר ניתוח מסובך, הצליח בפעם הראשונה להניע במלואה את ידו המשותקת כדי ללטף ולסרק את "שיבא", כלב השיקום של בית החולים.

גם ההערכה לתפקוד הכלבים הולכת וגדלה. היועצת המשפטית בבית נשיא המדינה התירה לעובד שחונך בהתנדבות כלב נחייה להביא אותו לבית הנשיא בתנאי שיהיה קשור וילבש וסט שרשום עליו "כלב נחייה". "קרמר", גור לברדור, הפך לאטרקציה של הבית והנשיא רובי ריבלין, אוהב כלבים, מלטפו בכל הזדמנות.

מפעלים כבר מתירים להביא לעבודה כלבים מתלמדים. הכשרת כלב נחייה עולה מעל 150,000 שקל, תרומות מהארץ ומחו"ל. העיוור מקבל את הכלב חינם.

גם השנה אבדו ונגנבו כלבים ונמצאו לעיתים אחרי חודשים ושנים. זורו, כלב רועים גרמני נגנב ממושב נורדיה. 13 חודשים חיפשה אותו המשפחה ולבסוף אימצה גור אחר. ובדיוק יום אחרי האימוץ נמצא זורו במשטרת שפרעם בצפון. עתה למשפחה שני כלבים.

כלבים נפגעו וכוחות משטרה ומתנדבים עמלו על הצלתם. בלקי נפל לבור בעומק של 8 מטרים שפתחו צר לכניסת אדם. אחרי 6 שעות של פתרונות יצירתיים שילשלו לבלקי דלי מים וכשראשו בתוך הדלי הועלה בריא ושלם.

גיבורת הכלבים לשנת 2020 היא לינדה, כלבתו של ואליד, כלבן ותיק במשטרה. בחיפוש אמל"ח ליד צומת מגידו הגיח חזיר בר ענק, העיף את ואליד באוויר ופצע אותו. לינדה הסתערה על החזיר ובקולי קולות ובנשיכות והבריחה אותו. ואליד הוחש לבית חולים, כשיבריא יזכו הוא ולינדה בתעודות הוקרה.

יקצר המצע להשתרע על כל המידע הכלבי המופיע בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. נתרכז בתביעות משפטיות שהוגשו השנה ובהן מעורבים כלבים.

נשיכה לא דיפלומטית: תושבת רמת גן תובעת את שגריר אוסטריה על שכלבו, שטייל עם עובדת הבית, הסתער עליה. היא הלכה על המדרכה, וללא כל התגרות מצידה, נשך אותה הכלב נשיכות עמוקות בירך ואף בפנים, וגרם לנפילתה. היא נזקקה לטיפול בבית החולים, חוותה טראומה וחודש ולא יכלה לחזור לעבודתה כאדריכלית. התביעה הנה בסך 90,000 שקל. התובעת טוענת כי השגריר התחמק מהתביעה ובינתיים מונה לשגריר בארצות הברית ויצא מהארץ. השגרירות בישראל פטרה את עצמה מאחריות לתביעה ואף מסרבת למסור את כתב התביעה לשגריר. המשפט טרם התחיל.

מח"ש ניהל חקירה ממושכת נגד מפקד במשטרה המחזיק בלשכתו כלב המפיל את חיתיתו על באי הלשכה. אחד הבאים ננשך ונשלח לבית החולים. המפקד נחקר על אחזקה רשלנית ב-7 מקרים והודה בעבירות. הקצין עתיר זכויות לביטחון המדינה, והפרקליטות סגרה את התיק בתנאים של הסדר מותנה: קנס של 3000 שקל התחייבות להימנע מעבירה דומה.

הסיפור הנוראי: במשך כשנתיים הטריד תושב הר חומה בירושלים את שכנו על שכלבתו מסתובבת בחצר ונביחותיה מפריעות לו. אף איים להרוג את בעליה. הכלבה המשיכה לנבוח והשכן מצויד בסכין מטבח נכנס לבית בעל הכלבה ופגע בו אנושות נוכח אשתו וילדיו. הנדקר נפטר בבית החולים. עתה בודקים אם הרוצח שפוי.

כלבים מופיעים לא פעם במשפטי גירושין כששני הצדדים אוחזים בכלב המשותף. זוג שפתר את עניין הילדים המשותפים, לא הצליח להחליט לאיזה צד יעבור הכלב. שניהם רצו בו. המתגרשים פנו לעורכת דין מנוסה בגישור כלבים. הגבר הציע שהוא והאקסית שלו יצאו מהחדר ויחזרו אליו, והראשון שעליו יקפוץ הכלב, יזכה בו. עורכת הדין הציעה פתרון מעשי: הכלב יעבור עם הילדים מבית לבית בהתאם לזמני השהייה שנקבעו לילדים וכך יהיה תמיד בבית אחד מבעליו והוצאות האחזקה של הכלב יהיו על הצד שבו הוא נמצא." ההסכם נרשם לשביעות רצונם של שני (נקוה: שלושת) הצדדים.

גרוש אחד ביקש לא מכבר בקשה לא שגרתית: הסדר ראייה עם הכלב. "בחרנו יחד את הכלב ביריד לאימוץ," סיפר. "קנינו לו יחד בגד חורף ומטריית כלבים... הוא היחיד שקופץ משמחה כשאני שב הביתה. אוהב אותי אהבת נפש. מבין אותי – לא כמו הילדים שלעיתים לא מבינים מה אני רוצה מהם. הבעייה – גם אשתי אוהבת את הכלב ורוצה בו והוא אוהב אותה.".למרות הווידוי המרגשו דחה השופט גורודצקי את הבקשה להסדר ראייה ואף חייב את התובע בהוצאות המשפט. הבקשה ניתנה אחרי שנתיים של נתק, ציין השופט. ובהתחשב בעובדה ששנת אדם היא שבע שנות כלב, לא תצמח לכלב תועלת מקשר מחודש, וקיים גם חשש סביר כי ההסדר ישמש כר נוח למריבות.

פסיקה זו קשורה להשקפה על הסטטוס המשפטי של הכלב .קיימות בנידון שתי השקפות. האחת – חיית המחמד נחשבת לחפץ, לרכושו של אדם. בחקיקה הישראלית קיימות פסיקות רבות המתייחסות לכלב כאל חפץ, ובשאלת הבעלות חלים עליו דיני הקניין. החוק היבש עומד לא פעם בסתירה לאהבה שחשים לכלב.

לעומת שיטה ותיקה זו ישנה גם שיטה הומאנית יותר: בעל החיים הינו יצור בעל גוף ונשמה. כבר בשנת 2004 נקבע בפסק דין תקדימי בישראל כי לבעלי החיים יש זכויות ולאדם יש חובות מוסריים כלפיהם. לפיכך במחלוקת של בני זוג שמתגרש, על הכלב המשותף, יש להתחשב בטובת בעל החיים ולא בטובת בעליו.

מחקר בארה"ב מראה כי 70 אחוז מהנשאלים מתייחסים לכלב המחמד כאל בן משפחה. לפי השיטה הרגילה, בעל חיים שהיה בבעלות אחד הצדדים לפני הנישואין יישאר בבעלותו גם אחרי הגרושים ואין מקום להסדרי ראייה. לפי השיטה ההומאנית לא טובת הבעלים היא הקובעת. אם טובת הכלב היא לקיים קשר עם הצד השני, יש לאפשר זאת.

ומה מצב הכלבים בימים אלה ימי הקורונה?

מורגשת עלייה בנטישת כלבים, אומרים באגודות המטפלות בבעלי חי. זאת לרוב מחשש להידבקות – למעשה חיות המחמד אינן כלל בקבוצת סיכון – וגם בגלל המצב הכלכלי שהתערער. אנשים מבטלים תרומות-קבע. לעומת זאת ניכרת התאוששות באימוץ כלבים. במיוחד קשישים ובודדים מאמצים כלב, שתהיה בקרבתם נפש חיה.

"אימצתי כעת כלב," אומר תושב נוף הגליל, כבן שבעים וכמה. "כבר איני לבד בימי הסגר. הכלב נותן לי הרבה שמחה וגם מספק תעסוקה – להאכיל אותו, לטייל איתו. זה טוב גם לבריאות. שכנים מבקשים ש'אלווה' להם את הכלב לטיול."

הורים נענים כעת לבקשות הילדים לגדל כלב. זה ממקד אותם בימים ללא לימודים, מלמד אחריות, ניקיון ויחס לחי ולסביבה. עיריית ראשון לציון הכניסה את דיירי הכלבייה שלה לאינטרנט, ומי שמוצא כלב כלבבו יכול לקבלו בפתח הבית, כבר מסורס או מעוקר. האגודות לבעלי חי רק מקוות שבעל החיים לא ייזרק בתום הקורונה, וכי האימוץ יתמיד שנים – כלב מגיע עד גיל 20, חתול לגיל 17.

"הכול התהפך," אומר ראש עיריית נוף גליל שבגליל התחתון: "כרגיל התאמצנו לשכנע אזרחים לאמץ כלב, והנה דווקא בתקופת הקורונה אנשים מבקשים לאמץ. בימים אלה הצלחנו למצוא בית חם ל-49 מתוך 53 הכלבים שהיו בכלביה שלנו. לכל רע יש גם טוב... הכלבים שלנו זוכים דווקא כעת לקצת נחת..."

תקוה וינשטוק

עו"ד יחזקאל מסנברג

הקוזה נוסטרה ועו"ד גיא משיח

מזמן לא קראתי מאמר שגוי כל כך מבחינה משפטית, לקוי מבחינה עיתונאית ורווי שנאה מבחינה אנושית. מאמרו של עו"ד גיא משיח "הקוזה נוסטרה" ("חדשות בן עזר" 1583) בולט בניסיונו לקטרג על שרת התחבורה מירי רגב ובה בעת להזדהות עם התנהלותו של הכדורגלן לשעבר אייל ברקוביץ'-ברקו, ובמעטה של חוות-דעת משפטית, כביכול, הוא קובע נחרצות ש "מירי רגב ביצעה, הלכה למעשה בתוכנית של 'אופירה וברקוביץ' עבירה מסוג פשע של 'סחיטה באיומים'." לא פחות.

לפי המתואר, אפשר לחשוב שברקו עומד לפני אישור סופי של מינויו כמאמן הנבחרת ומירי רגב, בתוקף תפקידה כמחליטה סופית, מאיימת למנוע את בחירתו. ובכן לא מניה ולא מקצתיה. מועמדותו של ברקו לא עומדת בכלל על הפרק ודעתה של מירי לגביו, בעניין זה, בכלל לא קובעת. אף אחד לא יכולה למנוע מאדם להתמנות לתפקיד שהוא לא מועמד איליו מלכתחילה.

וראוי לבחון מיהן הנפשות הפועלות בעימות הזה.

ברקו הוא כדורגלן עבר, שבנערותו ברח מבית הספר והקדיש את שכלו וזריזות רגליו למשחק הכדורגל ואף עשה חיל בשטח זה בארץ ובחו"ל. הוא ידוע כשחצן וגס רוח, בעל 'פה גדול' אשר בצד כישרונו על מגרש הכדורגל, ידועים גם ריבים וסכסוכים רבים שלו עם שחקנים, כתבי ספורט, מאמנים ובעלים של קבוצות.

ב-4/3/2009 הוא הורשע בבית המשפט בעבירה של תקיפה ואיומים של מאמן קבוצת הנוער בה שיחק בנו ושילם בשל כך קנס גדול. ב-13/10/2010 הוא הורחק ממשחקי הכדורגל ע"י בית דין משמעתי של ההתאחדות לכדורגל עקב ביזוי המוסדות השיפוטיים שלה. הוא הסתכסך ופוטר ע"י מספר מאמנים, הסתכסך עם חיים רמון שהיה מבעלי קבוצת הפועל ת"א בה שיחק ברקו באותו זמן והוא סולק מהקבוצה. וזו רק רשימה חלקית על מעלליו הרבים.

מנגד נמצאת השרה מירי רגב. מירי היתה בנעוריה מתנדבת במד"א. היא בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני במנהל עסקים. היא עשתה קריירה צבאית, היא בוגרת בית הספר הצבאי לפיקוד ומטה. היתה הצנזורית הצבאית הראשית בדרגת אל"מ, והיתה דוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף. מירי רגב היתה חברת כנסת וחברה במיספר ועדות כנסת חשובות. היא היתה שרת התרבות והספורט ועכשיו היא משמשת בתפקיד שרת התחבורה.

אל תכנית הטלוויזיה הרדודה והצרחנית, 'אופירה וברקו', הסכימה מירי רגב לבוא, ללא מורא מהתקשורת, כדי להעמיד על מקומו את ברקו החוצפן-השחצן (כתב על עצמו ספר בשם 'הקוסם', שבו הוא פוגע ומעליב שחקני כדורגל קולגות), אשר כינה שרים וחברי כנסת ממפלגתה של רגב "ארגון פשע", וברקו בעל הפה הגדול, נאלץ לשמוע סוף סוף ממנה דברים כדורבנות.

כאשר שרה בכירה בממשלה באה בדרישה לגיטימית אל פרחח טלוויזיוני שיתנצל על דברי הבלע שלו – זו בשום פנים ואופן איננה "עבירה פלילית מסוג פשע של סחיטה באיומים" ואין בדבריה אף לא אחד מן האלמנטים הנדרשים בסעיף 428 לחוק העונשין. אין כאן לא סחיטה ולא איומים. לא "במובהק ובבירור" כפי שטוען מר משיח, וגם לא מכללא.

דווקא הדוגמאות המטופשות שהביא מר משיח ('ראש של סוס במיטה' ודריסה ע"י רכבת ישראל....) – וטענתו הגסה שמירי רגב מדברת "כמו מאפיונרית אלימה" – הם-הם עילה לתביעת דיבה נגדו עצמו.

עו"ד יחזקאל מסנברג

אסתר ראב

רכיבה ראשונה על גבי חמור

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

החמור הקטן והאפור שראשו היה קטן אך מחוטב להפליא, היה חביב עליי – ולא פעם חיבקתי את ראשו וקירצפתי באוזניו; חבוש היה אוכף אדום, ומלפנים היה לו מעין ענק של צמר אדום משובץ פנינים כחולות וצדפים וקונכיות לבנות, וגדילי-ענק יורדים עד לרגליו, מתנועעים בשעת הליכה ומגרשים את הזבובים צמאי-הדם העטים בקיץ על כל בעל-חיים.

אבא היה מיישבני עליו כמעט מצעדיי הראשונים; הייתי אזיי גאה מאוד ונידמה היה לי שאני משקיפה מעל מגדל גבוה אל אשר מסביבי – שגדולה אני ולא תינוקת מדדה על שתי רגליה הקטנות.

מאוחר יותר, בהיותי בת שלוש, הייתי משתדלת להגיע לארכובה וממנה מטפסת בכל כוחותיי והעזתי עד לאוכף, מתיישבת עליו פשוקת-רגליים. ובמלאת לי חמש, נידמה לי – כבר העזתי להתיר את החבל שבו היה קשור החמור לעץ והייתי מזרזת אותו להליכה – כך הלכה העזתי וגברה ביחס לרכיבה; ופעם קטפתי לי שבט רך מן האוקליפטוס, התרתי את החבל שבו היה קשור החמור ועליתי עליו. הפעם החלטתי לצאת מן החצר, לערוך רכיבה ממש כהלכה, לשטח בלתי-נודע. היה זה גן זנוח שגבל עם מגרש ביתנו (מאוחר יותר קנינו את הגן הזה ובו בנינו בית חדש).

התחלתי רוכבת לאיטי, עברתי את הפתח של הגדר ונכנסתי לגן. החמור צעד לאיטו. היה קיץ והגן עוד כולו בריח קוצים יבשים, ועצי-הפרי שבו צמאים ונובלים-למחצה, ביניהם חבושים ותפוחים שבימים ההם היו רק נסיונות, נסיונות שלא הצליחו ונוטשו על ידי פקידי הברון. רכבתי לי, וההצלחה על היותי לבדי בסביבה חדשה, רכובה על החמור מבלי שאיש ישגיח עליי – שיכרה אותי, כבר לא די היה לי בזה, ובשבט האוקליפטוס שבידי התחלתי להכות על עכוזו של החמור – הוא לא נתרשם מזה הרבה, והוסיף ללכת מתונות – והנה פתאום אחז אותי חשק נמרץ לדהור, לעוף; התחלתי להכותו קשה על עורפו, על ראשו – ולפתע אבדה לה, לבהמת-בית שקטה זו, כל שליטה על עצמה והחלה דוהרת בטירוף ואני נאחזת במושכות הרסן כשאני שכובה כמעט על האוכף ופחד גדול מחלחל באבריי.

רציתי לשים קץ לדהרה אבל דבר לא הועיל. החמור יצא מכליו ודהר כמטורף, והנה הגענו מתחת לעץ חבוש אשר ענפיו היו נמוכים וראיתי שאין די מקום עבורי לעוברו – הוצאתי את רגליי מן הארכובות ואחזתי בענף הנמוך שהגיע בדיוק מול פניי, החזקתי בו, והחמור גח מתחתיי וברח – רגעים אחדים נישארתי תלוייה בין שמיים וארץ עד שידיי רפו, עזבתי את הענף – נפלתי לתוך עפר תחוח ושכבתי שם רגעים מיספר, נדהמת מכשלוני – לא היה לי חשק לקום – רציתי לשכב שם לעולמים, היה זה כישלון מחפיר ועונש על העזתי – התביישתי בפני עצמי – וביקשתי נפשי למות.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1899 לערך. נדפס לראשונה בקובץ "גן שחרב", עמ' 14.

מתי דוד

הבלפוריאדה הפכה לפסטיבל פוליטי ארצי

נשאלת השאלה מדוע ההפגנות נגד נתניהו נמשכות, למרות התוצאות המאכזבות. מדוע ההפגנות נמשכות למרות שמטרתן – הדחתו של נתניהו לא מושגות. למרות שהמטרה לא הושגה גם בשלושה סבבי הבחירות. למרות שהיא לא הושגה גם בהצבעות בכנסת. למרות שהיא לא הושגה אפילו בעתירות לבג"צ, שנידחו.

מסתבר שלמרות כל הכישלונות והאכזבות, המפגינים ממשיכים כנראה להאמין שרק הפגנות ברחוב יביאו להדחתו, למרות שמשפטו אמור להתחיל בינואר 2021 וסביר להניח שימשך שנים רבות מאוד. כנראה שההפגנות הפכו עבור המפגינים מטרת פעילות ועיסוק חשובים מאוד בפני עצמם, כדי להוכיח לעצמם ולציבור שהם קיימים ולא מתייאשים. מעתה הם הופכים לתנועה חברתית שההפגנות הן מטרת קיומה. מדובר בפועל באנשים מתוסכלים ומיואשים. אנשים מאוכזבים, שההפגנות הן עבורם סוג של ריפוי באמצעות תנועה ומפגש חברתי. אנשים ששותפים לקולקטיב סוציולוגי ופוליטי שמאוכזבים מכישלונם בבחירות, מכישלונם למנוע הקמת ממשלת ביבי ובני. ההפגנות הן עבורם תרופה ללא הבראה. על כן הם ימשיכו בהפגנות בתקווה להפיל את "הבסטיליה" של ביתו ולהובילו סוף סוף אל "הגיליוטינה", כדי לערוף את ראשו הפוליטי. הבלפוריאדה תימשך למרות שמטרתה נעלמת.

האם ההפגנות יגרמו למהפך שלטוני בזמן המגפה הרפואית? בקרב אלפי המפגינים יש מגוון רחב של סוגי אנשים בעלי מטרות, דעות, ומוטיבציות שונות. קבוצה אחת של מפגינים הם ותיקי השמאל הציוני הקלאסי, של ארץ ישראל הישנה והטובה. קבוצה שנייה אלה הם השמאל הקיצוני האנרכיסטי שמתנגד לכיבוש ולצה"ל. הקבוצה השלישית הם ערב רב של טרמפיסטים ובראשם חלק מחברי הרשימה המשותפת של הערבים הישראליים, שמפגינים עם דגלים אדומים נגד הכיבוש ובעד המדינה הפלסטינית.

ההפגנות הפכו למודל אנרכיסטי של חיקוי, עבור אנשים רבים שאינם מרוצים משום דבר בארץ, אנשים שמצאו בהן מעין עיר מקלט עם אנשים שהם יכולים להזדהות איתם. כל הבליל האנושי המפוצל הזה, יש לו אך ורק מכנה משותף אחד – הדחת נתניהו. בני גנץ ויאיר לפיד אינם שייכים לסוג הזה של מפגינים אנרכיסטים, ואולם כל המתונים בכל המפלגות נגררים אל הקצוות של הקיצונים. מצער שגם רוב האחראים והמתונים בקרב חברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, נגררים ל"ספורט הלאומי" של "חפש את האשמים". ההפגנות מתחילות להימאס גם על התומכים וגם על המתנגדים להן. הן מיצו את עצמן. ההפגנות עלולות להיות על פרשת דרכים לסופן.

החלק הרציני מקרב המפגינים מוחים באמת נגד הממשלה, מדיניותה וראשה וזה מובן. ואולם חלק אחר של המפגינים רואים במדינה סמל דיכוי כוחני הראוי לפירוק ולחיסול. הם נגד צה"ל, נגד בעלי ההון, נגד הממסד האזרחי והדתי. החלק הקיצוני הזה פועל מתוך אמונה שההפגנות עשויות להצליח לחולל "מהפכת תחריר" עממי לשינוי המשטר. קבוצות קיצוניות אלה גוררות ומאפילות על כל שאר המפגינים וצובעים אותם בקיצוניות.

התקשורת החזותית המסחרית שותפה להגברת הייאוש והאנרכיה בגלל עריכה מקצועית שנותנת את הבמה בעיקר לדוברים הקיצונים מכל צד, במקום לתת את הבמה הטלוויזיונית לדוברים האחראיים שמסוגלים לעצב אווירה של שותפות, אחדות, וערבות הדדית בעת המשבר.

גם הפוליטיקאים וגם המשפטנים גורמים במחלוקותיהם, חלקן ענייניות וחלקן אישיות ופוליטיות – לשיבושים ולעיכובים שפוגעים במאבק בקורונה שמטרתו הצלת חיים.

מתי דוד

יורם אטינגר

בחירות בארה"ב והשפעתן על ביטחון ישראל

"חדשות מחלקה ראשונה", 14 אוקטובר 2020

לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב תהיה השפעה דרמטית על מעמדה הגיאו-אסטרטגי, על עוצמת הזעזועים הוולקנים המאיימים לפרוץ ברחבי העולם, ומכאן גם על ביטחונה הלאומי של ישראל. עמדות הנשיא טראמפ וסגן הנשיא ביידן בנושאי חוץ וביטחון מדגישות את הפער העמוק בין שני האישים. לדוגמא:

האם כוח ההרתעה של ארה"ב – בעולם עתיר משטרים פורעי חוק, טרור, מלחמות ויכולות קונבנציונליות ובלתי-קונבנציונליות – ישודרג על ידי המשך הגידול בתקציב הביטחון, או יתכרסם על ידי חזרה לקיצוצו?

האם ארה"ב תמשיך להגביר את הלחץ על האייתולות באיראן – שהם מוקד הפצה גלובלי של טרור, יכולות בליסטיות ונשק כימי וביולוגי ואולי אף גרעיני – או תחזור למדיניות הפייסנות דוגמת הסכם הגרעין מ-2015, שהעניק רוח גבית עזה לאייתולות ופגע במדינות הערביות הפרו-אמריקאיותת?

האם ארה"ב תמשיך לסייע למלחמתן של בעלות-בריתה הערביות בטרור "האחים המוסלמים", או תשחזר את תמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" במצרים ב-2013-2009?

האם הבית הלבן ימשיך להיות סגור בפני ארגונים אמריקאים הקשורים ל"אחים המוסלמים" כגון CAIR וארגונים אנטי-ישראלים, או יחזור להיות פתוח לרווחה בפניהם?

האם ארה"ב תתמיד במלחמתה בטרור האסלאמי, או תשוב להמעיט בחומרתו, תאסור על זרועות הביטחון להשתמש במונח "טרור אסלאמי", ותראה בו "אלימות במקומות עבודה", כפי שטען הנשיא אובמה ב-2009 – לאחר רצח 13 חיילים בבסיס הצבא בפורט הוד, טקסס?

האם ארה"ב תמשיך לראות בטרור הפלסטיני תופעה מונחית-אידיאולוגיה רדיקלית המאיימת גם על בעלות בריתה הערביות, או תמחזר את הטענה כאילו זו תופעה מונחית-ייאוש הראוייה להבנה ולמחוות?

האם ארה"ב תמשיך להכיר בצונאמי הערבי כאיום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, או תשחזר את תפישת העולם שהתייחסה לגל הטרור ומלחמות האזרחים בתוניסיה, לוב, מצרים, תימן ובחריין, שפרצו ב-2010 – כ"אביב ערבי", "מצעד דמוקרטיה" ו"מהפיכת פייסבוק"?

האם ארה"ב תתמיד בעצמאות מדיניות החוץ והביטחון, או תחזור לשעבד את מדיניותה להסכמה בינלאומית רחבה, ותעניק משקל רב לאו"מ האנטי-אמריקאי ולאירופה הפייסנית?

האם ארה"ב תמשיך לקדם תהליך שלום אזורי על ידי הכרה במשקל המשני והשלילי שמעניקים הערבים לסוגייה הפלסטינית, או תחזור להתייחס לסוגייה הפלסטינית כאילו היתה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת עין ערבית ומוקד זעזועים מזרח תיכוניים?

האם ארה"ב תשמור על מדיניות שאינה רואה בנסיגה ישראלית תנאי לקידום השלום, או תשוב לראות בנסיגה תנאי לאופק מדיני?

האם ארה"ב תתמיד בהכרה ששליטת ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש חיונית להרתעת אויבי ישראל ואויבי משטרים ערביים פרו-אמריקאים (כגון ירדן) – או תשגה שוב בהנחה ששליטה ישראלית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי?

האם ארה"ב תמשיך להכיר בעובדה ש"סיוע החוץ" השנתי המוענק לישראל מהווה השקעה ב"מעבדה בתנאי-קרב" ומכפלן-כוח ייחודי, המניבים לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים (תחליף להצבת כוח אמריקאי, מודיעין, שידרוג תעשיות ביטחוניות ואזרחיות ותורות לחימה) – או תחזור לראות ב"סיוע החוץ" כלי-לחץ לסחיטת ויתורים ישראלים?

האם תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב יביאו לאנחות רווחה או לאכזבה רבתי בטהראן, סין, רוסיה, מפקדות "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס והרש"פ?

זהות המנצח בבחירות לנשיאות ארה"ב תשפיע על זירה רחבה הרבה יותר מנושאי כלכלה, בריאות, חוק וסדר ובחירת שופטים עליונים, העומדים במוקד התעניינות הבוחרים. אמנם רק מיעוט זעיר של הבוחרים מתעניין בנושאי חוץ וביטחון, אבל זהות המנצח תשפיע באופן ישיר על הביטחון הלאומי של ארה"ב ושל ישראל השזורים זה בזה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ישראל בר-ניר: כדאי שתפנה את תשומת ליבו של הייטנר שלא מפסיק ללכלך על נתניהו ועל כוונותיו כביכול להרוס את מערכת המשפט – לחשיפה האחרונה של עמית סגל על היחסים בין מנדלבליט ושי ניצן.

מתברר שכל טענותיו של נתניהו הן אמת ושהרקב בפרקליטות הוא הרבה יותר גרוע מכל מה שהיה ידוע עד היום.

אהוד: הייטנר מגיב על כך בגיליון היום אך נראה כי שום קלקולים ו"רקב" בפרקליטות לא יזיזו את הייטנר משנאתו לנתניהו עד אשר האחרון יופלל ויישב במעשיהו!

* אהוד היקר, באשר לגיליון 1583, אהבתי את ההשוואה של יוסי אחימאיר בין יצחק רבין לבין יצחק שמיר, ובינו כרל"ש ליצחק שמיר ובין איתן הבר כרל"ש של  יצחק רבין.
עורך-דין גיא משיח מצביע על השרה מירי רגב כעל עבריינית סחיטה, כשהוא מתכוון לאיומים שלה כלפי אייל ברקוביץ'. לברקוביץ' אין תרבות דיבור שאפשר להתפאר בה, אבל שרה צריכה לנהוג ולדבר בצורה יותר אחראית.
אינני מכיר את יצירתה של כלת פרס נובל החדשה, לואיז גליק, אבל אני מסכים איתך כי מה שהגיע אלינו באנגלית ובעברית מאכזב ביותר.
יונתן זמיר מעיר לך שהדרך שלך להשתלח במי שאיננו מסכים עם דעתך באשר למעמדו הבלתי מעורער של בנימין נתניהו – הדרך הזאת היא בוטה מאוד. אני חושב שהוא צודק. ועוד דבר, אתה טוען שרוב העם תומך בנתניהו, ולא ייתכן שראשי הממשלה יופלו בזה אחר זה בגלל תביעה משפטית. ובכן, בבחירות האחרונות נתניהו זכה ב-58 מנדטים תומכים, ואילו 62 מנדטים התנגדו לו. ושנית, לא מדובר בראשי ממשלה שמופלים בזה אחר זה בתביעות משפטיות: זה לא קרה לבן-גוריון, לא קרה לאשכול, לגולדה, לרבין (הוא התפטר בעטיו של חשבון הבנק של אשתו), לבגין, לשמיר, לברק ואפילו לא לאריק שרון, הגם שהיו חשדות נגדו. רק כלפי שני ראשי ממשלה יש תביעות פליליות – אולמרט ונתניהו. זה כל כך מוגזם לדרוש מראשי ממשלה שיהיו נקיי כפיים? זאת ועוד: בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו הוא נשאל על ידי דן שילון בטלוויזיה כמה שנים הוא מתכוון להיות ראש ממשלה, ונתניהו ענה קטגורית שבשום אופן הוא לא מתכוון להיות ראש ממשלה יותר משתי קדנציות. אילו נקט נתניהו בדרך שהוא עצמו קבע, הרי שלא היתה יכולה להירקם "מזימה", לפי דבריך, להדיח אותו בדרך של תביעה משפטית.
אני הרי מכבד את עמדתך להגן בחירוף נפש על נתניהו, אבל למה בבוטות כזאת? אתה נהנה מהלשון של יאיר נתניהו כלפי מי שמתנגד לאביו, כשהוא מגדף ומאחל מוות ל"קומוניסטים", ל"אנרכיסטים", לקיבוצניקים, ומטיף כמו ה-BDS להחרים את תוצרתם של הקיבוצים? אני מקווה שאתה לא מחסידיו.
אני עדיין אוהב אותך, למרות שהטחת בפניי שאתה מוותר על אהבתי.
שלך,
משה גרנות

אהוד: לדעתי אתה טועה אבל לא אמשיך להתווכח איתך. אני מגן על ראש הממשלה הנבחר נתניהו ועל הדמוקרטיה בישראל, ולא על בנו של נתניהו.
62 הח"כים המתנגדים לנתניהו, שאתה מזכיר, כוללים את 15 הח"כים של הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, ואילו בקרב כל שאר הח"כים – יש לגוש של "הנאשם בפלילים" נתניהו רוב של 58 מול 47 מתנגדים. לכן לדעתי הטיעון שלך לא תופס.
אגב, מה דעתך על פרשת היחסים העכורים בין מנדלבליט לשי ניצן? אלה האנשים שמבקשים להפליל את נתניהו!

* אהוד ידידי! אני מקווה שעדיין מותר לי להגדירך כך. אם לא – אנא הודיעני. כנראה שהבנתנו והגדרתנו את המושג "מנומס" שונים מאוד. בחינוך עליו אני גדלתי כינויים וביטויים כמו "טינופת","אספסוף", "קקה" ועוד לא נחשבים לסגנון מנומס.
אני מסכים איתך לגבי המוצגים הגסים והוולגריים שהוצגו בהפגנות. גם אותי זה הגעיל ודחה ובוודאי שאין הם מקובלים עליי! אלא שאתה לוקח את המיעוט הקיצוני והופך אותו לליבה ולמהות של ההפגנות. וזהו סילוף גדול. זה דומה למירי רגב (להבדיל), שלקחה את דבריו של אייל ברקוביץ (שאיני סובל אותו ואיני צופה בו אף פעם למעט הסקנדל עם מירי רגב) והפכה את דבריו המפורשים שהתייחסו לשרי הליכוד והסיעה בלבד לכאילו האשמה גורפת של 1.5 מיליון (לדבריה) ליכודניקים.
אתה טוען שלא ידוע לך שנתניהו נגד הקיבוצים. איזו היתממות, אהוד. אני לא כתבתי  "נתניהו" אלא "בלפור". כל עם ישראל יודע שב"בלפור" גר ביחד עם הוריו בנם בן ה-29, בחור בוגר שאינו עובד וחי על חשבון המדינה וכל עיסוקו כתיבת ממסרים רווי שנאה, פלגנות והשמצות ברשתות החברתיות. איני מאמין שאתה עד כדי כך תמים כדי לחשוב שאביו אינו יודע מה בנו כותב. לא שמענו (אני לפחות) הסתייגות כלשהי ו/או התנערות כלשהי מאותו מסר של בנו, גם לאחר שהדבר פורסם באופן פומבי.
לא הצלחת להסביר ולשכנע מדוע דבריו הנכונים של נתניהו לגבי אולמרט אינם נכונים באותה מידה גם כלפיו. האשמותיו הפליליות של נתניהו היו עוד לפני פרוץ הקורונה כך שהנימוק שכאילו לגביו הדברים אינם רלוונטיים בגלל מלחמתו ההרואית בקורונה "אינו מחזיק מים". לנתניהו אין רוב בעם! זוהי אמירה דמגוגית מפני שאם זה היה כך – למה הלכנו ל-3 מערכות בחירות בזו אחר זו ללא הכרעה. יש הבדל בין גיבוש גוש פוליטי לבין "רוב בעם".
דרך אגב, מיהם ראשי הממשלה שיופלו "בזה אחר זה" בגלל תביעות משפטיות? לי ידוע שבכל תולדות מדינת ישראל היה רק פעם אחת מקרה כזה נגד אולמרט, והוא אכן הפנים את העניין והתפטר. נתניהו הוא השני אך הוא מסרב להשלים עם מצבו וממשיך להחזיק בכל כוחו בקרנות המזבח.
שלך,
יונתן זמיר
(האמת, אני תוהה אם יש טעם ותכלית להמשיך ולדוש בעניין. מן הסתם ממילא לא נגיע לעמק השווה).

אהוד: אתה צודק. אין טעם להמשיך. נישאר ידידים – איש-איש ועמדותיו. ידידים קצת יותר טובים מאשר מנדלבליט עם שי ניצן – לפי הפרסומים האחרונים, אשר לא אתפלא אם לדעתך עדיין מחייבים את נתניהו לפרוש, בגלל התיקים ששני הידידים הכינו יחד נגדו!
אגב, הקקה והשתן של האספסוף הנבער-הנאור המפגין נגד נתניהו בבלפור הוא בעייה רצינית לכל הדיירים בסביבה – בחצרותיהם, ולכן השימוש במילה קקה הוא לגיטימי בהחלט. שאל את השכנים ויגידוך.

* אהוד היקר, תודה על פרסום רשימתי על כפר מל"ל. ותודה על הפרטים המעניינים שהוספת על האבטיח המל"לי. בעניין הערתך  – אכן "עין גנים" היה מושב הפועלים הראשון, על כך אין כל ויכוח. אבל אני מבקשת להזכיר שיש הבדל בין "מושב פועלים" ל"מושב עובדים".  ד"ר חזי עמיאור בספרו "משק בית האיכר" (אותו סקרתי בעבר בחב"ע, גיליון 1179) כותב: "תכלית הקמת מושב הפועלים היתה מתן מענה למצוקת הדיור והכלכלה של הפועלים במושבות" (עמ' 173), ולכן הקימו עבורם מושבי פועלים ליד המושבות בהן עבדו כשכירים. ואני לומדת מהספר, שנתנו לפועלים חלקות אדמה קטנות כדי לסייע להם באספקת מוצרי מזון, וכדי שיעבדו בהן בעונה בה אין עבודה שכירה במושבות. אך היו מתנגדים לאופי ה"כלאיים" של המתיישבים – פועלים שכירים ואיכרים עצמאיים גם יחד.
יש הטוענים שברל כצנלסון נקב לראשונה במונח "מושב עובדים" בוועידת פועלי יהודה השלישית בחנוכה תרע"ג (1912). יצחק וילקנסקי קרא בוועידת פועלי יהודה הרביעית, בחנוכה תרע"ד: "לא מושבי פועלים אפוא, אלא מושבי עובדים." (עמ' 182). בצורת ההתיישבות החדשה, "מושב עובדים", היתה לאיכר חלקת אדמה, בה עבדו הוא ובני משפחתו, וסיפקו לעצמם את כל צרכיהם, תוך תכנון ענפי החקלאות במחזוריות שנתית. אי לכך, מושבי עובדים ניתן היה להקים בכל רחבי הארץ, ולא רק ליד מושבות.
בברכה חמה,
עדינה בר-אל

* ציטוט: כצפוי, מתייצבת הרשימה הסונית בכנסת, על כל ארבע מפלגותיה (הקומוניסטית, הפשיסטית, האיסלאמיסטית והלאומנית) נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות המפרץ. לתמוך ברוצח ההמונים בשאר אלאסאד, ומשמיד הפלשתינאים הגדול בהיסטוריה – את זה הם עושים בשמחה, אך לתמוך בהסכם שלום שמשאיר את מדינת ישראל יהודית? לא ולא. כאשר שנים סיפרו לנו שהם בעד "השלום", הם התכוונו להשמדת ישראל, חד וחלק.
לכל מי ששוגה באשליות, שאלה יהיו גשר, לא, הם יהיו חומה ומחסום. זו רשימה אנטי ישראלית עויינת, שבשום פרלמנט לא היו סובלים. בכיריה מנועי כניסה למצרים, לירדן ולכל מדינות המפרץ הפרסי, כיוון שהן רואות בהן גורמים מסוכנים, הקשורים בין היתר ל"אחים המוסלמים" ולפשיזם הערבי של עזמי בשארה, הנמלט לקטר, אוייבת מדינות המפרץ.
לא ברור למה האזרחים הערביים בישראל, ששואפים להשתלב במדינה, מצביעים לרשימה עדתית, אנטי יהודית ובדלנית, שרוצה להרחיק אותם מן המדינה. ההסכם עם המפרץ הפרסי הוא עוד כישלון של אומללים אלה, ההולכים מכישלון לכישלון. [סרטונים].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 14.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: השלום מתחיל לעבוד: קו הסחר הימי עם האמירויות כבר בנמל חיפה. לראשונה נפרקות עכשיו המכולות הראשונות של ייבוא ממדינת האמירויות, בנמל חיפה (הישן, שהועמק לצורך כך לפני כמה שנים), עם קו MSC שמגיע מהודו, עובר במפרץ, ממשיך לחיפה ומשם למזרח הים התיכון. ישראלים זריזים כבר מייבאים מהאמירויות ברזל, ציוד אלקטרוני, ציוד רפואי, ועוד. זה מה שנפרק עכשיו. הפוטנציאל עצום.
הקו הוא שבועי, עם ספינות ענק, ולראשונה בתולדות המדינה הוא מביא סחורות מהמפרץ הפרסי, בגלוי, וכנוהל שגרתי. על פי הסכם השלום, ישראל גם תייצא סחורות ומוצרים רבים לשם, באותו קו. היקף הסחר האפשרי: 10 מיליארד דולר, ובכך תהפוך האמירויות לשותף סחר חשוב שלנו.
הנה האונייה הראשונה נכנסת לנמל חיפה, מרהיב, מהיום [13.10]: [סרטון].
הביטו פרוגרסיבים, "מחנה שלום-לשעבר" בוגדני, צווחני הכיכרות, כמו גם המומצאים [הפלסטינים], המצרים והירדנים: כך נראה שלום, לתועלת העמים. לא מילים, מעשים. לא "שלום קר", ולא "שלום פושר" – אלא שלום מזנק כלכלית, וכך אנו מחזקים אלה את אלה.
העם המומצא נראה מומצא לחלוטין. ולחשוב שפעם מישהו טרח להתעסק איתם.
כל ההתפתחויות הנהדרות האלה קורות כאשר הנמל המתחרה של חיפה, ביירות, התפוצץ, ולא נראה שבדור הנוכחי משהו ישוקם בו. זה אומר שנמל חיפה (החדש והישן) תופס את מקומו כנמל המרכזי (והיחיד, יחד עם נמל אשדוד) במזרח הים התיכון. הסינים הבינו את זה כבר מזמן.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: השפלת אמריקה. הלילה בו נרצח שוב לינקולן. צפו בביזוי אמריקה. חדשות ביזוי והשפלת אמריקה בידי כנופיות הפרוגרסיבים ברחובות – נמשכות. בעיר פורטלנד, הכבושה בידי האנארכיסטים, הכריזו הלילה על "יום זעם" (בדיוק כמו אצל המומצאים [הפלסטינים]), במהלכו הפילו את פסלו של אברהם לינקולן, משחרר העבדים.
כזכור, לינקולן הרפובליקני נרצח בשנת 1865 (בגיל 56 בלבד) בידי פעיל של המפלגה "הדמוקרטית", שאנשיה היו בעלי העבדים השחורים, וה-KKK היו פלוגות הסער שלהם. אז אמש [11.10] "הדמוקרטים" רצחו שוב את לינקולן. [סרטון הפלת הפסל וביזויו בכתובות נאצה].
ראו את אמריקה, מוכה וזרוקה על הרצפה. כנופיות "חיי שחורים נחשבים" (BLM) ואנטיפה, שהן פלוגות הסער של המפלגה "הדמוקרטית", כתבו על בסיס הפסל: "אדמה גנובה", וצבעו את ידיו של לינקולן בצבע אדום, כאילו הן מגואלות בדם.
הדרישה של האנרכיסטים: להעביר טריליוני דולרים לשחורים, כפיצוי על העבדות, ולהחזיר לאינדיאנים את אדמותיהם, כולל גירוש הלבנים שגרים שם, והעברת בתיהם לשחורים. פרוגרסיביות=מוות. נשמע הזוי? אתם כבר ביצעתם את זה ב"אוסלו", ובפינוי של עזה: גירוש היהודים והעברת בתיהם למחבלים בעזה.
באותו יום זועם, כלומר הלילה [12.10], הפילו שם את פסלו של הנשיא תדי רוזוולט (עוד רפובליקן), בקריאות: "תיפול כבר, קולוניאליסט" וקללות פרוגרסיביות נמרצות. ראשיהם של רוזוולט ולינקולן חקוקים על הר רשמור כגיבורי האומה. עכשיו הם על האדמה. [סרטון].
לאחר ההפלות המוצלחות (אין משטרה, כי בערים פרוגרסיביות המשטרה "בוטלה") האספסוף צוהל. ב"יום הזעם" גם הותקפה תחנת משטרה, ונבזזו חנויות [סרטון].
ומה יקרה אם אלה יתפסו את השלטון בכל ארה"ב בחודש הבא? ביידן הוא בובת-קש סנילית, ואלה שולטים בו, בדיוק כמו הנשיא הגרמני הקשיש פאול פון הינדנבורג, שהכשיר את עלייתם של אתם יודעים מי. סגניתו הפרוגרסיבית המטורללת של ביידן, זו עם הציחקוקים המוזרים, כבר הודיעה שהיא תומכת ב-BLM.
כלומר, זה יהיה סופה של אמריקה.
ומה הסיכוי שמישהו בפייק ניוז בישראל ידווח על מה שראיתם רק עכשיו? אפס. הם ידווחו לכם על סקרים שהם ממציאים, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

שיירת "הצוללות" המטומטמת הנוסעת להפגין נגד נתניהו שואלת:

מדוע בכלל אנחנו צריכים עוד צוללת?

הנבערים האלה הרי מופקדים על ביטחון ישראל!

ולידיעת המפגינים השמחים לחזור לרחובות

הקורונה עוד לא עזבה אותנו

ולמרות שאתם כופרים בה ורואים עצמכם

בלתי נדבקים בה – היא מחכה גם לכם!

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2260 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • אסתר רַאבּ: *
  • באבל על מותו של יהושע קנז: אחד מגדולי סופרינו
  • ישראל בר-ניר: אבן יסוד של הדמוקרטיה
  • יוסי אחימאיר: בריונים אז והיום
  • אורי הייטנר: צרור הערות 14.10.20
  • אהוד בן עזר: מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד
  • עקיבא נוף: מיפגשים
  • פוצ'ו: בחיי [7]
  • יונתן גורל: רחביה של שנות ילדותי
  • מנחם רהט: דילמת הקורונה אצל החרדים
  • משה מוי שרם (SHREM): ילדות ללא יהדות, וחזרה מאושרת לירושלים
  • יצחק גנוז: הַקָּרוֹן הַנָּעוּל מִבַּחוּץ
  • יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [144]
  • נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
  • ספרי יהודה הצבי: בשנת 1963 יצא לאור ספר שלי בשם "מהבלקן ועד כאן"
  • תקוה וינשטוק: בעלי החי בשנת 2020
  • עו"ד יחזקאל מסנברג: הקוזה נוסטרה ועו"ד גיא משיח
  • אסתר ראב: רכיבה ראשונה על גבי חמור
  • מתי דוד: הבלפוריאדה הפכה לפסטיבל פוליטי ארצי
  • יורם אטינגר: בחירות בארה"ב והשפעתן על ביטחון ישראל
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ישראל בר-ניר: כדאי שתפנה את תשומת ליבו של הייטנר שלא מפסיק ללכלך על נתניהו ועל כוונותיו כביכול להרוס את מערכת המשפט – לחשיפה האחרונה של עמית סגל על היחסים בין מנדלבליט ושי ניצן.
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+