בגיליון:
- אסתר ראב: אַלּוֹן
- אהוד: ספר מרתק ומרגש המתאר את נדודיו של אורי שולביץ עם הוריו בימי מלחמת העולם השנייה, מפולין דרך רוסיה האסייתית ופריז, עד לעלייה לישראל: CHANCE
- קוראים ראשונים כותבים לאורי שולביץ על ספרו: יאיר מספר לאורי ש"בלע" את הספר ברצף במשך יממה. נהנה מאוד, והספר מרתק בתוכנו, מופלא בדרך כתיבתו ואיורו, רצוף חום אנושי ואהבת אדם למרות הסבל הרב, ההשפלה והתלאות שעברתם, והומור דק שזור בתוכו של מספר מחונן. זמן רב חלף מאז שנהנה כל כך מספר – ספרך.
- עמוס גלבוע: כרמי גילון בראיון ל"מעריב"
- ישראל בר-ניר: אדוני השופט, אדוני השופט
- אורי הייטנר: 1. תנאי מוקדם
- אהוד: במוצ"ש בעודנו צופים בערוץ 11 בדבריו-תחנוניו של הממונה על המאבק בקורונה, פרופ' רוני גמזו, המבטיח שלמרות ההקלות בסגר לא תהיינה התקהלויות – לא הפסיק הערוץ לשדר את הפגנות האספסוף המתגודד בכיכר פריז ובכיכר רבין, והצעקות של האספסוף מכיכר רבין הסמוכה הגיעו גם אלינו! – אבל אלה התקהלויות קדושות! – מבחינת המפגינים אין מגיפה ואין קורונה!: "רק לא ביבי!" יחי הטירוף של המיעוט הקולני!
- נאיל זועבי: מפיצי השנאה וסוכני האיבה הצביעו נגד השלום
- יהודה גור-אריה: בסט-סלר מתחת לחגורה
- משה מוי שרם (SHREM): חלק שלישי: החזרה לירושלים ולעולם היהודי
- ארנה גולן: "האימפריה היהודית בוכה" גם בסתיו הזה, היום.
- איליה בר-זאב: אמצע ספטמבר
- פוצ'ו: בחיי [7]
- עו"ד גיא משיח: בהחלט "סחיטה באיומים"
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: פתן זקן במתבן
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * בעקבות השיר שפירסמת מדודתך אסתר, אודיע לך, שלפני 5-6 שנים פניתי לעירית פ"ת בשאלה: למה אין בעיר זו רחוב בשם "אקליפטוס"? ההיסטוריה של עץ זה בכיבוש השממה והביצות ידוע. עד היום לא קיבלתי תשובה.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
אַלּוֹן
אַלּוֹן קָדוּם
מְגַלֶּה שָׁרָשָׁיו בְּחִיּוּךְ –
כְּזָקֵן אֶת שְׁאֵרִית
שִׁנָּיו –
בַּפֶּה הָרֵיק;
עָלָיו קְלוּשִׁים –
עַל גּוּפוֹ הַשָּׁחוֹר
הַמְּצֻלָּק;
הוּא לוֹחֵשׁ
בִּשְׂפַת קְדוּמִים –
רַבִּים עָבְרוּ תַּחְתַּי:
כְּנַעֲנִי כְּבַד גֶּרֶם
תָּלָה תְּרָפִים בֵּין עֲנָפַי,
עִבְרִי מְזֻקָּן
אֲשֶׁר בִּקְצֵה כַּרְמוֹ עָמַדְתִּי
הִנִּיחַ מַכּוֹשׁוֹ בְּצִלִּי,
הִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ
וְשָׁפַךְ שִׂיחוֹ
לְאֵל יָחִיד בַּשָּׁמַיִם;
עָלָיו רוֹעֲדִים בָּרוּחַ
וְהֵם מְמַלְמְלִים
בְּלִיל שָׂפוֹת קְדוּמוֹת:
אַבִּיר רָם וָגֵא
גָּוַע בְּצִלִּי
כְּשֶׁחֵץ תָּקוּעַ
בַּצְּלָב הָרָקוּם
שֶׁעַל גַּבּוֹ;
עַתָּה יַלְדֵי-עִבְרִים
מַקִּיפִים אוֹתִי
כְּפַקְעוֹת פְּרָחִים,
שׂוֹחֲקִים בְּצִלִּי הַדַּל –
שְׂפָתָם שָׁמַעְתִּי בִּנְעוּרַי;
שָׁחוֹר, מְצֻלָּק,
וַחֲרוּשׁ קְמָטִים
רוֹעֵד בְּרוּחַ-עֶרֶב
אַלּוֹן שָׂב וְלוֹחֵשׁ –
פֶּרֶא וְקָדוֹשׁ.
1968
*
סְפִיחַ-הֶמְיָה
סְפִיחַ-הֶמְיָה
מִתְנַגֵּן בְּעֶצֶב:
סוֹף-יָמִים, סוֹף-יָמִים;
מָה רְחוֹקָה הַיַּלְדוּת
וּמַה קְּרוֹבָה –
הֵן רַק שַׁעַל עָבַרְתִּי,
הַאֲנִי נָשָׂאתִי עַל גַּבִּי
מִטְעָן זֶה?
הַאַתְּ זֹאת?
אוֹ הַמְדֻבָּר בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר?
סָפִיחַ מִתְרוֹנֵן עִם אִוְשַׁת-אַלּוֹנִים
הַדְּמוּת בָּרְאִי –
רְגוּעָה:
כִּבְתוֹךְ אֲגַם,
מְטֻשְׁטַשׁ-גְּבוּלוֹת;
אַפְלוּלִית יוֹצְקִים
עַנְנֵי-סְתָו,
מִתְמַשְּׁכִים בִּתְמִיהָה –
מִי יֹאמַר לִי:
"לַיְלָה טוֹב, נְסִיכָה קְסוּמָה".
1968
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
אהוד: ספר מרתק ומרגש המתאר את נדודיו של אורי שולביץ עם הוריו בימי מלחמת העולם השנייה, מפולין דרך רוסיה האסייתית ופריז, עד לעלייה לישראל
CHANCE
Escape from the Holocaust
By Uri Shulevitz
Farrar Straus Giroux
New York
A Memoir
With illustrations by the author
$19.99
Available from Amazon
קוראים ראשונים כותבים לאורי שולביץ על ספרו
יאיר מספר לאורי ש"בלע" את הספר ברצף במשך יממה. נהנה מאוד, והספר מרתק בתוכנו, מופלא בדרך כתיבתו ואיורו, רצוף חום אנושי ואהבת אדם למרות הסבל הרב, ההשפלה והתלאות שעברתם, והומור דק שזור בתוכו של מספר מחונן. זמן רב חלף מאז שנהנה כל כך מספר – ספרך.
לאה כותבת לאורי "למרות תוכנו הקשה של הספר, וכל התלאות שעברתם במלחמה, התענגתי בקריאתו. הוא כתוב בצורה מקורית, משולב באיוריך שהרשימו אותי אחד אחד, והתפעלתי מהכושר שלך לבטא את הקורות אותך באמצעות האיורים. זה ממש חזק. מעניין היה ללמוד מהקריאה, כיצד כשרון הציור שבך בלט משחר ילדותך, ואיך התפתחת למרות כל הקשיים שעברתם, ונחלת הצלחה בארה"ב.
"תיאור הוריך לאורך כל הספר ומעשי הגבורה שלהם כדי לשרוד, נגע לליבי. במיוחד שהיתה לי הזכות להכירם בפתח תקווה. אין לי ספק, שהספר יקצור הצלחה. הוא מתאים לא רק למבוגרים אלא גם לבני נוער. הוא כתוב בצורה כה מקורית שלבטח יאתגר בני נוער."
עמוס גלבוע
כרמי גילון בראיון ל"מעריב"
הוא, מראשי המחאה, נותן הסבר הזוי מדוע המפגינים אינם מדביקים ומודבקים, ואינו נאמן לאמת כאשר הוא אומר שבזמן רצח רבין הוא היה בפריז "בשליחותו של רבין"
אם יש משהו שמטריף את דעתי זה לראות מדי בוקר בבוקרו הרבה נשים וגברים הולכים לאיטם ללא מסכות, ברחובות השכונה השבעה. חלקם לבושים בגדי ספורט, במטרה ברורה להראות שהם "בסדר", שהם נוהגים על פי הנחיה המתירה לא לחבוש מסיכה ב"הליכה ספורטיבית". הללו, הצבועים השקרנים, גורמים לי להוציא מפי קללות חרישיות. האמת, איני מפחד שהם ידביקו אותי. מה שמרתיח אותי זה העניין העקרוני: הם לא נשמעים לציווי החוקי לשים מסכה. הם מצפצפים עליי ועל המדינה. ואני יודע, כמעט בוודאות , שלא רק בהליכת הבוקר הם ללא מסכות. הם כל הזמן ללא מסכות בבואם בין אנשים. לא רק זה, יש לי ודאות קרובה שהם לא שומרים גם על הציווי השני: לא להתקהל, למנוע התקהלויות. ככה זה בחיים: מתחיל בקטן ונגמר בגדול. האם לא מקנן בקרבם הפחד שהם עצמם, לא אחרים, יידבקו ויחלו ואולי אף ימותו רחמנא ליצלן? נפלאה ממני.
ולכן, גיליתי עניין מיוחד בראיון מקיף שערכה שרית מקובר-בליקוב במוסף יום שישי של מעריב (9 באוקטובר) עם כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, ממובילי מחאת בלפור: "שר האוצר של המחאה, מגייס הכספים," כפי שהוא מגדיר בראיון את תפקידו.
עיקר התעניינותי היתה כמובן לנסות ולהבין מדבריו את פשר הפרת הציווי של אי התקהלות, ובעיקר את פשר אי החשש מהידבקות והדבקה. "בכל הפרסומים אנחנו דורשים להקפיד על ריחוק חברתי," מסביר כרמי למראיינת, והיא עונה לו: "ועדיין גם בהפגנות האחרונות ההמונים התקשו לשמור על כללי הריחוק וסיכנו את עצמם וסביבתם" (במאמר מוסגר אציין שמכיוון שראיתי את ההפגנות במו עיניי אני יכול להגיד בביטחה שההמונים לא ניסו כלל לשמור על מרחק, מכיוון שמראש לא התכוונו לכך).
ומה עונה לה כרמי גילון? הוא עונה לה כך: "האוויר הצח בהפגנות הוא אותו אוויר בחוף הים, שלפני הסגר היה צפוף ומלא באנשים ששכבו חצי עירומים אחד ליד השני. בהפגנה שלנו לבושים, לפחות הזיעות לא מתערבבות."
קראתי פעם, פעמיים, לא הבנתי. נתתי לאשתי, לחברים ושאלתי לדעתם. תמצית התשובות היתה: הזוי! אולי המראיינת והעורך הבינו את סיפור ההזעות והקורונה, לך תדע. ברור שדרושה הבהרה. אלו לא דברים של טוקבקיסט מהשורה.
אבל, בואו ונעזוב את "השטויות" הללו ונעבור לעניינים של יושרה. כידוע במשמרתו של גילון כראש השב"כ נרצח רבין. היכן היה גילון בזמן הרצח? בפריז! מה הוא עשה שם? "נסעתי לפריז בשליחות רבין" אומר גילון למראיינת, כדי להסביר מדוע לא היה בארץ. ככה כתוב: "בשליחות רבין."
לפי מיטב ידיעתי והבנתי והשכל הישר – זאת אמירה שלדעתי אינה אמת! מאימתי ראש ממשלה שולח ראש שב"כ בשליחות לחו"ל? הוא ראש מוסד? איזו מין שליחות היתה זאת? מדינית? ביטחונית?
והרבה מעבר לזה: הימים ימי מתיחות קשה, גילון מתריע פומבית בפני האפשרות שירצחו את רבין, אז רבין ישלח אותו לחו"ל ועוד ערב עצרת בתל אביב?
אם יש זמן שהוא הכי לא מתאים לעזוב את הארץ הרי זה הזמן, ערב העצרת וההתרעות! העובדה היא שהוא נסע, כנראה להיפגש בפריז עם ראשי האבטחה של השב"כ באירופה, חרף ההתרעה של עצמו. חייב היה להישאר בארץ, אלא אם כן זלזל בהתרעה של עצמו.
יש כאן הרבה לקחים בתחום ההתרעה שאיני נכנס אליהם. אבל, מעציב אותי שאלו שדורשים באדיקות דתית יושרה מההנהגה, ומכנים את נתניהו שקרן, אינם מקפידים על עצמם. איך התחלנו: הכול מתחיל בדבר הקטן של אי חבישת מסיכה!
עמוס גלבוע
אהוד: אינך מבין? מאחר שה"לשעבר" הלא-חכם הזה הוא נגד נתניהו, אזיי בעיני התקשורת ובעיני האספסוף המפגין – כל דבריו אמת!
נתניהו – שקר. "רק לא ביבי" – אמת. זו המציאות המטורפת שבה אנו חיים, שבה תוקפים ומגנים ב"תקשורת" רק את הפוגעים באספסוף המפגין – ולא את האספסוף המפגין פורע החוק!
ישראל בר-ניר
אדוני השופט, אדוני השופט
(מאמר שלישי בסדרה)
אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון רואה בדרישה לחקירת ניגודי העניינים של שופטים ניסיון להלך אימים על המערכת המשפטית. חקירה היא "ניסיון להלך אימים"? מניסיונה, אסתר חיות יודעת שאם חוקרים, מוצאים, וכאשר לא מוצאים את מה שבגינו התחילו לחקור, מוצאים משהן אחר. זה יכול לקרות גם לשופטים. על הרקע הזה אפשר להבין מדוע לדעתה של נשיאת בית המשפט העליון דרישה לחקירה היא איום.
הַכֹּל נִשְׁאַר בַּמִּשְׁפַּחָה
לדברי עו"ד חיים משגב, העוקב באופן קבוע אחר הנעשה במערכת המשפט בישראל, מערכת המשפט נגועה בנפוטיזם, והיא מתנהלת כמו אוליגרכיה – משטר בו השליטים ממנים את יורשיהם. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הרחיק יותר והגדיר את מערכת המשפט כ"כנופייה" (התואר המלא שריבלין העניק למערכת המשפט היה כנופיית שילטון החוק). לאור מעמדו של ריבלין והעובדה שהוא בעצמו משפטן בעל שיעור קומה, זו התבטאות חמורה ביותר. וראה זה פלא, אף אחד לא התרגש מדבריו של ריבלין והם עברו ללא כל תגובה בציבור. איש לא צייץ. אף אחד לא מחה נגד ה"חתירה תחת שלטון החוק". אף אחד לא מחה על "הרס הדמוקרטיה". אף אחד לא הגדיר כ"רודן" את הדייר במשכן הנשיא בירושלים. התקשורת בקושי הזכירה את זה ועברה לסדר היום. אנשים לא יצאו לרחוב למחות ולהפגין מול משכן הנשיא – לא עם דגלים שחורים ולא בלעדיהם. לשם השוואה, כדאי להיזכר בצונאמי התקשורתי שפרץ כאשר שר המשפטים הזמני, אוחנה, ציטט את דבריו של ריבלין.
ספק אם ריבלין בעצמו מודע עד כמה ההגדרה של מערכת המשפט בישראל כ"כנופיה" קולעת למטרה. יש הרבה מן המשותף להתנהלות מערכת המשפט בישראל ולצורה בה מתנהלות "משפחות" הפשע המאורגן בארה"ב. המבנה האירגוני של "משפחת" פשע כולל Consigliere (יועץ באיטלקית), שהוא מס' 2 בשרשרת הפיקוד. תפקידיו כוללים בעיקר מתן סיוע משפטי בשעת הצורך וכן תיאומים ויישוב סכסוכים עם "משפחות" פשע אחרות. הוא האדם היחיד שיכול להתווכח עם ראש המשפחה (הדון, או הקאפו).
בהשאלה מעולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית, תפקידו של ה-Consigliere הוא "משרת אמון". מעמדו וזכויותיו הם פועל יוצא של הביטחון שיש לראש המשפחה ב-Consigliere הוא האמון המוחלט שהאחרון לא חותר תחתיו. מספיק צל של חשד שזה לא כך, וה-Consigliere מסיים את תפקידו, עם תנאי פרישה הרחוקים מאוד ממה שמקובל בעולם המשפט בישראל.
הדימיון בתואר לא צריך להטעות. מעמדו של היועמ"ש הרבה יותר חזק ממעמדו של ה-Consigliere. ליועמ"ש אין כל סמכות מעליו שיכולה לרסן אותו, ובמהלך תקופת כהונתו למעשה לא ניתן להדיח אותו. להלכה היועמ"ש כפוף לשר המשפטים, אבל זאת פיקציה – בפועל המצב הוא הפוך – שר המשפטים זקוק לאישורו של היועמ"ש לכל פעולה בה הוא רוצה לנקוט, אפילו כאשר זה במסגרת סמכותו החוקית של השר.
עבור היועמ"ש והכפופים לו במערכת אכיפת החוק, החוק הוא בחזקת המלצה בלבד – ירצו, יצייתו [לחוק]. לא ירצו, לא יצייתו. הם לא מהססים לתעתע בבתי המשפט, להעלים עדויות, למסור עדויות חלקיות בלבד ואף להגיש כתבי אישום על סמך עדויות מופרכות.
היועמ"ש לא מהסס לצפצף אפילו על החלטות של בית המשפט העליון. ליועמ"ש יש יתרון מובהק על השופטים, כולל העליונים. שופטים אינם יכולים ליזום. על מנת לפעול, הם זקוקים לעילה – מי שהוא צריך לעתור לבית המשפט.
היועמ"ש אינו מוגבל. הוא יכול להורות על פתיחה בחקירה ולהעמיד לדין את כל מי שהוא רוצה. על החלטותיו אין ערעור. גם באותם מקרים בהם החקירה מסתיימת בלא כלום, הנזק שנגרם לנחקר הוא ע"פ רוב בלתי הפיך.
אפילו שופטים אינם מחוסנים בפני יוזמות של היועמ"ש. שום דבר לא יכול למנוע מהיועמ"ש לפתוח בחקירה נגד שופט "סורר" שמסרב ללכת בתלם. בדרך כלל אפילו לא צריך להגיש כתב אישום ממש – מספיק לפרסם בתקשורת ידיעה על כך ש"מתנהלת חקירה", כשהפרטים אינם מותירים מקום לספק במי מדובר. שורה של דרוקרים, אברמוביצ'ים, פלגים ומרגליות עומדים בתור לספק את השירות הזה למוסד היועמ"ש. ידוע לי לפחות על מקרה אחד בו שופט בכיר (לא בעליון) פרש אחרי שנרמז לו שהוא "מזכה יותר מדי נאשמים," ושאם הוא לא ישנה את התנהגותו תפתח נגדו חקירה.
לעומת זאת שופטים לא מעיזים לדון את היועמ"ש או את מי שהוא מעוזריו בפרקליטות, אפילו כאשר מדובר בעבירות של ממש. פעם ביובל קורה ששופט מקלקל את המסורת ב"טעות". במקרה כזה המערכת מזדרזת לתקן את הטעות. כך למשל, פרקליט המדינה שקדם לשי ניצן, משה לדור, הורשע בחתימה על הצהרה כוזבת. איך זה נגמר? מחלו לו ומחקו את ההרשעה. מדוע? כי על שולחנו עוברים הרבה מסמכים ואין לו מספיק זמן לקרוא את כולם... עו"ד המכהן בתפקיד מס' 2 במערכת אכיפת החוק, חותם על מסמכים בלי לקרוא מה כתוב בהם, נו באמת.
מאמר קודם ("חדשות בן עזר" מס' 1580, מיום 1 באוקטובר, 2020) עסק במערכת ההסתה המרושעת והנבזית של "הפגנות מחאה" המתנהלת קרוב לשנה מול מעונו של ראש הממשלה נתניהו.
מארגני הפגנות המחאה האלו והמשתתפים בהן הם מִשַמְנָהּ ומסוֹלתהּ של האינטלקטואליה בישראל. הם "רק" רוצים להגן על הדמוקרטיה, למנוע חתירה תחת שלטון החוק, ועוד קלישאות דומות שנשמעות יפה. הציבור הזה מורכב ממגוון של אנשי אקדמיה, הוגי דעות, פובליציסטים, פרופסורים לדמוקרטיה ושורה של ידוענים מעולם הבידור והתקשורת. איש איש ומומחיותו.
משטר בו לאדם אחד יש סמכויות בלתי מוגבלות והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי שמי שהוא יוכל לעצור בעדו, איננו דמוקרטיה. משטר כזה הוא דיקטטורה לכל דבר אם לא בשם, אז בפועל. ככה זה היה לאורך כל ההיסטוריה וככה זה ימשיך להיות גם בעתיד.
למרבה ההפתעה, בכל מאגר החוכמה המתאסף מדי ערב ל"חגיגות" הבלפוריאדה מול מעונו של ראש הממשלה, אין אפילו אחד שמודע לעובדה הזאת. קשה להם לזהות כדיקטטור אדם שמסתפק בתואר הצנוע של "יועץ" – כנראה שלמרות החוכמה והתארים האקדמיים, מעודף שכל הם לא סובלים. גם סטלין היה "רק" מזכיר כללי (מזכ"ל) של המפלגה.
באחד ממחזותיו, ברטולד ברכט שם בפי הגיבור את המשפט הבא: "חיסרון אחד יש לו לאדם – הוא חושב." במושגים של ברכט, הציבור ממנו מורכב מאגר החוכמה הבלפורואידי, מורכב מאנשים מושלמים – אנשים שאין להם חסרונות.
משטרים טוטליטריים אף פעם לא מגדירים את עצמם ככאלה, תמיד יימצאו פראיירים שייתנו להם כיסוי – "אידיוטים שימושיים" כינה אותם לנין. אלפי המפגינים המוכנים לסכן את חייהם על מנת להנציח את שלטונו של הדיקטטור מרחוב צלאח-א-דין בירושלים, הם ראייה חיה לכך שפראיירים אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים.
לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית, כל המשטרים במזרח אירופה היו "דמוקרטיות" (גרמניה המזרחית למשל, על מנת להדגיש במיוחד את אופיה הדמוקרטי, הגדירה את עצמה כ"רפובליקה דמוקרטית"). בקרב ציבור "מגיני הדמוקרטיה" בישראל של היום נמצאים רבים שסגדו למשטרים האלה ועד היום הם רואים אותם כמודל לחיקוי.
המאמר הקודם בסדרה ("חדשות בן עזר" 1576, מיום 17 בספטמבר, 2020), תיאר את דרכו של היועמ"ש לצמרת, וכיצד הוא הגיע למעמדו הנוכחי. בשנותיה הראשונות של המדינה, היה שיר שכתב חיים חפר, משורר הפלמ"ח, ובוצע ע"י רביעיית מועדון התיאטרון – "איך הפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן." היום, בישראל של שנת 2020, אפשר להוסיף לשיר את השורה הבאה איך היועץ נשאר למעלה, זה עוד פחות מובן.
מוסד היועמ"ש יונק את כוחו וסמכויותיו מכך שמה שיש לו זה מה שאין לו. אין חוק המגדיר את תפקידיו, את סמכויותיו של היועמ"ש ובמה עליו לעסוק. ניסיונות לחוקק חוק כזה בעבר נתקלו בהתנגדות נחושה של מערכת המשפט בתירוצים המקובלים של חתירה תחת שלטון החוק, פגיעה בעצמאותו של היועמ"ש, פגיעה בדמוקרטיה וקלישאות דומות.
מעצם ההגדרה, בהיעדר חוק המגדיר מה מותר, אין גם חוק הקובע מה אסור.
מנקודת מבטו של היועמ"ש, זה מצב אידיאלי – הוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. המצב הזה מתאים להגדרה של הרמב"ן "נבל ברשות התורה" – ביטוי המתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. תפקידו של היועמ"ש הוא בעייתי ומכיל ניגודי אינטרסים וסתירות מעצם מהותו, ללא כל קשר לניגוד האינטרסים הנובע מהעובדה שהיועמ"ש עומד בראש מערכת התביעה. בבעייתיות הנובעת מכפל התפקידים של היועמ"ש נדון בנפרד.
בדומה ל-Consigliere של משפחות הפשע בארה"ב, משרת היועמ"ש היא "משרת אמון". על מנת לבצע את התפקיד המשתמע מהתואר, מתן סיוע או ייעוץ משפטי לממשלה, לעומד בראשה, ולשרים, צריך להיות ביטחון שאכן זה מה שהיועמ"ש עושה. הבעייה היא שהיועמ"ש לא חייב לעשות זאת. שום דבר לא מונע מהיועמ"ש לנהוג אחרת. בעולם הפשע הבעייה הזאת לא קיימת. שם, העונש על הפרת אמונים הוא מיידי וסופני בישראל ליועמ"ש אין ממה לחשוש. הוא יכול להפר את האמון שנתנו בו ללא כל חשש שזה יפגע בו. אדרבא, ע"פ רוב זה יכול להגדיל את סיכוייו להגיע לבית המשפט העליון.
בפרשת חשבון הבנק של יצחק רבין המנוח, ספק אם רבין, במגעיו עם אהרון ברק, העלה בדעתו שהאחרון טומן לו מלכודת. שברק ישתמש בעבירה שלו כקרש קפיצה שיקדם אותו למעמד של שליט בלעדי של מערכת המשפט.
אהרון ברק נכנס להיסטוריה של מדינת ישראל כמי שהדיח ראש ממשלה מכהן באמצעים משפטיים. ההישג הזה, שהיה נקודת מפנה במאבק בין רשויות השלטון ומוסד היועמ"ש, הנציח את מעמדו של מוסד היועמ"ש כרשות שלטונית עצמאית, מעמד שאין לו אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם המערבי. עד היום מרבים לספר בשבחו של ברק כתוצאה מה"הישג" הזה.
יש לפרשה הזאת היבט שאף אחד לא נתן עליו את דעתו. למרות שזה לא לגמרי מדוייק, היחסים בין היועמ"ש וראש הממשלה הם למעשה יחסים בין עו"ד ולקוח. האתיקה המשפטית קובעת שעל עו"ד לעשות כמיטב יכולתו להגן על הלקוח שלו, ובמקרים בהם אין ספק באשמת הלקוח, לחתור להשיג הקלות בעונשו.
במקרה של רבין, אהרון ברק עשה בדיוק את ההיפך – הוא התעקש על כך שראש הממשלה יקבל את העונש החמור ביותר. עו"ד בשוק הפרטי שהיה נוהג כמו ברק היה מואשם ברשלנות מקצועית (malpractice) והיה עלול לאבד את רישיונו. אפשר ללמוד מהמקרה הזה על האתיקה המקצועית של אהרון ברק. היעדר הגדרה ברורה במה בדיוק מתבטא ה"סיוע" או ה"ייעוץ" המשפטי שעל היועמ"ש לתת לראש הממשלה, מאפשר ליועמ"ש לטעון שפורמלית ראש הממשלה איננו לקוח במובן המשפטי של המושג. זו בדיוק ההגדרה של "נבל ברשות התורה". יועמ"שים שכיהנו אחרי אהרון ברק המשיכו את המסורת, והגדיל לעשות מכולם, היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט.
אינני משפטן, ולכן אני לא יכול לתת תשובה מוסמכת לשאלה אם יחסי היועמ"ש וראש הממשלה הם יחסי עו"ד-לקוח או לא. היועמ"ש אוסר על ראש הממשלה (וגם על שרים אחרים) להיעזר בעו"ד אחר, ומתעקש על כך שלו הזכות הבלעדית לייצג את ראש הממשלה. במילים אחרות – היועמ"ש מכריח את ראש הממשלה להשתמש בשירותיו. במצב כזה זה הגיוני לראות את יחסי היועמ"ש וראש הממשלה כיחסי עו"ד-לקוח. אבל זה היגיון של שכל ישר. היגיון משפטי איננו בהכרח היגיון של שכל ישר. קביעת היועמ"ש שלו הזכות הבלעדית לייצג את ראש הממשלה איננה מעוגנת בשום חוק. היא מבוססת על חוות דעת (אפילו לא פסיקה) של בית המשפט העליון. פסיקה של בית המשפט העליון, ועל אחת כמה וכמה חוות דעת, איננה חוק. היא לכל היותר תקדים המחייב את בתי המשפט בערכאות יותר נמוכות. בית המשפט אינו מוסמך לחוקק חוקים. לחוקק חוקים יכולה רק הכנסת.
המצב מסתבך עוד יותר בגלל העובדה שבנוסף לתפקידו כיועץ, היועמ"ש עומד גם בראש מערכת התביעה – הפרקליטות והעומד בראשה כפופים לו. זה כפל תפקידים הסותר את עצמו. בסעיף 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מופיע המשפט הבא:
"לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת."
לא צריך להיות עו"ד, מספיק לדעת עברית, כדי להבין שיש יותר מחשש שכראש התביעה היועמ"ש לא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפי ראש הממשלה. הבעייה נובעת מכך שבמוסד היועמ"ש רואים את הדברים בצורה שונה לחלוטין. לדעתם תפקידם הוא בראש ובראשונה גן על הציבור מפני נבחריו. הענקת סיוע וייעוץ משפטי היא משנית בלבד, וניתנת ע"פ שיקול דעת. תיאור מפורט של מעמדו ותפקידיו של מוסד היועמ"ש מפי ה"בעל דבר" מצוי בספר "בשם החוק" שכתבה דינה זילבר, מישנה ליועמ"ש, בהוצאת כנרת-זמורה-מודן, 2012.
ישראל בר-ניר
אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון רואה בדרישה לחקירת ניגודי העניינים של שופטים ניסיון להלך אימים על המערכת המשפטית. חקירה היא "ניסיון להלך אימים"? מניסיונה, אסתר חיות יודעת שאם חוקרים, מוצאים, וכאשר לא מוצאים את מה שבגינו התחילו לחקור, מוצאים משהן אחר. זה יכול לקרות גם לשופטים. על הרקע הזה אפשר להבין מדוע לדעתה של נשיאת בית המשפט העליון דרישה לחקירה היא איום.
הַכֹּל נִשְׁאַר בַּמִּשְׁפַּחָה
לדברי עו"ד חיים משגב, העוקב באופן קבוע אחר הנעשה במערכת המשפט בישראל, מערכת המשפט נגועה בנפוטיזם, והיא מתנהלת כמו אוליגרכיה – משטר בו השליטים ממנים את יורשיהם. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הרחיק יותר והגדיר את מערכת המשפט כ"כנופייה" (התואר המלא שריבלין העניק למערכת המשפט היה כנופיית שילטון החוק). לאור מעמדו של ריבלין והעובדה שהוא בעצמו משפטן בעל שיעור קומה, זו התבטאות חמורה ביותר. וראה זה פלא, אף אחד לא התרגש מדבריו של ריבלין והם עברו ללא כל תגובה בציבור. איש לא צייץ. אף אחד לא מחה נגד ה"חתירה תחת שלטון החוק". אף אחד לא מחה על "הרס הדמוקרטיה". אף אחד לא הגדיר כ"רודן" את הדייר במשכן הנשיא בירושלים. התקשורת בקושי הזכירה את זה ועברה לסדר היום. אנשים לא יצאו לרחוב למחות ולהפגין מול משכן הנשיא – לא עם דגלים שחורים ולא בלעדיהם. לשם השוואה, כדאי להיזכר בצונאמי התקשורתי שפרץ כאשר שר המשפטים הזמני, אוחנה, ציטט את דבריו של ריבלין.
ספק אם ריבלין בעצמו מודע עד כמה ההגדרה של מערכת המשפט בישראל כ"כנופיה" קולעת למטרה. יש הרבה מן המשותף להתנהלות מערכת המשפט בישראל ולצורה בה מתנהלות "משפחות" הפשע המאורגן בארה"ב. המבנה האירגוני של "משפחת" פשע כולל Consigliere (יועץ באיטלקית), שהוא מס' 2 בשרשרת הפיקוד. תפקידיו כוללים בעיקר מתן סיוע משפטי בשעת הצורך וכן תיאומים ויישוב סכסוכים עם "משפחות" פשע אחרות. הוא האדם היחיד שיכול להתווכח עם ראש המשפחה (הדון, או הקאפו).
בהשאלה מעולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית, תפקידו של ה-Consigliere הוא "משרת אמון". מעמדו וזכויותיו הם פועל יוצא של הביטחון שיש לראש המשפחה ב-Consigliere הוא האמון המוחלט שהאחרון לא חותר תחתיו. מספיק צל של חשד שזה לא כך, וה-Consigliere מסיים את תפקידו, עם תנאי פרישה הרחוקים מאוד ממה שמקובל בעולם המשפט בישראל.
הדימיון בתואר לא צריך להטעות. מעמדו של היועמ"ש הרבה יותר חזק ממעמדו של ה-Consigliere. ליועמ"ש אין כל סמכות מעליו שיכולה לרסן אותו, ובמהלך תקופת כהונתו למעשה לא ניתן להדיח אותו. להלכה היועמ"ש כפוף לשר המשפטים, אבל זאת פיקציה – בפועל המצב הוא הפוך – שר המשפטים זקוק לאישורו של היועמ"ש לכל פעולה בה הוא רוצה לנקוט, אפילו כאשר זה במסגרת סמכותו החוקית של השר.
עבור היועמ"ש והכפופים לו במערכת אכיפת החוק, החוק הוא בחזקת המלצה בלבד – ירצו, יצייתו [לחוק]. לא ירצו, לא יצייתו. הם לא מהססים לתעתע בבתי המשפט, להעלים עדויות, למסור עדויות חלקיות בלבד ואף להגיש כתבי אישום על סמך עדויות מופרכות.
היועמ"ש לא מהסס לצפצף אפילו על החלטות של בית המשפט העליון. ליועמ"ש יש יתרון מובהק על השופטים, כולל העליונים. שופטים אינם יכולים ליזום. על מנת לפעול, הם זקוקים לעילה – מי שהוא צריך לעתור לבית המשפט.
היועמ"ש אינו מוגבל. הוא יכול להורות על פתיחה בחקירה ולהעמיד לדין את כל מי שהוא רוצה. על החלטותיו אין ערעור. גם באותם מקרים בהם החקירה מסתיימת בלא כלום, הנזק שנגרם לנחקר הוא ע"פ רוב בלתי הפיך.
אפילו שופטים אינם מחוסנים בפני יוזמות של היועמ"ש. שום דבר לא יכול למנוע מהיועמ"ש לפתוח בחקירה נגד שופט "סורר" שמסרב ללכת בתלם. בדרך כלל אפילו לא צריך להגיש כתב אישום ממש – מספיק לפרסם בתקשורת ידיעה על כך ש"מתנהלת חקירה", כשהפרטים אינם מותירים מקום לספק במי מדובר. שורה של דרוקרים, אברמוביצ'ים, פלגים ומרגליות עומדים בתור לספק את השירות הזה למוסד היועמ"ש. ידוע לי לפחות על מקרה אחד בו שופט בכיר (לא בעליון) פרש אחרי שנרמז לו שהוא "מזכה יותר מדי נאשמים," ושאם הוא לא ישנה את התנהגותו תפתח נגדו חקירה.
לעומת זאת שופטים לא מעיזים לדון את היועמ"ש או את מי שהוא מעוזריו בפרקליטות, אפילו כאשר מדובר בעבירות של ממש. פעם ביובל קורה ששופט מקלקל את המסורת ב"טעות". במקרה כזה המערכת מזדרזת לתקן את הטעות. כך למשל, פרקליט המדינה שקדם לשי ניצן, משה לדור, הורשע בחתימה על הצהרה כוזבת. איך זה נגמר? מחלו לו ומחקו את ההרשעה. מדוע? כי על שולחנו עוברים הרבה מסמכים ואין לו מספיק זמן לקרוא את כולם... עו"ד המכהן בתפקיד מס' 2 במערכת אכיפת החוק, חותם על מסמכים בלי לקרוא מה כתוב בהם, נו באמת.
מאמר קודם ("חדשות בן עזר" מס' 1580, מיום 1 באוקטובר, 2020) עסק במערכת ההסתה המרושעת והנבזית של "הפגנות מחאה" המתנהלת קרוב לשנה מול מעונו של ראש הממשלה נתניהו.
מארגני הפגנות המחאה האלו והמשתתפים בהן הם מִשַמְנָהּ ומסוֹלתהּ של האינטלקטואליה בישראל. הם "רק" רוצים להגן על הדמוקרטיה, למנוע חתירה תחת שלטון החוק, ועוד קלישאות דומות שנשמעות יפה. הציבור הזה מורכב ממגוון של אנשי אקדמיה, הוגי דעות, פובליציסטים, פרופסורים לדמוקרטיה ושורה של ידוענים מעולם הבידור והתקשורת. איש איש ומומחיותו.
משטר בו לאדם אחד יש סמכויות בלתי מוגבלות והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי שמי שהוא יוכל לעצור בעדו, איננו דמוקרטיה. משטר כזה הוא דיקטטורה לכל דבר אם לא בשם, אז בפועל. ככה זה היה לאורך כל ההיסטוריה וככה זה ימשיך להיות גם בעתיד.
למרבה ההפתעה, בכל מאגר החוכמה המתאסף מדי ערב ל"חגיגות" הבלפוריאדה מול מעונו של ראש הממשלה, אין אפילו אחד שמודע לעובדה הזאת. קשה להם לזהות כדיקטטור אדם שמסתפק בתואר הצנוע של "יועץ" – כנראה שלמרות החוכמה והתארים האקדמיים, מעודף שכל הם לא סובלים. גם סטלין היה "רק" מזכיר כללי (מזכ"ל) של המפלגה.
באחד ממחזותיו, ברטולד ברכט שם בפי הגיבור את המשפט הבא: "חיסרון אחד יש לו לאדם – הוא חושב." במושגים של ברכט, הציבור ממנו מורכב מאגר החוכמה הבלפורואידי, מורכב מאנשים מושלמים – אנשים שאין להם חסרונות.
משטרים טוטליטריים אף פעם לא מגדירים את עצמם ככאלה, תמיד יימצאו פראיירים שייתנו להם כיסוי – "אידיוטים שימושיים" כינה אותם לנין. אלפי המפגינים המוכנים לסכן את חייהם על מנת להנציח את שלטונו של הדיקטטור מרחוב צלאח-א-דין בירושלים, הם ראייה חיה לכך שפראיירים אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים.
לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית, כל המשטרים במזרח אירופה היו "דמוקרטיות" (גרמניה המזרחית למשל, על מנת להדגיש במיוחד את אופיה הדמוקרטי, הגדירה את עצמה כ"רפובליקה דמוקרטית"). בקרב ציבור "מגיני הדמוקרטיה" בישראל של היום נמצאים רבים שסגדו למשטרים האלה ועד היום הם רואים אותם כמודל לחיקוי.
המאמר הקודם בסדרה ("חדשות בן עזר" 1576, מיום 17 בספטמבר, 2020), תיאר את דרכו של היועמ"ש לצמרת, וכיצד הוא הגיע למעמדו הנוכחי. בשנותיה הראשונות של המדינה, היה שיר שכתב חיים חפר, משורר הפלמ"ח, ובוצע ע"י רביעיית מועדון התיאטרון – "איך הפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן." היום, בישראל של שנת 2020, אפשר להוסיף לשיר את השורה הבאה איך היועץ נשאר למעלה, זה עוד פחות מובן.
מוסד היועמ"ש יונק את כוחו וסמכויותיו מכך שמה שיש לו זה מה שאין לו. אין חוק המגדיר את תפקידיו, את סמכויותיו של היועמ"ש ובמה עליו לעסוק. ניסיונות לחוקק חוק כזה בעבר נתקלו בהתנגדות נחושה של מערכת המשפט בתירוצים המקובלים של חתירה תחת שלטון החוק, פגיעה בעצמאותו של היועמ"ש, פגיעה בדמוקרטיה וקלישאות דומות.
מעצם ההגדרה, בהיעדר חוק המגדיר מה מותר, אין גם חוק הקובע מה אסור.
מנקודת מבטו של היועמ"ש, זה מצב אידיאלי – הוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. המצב הזה מתאים להגדרה של הרמב"ן "נבל ברשות התורה" – ביטוי המתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. תפקידו של היועמ"ש הוא בעייתי ומכיל ניגודי אינטרסים וסתירות מעצם מהותו, ללא כל קשר לניגוד האינטרסים הנובע מהעובדה שהיועמ"ש עומד בראש מערכת התביעה. בבעייתיות הנובעת מכפל התפקידים של היועמ"ש נדון בנפרד.
בדומה ל-Consigliere של משפחות הפשע בארה"ב, משרת היועמ"ש היא "משרת אמון". על מנת לבצע את התפקיד המשתמע מהתואר, מתן סיוע או ייעוץ משפטי לממשלה, לעומד בראשה, ולשרים, צריך להיות ביטחון שאכן זה מה שהיועמ"ש עושה. הבעייה היא שהיועמ"ש לא חייב לעשות זאת. שום דבר לא מונע מהיועמ"ש לנהוג אחרת. בעולם הפשע הבעייה הזאת לא קיימת. שם, העונש על הפרת אמונים הוא מיידי וסופני בישראל ליועמ"ש אין ממה לחשוש. הוא יכול להפר את האמון שנתנו בו ללא כל חשש שזה יפגע בו. אדרבא, ע"פ רוב זה יכול להגדיל את סיכוייו להגיע לבית המשפט העליון.
בפרשת חשבון הבנק של יצחק רבין המנוח, ספק אם רבין, במגעיו עם אהרון ברק, העלה בדעתו שהאחרון טומן לו מלכודת. שברק ישתמש בעבירה שלו כקרש קפיצה שיקדם אותו למעמד של שליט בלעדי של מערכת המשפט.
אהרון ברק נכנס להיסטוריה של מדינת ישראל כמי שהדיח ראש ממשלה מכהן באמצעים משפטיים. ההישג הזה, שהיה נקודת מפנה במאבק בין רשויות השלטון ומוסד היועמ"ש, הנציח את מעמדו של מוסד היועמ"ש כרשות שלטונית עצמאית, מעמד שאין לו אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם המערבי. עד היום מרבים לספר בשבחו של ברק כתוצאה מה"הישג" הזה.
יש לפרשה הזאת היבט שאף אחד לא נתן עליו את דעתו. למרות שזה לא לגמרי מדוייק, היחסים בין היועמ"ש וראש הממשלה הם למעשה יחסים בין עו"ד ולקוח. האתיקה המשפטית קובעת שעל עו"ד לעשות כמיטב יכולתו להגן על הלקוח שלו, ובמקרים בהם אין ספק באשמת הלקוח, לחתור להשיג הקלות בעונשו.
במקרה של רבין, אהרון ברק עשה בדיוק את ההיפך – הוא התעקש על כך שראש הממשלה יקבל את העונש החמור ביותר. עו"ד בשוק הפרטי שהיה נוהג כמו ברק היה מואשם ברשלנות מקצועית (malpractice) והיה עלול לאבד את רישיונו. אפשר ללמוד מהמקרה הזה על האתיקה המקצועית של אהרון ברק. היעדר הגדרה ברורה במה בדיוק מתבטא ה"סיוע" או ה"ייעוץ" המשפטי שעל היועמ"ש לתת לראש הממשלה, מאפשר ליועמ"ש לטעון שפורמלית ראש הממשלה איננו לקוח במובן המשפטי של המושג. זו בדיוק ההגדרה של "נבל ברשות התורה". יועמ"שים שכיהנו אחרי אהרון ברק המשיכו את המסורת, והגדיל לעשות מכולם, היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט.
אינני משפטן, ולכן אני לא יכול לתת תשובה מוסמכת לשאלה אם יחסי היועמ"ש וראש הממשלה הם יחסי עו"ד-לקוח או לא. היועמ"ש אוסר על ראש הממשלה (וגם על שרים אחרים) להיעזר בעו"ד אחר, ומתעקש על כך שלו הזכות הבלעדית לייצג את ראש הממשלה. במילים אחרות – היועמ"ש מכריח את ראש הממשלה להשתמש בשירותיו. במצב כזה זה הגיוני לראות את יחסי היועמ"ש וראש הממשלה כיחסי עו"ד-לקוח. אבל זה היגיון של שכל ישר. היגיון משפטי איננו בהכרח היגיון של שכל ישר. קביעת היועמ"ש שלו הזכות הבלעדית לייצג את ראש הממשלה איננה מעוגנת בשום חוק. היא מבוססת על חוות דעת (אפילו לא פסיקה) של בית המשפט העליון. פסיקה של בית המשפט העליון, ועל אחת כמה וכמה חוות דעת, איננה חוק. היא לכל היותר תקדים המחייב את בתי המשפט בערכאות יותר נמוכות. בית המשפט אינו מוסמך לחוקק חוקים. לחוקק חוקים יכולה רק הכנסת.
המצב מסתבך עוד יותר בגלל העובדה שבנוסף לתפקידו כיועץ, היועמ"ש עומד גם בראש מערכת התביעה – הפרקליטות והעומד בראשה כפופים לו. זה כפל תפקידים הסותר את עצמו. בסעיף 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מופיע המשפט הבא:
"לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת."
לא צריך להיות עו"ד, מספיק לדעת עברית, כדי להבין שיש יותר מחשש שכראש התביעה היועמ"ש לא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפי ראש הממשלה. הבעייה נובעת מכך שבמוסד היועמ"ש רואים את הדברים בצורה שונה לחלוטין. לדעתם תפקידם הוא בראש ובראשונה גן על הציבור מפני נבחריו. הענקת סיוע וייעוץ משפטי היא משנית בלבד, וניתנת ע"פ שיקול דעת. תיאור מפורט של מעמדו ותפקידיו של מוסד היועמ"ש מפי ה"בעל דבר" מצוי בספר "בשם החוק" שכתבה דינה זילבר, מישנה ליועמ"ש, בהוצאת כנרת-זמורה-מודן, 2012.
ישראל בר-ניר
אורי הייטנר
1. תנאי מוקדם
במאמר שפרסם לאחרונה ב-N-12, ציטט אהוד יערי את איבראהים חמידי, אותו הגדיר "הפרשן מספר 1 בעולם הערבי לענייני סוריה," אומר שהנשיא אסד ויועציו שוקלים את הכדאיות של יוזמה לחידוש המשא ומתן עם ישראל.
מדווח יערי: "במאמר שפרסם בעיתון הסעודי אל-שארק אל-אווסט, העיתון הנפוץ ביותר במרחב הערבי, אומר חמידי כי בכל פעם שסוריה נקלעה למצוקה קשה, בחרו גם הנשיא חאפז אל-אסד וגם בנו בשאר, לפתוח בשיחות עם ישראל במטרה להגיע לוושינגטון דרך השער של ירושלים. הוא מסביר כי סוריה שרויה עכשיו במשבר חמור, הן בגלל ההידרדרות המהירה של המשק המקומי, הקטטות הבלתי פוסקות בין ראשי הצבא וחבורת אנשי העסקים המקיפה את אסד, וגם בגין הקיפאון בזירת הלחימה שמתבטא במצב אנדרלמוסי בצד הסורי של הגולן, בהתבססות הטורקית בצפון המדינה ובהתגבשות של הסכם אחדות בין הסיעות היריבות של הכורדים בשטחים שממזרח לנהר פרת בחסות האמריקנים." על פי הדיווח אסד בוחן את האפשרות של מו"מ עם ישראל בחסות משותפת של ארה"ב ורוסיה.
להערכתי, האמינות של ההערכה הזו קלושה מאוד, עד אפסית. אסד עצמו הכחיש מכל וכל את הידיעה בראיון לסוכנות הרוסית "ספוטניק". אבל אם הנושא כבר עלה, זו הזדמנות לשפץ את עמדת ישראל באשר למו"מ עם סוריה לשלום.
ישראל היא מדינה שוחרת שלום וחפצה בשלום עם מדינות ערב בכלל ועם שכנותיה הקרובות, ובהן סוריה, בפרט. על ישראל להבהיר שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות ועל הגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ.
האמירה הזו סותרת את עמדת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, בדבר מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. הערבים הציבו תנאים מוקדמים למו"מ – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 – וביוזמה הערבית גם קבלת תביעת "זכות" השיבה. ישראל, לעומתם, אמרה שהכול פתוח למו"מ, ועל שולחן הדיונים כל צד יכול להעלות כל תביעה ודרישה.
ייתכן שהעמדה הזו היתה נכונה לשעתה, אך היום היא כבר מיושנת ואינה רלוונטית. כאשר ההתיישבות בגולן היא בשנתה ה-54, כאשר הריבונות הישראלית על הגולן היא בת 39, אחרי שארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, כאשר פרק הזמן שהגולן הוא בידי ישראל הוא כמעט פי שלושה מזה שהוא היה בידי סוריה, אחרי שהסורים דחו את כל הצעות הנסיגה הישראליות – יש לחשב מסלול מחדש. לא עוד "מו"מ בלי תנאים מוקדמים" אלא תנאי מוקדם למו"מ – אין שום שינוי בגבול והגולן הוא מחוץ למו"מ. על העמדה הזאת קיים קונצנזוס לאומי. במצע של כחול לבן נכתב בפירוש (ובאותיות מודגשות): "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ונושא זה אינו נתון למשא ומתן. נפתח וניישב את האזור." עמדה זו מחייבת את כחול לבן החברה בקואליציה ואת סיעת האופוזיציה הראשית "יש עתיד-תל"ם". לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום. גם השלום עם סוריה צריך להיות במתכונת של "שלום תמורת שלום".
אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם "אשרי מפחד תמיד," וגם אופטימיסט חשוך מרפא כמוני צריך לאלף את עצמו להיזהר משאננות ולזכור שלא לעולם חוסן. ולכן, בנוסף לחשיבות שבהכפלת ההתיישבות בגולן מעצם ההתיישבות כערך ובשל הצורך החיוני בכך לעתיד ההתיישבות בגולן, ללא כל קשר לשאלה המדינית של עתיד הגולן – יש בכך חשיבות גם כדי לסכל כל הזייה עתידית על נסיגה מהגולן. גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון יישארו בידי ישראל ועל כך אפילו מר"צ מסכימה (אף שהיא מציעה את הרעיון ההזוי של פיצוי הפלשתינאים בשטח חלופי בנגב), וזאת כיוון שמבחינה מיספרית נוצרה שם מציאות בלתי הפיכה. עלינו ליצור מציאות כזאת בגולן. היעד – 50,000 יהודים בגולן בשנת 2030. זה לא בשמיים. זה בידינו... ואם הסורים מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על החזרת האדמות היהודיות בחורן לישראל תמורת שלום.
2. אובדן ה"אנחנו" וה"אני"
כשישראלים אומרים "אנחנו", למי ולמה הם מתכוונים? מהו ה"אני" הקולקטיבי שלנו? בעבר התשובה לשאלה הזאת היתה ברורה. ה"אנחנו" הוא מדינת ישראל, החברה הישראלית, עם ישראל. גם כשהיו מחלוקות, ותמיד היו מחלוקות חריפות, הבסיס היה משותף. והדבר בא לידי ביטוי בשעות חרום, שהתאפיינו בלכידות חברתית ולאומית.
ישראל נמצאת היום, בעידן הקורונה, במצב חירום – מהקשים שידענו. ובניגוד למצבי חירום קודמים אין ולא אמורה להיות כל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לקורונה. כפי שהקורונה אינה מבחינה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, כך לא אמורה להיות כל מחלוקת באשר למטרה – לנצח את הקורונה. המחלוקות על הדרכים להילחם בקורונה הן מחלוקות מקצועיות, שאין כל קשר בינן לבין השקפת עולם כללית.
ודווקא בתקופת החירום הזאת, הפילוג הפנימי, השסע הפוליטי בתוכנו, מחריף ומקצין כפי שלא היה מעולם. הקורונה הציפה את המציאות הקשה והמאיימת – האיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה – מציאות של קרע עמוק בחברה הישראלית. מציאות של אובדן ה"אנחנו".
את ה"אנחנו" הלאומי החליף "אנחנו" שבטי, מחנאי. ההזדהות עם השבט גדולה יותר מן ההזדהות הכלל ישראלית. זו מציאות הרת אסון, במיוחד לנוכח העובדה שישראל עדין נמצאת תחת איום מתמיד של סביבתה, שלא קיבלה את זכות קיומה ולא השלימה עם עצם קיומה וחותרת להשמדתה. ללא "אנחנו" לאומי, מה יחזיק אותנו כמדינה וכחברה מול האיומים מבחוץ?
כשה"אנחנו" הוא השבט, היריב האידיאולוגי אינו בר שיח במחלוקת על טובתה של המדינה, אלא הוא אוייב. והפרטים בכל מחנה נגררים אחרי הקיצונים במחנה וקשובים לכל דמוניזציה שלו. וכך לאובדן ה"אנחנו" מתווסף אובדן ה"אני". החשיבה השבטית, העדרית, מוחקת את החשיבה הביקורתית, העצמאית, האינדיבידואלית, זו שבה הפרט יכול לתמוך בנושא אחד בעמדת מחנה א' ובנושא אחר בעמדת מחנה ב'. די שנדע מה דעתו של אדם בנושא אחד, כדי שנבין לאיזה מחנה הוא שייך ומכאן שנדע מה דעתו בכל נושא ונושא.
איך רבים כל כך מסוגלים להאמין לתיאוריית קוסנפירציה מופרכת ומטורללת, על פיה משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, רשות המיסים, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט, הם כנופיית פשע מושחתת שמבצעת "הפיכה שלטונית" להפלת הימין באמצעות תפירת תיקים על נתניהו? איך הם מסוגלים לקנות את הסיפור האבסורדי לפיו אנשי ימין מובהקים, שמונו לתפקידם בידי ממשלת נתניהו במידה רבה בזכות השקפתם הפוליטית הימנית, כרוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מובילים הפיכה שלטונית להפלת הימין? הרי אף בר דעת לא יעלה על דעתו היתכנותו של תרחיש כזה. אבל בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר חושבים בצורה עדרית, מאבדים את כושר השיפוט האינדיבידואלי, ומוכנים לקלוט כל טענה על "האוייב".
התופעה הזאת אינה מנת חלקו של מחנה אחד. תאוריית הקונספירציה על פיה נתניהו הכניס את כל מדינת ישראל לסגרים ללא כל סיבה וללא כל הצדקה, כדי להשליט כאן דיקטטורה שנועדה לסכל את משפטו, והמשטרה "הפוליטית" שלו מדכאת הפגנות באלימות כדי לסתום פיות למי שמוחים נגדו – אינה פחות מופרכת, מטורללת ואבסורדית מתאוריית תפירת התיקים. גם כאן, כשאנשים הופכים לחלק מהמון, מעדר, הם מאבדים את חשיבתם האינדיבידואלית ומסוגלים לקנות ולדקלם כל דמוניזציה של היריב, שהפך ל"אוייב".
התרבות הזאת היא איום קיומי על מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת, להפסיק להיגרר אחרי קיצונים, ולשקם את ה"אנחנו" ואת ה"אני".
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-15.10.20
3. צרור הערות 18.10.20
* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.
* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד: הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו... נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.
תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.
עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.
כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק."
כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.
גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי." גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.
התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.
עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפייה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.
בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.
* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו: יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.
* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).
* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.
* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. ... מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות."
נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא."
כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.
אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.
* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית. אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע. חזקת החפות היא מוחלטת.
ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם. הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.
* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים, הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב. למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה? לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי? למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.
* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך? כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפירסם פלג ולהיפך. תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות. אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית. אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.
(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).
* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.
בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השנייה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול". לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!
* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.
תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה." היא אשת ימין רדיקלי.
התגובה השנייה היתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת."
מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.
התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.
* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל. נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל.
ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.
* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם היתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו, ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ.
וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל. בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?
השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).
זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מי שמעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו – אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?
* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם? האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה? עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?
* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו היתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת היתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.
תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בנייה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'. כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) – הם פטריוטים, ברור שהם לא ייכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.
ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו היתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.
* מילכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.
לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו, רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?
ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?
כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?
* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון. יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. "דרך ארץ" היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.
* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!
מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה. זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים. יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי. החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח. מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי. לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.
תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה. תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".
* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?
השתמטותם אומנותם.
* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת. אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה, כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, היעדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?
חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה. אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.
* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?
* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים." האמנם?
אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמות חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.
* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה. זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.
יהי זכרו ברוך!
יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.
* ביד הלשון: שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י. ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב." כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה. שני הביטויים מופיעים יחד במשלי י"ז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב." זיכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, יירקב. אמן.
אורי הייטנר
מדווח יערי: "במאמר שפרסם בעיתון הסעודי אל-שארק אל-אווסט, העיתון הנפוץ ביותר במרחב הערבי, אומר חמידי כי בכל פעם שסוריה נקלעה למצוקה קשה, בחרו גם הנשיא חאפז אל-אסד וגם בנו בשאר, לפתוח בשיחות עם ישראל במטרה להגיע לוושינגטון דרך השער של ירושלים. הוא מסביר כי סוריה שרויה עכשיו במשבר חמור, הן בגלל ההידרדרות המהירה של המשק המקומי, הקטטות הבלתי פוסקות בין ראשי הצבא וחבורת אנשי העסקים המקיפה את אסד, וגם בגין הקיפאון בזירת הלחימה שמתבטא במצב אנדרלמוסי בצד הסורי של הגולן, בהתבססות הטורקית בצפון המדינה ובהתגבשות של הסכם אחדות בין הסיעות היריבות של הכורדים בשטחים שממזרח לנהר פרת בחסות האמריקנים." על פי הדיווח אסד בוחן את האפשרות של מו"מ עם ישראל בחסות משותפת של ארה"ב ורוסיה.
להערכתי, האמינות של ההערכה הזו קלושה מאוד, עד אפסית. אסד עצמו הכחיש מכל וכל את הידיעה בראיון לסוכנות הרוסית "ספוטניק". אבל אם הנושא כבר עלה, זו הזדמנות לשפץ את עמדת ישראל באשר למו"מ עם סוריה לשלום.
ישראל היא מדינה שוחרת שלום וחפצה בשלום עם מדינות ערב בכלל ועם שכנותיה הקרובות, ובהן סוריה, בפרט. על ישראל להבהיר שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות ועל הגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ.
האמירה הזו סותרת את עמדת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, בדבר מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. הערבים הציבו תנאים מוקדמים למו"מ – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 – וביוזמה הערבית גם קבלת תביעת "זכות" השיבה. ישראל, לעומתם, אמרה שהכול פתוח למו"מ, ועל שולחן הדיונים כל צד יכול להעלות כל תביעה ודרישה.
ייתכן שהעמדה הזו היתה נכונה לשעתה, אך היום היא כבר מיושנת ואינה רלוונטית. כאשר ההתיישבות בגולן היא בשנתה ה-54, כאשר הריבונות הישראלית על הגולן היא בת 39, אחרי שארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, כאשר פרק הזמן שהגולן הוא בידי ישראל הוא כמעט פי שלושה מזה שהוא היה בידי סוריה, אחרי שהסורים דחו את כל הצעות הנסיגה הישראליות – יש לחשב מסלול מחדש. לא עוד "מו"מ בלי תנאים מוקדמים" אלא תנאי מוקדם למו"מ – אין שום שינוי בגבול והגולן הוא מחוץ למו"מ. על העמדה הזאת קיים קונצנזוס לאומי. במצע של כחול לבן נכתב בפירוש (ובאותיות מודגשות): "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ונושא זה אינו נתון למשא ומתן. נפתח וניישב את האזור." עמדה זו מחייבת את כחול לבן החברה בקואליציה ואת סיעת האופוזיציה הראשית "יש עתיד-תל"ם". לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום. גם השלום עם סוריה צריך להיות במתכונת של "שלום תמורת שלום".
אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם "אשרי מפחד תמיד," וגם אופטימיסט חשוך מרפא כמוני צריך לאלף את עצמו להיזהר משאננות ולזכור שלא לעולם חוסן. ולכן, בנוסף לחשיבות שבהכפלת ההתיישבות בגולן מעצם ההתיישבות כערך ובשל הצורך החיוני בכך לעתיד ההתיישבות בגולן, ללא כל קשר לשאלה המדינית של עתיד הגולן – יש בכך חשיבות גם כדי לסכל כל הזייה עתידית על נסיגה מהגולן. גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון יישארו בידי ישראל ועל כך אפילו מר"צ מסכימה (אף שהיא מציעה את הרעיון ההזוי של פיצוי הפלשתינאים בשטח חלופי בנגב), וזאת כיוון שמבחינה מיספרית נוצרה שם מציאות בלתי הפיכה. עלינו ליצור מציאות כזאת בגולן. היעד – 50,000 יהודים בגולן בשנת 2030. זה לא בשמיים. זה בידינו... ואם הסורים מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על החזרת האדמות היהודיות בחורן לישראל תמורת שלום.
2. אובדן ה"אנחנו" וה"אני"
כשישראלים אומרים "אנחנו", למי ולמה הם מתכוונים? מהו ה"אני" הקולקטיבי שלנו? בעבר התשובה לשאלה הזאת היתה ברורה. ה"אנחנו" הוא מדינת ישראל, החברה הישראלית, עם ישראל. גם כשהיו מחלוקות, ותמיד היו מחלוקות חריפות, הבסיס היה משותף. והדבר בא לידי ביטוי בשעות חרום, שהתאפיינו בלכידות חברתית ולאומית.
ישראל נמצאת היום, בעידן הקורונה, במצב חירום – מהקשים שידענו. ובניגוד למצבי חירום קודמים אין ולא אמורה להיות כל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לקורונה. כפי שהקורונה אינה מבחינה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, כך לא אמורה להיות כל מחלוקת באשר למטרה – לנצח את הקורונה. המחלוקות על הדרכים להילחם בקורונה הן מחלוקות מקצועיות, שאין כל קשר בינן לבין השקפת עולם כללית.
ודווקא בתקופת החירום הזאת, הפילוג הפנימי, השסע הפוליטי בתוכנו, מחריף ומקצין כפי שלא היה מעולם. הקורונה הציפה את המציאות הקשה והמאיימת – האיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה – מציאות של קרע עמוק בחברה הישראלית. מציאות של אובדן ה"אנחנו".
את ה"אנחנו" הלאומי החליף "אנחנו" שבטי, מחנאי. ההזדהות עם השבט גדולה יותר מן ההזדהות הכלל ישראלית. זו מציאות הרת אסון, במיוחד לנוכח העובדה שישראל עדין נמצאת תחת איום מתמיד של סביבתה, שלא קיבלה את זכות קיומה ולא השלימה עם עצם קיומה וחותרת להשמדתה. ללא "אנחנו" לאומי, מה יחזיק אותנו כמדינה וכחברה מול האיומים מבחוץ?
כשה"אנחנו" הוא השבט, היריב האידיאולוגי אינו בר שיח במחלוקת על טובתה של המדינה, אלא הוא אוייב. והפרטים בכל מחנה נגררים אחרי הקיצונים במחנה וקשובים לכל דמוניזציה שלו. וכך לאובדן ה"אנחנו" מתווסף אובדן ה"אני". החשיבה השבטית, העדרית, מוחקת את החשיבה הביקורתית, העצמאית, האינדיבידואלית, זו שבה הפרט יכול לתמוך בנושא אחד בעמדת מחנה א' ובנושא אחר בעמדת מחנה ב'. די שנדע מה דעתו של אדם בנושא אחד, כדי שנבין לאיזה מחנה הוא שייך ומכאן שנדע מה דעתו בכל נושא ונושא.
איך רבים כל כך מסוגלים להאמין לתיאוריית קוסנפירציה מופרכת ומטורללת, על פיה משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, רשות המיסים, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט, הם כנופיית פשע מושחתת שמבצעת "הפיכה שלטונית" להפלת הימין באמצעות תפירת תיקים על נתניהו? איך הם מסוגלים לקנות את הסיפור האבסורדי לפיו אנשי ימין מובהקים, שמונו לתפקידם בידי ממשלת נתניהו במידה רבה בזכות השקפתם הפוליטית הימנית, כרוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מובילים הפיכה שלטונית להפלת הימין? הרי אף בר דעת לא יעלה על דעתו היתכנותו של תרחיש כזה. אבל בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר חושבים בצורה עדרית, מאבדים את כושר השיפוט האינדיבידואלי, ומוכנים לקלוט כל טענה על "האוייב".
התופעה הזאת אינה מנת חלקו של מחנה אחד. תאוריית הקונספירציה על פיה נתניהו הכניס את כל מדינת ישראל לסגרים ללא כל סיבה וללא כל הצדקה, כדי להשליט כאן דיקטטורה שנועדה לסכל את משפטו, והמשטרה "הפוליטית" שלו מדכאת הפגנות באלימות כדי לסתום פיות למי שמוחים נגדו – אינה פחות מופרכת, מטורללת ואבסורדית מתאוריית תפירת התיקים. גם כאן, כשאנשים הופכים לחלק מהמון, מעדר, הם מאבדים את חשיבתם האינדיבידואלית ומסוגלים לקנות ולדקלם כל דמוניזציה של היריב, שהפך ל"אוייב".
התרבות הזאת היא איום קיומי על מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת, להפסיק להיגרר אחרי קיצונים, ולשקם את ה"אנחנו" ואת ה"אני".
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-15.10.20
3. צרור הערות 18.10.20
* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.
* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד: הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו... נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.
תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.
עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.
כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק."
כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.
גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי." גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.
התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.
עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפייה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.
בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.
* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו: יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.
* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).
* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.
* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. ... מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות."
נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא."
כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.
אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.
* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית. אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע. חזקת החפות היא מוחלטת.
ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם. הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.
* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים, הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב. למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה? לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי? למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.
* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך? כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפירסם פלג ולהיפך. תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות. אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית. אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.
(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).
* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.
בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השנייה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול". לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!
* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.
תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה." היא אשת ימין רדיקלי.
התגובה השנייה היתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת."
מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.
התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.
* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל. נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל.
ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.
* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם היתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו, ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ.
וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל. בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?
השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).
זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מי שמעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו – אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?
* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם? האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה? עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?
* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו היתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת היתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.
תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בנייה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'. כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) – הם פטריוטים, ברור שהם לא ייכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.
ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו היתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.
* מילכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.
לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו, רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?
ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?
כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?
* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון. יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. "דרך ארץ" היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.
* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!
מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה. זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים. יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי. החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח. מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי. לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.
תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה. תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".
* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?
השתמטותם אומנותם.
* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת. אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה, כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, היעדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?
חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה. אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.
* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?
* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים." האמנם?
אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמות חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.
* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה. זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.
יהי זכרו ברוך!
יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.
* ביד הלשון: שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י. ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב." כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה. שני הביטויים מופיעים יחד במשלי י"ז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב." זיכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, יירקב. אמן.
אורי הייטנר
אהוד: במוצ"ש בעודנו צופים בערוץ 11 בדבריו-תחנוניו של הממונה על המאבק בקורונה, פרופ' רוני גמזו, המבטיח שלמרות ההקלות בסגר לא תהיינה התקהלויות – לא הפסיק הערוץ לשדר את הפגנות האספסוף המתגודד בכיכר פריז ובכיכר רבין, והצעקות של האספסוף מכיכר רבין הסמוכה הגיעו גם אלינו! – אבל אלה התקהלויות קדושות! – מבחינת המפגינים אין מגיפה ואין קורונה!
"רק לא ביבי!" יחי הטירוף של המיעוט הקולני!
נאיל זועבי
מפיצי השנאה וסוכני האיבה הצביעו נגד השלום
המסכה הוסרה מעל פני כורתי הברית נגד השלום, הפרצוף האמיתי של אנשי הריב והמדון, מחרחרי המלחמה, נחשף, חברי הרשימה המשותפת להפצת דיבה, שנאה, איבה בין יהודים לערבים – מתנגדת להסכם שלום.
זו היתה יכולה להיות התחלה של בדיחה מצחיקה, אלא שהמציאות עולה על כל דמיון, וחבורת הכלום והשום דבר – המייצגת לכאורה את ערביי מדינת ישראל, שוב הוכיחה שהאידאולוגיה שלה לאורך כל שנות קיומה היא טיפוח השנאה, הפלגנות, האיבה , טיפוח הנרטיב השקרי, הנפסד והאווילי של אנטי, אנשי הנגד, נגד מדינת ישראל, נגד סמליה, נגד אופייה, נגד כל ניסיון לקיים דיאלוג וחברה בריאה שאינה מתחפרת רק בלא, לא ושוב לא.
אנשי הלא לא מהרשימה המשותפת לא מחמיצים שום הזדמנות להרחיב את הקרעים, השסעים, להוביל את ערביי ישראל, אותנו – לאבדון. לייצר מצגי שווא שאין להם שום אחיזה במציאות, להוציא את דיבת הארץ הטובה, להבאיש את ריחה, לדבר על שלום ולפעול במקביל נגד כל סיכוי לשלום, להרוג את התקווה, לקבור כל אפשרות לסיום הסכסוך.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פעל רבות עם אחרים מאחורי הקלעים ויצר מציאות משמחת, הסכם אברהם, הסכם שלום עם מדינות ערב. העולם עומד משתאה ומריע על ההישג ההיסטורי הכביר והמשמעותי. רק באיראן, ברשות הפלשתינית, בחמאס ובחיזבאללה – יוצאים בשצף קצף נגד הסכם השלום, ועתה חבורת הרשימה המשותפת לטיפשות, לעיוורון ולכסילות – מצטרפת למתנגדים החשוכים ושונאי השלום.
חברי הרשימה המשותפת ליניקת משכורות מהכנסת, הפרלמנט הישראלי, סמל הדמוקרטיה ומעוז השוויוניות – הצביעו נגד הסכם השלום עם האמירויות, זהו אות קלון וחותמת בושה אותה יישאו על מצחם כל ימי חייהם, הם המגלגלים עיני עגל בתמימות מעושה כרודפי שלום כאבירי דו הקיום כשואפים לצדק ומוסר – התגלו שוב במלא ערוותם המוסרית.
יזכור עם ישראל ויזכרו ערביי ישראל את הצבעת החרפה של חברי הרשימה המשותפת לבושה, חבורת קנאים קיצוניים אשר מוציאים שם רע לערביי ישראל. נזכור את היום המביש הזה, בו הפכו את השלום למילת גנאי ושוב קידשו את השנאה, האיבה והמחלוקת. ננצור את רגע הצבעתם העלובה אשר מבקשת לקבע אותנו כקולות פוטנציאלים למאווייהם הפוליטיים. לשמירה על כסאותיהם ועל אידאולוגיית הניכור והשנאה.
להם נאמר, קול השלום נשמע בארצנו, תאבי שלום אנחנו, שואפי חיבורים ולא פירודים אנו, שילובים ולא פלגנות. ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהמארג של החברה הישראלית, גאים לחיות במדינה הטובה הזו, המדינה, סמליה, הם מכובדים בעינינו. ערביי ישראל חייבים להוקיע אל עמוד הקלון את מפיצי השנאה וסוכני האיבה, אסור לתת לקול המשמעותי שלנו, אוהבי העם והארץ – להיבלע במסך השנאה שמפזרת התנועה המשותפת לשנאה.
חג שמח לשוחרי השלום, יהודים וערבים, חג שמח למבקשי הפיוס ולנוטעי התקווה, חג שמח לכנסת ישראל על האישור הסוחף של הסכם השלום. הרשימה המשותפת לשנאת השלום תיזכר כפסיק עלוב בהיסטוריה הישראלית החשובה.
נאיל זועבי
כפר נין
יהודה גור-אריה
בסט-סלר מתחת לחגורה
בבית-הקפה השקט, שקט מדי בשעה זו, אם בגלל שהאנשים נמצאים בעבודה, אם בשל מיעוט לקוחות בגלל הקורונה, תפוסים שני שולחנות בלבד: סביב אחד מהם מסבות שלוש נשים מבוגרות, מטופחות, בבגדים נאים, סולידיים, תסרוקותיהן עשויות בידי מעצב-שיער, בצבעים סולידיים גם הם, לא בולטים לעין. כאילו חזרו זה-עתה מקונצרט. מעליהן מרחף ניחוח דק של שלושה בשמים, שמשתלבים זה בזה כמו צליליהם של שלושה כלים בתזמורת. קמטי פניהן מרוככים באמצעות פודרה עדינה, מבע פניהן עירני, ושיחתן שקטה, בקולות מהוסים – על הנכדים המוצלחים שיש להן נחת מהם, ובכלל על הדור הצעיר של ימינו, שהוא מפותח בצורה בלתי-רגילה מבחינת טכנולוגיה מתקדמת, מחשבים וסייבר ושימוש מדהים בטלפון הסלולרי "החכם", אך יש הרגשה שהוא ריקני למדי בתחום התרבות והרוח. לא כמונו בגילם. רובם לא פותחים ספר להנאתם, לקרוא שיר או סיפור, או פרק בתנ"ך, פרט למה שהם לומדים בכיתה. וכאשר הם לוקחים ספר ליד, זה ספר מתח, או בלש, או – בעיקר– סקס... כאילו שהם גילו זה-עתה את העיסוק המהנה הזה.
"גדל לנו דור עשיר בידע, בטכנולוגיה, במדע, אבל עני ברוח. כמעט מתחת ל'קו העוני' של תרבות."
"הו, ורדה יקירתי, ממש הוצאת לי דברים מהפה. גם אני סבורה כך."
"עניי-רוח. ישו הכריז בדרשתו על ההר בנצרת: 'אשרי עניי הרוח'. אני לא חושבת שיש להם סיבה ל'אשרי', להיות מאושרים," סיכמה השלישית.
שתיקה ירדה עליהן עכשיו, שתיקה של הרהורים.
שתיקה עמדה גם בשולחן שבפינה אחרת של האולם הקטן. שם יושבים שני גברים, שותקים שעה ארוכה למדי. דו-שיח של שתיקה, כמו שנוהגים לתאר סופרים. המבוגר, כבן שבעים ומשהו, נראה נינוח ושליו למדי, כיאה לפנסיונר שמבלה את עיתותיו בנחת, במתינות, ודומה – אפילו בהנאה כלשהי. פניו חלקות, מגולחות למשעי, תווי פניו נעימים, עיניו הירוקות מביטות נוכחו במבט של חביבות, כאילו מלטפות את בן-שיחו. על ראשו שיער-שיבה דליל, כמו שדה-שלף לאחר קציר, מזכיר בלורית בלונדינית-שַטֶנית בהירה, מלפני עידן ועדנים.
היושב מולו, צעיר ממנו בכשני עשורים, בלוריתו מלאה, שחורה, עם חוטי-שיבה בזוקים עליה פה-ושם, יושב וממולל מפית-נייר בחוסר-סבלנות, ועל פניו חולפת מדי-פעם עווית של קוצר-רוח. על סנטרו זקן גזוז, מטופח, בסגנון של אביגדור ליברמן, בגדיו מוקפדים: חליפה קיצית אפורה, עניבה תואמת, שחורה, כיאה לעורך-דין. ואכן, גבר זה, נמרוד סלע, הוא עו"ד, המטפל בעניינים המשפטיים של חברת ייבוא גדולה, המייבאת לארץ כלי קרמיקה, חרסינה, כיורים, אסלות, אריחים לקיר, מרצפות וכדומה. לקוחות החברה הם יזמי נדל"ן, הבונים מגדלי מגורים, משרדים ומסחר. לפעמים חולפת מחשבה במוחו: חבל שאינני שותף, אפילו זוטר, או אפילו בעל-מניות ספורות בחברה מצליחה זו, מצליחה אולי אפילו בזכותי... אך אין לו לעו"ד סלע מה להתלונן: משכורתו נדיבה, גבוהה משל עורכי-דין המופיעים בבית-משפט ונואמים לפני השופט, בסנגוריה על לקוחם [שתמיד הוא חף מפשע].
בנוסף, הוא משמש גם כעו"ד של אגודת הסופרים, במשכורת סמלית. כאן הוא מופיע מדי-פעם לא רק באסיפה השנתית ובישיבות הוועד, שבהן נדרשת נוכחותו ועצתו. הוא בא גם מדי-פעם ביוזמתו לאירועים ספרותיים בבית-הסופר, חגיגה כלשהי, השקת ספר. זה גם חשוב לו להֵרָאות ולהוכיח את חברותו באגודה, כמי שכתב כמה ספרים – למעשה, לא יותר משלושה – ומאז חדל. הוא השתכנע שזה לא תחום היצירה והביטוי האישי שלו.
כאן הוא מזדמן לפעמים למחיצתו של יוחנן כרמלי, סופר ותיק, מורה לספרות בבית-ספר תיכון, שיצא לגמלאות לפני שנים אחדות. הם לא ידידים קרובים, לא נפגשים לשיחה על כוס קפה וכדומה. "שלום. מה שלומך? מה חדש אצלך? יש משהו על האובניים?" ועוד חילופי-דברים קלים כאלה.
הסופר – יוחנן כרמלי, יוצר ותיק, ידוע ומכובד, ש"עתידו מאחוריו" כמו שאומרים בציניות, לא נחשב כיוצר בולט במיוחד בקהילה הספרותית העברית, אפילו לא בשנות גֵאוּתו הספרותית. הוא ממוקם אי-שם בחלק התחתון של רשימת "הליגה" של סופרי ישראל, זו מעין רשימה לא-נראית, אך נוכחת, שבניגוד לליגה בספורט, שבה מקומה של כל קבוצה נקבע באופן אובייקטיבי, לפי מיספר הניצחונות או מספר הגולים שהובקעו במשחקי העונה, ב"ליגה" זו של "הביצה הספרותית", איש איננו יודע מי קבע אותה, לפי איזה קריטריונים ממוקמים סופרים ברשימה הווירטואלית הזו, בידי "שופטים" עלומים, סובייקטיביים בפירוש. אך דומה שאנשי העט מקבלים את החלטתם וקביעתם של אלה, והם מוצאים את מקומם בצמרת, באמצע או בתחתיתה של רשימה זו, ואין עוררין.
יוחנן כרמלי כתב ופירסם שישה-עשר ספרים: רומנים, קובצי-סיפורים, שירים, מסות, מלבד רשימות ומאמרים בכתבי-עת ספרותיים. בשנים הקודמות הוא אף זכה לביקורות חיוביות [אם כי לא נלהבות במיוחד] וספריו הופצו ונמכרו בכמויות סבירות. והינה, ככל שעבר הזמן, גְרַף המכירות נע בירידה מתמדת. הוצאות-הספרים, שבעבר פירסמו את ספריו ברצון, עכשיו העורכים מתחמקים ממנו, ביודעם שספריו לא יביאו הכנסה, או אפילו לא כיסוי עלות ההוצאה-לאור, שלא לדבר על רווח כלשהו, לא להן, להוצאות-הספרים, ולא לסופר, שעמל על כל ספר שנה ויותר. מזלו שעבד במשרה מכובדת כמורה לספרות באחד מהתיכוניים בעיר, פרנסתו [הצנועה למדי] היתה מובטחת, וכן גם סכום הפנסיה לאחר 35 שנות עבודה, הוא סביר. על כך לא התלונן.
ועכשיו, כאשר כל עיתותיו בידיו, הוא המשיך לכתוב וליצור, אך איננו בטוח שדבריו אלה יראו את אור הדפוס. סופר כמוהו לא מוכן לממן את הוצאת ספריו מכספו. הוא חש בכך פגיעה בכבודו.
נמרוד סלע תהה כל הזמן מדוע זה הסופר כרמלי הזמין אותו לשיחה, ועל מה. האם יש לו איזו בעייה משפטית? קוצר-רוחו עלה מדרגה נוספת. הוא מולל בעצבנות מפית-נייר שעל השולחן. ואילו כרמלי, נוקט מנהג של בדואי באוהלו במדבר, לא ממהר אל העיקר. מלהג שיחה בטלה, שיחה של סתם, ולא מגיע לנקודה. כמה וכמה מפיות חפות מפשע נפלו קורבן לאצבעותיו של סלע, שמוללו אותן בעצבנות ניכרת. מרגע לרגע פוחתת סבלנותו, הוא לא רגיל לשבת סתם כך, לשתוק ולבהות באוויר. אם לא ירסן את עצמו ויגייס עוד קצת סבלנות, הוא יקום ויסתלק לו. הוא מרגיש כאילו הכיסא שמתחתיו מצמיח קוצים.
לבסוף, כרמלי נעץ בו מבט חודר, ובן-שיחו התרשם שזה מתחיל. בינו לבין עצמו העלה את הפסוק הידוע: "ויפתח אלוהים את פי האתון..."
"שמע ידידי," [ממתי אני ידיד שלך, מר כרמלי?] "מאז שהעולם קיים, כל יצור בטבע, בעלי-חיים גדולים כקטנים, לומדים את תורת החיים מפי ההורים, מפי זקנים מהם. ובני-האדם, על אחת כמה וכמה. אין פה כל חידוש.
"ואולם, בעידן זה שלנו, בימינו אלה, הגלגל התהפך, והאקסיומה הזו כבר לא תקֵפה יותר. כיום, הזקן לומד מפי הצעיר. במיוחד כשמדובר בעולם הטכנולוגי-האלקטרוני, עולם ההיי-טק, הסייבר. החל משימוש בטלפון החכם, תקשורת באפליקציות מגוונות, שימוש במכשירים דיגיטליים, מחשבים מסובכים, שאנו הזקנים לא מוצאים בהם את ידינו ואת רגלינו, ואילו הם, הילדים שוחים בהם כמו דגים במים. ואז אין לנו ברירה אלא לקבל את הדין וללמוד תורה מפיהם, מפי עוללים ויונקים, כמו שנאמר.
"אך שים לב, ידידי נמרוד, שלא מדובר רק בענייני טכנולוגיה בלבד. זה כולל את כל אורח-חיינו – תרבות, כלכלה, בריאות, צבא, ומה לא? וכמובן – ספרות. סופר מבוגר, ותיק ובעל ניסיון, יכול לשבת ולכתוב ספר ממעמקי ליבו, ולא בטוח שזה יתקבל כראוי במילייֶה הספרותי העכשווי שלנו, הנשלט כמובן על-ידי צעירים: עורכים, מוציאים-לאור, יחצ"נים, מפיצים, חנויות-ספרים. ואין צורך לומר: מבקרים וסוקרים. ודי ביזיון וקצף.
"אז הוצאתי מסקנה הגיונית, מתבקשת: אם אין אתה יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם – If you can't beat them – join them"". ובכן, החלטתי לכתוב ספר לפי הטרנד העכשווי: ספוּג פורנוגרפיה, סקס ביזארי, מטורף ככל האפשר. גיבורים, גברים ונשים, סוטים, עלובי-חיים, מזריקים לעצמם סמים קשים, שותים עד לאיבוד ההכרה. איש מהם איננו אדם נורמלי, אדם מן היישוב. לא יקשה עליי להמציא עלילות סוחפות, מבולבלות, מרגיזות ומחרמנות כאלה ואחרות. וזאת כמובן, ידידי נמרוד, לא מתוך ניסיון אישי. '50 גוונים של שחור' יהיה פודל פוריסטי לעומת כלבי-הציד שאני אשלח בציבור הקוראים החרמנים-השפנים האלה."
"מה, אתה רוצה להגיד לי שקראת את הספר הזה? ספר שכולו זימה..."
"לא ולא, אבל קראתי כמה ביקורות נלהבות, מתמוגגות, על גבול האורגזמה. די לי בזה. ואפילו שם יש לי לספר: 'סיפורים מתחת לחגורה' מאת סופרת אנונימית בשם זיווית חרמוני [מזכיר את המילה 'חרמן'], מתנסחת ברהיטות, ויודעת על מה היא כותבת. בסט-סלר בטוח."
ככל שסיפר יותר מה הוא מתכוון לכתוב, הוא התלהב יותר, כאילו כבר זכה בפרס חשוב על ספר פורנוגרפי. סלע הקשיב לו, חציו משועשע, חציו מתעניין.
"למה אתה מספר לי כל זאת, מר כרמלי? מה לי ולתוכנית הגרנדיוזית הזאת שלך?" הקפה בכוסו של סלע נלגם מזמן, בעוד כוסו של הסופר נשארה כמעט מלאה.
"תכף תשמע. עוד קצת סבלנות, ידידי." עכשיו סוף-סוף הוא נזכר ללגום מן הקפה שהתקרר בינתיים. "בתקופה האחרונה אנשים מסתגרים בבית, בבידוד מאונס או מרצון, מאימת הקורונה כמובן. לא רבים מוצאים להם מנוחה ושלווה בבית שלהם, כל היום וכל הלילה. מטפסים על הקירות מרוב שיעמום. ואז נזכרים פתאום שיש להם כוננית צנועה כלשהי, ובה ספרים שלא פתחו אותם זה זמן רב, או בכלל לא. עכשיו הם שולחים יד באקראי ושולפים ספר, קוראים עמוד או שניים. לפעמים זה מעניין, לרוב – משעמם. אז מחפשים ספר מעניין, סוחף, עם עלילה לא מסובכת מדי, ורצוי – סיפורים קצרים, ועדיף סיפורים על סקס. וכאן נכנסים אנחנו לתמונה. עלינו לנצל את המומנטום כמו שאומרים, ולספק לקורא, לאלפים מהם, ספר מתאים לדרישה כזאת. וזאת יש לעשות במהירות האפשרית. לא בשנה או יותר של כתיבה, כמקובל. אני מקווה מאוד שהמגפה תחלוף במהרה, אך כל עוד שהיא משתוללת בחוצותינו ובבתינו, אצלנו ובעולם כולו, זה הזמן להוצאה מהירה של ספר מעניין, סוחף, שהקוראים הפוטנציאליים ירוצו, חבושי מסכה, לקנות ולקרוא. ואולי הם יראו שקריאת ספר היא בידור נאות ומעניין, אפילו יותר מכל בידור אחר."
"אז איפה אני משולב בכל המיזם המפואר הזה?"
"ובכן, נמרוד, אני מציע לך שותפות בכתיבת הספר. בכך נזרז כמובן את הופעתו, הן לטובת הקוראים ובעיקר – לטובתנו. כמובן שכל שקל שנרוויח, יתחלק בינינו פיפטי-פיפטי. הוגן, לא? מה אתה אומר על כך?"
"הממ... זה נראה לי מעניין, אתגר אינטלקטואלי, אפשר לומר. כל חיי אני כותב טקסטים, אך אלה מסמכים משפטיים: חוזים, הסכמים, תזכירים, וכדומה. כמובן, כל מילה כאן צריכה להיות מדוייקת, ולא ניתנת לפירוש דו-משמעי. לעניין, אבל יבש, אין בו לחלוחית של רגש, של נפש, של ספרות. אז הפעם אולי אחזור לגירסא דינקותא. סיפורים ספרותיים בתור שכאלה. הרי בעבר כבר כתבתי כתיבה ספרותית. שני ספרי פרוזה וספר שירים. ספרות ממש. אינני בטוח שאתה יודע על כך. אך הצעתך זו דורשת עיון, שיקול-דעת, כיאה לעו"ד. תן לי כמה ימים לחשוב ולשקול, ואתן לך תשובה."
"הלו? עם מי יש לי הכבוד?"
"האם זה יוחנן כרמלי, המכונה זיווית חרמוני?"
"אה, נמרוד, מה בפיך?"
"תשובתי חיובית. הולכים על זה. הבה נפשיל שרוולים, או מוטב לומר: מכנסיים, וניגש למלאכה."
"מצטער, נמרוד. התוכנית מבוטלת."
"מבוטלת? מה זה אומר?"
"מה שאתה שומע. התוכנית בוטלה. אני החלטתי שלא."
"אבל מדוע? זה נראה לי רעיון מגניב."
"אני לא יכול ולא רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא לפי כבודי ולא לפי האופי שלי."
"בכל-זאת, תסביר לי יותר. אני לא מבין."
"נו קומנט. לא, ותו לא. רות סוף."
יהודה גור-אריה
17.6.2020-6.10.2020
"גדל לנו דור עשיר בידע, בטכנולוגיה, במדע, אבל עני ברוח. כמעט מתחת ל'קו העוני' של תרבות."
"הו, ורדה יקירתי, ממש הוצאת לי דברים מהפה. גם אני סבורה כך."
"עניי-רוח. ישו הכריז בדרשתו על ההר בנצרת: 'אשרי עניי הרוח'. אני לא חושבת שיש להם סיבה ל'אשרי', להיות מאושרים," סיכמה השלישית.
שתיקה ירדה עליהן עכשיו, שתיקה של הרהורים.
שתיקה עמדה גם בשולחן שבפינה אחרת של האולם הקטן. שם יושבים שני גברים, שותקים שעה ארוכה למדי. דו-שיח של שתיקה, כמו שנוהגים לתאר סופרים. המבוגר, כבן שבעים ומשהו, נראה נינוח ושליו למדי, כיאה לפנסיונר שמבלה את עיתותיו בנחת, במתינות, ודומה – אפילו בהנאה כלשהי. פניו חלקות, מגולחות למשעי, תווי פניו נעימים, עיניו הירוקות מביטות נוכחו במבט של חביבות, כאילו מלטפות את בן-שיחו. על ראשו שיער-שיבה דליל, כמו שדה-שלף לאחר קציר, מזכיר בלורית בלונדינית-שַטֶנית בהירה, מלפני עידן ועדנים.
היושב מולו, צעיר ממנו בכשני עשורים, בלוריתו מלאה, שחורה, עם חוטי-שיבה בזוקים עליה פה-ושם, יושב וממולל מפית-נייר בחוסר-סבלנות, ועל פניו חולפת מדי-פעם עווית של קוצר-רוח. על סנטרו זקן גזוז, מטופח, בסגנון של אביגדור ליברמן, בגדיו מוקפדים: חליפה קיצית אפורה, עניבה תואמת, שחורה, כיאה לעורך-דין. ואכן, גבר זה, נמרוד סלע, הוא עו"ד, המטפל בעניינים המשפטיים של חברת ייבוא גדולה, המייבאת לארץ כלי קרמיקה, חרסינה, כיורים, אסלות, אריחים לקיר, מרצפות וכדומה. לקוחות החברה הם יזמי נדל"ן, הבונים מגדלי מגורים, משרדים ומסחר. לפעמים חולפת מחשבה במוחו: חבל שאינני שותף, אפילו זוטר, או אפילו בעל-מניות ספורות בחברה מצליחה זו, מצליחה אולי אפילו בזכותי... אך אין לו לעו"ד סלע מה להתלונן: משכורתו נדיבה, גבוהה משל עורכי-דין המופיעים בבית-משפט ונואמים לפני השופט, בסנגוריה על לקוחם [שתמיד הוא חף מפשע].
בנוסף, הוא משמש גם כעו"ד של אגודת הסופרים, במשכורת סמלית. כאן הוא מופיע מדי-פעם לא רק באסיפה השנתית ובישיבות הוועד, שבהן נדרשת נוכחותו ועצתו. הוא בא גם מדי-פעם ביוזמתו לאירועים ספרותיים בבית-הסופר, חגיגה כלשהי, השקת ספר. זה גם חשוב לו להֵרָאות ולהוכיח את חברותו באגודה, כמי שכתב כמה ספרים – למעשה, לא יותר משלושה – ומאז חדל. הוא השתכנע שזה לא תחום היצירה והביטוי האישי שלו.
כאן הוא מזדמן לפעמים למחיצתו של יוחנן כרמלי, סופר ותיק, מורה לספרות בבית-ספר תיכון, שיצא לגמלאות לפני שנים אחדות. הם לא ידידים קרובים, לא נפגשים לשיחה על כוס קפה וכדומה. "שלום. מה שלומך? מה חדש אצלך? יש משהו על האובניים?" ועוד חילופי-דברים קלים כאלה.
הסופר – יוחנן כרמלי, יוצר ותיק, ידוע ומכובד, ש"עתידו מאחוריו" כמו שאומרים בציניות, לא נחשב כיוצר בולט במיוחד בקהילה הספרותית העברית, אפילו לא בשנות גֵאוּתו הספרותית. הוא ממוקם אי-שם בחלק התחתון של רשימת "הליגה" של סופרי ישראל, זו מעין רשימה לא-נראית, אך נוכחת, שבניגוד לליגה בספורט, שבה מקומה של כל קבוצה נקבע באופן אובייקטיבי, לפי מיספר הניצחונות או מספר הגולים שהובקעו במשחקי העונה, ב"ליגה" זו של "הביצה הספרותית", איש איננו יודע מי קבע אותה, לפי איזה קריטריונים ממוקמים סופרים ברשימה הווירטואלית הזו, בידי "שופטים" עלומים, סובייקטיביים בפירוש. אך דומה שאנשי העט מקבלים את החלטתם וקביעתם של אלה, והם מוצאים את מקומם בצמרת, באמצע או בתחתיתה של רשימה זו, ואין עוררין.
יוחנן כרמלי כתב ופירסם שישה-עשר ספרים: רומנים, קובצי-סיפורים, שירים, מסות, מלבד רשימות ומאמרים בכתבי-עת ספרותיים. בשנים הקודמות הוא אף זכה לביקורות חיוביות [אם כי לא נלהבות במיוחד] וספריו הופצו ונמכרו בכמויות סבירות. והינה, ככל שעבר הזמן, גְרַף המכירות נע בירידה מתמדת. הוצאות-הספרים, שבעבר פירסמו את ספריו ברצון, עכשיו העורכים מתחמקים ממנו, ביודעם שספריו לא יביאו הכנסה, או אפילו לא כיסוי עלות ההוצאה-לאור, שלא לדבר על רווח כלשהו, לא להן, להוצאות-הספרים, ולא לסופר, שעמל על כל ספר שנה ויותר. מזלו שעבד במשרה מכובדת כמורה לספרות באחד מהתיכוניים בעיר, פרנסתו [הצנועה למדי] היתה מובטחת, וכן גם סכום הפנסיה לאחר 35 שנות עבודה, הוא סביר. על כך לא התלונן.
ועכשיו, כאשר כל עיתותיו בידיו, הוא המשיך לכתוב וליצור, אך איננו בטוח שדבריו אלה יראו את אור הדפוס. סופר כמוהו לא מוכן לממן את הוצאת ספריו מכספו. הוא חש בכך פגיעה בכבודו.
נמרוד סלע תהה כל הזמן מדוע זה הסופר כרמלי הזמין אותו לשיחה, ועל מה. האם יש לו איזו בעייה משפטית? קוצר-רוחו עלה מדרגה נוספת. הוא מולל בעצבנות מפית-נייר שעל השולחן. ואילו כרמלי, נוקט מנהג של בדואי באוהלו במדבר, לא ממהר אל העיקר. מלהג שיחה בטלה, שיחה של סתם, ולא מגיע לנקודה. כמה וכמה מפיות חפות מפשע נפלו קורבן לאצבעותיו של סלע, שמוללו אותן בעצבנות ניכרת. מרגע לרגע פוחתת סבלנותו, הוא לא רגיל לשבת סתם כך, לשתוק ולבהות באוויר. אם לא ירסן את עצמו ויגייס עוד קצת סבלנות, הוא יקום ויסתלק לו. הוא מרגיש כאילו הכיסא שמתחתיו מצמיח קוצים.
לבסוף, כרמלי נעץ בו מבט חודר, ובן-שיחו התרשם שזה מתחיל. בינו לבין עצמו העלה את הפסוק הידוע: "ויפתח אלוהים את פי האתון..."
"שמע ידידי," [ממתי אני ידיד שלך, מר כרמלי?] "מאז שהעולם קיים, כל יצור בטבע, בעלי-חיים גדולים כקטנים, לומדים את תורת החיים מפי ההורים, מפי זקנים מהם. ובני-האדם, על אחת כמה וכמה. אין פה כל חידוש.
"ואולם, בעידן זה שלנו, בימינו אלה, הגלגל התהפך, והאקסיומה הזו כבר לא תקֵפה יותר. כיום, הזקן לומד מפי הצעיר. במיוחד כשמדובר בעולם הטכנולוגי-האלקטרוני, עולם ההיי-טק, הסייבר. החל משימוש בטלפון החכם, תקשורת באפליקציות מגוונות, שימוש במכשירים דיגיטליים, מחשבים מסובכים, שאנו הזקנים לא מוצאים בהם את ידינו ואת רגלינו, ואילו הם, הילדים שוחים בהם כמו דגים במים. ואז אין לנו ברירה אלא לקבל את הדין וללמוד תורה מפיהם, מפי עוללים ויונקים, כמו שנאמר.
"אך שים לב, ידידי נמרוד, שלא מדובר רק בענייני טכנולוגיה בלבד. זה כולל את כל אורח-חיינו – תרבות, כלכלה, בריאות, צבא, ומה לא? וכמובן – ספרות. סופר מבוגר, ותיק ובעל ניסיון, יכול לשבת ולכתוב ספר ממעמקי ליבו, ולא בטוח שזה יתקבל כראוי במילייֶה הספרותי העכשווי שלנו, הנשלט כמובן על-ידי צעירים: עורכים, מוציאים-לאור, יחצ"נים, מפיצים, חנויות-ספרים. ואין צורך לומר: מבקרים וסוקרים. ודי ביזיון וקצף.
"אז הוצאתי מסקנה הגיונית, מתבקשת: אם אין אתה יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם – If you can't beat them – join them"". ובכן, החלטתי לכתוב ספר לפי הטרנד העכשווי: ספוּג פורנוגרפיה, סקס ביזארי, מטורף ככל האפשר. גיבורים, גברים ונשים, סוטים, עלובי-חיים, מזריקים לעצמם סמים קשים, שותים עד לאיבוד ההכרה. איש מהם איננו אדם נורמלי, אדם מן היישוב. לא יקשה עליי להמציא עלילות סוחפות, מבולבלות, מרגיזות ומחרמנות כאלה ואחרות. וזאת כמובן, ידידי נמרוד, לא מתוך ניסיון אישי. '50 גוונים של שחור' יהיה פודל פוריסטי לעומת כלבי-הציד שאני אשלח בציבור הקוראים החרמנים-השפנים האלה."
"מה, אתה רוצה להגיד לי שקראת את הספר הזה? ספר שכולו זימה..."
"לא ולא, אבל קראתי כמה ביקורות נלהבות, מתמוגגות, על גבול האורגזמה. די לי בזה. ואפילו שם יש לי לספר: 'סיפורים מתחת לחגורה' מאת סופרת אנונימית בשם זיווית חרמוני [מזכיר את המילה 'חרמן'], מתנסחת ברהיטות, ויודעת על מה היא כותבת. בסט-סלר בטוח."
ככל שסיפר יותר מה הוא מתכוון לכתוב, הוא התלהב יותר, כאילו כבר זכה בפרס חשוב על ספר פורנוגרפי. סלע הקשיב לו, חציו משועשע, חציו מתעניין.
"למה אתה מספר לי כל זאת, מר כרמלי? מה לי ולתוכנית הגרנדיוזית הזאת שלך?" הקפה בכוסו של סלע נלגם מזמן, בעוד כוסו של הסופר נשארה כמעט מלאה.
"תכף תשמע. עוד קצת סבלנות, ידידי." עכשיו סוף-סוף הוא נזכר ללגום מן הקפה שהתקרר בינתיים. "בתקופה האחרונה אנשים מסתגרים בבית, בבידוד מאונס או מרצון, מאימת הקורונה כמובן. לא רבים מוצאים להם מנוחה ושלווה בבית שלהם, כל היום וכל הלילה. מטפסים על הקירות מרוב שיעמום. ואז נזכרים פתאום שיש להם כוננית צנועה כלשהי, ובה ספרים שלא פתחו אותם זה זמן רב, או בכלל לא. עכשיו הם שולחים יד באקראי ושולפים ספר, קוראים עמוד או שניים. לפעמים זה מעניין, לרוב – משעמם. אז מחפשים ספר מעניין, סוחף, עם עלילה לא מסובכת מדי, ורצוי – סיפורים קצרים, ועדיף סיפורים על סקס. וכאן נכנסים אנחנו לתמונה. עלינו לנצל את המומנטום כמו שאומרים, ולספק לקורא, לאלפים מהם, ספר מתאים לדרישה כזאת. וזאת יש לעשות במהירות האפשרית. לא בשנה או יותר של כתיבה, כמקובל. אני מקווה מאוד שהמגפה תחלוף במהרה, אך כל עוד שהיא משתוללת בחוצותינו ובבתינו, אצלנו ובעולם כולו, זה הזמן להוצאה מהירה של ספר מעניין, סוחף, שהקוראים הפוטנציאליים ירוצו, חבושי מסכה, לקנות ולקרוא. ואולי הם יראו שקריאת ספר היא בידור נאות ומעניין, אפילו יותר מכל בידור אחר."
"אז איפה אני משולב בכל המיזם המפואר הזה?"
"ובכן, נמרוד, אני מציע לך שותפות בכתיבת הספר. בכך נזרז כמובן את הופעתו, הן לטובת הקוראים ובעיקר – לטובתנו. כמובן שכל שקל שנרוויח, יתחלק בינינו פיפטי-פיפטי. הוגן, לא? מה אתה אומר על כך?"
"הממ... זה נראה לי מעניין, אתגר אינטלקטואלי, אפשר לומר. כל חיי אני כותב טקסטים, אך אלה מסמכים משפטיים: חוזים, הסכמים, תזכירים, וכדומה. כמובן, כל מילה כאן צריכה להיות מדוייקת, ולא ניתנת לפירוש דו-משמעי. לעניין, אבל יבש, אין בו לחלוחית של רגש, של נפש, של ספרות. אז הפעם אולי אחזור לגירסא דינקותא. סיפורים ספרותיים בתור שכאלה. הרי בעבר כבר כתבתי כתיבה ספרותית. שני ספרי פרוזה וספר שירים. ספרות ממש. אינני בטוח שאתה יודע על כך. אך הצעתך זו דורשת עיון, שיקול-דעת, כיאה לעו"ד. תן לי כמה ימים לחשוב ולשקול, ואתן לך תשובה."
"הלו? עם מי יש לי הכבוד?"
"האם זה יוחנן כרמלי, המכונה זיווית חרמוני?"
"אה, נמרוד, מה בפיך?"
"תשובתי חיובית. הולכים על זה. הבה נפשיל שרוולים, או מוטב לומר: מכנסיים, וניגש למלאכה."
"מצטער, נמרוד. התוכנית מבוטלת."
"מבוטלת? מה זה אומר?"
"מה שאתה שומע. התוכנית בוטלה. אני החלטתי שלא."
"אבל מדוע? זה נראה לי רעיון מגניב."
"אני לא יכול ולא רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא לפי כבודי ולא לפי האופי שלי."
"בכל-זאת, תסביר לי יותר. אני לא מבין."
"נו קומנט. לא, ותו לא. רות סוף."
יהודה גור-אריה
17.6.2020-6.10.2020
משה מוי שרם (SHREM)
חלק שלישי: החזרה לירושלים ולעולם היהודי
ערכה: ארנה גולן
געגועים משפחתיים – לאבי היה זוג הורים שגר בירושלים. ולאימי אב שגר בשכונת מונטיפיורי מול חומות העיר העתיקה, ומשם הוריי הגיעו למקסיקו. אחותנו הבכורה מרגלית הגיעה לפרקה והיו לה הרבה מחזרים. אימי חשבה הרבה וגם צדקה, הטיעון שלה בעד חזרה לארץ היה שאם אחותי מרגלית תינשא במקסיקו היא תכה בה שורשים וכולנו ניאלץ להישאר במקסיקו. לכן הגעגועים והעתיד לילדים ניצחו והינחו אותם, הם קיבלו החלטה אמיצה שחוזרים לארץ ויהי מה.
המצב הבינלאומי היה קשה בשנות ה-30. באירופה מתיחות ובגרמניה היטלר הרודן, עלה לשלטון, בארץ היתה זו תקופת המאורעות. היה קשה לחזור ולהיכנס לפלשתינה, אי אפשר היה להפליג מהיום למחר. בנוסף הספר הלבן הארור נכנס לתוקף וחייבים "סרטיפיקט" – זהו רישיון עלייה לארץ בתקופת המנדט הבריטי, כל אחד במשפחה היה חייב בסרטיפיקט. אני בטוח שאבא טיפל בנושא ובסופו של דבר היו בידיו "סרטיפיקטים" לכולנו.
מאז שההורים החליטו לחזור לפלשתינה האווירה היתה שונה בבית. רוח של הרפתקה ריחפה מעל ואנו כילדים קלטנו שקורה משהו גדול ושונה. ההורים אמרו לנו שבקרוב ניסע לפלשתינה ויהיו לנו סבים וסבתות. מה שמזכיר לי שכאשר הדוור היה מגיע לחלוקת המכתבים והיו מכתבים עבורנו רקדנו ושמחנו, הנה מכתב מפלשתינה. אך כעת היתה אווירה שונה ומוזרה בבית, לא ידענו בדיוק מה אבל זה ריחף באוויר והיה ממעל ולא כתמול שלשום. פלשתינה נכנסה לנו לנשמה, לא ידענו מה זה אומר עבורנו, והנאיביות שלנו כילדים היתה מבולבלת. מה זה פלשתינה? איזה סבים וסבתות נמצא? הכרנו את המודל של "סבא של פליפה וטונטון", מין רוח רפאים שפגשנו בכל יום ראשון בכניסה לחצר שלנו. לא הרגשנו ולא חשנו כילדים שהורינו קיבלו החלטה וזהו זה, אני לא זוכר שראינו אותם אורזים, אולי עשו זאת בשעות הבוקר, כאשר היינו בלימודים בבית הספר, אני לא זוכר שעולמנו חרב בשל כך, האמת לא ידענו למה לצפות. היו שתי פנים לעניין, הרפתקנות, שינוי, שמחה וכמובן היה עצב שאנו משאירים מאחור את חברינו, את הבית, את המטפלות, את השומר, את השכנים ואת הבריכה היפה למטה בכניסה.
הייתה זאת הפתעה גמורה כשזה הגיע, נאמר לנו עוד מעט ניסע לוורה-קרוז, עיר נמל בחוף המזרחי של מקסיקו, ומשם נעלה על אונייה שתביא אותנו לפלשתינה. אני לא זוכר שראיתי סבלים, מזוודות וארגזים ארוזים. אני לא זוכר שביציאה מהחצר ירדו השכנים ונפרדו מאיתנו, גם "פיליפה וטונטון" כנראה היו בבית הספר. במחשבה שנייה יתכן שכן ירדו השכנים להיפרד מאיתנו כי הם היו מאוד מנומסים, ייתכן וזה היה וייתכן ולא, מחקר לפסיכולוגים.
המרחק ממקסיקו סיטי לוורה-קרוז הסתכם ב-400 קילומטר והדרך חוצה הרים. אני לא זוכר את העלייה לרכבת. אני רק זוכר שהתיישבתי ליד החלון על מנת לראות לאן אני נוסע. מבעד החלון ראיתי הרבה כפרים בנויים ונטועים באדמה. כל מיני תנועות שלא יכולתי לקלוט חלפו מבעד עיניי מכיוון שהרכבת נסעה בגובה רב. אני זוכר שחצינו בית קברות וכילד התרשמתי מכל המצבות שניצבות שורות, שורות.
לעיתים התנתקתי מהנוף, כאשר הרכבת נסעה דרך מנהרה חשוכה, אבל תמונה אחת מלווה אותי ולעולם לא אשכח. ראיתי זקן מקסיקני רוכב על חמור יושב לו בשקט והחמור צועד על פי תנועות רגליו של הזקן. ייתכן שזה היה איכר, ייתכן שזה היה כפרי שנראה ממעל כאיש מאושר, הוא והחמור הקטן. מסתבר שבמקסיקו הענייה רב השימוש בחמורים.
אני לא זוכר את הירידה מהרכבת בוורה-קרוז. אני לא זוכר אם לנו במלון או אם ישר כשהגענו יצאנו מהנמל. אני זוכר שבחוץ, על שפת הים, היה ממוקם דוכן גדול למכירת מזכרות, הן היו עשויות מקונכיות המצוירות בדגלי מקסיקו ובמרכז הקונכייה ספינה קטנה שהודבקה. הוריי רכשו מיספר פריטים שייעדו אותם כמתנות למשפחה בפלשתינה.
מאוחר יותר עלינו לאונייה גרמנית בשם "ריו פניקו", אחת מהאוניות שתביא אותנו לביתנו החדש בפלשתינה. אטרקציה מעניינת מסיפון האונייה – אני זוכר שראיתי אנשים שזורקים מטבעות קטנים (סנטבוס) לתוך הים, ושם היו ילדים חצי עירומים שהצליחו למצוא את המטבעות ולשלות אותן מיד מתוך הים.
אנחנו באוניה ולאט לאט מתרחקים ממקסיקו ומכל העבר שלנו כילדים. הנמל הראשון שאליו הגענו היה בקובה. האונייה עגנה שם כנראה כדי לאסוף עוד נוסעים או מי יודע למה. בו בערב קיבלנו היתר לרדת ליבשה ואז נגלתה לפנינו העיר הוואנה. עיר זוהרת, המון אור בקע מכול עבר, אורות האירו כתובות, רמזורים עבדו וכיוונו את התנועה, אז הוואנה היתה מרשימה, היא נחרטה בליבי כמשהו כמו לאס-וגאס. שם בהוואנה הוריי קנו לנו מיץ מכדור קוקוס ואכן זו היתה חווייה ונחמה בשל השינוי שעובר עלינו, מן הרגשה שזהו זה, אין חזרה.
כששבנו לאונייה להמשך ההפלגה הורינו אמרו לנו וידעו אותנו שמעכשיו נהיה באונייה אף יותר משלושה שבועות. היה לנו תא גדול ובו חלונות עגולים אטומים שעמדו בשאון הגלים הנשברים. בבוקר היו מגיעים החדרנים ומאווררים את התא.
יום אחד מי הים התפרצו מהצוהר וכל התא התמלא במי ים. המלחים למודי הניסיון התגברו על התקלות ושאבו את מי הים. האווירה באונייה הייתה נהדרת. אנו כילדים קיבלנו פינוקים רבים מהמלחים והיה גם חדר אוכל מיוחד המיועד לילדים בנפרד מהמבוגרים. נדמה שהיינו הילדים היחידים בחדר האוכל וקשה לי לזכור היום מה היו התפריטים, אך דבר אחד לא אשכח – שחילקו לנו ביסקוויטים מלוחים וקשים כמו אבן וכשהצלחנו לשבור אותם בשינינו זה היה מעדן. באונייה הגרמנית הכול תיפקד כמו אצל הייקים, ניקיון, שירות ותשומת לב.
ילדים הם ילדים, המון דמיון שעובד שעות נוספות ובעיקר התאמה והסתגלות למצב חדש נתון. כשהחדרנים היו נכנסים לתא לאוורר לסדר ולנקות, השגנו חבלים, אני ממש לא זוכר מאיפה, ובעת שהם עבדו במקום מסוים קשרנו להם את הרגליים והם נשארו מרותקים. הם לא כעסו עלינו בכלל להיפך הם שיתפו פעולה עם המשחק הזה ואיתנו.
לאחר ארוחת הבוקר היינו עולים לסיפון האונייה שהיה זרוע בכיסאות נוח. אנשים ישבו ובהו בנוף, נשמו אוויר ים, הסתכלו אל תוך הים והאופק. מדי פעם היה נוצר גל גדול והמון דגים או בעלי חיים היו מזנקים עם הגל. הטבע היה יפה מיוחד, מסתורי, מסקרן ומסוכן בדיוק כמו רעידות האדמה שהיו במקסיקו. פתאום משום מקום הגיחו מלצרים עם סירים גדולים של מרק עוף וכל החפץ לקח וגם אנחנו היינו ביניהם. זכור לי שהמרק היה טעים, אני לא מציין זאת כדבר חשוב בתפריט היומי אלא לציין את הטיפול המסור שקיבלנו באונייה.
והאונייה שטה לה, היו ימים של הפלגה נחמדה והיו ימים של הפלגה לא נעימה. אנשים הקיאו, העדיפו לא לנוע ונשארו מרותקים לחדריהם. בלילה ההפלגה היתה מפחידה, מסביב חושך מצרים, רק כוכבים ממעל והגלים מזמזמים מנגינת טבע מופלאה. ולא כל אחד זכה במתנה כזאת שכל כך השפיעה עליו, כחלום מופלא. לחשוב שבימינו אנחנו יכולים לטוס ממקסיקו לארץ ב-15 שעות בלבד, זה רק מראה לנו שהעולם מלא באנשים חולמים ויזמים אשר חושבים יומם וליל על התקדמות ויעילות בפעולות היומיומית שלנו. מהירות וניידות יחד צועדות ולא בכדי. היום מיליוני אנשים נעים וטסים ממקום למקום ומביאים ברכה לכלכלה העולמית ולגילויים מעניינים ותורמים לאנושות.
נחזור לרגע לעניין המשפחתי. פער הגילים בין האחים והאחיות במשפחה שלנו – ממרגלית אחותי הבכורה והלאה, היה גדול. מרגלית עוד נולדה כשהוריי היו בארץ תחת שלטון הטורקים. רחל אחותי כבר נולדה לאחר שנים כשהוריי התאחדו במקסיקו, הבדל הגילים היה 12 שנים בין מרגלית לרחל לכן לא מפתיע שהרגשנו וראינו במרגלית אחותנו הבכורה "אימא שנייה". זוכרני שהיא פינקה אותנו במקסיקו כל אחד בתורו והפינוק הנעים ביותר היה ללכת איתה לטיול בפארק "אחוסקה". הפארק המדובר היה גדול ורחב ממדים וכולו היה מלא בצמחייה, דשא ופרחים. היה שם מוכר אחד שמכר שם ג'לטינו בקעריות. היית בוחר את הצורה שאתה רוצה והוא היה מניח את צורת התבנית שבחרת בכף היד שלך ומאז אתה ליקקת וליקקת את המעדן עד תום.
אטרקציה נוספת בימי ראשון, ימי השבתון במדינה, היה ביקור בפארק מים, נדמה לי שהוא שכן לחוף נהר או נמל וסירות שטו על פני האגם. ילדים השתובבו ונהנו שם. זוכרני שעל מנת למשוך לקוחות היה כרוז שהכריז על "לוטריה" (הגרלה) והפרס היה (סלה מאמא) ז"א – אם יוצא אימא, אתה לא משלם עבור השיט של ילדיך אם יוצא (סלה פאפא), כלומר אבא, אתה משלם עבור השיט של ילדיך.
אני מדבר על סוג בילוי שכבר היה קיים בשנת 1930. ובוודאי התחיל עוד הרבה לפני כן. אפשר לקטלג היום בעירבון מוגבל את מקסיקו סיטי כעיר של פשע, רציחות ומידות לא טובות בחלק מהאוכלוסייה. אבל אז זה לא היה כך והאוכלוסייה לא היתה כל כך גדולה שם. זו היתה מדינה שהתפתחה והמשיכה להתפתח כל הזמן. הם נקטו אז במבצעים שאצלנו עוד לא חלמו עליהם, כמו רכבות להסיע המונים בערים. באחד מטיולי באירופה פגשתי במהנדס מקסיקני שבא לגרמניה על מנת להשתלם בחידושים האחרונים בתחום התחבורה ועל מנת להשתלב לאחר מכן באיזה פרויקט גדול שהמדינה מפתחת. אכן מצד אחד מדינה של איכרים ועוני קשה, ובהיבט שני מדינה שכל הזמן נמצאת בשלהי פיתוח.
ונשוב להפלגה – לאחר הפלגה של 3 שבועות, כשהגענו לצרפת, האונייה עגנה בנמל מרסיי אשר בים התיכון. זוכר אני שכל המשפחה ירדה מהאונייה ודרכנו על יבשה מוצקה. פנינו היו מועדות לחנות נעליים על מנת לרכוש לאחותי זוג נעליים חדשות מכיוון שנעליה בלו. ברכבת נתקלנו בגנדרנים צרפתיים במלוא תלבושתם והדרם אבל הנימוס היה מהם והלאה.
לצערי לכל דבר יש סוף, שבנו לנמל והפלגנו ארצה על גבי אונייה אחרת, צרפתית, בשם "מארייט פאשה". מה יש להגיד, האונייה היתה ישנה נושנה ובעיקר מוזנחת, הצוות היה צעקני והמלחים היו עסוקים יתר על המידה בשתיית אלכוהול. בעיניים שלי כילד אין מה להשוות לעומת חווית ההפלגה באונייה הקודמת "ריו פאניקו".
ההפלגה באונייה הצרפתית הזו לא היתה כיף כמקודם אלא סיוט גדול. עברו מיספר ימי הפלגה והיינו כבר בנתיב המוביל לנמל יפו אשר בפלשתינה. אמת, בלילה האחרון באונייה, טרום ההגעה ליפו ולפני כניסתה לנמל, המתיקו לנו את הגלולה והיה ערב פסטיבל באונייה. קיבלנו בלונים ומשרוקיות מנייר כאשר בכל נשיפה היה נשלף צינור עשוי נייר, המשרוקית היתה מלאה באוויר ואז ביציאת האוויר נשמע חרחור וזהו.
נמל יפו – הגענו לנמל יפו ההומה והרדוד, האונייה עגנה ומסביב לאונייה חיכו סירות על מנת לקחת אותנו ליבשה. הירידה היתה קשה, אני זוכר שאבא הרים אותנו בידיו אל מעבר לספינה ומחוץ אנשים קלטו אותנו והכניסו אותנו לסירות. היה רעש חזק צעקות וחרדות. סיוט. כאשר סוף, סוף הגענו לחוף נמל יפו ליבשה, נסענו הישר לירושלים, מקום המגורים של סבי וסבתי מצד אבי.
[אהוד: הם לא הגיעו לתוך נמל יפו, מה שהיה בלתי אפשרי לאוניות – אלא עגנו מחוצה לו והגיעו לחוף בסירות].
המפגש עם המשפחה – לגבי דידנו הילדים, פגשנו פתאום אנשים מוזרים ולא הבנו מילה משפתם. העברית לא היתה שגורה בפינו.
סבא שלנו היה לבוש בגלבייה כמנהג הרבנים. הוא הרי היה רב וגם שד"ר (שליח דרבנן) שנסע לארצות המזרח, כולל הודו, כדי לגייס כספים לטובת יהודי ירושלים והכולל הספרדי. אני לא זוכר חיבוקים או התרגשות, בעיקר היתה סקרנות. סבתא שלי היתה אישה קטנטנה, עגולה ושביס עיטר את ראשה. עבורנו זה היה עולם שונה, חדש ואחר.
מקום הלינה הראשוני היה בבית סבא [בירושלים]. בית זה היה שונה בתכלית השינוי מהרמה ומהתנאים של הבית שבו גרנו כילדים במקסיקו אבל הרבה ברירות לא היו לנו. התבטלנו ימים רבים עד שמצאו לנו מסגרות חינוכיות מתאימות. וכמובן, יהודיות ומסורתיות.
התחנה הראשונה היתה ה"חדר" במלוא מובן המילה. למדנו אצל מלמד שנקרא חכם סופר. שם שיננו מלשון לשנן את האלף בית בקול רם ובגאון, שם בהחלט התחלנו להכיר שפה חדשה ותרבות שונה. יש לציין שבחדר היו בערך כ-20 ילדים. לא היו הפסקות, לא היה חדר למנוחה ולמעשי קונדס. כנראה ששהותנו בחדר נמשכה מיספר חודשים כאשר לאחר מכן רשמו אותנו לבית ספר חדש, מסורתי, שזה עתה נוסד ושכן ברחוב דויד ילין בירושלים. בית הספר היה מבנה של קומתיים. תלבושת אחידה לא היתה אבל הוכרחנו לחבוש ברט (כובע) ועליו רקום שם בית הספר.
מה למדנו? למדנו תנ"ך, עברית, ערבית וחשבון. אני לא חושב שהיו מקצועות אחרים שנלמדו כגון טבע, גיאוגרפיה ועוד. בסה"כ היתה שם אווירה חיובית, משמעת וכבוד רב למורים, כל המורים היו גברים ולא היו כלל מורות. זו היתה מעין חממה, בעיקר כאשר בית הספר היה קרוב למקום המגורים.
דירת המגורים הראשונה בה גרנו כמשפחה, היתה ממוקמת, למי שמכיר את סמטאות ירושלים, אחרי שלושת תנורי האפייה במחנה יהודה, ומשם עברנו לגור ליד ישיבת שפת אמת. הבית הראשון היה בקומה קרקע, מעין וילה קטנה. אומנם דירת שני חדרים בלבד אבל כללה הול וגינה פתוחה די גדולה. לנו כילדים היה המרחב הזה מצוין לרוץ להשתולל ולשחק. בתוך החצר שלנו גדל עץ שקדייה גדול שפיזר את פרחיו בגינה. אחיותינו רחל ופנינה למדו בבית ספר לבנות רוחמה, שהיה בית ספר דתי, וכשלמדו בכיתה אודות ט"ו בשבט כל הכיתה בליווי המורה באו לגינתנו לראות את עץ השקדייה.
תאורת חשמל לא היתה בדירה. השתמשנו בלוקס הנקרא גם "פנס לוקס" היה זה מתקן תאורה, אשר בתוכו היתה מן גרב ארוגה שקועה בנפט, היו מנפחים את הפנס הלוקס כמו פרימוס ואז מדליקים את הגרב הטבולה בנפט. האור שקרן מהמנורה היה חזק במיוחד והאיר חלקים נכבדים של הדירה.
אפשר להגיד שכבר התחלנו להתרגל לשינויים בארץ החדשה, למרות שעוד לא היו לנו חברים חדשים ועוד לא ספגנו שמץ מהתרבות החדשה. כשחזרנו מהלימודים היינו בבית ארבעה ילדים, למעט נלי שחזרה לארץ כתינוקת. כך היינו משחקים ביחד כולנו וגם רבים פה ושם אבל הנורמות שלנו נשארו כבמקסיקו, לא היו מכות וגם לא עניינים מעבר.
במקסיקו היינו רגילים לצאת עם ההורים לטיולים ולבילויים שונים ופה בפלשתינה שאלנו את ההורים איך נבלה? ומתי נצא לטיולים כמו במקסיקו?
ההורים הסבירו לנו שזה ייקח עוד הרבה זמן מכיוון שכרגע הם טרודים בעניינים אחרים אבל ערב אחד לקחו את כולנו לסייר במרכז ירושלים הווה אומר ברחוב יפו וכיכר ציון. הסיור הזה הותיר בנו חוויה נפשית עמוקה סוף-סוף ראינו חיים – המון חנויות ונחילי אנשים.
לבסוף הגיע הרגע שבו נסענו בכרכרה על מנת להכיר את סבי מצד אימי, הסב השני שלנו. מקום מגוריו היה בשכונת מונטיפיורי, קרוב לחומות העיר העתיקה. סבתי כבר לא היתה בין החיים, וסבי היה נשוי שנית לאישה שנייה. כשנכנסו פנימה הזדקר לפנינו סבא גבוה וצנום הלבוש כמנהג הטורקים. גלבייה היתה צמודה לגופו ומקום מושבו בדירה היה על רמפה מאבן המשקיפה לרחוב. בידו החזיק מחרוזת של אבני ענבר שהיה מגלגל אותם הלוך ושוב בתוך ידו. לא ביקרנו אותו לעיתים תכופות בגלל המרחק אבל קיווינו תמיד שמישהו יוכל לקחת אותנו אליו. חזרנו לעולם היהודי, מיוחד, כמו שהיה אז.
שרם משה
ספטמבר, 19.9.2020
סוף
ארנה גולן
"האימפריה היהודית בוכה" גם בסתיו הזה, היום.
איך הפכו שירים של אהוד בן עזר אקטואליים אחרי עשרות שנים?
על העיוורון לכאורה ועל הפיכחון למעשה
של המשורר שהפך מייסד של עיתון ועורכו
לפני שנים אחדות, לרגל יובלו ה-80 של אהוד בן עזר, מייסדו ועורכו של עיתון ווירטואלי יוצא דופן זה, פירסמתי מאמר על ספר שיריו, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". הספר הופיע בשנת 2005 אך כונסו בו שיריו, שנכתבו משנות ה-60 ועד שנות ה-90 למאה שעברה, ומעט שירים מאוחרים. למאמר קראתי "על העיוורון ועל הפיכחון", אבל התרכזתי בו במיוחד בהיבט האישי והפואטי (בגיליון 1233 בחודש מרץ 2017). את השירים בעלי ההיבטים הלאומיים והחברתיים, שהיום הם במרכז תודעתו, אך באים לביטוי מזווית ראייתו של הפרט המפנים, החש, הנצרב וכואב או מעדיף את עיוורונו, לא נגעתי כמעט. ולמה? כיוון ששפע ההיבטים שסיפקו לי שיריו המורכבים, אשר אף שהם נראים לכאורה פתוחים הם מלאי פרדוקסים ומפתיעים ברמתם הפואטית והאנושית, לא הותירו לכך מקום. אבל כבר אז ידעתי, כי אולי הרווחנו כתב עת תוסס וסוער ועורך הסוער לא פחות מעיתונו, אבל הפסדנו ללא ספק משורר בעל רמה ואיכות פואטית ייחודית.
והנה, כשקראתי להפתעתי ב"חדשות בן עזר" האחרונים את שני שיריו של אהוד בן עזר, נדהמתי להיווכח שוב ובבהירות כי שירים שנכתבו, האחד בשנת 1962 והשני בעקבות מלחמת יום הכיפורים ואף שירים נוספים, הפכו אקטואליים, כביכול הם דוברים ממש עלינו היום. הם לא מנבאים את בוא המגיפה, לא מבחינת עצם בואה, אלא מבחינת הלך הנפש הלאומי והאישי שהתהווה בגללה, והמצב הזה נע לגביו בין "עיוורון לפיכחון".
אכן, לפני ימים אחדים אמר גנץ כי בשני המקרים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמה בנגיף, בשתי המלחמות הופתענו ונתפסנו לא מוכנים. זה נכון לכאורה, כי הרי כל העולם נתפס נדהם וחסר אונים ולא מוכן אל מול מגיפה שלא ניתן היה כלל לשערה. ואולם, אף שאין כל דימיון, כמובן, בין מלחמה מעשה ידי אוייב, שמודיעין אמין יותר אמור היה אמור לצפות אותה, לבין מגפה שאיש אינו יודע את מקורה, כיצד פוגעים בנגיף או מחסנים כנגדו, הרי בכל זאת שיריו של בן עזר, ובמיוחד אלה שנכתבו על או בזמן "הסתיו", גם אלה של יום הכיפורים, כאילו התכוונו לבטא את עולמו היום. על כן מרתקת גם תפיסתו את מצבו הקיומי שלו כשכתב אותם לפני עשרות שנים, כי ניתן לקרוא אותה כמבע לתפיסתו את עצמו במשבר הקיומי בהווה:
ולפסוע מלוגלג ותמים
אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה
חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.
חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –
מוּכָן לְהוֹדוֹת
בְּמַעֲשֶׂיךָ.
וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג
וְתָמִים, בֵּינוֹת
לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.
1961
בקריאה ראשונה השיר הקצרצר הזה מדהים אותך. מכות בך הסתירות הפנימיות והמסתורין ועולות תמיהות לגבי הדובר, שדובר אל עצמו בגוף שני כתוהה על עולמו הפנימי. וכי למה אשם "אתה"? על תקוותיך? ואם עיוור אתה, הכיצד אתה מלא? וחי במלאות? ומה אתה רוצה לקרוא בקול רם ובאילו מעשים להודות ולמה? מהי העלילה החבוייה כאן? והפיקחים הללו, כלומר – הרואים היטב, הכיצד הם חסרי עיניים? ולמה אתה פוסע ביניהם כשם מלגלגים עליך? אלא שאז, כאשר הקורא מגיע לסיומת וקורא את הפואנטה הפרדוקסלית, עולה הבנה חדשה של השיר.
או אז מבין הקורא כי הדובר שהמשיך לקוות כבר כמעט נשבר והודה שהוא אשם בכך, אבל הוא מתואר כעיוור מנקודת מבטם של הרבים, אלה שרואים בו עיוור ואשם בתקוותיו וכי כל זה תואר מנקודת תצפיתם של העיוורים בעצמם, הרואים עצמם כפקוחי עיניים. כלומר – אלה הסבורים שרואים היטב את העולם ומלגלגים על התמים, המקווה, החי וכביכול עיוור, הם העיוורים לאמת הקיום, ואילו הוא, התמים, המאמין בשלמות האפשרית, הוא הרואה, ואפילו ילגלגו עליו, את דעותיו יביע. נו, תגידו, וכי אין זו מעין נבואה "עיוורת" ל"חדשות בן עזר" על "הפיכחון" שבו? יותר מזה, זו אף תשתית לרבים משיריו הבאים. למשל, כבר לפי שירו הקצרצר והמוקדם "היום חליתי" (שנביא אותו בסיום), שאף הוא חידתי בפרדוקסים שבו, הדובר מכיר בכך שעליו "לבגוד / בכאבי, כדי להיראות אדם." אבל לא אדם כבן עזר יבגוד במהותו הפנימית על מנת להיות מקובל על הרבים, שכן אז, אם יהפוך ל"איש חוץ", "יחלה".
סתיו מתפורר בהמון ובסתיו האימפריה היהודית בוכה
ומה ראה אהוד בן עזר שהעיוורים פקוחי העיניים לכאורה לא ראו? והרי גם אנחנו עכשיו בסתיו, והוא קודר ומייאש, אם כי עתה מתחילה אולי לנצנץ לה תקווה. נעיין, אפוא, תחילה בשיר הראשון בזמן כי הוא דובר במפורש על הסתיו. יתר על כן, הוא מדהים גם במשמעות האקטואלית שבו וגם ברמתו הפואטית, עד שכמעט מצער להיווכח שבן עזר כתב רק בתקופות מסויימות ולאחר מכן חדל. מדהימה גם העובדה שהשיר נכתב בשנת 1962, כנראה בעקבות אירוע פרטי לחלוטין, בעקבות פרידה מאהובה ללא יכולת פנימית להשלים עם כך, אך הוא ניתן להיקרא היום, ובעצם ממש מתבקש להיקרא היום, כמתאר את מצבנו הקיומי בהווה הסתווי שלנו, כמעט 60 שנה מאוחר יותר. כוונתי כמובן היא לשיר "סתיו מתפורר בתוך ההמון" (כונס בספר שיריו, "אלוהים יעזרה לפנות בוקר", עמ' 37, והופיע להפתעתי זה עתה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1580), ולכן אחזור ואביא אותו במלואו:
סתיו מתפורר בתוך ההמון
סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.
הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,
מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,
לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי
חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –
נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?
אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –
עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.
לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –
רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –
לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית
בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת
וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.
לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,
כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.
וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.
אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,
אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –
שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –
1962
השיר ניתן לקריאה, כאמור, כשיר שעניינו בעולם הפרטי והפנימי של המשורר, אך הוא בונה אותו ממיטאפורות הנטולות מעונת הסתיו על מנת להביא לכלל ביטוי, שאינו אפשרי בדרך אחרת את תחושת הנפילה, אובדן החיות והמוטיבציה לחיות. ולמה המיטפורות? בשל מורכבות הרגשות בעקבות הפרידה הכואבת ונוטלת החיות מאהובתו. מכאן תחושתו הכמו-ממשית כי אנשים נושרים בסתיו, נופלים חסרי חיים כמו עלים הנושרים בשלכת. אך הם נושרים אל תוך דמו שלו, במין תחושת סוף. לתחושת הנשירה מתלווים בשיר כמו בסתיו היובש והשמש החמה עדיין, המייבשת כל דבר קיים, ממיתה חיים ומייבשת את העור המתקלף כמו נושל מהדובר עצמו. או אז אפילו עולה בו צורך שגעוני ומזיק לרוץ ואפילו לסחוט את הלחות הפנימית שעוד קיימת בו ולא התייבשה בחום. אבל היובש קיים עד שיבוא הגשם. אלא שלהמון בני האדם לא איכפת כלל. ואילו כל זה קורה כיוון ש"היא", זו שאהב, עתה היא השמש המייבשת אותו בקרינתה (קורונה!) עליו, היא גם הקיץ וגם האביב שלו אך הוא מחניק אותם ואילו אל טל החורף שהיא עשוייה להיות, אינו יכול להימלט. כלומר – הוא כמה אליה, מאבד את חיותו בלעדיה, אך בה בעת היא גם הגורם המייבש, הממית את נפש, הסתיו שלו. אבל לשאר בני האדם לא איכפת מהם, מהשניים, מחיוכיהם ומאבקיהם וצחוקם כשהם כמהים זה לזה אך גם מתפוררים והולכים לאיבוד בשעת היחד ואינם יכולים להתאחד. ליבם הוא גם פתוח ורך לקלוט אחד את השני, אך הוא גם כבר מת ואין הם יכולים לצמוח ולנשור כאחת כמו שהעצים עושים בסתיו. וזה הפרדוקס הנורא ביחסיהם של השניים. היא "קורנת" עליו אבל זו קרינה מייבשת, שורפת, של השניים שמהות הסתיו שולטת בהם.
כך נולד שיר סבוך שעונת הסתיו היא מיטאפורה מורכבת ליחסים ולפרידה מאהובה, כאשר האהבה מתפוררת בתוך המון. במובן מסויים זו קריאה להצלת הדובר המתפורר בלעדיה כמות שהיא בלעדיו, אך אין מפלט ולא נותר אלא ה-"חה- חה-חה", רק לצחוק בכאב.
ומאידך, המפתיע הוא שניתן לקרוא את השיר כדובר עלינו היום בסתיו של שנת 2020. על זמן הקורונה כשאנשים "מתפוררים", מאבדים את חיותם, את חייהם שהיו, את זהותם וכל זאת מתוך כיסופים אל אהבה שאבדה, כלומר – אל מה שהיה, מה שאבד בתוך הסתיו הזה המייבש וגורם "לנשירת" זהותך הקודמת. ומסכן את חייך ולהמון לא כל כך איכפת. הכיצד? הבה ונראה.
תיאור אימים פותח את השיר כשהסתיו, הלא זה תיאור העונה שאנחנו בתוכה, ובני אדם "נושרים" בה, מיובשים וכמו מתים נופלים באפס כוח "בעורקיו" של הדובר בשיר כי הוא מפנים את מצוקתם, את התערערות המציאות ורווי חששות מפניה. הוא גם קולט כי ההתפוררות באה דווקא מן "הרצון ללטף", להיות יחד, להביע חיבה ואהבה! אבל עתה, אנשים כמו בדויים, איבדו את אמת קיומם, התנכרו לעצמם ולזולת נעשו כעצים שאיבדו את עליהם ואת כל תפארת קיומנו, עד שהמוסיקה המלווה והפאר הפכו לאגדות על מלכים רחוקים. אגדות על קיום שהיה ועתה דומה לנו שהוא בדייה.
תיאור מדהים שבו הסתיו הוא גם מציאות וגם מיטאפורה, או אז נפתחת מסכת פרדוקסלית נוספת, זו של אהבה שהיא חיות וזריחה אבל גם מובילה לחידלון. ועולה בו צורך עז באהבה מצילה והוא פונה אליה כי היא מקסימה אותו, היא "קורנת עליו" (קורונה, כבר אמרנו...), אבל בה בעת היא גם כמו שמש מייבשת, כמו קיץ או אביב מחניק. הוא זקוק לה וקורא לה ומקווה שהיא "נושרת" כמותו, כי הרי הוא בתקופה איומה זו של מגיפה נמצא בתהליך של נשירה, של התייבשות העור ההולך ומת ובשיגעונו ובפחדיו הוא עוד פועל לאובדן הלחות הפנימית הזאת, החיות הפנימית בתוך ההמון שכלל אינו נותן דעתו על הפרט ואינו מבין כלל את המתרחש, ואדיש ואינו מבין את חומרת המצב. אף שהוא נתון "בסתיו" הנוגף. הרי זה המון שלא איכפת לו מהשניים, כי לא איכפת משום דבר ולא נותר אלא הצחוק החיצוני.
כי ההמון עדיין אינו מבין כי יש סתיו והוא יתאמץ לשכוח אותם, את הפגועים והנושרים כי "גם תקופתנו תעבור", מגיפת הקורונה תנוצח ותחלוף , ואז אנשי ההמון יתעטשו על מנת להיפטר מזיכרם של כל אלה "שנשרו" ונפגעו במגיפה. אכן, מדובר בשיר, אם נקרא אותו כמגוון לימינו אלה, על זוגיות שעשוייה היתה להציל בזמן קורונה , אבל כשלה וגם על ההמון המקבל באדישות את "הסתיו". וכך תיאור סבך הפרדוקסים בזוגיות האוהבת-נפרדת, הצומחת ונושרת כאחת, ואינה עשוייה להציל את הפרט, עשוי אולי גם להיקרא כמביע את מצבנו הנפשי היום בהתמודדות עם הסגר והבידוד. שהרי תיתכן בו צמיחה רוחנית אך ייתכן גם משבר נפשי חמור , "נשירה". ומכאן התהייה איך אפשר גם לצמוח וגם לנשור כאחת מתוך הבדידות שאנחנו שרויים בה. ואין תימה שבחתימת השיר מופיע צחוק של אימה ולעג: "חה-חה-חה". אכן, שיר מעניין ומורכב ורב רושם בכל אחת מהקריאות האפשריות.
השיר "האימפריה היהודית בוכה"
שנכתב בימי מלחמת יום הכיפורים, אף הוא מפתיע בהתאמתו לימינו אלה. ואף כאן נביא את השיר במלואו:
האימפריה היהודית בוכה
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב
מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד
לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –
מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?
מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב
בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי
שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –
יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ
וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת
חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית
נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת
עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –
נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית
אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח
שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –
בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.
אוקטובר 1973
השיר דובר כמובן על מלחמת יום הכיפורים, והסימנים לכך הם כה מובהקים עד שאי אפשר לטעות בהם (גם בלא הפניית המשורר בסוף לתאריך). כל הבתים נפתחים בשורות המצמררות: "האימפריה היהודית בוכה / ארץ ישראל שלמה שותתת דם." אכן, שורות כואבות וחזקות לגבי אותה מלחמה נוראה, כאשר המשקל המובלע בהן מחזק את המטען הרגשי. ובכל זאת, האם הקינה הזאת אינה מתאימה לימינו אלה? שהרי בה בעת שנחתמים חוזי שלום עם מדינות ערביות, שלום שלא יכולנו לחלום עליו, ואולי מיפנה היסטורי עומד בפתח להכרה בנו כ"אימפריה" – הרי אנחנו שותתים דם במגיפה ומספר מתינו כבר עבר לאסוננו את ה-2000, וכולנו אך מצפים לסיומו של הסיוט. אומנם, בשעה שהשיר נכתב בן עזר הטעין את הכינוי "האימפריה היהודית" באירוניה על אשליית האימפריה שקדמה למלחמה, ובכך עוד העצים את הכאב. אבל גם אנחנו היום לא העלינו בדעתנו אפשרות של נגיף נוגף.
למעשה, כל הבית הראשון נשמע כמו היה מדובר בו על הסתיו שלנו היום! אישה זרה לאישה, שהרי עם המסיכות, כמובן שאישה לאישה, ואדם לאדם, זרים ברחוב, אינם מזהים זה את זה ונזהרים (במקרה הטוב, כמובן) מדיבור ומקירבה פיסית, מקשיבים כל העת לחדשות על הקרב בווירוס הנוגף, ולרבים אכן מת מישהו או נעדר מן הבית ונסגר בבית החולים או במלונית.
אכן, הבית השני רצוף התייחסויות מרומזות וגם מיטאפוריות למלחמת יום הכיפורים ולתוקפים בה, וקשה יותר לשוות לדברים מימד אקטואלי, במיוחד משום שמתרבים בו סימני הקרב הממשי, המלחמה הארצית עם מצרים במיוחד אך גם עם העולם הערבי. למשל: "דוד וגוליית בטנקים של עצב," "בדוקטרינה סובייטית ובייאוש מזרחי," "שכבה דקה של יהודים נמרחת / על פני חולות מדבר ונפט," "שוברים עצמות בלב ארץ גושן," כמו גם בסוף השיר, כאשר בנוסף לציון המקום נחשף גם הזמן הממשי של המלחמה: "שבנו אליכם פיתום ורעמסס / כמלחמת עשרה ברמדאן."
מאידך, ראוי לסטות לרגע מן הנושא ולציין כבר כאן, כי אפשר לראות במה כוחו של השיר גם במקורו. איך עובדות הופכות שירה, נעשות מיטאפורות למשמעויות רוחניות, היסטוריות ובמיוחד נפשיות. כך הוא כבר מן המשפט הראשון: שבו האימפריה היהודית נעשית לפתע כאובייקט חי, כאישה, והיא שבוכה, לא אנחנו שהשלינו את עצמנו שאנחנו כבר אימפריה! כך גם ארץ ישראל היא השותתת דם. ולענייננו, נשוב ונדגיש כי, כאמור לעיל, הקינה הולמת אותנו היום, כשחוזי שלום של ממש נחתמים בימים אלה ומחזקים אותנו, אבל אנחנו מבכים את מתינו במגיפה ואת המון החולים שלנו, שנסגרים וסובלים בטנקים של עצב...
אבל הבית השלישי כבר ממש מדהים. כמו כל ארבעה הבתים נפתח גם הבית השלישי בשתי השורות המצמררות, כמוטיב המוביל. אבל בית זה מתרכז כולו בפרט ולא בכלל הלאומי, ודווקא בעורף ובמתן חיים חדשים! האם תהיה שם תקווה? בלידה חדשה? והלא גם אנחנו מרותקים היום למראה היולדות בתקופת המגיפה ומסיכות על פניהן ואיש אינו מורשה להתקרב אליהן ואפילו לא הבעל, והחיים והתקווה מתנגשים באימת המחלה! והנה השיר מתמקד באישה הכורעת ללדת לבדה, בשעה שהאימפריה היהודית בוכה ושותתת דם ובשעה קריטית זו, שאמורה היתה להעניק חיים ושמחה, היא לבדה וחייבת להיות קשוחה על מנת להחזיק מעמד כי גם צירי המלחמה קורעים בה וגורלה הלא ידוע. והאמת, זה די הולם את מצב היולדות היום. וכי הן לא חשות לבדן כשהן עוטות מסיכות וצירי הלידה "החותכים" בהן הם כצירים של מלחמה בנגיף המקבל את פני עוללה? וכאן, במיטאפורות מדהימות וטעונות פרדוקסליות של קרב, נעשים ראשי החץ המלחמתיים והמתקרבים במהירות על קולית לגורל האישה המתקרב. אלא שעתה יש בשיר גם קצת חמלה, כי ראשי החץ הם של חמלה. וגם יש בכל זאת אמונה כי אלוהים יעזרה לפנות בוקר (כנאמר בתהילים, וכשמו של ספר שיריו של בן עזר). אמנם, האירוניה אורבת מאחור אם נזקקים לעזרת האל, אבל התקווה מנצחת. וזו מורכבותו של השיר.
ואגב, רק אעיר כי זה היה בדיוק מצבי שלו כשילדתי את התאומים שלנו בירושלים במלחמת יום הכיפורים, לקראת הפסקת האש, כאשר שמאי היה מפקד פלוגה בסיני ואחר כך על גדות התעלה והיה רחוק מאוד. הוא הצליח להגיע בג'יפ לראות את השניים, מיד חזר לסיני ושב הביתה רק במאי. עם זאת, התיאור הולם בהחלט את סתיו המגיפה שלנו עכשיו והמשקל הנרמז מחזק את האפקטיביות של השיר.
וכאן לא מסתיימת ההקבלה הסוחפת לימינו אלה. כי אילו קראנו את השיר לראשונה היום בלא לדעת את זמן כתיבתו, היינו קוראים את הבית האחרון כמיטאפורי לימינו אלה. נכון, כולו רצוף ציון של מקומות ואובייקטים במצרים. אבל הדיבורים על דור תש"ח מעלה את הדעת את "גיל הסיכון" במגיפה, וכאשר הארץ שלנו בסגר הרי היא נדמית כמדבר וחולות , ושיכבה של מתים כבר מונחת עליה... טוב, כנראה שאני מפריזה והולכת רחוק מדי ונוהגת כדרך פרשני התלמוד למשל, אבל "הפסקת אש מזרחית", שיכריז הנגיף שאכן הגיע אלינו ממזרח, מסין, לא תזיק לנו.
ולכן, לסיום, אביא, כמובטח לעיל, שני שירים קצרצרים שמעידים על המורכבות ועל הפרדוקסליות שביחסו העמוק של אהוד בן עזר לזולת ולעולם ולעצמו, כיוון שהוא נאמן תמיד – ואפילו לעיתים בקיצוניות מכאיבה לעצמו – לאמת הפנימית שלו. על כן הוא אפילו מתקשה לסלוח בשיר, אף שהוא מעלים, כביכול שכח, את הסיבה הממשית:
היום חליתי
הַיּוֹם חָלִיתִי
בְּהִזָּכְרִי בִּי.
אֶתְמוֹל, בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב –
אִישׁ חוּץ
וּמְחַיֵּךְ חַיִּים
שָׁכַחְתִּי
שֶׁעָלַי לִבְגֹּד
בִּכְאֵבַי
כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם.
1961
הרהור
הִרְהַרְתִּי.
חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –
מָחָר אֶשְׁכַּח.
לוּ כָּעַסְתִּי
לוּ הָרְחוֹב צָחַק
לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –
הָיִיתִי
אוֹמֵר לָךְ.
1961
בהמשך הבא נעיין בסיפורו של בן עזר, "ליל שימורים אחד", שאף הוא ניתן להיקרא היום כאקטואלי.
ארנה גולן
*
לארנה היקרה,
כרגיל אני מלא התפעלות מיכולת הפרשנות שלך, שמוצאת ביצירות שלי הרבה יותר ממה שאני רואה בהן. אני מוצא בכל יצירה את ההקשרים שהיו לי עם כתיבתה וכך גם זוכר אותה, מבחינה ביוגראפית, ואילו את רואה את השירים ואת הפרוזה שלי ממבט חיצוני ומקיף יותר, לעבר תחומים שאני כלל לא הייתי מתיימר שכתיבתי מתייחסת אליהם, כמו למשל מגיפת הקורונה.
אני מקווה שיבואו ימים שבהם לדברים שכתבתי לא יהיה נופך אקטואלי כמו זה שלדעתך בא עם מגיפת הקורונה. זו ודאי לא היתה כוונתי בעת כתיבתם.
אגב – השירה העברית לא הפסידה מאום מכך שלא כתבתי יותר שירים מאלה שהרגשתי צורך לכתוב, ואשר גם מהם בחרתי רק את הטובים ביותר לקובץ השירים. השאר, הנמצאים בטיוטות שלי, אינם ראויים לפרסום. ואילו את הצורך לכתוב לפעמים שירים ממלא לי כיום ידידי חיימקה שפינוזה, הכותב בדיוק את מה שאני מרגיש, אבל אולי כבר בלי אהבות גדולות.
שלך,
אהוד
על העיוורון לכאורה ועל הפיכחון למעשה
של המשורר שהפך מייסד של עיתון ועורכו
לפני שנים אחדות, לרגל יובלו ה-80 של אהוד בן עזר, מייסדו ועורכו של עיתון ווירטואלי יוצא דופן זה, פירסמתי מאמר על ספר שיריו, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". הספר הופיע בשנת 2005 אך כונסו בו שיריו, שנכתבו משנות ה-60 ועד שנות ה-90 למאה שעברה, ומעט שירים מאוחרים. למאמר קראתי "על העיוורון ועל הפיכחון", אבל התרכזתי בו במיוחד בהיבט האישי והפואטי (בגיליון 1233 בחודש מרץ 2017). את השירים בעלי ההיבטים הלאומיים והחברתיים, שהיום הם במרכז תודעתו, אך באים לביטוי מזווית ראייתו של הפרט המפנים, החש, הנצרב וכואב או מעדיף את עיוורונו, לא נגעתי כמעט. ולמה? כיוון ששפע ההיבטים שסיפקו לי שיריו המורכבים, אשר אף שהם נראים לכאורה פתוחים הם מלאי פרדוקסים ומפתיעים ברמתם הפואטית והאנושית, לא הותירו לכך מקום. אבל כבר אז ידעתי, כי אולי הרווחנו כתב עת תוסס וסוער ועורך הסוער לא פחות מעיתונו, אבל הפסדנו ללא ספק משורר בעל רמה ואיכות פואטית ייחודית.
והנה, כשקראתי להפתעתי ב"חדשות בן עזר" האחרונים את שני שיריו של אהוד בן עזר, נדהמתי להיווכח שוב ובבהירות כי שירים שנכתבו, האחד בשנת 1962 והשני בעקבות מלחמת יום הכיפורים ואף שירים נוספים, הפכו אקטואליים, כביכול הם דוברים ממש עלינו היום. הם לא מנבאים את בוא המגיפה, לא מבחינת עצם בואה, אלא מבחינת הלך הנפש הלאומי והאישי שהתהווה בגללה, והמצב הזה נע לגביו בין "עיוורון לפיכחון".
אכן, לפני ימים אחדים אמר גנץ כי בשני המקרים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמה בנגיף, בשתי המלחמות הופתענו ונתפסנו לא מוכנים. זה נכון לכאורה, כי הרי כל העולם נתפס נדהם וחסר אונים ולא מוכן אל מול מגיפה שלא ניתן היה כלל לשערה. ואולם, אף שאין כל דימיון, כמובן, בין מלחמה מעשה ידי אוייב, שמודיעין אמין יותר אמור היה אמור לצפות אותה, לבין מגפה שאיש אינו יודע את מקורה, כיצד פוגעים בנגיף או מחסנים כנגדו, הרי בכל זאת שיריו של בן עזר, ובמיוחד אלה שנכתבו על או בזמן "הסתיו", גם אלה של יום הכיפורים, כאילו התכוונו לבטא את עולמו היום. על כן מרתקת גם תפיסתו את מצבו הקיומי שלו כשכתב אותם לפני עשרות שנים, כי ניתן לקרוא אותה כמבע לתפיסתו את עצמו במשבר הקיומי בהווה:
ולפסוע מלוגלג ותמים
אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה
חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.
חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –
מוּכָן לְהוֹדוֹת
בְּמַעֲשֶׂיךָ.
וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג
וְתָמִים, בֵּינוֹת
לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.
1961
בקריאה ראשונה השיר הקצרצר הזה מדהים אותך. מכות בך הסתירות הפנימיות והמסתורין ועולות תמיהות לגבי הדובר, שדובר אל עצמו בגוף שני כתוהה על עולמו הפנימי. וכי למה אשם "אתה"? על תקוותיך? ואם עיוור אתה, הכיצד אתה מלא? וחי במלאות? ומה אתה רוצה לקרוא בקול רם ובאילו מעשים להודות ולמה? מהי העלילה החבוייה כאן? והפיקחים הללו, כלומר – הרואים היטב, הכיצד הם חסרי עיניים? ולמה אתה פוסע ביניהם כשם מלגלגים עליך? אלא שאז, כאשר הקורא מגיע לסיומת וקורא את הפואנטה הפרדוקסלית, עולה הבנה חדשה של השיר.
או אז מבין הקורא כי הדובר שהמשיך לקוות כבר כמעט נשבר והודה שהוא אשם בכך, אבל הוא מתואר כעיוור מנקודת מבטם של הרבים, אלה שרואים בו עיוור ואשם בתקוותיו וכי כל זה תואר מנקודת תצפיתם של העיוורים בעצמם, הרואים עצמם כפקוחי עיניים. כלומר – אלה הסבורים שרואים היטב את העולם ומלגלגים על התמים, המקווה, החי וכביכול עיוור, הם העיוורים לאמת הקיום, ואילו הוא, התמים, המאמין בשלמות האפשרית, הוא הרואה, ואפילו ילגלגו עליו, את דעותיו יביע. נו, תגידו, וכי אין זו מעין נבואה "עיוורת" ל"חדשות בן עזר" על "הפיכחון" שבו? יותר מזה, זו אף תשתית לרבים משיריו הבאים. למשל, כבר לפי שירו הקצרצר והמוקדם "היום חליתי" (שנביא אותו בסיום), שאף הוא חידתי בפרדוקסים שבו, הדובר מכיר בכך שעליו "לבגוד / בכאבי, כדי להיראות אדם." אבל לא אדם כבן עזר יבגוד במהותו הפנימית על מנת להיות מקובל על הרבים, שכן אז, אם יהפוך ל"איש חוץ", "יחלה".
סתיו מתפורר בהמון ובסתיו האימפריה היהודית בוכה
ומה ראה אהוד בן עזר שהעיוורים פקוחי העיניים לכאורה לא ראו? והרי גם אנחנו עכשיו בסתיו, והוא קודר ומייאש, אם כי עתה מתחילה אולי לנצנץ לה תקווה. נעיין, אפוא, תחילה בשיר הראשון בזמן כי הוא דובר במפורש על הסתיו. יתר על כן, הוא מדהים גם במשמעות האקטואלית שבו וגם ברמתו הפואטית, עד שכמעט מצער להיווכח שבן עזר כתב רק בתקופות מסויימות ולאחר מכן חדל. מדהימה גם העובדה שהשיר נכתב בשנת 1962, כנראה בעקבות אירוע פרטי לחלוטין, בעקבות פרידה מאהובה ללא יכולת פנימית להשלים עם כך, אך הוא ניתן להיקרא היום, ובעצם ממש מתבקש להיקרא היום, כמתאר את מצבנו הקיומי בהווה הסתווי שלנו, כמעט 60 שנה מאוחר יותר. כוונתי כמובן היא לשיר "סתיו מתפורר בתוך ההמון" (כונס בספר שיריו, "אלוהים יעזרה לפנות בוקר", עמ' 37, והופיע להפתעתי זה עתה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1580), ולכן אחזור ואביא אותו במלואו:
סתיו מתפורר בתוך ההמון
סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.
הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,
מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,
לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי
חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –
נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?
אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –
עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.
לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –
רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –
לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית
בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת
וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.
לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,
כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.
וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.
אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,
אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –
שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –
1962
השיר ניתן לקריאה, כאמור, כשיר שעניינו בעולם הפרטי והפנימי של המשורר, אך הוא בונה אותו ממיטאפורות הנטולות מעונת הסתיו על מנת להביא לכלל ביטוי, שאינו אפשרי בדרך אחרת את תחושת הנפילה, אובדן החיות והמוטיבציה לחיות. ולמה המיטפורות? בשל מורכבות הרגשות בעקבות הפרידה הכואבת ונוטלת החיות מאהובתו. מכאן תחושתו הכמו-ממשית כי אנשים נושרים בסתיו, נופלים חסרי חיים כמו עלים הנושרים בשלכת. אך הם נושרים אל תוך דמו שלו, במין תחושת סוף. לתחושת הנשירה מתלווים בשיר כמו בסתיו היובש והשמש החמה עדיין, המייבשת כל דבר קיים, ממיתה חיים ומייבשת את העור המתקלף כמו נושל מהדובר עצמו. או אז אפילו עולה בו צורך שגעוני ומזיק לרוץ ואפילו לסחוט את הלחות הפנימית שעוד קיימת בו ולא התייבשה בחום. אבל היובש קיים עד שיבוא הגשם. אלא שלהמון בני האדם לא איכפת כלל. ואילו כל זה קורה כיוון ש"היא", זו שאהב, עתה היא השמש המייבשת אותו בקרינתה (קורונה!) עליו, היא גם הקיץ וגם האביב שלו אך הוא מחניק אותם ואילו אל טל החורף שהיא עשוייה להיות, אינו יכול להימלט. כלומר – הוא כמה אליה, מאבד את חיותו בלעדיה, אך בה בעת היא גם הגורם המייבש, הממית את נפש, הסתיו שלו. אבל לשאר בני האדם לא איכפת מהם, מהשניים, מחיוכיהם ומאבקיהם וצחוקם כשהם כמהים זה לזה אך גם מתפוררים והולכים לאיבוד בשעת היחד ואינם יכולים להתאחד. ליבם הוא גם פתוח ורך לקלוט אחד את השני, אך הוא גם כבר מת ואין הם יכולים לצמוח ולנשור כאחת כמו שהעצים עושים בסתיו. וזה הפרדוקס הנורא ביחסיהם של השניים. היא "קורנת" עליו אבל זו קרינה מייבשת, שורפת, של השניים שמהות הסתיו שולטת בהם.
כך נולד שיר סבוך שעונת הסתיו היא מיטאפורה מורכבת ליחסים ולפרידה מאהובה, כאשר האהבה מתפוררת בתוך המון. במובן מסויים זו קריאה להצלת הדובר המתפורר בלעדיה כמות שהיא בלעדיו, אך אין מפלט ולא נותר אלא ה-"חה- חה-חה", רק לצחוק בכאב.
ומאידך, המפתיע הוא שניתן לקרוא את השיר כדובר עלינו היום בסתיו של שנת 2020. על זמן הקורונה כשאנשים "מתפוררים", מאבדים את חיותם, את חייהם שהיו, את זהותם וכל זאת מתוך כיסופים אל אהבה שאבדה, כלומר – אל מה שהיה, מה שאבד בתוך הסתיו הזה המייבש וגורם "לנשירת" זהותך הקודמת. ומסכן את חייך ולהמון לא כל כך איכפת. הכיצד? הבה ונראה.
תיאור אימים פותח את השיר כשהסתיו, הלא זה תיאור העונה שאנחנו בתוכה, ובני אדם "נושרים" בה, מיובשים וכמו מתים נופלים באפס כוח "בעורקיו" של הדובר בשיר כי הוא מפנים את מצוקתם, את התערערות המציאות ורווי חששות מפניה. הוא גם קולט כי ההתפוררות באה דווקא מן "הרצון ללטף", להיות יחד, להביע חיבה ואהבה! אבל עתה, אנשים כמו בדויים, איבדו את אמת קיומם, התנכרו לעצמם ולזולת נעשו כעצים שאיבדו את עליהם ואת כל תפארת קיומנו, עד שהמוסיקה המלווה והפאר הפכו לאגדות על מלכים רחוקים. אגדות על קיום שהיה ועתה דומה לנו שהוא בדייה.
תיאור מדהים שבו הסתיו הוא גם מציאות וגם מיטאפורה, או אז נפתחת מסכת פרדוקסלית נוספת, זו של אהבה שהיא חיות וזריחה אבל גם מובילה לחידלון. ועולה בו צורך עז באהבה מצילה והוא פונה אליה כי היא מקסימה אותו, היא "קורנת עליו" (קורונה, כבר אמרנו...), אבל בה בעת היא גם כמו שמש מייבשת, כמו קיץ או אביב מחניק. הוא זקוק לה וקורא לה ומקווה שהיא "נושרת" כמותו, כי הרי הוא בתקופה איומה זו של מגיפה נמצא בתהליך של נשירה, של התייבשות העור ההולך ומת ובשיגעונו ובפחדיו הוא עוד פועל לאובדן הלחות הפנימית הזאת, החיות הפנימית בתוך ההמון שכלל אינו נותן דעתו על הפרט ואינו מבין כלל את המתרחש, ואדיש ואינו מבין את חומרת המצב. אף שהוא נתון "בסתיו" הנוגף. הרי זה המון שלא איכפת לו מהשניים, כי לא איכפת משום דבר ולא נותר אלא הצחוק החיצוני.
כי ההמון עדיין אינו מבין כי יש סתיו והוא יתאמץ לשכוח אותם, את הפגועים והנושרים כי "גם תקופתנו תעבור", מגיפת הקורונה תנוצח ותחלוף , ואז אנשי ההמון יתעטשו על מנת להיפטר מזיכרם של כל אלה "שנשרו" ונפגעו במגיפה. אכן, מדובר בשיר, אם נקרא אותו כמגוון לימינו אלה, על זוגיות שעשוייה היתה להציל בזמן קורונה , אבל כשלה וגם על ההמון המקבל באדישות את "הסתיו". וכך תיאור סבך הפרדוקסים בזוגיות האוהבת-נפרדת, הצומחת ונושרת כאחת, ואינה עשוייה להציל את הפרט, עשוי אולי גם להיקרא כמביע את מצבנו הנפשי היום בהתמודדות עם הסגר והבידוד. שהרי תיתכן בו צמיחה רוחנית אך ייתכן גם משבר נפשי חמור , "נשירה". ומכאן התהייה איך אפשר גם לצמוח וגם לנשור כאחת מתוך הבדידות שאנחנו שרויים בה. ואין תימה שבחתימת השיר מופיע צחוק של אימה ולעג: "חה-חה-חה". אכן, שיר מעניין ומורכב ורב רושם בכל אחת מהקריאות האפשריות.
השיר "האימפריה היהודית בוכה"
שנכתב בימי מלחמת יום הכיפורים, אף הוא מפתיע בהתאמתו לימינו אלה. ואף כאן נביא את השיר במלואו:
האימפריה היהודית בוכה
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב
מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד
לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –
מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?
מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב
בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי
שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –
יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ
וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת
חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית
נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.
הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת
עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –
נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית
אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח
שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –
בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.
אוקטובר 1973
השיר דובר כמובן על מלחמת יום הכיפורים, והסימנים לכך הם כה מובהקים עד שאי אפשר לטעות בהם (גם בלא הפניית המשורר בסוף לתאריך). כל הבתים נפתחים בשורות המצמררות: "האימפריה היהודית בוכה / ארץ ישראל שלמה שותתת דם." אכן, שורות כואבות וחזקות לגבי אותה מלחמה נוראה, כאשר המשקל המובלע בהן מחזק את המטען הרגשי. ובכל זאת, האם הקינה הזאת אינה מתאימה לימינו אלה? שהרי בה בעת שנחתמים חוזי שלום עם מדינות ערביות, שלום שלא יכולנו לחלום עליו, ואולי מיפנה היסטורי עומד בפתח להכרה בנו כ"אימפריה" – הרי אנחנו שותתים דם במגיפה ומספר מתינו כבר עבר לאסוננו את ה-2000, וכולנו אך מצפים לסיומו של הסיוט. אומנם, בשעה שהשיר נכתב בן עזר הטעין את הכינוי "האימפריה היהודית" באירוניה על אשליית האימפריה שקדמה למלחמה, ובכך עוד העצים את הכאב. אבל גם אנחנו היום לא העלינו בדעתנו אפשרות של נגיף נוגף.
למעשה, כל הבית הראשון נשמע כמו היה מדובר בו על הסתיו שלנו היום! אישה זרה לאישה, שהרי עם המסיכות, כמובן שאישה לאישה, ואדם לאדם, זרים ברחוב, אינם מזהים זה את זה ונזהרים (במקרה הטוב, כמובן) מדיבור ומקירבה פיסית, מקשיבים כל העת לחדשות על הקרב בווירוס הנוגף, ולרבים אכן מת מישהו או נעדר מן הבית ונסגר בבית החולים או במלונית.
אכן, הבית השני רצוף התייחסויות מרומזות וגם מיטאפוריות למלחמת יום הכיפורים ולתוקפים בה, וקשה יותר לשוות לדברים מימד אקטואלי, במיוחד משום שמתרבים בו סימני הקרב הממשי, המלחמה הארצית עם מצרים במיוחד אך גם עם העולם הערבי. למשל: "דוד וגוליית בטנקים של עצב," "בדוקטרינה סובייטית ובייאוש מזרחי," "שכבה דקה של יהודים נמרחת / על פני חולות מדבר ונפט," "שוברים עצמות בלב ארץ גושן," כמו גם בסוף השיר, כאשר בנוסף לציון המקום נחשף גם הזמן הממשי של המלחמה: "שבנו אליכם פיתום ורעמסס / כמלחמת עשרה ברמדאן."
מאידך, ראוי לסטות לרגע מן הנושא ולציין כבר כאן, כי אפשר לראות במה כוחו של השיר גם במקורו. איך עובדות הופכות שירה, נעשות מיטאפורות למשמעויות רוחניות, היסטוריות ובמיוחד נפשיות. כך הוא כבר מן המשפט הראשון: שבו האימפריה היהודית נעשית לפתע כאובייקט חי, כאישה, והיא שבוכה, לא אנחנו שהשלינו את עצמנו שאנחנו כבר אימפריה! כך גם ארץ ישראל היא השותתת דם. ולענייננו, נשוב ונדגיש כי, כאמור לעיל, הקינה הולמת אותנו היום, כשחוזי שלום של ממש נחתמים בימים אלה ומחזקים אותנו, אבל אנחנו מבכים את מתינו במגיפה ואת המון החולים שלנו, שנסגרים וסובלים בטנקים של עצב...
אבל הבית השלישי כבר ממש מדהים. כמו כל ארבעה הבתים נפתח גם הבית השלישי בשתי השורות המצמררות, כמוטיב המוביל. אבל בית זה מתרכז כולו בפרט ולא בכלל הלאומי, ודווקא בעורף ובמתן חיים חדשים! האם תהיה שם תקווה? בלידה חדשה? והלא גם אנחנו מרותקים היום למראה היולדות בתקופת המגיפה ומסיכות על פניהן ואיש אינו מורשה להתקרב אליהן ואפילו לא הבעל, והחיים והתקווה מתנגשים באימת המחלה! והנה השיר מתמקד באישה הכורעת ללדת לבדה, בשעה שהאימפריה היהודית בוכה ושותתת דם ובשעה קריטית זו, שאמורה היתה להעניק חיים ושמחה, היא לבדה וחייבת להיות קשוחה על מנת להחזיק מעמד כי גם צירי המלחמה קורעים בה וגורלה הלא ידוע. והאמת, זה די הולם את מצב היולדות היום. וכי הן לא חשות לבדן כשהן עוטות מסיכות וצירי הלידה "החותכים" בהן הם כצירים של מלחמה בנגיף המקבל את פני עוללה? וכאן, במיטאפורות מדהימות וטעונות פרדוקסליות של קרב, נעשים ראשי החץ המלחמתיים והמתקרבים במהירות על קולית לגורל האישה המתקרב. אלא שעתה יש בשיר גם קצת חמלה, כי ראשי החץ הם של חמלה. וגם יש בכל זאת אמונה כי אלוהים יעזרה לפנות בוקר (כנאמר בתהילים, וכשמו של ספר שיריו של בן עזר). אמנם, האירוניה אורבת מאחור אם נזקקים לעזרת האל, אבל התקווה מנצחת. וזו מורכבותו של השיר.
ואגב, רק אעיר כי זה היה בדיוק מצבי שלו כשילדתי את התאומים שלנו בירושלים במלחמת יום הכיפורים, לקראת הפסקת האש, כאשר שמאי היה מפקד פלוגה בסיני ואחר כך על גדות התעלה והיה רחוק מאוד. הוא הצליח להגיע בג'יפ לראות את השניים, מיד חזר לסיני ושב הביתה רק במאי. עם זאת, התיאור הולם בהחלט את סתיו המגיפה שלנו עכשיו והמשקל הנרמז מחזק את האפקטיביות של השיר.
וכאן לא מסתיימת ההקבלה הסוחפת לימינו אלה. כי אילו קראנו את השיר לראשונה היום בלא לדעת את זמן כתיבתו, היינו קוראים את הבית האחרון כמיטאפורי לימינו אלה. נכון, כולו רצוף ציון של מקומות ואובייקטים במצרים. אבל הדיבורים על דור תש"ח מעלה את הדעת את "גיל הסיכון" במגיפה, וכאשר הארץ שלנו בסגר הרי היא נדמית כמדבר וחולות , ושיכבה של מתים כבר מונחת עליה... טוב, כנראה שאני מפריזה והולכת רחוק מדי ונוהגת כדרך פרשני התלמוד למשל, אבל "הפסקת אש מזרחית", שיכריז הנגיף שאכן הגיע אלינו ממזרח, מסין, לא תזיק לנו.
ולכן, לסיום, אביא, כמובטח לעיל, שני שירים קצרצרים שמעידים על המורכבות ועל הפרדוקסליות שביחסו העמוק של אהוד בן עזר לזולת ולעולם ולעצמו, כיוון שהוא נאמן תמיד – ואפילו לעיתים בקיצוניות מכאיבה לעצמו – לאמת הפנימית שלו. על כן הוא אפילו מתקשה לסלוח בשיר, אף שהוא מעלים, כביכול שכח, את הסיבה הממשית:
היום חליתי
הַיּוֹם חָלִיתִי
בְּהִזָּכְרִי בִּי.
אֶתְמוֹל, בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב –
אִישׁ חוּץ
וּמְחַיֵּךְ חַיִּים
שָׁכַחְתִּי
שֶׁעָלַי לִבְגֹּד
בִּכְאֵבַי
כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם.
1961
הרהור
הִרְהַרְתִּי.
חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –
מָחָר אֶשְׁכַּח.
לוּ כָּעַסְתִּי
לוּ הָרְחוֹב צָחַק
לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –
הָיִיתִי
אוֹמֵר לָךְ.
1961
בהמשך הבא נעיין בסיפורו של בן עזר, "ליל שימורים אחד", שאף הוא ניתן להיקרא היום כאקטואלי.
ארנה גולן
*
לארנה היקרה,
כרגיל אני מלא התפעלות מיכולת הפרשנות שלך, שמוצאת ביצירות שלי הרבה יותר ממה שאני רואה בהן. אני מוצא בכל יצירה את ההקשרים שהיו לי עם כתיבתה וכך גם זוכר אותה, מבחינה ביוגראפית, ואילו את רואה את השירים ואת הפרוזה שלי ממבט חיצוני ומקיף יותר, לעבר תחומים שאני כלל לא הייתי מתיימר שכתיבתי מתייחסת אליהם, כמו למשל מגיפת הקורונה.
אני מקווה שיבואו ימים שבהם לדברים שכתבתי לא יהיה נופך אקטואלי כמו זה שלדעתך בא עם מגיפת הקורונה. זו ודאי לא היתה כוונתי בעת כתיבתם.
אגב – השירה העברית לא הפסידה מאום מכך שלא כתבתי יותר שירים מאלה שהרגשתי צורך לכתוב, ואשר גם מהם בחרתי רק את הטובים ביותר לקובץ השירים. השאר, הנמצאים בטיוטות שלי, אינם ראויים לפרסום. ואילו את הצורך לכתוב לפעמים שירים ממלא לי כיום ידידי חיימקה שפינוזה, הכותב בדיוק את מה שאני מרגיש, אבל אולי כבר בלי אהבות גדולות.
שלך,
אהוד
איליה בר-זאב
אמצע ספטמבר
מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹגְעִים בָּנוּ. שִׁלְפֵי חַמָּנִיּוֹת
נֶאֱסָפִים לְקֻבִּיּוֹת עֲנָק –
עוֹד מְעַט יִלָּקְחוּ אֶל פִּיּוֹת מַעֲלֵי הַגֵּרָה
לִיצֹר שַׁרְשֶׁרֶת חָלָב,
לְהֵינִיק דּוֹר שֶׁל טוֹמְנֵי זְרָעִים
וְחוֹזֵר
וּבָא
וְשׁוּב יֵאָסְפוּ כְּמוֹ לֹא עָבְרָה שָׁנָה.
חָלִילָה לִי לְהַטִּיל סָפֵק בְּמַחֲזוֹרֵי הַסְּתָו.
לַהֲקוֹת יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בָּאֲדָמָה
בִּלְהִיטוּת
שֶׁל סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת.
אוֹפַנֵּי שֶׁטַח מְגִיחִים מִשְּׁבִילֵי יָחִיד שֶׁבַּיַּעַר,
כְּמוֹ סוּסִים חָבְרוּ לָךְ
לְמִקְצָב אָצִיל.
עוֹד לֹא חֹרֶף –
יְמֵי לַחוּת אַחֲרוֹנִים, עָלִים מְכַסִּים דַרְכֵי עָפָר.
צַיָּדֵי הַיּוֹנִים מֵפֵרִים אֶת הַשַּׁלְוָה
בִּירִי מְפֻצָּל,
חַיּוֹת הַבָּר מֵעִזוֹת מַבָּט.
פורסם לראשונה ב "טיסה נגד השעון" 2012
כמו דולפין
גַּם אֲני יוֹנֵק, דָּג עִם רֶחֶם. מָלְאָה הָאָרֶץ רְחָמִים.
בָּאוֹקְיָנוֹס שֶׁלִּי מִסְתַּתֵּר אֵל קָדוּם,
סוֹחֵף אוֹתִי בְּבֶהָלָה אֶל לֵב
הַסְּעָרוֹת,
מְרוֹמֵם גַּלָּיו.
יְדִידַי הַכְּרִישִׁים מִתְאַמְּנִים בָּאֲזוֹרִים דַּלֵּי-חַמְצָן,
מַכְשִׁירִים עַצְמָם לְתַהֲלִיךְ הַבְּעֵרָה –
לִנְשֹׁךְ בְּגוּפִי.
שִׁנַּיִם מְזִיפוֹת נוֹגְסוֹת
בְּכָל הַבָּא אֵלַי.
לְאַט לְאַט אֲנִי חוֹשֵׁב כְּמוֹ דוֹלְפִין –
מִתְחַמֵּק מֵאֲזוֹרֵי צַיִד, מְנַוֵּט בְּמַעֲמַקֵּי הַיָּם,
מְאֻלָּף לְרִגּוּל.
אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי יוֹנֵק אִינְטֶלִיגֶנְטִי, מֵעֵת לְעֵת מְיַבֵּב
כְּדֵי לִמְשךְ תְּשׂוּמַת לִבָּן שֶׁל
נְקֵבוֹת מִתְיַחֲמוֹת.
עִם הַגֵּאוּת אֲנִי לִוְיָתָן קַטְלָן. בִּימֵי הַשֵּׁפֶל
נִזְרָק לֵאֶה אֶל הַחוֹף –
מִתְכַּסֶּה סוֹפִית בְּחוֹלות נוֹדְדִים.
איליה בר-זאב
פוצ'ו
בחיי [7]
י. הכנות אחרונות לפני היום ההיסטורי
כחודש לאחר אותו יום, ב-30.5.03, אני קם בבוקר וכהרגלי שואל את עצמי מה שכחתי היום?
נזכרתי. שכחתי להזכיר לפומי שמחר יש ישיבה אצל לילי ובה נבדוק כמה תלמידים אישרו את בואם, ונדון על תוכן יום הלימודים הראשון.
פומי מודה לי שהתקשרתי היום, כי הוא נוסע למסע שורשים בפולניה, ואם הייתי דוחה את הצלצול ביום, כבר לא הייתי מוצא אותו בארץ.
למחרת בפגישה אני מודיע בשמחה למי שבא, שהשגתי ליום הלימודים 12 מרצים מהמחזור, ביניהם 4 פרופסורים, שתי משוררות, שני סופרים, יועץ משפטי לשעבר, חבר כנסת לשעבר, וקרימינולוג לשעכשיו. כולם הסכימו לבוא ולהרצות, פרט לפרופ' יאיר אהרוני שלא הצלחתי למצוא את שמו בשום ספר טלפונים.
כאן פרופ' ברכה גאוני, המכונה ג'ינג'ה, קופצת ומודיעה שהוא גר בבית שלה ותוכל להודיע לו.
אהרון פלדמן מריאלית ב' אומר: "טוב, אז מרצים יש, אבל מה עם קהל?" מכאן הוא עובר לסיפור בלהות על כנס צופים אחד, שאליו הגיעו רק המארגנים.
גילה בירן, היחצנית שהגימנסיה שכרה לקראת חגיגות המאה של הגימנסיה, נמצאת איתנו על תקן של מרגלת ומבטיחה שהיא תדאג לפרסם את יום הלימודים שלנו. היא בטוחה שהתקשורת תעוט עלינו, כי עוד לא נשמע בעולם שתלמידים יחזרו ללמוד מרצונם בגימנסיה אחרי הפסקה של 55 שנים. היא רק רוצה דעת את לוח הזמנים של יום הלימודים.
אני אומר לה שאין לה מה לדאוג, תיכננתי הכול על הדקה. נפגשים בשערי הגימנסיה בשבע בבוקר לשיעור חג"ם...
זהו. יותר לא נותנים לי לדבר.
"מה פתאום בשבע בבוקר?"
"מי יבוא בשעה כל כך מוקדמת?"
"השתגעת?"
יש מושבניקים שגרים רחוק, יש פקקים בדרך וצריך עוד למצוא חנייה. עברו הימים שהיינו באים לגימנסיה על אופניים.
אני נכנע ומעביר את שיעור החג"ם, הכולל שיעור קפא"פ, לשעה שמונה. ההתקפת מתחדשת ולא פוסקת, עד שאני אומר: "בסדר, נתחיל בתשע, אבל אפילו לא דקה יותר!"
כאן ישראל האן מסתער עלי ואומר: "ומה עם מפגש רעים? אנשים לא ראו זה את זה שלושים שנה?"
בסופו של דבר מגיעים לפשרה.
יהיה מפגש רעים שיתקיים בין תשע לעשר והוא יכלול שיעור קפא"פ עם יענקלה חי, קריאה בתנ"ך מפי יעקב בן הרצל, התעמלות על ידי יריב אורן וכיבוד קל שרבקה יבור תדאג לו. כולם מרוצים חוץ ממני. אם הלימודים יתחילו רק בעשר ויגמרו בשתיים, איך אוכל לדחוס תריסר מרצים לחמש שעות?
כאן מתחדשות עליי ההתקפות ובוגרי המגמה הריאלית רוצים לדעת, אצל מי למדתי מתימטיקה, אם אני מחשב חמש שעות בין עשר לשתיים? חוץ מזה מה עם ברכות? ומה עם ההפסקה הגדולה? מי יהיה מוכן לבוא לגימנסיה, אם ידע שלומדים ארבע שעות בלי הפסקה?
אין ברירה, כולם אומרים לי שאני חייב לפטר חמישה מרצים. למה דווקא אני? כי אתה הזמנת, אז אתה תבטל.
בסופו של דבר אני הולך הביתה בלב כבד, כשרק נחמה אחת מרצדת בליבי. מזל שלא תפסתי את פרופ' אהרוני, עכשיו אצטרך לפטר רק ארבעה מרצים. בשעה עשר, כשאני מנסה להרחיק מליבי את כל הבעיות ולהירדם, מצלצל הטלפון. יאיר אהרוני, חתן פרס ישראל על הקו. אשר יגורתי באני. הוא מספר לי שפגש את ג'ינג'ה במדרגות, והיא סיפרה לו על המפגש. הוא בדק ביומנו וראה שהתאריך מתאים לו, אז הוא רק רוצה לדעת מה אני רוצה שהוא ילמד.
אני רוצה להגיד לו שאני כבר לא רוצה שילמֵד, אבל אין לי אומץ ואני מגמגם משהו על חופש הדיבור ומרשה לו להרצות על מה שהוא רוצה.
עברו שלושה ימים בהם אני מחכה לצלצול הטלפון שבו אחד הפרופסורים יצלצל לבשר לי שאשתו קיבלה נזלת והוא לא יוכל לבוא. אף אחד לא עושה לי את החסד הזה. אני עובר על רשימת המרצים ומוחק קודם כל את עצמי. זה הכי קל, אבל את מי מהאחרים אוכל לבקש בלי להעליב? אלוהים תן לי אומץ.
מי שבא לעזרתי הוא פומי, שחזר ממסע השורשים שלו, ובא לבדוק איך העבודה מתקדמת. אני מספר לו שהכול בסדר חוץ מזה שיש לנו ארבעה מרצים מיותרים, וכל מה שאני מבקש ממנו להתקשר אליהם ולהגיד להם שהם משוחררים. אם הוא מתבייש, אני מוכן לבוא לעזרתו ולבצע את החיוג. הוא לא מבין למה אני מפחד הרי זו סך הכול זו שיחה בין חברים.
מי יודע איך שני "הגיבורים" היו נחלצים מהבעיה, אלמלא צץ בראשו של פומי רעיון גאוני: "אנחנו נערוך בשעה האחרונה ללימודים פאנל, ובמקום לבטל את ההרצאה, נודיע לארבעת הדחויים שהם זכו להיבחר כמשתתפים בפאנל החגיגי שיסגור את יום הלימודים."
עכשיו יותר קל לי. אני מחייג בעוז למרדכי וירשובסקי ומודיע לו שהוא בין ארבעת הנבחרים הסוגרים את הכנס. במקום לקפוץ בשמחה, אני מרגיש דרך השפופרת שהוא מעקם את אפו, ובמקום לקפוץ עד התקרה, הוא אומר לי שהוא מוותר על הכבוד, כי מה שיש לו להגיד, ויש לו, זה לא מתאים לפאנל.
"אבל להרצאה מוקצבים רק עשר דקות לאיש." אני אומר לו בערמומיות," והפאנל הוא שעה שלמה."
"עשר דקות יספיקו לי," אומר וירשובסקי. "תן לאחרים את הכבוד להיות בפאנל."
"אין דבר," מרגיע אותי פומי, "יש עוד מרצים אחרים שתוכל לדבר איתם. טלפן לאיציק בית אריה. הוא בטח לא יעשה בעיות."
איציק באמת לא עושה בעיות ואני מקבל אומץ לטלפן לג'ינג'ה. ג'ינג'ה היא פסיכולוגית מדופלמת עם חושים חדים במיוחד. אני רק מתחיל לגמגם והיא תכף קוטעת אותי ואומרת:
"פוצ'ו אתה לא צריך להסביר, אמרתי לך שאותי אתה תמיד יכול להוריד."
אני מוריד את השפופרת בהקלה ומטלפן לפי הצעתו של פומי לג'ינג'ית השנייה, ירדנה הדס. עם ירדנה יש לי חשבון ישן מאז שצעקה עליי בלילה במחנה עבודה ואני לא ידעתי איפה להחביא את הידיים שלי. בכל זאת אני סומך על חוק ההתיישנות ומבשר לה שוועדת התרבות החליטה לשבץ אותה בפאנל הסיום.
היא לא מבינה בדיוק על מה אני מדבר, אבל כנראה שמוסר הכליות שלה על אותו לילה, שבו העירה בצעקותיה את כל מחנה העבודה, מציק לה, והיא מכריזה קבל פומי: "פוצ'ו, מה שתגיד לי אעשה!"
אני רוצה להגיד לה שחבל שלא אמרה לי את זה אז, כשהיינו בני 16 ושמרנו ביחד, אבל אני לא בטוח שהיא תגיד לי שעוד לא מאוחר, ומוותר על הניסיון.
נשאר עוד מרצה אחד שצריך להעביר אותו לפאנל. עושים אן דן דינו ויוצאת המשוררת פועה שלו תורן. אני מטלפן אליה בלי לנחש מה מצפה לי וזוכה לנס בלתי מפוענח, כי אני שומע את קולה עוד לפני שגמרתי לחייג. מתוך נימוס אני פותח בשאלה האורגינלית "מה שלומך?" ואחר כך אני כבר לא צריך לדבר. עד אז לא ידעתי שתשובה על שאלה כל כך בנלית יכולה להמשך מחברת שלמה.
פומי, שלא מבין למה אני שותק ורק מניע את ראשי, לוחש לי: "תגיד לה כבר שהיא עוברת לפאנל!" אני מעביר לו את השפופרת, אם הוא כזה גיבור שידבר הוא.
פומי נוטל את הטלפון ורק אז מבין מה שעבר עליי. בכל זאת הוא לא נופל ברוחו וכשהוא מגלה שאחרי כל עשרה משפטים היא לוקחת הפסקת נשימה, הוא מנצל את הדבר, מתחיל לספור את המשפטים וברגע הנכון מתפרץ ומודיע לה שהיא משתתפת בפנאל.
היא לא מתנגדת ואומרת לו. "בסדר פוצ'ו, יש לי ניסיון עם פאנלים."
פומי קולט מיד שהיא לא מבדילה בין קול לקול, ואם היא חושבת שהיא מדברת עם פוצ'ו, אז לא אכפת לו לקלקל לי את היחסים איתה. קוטע אותה בתחילת הנאום הבא, אומר לה תהיי בריאה, יש לך ד"ש מפומי וטורק את הטלפון.
פוצ'ו
המשך יבוא
כחודש לאחר אותו יום, ב-30.5.03, אני קם בבוקר וכהרגלי שואל את עצמי מה שכחתי היום?
נזכרתי. שכחתי להזכיר לפומי שמחר יש ישיבה אצל לילי ובה נבדוק כמה תלמידים אישרו את בואם, ונדון על תוכן יום הלימודים הראשון.
פומי מודה לי שהתקשרתי היום, כי הוא נוסע למסע שורשים בפולניה, ואם הייתי דוחה את הצלצול ביום, כבר לא הייתי מוצא אותו בארץ.
למחרת בפגישה אני מודיע בשמחה למי שבא, שהשגתי ליום הלימודים 12 מרצים מהמחזור, ביניהם 4 פרופסורים, שתי משוררות, שני סופרים, יועץ משפטי לשעבר, חבר כנסת לשעבר, וקרימינולוג לשעכשיו. כולם הסכימו לבוא ולהרצות, פרט לפרופ' יאיר אהרוני שלא הצלחתי למצוא את שמו בשום ספר טלפונים.
כאן פרופ' ברכה גאוני, המכונה ג'ינג'ה, קופצת ומודיעה שהוא גר בבית שלה ותוכל להודיע לו.
אהרון פלדמן מריאלית ב' אומר: "טוב, אז מרצים יש, אבל מה עם קהל?" מכאן הוא עובר לסיפור בלהות על כנס צופים אחד, שאליו הגיעו רק המארגנים.
גילה בירן, היחצנית שהגימנסיה שכרה לקראת חגיגות המאה של הגימנסיה, נמצאת איתנו על תקן של מרגלת ומבטיחה שהיא תדאג לפרסם את יום הלימודים שלנו. היא בטוחה שהתקשורת תעוט עלינו, כי עוד לא נשמע בעולם שתלמידים יחזרו ללמוד מרצונם בגימנסיה אחרי הפסקה של 55 שנים. היא רק רוצה דעת את לוח הזמנים של יום הלימודים.
אני אומר לה שאין לה מה לדאוג, תיכננתי הכול על הדקה. נפגשים בשערי הגימנסיה בשבע בבוקר לשיעור חג"ם...
זהו. יותר לא נותנים לי לדבר.
"מה פתאום בשבע בבוקר?"
"מי יבוא בשעה כל כך מוקדמת?"
"השתגעת?"
יש מושבניקים שגרים רחוק, יש פקקים בדרך וצריך עוד למצוא חנייה. עברו הימים שהיינו באים לגימנסיה על אופניים.
אני נכנע ומעביר את שיעור החג"ם, הכולל שיעור קפא"פ, לשעה שמונה. ההתקפת מתחדשת ולא פוסקת, עד שאני אומר: "בסדר, נתחיל בתשע, אבל אפילו לא דקה יותר!"
כאן ישראל האן מסתער עלי ואומר: "ומה עם מפגש רעים? אנשים לא ראו זה את זה שלושים שנה?"
בסופו של דבר מגיעים לפשרה.
יהיה מפגש רעים שיתקיים בין תשע לעשר והוא יכלול שיעור קפא"פ עם יענקלה חי, קריאה בתנ"ך מפי יעקב בן הרצל, התעמלות על ידי יריב אורן וכיבוד קל שרבקה יבור תדאג לו. כולם מרוצים חוץ ממני. אם הלימודים יתחילו רק בעשר ויגמרו בשתיים, איך אוכל לדחוס תריסר מרצים לחמש שעות?
כאן מתחדשות עליי ההתקפות ובוגרי המגמה הריאלית רוצים לדעת, אצל מי למדתי מתימטיקה, אם אני מחשב חמש שעות בין עשר לשתיים? חוץ מזה מה עם ברכות? ומה עם ההפסקה הגדולה? מי יהיה מוכן לבוא לגימנסיה, אם ידע שלומדים ארבע שעות בלי הפסקה?
אין ברירה, כולם אומרים לי שאני חייב לפטר חמישה מרצים. למה דווקא אני? כי אתה הזמנת, אז אתה תבטל.
בסופו של דבר אני הולך הביתה בלב כבד, כשרק נחמה אחת מרצדת בליבי. מזל שלא תפסתי את פרופ' אהרוני, עכשיו אצטרך לפטר רק ארבעה מרצים. בשעה עשר, כשאני מנסה להרחיק מליבי את כל הבעיות ולהירדם, מצלצל הטלפון. יאיר אהרוני, חתן פרס ישראל על הקו. אשר יגורתי באני. הוא מספר לי שפגש את ג'ינג'ה במדרגות, והיא סיפרה לו על המפגש. הוא בדק ביומנו וראה שהתאריך מתאים לו, אז הוא רק רוצה לדעת מה אני רוצה שהוא ילמד.
אני רוצה להגיד לו שאני כבר לא רוצה שילמֵד, אבל אין לי אומץ ואני מגמגם משהו על חופש הדיבור ומרשה לו להרצות על מה שהוא רוצה.
עברו שלושה ימים בהם אני מחכה לצלצול הטלפון שבו אחד הפרופסורים יצלצל לבשר לי שאשתו קיבלה נזלת והוא לא יוכל לבוא. אף אחד לא עושה לי את החסד הזה. אני עובר על רשימת המרצים ומוחק קודם כל את עצמי. זה הכי קל, אבל את מי מהאחרים אוכל לבקש בלי להעליב? אלוהים תן לי אומץ.
מי שבא לעזרתי הוא פומי, שחזר ממסע השורשים שלו, ובא לבדוק איך העבודה מתקדמת. אני מספר לו שהכול בסדר חוץ מזה שיש לנו ארבעה מרצים מיותרים, וכל מה שאני מבקש ממנו להתקשר אליהם ולהגיד להם שהם משוחררים. אם הוא מתבייש, אני מוכן לבוא לעזרתו ולבצע את החיוג. הוא לא מבין למה אני מפחד הרי זו סך הכול זו שיחה בין חברים.
מי יודע איך שני "הגיבורים" היו נחלצים מהבעיה, אלמלא צץ בראשו של פומי רעיון גאוני: "אנחנו נערוך בשעה האחרונה ללימודים פאנל, ובמקום לבטל את ההרצאה, נודיע לארבעת הדחויים שהם זכו להיבחר כמשתתפים בפאנל החגיגי שיסגור את יום הלימודים."
עכשיו יותר קל לי. אני מחייג בעוז למרדכי וירשובסקי ומודיע לו שהוא בין ארבעת הנבחרים הסוגרים את הכנס. במקום לקפוץ בשמחה, אני מרגיש דרך השפופרת שהוא מעקם את אפו, ובמקום לקפוץ עד התקרה, הוא אומר לי שהוא מוותר על הכבוד, כי מה שיש לו להגיד, ויש לו, זה לא מתאים לפאנל.
"אבל להרצאה מוקצבים רק עשר דקות לאיש." אני אומר לו בערמומיות," והפאנל הוא שעה שלמה."
"עשר דקות יספיקו לי," אומר וירשובסקי. "תן לאחרים את הכבוד להיות בפאנל."
"אין דבר," מרגיע אותי פומי, "יש עוד מרצים אחרים שתוכל לדבר איתם. טלפן לאיציק בית אריה. הוא בטח לא יעשה בעיות."
איציק באמת לא עושה בעיות ואני מקבל אומץ לטלפן לג'ינג'ה. ג'ינג'ה היא פסיכולוגית מדופלמת עם חושים חדים במיוחד. אני רק מתחיל לגמגם והיא תכף קוטעת אותי ואומרת:
"פוצ'ו אתה לא צריך להסביר, אמרתי לך שאותי אתה תמיד יכול להוריד."
אני מוריד את השפופרת בהקלה ומטלפן לפי הצעתו של פומי לג'ינג'ית השנייה, ירדנה הדס. עם ירדנה יש לי חשבון ישן מאז שצעקה עליי בלילה במחנה עבודה ואני לא ידעתי איפה להחביא את הידיים שלי. בכל זאת אני סומך על חוק ההתיישנות ומבשר לה שוועדת התרבות החליטה לשבץ אותה בפאנל הסיום.
היא לא מבינה בדיוק על מה אני מדבר, אבל כנראה שמוסר הכליות שלה על אותו לילה, שבו העירה בצעקותיה את כל מחנה העבודה, מציק לה, והיא מכריזה קבל פומי: "פוצ'ו, מה שתגיד לי אעשה!"
אני רוצה להגיד לה שחבל שלא אמרה לי את זה אז, כשהיינו בני 16 ושמרנו ביחד, אבל אני לא בטוח שהיא תגיד לי שעוד לא מאוחר, ומוותר על הניסיון.
נשאר עוד מרצה אחד שצריך להעביר אותו לפאנל. עושים אן דן דינו ויוצאת המשוררת פועה שלו תורן. אני מטלפן אליה בלי לנחש מה מצפה לי וזוכה לנס בלתי מפוענח, כי אני שומע את קולה עוד לפני שגמרתי לחייג. מתוך נימוס אני פותח בשאלה האורגינלית "מה שלומך?" ואחר כך אני כבר לא צריך לדבר. עד אז לא ידעתי שתשובה על שאלה כל כך בנלית יכולה להמשך מחברת שלמה.
פומי, שלא מבין למה אני שותק ורק מניע את ראשי, לוחש לי: "תגיד לה כבר שהיא עוברת לפאנל!" אני מעביר לו את השפופרת, אם הוא כזה גיבור שידבר הוא.
פומי נוטל את הטלפון ורק אז מבין מה שעבר עליי. בכל זאת הוא לא נופל ברוחו וכשהוא מגלה שאחרי כל עשרה משפטים היא לוקחת הפסקת נשימה, הוא מנצל את הדבר, מתחיל לספור את המשפטים וברגע הנכון מתפרץ ומודיע לה שהיא משתתפת בפנאל.
היא לא מתנגדת ואומרת לו. "בסדר פוצ'ו, יש לי ניסיון עם פאנלים."
פומי קולט מיד שהיא לא מבדילה בין קול לקול, ואם היא חושבת שהיא מדברת עם פוצ'ו, אז לא אכפת לו לקלקל לי את היחסים איתה. קוטע אותה בתחילת הנאום הבא, אומר לה תהיי בריאה, יש לך ד"ש מפומי וטורק את הטלפון.
פוצ'ו
המשך יבוא
עו"ד גיא משיח
בהחלט "סחיטה באיומים"
בתגובה על מאמרו של עו"ד יחזקאל מסנברג: "הקוזה נוסטרה ועו"ד גיא משיח"
("חדשות בן עזר", גיליון 1584, מיום 14.10.20).
במאמר התגובה שלו, קובע חברי המלומד, עו"ד מסנברג, שבניגוד למה שטענתי במאמרי (שהופיע מיספר ימים קודם לכן, ב"חדשות בן עזר", גיליון 1583), בדבריה של השרה מירי רגב בתוכנית "אופירה וברקוביץ" (ביום 9.10.20) "אין אף לא אחד מן האלמנטים הנדרשים בסעיף 428 לחוק העונשין."
אלא שבמכתב תלונה בהול וחמור, ששיגר השבוע עו"ד איתן פלג (פומרנץ) (שאותו אינני מכיר כלל, ושמעולם לא דיברתי איתו ו/או התכתבתי איתו) – ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט – דורש עו"ד פלג לפתוח לאלתר בחקירה פלילית כנגד השרה רגב, על כך שביצעה עבירה של "סחיטה באיומים" לפי סעיף 428 לחוק העונשין, וכל זאת בשידור חי.
להלן קטעים ממכתבו של עו"ד פלג (ההדגשות הוספו – ג.מ.):
"הגברת רגב איימה בעל פה בשידור חי בטלוויזיה בפגיעה שלא כדין בפרנסתו ובשמו הטוב של אייל ברקוביץ. היא בוודאי הטילה עליו אימה, או לפחות ניסתה להטיל עליו אימה, כדי להניע אותו לעשות מעשה (התנצלות בפני הליכודניקים כדבריה). לעניין זה יש חשיבות רבה לכך, שהגברת רגב הינה שרה בממשלה, היתה שרת התרבות והספורט, ויש לה מהלכים בקרב הגורמים המחליטים ו/או הממליצים בעניין זה.
"הגברת רגב עשתה שימוש לרעה בכוח המישרה שלה ובכוחה הפוליטי, זאת בניגוד לסעיף 280 לחוק העונשין. הגברת רגב היא עובדת ציבור, ומשרתה כשרה בממשלת מעניקה לה, לפחות לכאורה, כוח להשפיע בעניין מינוי מאמן נבחרת ישראל.
"במעשיה של הגברת רגב יש חומרה מיוחדת, בשל כך שהיא יודעת היטב, כפי שיודעים הכול, שאייל ברקוביץ מעוניין מאוד להיות מאמן נבחרת ישראל; והנושא אף עומד על הפרק בימים אלה. המעשה שעשתה גברת רגב, נועד לאיים על אייל ברקוביץ בעניין מאוד חשוב עבורו.
"...על כן, אבקשך להורות למשטרת ישראל לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד הגברת רגב. אני חייב לציין כי לתזמון, יש במקרה זה חשיבות עליונה. על הציבור לדעת, שכל מעשה פלילי חמור מסוג זה, שמבוצע על ידי כל אדם, על אחת וכמה על ידי שרה במדינת ישראל – יטופל באופן מיידי על ידי רשויות החוק. התמהמהות בטיפול בעניין תסכל את האפקטיביות של אכיפת החוק."
סוף ציטוט ממכתבו של עו"ד איתן פלג ליועץ המשפטי לממשלה.
וכך גם כתב ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, במאמר שפירסם בסוף שבוע זה (16.10.20) במוסף "סוף השבוע" של "מעריב" (ההדגשה הוספה – ג.מ.):
"...ההשתוללות של רגב ביום שישי שעבר שברה שיאים. הפעם זו לא היתה רק התוקפנות האלימה, אלא גם ניסיון סחיטה באיומים, תוך שימוש בכוח המשרה והתפקיד. זו עבירה פלילית, וזה לא ייפסק, אם זה לא יושתק."
במהלך השבוע האחרון, עיתונאים רבים נוספים (ובין היתר: בן כספית ממעריב, חגי עמית מהארץ, ועיתונאי הפלילים הוותיק בוקי נאה) הצטרפו גם הם לטענה, שהשתלחותה האלימה של רגב בברקוביץ עולה כדי עבירה פלילית של "סחיטה באיומים".
כך שכל שנותר כעת הוא לחכות ולהמתין (ומן הסתם, נדרש לסבלנות מרובה) להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, במכתב התלונה שהגיש עו"ד איתן פלג – בדרישה לפתוח מיידית בחקירת משטרה כנגד השרה רגב בגין עבירה של סחיטה ואיומים.
עו"ד גיא משיח
נסיה שפרן
מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
[המשך]
בתי הקברות של קובנה
בניגוד לבתי הקברות המרכזיים של וילנה, שנמחו מעל פני האדמה, בקובנה שרדו שני בתי קברות גדולים. בשלב זה של הנסיעה עדיין לא הגעתי לשום בית קברות יהודי בליטא. שנתיים קודם לכן ביקרתי בשני בתי קברות יהודיים בפולין: בעיירה בה נולד אבי ובעיירה סמוכה בה חיו קרובי משפחה. אלו היו בתי קברות של עיירות שדה, לא של עיר גדולה כמו קובנה. בתי הקברות ההם היו במצב די גרוע, בעיקר בעיירה של אבי סוֹקוֹלקָה, ולא היה שום סיכוי למצוא שם את קברו של סבי, שנפטר לפני החורבן. ביקרתי אז אמנם גם בבית הקברות של ביאליסטוק, בוודאי בית קברות מרכזי, אך חלק גדול מן המצבות שם שוקמו במהלך השנים. הכיתוב על הרבה מצבות נצבע בצבע מוזהב, צבע העומד טוב יותר מכל צבע אחר בפני פגעי הזמן, כפי שהסבירה לי אז לוצי ליסקובה, המארגנת מבצע שיקום מרשים בו משתתפים אנשים מכל רחבי העולם המגיעים מדי קיץ לצורך זה לביאליסטוק.
בית הקברות הישן של קובנה נמצא באזור זָליָקָלניס. בעברית: ההר הירוק. זהו האזור עליו כתבה לאה גולדברג את השיר "ההר הירוק". הוא הוקם ב-1861 ונסגר סופית ב-1952. הוא שרד ברובו את המלחמה וכיום הוא בית הקברות הכי ישן בקובנה. קדם לו בית קברות בסלובודקה, האזור בו התיישבו היהודים לראשונה, אך הוא לא שרד.
מצבו של בית הקברות במעלה ההר הירוק גרוע ביותר. אמנם הוא מוקף בגדר – מוטות ברזל מאונכים בין עמודי בטון כאשר במרכז כל קטע קבוע מגן דוד מברזל – אך לפי מה שקראתי הגדר וגם השער נפרצו פעמים רבות. בחוברת המיועדת לתיירים In my Pocket, חוברת קטנה שבאמת אפשר לשים בכיס המתפרסמת מדי חודש בערים רבות באירופה, מתואר בית הקברות הזה כך: "מקום פופולרי לטייל עם כלבים ולהשליך אשפה... נראה כמו לאחר רעידת אדמה." זהו אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים ביותר באירופה, יש בו כ-5,000 מצבות. כולם מודעים לחשיבותו, גם הליטאים. ב-2015 הודיעה עיריית קובנה שבית הקברות ישוקם. גם בקהילה היהודית הקטנה דנים בכך מזה שנים. "נעשים מאמצים ע"י מעט אנשים שאיכפת להם לשקם את המקום, אבל ההתקדמות איטית," כתוב באותה חוברת לתיירים.
סבתי נסיה נפטרה ב-4 באוקטובר 1933. סביר להניח שהיא קבורה כאן. לפני הנסיעה מצאתי אתר של בית הקברות הזה במרשתת. הקלדתי את שמה ואת שנת מותה וקיבלתי אפס תוצאות. אבל האם יש מישהו שבאמת יודע מי קבור כאן? יש מצבות שנותרו שלמות ואפילו קריאות, אבל יש המון מצבות שבורות, חלקן ממש מנופצות. מצבות רבות מושלכות על העשב וכמעט נבלעות בו. המון מצבות מכוסות באזוב ירוק והכיתוב שעליהן אפילו אינו נראה. המקום אכן נראה כאילו עברה עליו רעידת אדמה.
ובכל זאת נותרו במקום לא מעט מצבות זקופות, וגם אלה שנפלו הן לפעמים קריאות. ביניהן גם מצבות מן השנים הסמוכות לשנה בה סבתי נפטרה: רבקה גדליוביץ נפטרה ב-1930. הכיתוב היהודי המקובל מופיע על המצבה, אך תאריך מותה מופיע גם בליטאית; המצבה של הרב הגאון אליעזר ב'ר אברהם אליהו זאלצבערג היא משנת תרצ"ד. הכול בעברית; מצבה שבורה של מישהו ש"הרביץ תורה ברבים בישיבות סלאבאדקע וטעלז והעמיד תלמידים הרבה במשך ימי חייו" משנת תרצ"א. הכול בעברית, כמובן. כבר 3 מצבות משנות ה-30 המוקדמות. סבתי נפטרה ב-1933.
יש כמובן מצבות קדומות יותר: מצבה מרשימה בצורת עץ גדוע, כולה בעברית שהתקשיתי לפענח, רק שנת המוות, 1926, נותרה ברורה; "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו", בני זוג שנפטרו שניהם בחודש חשון תרס"ו; והמצבה שהכי נחרתה בזיכרון: "נהרג בביתו בן חמשים וארבע שנים מידי מרצחים מהרסי עולם בליל יום ד' שבט תרס"ו". 1906 היתה שנה בה נרצחו הרבה יהודים. זכרתי שבבית הקברות בביאליסטוק ראיתי אנדרטה לזכר הרוגי פוגרום שהתרחש באותה שנה.
היו גם מצבות עם כיתוב ברוסית, בליטאית, וראיתי אפילו מצבה עם כיתוב בגרמנית. בבית קברות כה גדול, בו יש כל כך הרבה מצבות שבורות, מנותצות ומכוסות אזוב, קשה כמובן לאמוד מהי השפה השכיחה ביותר, אך להרגשתי זו השפה העברית.
לא היו לי הרבה תקוות למצוא את קברה של סבתי, גם לא אחרי שמצאתי מצבות אחרות מן השנים הסמוכות לשנה בה נקברה. בית הקברות היה גדול מדי, הרוס מדי, הכיתוב על רוב המצבות היה דהוי מדי – שבועות יידרשו רק כדי להגיע אל כל מצבה ומצבה ולנסות לפענח מה כתוב עליה, אם כיתוב כלשהו נותר.
אך היה לי תצלום של הקבר. בין התמונות שהביאה אימי מליטא היתה גם תמונה אחת שלה עומדת ליד קבר סבתי. הראיתי את תצלום המצבה לכמה אנשים שפגשתי בליטא, שלחתי גם לארגון "מצבה" (אליו אחזור בהמשך), אך איש לא יכול היה לקבוע על פי צורת המצבה היכן היא נמצאת. אין שום תאריך על גב התמונה, אך ברור שהיא צולמה מתישהו בין אוקטובר 1933, אז סבתי נפטרה, לבין מארס 1936, אז יצאה אימי מקובנה בדרכה לא"י.
אימי עומדת ליד הקבר, ידה השמאלית מונחת ממש על המצבה, היא לובשת מעיל שחור, מעיל כבד עם צווארון פרווה, ומביטה קדימה, כנראה אל הצלם. על קו האופק נראית חורשת עצים לכל רוחב התמונה. ברקע, בין אימי לבין החורשה, נראות הרבה מצבות. רובן גבוהות, בולטות במיוחד המצבות עם לוחות הגרניט השחורים עליהם נראה הכיתוב הלבן. מצבה אחת ממש קרובה, ומבעד לזכוכית מגדלת אני מצליחה לזהות את הפ"נ ואת התנצב"ה, כנראה מדובר באישה בשם דינה ששם אביה היה מרדכי. שם המשפחה אולי מאנאי, מאנאו, או מאנאז. את התאריכים איני מסוגלת לפענח בכלל.
המצבה על קבר סבתי נמוכה מאוד לעומת המצבות הגבוהות ברקע, ובעיקר יחסית למצבת הגרניט השחורה מאחוריה. זהו בעיקרו משטח אבן לבן עליו מוצבת כיפה קטנה ועליה כיתוב. מזכירה קצת מצבות בבתי קברות במזרח התיכון. בצד האחורי של הכיפה יש לוח לבן, קצת יותר גבוה מן הכיפה עצמה. האם זו היתה מצבה זולה יותר מן המצבות הגבוהות הנראות ברקע? אולי כן. דודי וגם אימי היו עדיין בקיבוצי הכשרה וצריך היה לחסוך כסף להוצאות הנסיעה לא"י. הכיתוב על גבי הכיפה תמוה: אין פ"נ, אין תנצב"ה, אין תאריכים. כנראה הם מופיעים על הלוח הלבן מאחורי הכיפה, אבל את צידו האחורי של הלוח הזה אי אפשר לראות בתצלום. כל מה שכתוב הוא שמה של סבתי, באיות אידישאי מובהק, ושם אביה: "האשה נעסע / ראמאנאוו / ב'ר יהודה." יהודה היה שם אביה של סבתי, גיליתי לראשונה. סבא רבא שלי. אינני יודעת מתי נפטר, אבל הוא כבר לא היה בחיים כאשר דודי נולד. דוד יהודה, כפי שקראתי לו כל החיים, גם בבגרותי, נקרא על שמו. מבין המצבות לידן עברתי בבית הקברות הישן לא ראיתי שום מצבה דומה למצבה שהונחה על קברה של סבתי.
בית הקברות החדש נמצא באַלֶקסוֹט, לא רחוק מן המקום בו כתב אברהם מאפו את "אהבת ציון". סמוך לו בניין בית חרושת, שהיה בעבר מחנה צבאי. בין בית החרושת לבין בית הקברות עוברת מסילת ברזל, ובמקביל לה, בצד של בית הקברות, שביל הליכה מכוסה אספלט. המיקום הזה, ליד בית חרושת פעיל ומסילת ברזל, מעניק אולי הגנה מסוימת לבית הקברות. הגדר עשויה מוטות ברזל, ובשער הכניסה אני רואה את המילים המוכרות: ז'ידוּ קַפּינֶס. בית קברות יהודי. מילים שאשתמש בהן עוד הרבה בהמשך הנסיעה. בכניסה יש גם שלט עם ציור של כלב שחור בתוך עיגול אדום ועל הכלב מתוח קו אדום מלוכסן: הכניסה לכלבים אסורה. כנראה משום שבתי קברות יהודיים רבים באירופה הפכו למקום אליו לוקחים את הכלב לטיול.
זהו איננו למעשה בית קברות היסטורי במובן בו אנחנו מבינים "היסטורי" בחלק זה של העולם: הוא הוקם אחרי המלחמה. הוא ארוך וצר מאוד (40x250 מ'), מקביל למסילה, ויש בו כ-1,000 מצבות. זהו עדיין בית קברות פעיל והוא מתוחזק היטב.
על המצבות שילובי שפות שונים ומשונים: עברית, אידיש, רוסית, ליטאית – לפעמים כולן יחד על מצבה אחת. ב-1965 נקבר כאן חיים שלמה אראנאוויץ והכיתוב על מצבתו באידיש וברוסית. ב-1969 נקבר כאן גרגוריוס/צבי בגיל 20. החלק התחתון של המצבה הוא למעשה פסל, עם משקפיים אפילו, של הצעיר שאין לדעת כיצד נגדעו חייו. ב-1980 נקבר כאן עמנואל בר משה לעווין, ושמו בליטאית הוא כשמו של הפילוסוף הידוע: עמנואל לווינס. דוד קאגאן, בליטאית Dovyadas Kaganas, נקבר כאן ב-1979 בן 30 בלבד, ומצבתו העשויה מאבן גרניט שחורה גדועה מצד אחד. אין פנ ואין תנצבה (ויתור על הגרשיים שכיח למדי), אבל שמו כתוב באידיש ומעליו צילום של קלסתר פניו. את שמו של שכנו, שנקבר ב-1978 בן 81, איני יודעת לקרוא כי הוא כתוב באותיות קיריליות בלבד. גם צילום שלו מופיע על המצבה. צילומי הנפטרים נראים על חלק ניכר מן המצבות, ללא ספק השפעה של הסביבה הלא יהודית. ב-1969 נקברה כאן "אמנו היקרה חיה בת ר' זאב יוטאל נפטרה ביום ה' שבט תשכט", כל זה כתוב גם בליטאית, ולמעלה בין האות פ"א לבין האות נו"ן מופיע מגן דוד. סידור כזה של האותיות פ"נ מופיע על הרבה מצבות. ישן מעורב עם חדש, מצבות מסורתיות ולצידן מצבות "מודרניות" עם תמונת הנפטר, ערבוב של שפות, לפעמים בלי עברית או אידיש בכלל, אבל ברוב המצבות שראיתי – כמובן לא ראיתי את כולן – היה משהו בעברית או באידיש.
יש פה גם כמה קברים של אישים ידועים. הידוע ביותר הוא הרב יצחק אלחנן ספֶּקטוֹר, שהיה הרב הראשי של קובנה והלך לעולמו ב-1896 בגיל 80. בנו, ששימש אחריו ברבנות, קבור גם הוא כאן. אוהל הוקם מעל קברם בצורת מבנה קטן עשוי מאבנים בצבעים שונים: שחור, לבן, אפור, אדמדם. שער ברזל שבמרכזו מנורה מפורזלת חוסם את הכניסה. בפנים אפשר לראות שרידי נרות. כנראה פותחים את השער לביקורים מיוחדים. הרב אלחנן ספקטור, מגדולי הרבנים של ליטא, נקבר בבית הקברות הישן במעלה ההר הירוק. העבירו את קברו לכאן ב-1984, אולי לאחר שהבינו שבית הקברות הישן לא ישוקם. גם קברי רבנים אחרים הועתקו אל בית הקברות החדש.
סמוך לאוהל של הרב ספקטור הוקמה אנדרטת שיש גדולה לזכר נרצחי גטו קובנה. אפרם הועבר לכאן מבית הקברות בסלובודקה שכבר איננו קיים. ככל הידוע לי סבי, שהיה בגטו קובנה, לא זכה לקבורה. סבתי נסיה הלכה לעולמה כעשור קודם לכן. את קברה לא מצאתי וכנראה לעולם לא אמצא. אני מתנחמת בכך שהיא זכתה להגיע לקבר ישראל.
מפת הסבל היהודי
מפת הסבל היהודי בקובנה היא בלתי נגמרת. יש אנדרטה במוסך ליֶטוּקִיס שם נרצחו 52 יהודים לעיני המון גדול של סקרנים ליטאים. רצח טראומטי במיוחד מפני שאירע ימים ספורים בלבד לאחר הכיבוש הגרמני, לפני הקמת הגטו, לפני שהיה ברור מה קורה בכלל, והיה מלווה באכזריות נוראה: היהודים הוכו במוטות ברזל ולתוך פיותיהם תחבו צינורות לשטיפת מכוניות עד שנחנקו מזרימת המים. אינסוף סבל יהודי. ידעתי שאין בי כוחות להגיע אל כל מקומות הסבל ועלי להסתפק באחדים מהם.
הפוֹרט התשיעי הוא אתר הסבל הידוע ביותר בקובנה. בסוף המאה ה-19, כאשר ליטא היתה חלק מן האימפריה הרוסית, הוקמה בקובנה מערכת מצודות (פורטים) שנועדה להגן על העיר מפני פלישה גרמנית מן המערב. בתקופת ליטא העצמאית שימשו הפורטים כבתי סוהר.
הגרמנים הפכו את המקום לאתר הריגה המוני, כדוגמת פונאר בווילנה (כמאה אלף בני אדם) ובאבי יאר באוקראינה (כמאה אלף בני אדם). זה היה השלב הראשון של "הפתרון הסופי", בטרם הוקמו מחנות הריכוז והמשרפות. רוב הנרצחים היו יהודים, אך נרצחו גם צוענים, שבויים סובייטיים, ואפילו ליטאים שנחשדו בקומוניזם או בהתנגדות למשטר. בפורט התשיעי נרצחו עשרות אלפי בני אדם. לפי אומדן סובייטי 50,000 בני אדם, אך ישנם גם אומדנים אחרים. היהודים המקומיים הוצעדו למקום מגטו קובנה בין אוגוסט 1941 עד מארס 1944. גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצרפת הוצעדו מתחנת הרכבת אל אתר המוות הזה. הנרצחים הומתו ביריות על שפת בורות ענקיים דמויי תעלות שנחפרו בכפייה ע"י שבויי מלחמה רוסיים.
לאחר המלחמה הפכו הסובייטים את המקום לאתר הנצחה ל"קורבנות הפאשיזם בליטא", מבלי להזכיר שרוב הקורבנות היו יהודים. תרומתם העיקרית, נראה לי, היתה האנדרטה עצומת הממדים שהקימו שם. אנדרטת ברונזה בגובה 32 מ' הניצבת על גבעה הצופה על העיר. לאנדרטה 3 חלקים. לפי פירוש אחד החלק הנמוך מסמל את הקורבנות, חלק גבוה יותר, עדיין כפוף, מסמל את הגבורה (אולי לזכר 64 אסירים שהצליחו להימלט בליל חג המולד ורק 28 מהם הגיעו למקום סתר), ובחלק השלישי נראות דמויות זקופות של בני חורין. פרשנות אחרת: פנים אנושיות עולות בלהבות. אני עצמי לא פענחתי אף אחת מן הפרשנויות האלה, מה שלא הפחית בשום אופן מן ההתרשמות העזה שעוררה בי האנדרטה הבוטה, השתלטנית והבלתי נשכחת הזאת – אנדרטה כמו שרק הסובייטים ידעו לבנות.
עם חידוש עצמאותה של ליטא נפתחו במקום שני מוזיאונים: האחד מוקדש לטרגדיה של יהודי ליטא, והאחר מוקדש לסבלו של העם הליטאי תחת השלטון הסובייטי לפני המלחמה ואחריה. אין אולי מקום שמגלם את שני הנראטיבים השונים – זה היהודי וזה הליטאי – כמו הפורט התשיעי. כאשר השתלטו הסובייטים על ליטא ב-1940, הם פתחו בסידרה של גירושים והגליות. משפחות שלמות הוגלו לסיביר: בעלי רכוש שנחשבו ל"קפיטליסטים", יסודות לאומניים, ומי שנחשבו למתנגדי המשטר מסיבות אחרות. בין המגורשים היו גם יהודים, ובאופן יחסי למספרם באוכלוסייה אפילו יותר (0.9 אחוזים מן הליטאים לעומת 1.5 אחוזים מבין היהודים). גורשו בעלי רכוש, חרשתנים וסוחרים, פעילים ציוניים ומנהיגי ארגונים אחרים. את הפרט הזה הליטאים אינם נוטים להבליט. זה עלול לפגום במה שהפך שם לסבל מיתולוגי של העם הליטאי. הגירוש של המשפחות היהודיות לסיביר היה כרוך בסבל נורא ואיום, בדיוק כמו גירוש המשפחות הליטאיות, כמו כל גירוש. אך תוצאותיו היו שונות: לאחר המלחמה התברר שהיהודים שגורשו לסיביר ניצלו ברובם; אלמלא הגירוש היו ללא ספק נרצחים ע"י הגרמנים ועוזריהם המקומיים.
אצל הליטאים ההגליות לסיביר, לפני ואחרי המלחמה, הפכו לטראומה לאומית. בתחרות של "מי סבל יותר" אין אף פעם מנצחים. הסבתא שלהם לא נרצחה בפורט התשיעי. הסבתא שלהם סבלה ביוּרטָה (אוהל נוודים) בסיביר, ושום כאב שבעולם לא יוכל להשתוות לכאב של הסבתא שלך. חלק מהמדריכים במהלך הנסיעה סיפרו סיפורים אישיים על בני משפחתם שהוגלו לסיביר. כמעט תמיד היתה שם סבתא שסיפרה להם בילדותם על הסבל הנורא שעבר עליה בסיביר. איני מפקפקת לרגע בסבלה של הסבתא שגורשה לסיביר. אבל הם זכו להכיר את הסבתא שלהם. סבי נרצח, אולי בפורט התשיעי, לפני שזכיתי להיוולד. אני עדיין לגמרי בתחרות של "מי סבל יותר". גם אילו רציתי לא הייתי יכולה לצאת ממנה. משום כך לא יכולתי להביא את עצמי לבקר במוזיאון הסבל הליטאי.
יותר מכל מכעיסה ומקוממת הסמיכות בין שני המוזיאונים. החוברת של משרד התיירות מציגה זאת כך: "בשני המוזיאונים מוצגים הפשעים של הכיבוש הסובייטי והכיבוש הנאצי." זו המדיניות היום: היה כיבוש סובייטי והיה כיבוש נאצי. הליטאים יצרו למעשה נראטיב אלטרנטיבי: הג'נוסייד הכפול. הם מגדירים את פשעי הקומוניזם כרצח עם. פשעי הקומוניזם אכן היו חמורים, מעטים יערערו על כך כיום, אך אין להם בשום פנים ואופן מאפיינים של רצח עם. הסובייטים היגלו וגם רצחו ליטאים, אך מעולם לא הפגינו שום כוונה להשמיד באופן שיטתי את העם הליטאי. על התהום הזאת אי אפשר לגשר, והניסיונות המעטים שעשיתי לאורך הדרך להבהיר את ההבדל לא הובילו לשום מקום.
במוזיאון המוקדש לחורבן היהודי היינו היחידים, וכך היה לנו בעצם מדריך פרטי. ראינו את הפתח דרכו נמלטו 64 האסירים בליל חג המולד; צילומים רבים של גטו קובנה; לוח זיכרון שכולו בעברית עם תפילת קדיש על רקע מוזהב; תעודות כבוד מטעם "יד ושם" לחסידי אומות העולם. המוצג המרגש ביותר בעיני היתה כתובת בעברית (בעצם גם באידיש) על הקיר בכתב יד שהותיר אחד האסירים: נקמה.
המדריך, צעיר עם אנגלית מהוססת, נשמע בקי בחומר, אך לא הזכיר את העובדה שרוב הנרצחים בפורט התשיעי נורו ע"י ליטאים. כאשר העליתי עובדה זו הוא ניסה להשיב, אך האנגלית שלו לא היתה מספיק טובה לשם כך, ושפה משותפת אחרת לא היתה לנו. הנחתי לו, אפילו קצת ריחמתי עליו, ורק בסוף הסיור יעצתי לו לשפר את האנגלית שלו. להפתעתי אמר לי שהוא לומד עכשיו ספרדית, שפה שתתן לו יותר אפשרויות, שפה שיש בה גם פחות תחרות. איני יודעת כמה מבקרים מגיעים אל המוזיאון הזה, אבל אין לי ספק שלא קל להיות מדריך במוזיאון כזה, שהרי בוודאי אינני המבקרת היחידה המגיעה עם מטען משפחתי כבד.
כשיצאנו מן הפורט התשיעי עמדנו כמה דקות בחוץ ממתינים למונית "טקסיפַי" שתאסוף אותנו משם. נותרתי עם השאלה שאינה מניחה: האם סבי הגיע לכאן? האם מישהו מבני המשפחה האחרים הגיע לכאן? היש דרך לדעת זאת בכלל?
נסיה שפרן
המשך יבוא
בתי הקברות של קובנה
בניגוד לבתי הקברות המרכזיים של וילנה, שנמחו מעל פני האדמה, בקובנה שרדו שני בתי קברות גדולים. בשלב זה של הנסיעה עדיין לא הגעתי לשום בית קברות יהודי בליטא. שנתיים קודם לכן ביקרתי בשני בתי קברות יהודיים בפולין: בעיירה בה נולד אבי ובעיירה סמוכה בה חיו קרובי משפחה. אלו היו בתי קברות של עיירות שדה, לא של עיר גדולה כמו קובנה. בתי הקברות ההם היו במצב די גרוע, בעיקר בעיירה של אבי סוֹקוֹלקָה, ולא היה שום סיכוי למצוא שם את קברו של סבי, שנפטר לפני החורבן. ביקרתי אז אמנם גם בבית הקברות של ביאליסטוק, בוודאי בית קברות מרכזי, אך חלק גדול מן המצבות שם שוקמו במהלך השנים. הכיתוב על הרבה מצבות נצבע בצבע מוזהב, צבע העומד טוב יותר מכל צבע אחר בפני פגעי הזמן, כפי שהסבירה לי אז לוצי ליסקובה, המארגנת מבצע שיקום מרשים בו משתתפים אנשים מכל רחבי העולם המגיעים מדי קיץ לצורך זה לביאליסטוק.
בית הקברות הישן של קובנה נמצא באזור זָליָקָלניס. בעברית: ההר הירוק. זהו האזור עליו כתבה לאה גולדברג את השיר "ההר הירוק". הוא הוקם ב-1861 ונסגר סופית ב-1952. הוא שרד ברובו את המלחמה וכיום הוא בית הקברות הכי ישן בקובנה. קדם לו בית קברות בסלובודקה, האזור בו התיישבו היהודים לראשונה, אך הוא לא שרד.
מצבו של בית הקברות במעלה ההר הירוק גרוע ביותר. אמנם הוא מוקף בגדר – מוטות ברזל מאונכים בין עמודי בטון כאשר במרכז כל קטע קבוע מגן דוד מברזל – אך לפי מה שקראתי הגדר וגם השער נפרצו פעמים רבות. בחוברת המיועדת לתיירים In my Pocket, חוברת קטנה שבאמת אפשר לשים בכיס המתפרסמת מדי חודש בערים רבות באירופה, מתואר בית הקברות הזה כך: "מקום פופולרי לטייל עם כלבים ולהשליך אשפה... נראה כמו לאחר רעידת אדמה." זהו אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים ביותר באירופה, יש בו כ-5,000 מצבות. כולם מודעים לחשיבותו, גם הליטאים. ב-2015 הודיעה עיריית קובנה שבית הקברות ישוקם. גם בקהילה היהודית הקטנה דנים בכך מזה שנים. "נעשים מאמצים ע"י מעט אנשים שאיכפת להם לשקם את המקום, אבל ההתקדמות איטית," כתוב באותה חוברת לתיירים.
סבתי נסיה נפטרה ב-4 באוקטובר 1933. סביר להניח שהיא קבורה כאן. לפני הנסיעה מצאתי אתר של בית הקברות הזה במרשתת. הקלדתי את שמה ואת שנת מותה וקיבלתי אפס תוצאות. אבל האם יש מישהו שבאמת יודע מי קבור כאן? יש מצבות שנותרו שלמות ואפילו קריאות, אבל יש המון מצבות שבורות, חלקן ממש מנופצות. מצבות רבות מושלכות על העשב וכמעט נבלעות בו. המון מצבות מכוסות באזוב ירוק והכיתוב שעליהן אפילו אינו נראה. המקום אכן נראה כאילו עברה עליו רעידת אדמה.
ובכל זאת נותרו במקום לא מעט מצבות זקופות, וגם אלה שנפלו הן לפעמים קריאות. ביניהן גם מצבות מן השנים הסמוכות לשנה בה סבתי נפטרה: רבקה גדליוביץ נפטרה ב-1930. הכיתוב היהודי המקובל מופיע על המצבה, אך תאריך מותה מופיע גם בליטאית; המצבה של הרב הגאון אליעזר ב'ר אברהם אליהו זאלצבערג היא משנת תרצ"ד. הכול בעברית; מצבה שבורה של מישהו ש"הרביץ תורה ברבים בישיבות סלאבאדקע וטעלז והעמיד תלמידים הרבה במשך ימי חייו" משנת תרצ"א. הכול בעברית, כמובן. כבר 3 מצבות משנות ה-30 המוקדמות. סבתי נפטרה ב-1933.
יש כמובן מצבות קדומות יותר: מצבה מרשימה בצורת עץ גדוע, כולה בעברית שהתקשיתי לפענח, רק שנת המוות, 1926, נותרה ברורה; "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו", בני זוג שנפטרו שניהם בחודש חשון תרס"ו; והמצבה שהכי נחרתה בזיכרון: "נהרג בביתו בן חמשים וארבע שנים מידי מרצחים מהרסי עולם בליל יום ד' שבט תרס"ו". 1906 היתה שנה בה נרצחו הרבה יהודים. זכרתי שבבית הקברות בביאליסטוק ראיתי אנדרטה לזכר הרוגי פוגרום שהתרחש באותה שנה.
היו גם מצבות עם כיתוב ברוסית, בליטאית, וראיתי אפילו מצבה עם כיתוב בגרמנית. בבית קברות כה גדול, בו יש כל כך הרבה מצבות שבורות, מנותצות ומכוסות אזוב, קשה כמובן לאמוד מהי השפה השכיחה ביותר, אך להרגשתי זו השפה העברית.
לא היו לי הרבה תקוות למצוא את קברה של סבתי, גם לא אחרי שמצאתי מצבות אחרות מן השנים הסמוכות לשנה בה נקברה. בית הקברות היה גדול מדי, הרוס מדי, הכיתוב על רוב המצבות היה דהוי מדי – שבועות יידרשו רק כדי להגיע אל כל מצבה ומצבה ולנסות לפענח מה כתוב עליה, אם כיתוב כלשהו נותר.
אך היה לי תצלום של הקבר. בין התמונות שהביאה אימי מליטא היתה גם תמונה אחת שלה עומדת ליד קבר סבתי. הראיתי את תצלום המצבה לכמה אנשים שפגשתי בליטא, שלחתי גם לארגון "מצבה" (אליו אחזור בהמשך), אך איש לא יכול היה לקבוע על פי צורת המצבה היכן היא נמצאת. אין שום תאריך על גב התמונה, אך ברור שהיא צולמה מתישהו בין אוקטובר 1933, אז סבתי נפטרה, לבין מארס 1936, אז יצאה אימי מקובנה בדרכה לא"י.
אימי עומדת ליד הקבר, ידה השמאלית מונחת ממש על המצבה, היא לובשת מעיל שחור, מעיל כבד עם צווארון פרווה, ומביטה קדימה, כנראה אל הצלם. על קו האופק נראית חורשת עצים לכל רוחב התמונה. ברקע, בין אימי לבין החורשה, נראות הרבה מצבות. רובן גבוהות, בולטות במיוחד המצבות עם לוחות הגרניט השחורים עליהם נראה הכיתוב הלבן. מצבה אחת ממש קרובה, ומבעד לזכוכית מגדלת אני מצליחה לזהות את הפ"נ ואת התנצב"ה, כנראה מדובר באישה בשם דינה ששם אביה היה מרדכי. שם המשפחה אולי מאנאי, מאנאו, או מאנאז. את התאריכים איני מסוגלת לפענח בכלל.
המצבה על קבר סבתי נמוכה מאוד לעומת המצבות הגבוהות ברקע, ובעיקר יחסית למצבת הגרניט השחורה מאחוריה. זהו בעיקרו משטח אבן לבן עליו מוצבת כיפה קטנה ועליה כיתוב. מזכירה קצת מצבות בבתי קברות במזרח התיכון. בצד האחורי של הכיפה יש לוח לבן, קצת יותר גבוה מן הכיפה עצמה. האם זו היתה מצבה זולה יותר מן המצבות הגבוהות הנראות ברקע? אולי כן. דודי וגם אימי היו עדיין בקיבוצי הכשרה וצריך היה לחסוך כסף להוצאות הנסיעה לא"י. הכיתוב על גבי הכיפה תמוה: אין פ"נ, אין תנצב"ה, אין תאריכים. כנראה הם מופיעים על הלוח הלבן מאחורי הכיפה, אבל את צידו האחורי של הלוח הזה אי אפשר לראות בתצלום. כל מה שכתוב הוא שמה של סבתי, באיות אידישאי מובהק, ושם אביה: "האשה נעסע / ראמאנאוו / ב'ר יהודה." יהודה היה שם אביה של סבתי, גיליתי לראשונה. סבא רבא שלי. אינני יודעת מתי נפטר, אבל הוא כבר לא היה בחיים כאשר דודי נולד. דוד יהודה, כפי שקראתי לו כל החיים, גם בבגרותי, נקרא על שמו. מבין המצבות לידן עברתי בבית הקברות הישן לא ראיתי שום מצבה דומה למצבה שהונחה על קברה של סבתי.
בית הקברות החדש נמצא באַלֶקסוֹט, לא רחוק מן המקום בו כתב אברהם מאפו את "אהבת ציון". סמוך לו בניין בית חרושת, שהיה בעבר מחנה צבאי. בין בית החרושת לבין בית הקברות עוברת מסילת ברזל, ובמקביל לה, בצד של בית הקברות, שביל הליכה מכוסה אספלט. המיקום הזה, ליד בית חרושת פעיל ומסילת ברזל, מעניק אולי הגנה מסוימת לבית הקברות. הגדר עשויה מוטות ברזל, ובשער הכניסה אני רואה את המילים המוכרות: ז'ידוּ קַפּינֶס. בית קברות יהודי. מילים שאשתמש בהן עוד הרבה בהמשך הנסיעה. בכניסה יש גם שלט עם ציור של כלב שחור בתוך עיגול אדום ועל הכלב מתוח קו אדום מלוכסן: הכניסה לכלבים אסורה. כנראה משום שבתי קברות יהודיים רבים באירופה הפכו למקום אליו לוקחים את הכלב לטיול.
זהו איננו למעשה בית קברות היסטורי במובן בו אנחנו מבינים "היסטורי" בחלק זה של העולם: הוא הוקם אחרי המלחמה. הוא ארוך וצר מאוד (40x250 מ'), מקביל למסילה, ויש בו כ-1,000 מצבות. זהו עדיין בית קברות פעיל והוא מתוחזק היטב.
על המצבות שילובי שפות שונים ומשונים: עברית, אידיש, רוסית, ליטאית – לפעמים כולן יחד על מצבה אחת. ב-1965 נקבר כאן חיים שלמה אראנאוויץ והכיתוב על מצבתו באידיש וברוסית. ב-1969 נקבר כאן גרגוריוס/צבי בגיל 20. החלק התחתון של המצבה הוא למעשה פסל, עם משקפיים אפילו, של הצעיר שאין לדעת כיצד נגדעו חייו. ב-1980 נקבר כאן עמנואל בר משה לעווין, ושמו בליטאית הוא כשמו של הפילוסוף הידוע: עמנואל לווינס. דוד קאגאן, בליטאית Dovyadas Kaganas, נקבר כאן ב-1979 בן 30 בלבד, ומצבתו העשויה מאבן גרניט שחורה גדועה מצד אחד. אין פנ ואין תנצבה (ויתור על הגרשיים שכיח למדי), אבל שמו כתוב באידיש ומעליו צילום של קלסתר פניו. את שמו של שכנו, שנקבר ב-1978 בן 81, איני יודעת לקרוא כי הוא כתוב באותיות קיריליות בלבד. גם צילום שלו מופיע על המצבה. צילומי הנפטרים נראים על חלק ניכר מן המצבות, ללא ספק השפעה של הסביבה הלא יהודית. ב-1969 נקברה כאן "אמנו היקרה חיה בת ר' זאב יוטאל נפטרה ביום ה' שבט תשכט", כל זה כתוב גם בליטאית, ולמעלה בין האות פ"א לבין האות נו"ן מופיע מגן דוד. סידור כזה של האותיות פ"נ מופיע על הרבה מצבות. ישן מעורב עם חדש, מצבות מסורתיות ולצידן מצבות "מודרניות" עם תמונת הנפטר, ערבוב של שפות, לפעמים בלי עברית או אידיש בכלל, אבל ברוב המצבות שראיתי – כמובן לא ראיתי את כולן – היה משהו בעברית או באידיש.
יש פה גם כמה קברים של אישים ידועים. הידוע ביותר הוא הרב יצחק אלחנן ספֶּקטוֹר, שהיה הרב הראשי של קובנה והלך לעולמו ב-1896 בגיל 80. בנו, ששימש אחריו ברבנות, קבור גם הוא כאן. אוהל הוקם מעל קברם בצורת מבנה קטן עשוי מאבנים בצבעים שונים: שחור, לבן, אפור, אדמדם. שער ברזל שבמרכזו מנורה מפורזלת חוסם את הכניסה. בפנים אפשר לראות שרידי נרות. כנראה פותחים את השער לביקורים מיוחדים. הרב אלחנן ספקטור, מגדולי הרבנים של ליטא, נקבר בבית הקברות הישן במעלה ההר הירוק. העבירו את קברו לכאן ב-1984, אולי לאחר שהבינו שבית הקברות הישן לא ישוקם. גם קברי רבנים אחרים הועתקו אל בית הקברות החדש.
סמוך לאוהל של הרב ספקטור הוקמה אנדרטת שיש גדולה לזכר נרצחי גטו קובנה. אפרם הועבר לכאן מבית הקברות בסלובודקה שכבר איננו קיים. ככל הידוע לי סבי, שהיה בגטו קובנה, לא זכה לקבורה. סבתי נסיה הלכה לעולמה כעשור קודם לכן. את קברה לא מצאתי וכנראה לעולם לא אמצא. אני מתנחמת בכך שהיא זכתה להגיע לקבר ישראל.
מפת הסבל היהודי
מפת הסבל היהודי בקובנה היא בלתי נגמרת. יש אנדרטה במוסך ליֶטוּקִיס שם נרצחו 52 יהודים לעיני המון גדול של סקרנים ליטאים. רצח טראומטי במיוחד מפני שאירע ימים ספורים בלבד לאחר הכיבוש הגרמני, לפני הקמת הגטו, לפני שהיה ברור מה קורה בכלל, והיה מלווה באכזריות נוראה: היהודים הוכו במוטות ברזל ולתוך פיותיהם תחבו צינורות לשטיפת מכוניות עד שנחנקו מזרימת המים. אינסוף סבל יהודי. ידעתי שאין בי כוחות להגיע אל כל מקומות הסבל ועלי להסתפק באחדים מהם.
הפוֹרט התשיעי הוא אתר הסבל הידוע ביותר בקובנה. בסוף המאה ה-19, כאשר ליטא היתה חלק מן האימפריה הרוסית, הוקמה בקובנה מערכת מצודות (פורטים) שנועדה להגן על העיר מפני פלישה גרמנית מן המערב. בתקופת ליטא העצמאית שימשו הפורטים כבתי סוהר.
הגרמנים הפכו את המקום לאתר הריגה המוני, כדוגמת פונאר בווילנה (כמאה אלף בני אדם) ובאבי יאר באוקראינה (כמאה אלף בני אדם). זה היה השלב הראשון של "הפתרון הסופי", בטרם הוקמו מחנות הריכוז והמשרפות. רוב הנרצחים היו יהודים, אך נרצחו גם צוענים, שבויים סובייטיים, ואפילו ליטאים שנחשדו בקומוניזם או בהתנגדות למשטר. בפורט התשיעי נרצחו עשרות אלפי בני אדם. לפי אומדן סובייטי 50,000 בני אדם, אך ישנם גם אומדנים אחרים. היהודים המקומיים הוצעדו למקום מגטו קובנה בין אוגוסט 1941 עד מארס 1944. גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצרפת הוצעדו מתחנת הרכבת אל אתר המוות הזה. הנרצחים הומתו ביריות על שפת בורות ענקיים דמויי תעלות שנחפרו בכפייה ע"י שבויי מלחמה רוסיים.
לאחר המלחמה הפכו הסובייטים את המקום לאתר הנצחה ל"קורבנות הפאשיזם בליטא", מבלי להזכיר שרוב הקורבנות היו יהודים. תרומתם העיקרית, נראה לי, היתה האנדרטה עצומת הממדים שהקימו שם. אנדרטת ברונזה בגובה 32 מ' הניצבת על גבעה הצופה על העיר. לאנדרטה 3 חלקים. לפי פירוש אחד החלק הנמוך מסמל את הקורבנות, חלק גבוה יותר, עדיין כפוף, מסמל את הגבורה (אולי לזכר 64 אסירים שהצליחו להימלט בליל חג המולד ורק 28 מהם הגיעו למקום סתר), ובחלק השלישי נראות דמויות זקופות של בני חורין. פרשנות אחרת: פנים אנושיות עולות בלהבות. אני עצמי לא פענחתי אף אחת מן הפרשנויות האלה, מה שלא הפחית בשום אופן מן ההתרשמות העזה שעוררה בי האנדרטה הבוטה, השתלטנית והבלתי נשכחת הזאת – אנדרטה כמו שרק הסובייטים ידעו לבנות.
עם חידוש עצמאותה של ליטא נפתחו במקום שני מוזיאונים: האחד מוקדש לטרגדיה של יהודי ליטא, והאחר מוקדש לסבלו של העם הליטאי תחת השלטון הסובייטי לפני המלחמה ואחריה. אין אולי מקום שמגלם את שני הנראטיבים השונים – זה היהודי וזה הליטאי – כמו הפורט התשיעי. כאשר השתלטו הסובייטים על ליטא ב-1940, הם פתחו בסידרה של גירושים והגליות. משפחות שלמות הוגלו לסיביר: בעלי רכוש שנחשבו ל"קפיטליסטים", יסודות לאומניים, ומי שנחשבו למתנגדי המשטר מסיבות אחרות. בין המגורשים היו גם יהודים, ובאופן יחסי למספרם באוכלוסייה אפילו יותר (0.9 אחוזים מן הליטאים לעומת 1.5 אחוזים מבין היהודים). גורשו בעלי רכוש, חרשתנים וסוחרים, פעילים ציוניים ומנהיגי ארגונים אחרים. את הפרט הזה הליטאים אינם נוטים להבליט. זה עלול לפגום במה שהפך שם לסבל מיתולוגי של העם הליטאי. הגירוש של המשפחות היהודיות לסיביר היה כרוך בסבל נורא ואיום, בדיוק כמו גירוש המשפחות הליטאיות, כמו כל גירוש. אך תוצאותיו היו שונות: לאחר המלחמה התברר שהיהודים שגורשו לסיביר ניצלו ברובם; אלמלא הגירוש היו ללא ספק נרצחים ע"י הגרמנים ועוזריהם המקומיים.
אצל הליטאים ההגליות לסיביר, לפני ואחרי המלחמה, הפכו לטראומה לאומית. בתחרות של "מי סבל יותר" אין אף פעם מנצחים. הסבתא שלהם לא נרצחה בפורט התשיעי. הסבתא שלהם סבלה ביוּרטָה (אוהל נוודים) בסיביר, ושום כאב שבעולם לא יוכל להשתוות לכאב של הסבתא שלך. חלק מהמדריכים במהלך הנסיעה סיפרו סיפורים אישיים על בני משפחתם שהוגלו לסיביר. כמעט תמיד היתה שם סבתא שסיפרה להם בילדותם על הסבל הנורא שעבר עליה בסיביר. איני מפקפקת לרגע בסבלה של הסבתא שגורשה לסיביר. אבל הם זכו להכיר את הסבתא שלהם. סבי נרצח, אולי בפורט התשיעי, לפני שזכיתי להיוולד. אני עדיין לגמרי בתחרות של "מי סבל יותר". גם אילו רציתי לא הייתי יכולה לצאת ממנה. משום כך לא יכולתי להביא את עצמי לבקר במוזיאון הסבל הליטאי.
יותר מכל מכעיסה ומקוממת הסמיכות בין שני המוזיאונים. החוברת של משרד התיירות מציגה זאת כך: "בשני המוזיאונים מוצגים הפשעים של הכיבוש הסובייטי והכיבוש הנאצי." זו המדיניות היום: היה כיבוש סובייטי והיה כיבוש נאצי. הליטאים יצרו למעשה נראטיב אלטרנטיבי: הג'נוסייד הכפול. הם מגדירים את פשעי הקומוניזם כרצח עם. פשעי הקומוניזם אכן היו חמורים, מעטים יערערו על כך כיום, אך אין להם בשום פנים ואופן מאפיינים של רצח עם. הסובייטים היגלו וגם רצחו ליטאים, אך מעולם לא הפגינו שום כוונה להשמיד באופן שיטתי את העם הליטאי. על התהום הזאת אי אפשר לגשר, והניסיונות המעטים שעשיתי לאורך הדרך להבהיר את ההבדל לא הובילו לשום מקום.
במוזיאון המוקדש לחורבן היהודי היינו היחידים, וכך היה לנו בעצם מדריך פרטי. ראינו את הפתח דרכו נמלטו 64 האסירים בליל חג המולד; צילומים רבים של גטו קובנה; לוח זיכרון שכולו בעברית עם תפילת קדיש על רקע מוזהב; תעודות כבוד מטעם "יד ושם" לחסידי אומות העולם. המוצג המרגש ביותר בעיני היתה כתובת בעברית (בעצם גם באידיש) על הקיר בכתב יד שהותיר אחד האסירים: נקמה.
המדריך, צעיר עם אנגלית מהוססת, נשמע בקי בחומר, אך לא הזכיר את העובדה שרוב הנרצחים בפורט התשיעי נורו ע"י ליטאים. כאשר העליתי עובדה זו הוא ניסה להשיב, אך האנגלית שלו לא היתה מספיק טובה לשם כך, ושפה משותפת אחרת לא היתה לנו. הנחתי לו, אפילו קצת ריחמתי עליו, ורק בסוף הסיור יעצתי לו לשפר את האנגלית שלו. להפתעתי אמר לי שהוא לומד עכשיו ספרדית, שפה שתתן לו יותר אפשרויות, שפה שיש בה גם פחות תחרות. איני יודעת כמה מבקרים מגיעים אל המוזיאון הזה, אבל אין לי ספק שלא קל להיות מדריך במוזיאון כזה, שהרי בוודאי אינני המבקרת היחידה המגיעה עם מטען משפחתי כבד.
כשיצאנו מן הפורט התשיעי עמדנו כמה דקות בחוץ ממתינים למונית "טקסיפַי" שתאסוף אותנו משם. נותרתי עם השאלה שאינה מניחה: האם סבי הגיע לכאן? האם מישהו מבני המשפחה האחרים הגיע לכאן? היש דרך לדעת זאת בכלל?
נסיה שפרן
המשך יבוא
אסתר ראב
פתן זקן במתבן
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
שלושה גברים ערבים ענקיים, שעירים, מזיעים, מכוסי-אבק, עומדים ליד מקצצת השחת, אחד תולש את השחת מן העיסה, שני מכניס אותה למעין שוקת של עץ שלפניה גלגל בעל שני סכינים אלכסוניים מבהיקים וחדים, וערבי שלישי מסובב את הגלגל, והשחת יוצאת מתחת הסכינים קצוצה, ומעין תערובת ירקרקת הנופלת ארצה ומהווה ערימה – ערבי טוען את הקציץ הזה לתוך סלים, ניגש לעליית הרפת – ושם למעלה, מתחת לגג, גלגל וחבלים עבים – הסל נקשר לחבל – וערבי עומד למעלה בפתח, מושך את החבל הנע על הגלגל עד שהסל מגיע לידיו – שם הוא הופך אותו לתוך העלייה המוכנה לכך.
ילדה בת שמונה משרכת דרכה מן הבית למתבן, וכשהיא מגיעה ליד המקצצה ואנשיה היא מתחילה לרוץ, כי היא פוחדת מאנשי המקצצה – הם שחורים, מכוסי אבק, פניהם מכוסים באבק ורק העיניים מציצות מוזרות מתוך פנים אלה – היא עוברת אותם במרוצה והם פורצים בצחוק – הם יודעים שהם מבהילים אותה –
*
נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902. זהו דף התחלה לסיפור שבכותרתו נרשם: "'חוה' בת שמונה, ופתן זקן במתבן", ולמרבה הצער אין לו המשך. ניראה שהיה אמור לתאר חוויית ילדות של אסתר בת השמונה מול פתן זקן במתבן, בעליית-הגג של הרפת. לא מצאתי בזיכרונותיה, בסיפוריה ובראיונות עימה – זכר למאורע כזה.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בעקבות השיר שפירסמת מדודתך אסתר, אודיע לך, שלפני 5-6 שנים פניתי לעירית פ"ת בשאלה: למה אין בעיר זו רחוב בשם "אקליפטוס"? ההיסטוריה של עץ זה בכיבוש השממה והביצות ידוע. עד היום לא קיבלתי תשובה.
אולי אתה יודע למה?
ד"ש חמה ובריאות,
יצחק רפאל דויטש
עדיין בגלות טורונטו
אהוד: פתח-תקווה כמעט שאינה זוכרת את עברה. אין בה עד היום רחוב על שם אסתר ראב, רק רחוב בשם "שירת אסתר", וכן אין בה רחוב על שם סבי יהודה ראב, חופר בארה הראשונה, חורש התלם הראשון בשדותיה ושומרה הראשון. אז מה אתה מתפלא? בספריי וב"חדשות בן עזר" יש על פתח-תקווה יותר מאשר עליה בעיר עצמה.
* הערה לאורי הייטנר: ממשלת רבין נפלה על טקס ערב שבת על הגעת מטוסי F16 ולא הפיל הלבן F15.
אורי שמש
רעננה
* אהוד שלום, בגיליונך האחרון פירסמת מודעה בזו הלשון: "שיירת 'הצוללות' המטומטמת הנוסעת להפגין נגד נתניהו שואלת: מדוע בכלל אנחנו צריכים עוד צוללת? הנבערים האלה הרי מופקדים על ביטחון ישראל!"
אכן "הנבערים האלה" כלשונך הבוטה, אינם מופקדים על ביטחון ישראל, אך הם בהחלט כשירים למסור את חייהם למענה...
בצער ובכאב עליי לציין, כי באותה "שיירת הצוללות המטומטמת", השתתפו שניים שהם יקרים לי במיוחד. האחד, קצין קרבי בוגר גדס"ר צנחנים, והשני, בעל צל"ש על מעשה הקרבה בשדה הקרב...
אני מקווה ומאמין שתהיה בך ההגינות לפרסם גם את דבריי אלה, ויותר מכך, שתהיה בך התבונה להתפכח מעיוורונך ומשיכרונך...
בברכה,
שוקי בן עמי
ירושלים
אהוד: איני חוזר בי מאף מילה מדבריי. אני מניח שבטהראן מוכת הקורונה מתנחמים כיום בכך שבישראל מתקיפים את ראש הממשלה על רכישת צוללת נוספת, כי מבחינת האיראנים, ומבחינת מומחי הביטחון מטעם האספסוף המפגין נגדו – יותר טוב שראש הממשלה לא היה מחליט על רכישתה, ושתהיינה לנו פחות צוללות!
אגב, אם איני טועה, אפילו היועץ המשפטי החליט שאין טעם להגיש בנושא המניות והצוללות תביעה נגד ראש הממשלה, כי לא ניתן להוכיח את האישומים נגדו – אבל מה זה משנה לגבי "שיירת 'הצוללות' המטומטמת"! – הם הרי תמיד צודקים – "רק לא ביבי!"
* "ככל שאני יכול להעיד, התהליכים לשמירת עוצמתו של צי הצוללות למשך תקופה ארוכה היו נכונים מכל בחינה מקצועית." [יעקב עמידרור: "האמת על הצוללות". "הארץ" באינטרנט. 18.10]. אלוף במיל' עמידרור היה ראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2011-2013. כיום הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. מאמרו מגבה במאה אחוז את החלטותיהם של נתניהו ומערכת הביטחון בקשר לרכישת צוללות מגרמניה.
* יצחק גנוז: "חדשות בן עזר" משקפות נאמנה את תוכנה והמייתה של תקופתנו על כל גווניה, היהודית, החברתית, ההיסטורית והספרותית גם יחד.
* ציטוט: זוועות המדינה האירו-מוסלמית צרפתיסטן – האיסלמיסטים מחסלים את הפרוגרסיבים: מורה בבית ספר תיכון בצפון פריז הציג בפני התלמידים את הקריקטורות של מוחמד, במסגרת שיעור על חופש הביטוי.
כמקובל אצל פרוגרסיבים, הילד המוסלמי הלשין על המורה לאבא שלו, זה הגיע היום (16.10) לבית הספר, יום שישי כמובן, המתין למורהה החצוף, ובקריאות "אללה אכבר" תפס אותו וערף את ראשו באמצע הרחוב.
המשטרה הגיעה, והשוטרים ירו במוסלמי כורת הראש למוות, בעצם הוציאו אותו להורג (תמונה) בלי שיסכן אותם. ואלה הטיפו לנו פעם מוסר? מה ההבדל בין רצח לרצח?
הפרוגרסיבים, שתומכים באיסלמיסטים בישראל, באירופה ובצרפת, אינם מבינים שאחרי שאותם איסלמיסטים יצברו כוח, הם יחסלו את הפרוגרסיבים ראשונים, כי הם בזים להם.
יהודים אומללים בצרפתיסטן, אתם עוד שם?? עם קשה עורף, הם יגיעו גם אליכם, והמשטרה לא תעשה דבר.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 16.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
אהוד: לפי מה שפורסם בתקשורת, הרוצח היה מוסלמי צ'צ'ני בן 18 – ולא אב לבן שלמד אצל אותו מורה, שראשו נערף.
* ציטוט: אנו טוענים כבר זמן רב, שביידן הוא הפוליטיקאי המושחת ביותר בארצות הברית, ויש שפע של הוכחות לכך. עכשיו ה"ניו יורק פוסט" חושף, על פי מיילים שהגיעו אליו, עוד על השחיתות הקשה.
בנו של ביידן, האנטר, הוא איש קש, אליו הזרימו ממשלות זרות מיליארדי דולרים, כך היה עם סין ואוקראינה. ביידן האב טען שאין לו קשר עם עסקי בנו, שהוא, אגב, חסר כישורים לחלוטין, סוג של אפס, המכור לקוקאין וליצאניות. אלא שדרך הבן הממשלות האלה הגיעו לסגן הנשיא ביידן.
מיילים שהגיעו ל"ניו יורק פוסט" מראים כיצד בכיר בחברת האנרגיה האוקראינית הענקית "בריסמה", ששילמה להאנטר, מודה לו על שסייע לערוך פגישה עם אביו, שהיה אז סגן הנשיא. היה זה בתקופה שבאוקראינה פעל חוקר מיוחד, לחקירת השחיתות של העסקת האנטר. במילים אחרות, שוחד ברור. ביידן עצמו טען שלא היה לו שום קשר ל"בריסמה".
ביידן הטיפש הפליל בעצמו את עצמו. במו פיו הוא מתגאה כיצד הודיע לממשלת אוקראינה, שאם לא תפסיק את חקירת התובע המיוחד, לחקירת חברת "בריסמה", הוא ימנע סיוע חוץ אמריקני לאוקראינה, בסך מיליארד דולר. "ומה אתם חושבים קרה?" התבדח ביידן, "הם פיטרו את הב-ז."
הנה הווידאו [סרטון]. בארה"ב אסור להציגו ב"תקשורת" המימסדית.
תרגום דבריו של ביידן [בסרטון]: "(אמרתי לאוקראינים) אני נותן לכם שש שעות, ואם לא תפטרו את התובע, לא תקבלו את הכסף (סיוע החוץ). האוקראינים אמרו לי: 'אין לך סמכות לכך, רק לנשיא, שאישר.' אומר להם ביידן: 'בבקשה, תתקשרו לאובמה.' (מגחך). ונחשו מה? הם פיטרו את הב-ז, ושמו במקומו מישהו רציני יותר." (לוחץ על זרוע האורח שלידו, בקריצה).
ניצחון של ביידן המושחת הוא הפיכת הבית הלבן למרכז של מאפיה, לכל המרבה במחיר, בהשתתפות ביידן, בנו, וכן אחיו ואחותו של ביידן, שהם חלק מהכנופייה.
"התקשורת" האמריקנית מבינה את גודל השחיתות, ולכן מסתירה את הפרשה הזו. היא מסרבת להתייחס לכך.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?
אהוד: יש לי הרגשה שהפרשה הזו תכריע את הכף בבחירות – נגד ביידן, ולטובת טרמאפ!
* אהוד: אנחנו חיים כבר כמה חודשים בצל מגיפת הקורונה, עם הסגרים וההגבלות. עם זאת, מתכונת המכתב העיתי פעמיים-בשבוע שיצרנו ב-2005, "חדשות בן עזר" – לא רק שלא ניזוקה בגלל המצב אלא שכאילו נוצרה למגבלותיו. יותר ויותר קוראים מצטרפים. יותר ויותר קוראים כותבים, כאילו אין כבר במות אחרות בארץ, ואנחנו נאלצים כל הזמן לשמור על היקפים סבירים של כל גיליון, ולא פעם לדחות לגיליון הבא חומר שקיבלנו לפרסום. היכולת שלנו לתת במה לכותבים כה רבים משמשת אולי גם להם עידוד ודחף להמשיך לכתוב וליצור ולחוש שאכן יש כמעט מיד קהל סקרן של אלפים שמקבל את דבריהם וקורא אותם.
ד"ש חמה ובריאות,
יצחק רפאל דויטש
עדיין בגלות טורונטו
אהוד: פתח-תקווה כמעט שאינה זוכרת את עברה. אין בה עד היום רחוב על שם אסתר ראב, רק רחוב בשם "שירת אסתר", וכן אין בה רחוב על שם סבי יהודה ראב, חופר בארה הראשונה, חורש התלם הראשון בשדותיה ושומרה הראשון. אז מה אתה מתפלא? בספריי וב"חדשות בן עזר" יש על פתח-תקווה יותר מאשר עליה בעיר עצמה.
* הערה לאורי הייטנר: ממשלת רבין נפלה על טקס ערב שבת על הגעת מטוסי F16 ולא הפיל הלבן F15.
אורי שמש
רעננה
* אהוד שלום, בגיליונך האחרון פירסמת מודעה בזו הלשון: "שיירת 'הצוללות' המטומטמת הנוסעת להפגין נגד נתניהו שואלת: מדוע בכלל אנחנו צריכים עוד צוללת? הנבערים האלה הרי מופקדים על ביטחון ישראל!"
אכן "הנבערים האלה" כלשונך הבוטה, אינם מופקדים על ביטחון ישראל, אך הם בהחלט כשירים למסור את חייהם למענה...
בצער ובכאב עליי לציין, כי באותה "שיירת הצוללות המטומטמת", השתתפו שניים שהם יקרים לי במיוחד. האחד, קצין קרבי בוגר גדס"ר צנחנים, והשני, בעל צל"ש על מעשה הקרבה בשדה הקרב...
אני מקווה ומאמין שתהיה בך ההגינות לפרסם גם את דבריי אלה, ויותר מכך, שתהיה בך התבונה להתפכח מעיוורונך ומשיכרונך...
בברכה,
שוקי בן עמי
ירושלים
אהוד: איני חוזר בי מאף מילה מדבריי. אני מניח שבטהראן מוכת הקורונה מתנחמים כיום בכך שבישראל מתקיפים את ראש הממשלה על רכישת צוללת נוספת, כי מבחינת האיראנים, ומבחינת מומחי הביטחון מטעם האספסוף המפגין נגדו – יותר טוב שראש הממשלה לא היה מחליט על רכישתה, ושתהיינה לנו פחות צוללות!
אגב, אם איני טועה, אפילו היועץ המשפטי החליט שאין טעם להגיש בנושא המניות והצוללות תביעה נגד ראש הממשלה, כי לא ניתן להוכיח את האישומים נגדו – אבל מה זה משנה לגבי "שיירת 'הצוללות' המטומטמת"! – הם הרי תמיד צודקים – "רק לא ביבי!"
* "ככל שאני יכול להעיד, התהליכים לשמירת עוצמתו של צי הצוללות למשך תקופה ארוכה היו נכונים מכל בחינה מקצועית." [יעקב עמידרור: "האמת על הצוללות". "הארץ" באינטרנט. 18.10]. אלוף במיל' עמידרור היה ראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2011-2013. כיום הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. מאמרו מגבה במאה אחוז את החלטותיהם של נתניהו ומערכת הביטחון בקשר לרכישת צוללות מגרמניה.
* יצחק גנוז: "חדשות בן עזר" משקפות נאמנה את תוכנה והמייתה של תקופתנו על כל גווניה, היהודית, החברתית, ההיסטורית והספרותית גם יחד.
* ציטוט: זוועות המדינה האירו-מוסלמית צרפתיסטן – האיסלמיסטים מחסלים את הפרוגרסיבים: מורה בבית ספר תיכון בצפון פריז הציג בפני התלמידים את הקריקטורות של מוחמד, במסגרת שיעור על חופש הביטוי.
כמקובל אצל פרוגרסיבים, הילד המוסלמי הלשין על המורה לאבא שלו, זה הגיע היום (16.10) לבית הספר, יום שישי כמובן, המתין למורהה החצוף, ובקריאות "אללה אכבר" תפס אותו וערף את ראשו באמצע הרחוב.
המשטרה הגיעה, והשוטרים ירו במוסלמי כורת הראש למוות, בעצם הוציאו אותו להורג (תמונה) בלי שיסכן אותם. ואלה הטיפו לנו פעם מוסר? מה ההבדל בין רצח לרצח?
הפרוגרסיבים, שתומכים באיסלמיסטים בישראל, באירופה ובצרפת, אינם מבינים שאחרי שאותם איסלמיסטים יצברו כוח, הם יחסלו את הפרוגרסיבים ראשונים, כי הם בזים להם.
יהודים אומללים בצרפתיסטן, אתם עוד שם?? עם קשה עורף, הם יגיעו גם אליכם, והמשטרה לא תעשה דבר.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 16.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
אהוד: לפי מה שפורסם בתקשורת, הרוצח היה מוסלמי צ'צ'ני בן 18 – ולא אב לבן שלמד אצל אותו מורה, שראשו נערף.
* ציטוט: אנו טוענים כבר זמן רב, שביידן הוא הפוליטיקאי המושחת ביותר בארצות הברית, ויש שפע של הוכחות לכך. עכשיו ה"ניו יורק פוסט" חושף, על פי מיילים שהגיעו אליו, עוד על השחיתות הקשה.
בנו של ביידן, האנטר, הוא איש קש, אליו הזרימו ממשלות זרות מיליארדי דולרים, כך היה עם סין ואוקראינה. ביידן האב טען שאין לו קשר עם עסקי בנו, שהוא, אגב, חסר כישורים לחלוטין, סוג של אפס, המכור לקוקאין וליצאניות. אלא שדרך הבן הממשלות האלה הגיעו לסגן הנשיא ביידן.
מיילים שהגיעו ל"ניו יורק פוסט" מראים כיצד בכיר בחברת האנרגיה האוקראינית הענקית "בריסמה", ששילמה להאנטר, מודה לו על שסייע לערוך פגישה עם אביו, שהיה אז סגן הנשיא. היה זה בתקופה שבאוקראינה פעל חוקר מיוחד, לחקירת השחיתות של העסקת האנטר. במילים אחרות, שוחד ברור. ביידן עצמו טען שלא היה לו שום קשר ל"בריסמה".
ביידן הטיפש הפליל בעצמו את עצמו. במו פיו הוא מתגאה כיצד הודיע לממשלת אוקראינה, שאם לא תפסיק את חקירת התובע המיוחד, לחקירת חברת "בריסמה", הוא ימנע סיוע חוץ אמריקני לאוקראינה, בסך מיליארד דולר. "ומה אתם חושבים קרה?" התבדח ביידן, "הם פיטרו את הב-ז."
הנה הווידאו [סרטון]. בארה"ב אסור להציגו ב"תקשורת" המימסדית.
תרגום דבריו של ביידן [בסרטון]: "(אמרתי לאוקראינים) אני נותן לכם שש שעות, ואם לא תפטרו את התובע, לא תקבלו את הכסף (סיוע החוץ). האוקראינים אמרו לי: 'אין לך סמכות לכך, רק לנשיא, שאישר.' אומר להם ביידן: 'בבקשה, תתקשרו לאובמה.' (מגחך). ונחשו מה? הם פיטרו את הב-ז, ושמו במקומו מישהו רציני יותר." (לוחץ על זרוע האורח שלידו, בקריצה).
ניצחון של ביידן המושחת הוא הפיכת הבית הלבן למרכז של מאפיה, לכל המרבה במחיר, בהשתתפות ביידן, בנו, וכן אחיו ואחותו של ביידן, שהם חלק מהכנופייה.
"התקשורת" האמריקנית מבינה את גודל השחיתות, ולכן מסתירה את הפרשה הזו. היא מסרבת להתייחס לכך.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?
אהוד: יש לי הרגשה שהפרשה הזו תכריע את הכף בבחירות – נגד ביידן, ולטובת טרמאפ!
* אהוד: אנחנו חיים כבר כמה חודשים בצל מגיפת הקורונה, עם הסגרים וההגבלות. עם זאת, מתכונת המכתב העיתי פעמיים-בשבוע שיצרנו ב-2005, "חדשות בן עזר" – לא רק שלא ניזוקה בגלל המצב אלא שכאילו נוצרה למגבלותיו. יותר ויותר קוראים מצטרפים. יותר ויותר קוראים כותבים, כאילו אין כבר במות אחרות בארץ, ואנחנו נאלצים כל הזמן לשמור על היקפים סבירים של כל גיליון, ולא פעם לדחות לגיליון הבא חומר שקיבלנו לפרסום. היכולת שלנו לתת במה לכותבים כה רבים משמשת אולי גם להם עידוד ודחף להמשיך לכתוב וליצור ולחוש שאכן יש כמעט מיד קהל סקרן של אלפים שמקבל את דבריהם וקורא אותם.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2260 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: אַלּוֹן
- אהוד: ספר מרתק ומרגש המתאר את נדודיו של אורי שולביץ עם הוריו בימי מלחמת העולם השנייה, מפולין דרך רוסיה האסייתית ופריז, עד לעלייה לישראל: CHANCE
- קוראים ראשונים כותבים לאורי שולביץ על ספרו: יאיר מספר לאורי ש"בלע" את הספר ברצף במשך יממה. נהנה מאוד, והספר מרתק בתוכנו, מופלא בדרך כתיבתו ואיורו, רצוף חום אנושי ואהבת אדם למרות הסבל הרב, ההשפלה והתלאות שעברתם, והומור דק שזור בתוכו של מספר מחונן. זמן רב חלף מאז שנהנה כל כך מספר – ספרך.
- עמוס גלבוע: כרמי גילון בראיון ל"מעריב"
- ישראל בר-ניר: אדוני השופט, אדוני השופט
- אורי הייטנר: 1. תנאי מוקדם
- אהוד: במוצ"ש בעודנו צופים בערוץ 11 בדבריו-תחנוניו של הממונה על המאבק בקורונה, פרופ' רוני גמזו, המבטיח שלמרות ההקלות בסגר לא תהיינה התקהלויות – לא הפסיק הערוץ לשדר את הפגנות האספסוף המתגודד בכיכר פריז ובכיכר רבין, והצעקות של האספסוף מכיכר רבין הסמוכה הגיעו גם אלינו! – אבל אלה התקהלויות קדושות! – מבחינת המפגינים אין מגיפה ואין קורונה!: "רק לא ביבי!" יחי הטירוף של המיעוט הקולני!
- נאיל זועבי: מפיצי השנאה וסוכני האיבה הצביעו נגד השלום
- יהודה גור-אריה: בסט-סלר מתחת לחגורה
- משה מוי שרם (SHREM): חלק שלישי: החזרה לירושלים ולעולם היהודי
- ארנה גולן: "האימפריה היהודית בוכה" גם בסתיו הזה, היום.
- איליה בר-זאב: אמצע ספטמבר
- פוצ'ו: בחיי [7]
- עו"ד גיא משיח: בהחלט "סחיטה באיומים"
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: פתן זקן במתבן
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * בעקבות השיר שפירסמת מדודתך אסתר, אודיע לך, שלפני 5-6 שנים פניתי לעירית פ"ת בשאלה: למה אין בעיר זו רחוב בשם "אקליפטוס"? ההיסטוריה של עץ זה בכיבוש השממה והביצות ידוע. עד היום לא קיבלתי תשובה.
- שאר הגליון