באופן צפוי לחלוטין הרשימה המשותפת הצביעה נגד ההסכם עם האמירויות. עימה, בתמיכה מבחוץ, תיחבלו לעשות ממשלת מיעוט??! טירוף! – האוייב הכי מסוכן לתהליך הוא איראן, והחולייה החלשה היא בחריין הפגיעה.

ההסכמים בין ישראל לאמירויות ולבחריין מתחילים לנוע, לא עוצרים. נורמליזציה מתחילה להתרקם בשורה של צעדים, הסכמים נחתמים. אזרחי ישראל ינצלו לבטח את שפע הטיסות השבועיות של חברת "אל איתיחאד" בקו בן גוריון לאבו דאבי, ולאזרחים דוברי ערבית נפתחו הזדמנויות כלכליות בעולם הערבי הסוני אין קול ואין מצפצף.

ברקע זה כמה הערות:

הראשונה, הסוגייה של מכירת מטוסי אף-35 החמקנים לאמירויות. ח"כ יעלון לא נכח במליאת הכנסת שאישרה את ההסכם, ונימוקו היה שההסכם מתיר מכירת המטוסים הללו לאמירויות, ובכך איבדה ישראל יתרון אסטרטגי איכותי וייחודי שהיה לה באזור: בלעדיות מוכחת ונראית של עליונות בנשק וחימוש שנמצא רק בידיה.

דנתי כבר בנושא בזמנו ודעתי היתה ונשארה שאין סיכון ביטחוני במכירה של החמקנים לאמירויות, נימקתי והסברתי. אז כמובן שבהסכם אין אפילו אות אחת בנושא המכירה, אך לא זה העניין, אלא הצביעות של כל אלו שזועקים עכשיו חמס בעניין החמקנים. במה מדובר? ארה"ב עשתה בזמנו עיסקה למכירת 100 מטוסי אף-35 לתורכיה. 2 מטוסים נמסרו לתורכיה ביולי 2018 וטייסים תורכיים התחילו להתאמן עליהם בארה"ב. אולם כאשר התורכים רכשו מערכת טילי נ"מ מתקדמת רוסית מסוג S-400, הקפיאה ארה"ב את מסירת המטוסים לתורכיה ואת ייצור חלקים מהם בתעשייה התורכית. הסנאט והקונגרס האמריקאי הצביעו נגד המכירה לאור מדיניותו העוינת של ארדואן.

מה עשתה ישראל? את הצעדים השבלוניים: הביעה התנגדות, ולאחר מכן נכנסה למו"מ עם הפנטגון על כך שהמטוסים לתורכיה לא יצוידו בתוכנה/מערכת מסוימת על מנת שתישמר עליונות החמקנים שלנו.

איני יודע אם זה הועיל או לא, אך די ברור שישראל לא ניהלה מלחמת חורמה רועשת נגד הימצאות מטוסי החמקן בתורכיה. זה לא שימש כותרות, זה לא היה מכשיר לניגוח ממשלת ישראל. למה? הלא תורכיה היא האוייב הכי מסוכן שלנו במערב, עם איראן וגרורותיה במזרח ובצפון!

השנייה, ההצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום והנורמליזציה המחישה את ההזייה המסוכנת, המטורפת, להקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. מה שמפחיד הוא שלא מדובר בהזייה חולפת, רגעית, אלא בתפיסה פוליטית החיה וקיימת, וצצה ועולה מדי פעם. מתכון ודאי לאנרכיה.

השלישית, לא לשכוח שאיראן היא האוייב הכי מסוכן לתהליך הנורמליזציה, והחולייה החלשה והפגיעה היא בחריין שכנתה, שרוב אוכלוסייתה שיעית.

הרביעית, הפלסטינים. ישנם המזכירים כי ההסכמים טובים ואולי יפים, אך הבעייה הפלסטינית (או "הכיבוש") לא מטופלת ובלעדיה אין שלום.

אכן היא לא מטופלת מדינית כי את הצד הפלסטיני מנהיג עכשיו קשיש חולה, עקשן כמו תיש, שאינו מוכן לכלום, אפילו לא לקבל מאיתנו כספים המגיעים לו. זה לא אומר שישראל אינה צריכה לחתור לשמירת יציבות, לפחות כלכלית, בשטחי יהודה ושומרון, תוך ניצול הנורמליזציה עם נסיכויות המפרץ.

וכמה מילים לגבי נוסח ההסכם עם האמירויות בעניין הפלסטיני: המשפט היחידי בנושא הוא זה: "(הצדדים ) מחוייבים לעבוד ביחד על מנת להגשים פתרון במשא ומתן לסכסוך הישראלי- פלסטיני, שיענה לצרכים ולשאיפות הלגיטימיות של שני העמים."

זה הכול!

לא רק זאת: בהקדמה מוזכרת תוכנית טראמפ, ומדובר על "העם היהודי" (מושג המהווה חילול הקודש אצל הפלסטינים, כי עבורם אין דבר כזה). אין מילה על סיפוח/אי-סיפוח. ואני מעוניין לסיים כאן ולחזור על תפיסתי הברורה:

החלת ריבונות על בקעת הירדן היא אינטרס ביטחוני ישראלי עליון!

עמוס גלבוע

האם ידעתם שנתן אלתרמן כתב שיר על פתח תקווה? היה זה ב-25 במרץ 1937, כאשר פתח תקווה הוכרזה כ"עיר עם עירייה ומועצה משלה," ושלמה יצחק שטמפפר – ראשה הראשון.

השיר התפרסם בעיתון הארץ שלושה שבועות מאוחר יותר (12 באפריל 1937), בטור השבועי של אלתרמן, בשם "רגעים". במשך תשע וחצי שנים (נובמבר 1934-ינואר 1943), פרסם אלתרמן 297 טורים שבועיים כאלה, תחת שם העט "אגב".

בשנים האחרונות שוקדת הוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא לאור את "הטורים האקטואליים המחורזים" ההם, במהדורה מוערת של שלושה כרכים. הכרך הראשון יצא לאור ב-2011 בעריכת גידי נוב ואורן קלמן. עכשיו, טורחת על שני הכרכים האחרים, פרופ' דבורה גילולה, בעזרתה של הגב' סוניה רוזנברג.

שם השיר "ברכה לפתח תקווה", וכפי שתקראו כאן – אלתרמן מעלה הגיגים מחוייכים אודות המעבר החד ממושבה לעיר, וביניהם – המהפך מהשינה על הגורן הישר למלון סבוי.

והשאלה המופנית לקוראי וקוראות המכתב העיתי היא: האם היה בפתח תקווה ב-1937, מלון בשם זה? בין המלונות שאני מכירה מן הימים ההם היו: "מלון הירקון" של האחים גיסין, "מלון רבינוביץ", ו"מלון תל אביב" של מר כץ.

ואם נשוב למלון סבוי – האמנם היה היה, או שמא הוא הגיג מחוייך נוסף נוסח אלתרמן, שבליצנותו מעצים את פתח תקווה למטרופולין מהודר כזה, שגם בו ניתן יהיה למצוא את סבוי, המפואר שבמלונות אירופה.

יפה ברלוביץ

אפוף שרעפים, רציני וממוקד מטרה, לאחר שהניח הצידה כל דבר אחר, ניגש הסופר הידוען מאיר שלו אל משימתו החשובה, צורך השעה. התיישב אל מכתבתו, המסך המרצד מולו, אצבעותיו על המקלדת, מפעם לפעם שלח מבט מהורהר החוצה אל גינת הבר, מיקד מחשבותיו, גירד פדחתו, הקיש, כתב, ערך, הוסיף, קיצר, ליטש.

הן משימה חשובה לפניו, לא סתם עוד מאמר פובליציסטי שיגרתי. לא הוא האיש שיזלזל בה, לא הוא שיתייחס אל הנאום הנרקם כאל לא פחות מאשר דבר ספרות לתפארת, שבו כל אות וכל פסיק קובעים. יקדיש לו את כל הזמן הנדרש, שעה-שעתיים ואולי יותר.

בעודו שקוע בכתיבה, אולי דימה עצמו לירמיהו, הנביא המתריע בשער. והרי יש ציבור נישא-מעם שכך חושב על הסופר המחונן, ועל שכמותו – שהם מעין נביאים קוצפים בני זמננו, שיודעים טוב מכל אזרח פשוט, למשל באור-עקיבא, כמה ולמה רע במדינה הנשלטת, אבוי, בידי הימין.

שמו והמוניטין שלו חשובים לו יותר מכל. אסור ח"ו שייפגעו. בוודאי לא בחוגי הבראנז'ה הספרותית והתקשורתית. אסור שמעמד-העל הספרותי ייפגע דווקא באותו מעמד, בגלל מילה לא שקולה כזו או אחרת, בגלל לשון לא מדוייקת, בגלל סטייה מהקו, שאחר-כך יתחרט עליהן. הן סוף-סוף הוא מבכירי הסופרים שלנו, אבל גם פובליציסט פעיל. הבחירה בביטויים קיצוניים, עטופים בשפה מצוחצחת – הגם שתהיה חריפה, עוקצנית, מתריסה – צריכה להיות מעל לכל.

מתחת ידו הוא הוציא כתב אישום ספרותי, שנועד תחילה להשמעה בפומבי ואחר-כך לקריאה מעל דפי העיתון. הן מיספר הקוראים – בדפוס או ברשת – עולה פי כמה מונים על מיספר המתכנסים מניפי השלטים. אכן, פירסום הדברים חשוב לסופר אף יותר מאשר הופעה בת כמה דקות אל מול קהל גועש, שאולי שם לב יותר לאיש מאשר לדבריו, להברקות, ללשון-נופל-על-לשון, להשוואות בין אז להיום, בין שם לכאן. לבטח קיבל תשואות-חן-חן מהקהל ה"יפה", הקהל של "ארץ ישראל שלנו", זו שברחה להם מבין האצבעות, ומיהר להמשך המסע ירושלימה.

לאחר שהתענג על גלי הערצה, חש סופרנו לביתו הכפרי, על מנת להעביר את הטקסט לפירסום בעיתון, שבו יש לו בסופי שבוע טור קבוע, לעתים מבריק, לעתים משעשע, לעתים מביך. הפעם הופיעה היצירה – ושם הסופר שלנו מתנוסס מעליה – בעמודי החדשות, בטור שנמתח מלמעלה עד למטה, ובא על חשבון סתם ידיעות. אין עורך בעיתון האופוזיציוני שיחמיץ פירסום דעתני מאת סופר, שמיקד את חיציו הארסיים בתושב קיסריה, שהוא גם תושב בלפור וגם ראש ממשלת ישראל.

"מופע הבכורה" של הנאום הספרותי היה במעמד מסע הצוללות ביום רביעי, לעת שהתעכב כמתוכנן לא הרחק מבית מגוריו הפרטי של מר נתניהו. אח, קיסריה, קיסריה, הירהר קרוב לוודאי הסופר בינו לבין עצמו, בעת שהתיישב ספון לבדו בביתו להריק אל הנייר את המילים הנכונות ממוחו הקודח.

נקל לשער מה היו מחשבותיו: כמה השראה ספרותית אפשר לשאוב ממקום זה, קיסריה, לצורך הנאום שאכתוב, אשמיע, אקרא, אפרסם. הרי ביום מן הימים גם יצירה זו תצטרף קרוב לוודאי למהדורת "כל כתבי", תיכלל בכרך הפובליציסטי. ככל שהעכשיו חשוב – הנצח חשוב יותר. והנצח הוא המורשת הספרותיות-אידאולוגית שאניח אחרי בכרכים, שמוקירי זיכרי יוציאו לאור.

מכאן שעליי לדקדק בכל צירוף מילים, להקפיד על כל משפט ומשפט, בכל הגיג, מבלי להתפשר על הגוון הספרותי, המליצי, הציני, המקשר בין עבר להווה. נאום של מפגין, שהוא סופר – וכי אפשר לוותר בו על השוואות היסטוריות ועל שפה גבוהה?

כשהם מתענגים למשמע אוזניהם, למדו המפגינים בקיסריה, המקום שמזוהה כמובן עם הורדוס, כי בעצם הם נקראים להילחם ב"שלטון זר" (לא הבריטי) השורר כיום בישראל, כשם שלפני אלפיים שנה "נלחמנו בשלטון הזר הרומי" (מחתרת לא הוזכרה). ועוד אמר המטיף-בשער, כי בשדות-ים הסמוכה לחמו ישראלים למען המדינה, ואילו השכן של הקיבוץ מקריב את המדינה. מכאן ההשוואה המתבקשת בין חנה סנש עם "אלי אלי שלא ייגמר לעולם", ל"מנהיגות המופקרת" שיש להתפלל "שכן תיגמר לעולם". רק להתפלל?

ללא ספק המספר המקצועי, אמן המילים, הוכיח כי נאום קוצפני, שנרקח בקפידה, אינו בהכרח מתעלה על פוסטים נמוכים, שבלשון עילגת יורים את חיצים נגד שלטון לגיטימי, נגד מנהיג שדבר מכל מה שהוא מואשם בו – טרם הוכח. ואני, כשאני שומע נאומי הסתה שכאלה, עם ההשוואות הנלוזות, רואה בכיכרות את החגיגה הדקדנטית, וקורא את השלטים המנאצים – כמו גם את קריאות הנגד – אינני שלו. גוברת חרדתי לבית השלישי.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 19.10.2020

על יהושע קנז

משתתפים:

א.ב.יהושע, זיוה שמיר, חיים באר, ניצה בן-דב

גד קינר-קיסינג'ר יקרא קטעים נבחרים מיצירתו

להלן הקישור לאירוע בזום:

us02web.zoom.us/j/82144691328#success

האירוע יתקיים ביום ראשון 25.10.2020 בשעה 19:30.

במהלך האירוע נא לשמור על סאונד סגור. עם סיום הדיון, יוקצה זמן לשאלות ולהערות. רק אז אפשר לפתוח את הסאונד.

על ספרו האחרון של אורי

לאורי היקר שלום,

בשבת האחרונה סיימתי את קריאת ספרך CHANCE ואני עדיין כולי תחת הרושם של קריאת הספר. אנחנו אמנם חברים מגיל 16 לערך, משנת 1952 לערך, פרק זמן של כ-68 שנים. רובן כבר לאחר שנסעת ללמוד ציור בניו-יורק בגיל 24, אבל הקשר ההדוק נמשך כל השנים, עד היום, במכתבים, בשיחות טלפון ובביקורים הדדיים. עם זאת, ולמרות שסיפרת לא פעם על מה שעבר עליך בילדותך בשנות מלחמת העולם השנייה, וגם ראינו את הציורים הצבעוניים שציירת מימי השוק בטורקמניסטן, לא ידעתי בדיוק כל מה שעבר עליך, כל הסבל הרב, עד שקראתי עכשיו את ספרך וזאת מתוך סקרנות והתרגשות רבה.

בשעתו אבא שלך, אברהם שולביץ, נתן לי את הספרון שהפיק במחשב במו ידיו בתריסר עותקים, ובו סיפר על כל מה שעבר עליכם באותן שנים. אני מניח, כפי שאתה גם כותב בספרך, כי הספרון של אבא שלך היה לך לעזר רב כי כך יכולת לדעת דברים רבים על קורותיכם בשנים שבהן היית עדיין ילד. עם זאת, הספר שלך, עם הרישומים שלך, נותן לסיפור המשפחה שלכם מימד ספרותי ממדרגה ראשונה, ספר שראוי להיקרא בכל מקום בעולם וגם עשוי להיקרא בכל מקום.

היכרתי כמובן את הוריך, ואני זוכר שאפילו קינאתי בך על הערצתם אותך כאמן וכצייר לעתיד, הערצה שאני לא זכיתי לה מהוריי. אבל לחשוב על כל הדרך שעשיתם עד שהגעתם לישראל בשנת 1949, זה ממש מצמרר.

היינו יחד, אפילו בצריף בחדר אחד עם שרגא רבין, בעין גדי. והוצאנו יחד את ההגדה של עין גדי, בסטנסיל, שאני ערכתי ואתה ציירת. היית אמור גם להחליף אותי בתור האופה של הקיבוץ, עד שקרתה לך התאונה שב נתקעה ידך במלוש, ולאחריה הצליח בן-דודי אורי חדש לסדר לך העברה כחייל-צייר של "במחנה גדנ"ע", שם היכרת את יורם טהר-לב, רחל חלפי, ועוד אנשים כישרוניים שעבדו בעיתון.

מאז שעברת לארה"ב עקבתי אחד כל ספר חדש שהוצאת, אחד מהם גם הקדשת לי ואחד מהם גם הוצאנו יחד, אני את הטקסט שרובו קיבל צורה בזכותך, ואתה את הציורים. פרשת הידידות שלנו נמשכת על פני עשורים רבים, וזה מזל שהצלחנו להאריך ימים כדי שאתה תכתוב ותצייר את ספרך האוטו-ביוגראפי – וכדי שאני ועוד חברים, כמו שרגא רבין ועוזי שטרן, וכן אחותי לאה וגיסי יאיר שורצמן, נוכל לקרוא את כל פרשת חייך כפי שאתה מוסר אותה בבהירות נפלאה ובסגנון קריא ומושך.

כאשר עלית לישראל היית בן 14, וכאשר היכרנו במסגרת סניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה היית כבן 16 או 17, שנה מבוגר ממני, ואחרי קריאת ספרך אני ממש מתפעל מהעברית שהיתה לך אז, ללא כל מעצורים או חסרים, פשוט דיברת כבר כמו כל אחד מאיתנו, ה"צברים", אם כי תמיד היתה לך מידה של עליונות עלינו בזכות השנים שחיית ולמדת בפריס, הצרפתית שידעת, ורוח העולם הגדול והספרות הקלאסית שהבאת אלינו למושבה, היינו כפרובינציאליים לעומתך.

ביתכם בכפר גנים ב' במושבה היה בית קטן מאוד, אולי חדר וחצי, ואני זוכר כיצד במו-ידיך בנית חדר עם קירות וגג בחצר הבית, כדי שתהיה לך פרטיות וגם אפשרות לצייר ללא הגבלת מקום. עבדת בהקמתו כפועל בניין רגיל ומיומן, והצלחת לסיים את החדר וגם להעביר אליו קו חשמל ולגור בו עד נסיעתך לניו-יורק.

ספרך האחרון הוא אולי גולת-הכותרת המסכמת של כל עשייתך הציורית והספרותית כי היא נותנת בראש ובראשונה אותך ואת הוריך שליוו אותך בדאגה כה רבה בכל אותם שנים קשות, שרובן היו גם שנים של רעב מתמיד.

פשוט ספר שמלווה את הקורא בו שוב ושוב אחרי הקריאה ואי אפשר לשכוח אותו.

שלך

אודי

CHANCE

Escape from the Holocaust

By Uri Shulevitz

Farrar Straus Giroux

New York

A Memoir

With illustrations by the author

$19.99

Available from Amazon

י"א. יום הלימודים הראשון

יכול להיות שאם אהרון פלדמן מריאלית ב' לא היה מציע שאני אפתח את יום הלימודים הראשון, הייתי מוותר על הכבוד הזה, אבל אחרי שהצעתו התקבלה בהסכמה כללית והוא עצמו לקח עליו את תפקיד שומר הסף, לא יכולתי להתנגד, למרות שלא ידעתי איך בכלל פותחים אירוע כזה שבו אני נמצא בצוות אחד עם שלושה מנהלי גימנסיה רמי מעלה.

כשומר סף אהרון הכין כמה דפי קרטון שעליהם כתב "עוד 3 דקות"  "עוד דקה אחת"  ו"זמנך עבר!"

עם הדפים האלה התיישב בשורה הראשונה והיה אימת כל המרצים. הדרישה של ישראל האן  להקדיש את השעה הראשונה למפגש רעים היתה מוצדקת בהחלט. החיבוקים וקריאות הצהלה של אלה שלא התראו עשרות שנים כמעט סדקו את הקירות. החיבוק שלי עם מריימה שבר שיאים והיא אפילו לא ניסתה לקצר את הזמן, למרות ששלושה תלמידים כבר עמדו אחריי בתור.

אחרי שיענקלה חי העביר את שעור הקפא"פ ויריב אורן את התעמלות הבוקר, עלה יעקב בן הרצל על הדוכן והרעיד את הלבבות בקריאת חזון העצמות היבשות. הבעייה רק היתה שאותן עצמות יבשות שהתקבצו מולו, נתגלו כמלאי חדוות נעורים ובקושי אפשר היה לשמוע את קולו הרועם. מה  שחסר לנו היה רק נאום הבוקר של בוגרשוב שבו היה נפתח כל יום לימודים בגימנסיה הרצליה בבניינה הישן וההיסטורי.

היה לי חשוב שאת הצלצול המכריז על תחילת הלימודים, ישמיע פעמון נחושת של אז. בגימנסיה של היום לא נשמר הפעמון הזה, אבל קיבלתי בהשאלה אחד כזה מחנה מוסינזון, שהיתה מורה בתיכון חדש, והצליחה לגנוב את הפעמון שלהם, כשהם עברו לבניין החדש.  ישראל האן הרים את הפעמון, צלצל בו בעוז והכריז על תחילת הלימודים והפנה את כולם ללכת לאולם הגנזך הסמוך לאולם ההתעמלות. 

אני לא זוכר שאי פעם נכנסנו לכיתה באותה צהלת תלמידים כמו זו שליוותה אותנו עכשיו כשאנו בני 73. 

אבל איך אפשר להתחיל את יום הלימודים הראשון בלי ברכות ובלי עמידת אבל לזכר התלמידים שנפלו במלחמת העצמאות?

לילי אלשטיין, שהנחתה את החלק הראשון, הרשתה לכולם לשבת אחרי שהשחקן יהודה אפרוני סיים לקרוא את "מסביב למדורה" של אלתרמן, והזמינה אותי לפתוח את הברכות. אני לקחתי את התפקיד ברצינות רבה ואמרתי (אני זוכר זאת בזכות צלם חתונות שהנציח את היום) את הדברים הבאים:

"כשראיתי אתמול ביומן שהיום אני צריך ללכת לגימנסיה ללמוד, מיד התיישבתי להכין שיעורים והכנתי פתק שעליו רשמתי את מה שאגיד (כאן הכנסתי יד לכיס החולצה ושלפתי פתק מקופל לקונצרטינה.) ...קודם כל הרשו לי להודות  (פה עשיתי הפסקת מתח, כדי שכל אחד ינחש למי אני רוצה להודות )  ...כן, הרשו לי להודות,  שעד לפני שעה לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה תלמידים ירצו לבוא לגימנסיה ועוד ללמוד..." 

הרבה לא הארכתי, כי ראש העיר חולדאי, שהיה אמור לדבר אחריי, הודיע מראש שזמנו קצר ואני לא רציתי לפגוע בניהול העירייה. הוא התחיל בזה שקשה לו לדבר אחרי פוצ'ו, אבל למרות הקושי הוא דיבר על הזכות שהיתה לו להיות מנהל הגימנסיה והעלה על נס את המחזור שלנו, שיצא מספסל הלימודים ישר למלחמה והגיש לנו את המדינה על מגש של כסף. כשגמר לדבר ופנה לצאת זיהה את וירשובסקי, חבר מועצת העירייה ואמר: "עכשיו אני מבין מאיפה יש לך אומץ לעשות לי כל כך הרבה צרות." 

וירשובסקי לא נשאר חייב ויותר מאוחר כשהגיע תורו לתת שיעור פתח ואמר: "כשאני קם בבוקר, תאמינו לי, יש לי יותר כיף ללכת לגימנסיה, מאשר לעירייה."

המנהל השני שבירך אותנו היה כרמי יוגב, שהיה עכשיו על תקן נשיא הגימנסיה. אחריו סגר את פרק הברכות המנהל הנוכחי אריה ברנע, שהפתיע אותנו כששבר את המיתוס הטוען שמנהלי הגימנסיה חייבים להיות נטולי חוש הומור. ביני ובין ברנע נוצר קשר מיוחד ובשנים הבאות הענקנו לו את תואר "יקיר הלמדווניקים"  ופתחנו לפניו מדור קבוע בעלון הלמדווניקים שנשא את השם "דבר הברנע".  

אם חשבתם שבתום הברכות נתחיל ישר בלימודים, סימן ששכחם את הקרן הקיימת. מאחר שרציתי להכניס ליום הלימודים את כל מה שעבר עלינו בגימנסיה, החלטתי שצריך באותו יום לכלול את התופעה שליוותה אותנו עוד מכיתה א' – תרומה לקרן הקיימת.

שבועיים לפני יום הלימודים טילפנתי לקרן הקיימת, וביקשתי להיפגש עם המנכ"ל. כשהמזכירה שאלה אותי באיזה עניין אמרתי – תרומה לקק"ל. כנראה שהיתה זו סיסמת קסם, כי היא קבעה לי פגישה כבר למחרת. כדי לעשות על המנכ"ל רושם רציני שיכנעתי את לילי אלשטיין שתבוא יחד איתי. היא נענתה בחפץ לב ושנינו צעדנו למחרת ברגל לבית הקרן הקיימת. היתה זו הפעם הראשונה שצעדתי עם לילי על אותה מדרכה, בארבעת שנות הגימנסיה הייתי הולך איתה ברחוב אחד העם, כשהיא צועדת עם אחותה התאומה במדרכה השנייה ואני אף פעם לא מעז לחצות את הכביש.

פקידת המודיעין התקשרה למנכ"ל והוא שלח את מזכירתו להוביל אותנו לחדרו. החדר היה מאוכלס בכמה פקידים,  שכנראה לא היה להם מה לעשות ואנחנו נפלנו להם כמתנה מהשמיים. סיפרתי להם שאנחנו חוזרים ללמוד בגימנסיה, וחשבנו כמו פעם להעביר קופסת קק"ל בזמן השיעור.

למנכ"ל היה רעיון יותר טוב. הם יתנו לנו קופסאות כמיספר התלמידים, כל תלמיד ייקח קופסה לביתו, ובמשך השנה ימלא אותה יחד עם ילדיו ונכדיו.

קיבלנו את ההצעה ברצון, כי הבנו שלקרן הקיימת יש מחסן מלא קופסאות שאין להם למי למסור אותם. המנכ"ל, שהיה במצב רוח מרומם  לנוכח הרווחים העצומים שנראו לו באופק, אמר שהם בשמחה יקראו לאחד היערות שלהם "חורשת הלמדווניקים" ויציינו בשלט מיוחד את סיפור מחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה.

ניצלתי את האווירה הטובה ששרה במשרד וניסיתי למכור להם הצעה נוספת שהיתה באמתחתי. סיפרתי להם על ספר שכתבתי "חבורת מתושלח", הספר מספר על חבורת ילדים המאמצת הומלס אחד שמגדל את הזקן הכי ארוך בעולם. הזקן משמש לילדים כחבל לכל דבר. בעזרתו הם חוצים נהרות, מטפסים על עצים, בונים גשר, כובלים גנב, וכמובן משחקים משחקי חבל. ההצעה שלי היא לקשט את אחד מיערות הקרן הקיימת בראשי פלסטיק של  אנשים בעלי זקן ארוך שניתן לקלוע ממנו צמה, שבעזרתה אפשר ליצור כל מיני משחקי חבל שיהוו גן הרפתקאות.

לפי המבטים הקפואים שאנשי המשרד החליפו ביניהם, הבנתי שהם לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם ומיהרתי להגיד שלא חייבים להחליט עכשיו, אבל שיחשבו על זה. המנכ"ל סיכם את  הצעתי בהבטחה שהוא לוקח על עצמו  לחשוב על זה, והורה לאחד מאנשיו להיות אחראי על הבאת מאה קופסאות לגימנסיה.

בעיתון "הלמדווניקים" שהתחלנו להוציא אחרי יום הלימודים הראשון, התגלה כוכב חדש. הגיאולוג אמנון פרנר מריאלית א', בעלה של יוהנה פרנר מנהלת הטלוויזיה החינוכית. הוא היה מאלה שהתלהבו מאוד מהחזרה ללימודים ובא אליי בטענות על שלא שיתפתי אותו בישיבות המחלב"ה   (המועצה לחידוש הלימודים בגימנסיה הרצליה). כפיצוי מיניתי אותו לכתב שטח של העלון, והטלתי עליו לכתוב כתבה על יום הלימודים. הוא לקח את המשימה ברצינות, ומרוב התלהבות עבר מהר מאוד מתיאור הלימודים לתיאור המורים שלימדו אותנו. חשבתי שמן הראוי לשבץ כאן את מקצת מדבריו: 

כשחזרתי לביתי מיום הלימודים, ערכתי ביני לביני סיכום שבו ניסיתי להעריך את מוריי מבעד לשנים. התחלתי בחמישית א' עם המחנכת מילכה אורינובסקי, שהיתה אישה מקסימה ומחנכת מעולה. כמותה היתה גם דבורה סירני שלימדה אותנו טבע והופיעה עם הילה של משפחת אנצו סירני הצנחן. בחמישית לימד אותנו צדק (אשר פוצ'ו כינה אותו בספריו 'שמילקיהו'), הוא היה אדם נוקשה, גוץ בגובה של מטר וחצי פלוס מינוס. כשתלמיד היה בא אליו עם הציון שקיבל והיה אומר לו 'המורה זה לא צודק' – היתה תשובתו המקובלת: "הצדק הוא בגובה שלי." את המורה דוד שמעונוביץ הכרתי מהאידיליות שלו 'ביער בחדרה' ו'מצדה'. בדמיון הוא נראה לי כבריון ענק, לכן הופתעתי לראותו קטן קומה וצנום. גם ויזר המורה לתנ"ך לא היה מרשים בהופעתו, שהיתה כשל תלמיד חכם. מי שהרשים אותי מאוד היה ד"ר ברוך בן יהודה, שהיתה לו כריזמה רבה. חדד המורה לערבית לימד את המקצוע שלו באהבה רבה. כשאפסו התלמידים הרוצים ללמוד ערבית, הוציא באוניברסיטה תואר של מדעי היהדות והיה למורה תנ"ך. כשיצא לפנסיה הלך ללמוד משפטים וסיים את חייו כעורך דין.  

בכיתות השביעית והשמינית לימד אותנו אנגלית המשורר ראובן גרוסמן. מבחינה חיצונית היה המרשים מכל המורים. גבוה, לבוש תמיד בהידור רב. יום אחד כשלמדנו איתו בשמינית נפתחה הדלת והוא נקרא החוצה. יצא ולא חזר. רק למחרת נודע לנו שנועם בנו האהוב נהרג בקרבות ירושלים. גרוסמן החליף את שמו לאבינועם והקדיש את חייו לעריכת 'גווילי אש' – יצירותיהם של חללי מלחמת העצמאות.                                

את מקומו מילא המורה מ. לוין, שעלה ארצה מדרום אפריקה ובנו שנודע בכנוי 'תנציק', היה בוגר מחזור ל"ה  ואלוף הגימנסיה בריצת 800 מטר. כשאנחנו עוד למדנו אנגלית אצל אביו, הוא כבר היה בפלמח בגליל. כמה ימים לפני סיום הלימודים, כשהיינו על סף בחינות הבגרות, נודע לנו שתנציק נהרג בקרב על נבי יושע. יותר לא ראינו את אביו בגימנסיה, עד אותו יום שבו הלכנו להיבחן בבחינת הבגרות באנגלית. אותו יום ראיתיו עומד בפתח הכיתה, לוחץ ידיים לכל תלמיד ומאחל לו הצלחה. הייתי אז כבר גבוה ממנו, הוא הסתכל עליי מלמטה, לחץ את ידי בחוזקה ואני לא ידעתי מה להגיד. לחיצת יד זו ליוותה אותי אחר כך במשך כל המלחמה, ועד היום אני רואה את עיניו המסתכלות עליי ושומע את קולו הרך המברך אותי. אני רואה במפגש המרגש הזה ליד הפתח, גדלות ואצילות נפש של המורה הצנוע שלנו לאנגלית. רציתי לספר על זה בפאנל שפומי הנחה בסוף הלימודים, אבל כבר לא היה זמן לסיפורים כאלה. 

יום הלימודים היה סיפור הצלחה מרומם נפש, ושירת 'התקווה' ששרנו בסופו היתה כל כך רועמת, עד שהיינו צריכים לברך את מזלנו שאנו כבר לא נמצאים בבניין הישן שקירותיו בטח היו מתמוטטים מעוצמת ההתרגשות שליוותה את השירה.

אשר לעלילות הקרן הקיימת עליי לגלות שמכל מאה ועשרים התלמידים שקיבלו קופסאות ריקות, הוחזרו ביום הלימודים השני רק שלוש קופסאות עם כסף, אחת מהן, הכבדה ביותר, היתה שלי והיא היתה מלאה במטבעות של 10 אגורות שהצטברו לסכום העצום של ארבע לירות. שלושת הקופסאות הגיעו אחר כבוד לבית הקרן הקיימת, ואחרי חודש קיבלנו תעודה עם מכתב מצורף המדווח שהגזבר הראשי מנה את הכסף והעביר את הדו"ח  לאחראי על  יערות בן שמן, וזה רשם עץ  אחד שנתרם על ידי מחזור תש"ח של הגימנסיה הרצליה.  התעודה נמצאת אצלי ומי שירצה לראותה מוזמן לבוא לביתי ולעזור לי לחפש אותה.

פוצ'ו

המשך יבוא

בהוצאה מהודרת

הספר בן 400 עמודים, יש בו ארבעה שערים:

חוויה של ישראלי צעיר שמגיע לחודש ללמוד איטלקית

באחת מהערים היפות באירופה, פירנצה

שירים

סיפורים קצרים

מאמרים בנושאי חברה ומדינה

שפורסמו בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר

ניחן לרכוש את הספר במחיר עלות אצל המחבר בטלפון 050-7776081

בברכה

אלוני זמורה

איציק חנונא  הוא חבר ותיק שלי, אנחנו בקשר למעלה מ-25 שנה. לא מדובר בקשר רגיל בין חברים, כי איציק הוא עיוור וחרש וחי בתוך חור שחור אינסופי. הוא קרא את הרשימות שלי בכתב ברייל וביקש להיפגש עימי. באתי אליו ומאז עד היום אנחנו מתכתבים ולפעמים גם נפגשים. לא פשוט להיפגש עם איציק. אתה יוצא ממנו בתחושה מיוחדת. אתה לומד על רוח האדם על כוח הדמיון, על הדבקות בחיים ועל אופטימיות כנגד כל הסיכויים. אתה גם מרגיש שעשית מעשה טוב בתוך היורה הרותחת של חיינו במקום הזה. כשבאים לבקר אותו צריך לשבת לידו, להחזיק ביד ימין את ידו השמאלית ולהעביר את האצבע המורה שלו על חתיכת קרטון שעליה מוטבעות אותיות האלפבית בכתב ברייל. זה נשמע די מסובך, אבל אחרי כמה דקות זה זורם והשיחה קולחת. איציק עונה בקולו, כמו שמדברים חרשים, קצת קשה להבין, אבל אחרי כמה דקות מבינים ומתרגלים.

איציק חנונא הוא בחור מקסים, אינטליגנטי. לא מזמן השיק ספר שירים "שמיעה פנימית" באירוע מרגש עד דמעות במרכז "נא לגעת" בנמל יפו. הוא זוכר כמה שירים של להקת כוורת ששמע לפני שאיבד את שמיעתו בגיל 11 – ומסוגל לשיר אותם. באירוע השקת ספרו נוכחו עשרות אנשים. היו שם פרופ' ניסים קלדרון שהנחה, חנן יובל, חבר ותיק של איציק,  פרופ' אריה אלדד (שחיברתי ביניהם והוא הפך לאחד מחבריו הטובים) ועוד המון ישראלים נפלאים. השחקנית אפרת בן צור שרה. היה זה אירוע קטן גדול שכולו ניצחון האנושיות. מותר האדם, עליונות הרוח. לא פשוט להיות חבר של איציק אבל אפשרי. וגם מתגמל, לא רק אותו.

לפני כמה שנים הוא ביקש  שאנסה לחבר לו את מירי רגב, ניסיתי אבל לא בהצלחה. רגב התחמקה. אמרתי לה שבפעם הבאה שהיא מבקרת בסניף של הליכוד בחולון (שבו ביליתי מאות שעות בצעירותי) שתקדים ב-45 דקות ותקפוץ להוסטל של איציק. לא הסתייע. היא לא התלהבה. המשכתי ללחוץ. כעבור זמן רב מאוד בישרו לי מההוסטל שהיא התרצתה, אבל בתנאים מוקדמים. היא לא תבוא אליו, הוא יבוא אליה ללשכה. מילא. שיהיה. לא פשוט להוציא את איציק מההוסטל. צריך להשיג רכב וליווי וכל מיני לוגיסטיות. אבל הוא שמח מאוד, התרגש ולא ישן בימים שלפני המפגש המיוחל. גם אני שמחתי. גם אם יתמהמה בוא יבוא.

אחר כך כששאלתי איך היה, התברר לי שלא היה. איציק אמנם הגיע ללשכה, אך כשהסתבר למירי  שלא מדובר במפגש רגיל ושיחת חולי , אלא באירוע קצת יותר מאתגר. צריך לשבת לידו ולאחוז לו את היד, אז היא סירבה. כן. אתם קוראים נכון. היא לא ישבה איתו ולא דיברה איתו. היה לה קשה עם זה. במקום זה היא ניהלה שיחה קטנה עם המלווה ושלחה את איציק בחזרה להוסטל שלו אבל וחפוי ראש ועצוב מאוד.

שנים הסיפור הזה מתהפך לי בבטן, היה לי קשה להאמין שזה אכן קרה. רגב היא לא ציפי חוטבלי, אישה דתיה שומרת נגיעה. רגב היא המחבקת והמנשקת הגדולה ביותר במרכז הליכוד. אין לה בעייה להימרח על חברות וחברי הליכוד המיוזעים ואפילו ליהנות מזה. זאת ועוד. היא בנתה לעצמה שם של נציגת השכבות החלשות, קולם של המקופחים עלי אדמות. סמל הפריפריה. כל זה החזיק הרבה מאוד מים עד שהיא נתקלה בהזדמנות אמיתית לעשות משהו אמיתי עבור מישהו שגורלו לא שפר עליו. היא לא הצליחה לאסוף עצמה ולעשות את זה.

במשך השנים עקבתי בסקרנות אחרי אלה שאיציק ביקש לפגוש. על אריה אלדר, שותפי להגשת "חמש עם" סיפרתי. הוא עקף אותי בקלות והפך לחבר הכי טוב שלו. זהבה גלאון למשל בילתה אצל איציק שעות ארוכות. עיתונאים ועיתונאיות הגיעו ברצון, אפילו פוליטיקאים. כולם דיווחו על חוויה חזקה, מטלטלת אבל לא מירי שלנו. היא תמשיך לייצג את הפריפריה באותו ווליום צרחני מוכר, אבל כשזה יגיע למשהו  אמיתי היא לא תהיה שם.

מלשכת רגב נמסר: "לשרה רגב לא זכור אירוע כפי שתואר, ואם אכן מאורע כזה התרחש, השרה מתנצלת על כך ותשמח להיפגש עם הפונה..."

(מתוך כתבה שהופיעה ב"מעריב", 16.10.20)

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אבי היה איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ היה שקט ומאוזן מאוד. הוא היה שומר מסורת, אך לא הלך לבית-הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת; התהלך גלוי ראש – לא התפלל שחרית – רק השבת נשמרה בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה – היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי-אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.

דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי-חוץ על המסורת, והלך לבית-הכנסת – רק בשבת ובחגים –

הוא לא השתלב בין איכרי פתח-תקווה, וחברים לא היו לו אלא אחד ושניים – אבל היו לו מעריצים – שלא בפניו הם קראו לו: "יהודה-גוי" – וזה היה מובן מאוד; בין אנשי העיירות הקטנות התהלך הוא רחב-כתפיים, איתן, בלי שמץ של גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין – ואמנם הוא גדל בכפר, בין איכרי הונגריה, ומאוחר יותר, בהתחלת נעוריו (כי בהיותו בן שמונה-עשרה כבר היה בארץ) השתהה, עבד ולמד בבית יהודי אונגרי עשיר, ושם נפגש עם בארון הונגרי שהיתה לו השפעה מכרעת עליו – שם למד גרמנית, קרא בקלאסיקה הגרמנית, ספג רוח הירואית של ימי-שחרור ומרד הונגריה מעול אוסטריה – וכן למד סיוף והתעמלות, אשר עזרו לו מאוחר יותר בשעת ההתכתשויות עם הערבים, בתקופת הסיף בנבוטים ובמקלות.

השפעה גדולה היתה על משקנו מצד האיכרים של וילהלמה. אבי רצה תמיד שפתח-תקווה תהיה לכפר אמיתי, כמו כפר גרמני – דיבר תמיד על "קונסום פריין", זאת אומרת, מין קופרציה, כמו "תנובה", אשר תשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, וכל זה באופן שיתופי, על מנת לדלוג על אנשי הביניים המשווקים – כל חייו חלם וחתר לזה – אבל לשווא. הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח-תקווה.

וכן חידש גם בחקלאות חידושים שונים – נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות – שהיו אז המלה האחרונה של הרפת – וכן נסע לצידון והביא משם זרעי בקיה – שהיו חידוש גדול בימים ההם – למד בצידון זריעה ואופן הטיפול בה. לאחר זה קנה, ביחד עם איכרים אחרים, את אדמת "חור-זרזור" מידי הערבים (היא נווה-עוז היום).

כשהמושבה היתה קטנה – אני זוכרת את אבי כמוציא ומביא בענייני חקלאות, וכן היה ראש הוועד זמן-מה – וכאן אירע משהו שהיו לו תוצאות לכל ימי-חייו: התנגשות בינו ובין יהושע שטמפפר [בן-דודתו]. על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת, הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת-לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי-חייו (הדבר לא שינה הרבה בחייו, הוא עבד בשדה והלך לפרדס בהיותו בן שמונים וחמש, ובהיותו בן תשעים עוד היה משקה את הגינה לפני הבית).

התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים-עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.

אני זוכרת שדות-חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש-ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים-ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.

לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי-הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.

כרמו של הופמן היה שתול כל אלה: כל שורה מזן אחר, מעין שדה-נסיונות – כל שורה או שורותיים – מין אחר. גם לנו היו מינים שונים אך בכמויות גדולות יותר –

כל שבוע היה היקב בראשון-לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.

ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי-גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה "Filoxera" היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון-לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – "דיא עקירה", כך קראו לה איכרי פתח-תקווה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי-ציון באודסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות-הכוחות.

ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי-ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.

בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת-השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.

ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי-שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.

ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –

אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח-תקווה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.

שינויים גדולים חלו במשפחה – אחי הבכור התחתן (היה בן שמונה-עשרה), שני האחים הצעירים ממני כבר הלכו לבית-הספר – ואני למדתי צרפתית מפי מורה פרטי וניגנתי בכינור – והתחלתי לכתוב "חיבורים יפים"; העיתים כפי הנראה לא היו טובים ביותר, מכרנו את ביתנו היפה, מוקף המגרש בן עשרה דונם, עם הרפת ועצי האוקליפטוס הנהדרים – והלכנו לגור זמנית בדירה שכורה ליד השוק – תקופת-ביניים זו לא נקלטה בזכרוני כל-כך – גרנו שם רק שנה, ולאחר זה בנינו לנו בית בכרם הזיתים המרוחק במקצת מן המושבה – (היום רחוב ביל"ו).

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הייתי כבר בחורה גדולה בת חמש עשרה, הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו [שיעבוד] על [דלק של] פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה והסוף אחי השני, זה ש[נולד] אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקווה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: הוא חזק, הוא יתגבר –

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900-1918 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", נובמבר-דצמבר 1991. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.