פרק ס"ו: מהלומה מחד – מתנה מאידך

בחודש ינואר האחרון ספגה ארה"ב ואיתה מאות מדינות מהלומה כבדה המהדהדת כמו גלי צונאמי: Covid-19. ממש קשה להאמין שרמת הפגיעה בחיי אדם ובסבל אנושי כבר מזכירה את חומרתה של מגיפת הדבר הידועה לשימצה שהתרחשה לפני מאה שנה. אבל זו "חגגה" הרבה לפני גילוי האנטיביוטיקה, חשיפת הגנום הגנטי, וההתקדמות הרפואית הגדולה בה זכה הדור הנוכחי.

איך קורה שכ-ו-ל-ם יודעים נכוחה מי אחראי להפיכת אפידמיה המחוזית (מחוז חוביי), לפנדמיה כלל עולמית – תוך דילוג מדהים בביצועו על מיני-פנדמיה כלל ארצית (בסין) ובתיזמון מקביל לא קם גורם כלשהו שידרוש הסבר, אולי דו"ח נזקים וומיתווים למיזעורם, או פיצוי – רחמנא ליצלן. נכון לרגע זה, לא נימצא מישהו שלא מצביע על סין כגורם הבלעדי להפצת הנגיף על פני כל חמשת יבשות התבל.

עדיין מוקדם לקבוע באופן ראייתי וחד משמעי שידה של של סין היתה במעל הזה, אבל ראיות נסיבתיות קיימות בשפע ועליהן כתבתי במאמרים קודמים. אחזור כאן רק על גורם מרכזי יחיד.

מתחילת המילניום הנוכחי רשמה סין ניצחונות כלכליים רצופים בעלי משמעות קרדינלית עבור מטרתה האסטרטגית – מעצמה יחידה בכלכלת העולם – למעט הפסד צורב אחד ויחיד. צורב? אכן כן, לחתימתה על הסכם הביניים במו"מ הסחר עם ארה"ב בתחילת דצמבר 2019 היה ניחוח של תבוסת "ארי בסוגר" מכיוון שהיה לה ברור כשמש שחידוש המו"מ לקראת שלב הסיום, אחרי בחירות נובמבר, יותיר בזירה את מי שהטילם לקרשים ובידיו קלף ניצחון באותן הבחירות ממש. מה הם לא ניסו במשך קרוב לשנתיים של מו"מ מייגע, כולל פאולים קטנים פה ושם – ללא קרן אור. סגן נשיא סין שהופיע לדיוני המו"מ כספינקס בפנים חתומות סבר, הופיע לפתע לקראת החתימה על הסכם שלב א' בפנים צוהלות ובאנגלית זורמת וללא מתורגמנים וחתם בעיניים עצומות, בחיוכים, בכל המקומות הנידרשים... זה הזכיר חולה אנוש שניעור מתרדמת ארוכה ונראה "מתלוצץ עם רופאיו" הלא הם הנשיא ושריו החשובים. הוא, סגן הנשיא, כבר ידע שמטוסי התיירים הסיניים, עמוסי קורונה בריאותיהם, כבר בדרכם לכמה קצוות תבל... ומשם ההתפשטות מסוג H2H בטווח של שני מטר כבר תגיע לכל מקום ולכל פינה נידחת. אבל מה שבאמת עניין אותם שם, בבייג'ין – שהנגיף ינחת על החוף המזרחי או המערבי של ארה"ב אחרי שהפנדמיה תתמקם בשאר יבשות העולם, אחרת, תואשם סין בקאזוס באלי נגד ארה"ב.

היום, עשרה חודשים אחרי, קשה שלא להתרשם שהמהלומה הכבדה והמתמשכת שהונחתה על ארה"ב בינואר 2020 היא מועמדת רצינית לדרגת נוק-אאוט, כזו שתשלוף מהזירה את האיש האחראי לתבוסתה של סין במערכה הקודמת בתחילת דצמבר 2019, הלא הוא דונלד טראמפ – נשיא ארה"ב. איור 1 מציג את עוללות הפנדמיה במונחי "נדבקים", ואיור 2 במונחי מתים.

איור 1: מספר נידבקים ליום בארה"ב (k=1000). ס"ה כ- 8.57 מיליון. מקור: אוניברסיטת ג'ון הופקינס.

ע"פ חישוב זהיר שערכתי על פונקציית הנידבקים באיור 1 עלול מיספרם לעבור את ה-100 אלף ליום עד יום הבחירות.

זהו רף הפחד המצמית בארה"ב למרות שבאופן יחסי לאוכלוסייה שלנו (פי 40 פחות) מדובר ב-2500 ליום כאשר אנחנו כבר נגענו ב-9000 ליום או 360 אלף במונחי ארה"ב.

איור 2: מספר מתים ליום בארה"ב (k=1000). ס"ה כ-225 אלף. מקור: אוניברסיטת ג'ון הופקינס.

שני האיורים הללו חושפים באור נגוהות את הייחודיות של מערכת הבחירות הנוכחית. מצב הפנדמיה מאפיל בעוצמה את כל שאר הנושאים שעל הפרק, במיוחד הוא פשוט מגמד את נושא הכלכלה, שתמיד הוא מיספר אחד בעיתות שלום ואילו היום הפך ל"עלוב שני" (Poor Second).

אבל הכלכלה היא נושא הדגל של הנשיא טראמפ שרץ לקדנציה שנייה והוא נאלץ לספר לקהל מעריציו, שממשיך להיות גדול ביותר, שארה"ב היתה בשיא הכלכלה באופן מוחלט וגם יחסי עד פרוץ הפנדמיה!!!

איך השפיעה הפנדמיה על מועמד הדמוקרטים – ביידן? ובכן, כמו בסיפור הוליוודי עם הפי-אנד עבורו שרק הפתעת אוקטובר מרעישה ביותר תבטל זאת.

הפריימריז של הדמוקרטים החלו רשמית בתחילת ספטמבר 2019 (Labor Day) נותני הטון היו מהשמאל הקיצוני הפרוגרסיבי בהובלת ברני סנדרס, AOC (אלכסנדרה קורטז), ועוד. ביידן השתרך מאחורי השלישייה הפותחת והותקף על ידה כ"א בתורו או בתורה. הפליאה עשות קאמילה האריס, הסנטורית מקליפורניה שחשבה שהדרך לראשות הרשימה מובילה דרך התקפות חורצות לשון על המימסד הדמוקרטי שמייצגו הברור הוא ג'ו ביידן.

היא הפסידה את התורמים שאיפשרו את מסע הקמפיין שלה. המימסד הדמוקרטי הבין שארה"ב עדיין רחוקה מסוציאליזם מתקדם מרחק רב. היחידי מבין המועמדים הדמוקרטים שלא זוהה עם הכנף הפרוגרסיבית היה ביידן, אבל כמו להילארי קלינטון לפני 4 שנים, הוא היה חסר אג'נדה בעלת סיכוי. הוא נאלץ לתמוך בשיפור תנאי הסביבה ללא מושג ירוק מהי התוכנית הגרנדיוזית של סנדרס וקורטז בעלות דימיונית של 90 טריליון, שלא היה לה שמץ של סיכוי. למרות זאת הפסיד ביידן את שני הפריימרים הראשונים. או אז, לפתע, כמו "מן משמיים" נחתה הקורונה על חופי האוקיאנוס השקט בפברואר 2020 והחלה להתפשט. במחצית חודש מרץ כבר החלה התפשטות בנידבקים בקצב גאומטרי עולה, איור 1. בפיגור קצר של כשבוע ימים עלתה גם עקומת התמותה, איור 2. האורות נדלקו בממסד הדמוקרטי – יש אג'נדה עבור בחיר ליבם ביידן – מבוססת קורונה! ביידן דילג על פריימרי אחד בכדי לאמץ את האג'נדה הזו כאילו נולד איתה לפני יובל שנים לפחות... מצוייד במסכה הוא הלך על הפרימרי של דרום קרולינה וזכה בה ברוב גדול. לאף מועמד דמוקרטי אחר כבר לא היה סיכוי נגדו כי תרומות ענק זרמו לכיס הקמפיין שלו ונשרו במקביל ממתנגדיו בקצב פרופורציוני לעלייה בתחלואה ובשיעורי התמותה הגבוהים.

ביידן והמפלגה הדמוקרטית הפנימו באופן מושלם את "מתנת הזהב" שנפלה בידם והיפנו את חיצי הקמפיין הדמוקרטי כנגד אויבם המושבע – הנשיא טראמפ, שנאלץ להסכים לסגר מתקדם "ע"פ החלטת מושלי הסטייטס" בעוד הוא מגייס במאמצי-על אמצעי רפואה לייצור מכונות הנשמה משוכללות ע"י גיוס חירום של התעשייה האמריקנית וכל האמצעים הרפואיים ממערכת הביטחון – כולל אוניות בי"ח משוכללות וחדישות.

המאמץ הפדראלי העצום שהיה מכוון לצמצום התמותה והתחלואה, נועד גם להחזרת המשק הכלכלי האדיר לקדמותו בקצב הגבוה האפשרי. וכאן נכונה הפתעה. חלק מהמושלים, הדמוקרטים, לא מיהרו לממש את העזרה האדירה שהוגשה להם. הדוגמה הקלאסית – ניו יורק. הנשיא העמיד לרשותם אוניית בי"ח חדישה לטיפול בגל התחלואה הצונאמי (אלפי חולים קשים) שחוותה העיר ניו יורק. האונייה חזרה כלעומת שבאה. כדאי לשים לב במשהו בולט באי סבירותו בין שני האיורים. חוסר הלימה בולט ביניהם! גל התחלואה הראשון הקטן בהרבה מהבאים אחריו (איור 1) – מלווה בגל ראשון ענק של תמותה (איור 2).

האם ניתן לשייך זאת לחוסר ניסיון הרופאים בגל הראשון ולהתקדמותם הנחשונית אחר כך? תישכחו מזה! בדקתי אצלנו – הלימה מוחלטת בין שני המדדים. אז מה קרה שם? יש לי הרגשת בטן שהתופעה תיחקר, אם אחד מהמועמדים ייבחר ולא מישנהו. כדאי גם לוועדת החקירה להתעניין באיוש הרחובות במנהטן עכשיו מול מצבם לפני המגיפה.

אין פלא שביידן ענה בעימות השני לשאלה מהי תוכניתו למלחמה בקורונה: "אני אקשיב למומחי המדע וכך אפעל." במיוחד כשהמומחה בה"א הידיעה הוא ד"ר פאוצ'י: "תעטו מסכה ותישמרו על מרחק סוציאלי!" – האם בשביל זה צריך ד"ר מעוטר מדליות שעומד כבר 35 שנים בראש המכון האמריקני למחלות זיהומיות? וניסיונו הרב האמיתי נמצא במחלות נגיפים שאינם מתפשטים במתכונת H2H.

השאלה הנשאלת עתה, 9 ימים לפני הבחירות – מה סיכוי המועמדים לזכות בהן. למרבה הצער סעיף הקורונה שולט בכיפה והוא מתחדד עם ירידת הטפרטורה לקראת המחצית השנייה של הסתיו. בסטייטס הצפוניים כבר הגיפו חלונות והפעילו חימום – סביבה אוהדת לנגיף שתלך ותחריף עם כל יום נוסף מתשעת הימים. במצב הזה, כאשר ננסי פלוסי מסרבת להזריק משאבים לפתיחה נוספת של הכלכלה, נוצרים תנאים אידאליים עבור ביידן לממש את מתנת הזהב שהוגשה לו ולדמוקרטים באדיבותה של סין.

טראמפ לעומתו מנהל מסע הירואי-משהו כנגד כל הסיכויים, מזכיר את בחירות 2016, כאשר לא ניתן כלל לפתוח את כלכלת המשק בתנאים הנוכחיים. הקהל הגדול שמריע לו בהתלהבות והערצה באזורים החוץ-אורבאניים מותיר לו תקווה. אחרי הכול, ניצחון לביידן יעביר לסין את לפיד הובלת הכלכלה העולמית. סיכויי ביידן לא רעים אם מתבוננים באיור 3 שמבליט את פגיעת הנגיף באזורים האורבניים בארה"ב – השפריץ האדום המרוכז בערים הגדולות – שם יושבים הדמוקרטים ברוב מוחלט ומכריע.

האם "במתנה הסינית" הזו תלויה הובלת הכלכלה העולמית בדורות הבאים?

האם תהייה בכייה לדורות?

בשבוע הבא נדע.

איור 3: תמונת התחלואה בארה"ב וריכוזה סביב המגה-ערים. מקור: אוניברסיטת ג'ון הופקינס.

פרופ' חובב טלפז

25 באוקטובר 2020

הבחישה בנושא איננה נפסקת. אחרי ששר הביטחון הצהיר שראש הממשלה ידע מעיסקת החמקנים לאמירויות וגם נתן לה את הסכמתו, כתנאי להסכם השלום אם ישראל, הצהיר אתמול ראש הממשלה שחתימת הסכם השלום עם האמירויות היתה בלתי תלויה לחלוטין במכירת החמקנים על ידי ארה"ב למדינה זו. דבריו של ראש הממשלה, לדעתי, היו מדוייקים.

במאמרי הקודם ציינתי שארה"ב מאוד מעוניינת בעסקת החמקנים עם האמירויות, אבל בו זמנית היא תפצה ככל הנראה את ישראל על עסקה זו, על בסיס מחוייבותה לשמירת היתרון הישראלי במאזן הכוחות האיזורי. ביקורו האחרון של שר הביטחון בני גנץ בפנטגון, וביקורה של משלחת משרד הביטחון לליבון הנושא, מאשרת שאכן אלה פני הדברים.

מה ישראל תקבל בדיוק כפיצוי טרם פורסם, אבל מדובר במערכות נשק שטרם סופקו לישראל עד כה. בין אלה ניתן למנות כפוטנציאליות למכירה את מטוסי התדלוק מתוצרת ארה"ב שיחליפו את המטוסים המיושנים מדגם בואינג 707, שבשירות חיל האוויר, מטוסי 15-F מתקדמים ומטוסי 22-V שהם מטוסי טילט רוטור, שממריאים אנכית כמו מסוק וגם טסים אופקית כמו מטוס מטען.

באים בחשבון גם מסוקי הצ'ינוק, שאמורים להחליף את מסוקי היסעור המיושנים. להערכתי מדובר בחבילה גדולה מאוד, וכנראה שנותרה בעיית המימון. האם המכירה של המערכות החדשות האלה תהיה על חשבון התקציב הקיים של 36 מיליארד הדולרים, שאושרו על ידי ממשל אובמה, או שארה"ב תרחיב את חבילת הסיוע כדי לאפשר את כל החבילה, מעבר למה שכבר סוכם בעבר?

מדובר בסכום גדול מאוד והוא גם טעון אישור בקונגרס, וזה גם ייקח זמן. סביר שהאישור לתקציב חריג זה יקרה רק אחרי הבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב. אם טראמפ ייבחר וגם יישמר היתרון הרפובליקני בקונגרס, זה יהיה קל יותר. אבל אם ביידן ייבחר וישתנה מאזן הכוחות בקונגרס, צפויים עיכובים, כי זה ילווה, כמו תמיד, בדרישות מדיניות חדשות מהממשל שייבחר כלפי ישראל.

צדק ראש הממשלה שאמר שיש מדינות נוספות שמעוניינות במערכות נשק אמריקאיות מתקדמות באיזור. לא קשה לנחש במי המדובר: בראש ובראשונה בסעודיה. ובנוסף לסעודיה גם בקטאר, בעומן ובכוויית. לכולן יש אינטרס לקנות חמקנים וציוד מתקדם אחר, ויש בידיהן כל המימון הנדרש. לאור התקדים עם האמירויות, עסקאות אלה צפויות להתקיים בסיכוי גבוה מאוד. עם זאת, ייתכן מאוד, שעסקאות כאלה, יותנו על ידי הממשל האמריקאי בהסכמי שלום נוספים עם ישראל.

מצד שני, כל עיסקה נוספת עם מי מהמדינות האלה, תייצר בקשה ישראלית מקבילה לפיצוי, לפי התקדים האמירתי. על אלה צריך להוסיף,את 100 החמקנים שהוזמנו על ידי טורקיה, שנמצאים לפי שעה בהקפאה. אם שיחות הגרעין עם איראן יתחדשו אחרי הבחירות באמריקה, ייתכן מאוד שתיווצר אוירה מדינית חדשה באיזור, שתשפיע מן הסתם גם על יחסי הממשל האמריקאי עם טורקיה. כך שבסופו של דבר, עלול להיווצר מצב לפיו בשנים הקרובות, יסתובבו בשמי המזרח התיכון מאות חמקנים, שבוודאי לא ישמחו אותנו.

לכן, לבוא ולהתפלמס עם ראש הממשלה על מכירות נשק אמריקאיות עתידיות למדינות באיזור, יהיה מעשה אווילי. ישראל היא מדינה חשובה, ועדיין דעת הקהל בארה"ב נוטה לצידה, אבל עלולים להיות שינויים שלא ישמחו אותנו. לתלות את כל העסקאות האלה על צווארו של נתניהו זוהי איוולת מוחלטת. נתניהו עשה ויעשה כמיטב יכולתו למזער נזקים, אבל לבוא ולטעון שהוא מסוגל לבלום את העיסקאות האלה, זה חסר שחר!

יצחק הילמן

אהוד: זה לא חסר שחר. צודק האספסוף המתגודד והמפגין! רק ניפטר מראש הממשלה הנאשם בפלילים – והכול יהיה בסדר והאמריקאים ימכרו מטוסי חמקן רק לישראל! זה דבר הפסיכים המפגינים נגדו!

מתוך דברים שהשמיע יו"ר מכון ז'בוטינסקי

באזכרה בישיבת הנהלת המכון למחרת פטירתה

עצוב לנו מאוד, במכון ז'בוטינסקי. עצוב לנו על חברתנו היקרה, גבי, ד"ר גבריאלה ברזין, שאיננה עוד. בטרם עת עזבה את עולמנו, והיא רק בת 53. עקבנו בהשתאות אחרי המאבק ההירואי שלה, שהחל כמעט מהיום שבו הצטרפה אלינו כחברה בהנהלת המכון, ביוני 2019, כדי לתרום משלה, להנחלת המורשת הז'בוטינסקאית.

בחרתי בה להנהלה מתוך היכרות קרובה עימה, הוקרתי מזה שנים את אישיותה הכובשת ואת נאמנותה לדרך, את השכלתה וחוכמתה, ואת הזדהותה הבלתי-רגילה עם המורשת הלאומית. לכן, גם היה זה טבעי שתהיה חברה בוועדה האקדמית של המכון, כאשת אקדמיה בכירה, וכמי שנכנסה עמוק גם לחקר מורשת ראש בית"ר, מתוך עניין, הזדהות והוקרה. לצערנו, המחלה הממארת, הטיפולים הקשים, לא איפשרו לה לתפקד כפי שרצתה, כפי שרצינו, אבל היא עקבה גם בחודשי אישפוזה אחרי ההתרחשויות במכון, והיתה זמינה לכל שאלה, לכל עצה.

גבי היתה המקרה הקלאסי של חוקרת שמגיעה לז'בוטינסקי, מזדהה עימו עד תום – לא משום שנולדה "בבית הנכון", כמו שאומרים, אלא משום שסקרנותה, דעתנותה והבנתה, חיברו בינה לבין תורת ההוגה הציוני, בינה לבין המוסד שעושה להפצת המורשת הברוכה הזאת.

תחום התמחותה העיקרי היה חקר הפילוסופיה היהודית והערבית בימי הביניים. באשר לתורת ז'בוטינסקי, היא לא היססה לגלות עמדות עצמאיות, ותרשו לי לומר – נכונות, כבת פלוגתה לכמה פרשנים ויודעי-דבר אחרים, והביעה ללא היסוס את תובנותיה המקוריות מעל דפי העיתונים – "הארץ", "ישראל היום" ו"האומה", וכמובן בכנסים שיזמנו, והשתתפותה בהם היתה חיונית ומרוממת.

ביקרתי אותה ב"שערי צדק", בירושלים, זמן לא רב לאחר שסיימה סבב טיפול ראשון ברמב"ם בחיפה. היא צחקה, התבדחה. ראיתי אישה צעירה, מפוכחת לחלוטין, אופטימית לגמרי. בטוחה שתחלים – גם אם התהליך יצריך חודשים רבים. רק שערותיה התדלדלו. באותה פגישה – ובמקביל בוואטסאפים הפרטיים – היא שיתפה אותי בגילוי לב בלתי רגיל כמעט בכל התהליך הרפואי הלא קל שהיא נקלעה אליו, הטיפולים הקשים, תוך הסתרת סבלה.

גבי היתה אופטימית ללא תקנה, לא היה לה ספק שתשוב להשתתף בישיבות הנהלת מכון ז'בוטינסקי, ואפילו נענתה במקביל להצעת ראש הממשלה, לשמש לו כיועצת לענייני תפוצות. עד שבא הגל השני, הגל של הלוקמיה, האישפוז השני, ושוב אותה אופטימיות והמון תקווה – אך לשווא...

מאמרה האחרון של ד"ר גבריאלה ברזין פורסם בכתב העת "האומה". הזמנתי אותה יחד עם עוד שמונה כותבים, לשתף את הקוראים במחשבותיהם במשבר הקורונה. לפני כן פירסמה ברבעוננו שני מאמרים מלומדים נוספים – האחד על ז'בוטינסקי והשני על הרמב"ם. את המאמר האחרון תחת הכותרת "בין בידוד פרטי לגלובלי" היא פתחה בשורות אלה:

"בשנה האחרונה קניתי לי דוקטורט בבידוד. לוקמיה שנחתה עליי בתחילת הקיץ צימצמה את מיכלול הווייתי לארבעת כתליו של חדר בידוד בבית-החולים. מעתה מערכת החיסון, שתלך ותיחלש עם טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם מתורם זר, מחייבת מישנה זהירות. במהרה, כל חוויה, מכאוב, הנאה ותובנה, נזקקים לעבור חיטוי קפדני טרם יגעו בנפשי. זה לא מומלץ, אבל הפיצוי לנפש הוא בהרחבת גבולות ההתבוננות שלה. לרוב, דוקטורט מקנה לבעליו מומחיות בנישה צרה של אוצרות הידע מתחום מסויים, הדבר אינו הופכו לאוטוריטה בתחומים אחרים, בקושי בתחומו שלו. ואז באה הקורונה, ובלא אומר הזכירה, שכך יש להתייחס לדוקטורט שקניתי לי בבידוד."

וכך היא סיימה את מאמרה המלומד והמרגש: "הבידוד, ומיכלול החוויות באמתחתו, מקנים מעין שבת – המירוץ נבלם, החשיבה מתחדשת והמבט על ההווה משתהה, אולי בשורה לחיים מודעים יותר. הבידוד הגלובלי, אפשר שיביא לחשבון נפש שיוביל לעולם טוב יותר. הערבות ההדדית בין עמים ומדינות, הכרחית למיגור המגפה. מבחינה מורפולוגית במילה בידוד נמצאת המילה ידוד שפירושה להתרחק (נחום ג', ז'. וראו פ' רש"י), אבל אולי גם להביא לידידות. הבידוד שלי הציב אותי במסע רצוף מעלות וירידות בין מהות לקיום."

ב-16 בספטמבר שלחתי לה הודעת וואטסאפ, בקשר לאפשרות השתתפותה בישיבת הנהלת מכון ז'בוטינסקי, והיא השיבה כעבור יום-יומיים:

"יוסי היקר,

סליחה שלא עניתי.

עכשיו חזרתי מבית החולים רמב"ם, הביקור לא היה מתוכנן, והתבקשתי להגיע הבוקר לטיפול שהיה בהרדמה. יש לי קצת מתקפה של מח העצם החדש על הריאות ועל העיניים וזה כרוך בפרוצדורות רפואיות שונות מעט מכל בבית חולים אחר. בין העליות והירידות, המאפיינות החלמה של מושתלי מח עצם, אני בימים קצת בימים מאתגרים המסיחים את דעתי עד כדי שאפילו לא יכולתי להודיע שלא אשתתף, עמכם הסליחה.

כמו שאתה רואה, זמן קלאסי למשפט 'תחל שנה וברכותיה'. אמן לכולנו

גבריאלה״

ביום רביעי, 20 באוקטובר, בשעה 9 בבוקר, מודאג וחרד, שיגרתי לה הודעה קצרה: "גבי יקרה – מה שלומך? אנא שתפי, רפואה שלמה." לא ידעתי שבאותה שעה ממש עלתה נשמתה הטהורה השמיימה, וכך איבדנו חברה יקרה, אהובה על כל מכריה, אינטלקטואלית מובהקת. וקשה, קשה מאוד הפרידה... זיכרה של גבי, ד"ר גבריאלה ברזין, לא ימוש מאיתנו.

יוסי אחימאיר

על ספר שיריה של דורית אורגד "ריקוד חייה"

הוצאה עצמית, הוצאה לאור 2020, 77 עמ'

השליתי את עצמי שאני שוחה ביצירתה של ד"ר דורית אורגד כמו דג במים – ב-2003 ראיינתי אותה, וכהכנה לכך קראתי עשרות מספרי הילדים, הנוער והמבוגרים שלה*. התוודעתי ליצירה מלבבת, המעניקה לקוראים הצעירים מיומנויות חברתיות, ידע היסטורי, יכולת לאמפתיה כלפי הזולת. עד כדי כך הייתי מאוהב בספריה עד שהייתי מתגנב בלילה לספרייה של ילדיי, כשהיו קטנים, ומתענג על הספרים של דורית אורגד שרכשתי עבורם.

ברור שעקבתי אחרי יצירתה העשירה גם אחרי אותו ראיון (75 כרכים שזיכו אותה בשלל פרסים ובתרגום לשפות זרות), כולל הפרוזה למבוגרים, וגם כתבתי עליהם לא מעט. ברור שקראתי את ספר השירים הקודם שלה "שעות מכושפות" (כרמל 2004), והייתי משוכנע שנמצא בידי המפתח ליצירתה לעתיד לבוא; והנה, מגיע ספר השירים החדש "ריקוד חייה", שמציג אותי ככלי ריק, שכן למרות שחזרתי וקראתי את השירים מספר פעמים, הנה, נשארו חידות שלא הצלחתי לפענח.

כל יוצר, סופר, ומשורר בוודאי, משתוקק לחשוף את מכמני נפשו, אבל יחד עם זאת, הוא עושה כל אשר לאל ידיו כדי להסוות את הכוונות האמיתיות, והרי מי באמת מוכן להיחשף עירום וערייה בפני הציבור? תפקידם של חוקרי הספרות ומבקריה הוא למצוא את המפתח לסודה של היצירה כדי להופכה לנחלת הכלל.

וכאן אני מוכרח להודות שלא כל כך עמדתי בציפיות שלי מעצמי: יש כמה חידות בספר הזה שאינני יודע את פתרונן: מי זאת הגברת הסוררת הרוקדת את ריקוד חייה ("ריקוד חייה", עמ' 9)? מי זאת מרים הרוקדת לאלים ("הריקוד", עמ' 54), ואשר לה מקדישה המשוררת מחזור שירים בשם "שירים למרים" (עמ' 59-51)? מי זאת "העלמה נצחיה" (עמ' 67)? מי הם ברונו ואורסולה ("אהבת ברונו ואורסולה" עמ' 75-74)? האם הכוונה למכשפה אורסולה מהקומיקס "בת הים הקטנה" של דיסני שבעקבות הנס כריסטיאן אנדרסן? לא סביר. האם ברונו הוא האופנאי ההומוסקסואל האוסטרי שהפך לנושא הסרט שכיכב בו סשה ברון כהן? שוב, לא סביר.

יוסף קלוזנר כנראה צדק שיש להיעזר בביוגרפיה של היוצר כדי להבין אותה לעומק – בדיעבד הבנתי שהדמויות המסתוריות האלו שייכות לאבני-דרך בחייה של המשוררת – היא הכירה נער שהיה מאוהב באישה מבוגרת, היה מסור לה כל חייו, והתאבל מרה על מותה; היא הכירה אישה בשם מרים שאירחה בחו"ל סופרים עבריים, ובעיקר את דורית אורגד, באהבה גדולה, וכד'. מאחר שחוויות כמוסות כנ"ל אינן ניתנות להתפענח אם לא מחטטים בביוגרפיה של היוצרת, לא נותר לקורא אלא להתענג על השירים המובנים יותר, ואלה הרוב.

אחד הנושאים של הקובץ הוא האהבה, שיש לה גוונים רבים – "כפלים של אושר, גם שברים" כדבריו של יהודה עמיחי: לעלמה יפיפייה אין סיבה להיות עצובה (השיר מתכתב עם "הילדה הכי יפה בגן" של יהונתן גפן), אבל איך לא תהיה עצובה כשאהובה זנח אותה ("עלמה עצובה", עמ' 13).

מניה ביאליק אוהבת עד כלות את בעלה המשורר הלאומי, הגם שהיא יודעת שיש גם אחרות בחייו (ביוגרפים מזכירים את הציירת אירה יאן), אבל היא מתנחמת בכך שרק היא קוראת בשמו במלרע, ולכן כל כולו הוא רק שלה ("אשת חיקו של המשורר הלאומי", עמ' 26). על פניו זה נשמע חסר שחר, אבל המשמעות החבויה היא שרק איתה הוא בילה את כל חייו, והגיע איתה לארץ ישראל, שם התחלפה ההברה האשכנזית בהברה ספרדית, ומלעיל הפך למלרע.

שיר אהבה מכמיר לב הוא "רק עוד פעם אחת" (עמ' 33):

רק עוד פעם אחת,

הפעם האחרונה,

לשים ראשי על חזך,

לא לחשוב

מה נתן העולם,

לזכור את הטוב

אך גם את הרע,

להתכרבל בך

לחוש בגופי את

חום גופך

כמו חיה קטנה

במאורת אימה

לינוק חלב אהבה.

שירי אהבה, וגם שבר, שמתארע לא פעם ביחסים שבין אוהבים, ניתן למצוא גם בשירים "עמק" (עמ' 32), "שבר" (עמ' 34), "חלום לבן" (עמ' 41), "מתחת לגגון" (עמ' 55), "החמצה" (עמ' 65),"מילים" (עמ' 68), "אהבת ברונו ואורסולה" (עמ' 74), השיר האניגמטי שהזכרתי לעיל, "אחרי החגיגה" (עמ' 77).

אתעכב על שני שירים נוספים באותו נושא, האהבה על כל נתיביה:

לפתע פתאום

לאחר שהיית לי

אחות

שהיית לי אם

שהיית רעיה

שהיית

והיית

וכל אחרת לא הייתה

והיינו

איך, לפתע פתאום...

"לפתע פתאום" (עמ' 35)

השיר מרמז על שבר באהבה, והוא מתכתב עם "הכניסיני" של ביאליק, שעל אשת חיקו כתבה המשוררת את השיר שהזכרתי לעיל.

שיר האהבה השני שאני מבקש להזכיר הוא "בחלום" (עמ' 76): האהובה חלמה על אהובה החביב, האדיב והנדיב, וכשהוא שואל איך היתה האהובה עצמה בחלום, היא עונה: "לא היה שם ראי!" – לאמור – באהבה גדולה "האני" מתאפס כי הוא כולו נתינה והתרכזות באהוב/ה.

השיר "בחלום" כתוב כדו-שיח בין האוהבים, ומסתבר שרוב השירים בקובץ נוקטים במעין ציטוט רפליקות.

נושא מרכזי אחר בקובץ הוא הפרידה מהיקרים שהלכו לעולמם. המוטו של הספר מוקדש ליקירים אלה: "לאהובי נפשי שלא עוד איתנו". "שיר אבל" (עמ' 19) מתאר את שרשרת הקרובים המתים זה אחר זה. יש המבקש להתנחם שחס וחלילה סדר המתים יכול היה להיות הפוך, אך זאת באמת לא נחמה, הגם שזה קורה תדיר.

מה שנותר מאלה שאהבנו, ואינם, חרוט בליבו של האדם, ויש גם מי שמתנחם בכך. בשיר "כמו שריון של צב" (עמ' 72) יש דו-שיח בין ילדה ובין זקן. היא שואלת מדוע הוא תמיד לבד, והזקן עונה לה שהוא נושא בליבו את יקיריו "כמו שריון של צב."

פרפר שמתעופף סביב הדוברת נדמה כאילו הוא מביא אות מהאהוב שאיננו שוכח את החיה, כפי שהחיה לעולם לא תשכח את האהוב שאיננו. ("לא במקרה", עמ' 45).

אושר גדול הוא נחלת האדם, למרות האבל והשכול, במפגש עם אלה שמקרוב נולדו, שאת ידם הקטנה ניתן לחפון ביד גדולה ומיובלת: " ומן האושר הרגעי, / הנמזג בדמי, / מנורה בשמיים נדלקת."

יש עוד נושאים ראויים בקובץ הזה, אבל נסתפק בכך, ונעבור אל הפרוסודיה: בניגוד למקובל בשירה המודרנית, יש בקובץ הזה לעיתים חרוז מכוון (לא אקראי). הרי דוגמה:

גם לבכות צריך לדעת

בתנאי סביבה משתנים.

במקום שבו צומח זית,

במקום שהוא הבית

עמוק בחיק הבוסתנים,

אין לגעת

בנימים.

"לדעת לבכות" (עמ' 11)

אנו פוגשים כאן חרוז חובק, המשתלב יפה עם התוכן: א-ז; ב-ו-ח, ג-ד.; ראו חרוז דומה גם בשיר "לא עוד לבד" (עמ' 28).

מצאתי בשירים מספר קלמבורים: בשיר הנ"ל נמצא את המילה "מתקתקת" בשתי משמעויות. בשיר "כלים שלובים" (עמ' 48) אנו פוגשים את המילים "מחוללת" ו"חולות". בשיר "בין השמשות" (עמ' 63) מופיעה המילה "שמשות" בשתי משמעויות.

ספר שירים החדש של דורית אורגד הוא מעניין ומסקרן, אבל לא את כל חידותיו הצלחתי לפתור.

* הראיון הוכן עבור כתב העת "מאזנים", ושובץ בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 284-269.

מאת

משה גרנות

מבחר סיפורים בעלי נימה של הומור

הומור הנחוץ כל כך תמיד –

בוודאי בימים של מצוקה שאנו עוברים

מחיר הספר: 55 שקל כולל משלוח בדואר מהיר

טל. 03-5494915 / ביט: 050-3399934

עטיפת הספר מאחור:

צעיר מצהיר אהבה בפני זאת שהייתה מורתו בבית הספר היסודי, ושוכח כי בעוד שבוע הוא אמור להתחתן עם בת גילו; ישראלי נקלע למצוקה בסיציליה, ואיש המאפיה מסייע בידו; ישראלי מוכר מוצרי ים המלח לערביי סעודיה ואמירויות המפרץ; ילידת קלוז' מאמינה שהיהודים שדדו לה את הים התיכון; חייל מחיל הפרשים נקלע לייחוד עם אשת קולונל; סודות שמגלה דוקטורנט על הפרופסורית שמנחה אותו; מסתבר שהקצין הפשיסט שהציל יהודים – הוא בעצמו יהודי; הדודה שמאוהבת בלנין, רק חבל שהוא נפטר כשהיא הייתה בת שנה – אלה ואחרים הם 28 הסיפורים המקובצים ב"אשתו של הקולונל".

מבין ספרי הפרוזה הקודמים של משה גרנות: "המאהב השני של הרבנית", "קרנטינה בקונסטנצה", "שחזורים", "הפרומשיקאים", "מאריה וליאופולד". משה גרנות זכה פעמיים בפרס אקו"ם על יצירות שהוגשו לשופטים בעילום שם.

[דבר המפרסם]

י"ב. עם יהודה אטלס

בעקבות לובנגולו מלך זולו

מה קורה כאשר שני אגו-מנייאקים יוצאים לדרך? / המטרה להגיע לכנס סופרי הילדים בדרום אפריקה כדי להמשיך אל ישראלית אחת בפורט אליזבת / למה הזעיקו את יהודה אטלס בשדה התעופה / איך היינו יכולים לחסוך כסף בעזרת חגית רכבי, אם יהודה  היה זוכר את שם המלון שלה / מה הצחיק כל כך את אטלס בבית הישראלית.  (רמז דק: לא תנחשו לעולם).

2.9.04. מחר ב-06.00  יהודה אטלס ואני ממריאים ליוהנסבורג ומשם לקייפטאון לקונגרס סופרי ילדים. סך הכול 11 שעות טיסה. כשיוצא לי לנסוע עם יודה למפגשי סופרים-תלמידים בארץ, אנו יושבים במכונית לכל היותר שעתיים שמהן שעה וחצי הוא ישן. עכשיו 11 שעות, נראה מי ישן יותר.

שבוע קודם לכן, קבענו פגישה בבית קפה בזל, כדי לתכנן את המסע ולדבר על תוכניתנו להישאר עוד שבוע בדרום אפריקה, כדי לבקר חברה של יודה מימי האוניברסיטה. מדובר בישראלית נחמדה , אורה,  שאטלס הטיל עליה תפקיד אחראי, להעיר אותו כל פעם כשהיה נרדם בהרצאות. כיום היא גרה  בפורט אליזבת ותשמח לארח אותנו. אני קונה את ההצעה בהתלהבות ובהזדמנות זאת מעניק לאטלס את ספרי האחרון "על הא ועל דא". הספר זכה למחמאות רבות מכל המשפחה שלי, אך חשוב לי לדעת מה הוא, המחמיר שבמבקרים, יגיד עליו. עד היום לא אמר מילה, אבל כשנשב 11 שעות במטוס וכבר לא יהיה לנו על מה לדבר, אין ספק שנגיע אליו.

3.9.04. אנו מגיעים לנתב"ג שעה לפני הזמן. מסתבר שחוץ מהזיות נעורים, יש לנו עוד דבר משותף. שנינו מעדיפים להקדים ולא לחוות את הדאגות של אלה האוהבים להגיע ברגע האחרון. הוא משבח את עצמו על שהשכלנו לתת את המזוודות אמש ולחסוך לעצמנו את כל בדיקות הביטחון המעצבנות. אנו מוסרים את הדרכונים וכרטיסי הטיסה ומוזמנים לעבור במנהרת הביטחון. אני עובר בשלום, אבל אצל שותפי פעמון האזעקה מצלצל בהיסטריה. יהודה מרוקן את כיסיו עד אחרון המטבעות, אך הפעמון שב ומצלצל. מה זה יכול להיות? השלייקעס! אטלס נזכר שלכתפיות שלו יש תפסים ממתכת זהובה. הוא מסיר אותם ועובר במנהרה תוך החזקת המכנסים בידיו. גם הפעם הפעמון מרעיש. עכשיו העניין מתחיל להיות חשוד. איש הביטחון לוקח את אטלס הצידה ולא עוזר לי זה שאני אומר לו 'אתה יודע מי זה?'

השרביט המחליק על גופו המלא של סופר הילדים הנערץ, לא משמיע אפילו ציוץ אחד. איש הביטחון חוזר ומעביר את הסופר בשער הפעמונים ואלה מצלצלים בעוז.

יש לך קוצב לב?" שואל האיש.

"מה פתאום?" מחזיר רעי, שמתחיל לאבד את ביטחונו.

"אז אולי השתילו לך פלטינה?"

"רק זה חסר לי."

"טוב, תוריד את המכנסיים!"

למכנסיים שנפרדו לא מכבר מהשליקעס אין בעייה לרדת לבד, אלא שלשם כך יש צורך להסיר קודם את הנעליים. ברגע זה אורים פניו של החשוד והוא אומר: "איך שכחתי! יש לי פלטות ממתכת!"

הסופר  עובר עתה יחף בשער הפעמונים ואלה לא משמיעים כל צליל. התעלומה נפתרה, אך מה יהיה כעת? הרי בכל שדה תעופה הוא יצטרך לחלוץ את נעליו...

דיה  לצרה בשעתה. כעת יש לנו המון זמן להסתובב בין חנויות הדיוטי-פרי. מה נקנה? אולי מתנה לאורה מקיצת הנרדמים הממתינה לנו בווילה  בפורט-אליזבת? אבל חבל על הכסף, הרי לכל אחד מאיתנו יש כמה ספרים שאנו לא יודעים איך להיפטר מהם. מגיעים לחנות האחרונה בלי להוציא פרוטה ואז מהדהד הרמקול בכל אולמות שדה התעופה:

"מר יהודה אטלס! מר יהודה אטלס! נא לגשת למודיעין!"

נכון שאנחנו נוסעים גם בשליחות  משרד החוץ ולפני הטיסה עברנו קורס קצר של אמצעי ביטחון והנחיות איך להציג בקונגרס את תדמיתה החיובית של מדינה ישראל, אבל איזו משימה הם רוצים עוד להטיל עלינו ולמה הם לא מזכירים גם את שמי? רק שלא יתנו לנו מטלה סודית שלא נוכל לעמוד בה.

"זה לא ממשרד החוץ," אומר לי יהודה בפנים חיוורות, "זאת בטח אשתי. אימא שלה חולה מאוד ובטח קרה משהו נורא. סתם רונית לא היתה מצלצלת."

עכשיו אני מחוויר. מה אעשה בדרום אפריקה בלי יהודה, הרי אפילו את שם המלון אני לא יודע, שלא לדבר על החברה. לא איכפת לי מה שיקרה לאימא של רונית. אני לא נותן לו לעזוב אותי. קודם שיביא אותי לאפריקה ואחר כך יעשה מה שיעשה.

חסרי נשימה אנו מגיעים למודיעין ואז הפקידה מסתכלת על שנינו. לפי החיוורון היא חושבת שאני הוא אטלס. אמנם בתמונת הפספורט שבידה, יש לי זקן, אבל אולי השפם מסתיר אותו. עוד היא חוככת בדעתה אל מי לפנות, וידידי גומר את נשימת הריצה האחרונה שלו ומכריז: "אני יודה אטלס. מה קרה?"

"זה מה שקרה!" אומרת הפקידה הסימפטית ומושיטה לו מעטפה חומה, "איבדת את  כרטיס הטיסה ואת הפספורט!"

זה מה שקורה כשטסים עם מדרסי מתכת וצריך לשבת לחלוץ נעלים.

כשאנו מגיעים למטוס, נמוגים כל חששותיי מפני הטיסה הארוכה והמייגעת. אין לי מה לפחד. אווירון כל כך גדול ומגושם, בואינג 727 המפלצתי, אין  סיכוי שדבר כזה יצליח להתרומם אפילו מטר אחד מהאדמה. שתים עשרה שעות לאחר מכן אנו נוחתים בקייפטאון, אחרי שהחלפנו מטוס ביוהנסבורג. בדרך דיברנו על כל הדברים שבעולם, אבל אפילו לא מילה אחת "על הא ועל דא" ספרי האחרון. אין דבר, אנחנו נגור עכשיו שבועיים בחדר אחד, הרגע החשוב עוד בוא יבוא.

4.9.04. אנו מתעוררים במלון הולידיי-אין והולכים לחדר האוכל. שנינו מחליטים לשמור על דיאטה, אבל לא בארוחת הבוקר הכלולה במחיר המלון. אחרי הארוחה אנו נוסעים לאזור הנמל הנקרא "חזית המים" (WATER FRONT ). המקום דחוס בחנויות למזכרות, ותיירים הנכנסים ויוצאים מהן. בין חנות לחנות יהודה לא שוכח להזכיר לי שאנחנו כאן בשביל לראות, לא לקנות. קבוצות של ילדים כושיים כבני עשר תופשות כל פינה ועומדים מפזזים ושרים כשלפניהם מונחת צלחת, הנשארת ריקה בדרך כלל. במרכז האזור אנו מגלים אמפיתיאטרון קטן ועד מהרה אנו יושבים מול זמרי אופרה שחומי עור, העומדים בחליפות מעונבות ושרים דואטים מתוך אופרות של ורדי וביזה.  בין היושבים אנו מגלים קומץ חברי כנסת, ביניהם בולט מיכאל איתן, אחד הצדיקים הבודדים בהיכל. במטוס לא הבחנו בהם, כי הם ישבו כמובן במחלקה הראשונה. לכאן באו  בשליחות המדינה לאיזו ועידה ועתה הם בודקים כמונו את התרבות המקומית. הצפייה במופע היא בחינם ולכן הם לא חייבים לראותו עד סופו. גם אנחנו לא. יש עוד כמה חנויות שלא הצצנו אליהם.

בערב חוזרים למלון. יהודה עם כמה צלחות חרסינה מצויירות להפליא ואני עם מחרוזת אפריקנית של עצמות צבעוניות, אותה אתן לדיצה אשתי. היא תעביר אותה לעדנה בתי וזו תיתן אותה עוד באותו יום למיכל, נכדתי. מתנה אחת שתגרום נחת וסיפוק לשלוש נשים.

הולכים לישון מוקדם, כי מחר רוצים לקום מוקדם לראות את הגן הבוטני. לשנינו יש רקע חקלאי אני כקיבוצניק לשעבר ויודה כמושבניק מעין עירון. כשנטייל בין שבילי הגן, אני מעודד את עצמי, בטח תהיה לנו  הזדמנות לדבר על כל מיני ספרים שיצאו  ובטח יהיה שם מעניין. כשאנחנו נכנסים למיטה, יודה נזכר שפגש בארץ את חגית רכבי, במאית ידועה שביימה בהצלחה את ספרו "והילד הזה הוא אני". היא סיפרה לו שגם היא טסה לקייפטאון ואפילו מסרה לו את שם המלון שבו תגור. מה שצריך לעשות זה לטלפן לאותו מלון ולהציע לה לטייל איתנו מחר בגן הבוטני. יהודה מנסה להיזכר בשם המלון ולא מצליח. איזה שותף מצאתי לי, זוכר את שמות כל הסופרים שבעולם, אין ספר שהוא לא יכול לדבר עליו כמה שעות, אבל דבר פשוט כמו שם של בית מלון – יוק. חבל, חגית רכבי – חומד של בחורה.

5.9.04. בבוקר נרשמים לקונגרס הילדים של IBBY ואחר כך לוקחים מונית אל הגן הבוטני. הנוף בדרך מרהיב, אטלס לא חדל מלהשמיע קריאות התפעלות גם בשבילי. מה שחסר לנו הם רק הציצים של תל אביב, מה לעשות, כל מדינה והייחודיות שלה. מגיעים לגן. באנו בעונה הנכונה. הפרוטאה – הצמח הלאומי של דרום אפריקה – בשיא פריחתו.

מולנו יורדת נערה נאה למראה ואנו לא יכולים שלא לעצור אותה כדי לשאול מה היא ממליצה לראות. היא מצביעה על ראש הגבעה ואומרת ששם נמצאים הפרוטאות הכי יפות. אני רוצה לשאול אם היא לא רוצה לראות אותם עוד פעם, אבל בדיוק עכשיו שכחתי איך אומרים באנגלית 'עוד פעם'. רגלו הימנית של יהודה מתחילה לכאוב, אך הוא לא מוותר על הפרוטאות ואנו מתחילים לעלות על הגבעה בשארית כוחותינו. בדרך אטלס עושה את שגיאת חייו, מסתכל על הנוף המרהיב הנפער מתחתינו ואומר: "איזו שמש נפלאה ואיזה מזל יש לנו עם מזג האוויר המשגע!"

חמש דקות אחרי ההכרזה הזאת מתקדרים השמיים וגשם זלעפות ניתך על הגן הבוטני. מה עושים? אנחנו באמצע המעלה, האם לחזור לביתנים המוגנים למטה, או להמשיך לראש הגבעה? תופשים מחסה מתחת עץ מחט גדול, מחשבים כמה עלו לנו המונית והכניסה לגן, ומחליטים שאסור לנו לבזבז כסף סתם. אנחנו נגיע לראש הגבעה ויהי מה. מתקדמים לראש הגבעה כשאנו רצים מעץ לעץ, כלומר אני רץ ואילו יודה צולע. הרגל הכואבת, שבימים הבאים הסתבר שפיתחה 'דורבן' בכף הרגל, מפריעה לו לרוץ. הוא מעדיף שלא להאריך את הדרך על ידי זיגזוג בין העצים וצועד למעלה בקו ישר, בלי להתייחס לגשם שכבר אין לו מה להרטיב יותר.

למעלה, מתחת עץ ערמון עב צמרת, אנו תופשים מחסה ולא חדלים מלהתפעל מערב רב של שיחי פרוטאה שפרחיהם  הגדולים והצבעוניים מצדיקים את היותם  פרח לאומי . הפרוטאה הוא צמח ייחודי לדרום אפריקה, שהיא הארץ הכי עשירה בעולם במיני צמחים. לא רק הפרחים מרהיבים, גם הנוף מסביב מפעים בפראותו. מצד אחד  גובלים עם הגן הררי אבן שחורים שעננים לבנים עוטרים לראשם  שיער שיבה. מהצד השני בולט בייחודיותו הר השולחן שהרכס המאורך שלו שטוח לגמרי כחתוך בסכין. לכל אלה יש להוסיף את העיר קייפטאון היפה, שבנייניה  נוצצי החלונות ושכונות הווילות עטופות הגנים מתפרשים עד הים הכחול. כל אלה מצדיקים את העפלתנו להר ואת ההון שהוצאנו ועוד נוציא על הנסיעה במונית הלוך וחזור.

כאן אנו נזכרים בחגית רכבי שלא הצלחנו להגיע אליה, בגלל יודה ששכח את שם המלון ואני מכפיל את הצער, כשאני מציין שאם היתה באה היינו יכולים להתחלק עימה בהוצאות על המונית. מי שמשמח עתה את ליבנו היא השמש שחזרה לזרוח מעלינו בתוך שמיים כחולים ויחד עם זאת אנו לא מבינים איך ייתכן שהשמיים כחולים והגשם ממשיך לרדת עלינו. רק כשזזנו מהעץ, כדי להתקרב לשיח פרוטאה מקסים, תפשנו שתפשנו את מחסה העץ בדיוק אחרי שהגשם פסק.

בערב טכס הפתיחה. קומץ סופרי ילדים כסופי שיער וערב רב של  נשים בלונדיניות ממושקפות וקמוטות פנים, ספרניות ברובן, באו מכל קצוות  העולם להתכנס באולם הכנסים עימנו. בין הנשים אנו מוצאים את חגית רכבי שבאה לכנס האיגוד הבינלאומי של תיאטרוני ילדים. יהודה אטלס נופל על צווארה ואני ממתין לתורי. מביעים את צערנו על שהחמיצה את הגן הבוטני ואותנו. אטלס רוצה לספר לה על שיחי הפרוטאה המופלאים, אך השם פרוטאה לא נדבק לזיכרונו. זוכר כל מילה שלמד בגימנסיה ובאוניברסיטה, כל עיר שקיימת בעולם, כל משפט שמופיע ב'פו הדוב', אבל עם השם פרוטאה לא מצליח ליצור קשר. לי דווקא קל לזכור כי פרוטאה מתחרז עם אוראה, ואוראה, כל מי שלמד פעם בפקולטה לחקלאות לא יכול שלא לזכור.  אטלס מתפעל מזיכרוני המופלג ואני מתמוגג מנחת. לפני נשיקת הפרידה מחגית, אנחנו נזכרים לשאול אותה לשם המלון, כדי שאם יעלה לנו רעיון לבילוי משותף, נדע איפה למצוא אותה. היא מקבלת את השאלה בהבנה ובלי בעיות שולפת לנו את השם: "פרוטאה הוטל." 

למשמע השם אורים פניו של ידידי הסופר והוא אומר בהקלה: "איזה יופי! עכשיו כל פעם שאשכח את שם הפרח, אחשוב על המלון שלך ופתרתי את הבעיה..."

6.7.04. מתחילות ההרצאות. יש הרצאות חשובות, כלליות, הנערכות באולם הראשי, ובו בזמן  הרצאות של נציגים ממדינות שונות המספרים  בחדרי לימוד קטנים על הבעיות הספציפיות של ארצם. בין המשתתפים אנו מוצאים פתאום עוד זוג ישראלי. הוא אקדמאי בשנת שבתון העובד במשרד החינוך וחייב להשלים מכסת הרצאות, כדי שלא יאבד את  דמי השבתון ואת הוצאות הטיסה לדרום אפריקה. אשתו נלווית אליו על תקן של שומרת ראש בהתנדבות. את שמו בדיוק שכחתי, אבל יהודה שזוכר כל שם יגיד לי אותו ברגע שארצה. האקדמאי לוקח את הקונגרס ברצינות ומדווח לנו מה מעניין לשמוע ומה לא. מכל ההרצאות מושכת אותי הפסקת הצהריים, שבה אחרי הארוחה מתכנסים כל המעוניינים בלובי הגדול. הזריזים תופסים את הכורסאות שניצבות לאורך הקירות והאחרים עומדים בפינות או יושבים על הארץ, ויש לנו שעה של מספרי סיפורים. נרשמים אצל גברת אחת מקנדה שכולה חשיבות מנומסת, ומי שמגיע תורו, אם מגיע, מספר סיפור שהוא בטח מספר תמיד  למי שמוכן לשמוע.

יהודה אטלס העומד לידי שואל אותי אם כדאי לקרוא את "והילד הזה הוא אני". הספר שזכה להצלחה עצומה בארץ, תורגם לאנגלית, אך משום מה בתפוצות הספר לא זכה לתפוצה, ויודה נשאר תקוע עם כמאה ספרים, (שזה כאין וכאפס לעומת אלף ספרי "הבתולה מתל ברוך" שסותמים לי את חדר השינה). לכאן הוא הביא עשרה ספרים וכל פעם יוצא בהפסקה עם ספר אחד, כדי להראות אותו לקוראי אנגלית ולנצל הזדמנות שמישהו מביע התפעלות, כדי לתת לו את הספר בחינם עם הקדשה. בצורה כזאת הצליח להיפטר משלושה ספרים ונשארו לו עוד שבעה. אני מעודד אותו לגשת אל הגברת הקנדית וזו מזמינה אותו לעלות לדוכן. אטלס קורא את השירים בטעם רב, התלהבות השומעים מרקיעה שחקים ומלווה בצחוקים רבים. מיותר לספר שעוד באותו יום הוא מכר את כל שבעת הספרים שנותרו לו, ואכל את עצמו על שנתן שלושה ספרים בחינם.

8.7.04. הכנס נמשך ונמשך והרצאותיו מפילות השעמום, נוסכות בי רוח תנומה המונעת ממני  מלהעיר את אטלס, שראשו נופל על חזהו עוד לפני שהמרצה מתחיל לדבר. מי שהציל קצת את המצב היה בחור צעיר, יליד המקום, המנהל כאן בית ספר יהודי בעל השם המכובד: "תיכון הרצליה וייצמן". הוא הזמין אותנו לערוך ביקור בבית ספרו ולהיפגש לשעה עם תלמידי הכיתה הגבוהה. הפגישה מלבבת מאוד. הילדים מסתכלים עלינו, נציגי ארץ הקודש, בהערצה גמורה. יהודה כובש את ליבם עם "והילד הזה"  ואני מנסה להתחרות עמו בעזרת "על הא ודא", תוך תקווה שבדרך חזרה הוא יגיד לי עליו כמה מילים. אני והחלומות שלי...

15.7.04. לא הצלחתי למלא את דפי היומן כפי שתיכננתי, אספר רק שבסוף הכנס עלינו על מיניבוס יחד עם קבוצה שבחרה כמונו לסיים אותו בטיול מאורגן בדרך היין בואכה פורט אליזבת. על דרך היין לא כדאי לדבר, כי אותה ואת גשריה המופלאים צריך לראות בעיניים כדי להאמין. אספר אולי על קוריוז קטן באחת מתחנות הדרך, הכוללות על פי רוב חוות יענים ויקבי יין, אשר התיירים נמשכים אליהם בזכות טעימות החינם הניתנות לכל דורש.

באחת התחנות האלה, אחרי שגמרנו את הסיור ועלינו למיניבוס, נשמעה קריאה עצור, כי אישה אחת נראתה רצה אחרינו בשארית כוחותיה. כשהנהג עצר והאישה התקרבה ראינו שזאת מוכרת היין, אשר הרבתה להלל את יינותיה והצליחה לפתות כמה חסרי אופי לקנות אי אלו בקבוקים. היא עלתה על מדרגת  המיניבוס, ואחרי שגמרה לנשום הכריזה: "את העיקר שכחתי לספר לכם: לפני שבוע הייתה אצלנו קבוצת תיירים וכשסיפרתי להם על נפלאות היין שלנו קפץ הכומר של הקבוצה ואמר: 'אל תנסי לקלקל אותנו, כי היין הוא אויבו של האדם!'

"ומה אתם חושבים שעניתי לו?" שאלה האישה, וכשכולם שאלו מה. זקפה את ראשה ואמרה: "אמרתי לו – שכחת שישו אמר אהוב את אוייבך!" – וכשאמרה זאת פרצה בצחוק גדול כשכל הנוסעים מצטרפים אליה. מי אמר שאין הומור באפריקה.

בהמשך הדרך כשעצרנו בתחנות נוספות, לא היה שולחן טעימה אחד שבו המוכר לא חזר וסיפר את אותה בדיחה, כשהוא מככב בה כגיבור הראשי.

18.7.04. אנחנו בווילה הדו-קומתית של אורה בפורט אליזבת. היא מארחת אותנו כל כך יפה עד ששנינו מרגישים בצורך להודות לה על קבלת הפנים, ואיך נודה אם לא על ידי מתן ספרים. הוא את "והילד הזה הוא אני" שלא נמצא לו קונה, כי זה היה  עותק עברי, ואני את "על הא ועל דא" ששכב אצלי במזוודה כל הדרך מבלי שנמצא לו דורש. את הספרים הנחנו על שולחן האוכל עם ההקדשות המתאימות ואחר כך עלינו לחדרנו אשר בעליית הגג.

 כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שאטלס הקדים אותי וכבר התלבש, התרחץ וירד למטה. כשירדתי כעבור זמן מה, שמעתי במדרגות את קולו הצוחק. לא הבנתי מה מצחיק אותו כבר בבוקר, עד שהגעתי לקצה הפרוזדור וראיתיו קורא וצוחק. "סוף סוף," חשבתי, "סוף סוף גילה את הספר שלי ועכשיו הוא לא יכול להפסיק לקרוא."

נשארתי עומד בקצה המסדרון  עוד כמה דקות, לבל אפריע לו וברגע של הפסקה בין צחוק לצחוק, נכנסתי כדי לחגוג. "כי אחרי צחוקים כאלה," אמרתי לעצמי, "הוא לא יוכל להשמיץ את הספר."

כשהתיישבתי ליד השולחן ראיתי להפתעתי שספרי "על הא ועל דא" נמצא עליו בדיוק באותה תנוחה שהשארתי אותו אמש. הרמתי את עיניי לעבר הספר שבידי אטלס חברי הטוב, ואת מי אני רואה בידיו אם לא את "והילד הזה הוא אני"?

כעת אני לא יודע אם " והילד הזה הוא אני" זה הוא, או אני  ואולי שנינו ביחד. 

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: נדמה לי שבאותו כנס התקבלו גם כמה החלטות מאוד-מאוד אנטי ישראליות. האם אתה לא זוכר שום דבר על כך?

משפחת בר-אל מתגוררת במושב ניר ישראל בדרום (באזור אשקלון) מאז שנת 1982. לאב המשפחה – משה בר-אל, הידוע בקרב חברים ומשפחה בכינוי צ'יקו (שם לו זכה מחבריו ב"מקווה-ישראל"), יש מטע זיתים בן 19 דונם.

מזה כעשרים וחמש שנה, בכל שנה, בעונת המסיק – קטיף הזיתים (בסביבות החודשים ספטמבר-נובמבר וחגי תשרי), מתגייסת המשפחה כולה למסיק בשטח של סבא. במסיק משתתפים כל בני המשפחה – סבא צ'יקו בראש, הבנים והבת, בני זוגם והילדים. בנים ובנות, צעירים ומבוגרים עובדים יחד.

העבודה של בני המשפחה בלבד היא ערך מנחה מבחינתו של צ'יקו. במהלך השנים לא עובדים במטע פועלים, אלא רק בני המשפחה. את המסיק מקיימים במשך כמה ימים רצופים בהם לוקחים המבוגרים חופשה מהעבודה, וכן עובדים בסופי שבוע ובחופשים של חגי תשרי. המפגש המשפחתי מאפשר, לצד העבודה הקשה, הפוגה מחיי היום-יום והתחברות לטבע ולאדמה, תוך הנחלת ערכי עבודה ומשפחתיות לילדים. הבנים, הבת ובני זוגם אינם עובדים בחקלאות כמקצוע. בני המשפחה עובדים במשלוחי-יד מגוונים בהם הנדסה, חינוך והוראה, אמנות ועבודה סוציאלית.

צ'יקו עבד במשך 46 שנים בתחום רביית בקר, רובן כמנהל מעבדה. במקביל עבד במטע הזיתים בסופי שבוע ובחופשות, אך לא אחת גם לפני הנסיעה לעבודה בבוקר ולאחר החזרה בשעות אחר הצהריים.

"עכשיו, כשאני בגמלאות, אני עוסק כמעט כל היום בתחביב שלי, להנאתי המרובה," מספר לנו צ'יקו ומפרט, "אני מתעורר בסביבות חמש לפנות בוקר, בשש אני כבר על הטרקטור. בחורף אני עובד כמעט רצוף עד החשיכה. בקיץ אני עובד עד השעה 11, נח בבית בשעות החום הגדול, ובחמש אחר הצהריים יוצא לעבוד שוב."

למה דווקא מטע זיתים?

"כאשר עברנו למושב חיפשתי גידול שאוכל לטפח בעצמי בשילוב עם עבודתי כשכיר," מספר צ'יקו, ומוסיף: "עץ הזית מצריך מעט ימי עבודה יחסית לעצי פרי אחרים, והעבודה בו בדרך כלל לא דחופה. כמו כן זה גידול שדורש יחסית מעט מים. במשך כל השנים, אני מספיק לעשות את כל העבודה הנדרשת במטע בעצמי, מלבד במסיק שכל המשפחה משתתפת בו. בנוסף יש לציין כי עץ הזית יפה מאוד. כאשר נטעתי את העצים, אמרו לי ותיקי המושב: 'הכנת לנו פינה ירוקה יפה במושב' ." המשפחה אף מתגוררת ברחוב הזית במושב ניר-ישראל, שם שניתן לרחוב בשנים האחרונות בזכות המטע של צ'יקו.

זן הזיתים במטע הוא ברנע, וקיימים בו זנים נוספים לצרכי הפרייה של העצים – מנזנילו, פישולין ופקואל.

"'ברנע' הוא זן ישראלי," צ'יקו מספר, "מכרמי זית ב'קדש ברנע' ומכאן שמו. הוא טופח ע"י קבוצת המחקר בראשותו של פרופ' שמעון לביא ז"ל. הזן משמש בעיקר להפקת שמן, ומניב יבולים יציבים. הוא פופולארי מאוד בנטיעות בארץ ובעולם. אצלנו, בדרום הארץ, מאפיינת את השמן ארומה עדינה, מרירות ומידת חריפות עדינה, אבל טעמו משתנה בין אזורי הגידול השונים של הזית וגם תלוי, באופן טבעי, במועד המסיק. זה שמן עדין בטעם אך עמיד מאוד באחסון." צ'יקו מקפיד לקיים את המסיק מוקדם, כאשר הזיתים בשלים אך עדיין ירוקים ברובם כדי לקבל שמן ירוק בעל ארומה וטעם מיוחדים.

מהמעברה עד המושב

צ'יקו נולד בליטא בשנת 1946 לאחר מלחמת העולם השנייה, ועלה עם הוריו לישראל כשהיה בן שלוש. בתחילה התגוררה המשפחה במעברת "אגרו-בנק" ליד חדרה, ובהמשך בשיכון בגבעת-אולגה, שם היתה להוריו של צ'יקו חנות מכולת והוא נהג לסייע בחנות כבר כילד צעיר מאוד: בגיל 5 הוא מזג נפט מחבית לבקבוקים שהביאו הקונים, ובגיל 7 היה רוכב על אופניים בכל יום שישי מוקדם בבוקר, לפני הלימודים, מגבעת אולגה לחדרה כדי להביא שמרים לאפייה למכירה במכולת. אולי משם ירש את החריצות והרצינות בעבודה המאפיינות אותו עד היום.

בהמשך עברה המשפחה להתגורר בפתח-תקווה. צ'יקו התחנך בפנימייה החקלאית "מקווה ישראל" ומשם התפתחה אצלו האהבה לחקלאות ולאדמה. בהמשך למד לתואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות ברחובות.

בשנת 1967 הוא נשא לאישה את עדינה – כיום ד"ר עדינה בר-אל, סופרת ילדים, מרצה וחוקרת בתחום ספרות עברית ויידיש ותולדות החינוך. הם הורים לשני בנים ובת, נשואים והורים לילדים. ה"שבט" המשפחתי מונה כיום שמונה מבוגרים ועשרה נכדים בגילאי 5-18.

"סבא תמיד עובד בחוץ," מספר אחד הנכדים, הגר בשכנות. "עם אור ראשון אנחנו שומעים את הטרקטור מונע ואת סבא יוצא לעבודה. אנחנו כל כך רגילים לרעש של הטרקטור, של המסור המכני ושל כלי העבודה האחרים, שזה לא מפריע לנו להמשיך לישון, למרות שאנחנו גרים בבית הסמוך לזה של סבא וסבתא."

מוסיף נכד אחר: "קול המנוע של הטרקטור והשריקות של סבא תוך כדי שהוא עובד הם ה'מוזיקה' הקבועה שלנו מחוץ לבית."

גם הבנים, ניר ורן, והבת הדס מאפיינים את אביהם כאיש עבודה: "אבא תמיד עובד, ואוהב לעבוד. כילדים עזרנו לו בעבודה בכרם הזיתים (ומוסיפים בחיוך – 'גם כשלא תמיד רצינו'). אבא לימד את כולנו לעבוד, לגזום, לנהוג בטרקטור, לרסס ועוד ועוד. כיום אנחנו מעריכים את החינוך לעבודה. אבא קפדן ומסודר בעבודתו, ומלמד גם אותנו להקפיד בכל פעילות, קטנה כגדולה. את הכרם המטופח שלו אנחנו מכנים 'בית מרקחת'."

המסיק – גולת הכותרת של העבודה בכרם הזיתים

מה נדרש בעבודה השוטפת בכרם הזיתים? צ'יקו מספר: "אני עוסק בגיזום, השקייה, הדברת עשבים בין העצים וטיפול נגד המזיק העיקרי, שהוא זבוב הזית. בחרתי לא לרסס, כי חומרי הריסוס מרעילים את כל הסביבה. לכן אני משתמש ב'הדברה ירוקה' – מתקנים התלויים על העצים כפיתיון לזבוב."

למעשה, מכין צ'יקו את הכרם במהלך השנה כולה לקראת גולת הכותרת שהיא המסיק.

טרם המסיק מכין צ'יקו מיכלים ("דולבים") לאיסוף הזיתים, שוטף את יריעות הבד הנפרשות מתחת לעצים, מנקה את שטח אחסון הזיתים, מכין פחים לשמן ואת כל כלי העבודה – מזמרות בגדלים שונים, מסורים ודליים לאיסוף זיתים. בנוסף מסמן צ'יקו את העצים שעליהם יש זיתים בשלים, והעצים האחרים ממתינים לימים המתקדמים יותר של המסיק. כך יודעים בני המשפחה מאיזה עץ למסוק ולאיזה עץ לתת להבשיל עוד כמה ימים או שבועות.

שיטת העבודה במסיק היא כזו – העבודה מתקיימת מהבוקר ועד הערב (ומוסיפים בני המשפחה: "והיו גם ימים בהם הפעלנו פרוז'קטור כשירדה החשיכה כדי לסיים עץ שהיינו באמצע מסיק שלו").

כשמגיעים לעץ עם זיתים פורשים מתחתיו יחד יריעות רחבות עליהן יאספו הזיתים. המסיק הוא ידני בלבד! אין שימוש במכונות וכמובן לא במקלות, העלולים לפגוע בענפים. מוסקים את הזיתים בידיים בתנועת "חליבה". את הענפים הגבוהים שעליהם צומחים זיתים מנסרים ואז מורידים מהם את הזיתים. באופן זה גם מתבצע למעשה גיזום של העצים כדי שיצמחו עליהם ענפים בגובה ובצורה "מאווררת" מספיק לשנים הבאות. הדבר מסייע הן לריבוי הפרי והן לנוחות המוסקים. סבא צ'יקו הוא "המפקד העליון" במסיק ומתייעצים איתו לפני מעבר לעץ הבא ובמקרה של התלבטות איזה ענף לגזום ובאיזו צורה.

מסיק של ענפים חתוכים מאפשר ישיבה בנחת בצל העצים, או עמידה ליד המיכל לאיסוף הזיתים ועבודה לידו. הילדים גם הם כבר בקיאים בגיזום ובריווח הענפים, ויודעים כבר באיזו מזמרה או מסור להשתמש, ואיך למסוק בצורה היעילה ביותר.

לעיתים יש להתכופף מתחת לעץ כדי להגיע לענפים נמוכים, או להתמתח כדי למשוך ענף גבוה עליו צומחים זיתים. ההורים מזמינים את הילדים הצעירים לבצע עבודה קלה יותר בענפים הנמצאים בצל, בענפים נמוכים או בענפים שנגזמו, ונהנים גם הם "להתפנק" לפעמים בעבודות אלה.

לאחר שמסיימים למסוק את כל הזיתים מהעץ, מנערים את התנובה למרכז היריעה ומנקים אותה מענפים קטנים, מזיתים פגומים ומעלים. צ'יקו קפדן מאוד לגבי איכות הזיתים, וזוכה לשבחים מבעלי בית הבד כי היבול שהוא מביא נקי מאוד.

לאחר מכן שני אנשים מרימים את היריעה עם הזיתים ושופכים את תכולתה למיכל המחובר לטרקטור. ו... הלאה, לעץ הבא.

לאחר שנאסף כחצי מיכל, מוביל אותו צ'יקו בטרקטור אל סככה מקורה ומאווררת, שם נשפך המיכל על יריעת בד נוספת והזיתים נפרשים לשכבה דקה ככל האפשר. זאת כדי שהזיתים לא יהיו במיכל דחוס ויתססו מהחום. הזיתים נהנים ממאווררים המשיבים עליהם רוח כדי שלא יתחממו.

לאחר שמצטברת כמות מספקת של זיתים – לוקח אותם צ'יקו אל בית הבד, שם הוא ממתין במשך כמה שעות תוך מעקב צמוד עד לאצירת השמן בכבישה קרה.

לאחר הכנת השמן שולח צ'יקו דגימה למעבדה כדי לקבוע את דרגת החומציות של השמן. שמן שהחומציות שלו מתחת ל-0.5% נחשב כשמן כתית מעולה. בשנה שעברה עמדה החומציות של שמן הזית בר-אל על 0.21%.

השמן חוזר אל המשק בפחים גדולים ונשמר במכולה ממוזגת בטמפרטורה קבועה של 18 מעלות.

ל"שמן זית בר-אל" יש קהל לקוחות קבוע מכל רחבי הארץ, המורכב מבני משפחה, בני מושב ניר-ישראל וחברים, הממהרים להזמין את השמן מראש בכל שנה. מכיוון שמדובר בכמות לא גדולה נוטה השמן לאזול במהירות.

חינוך לעבודה ואהבת האדמה: "לעבוד עם כל הלב והנשמה"

צורת המסיק הידנית היא עבודה קשה ולא מהירה מאוד, אך מכיוון שכולם כבר מיומנים, בימים בהם עובדת המשפחה כולה מספיקים למסוק מעל 800 ק"ג זיתים ביום עבודה!

העבודה מאתגרת למי שאינו רגיל בכך. ימי העבודה ארוכים ולא אחת, למרות עונת הסתיו, חם מאוד במהלך היום. פרט לסבא צ'יקו, העובדים מתעייפים והילדים הצעירים נוהגים להשתובב ולהשליך זיתים זה על זה. סבא צ'יקו קצת כועס על מי שמשתולל במקום לעבוד, וכל המשפחה זוכה לשמוע את המשפטים הקבועים שלו: "לעבוד בחשק," "במרץ, במרץ, תנועות ידיים מהירות," מצטטים אותו הנכדים בחיוך, "לא ללטף את הזיתים" (כשהכוונה היא לעבוד בקצב מהיר יותר), "להחזיר כל מזמרה למקום," "להשתמש בכל שטח המסור, הרי לא קנינו רק חלק ממנו." וכאשר מישהו מפטפט ומאט את העבודה, נוהג סבא לומר "הפה הוא לא הברקס של הידיים." סבא מלמד את הילדים לעבוד ולאהוב את העבודה, וזו ללא ספק חוויה שיישאו איתם בליבם להמשך חייהם.

בנוסף על שבתות וחגים בהם יש מפגשים רגילים של המשפחה, הרי שהמפגש במסיק מזמן חווייה אחרת. אין מסכים וחדרים בבית בהם אפשר להתפזר, וכולם עובדים יחד, משוחחים על ענייני היום ומתעדכנים זה בחייו של זה, מאזינים יחד לרדיו ושרים. סבתא עדינה, שלפעמים מצטרפת למסיק גם היא, נוהגת להביא, בסיוע הילדים, ארוחות בוקר למטע. כולם מתיישבים בצל עץ ואוכלים יחד. ארוחות הצהריים והערב מתקיימות גם הן במשותף במרפסת של סבא וסבתא (כי אצל סבא צ'יקו לא נכנסים הביתה עם בגדי עבודה...)

ומה עושים בתקופת קורונה?

צ'יקו: "תקופת קורונה היא מאתגרת מאוד. הילדים והנכדים שומרים עלינו, סבא וסבתא. כאשר הילדים והנכדים עובדים לצידי הם עוטים מסיכה, ואנחנו עושים כל מאמץ כדי לעבוד בריחוק חברתי ולהתפזר בין כמה עצים במקביל."

בסוף היום, כשכולם מלוכלכים מאבק ומאדמה, מגלים בכיסים כמה זיתים ועלים ונכנסים למקלחת ארוכה ומרעננת. כולם נרדמים עייפים אך מרוצים לקראת יום העבודה הבא, ובסוף המסיק שמחים על המנוחה אך נהנים כל השנה משמן זית שאין כמוהו ומחכים כבר למסיק בשנה הבאה...

הדס בר-אל פרמדר

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1153, 15 באוקטובר 2020

התארגן "חוג" של מרצים ואנשי רוח, היו בו רבקה אופנהיימר-שץ, בנימין אופנהיימר, ישראל גור, יהודה בקון, אהרן אפלפלד, אברהם כרמל, אני ועוד מתי מעט. את ההרצאה הראשונה והמרכזית נשאתי ונושאה –"משנתו של אהרן דוד גורדון" ו"דת העבודה". האכסנייה היתה ביתו של ד"ר פיקרסקי ברחוב ארלוזורוב, בהמשך עברנו ל"בית הלל" מול בית ראש הממשלה של היום.

אפלפלד היה גר בחדרים שכורים. היה מזמין אותי לבקרו ואחרי שיחה היה קורא לי משיריו. היה זה לפני קובץ הספורים "עשן". בדיעבד, הבנתי מדוע שאלני על ברוך חפץ, המייסד והבעלים של כתב העת והוצאת הספרים "אוגדן" – "עכשיו". ואכן "עשן" יצא לאור בשנת 1962 בהוצאת "עכשיו".

התופעה של סופר שתחילתו בכתיבת שירים והמשכו סיפורים ורומנים מושכת את העין והלב ואולי יש בה להסביר תהליך הקשור בצורך להתבטא ולתת לחיים הסובבים ביטוי מלא ואותנטי יותר. ה"מימד האפי" הוא יותר סבלני ומבקש באמצעות הדמויות והעלילה לקשר בין עולמות, זמנים והקרקטריסטיקה של הדמויות והמקומות זוכה לעיצוב, אולי, שלם יותר.

אפלפלד נכנס לפנתיאון הספרותי בזכות הזמן והמקום שתיאר ביצירתו הענפה: עקורים, פליטים, מקומות מסתור, תת חיים, דמויות מהויות, קשרים מעוותים, והעיקר ההישרדות,

והאמת, איש תרבותי, שתקן בשיחתו, מקשיב מהורהר, מחייך חיוך ספקני על גבול הציניות. והתוהו ובוהו הרגשי-קיומי שתיאר ביצירתו תרתי דסתרי.

באחת הפגישות, קרא לי מהרחוב לקרוא לי קטע שכתב. הייתי בדרך לקופת חולים וישבתי א,תו בגינה מתחת לכביש, מתחת לסוכה מעוצבת, והוא קרא לאט ובהטעמה. אמרתי לעצמי רגע שצריך להקפיא.

כתבתי מה שכתבתי והזמן עשה את שלו. רחקנו. הוא זכה בתהילה. גם אם דב סדן בדבריו הדגיש את המשמעות של הזמן והמקום ביצירתו הוא לא נתן את דעתו מספיק על הסגנון. ואכן הסגנון , במיוחד לאור דיון משווה שהיה בין יצירת עגנון ליצירתו העמיד השוואה מקטינה. יוצר יוצר וסגנונו, מקורותיו והשפעותי, זמנו וקהלו. יצירתו תישאר "בגיא הפורה"...

יונתן גורל

החומר מתוך "ידיעות אחרונות". תודה לעיתון.

פרק ג. בעלי כנף

קורונה או לא קורונה – להקות ציפורים נודדות ממשיכות להגיע לישראל במיספרים אסטרונומיים. עיקר הנדידה בסתיו, כשעופות מאירופה טסות לחרוף בארצות החום, וכן באביב, כשהציפורים חוזרות לארצותיהן. ישראל – על סף שלוש יבשות, אסיה, אירופה ואפריקה – משמשת לציפורים תחנת תדלוק ומנוחה במסען המייגע. ארצנו הינה קרוב לוודאי, המרכז הגדול בתבל של ציפרי הנוד. יש אומדים את מספרן מדי שנה ב-5 עם 8 אפסים. אפשר למצוא בארץ כ-450 מיני ציפורים, כ-100 מהן ציפורי קבע והיתר נודדות.

השפע העצום של הציפורים בישראל גורם לשפע צפרים וצפריות מכל הגילים והשכבות. הציפורים יפות, מזמרות, וכוח הדאייה שלהן הוא אחד מפלאי עולם: איך מצליח חופמי הצוארון, 50 גרם בסך הכול, שהוטבע (סומן בטבעת זיהוי) בחצי האי הצ'קצ'י בצפון סיביר, להגיע לבריכות הדגים במעגן מיכאל? איך עופפה שחפית-ים שסומנה בעתלית – לדרום אפריקה, מרחק 7,460 ק"מ?

הצפרים מקיימים קשרים עם עמיתים בארץ ובחו"ל. מנהלים יומני צפייה. זה אינו תחביב לשעות הפנאי. הצפרים קמים עם שחר, זה הזמן הטוב לחזות בציפורים. מרחיקים לקצווי ארץ כשהם שומעים מקולגות שהופיעה ציפורי נדירה, למשל מלכישליו שהגיע לאילת. הם אינם אורנוטולוגים אך צפיותיהם מסייעות למדעני הציפורים. כך למשל גילו צפרים שעטלפי הפירות, עוף לילה מובהק, התחילו לעוף בעיר בשעות היום. עתה חוקרים מדענים את התנהגותם של עטלפי דיזנגוף לעומת התנהגות עטלפי המערות.

בארץ ניכרת דאגה לציפורי הבר. פינות חי מגישות עזרה ראשונה לציפורים פגועות. בית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן מאשפז המוני עופות ולרוב מצליח להוציאם בריאים לטבע. שישה זוגות בלבד נותרו בישראל ממין העיט הזהוב וגוזליהם בקן נמצאים בשמירה קפדנית. בשל סכנה שהמין הזה ייכחד. והנה התגלה שלאחד הגוזלים גידול בלוע הגורם למוות כמעט ודאי. הגוזל הועבר בזריזות לבית החולים בספארי. שם קבל טיפול אינטנסיבי, טשטוש, הזרקות ותרופות, טיפולים הוליסטים ומזון עסיסי. הליקויים בפה השתפרו ולאט לאט החלים. מבדיקות מיקרוסקופיות התברר שהעיט בריא, נגד כל הסיכויים. אחרי 15 ימי טיפול הוחלט להחזירו לקן. למרבה המזל עדיין לא פיספס את הדגירה של הוריו. רשות הטבע והגנים שיתפה פעולה עם חוקר עיטים ובעזרת איש חבלים הוחזר הגוזל לקן הנמצא על צוק בגובה רב. הפי אנד.

השנה היו ימים שבית החולים הזה הגיע לשיא של 700 אשפוזים, 100 מהם גוזלי סיסים שנפלו תשושים מהקן בחמסינים. פקחי טבע ואוהבי חי הביאו אותם לטיפול. ובית החולים פירסם הודעה דחופה: להאכלת ציפורים דרושים מתנדבים בעלי אצבעות דקיקות, החייבים להיות ימניים. לא במובן הפוליטי כמובן. הסיסים מקבלים מזון שש פעמים ביום, וכיון שהוושט שלהם נמצא בצד הימני של הגרון יש לאחוז בהם ביד שמאל, לפתוח בעדינות את המקור, להחזיק את האוכל ביד ימין ובעזרת פינצטה להכניס את הזחלים והצרצרים עמוק לתוך הלוע. כשיגיעו למשקל 38 גרם – ישוחררו הסיסים לחופש.

ישראלים רבים מקדישים מאמצים לחלץ בעלי כנף שנפגעו. אביב אקוע מרמת הגולן הבחין בציפור גדולה על עץ. הוא התקרב לאט וראה שרגלה של הציפור נתקעה בכבל. הוא קרא מיד לשוטר הקהילתי שהביא סולם בגובה 5 מטר. אביב טיפס עליו ושיחרר את הציפור – חיוואי הנחשים, עוף דורס גדול שמוטת כנפיו מגיעה ל 1.90 מטר, המתמחה בציד נחשים. השניים העבירו את החיוואי, שכבר היה מיובש, לשמורת הטבע גמלא ומשם שוחרר לחופש. אוכלוסיית החיוואים, שהיא שומרת מונוגמיה, מוערכת בישראל ב-300-500 זוגות.

יהלי דובר, בן 17, גילה חסידה לבנה מפולין שנחתה במאגר מים באזור נקרות בנגב ונתקעה בבוץ עמוק. הוא משה את החסידה, הזעיק חיבולנס-אמבולנס לחיות בר – והחסידה ניצלה ממוות בטוח. מאות חסידות, בעיקר הצעירות שזו טיסתן הראשונה, מגיעות לארץ מותשות עד מוות מהמסע הארוך.

המעשה ההירואי להצלת ציפורים הוא של סלבה בורכוב, פקח רשות הטבע והגנים, שחרף את נפשו להצלת ציפור. בגן הלאומי אפק פרצה שריפה וסלבה ראה גוזל שטרם למד לעוף קופץ מצוק לצוק מאימת השריפה. בלי להסס קפץ סלבה לתוך הלהבות והציל את הגוזל רגע לפני שנשרף. למחרת כבתה האש. הגוזל הושב למקום שבו נתגלה, וציפור בוגרת, אביו או אימו, מיהרה לקחתו לקן. זה היה גוזל של אוח, דורס הלילה הגדול ביותר בישראל.

2020, תש"פ, היתה שנה טובה יחסית לצפרים בישראל. הנשרים התרבו – אולי משום שלא הגיעו מבקרים שהפריעו למנוחתם. מיספרם היום 206, מיספר שיא מאז 12 שנים. ועדיין הנשר הינו מין בהכחדה. גם העיטים הזהביים והעטים הניציים, מינים בסכנת הכחדה, העמידו השנה 27 גוזלים לעומת 13 בשנים עברו. החוברה, עוף מדברי שקינן במיספר רב בעיקר בנגב ובבקעת הירדן, התמעט ב-30 אחוז מאז שנות התשעים. זאת בגלל ציד לא חוקי בידי אדם ובשל טורפים כתנים, שועלים ועורבים, והוא בסכנת הכחדה. כיום מתרכזת החוברה באזור שבטה וניצנה ואנשי בסיס חיל האוויר בחצרים עושים כל מאמץ להעניק לציפורים הנדירות מרחב מחייה. ואכן החוברה מגלה סימני התאוששות.

אך לא די בשנה אחת טובה. סכנות רבות אורבות לציפורים. כבלי חשמל, ביצות, דריסה, חיות טרף, ציד ללא מעצורים. בעלי הכנף בארץ התמעטו מאוד. מינים שהיו שכיחים מאוד בארץ הגיעו אל סף הכיליון. השליו הנודד והתור המצוי, שכבר אינו מצוי, התמעטו והשנה היה הכרח להגביל בחוק את עונת הציד שלהם. אך ספק אם הציידים יפנימו זאת.

ניכרת ירידה של 30 אחז במיספר החוגלות. נותרו בישראל רק 6 זוגות של העיט הזהוב והעיט הנישרי. כל אלה אבידות שאין להן תחליף. העושר בציפורים שהארץ נתברכה בהן הולך ומדלדל. ירד מספר החוחיות. הבז האדום, שהיה מקנן בין בתי העיר, החוחיות, אפילו הדוכיפת שנבחרה למלכת עופות-הבר בארץ – כבר אינה שכיחה. בכל העולם ניכרת ירידה במיספר בעלי הכנף, והבנייה והתיעוש המואצים בישראל הם לרעת הציפורים, מצמצמים את מקומות המחייה שלהן. מחקר שנעשה לא מכבר בטכניון מצביע על ירידה חדה במיספר הצפרים המקומיות ועליה חדה במיספר הצפרים הפולשות, מיינות, דרדרות ועוד.

וגם זה קרה לציפורים השנה: כנופיית פורצים מיומנת סימנה מטרה בעיר באזור העמקים: חווה מיוחדת לגידול תוכים יקרי ערך. שלושת חברי הכנופייה, שהיו כבר חודש במעקב המשטרה, הגיעו בלילה לכלוב התוכים הגדול, הם ניפצו אחד מקירותיו והוציאו את כל שבעים התוכים: ארות, קקדו, ג'אקו, בשווי של יותר ממיליון שקל. שלושת הפרצים, שניים ממזרח ירושלים ואחד מהשטחים, הכניסו את התוכים למשאית ועלו על כביש 60 – שם עצרו אותם אנשי מג"ב אסרו את הפורצים והחזירו את התוכים – כמה מהם מתו בצפיפות. תוכים אלה אינם למכירה. הם תחביב מילדות של בעליהם.

השנה הוקרנה בפייסבוק ובאינטרנט סדרה על עופות דורסים. הזרז לסדרה היו הנשרים שהורעלו אשתקד בגולן וזיעזעו את הארץ. ליד קן של נשר וליד קן של עקב הוצבו מצלמות שתיעדו 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע בשידור ישיר את כל המתרחש בקינים. מהקינון דרך השתלשלות הדגירה, הבקיעה מהביצים, טיפול ההורים בגוזלים עד התבגרותם ופריחתם מהקן. זה מיזם גדול משותף של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן דוכיפת, חברת החשמל ופרויקט "פורשים כנף". המיזם נועד בעיקר לקהילה המדעית, על מנת שתוכל לשפר את השמירה על העופות הדורסים ולמנוע אסונות נוספים. בצורה ברורה תועדו הקונפליקטים המשמעותיים בין קינון הדורסים לבין התנועה האנושית במרחב

הצילומים נועדו גם לקהל הרחב, וכאן התרחשה הפתעה עצומה: בני נוער ומבוגרים צפו בסקרנות ובשקיקה בסדרת הצילומים של הדורסים שנקראה "האח הגדול – בית הציפורים". הצפייה היתה ללא תקדים. סדרה דומה הוקרנה כבר אשתקד אך השנה, בגלל הקורונה וריבוי השהייה בבית, עלה הרייטינג של ההקרנה ב-450 (!) אחוז. כשהשיאים הם בקיעת שני גוזלי הנשר וזמן קצר אחריהם בקע גם העקב. סדרת הדורסים הפכה לסרטים חינוכיים ממדרגה ראשונה.

הדורסים והציפורים בכלל, מאזנים את חיי הטבע בארץ. הם חלק אינטגרלי מנופה ומיופייה של ישראל, מהגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הם חיים לידנו וההיכרות איתם מעשירה מאלפת ומקרבת בינינו. הם בשמיים ואנו בארץ אבל כה רב המשותף. גם לציפורים כמיהה לזוגיות, אהבה לצאצאים, כוח סבל. ככל שנרבה לדעת על עופות-הבר נחוש אליהן יותר קירבה. אולי אפילו יותר קירבה לארץ. מין של ציפור ישראלית שנכחד הוא אבדה שאין לה תחליף. הלוואי שנצליח לשמור על אוכלוסיית הציפורים שלנו. נקווה כי אכן יגדל מיספר ציפורי-הבר בארץ. הן חלק מהנוף של ישראל, נותנות איזון לטבע, ויש לשמור מכל משמר לבל ייעלמו.

תקוה וינשטוק

18 במאי 1975

לכבוד

מר אהוד בן עזר,

מר בן עזר היקר,

שמחתי לשמוע כי חבר השופטים של הקרן לפרסי יצירה מטעם ראש הממשלה בחר בך לקבלת הפרס מטעם הקרן לשנת תשל"ה [1975].

ברצוני לברך אותך לרגל קבלת הפרס ולאחל לך כי שנת השבתון העומדת לפניך תאפשר לך יצירה פורייה שתעשיר את הספרות העברית.

אני שמח גם כן לצרף בזה המחאה שכוללת את התשלום הראשון על חשבון הפרס.

בברכות נאמנות,

יצחק רבין

את תצלום המקור שלח לנו צבי יצחק קופלד

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

אתה מבשל אותי על אש קטנה מפני שליבך קר. ליבך קר ופיך עובד שעות נוספות. את המילים שלך אתה מפזר בקלות בפני כל אדם. כל סיפור שלך אתה מספר עשרים פעם עד שמתרחש אצלך משהו חדש וגם עליו אינך מפסיק לספר לכולם. ויותר קל לך לדבר אליי מאשר לשמוע אותי. כי כשאני מדברת אתה חייב לשמוע וכשאתה מדבר אתה חושב באותו זמן על דברים אחרים. למשל, על כך שאני משעממת אותך ואתה צריך לשעשע אותי. לשעשע, מפני שאתה מנומס ועדין ומבין ללב אישה ואינך ממהר לשכב איתה לפני שדיברת איתה שלוש שעות. כל פעם שלוש שעות. ותמיד אתה מדבר על עצמך. אתה סובל מעצירות בראש ושלשול בפה. תמשיך לדבר! מוטב תדבר מאשר תשתוק. אל תשתוק. השתיקות שלך אומרות יותר מדיבוריך. אתה מחפש תמיד את האישה הלא-מושגת. ואני איני רוצה לדעת את האמת. בינתיים. בינתיים...

אני מרגישה עצמי כמו סולווייג המחכה לפר-גינט הלא-נכון.

משחקי המילים האידיוטיות שלך: "כשאני בועל אני מרגיש שאני בולע, וכשאני נבלע אני מרגיש שאני נבעל. שמשתמשים בי." בתולה שכמוך! אישה היא יותר מדי בשבילך. היא מפחידה אותך. אתה צריך קטינות. ילדות. אתה זקוק לבחורות קרות-מזג שעורכות לך הצגה קטנה, מאולצת, כדי לצאת בכבוד מן המבחן ולהיראות כאילו הן יודעות מה שהן מחסירות, מבלי שיש להן שמץ של מושג מהו הדבר האמיתי.

תבלע, תבלע!

עד שתיחנק.

והפתגמים המטופשים שלך: "אם יש רפת תימצא פרה. בשביל כוס חלב לא נחוצה פרה שלמה. מי שצריך כוס חלב בלבד מגיע לו שיהיה עם פרה בבית. בביתי הייתי הראש אך אשתי סובבה אותו לכל צד כחפצה. אופיי חלש, נכון, אבל מסכן לא אהיה. הבריחה, אומר הערבי, היא שני-שלישי הגבורה. כשאני מרגיש כי הזולת משתלטת עליי, אני נוהג כערבי."

יופי!

כל אדם והזולת שלו. (אתה רואה, התחלתי לדבר בפתגמים כמוך!) הזולת שלך! הצורך שלך בזולת הוא כנראה זעום מאוד. זולת אמיתית היא יותר מדי בשבילך. הידד לגיבור הנמלט! רק אל תשאיר את הנעליים שלך בדירתי! אני שתלטנית, ואוהבת ניקיון וסדר.

ואני לא צריכה לספר לך כי הערבים דווקא יודעים היטב כיצד לנהוג בנשותיהם. אז להבא תיזהר בבחירת נמשליך.

אתה חזק? כן, מפני שאופייך חלש. בכך כוחך – אינך צריך להחליט מאומה. אתה יכול לחיות איתי ואתה יכול לחיות בלעדיי. אף פעם לא תודה שאתה זקוק לי, מפני שאתה מפחד מתלות. ההודייה, ההדדיות, כאילו מחייבות אותך. ואתה, נוח לך להתנודד בחוסר הכרעה. זה המושג המסולף שלך על אודות החופש והעצמאות הנפשית. מאז שאני מכירה אותך אני שומעת ממך בלי סוף מילה אחת, תלות, תלות. "אינני רוצה להיתלות באשה מתוך הרגשה שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואינני רוצה שמישהי תיתלה בי מתוך הרגשה דומה. האידיאל שלי הוא אישה עצמאית. אישה שיש לה עולם משלה ושאינה יונקת אותי ואינה מוצצת את נפשי; שאינה זקוקה לי כדי לתת ערך לחייה. אישה שטוב לי להיות איתה לא משום שאינני יכול לחיות בלעדיה אלא מפני שטוב לי איתה יותר מאשר עם כל אחת אחרת."

וכיצד תדע כל זאת?

"מתוך הניסיון."

ואתה מנסה.

אתה כמו ילד שמנסה את כל הגפרורים שבקופסה כדי לראות אם הם בוערים. בסוף לא יישאר לך אפילו גפרור אחד שלא שרפת אותו בניסיונותיך הילדותיים.

אמרו לי שאינך אלא ילד. ולא האמנתי.

אתה אומר שאינך אוהב אותי. אבל אתה אינך יודע מהי אהבה.

"הדבר היחיד שמציק לי," אתה אומר, "אלה הם ילדיי שלא נולדו. מה יהיה אם אמות פתאום ולא יישאר אחריי כל זכר?"

איגואיסט. אתה לא תמות כל-כך מהר. הכול סובב סביבך. אם ילדיך יישארו יתומים ולא יהיה מי שיפרנס אותם, לך זה לא איכפת. העיקר שחלק מגופך ימשיך להתקיים בהם.

"הדבר שמציק לך!" כן, אני מרגישה היטב. כל פעם שהילדים-בדרך מציקים לך אתה מטלפן אליי כדי להשתחרר מהם. וביני לבינך הם הולכים לאיבוד. מתחממים בכפור אשר בליבך, קופאים ביסוריי. מתבזבזים.

אתה אומר לי תמיד – מילים, מילים. למען המילים כדאי לחיות. לא נכון! מילים מתפזרות, מתות. גם אתה שוכח אותן. מילים שלך הן מסך עשן. רק ילדים נשארים. חיים. אבל ילדיך הם רעיונות בלבד. שעשועי מילים. מזמוטי לשון. פרפרי לילה.

כאשר תמצא אישה שתהיה יותר אישה ממני, תגיד לי, טוב?

אתה מחייך. חייך לך. ודע – כל הנשים הן אותו הדבר. "את טועה, לא כולן. ובעצם, אף אחת אינה דומה לשנייה. וגם אישה אחת אינה דומה לעצמה. אי-אפשר לעבור פעמיים באותה אישה."

יופי! יופי! הרקליטוס של תחתוני-נשים! ובכל זאת, אני, אישה פשוטה, לא פילוסופית, אומרת לך – כולן אותו דבר.

"את צודקת, אולי, מבחינה אחת – במוקדם או במאוחר אתן כולכן מגישות את השטר לפירעון. וכך הנוסח: סקס תמורת סטאטוס. קביעות. שמלה לך קצין תהיה לנו. דברי למואל מלך משא אשר יסרתהו אימו. אל תיתן לנשים חילך. כי בשביל קביעות כדאי לכן למכור את הנשמה. אני עייף."

ילד, טלפן אליי. אמרתי לך, גם אני מחכה, שנים ארוכות, לפר-גינט הלא-נכון.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר