שלוש הערות על האיש ומורשתו: האחת, גם הוא לא רחק משחיתות. היה רוה"מ הראשון שהיה מוכן לסגת מכל רמת הגולן. אבל, "האני מאמין" שלו בנושא גבולות ישראל בזירה הפלסטינית הוא המורשת האמיתית שלו, שראוי לשננה וללמדה.

עוד מעט ימלאו 25 שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. שלוש נקודות על האיש ומורשתו, לפי תפיסתי.

הראשונה קשורה בשחיתות, כן שחיתות! בהיותו שגריר בארה"ב קיבל רבין שכר עבור הרצאותיו. הדולרים שקיבל הופקדו בחשבון בנק אמריקאי. הוא היה שגריר משפיע, למעשה תיפקד כשר חוץ וניהל את ענייניה הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל מול המימשל האמריקאי. השפעתו על עיצוב המדיניות הישראלית היתה כמעט מכרעת.

כאשר נודע, בהיותו כבר ראש ממשלה, דבר השכר עבור הרצאותיו, משהו בהערכתי אליו נשבר. גם אני, כמו כמה מחבריי, שירתי בשגרירת בוושינגטון. נתנו הרבה הרצאות לארגונים יהודיים שונים. נסענו פעמים מאות קילומטרים במכוניות הפרטיות שלנו על מנת להרצות בפני קהילה יהודית בעיר נידחת. ראינו בזאת שליחות לאומית ממדרגה ראשונה, חובה! לרגע אחד, לאלפית השנייה, לא חשבנו לדרוש שכר עבור ההרצאות. הדבר היחידי שקיבלנו מהנספחות היה הוצאות הדלק במידה והנסיעה היתה ארוכה.

כיום מלאה הארץ ב"שחיתות" מכל עבר ופינה. אז בואו לא נשכח שהיא אינה חדשה, היא ישנה. איך אמר ראש הממשלה לוי אשכול כשהביאו בפניו עלילות שחיתות בממסד: "אל תחסום שור בדישו." בעברית עממית: תנו להם שייהנו מפירות השחיתות שלהם. זה היה בימי ישראל "היפה והישנה", שכמה מתרפקים עליה בערגה,

השנייה, מורשת הוויתור על כל רמת הגולן. היה זה רבין, ראש הממשלה הישראלי הראשון, שלפני היבחרו הבטיח בקול רם "שלא יעלה על הדעת" לוותר על רמת הגולן, שהסכים (3 באוגוסט 1993) לסגת מכל רמת הגולן על כל יישוביה. הוא הפקיד את ההתחייבות הזאת "בכיס" של הממשל האמריקאי. אומנם הוא היתנה זאת בכך שסוריה מצידה תסכים לדרישות ישראל, ושהדבר יישמר בסוד, אך בכך קבע את התקדים, את נקודת ההתחלה. פרס הלך בעקבותיו וכך גם ברק, וכך גם אולמרט, וכנראה גם נתניהו ערב מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011. הוויכוח עם סוריה לא היה על הנסיגה מכל הגולן, אלא על מה זה "כל הגולן". באה מלחמת האזרחים בסוריה, ובא טראמפ ונגאלנו מהמורשת הזאת.

השלישית, והיא לדעתי המורשת האמיתית הגדולה של רבין, שנוטים קצת להסתירה: איך הוא רואה את גבולות ישראל בזירה הפלסטינית. ב-5 אוקטובר 95', בהצגת הסכם אוסלו השני בפני כנסת ישראל אמר רבין את הדברים הבאים, שאותם רצוי לכל אנשי ביטחון ומדינה לשנן בעל פה:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 יוני 67'. ואלה עיקר השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם כפתרון קבע: בראש ובראשונה ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה האדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל. גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, עופרה, ביתר וישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי ישובים והלוואי שיהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

זה "האני מאמין" שלו, וכל פרשנות מיותרת.

ומילה לסיום: לרצח רבין קדמה הסתה אישית פרועה נגדו, תחת הדגל האידיאולוגי. לא נגד מפלגתו. נגד האיש ששמו יצחק. היום, במימדים הרבה יותר גדולים ויצירתיים – מתנהלת הסתה אישית פרועה נגד ראש הממשלה תחת דגל הדמוקרטיה והשחיתות. נגדו, ולא נגד מפלגתו .

לא למדנו כלום!!

עמוס גלבוע

https://www.makorrishon.co.il/opinion/273479/

מומלץ מאוד לקרוא!

[נכתב בהגיעו לגיל 80]

מוטי בן חורין הוא בנאי. אין בהיסטוריה שלנו, זו של העבר וגם זו של העתיד, מעשה חשוב יותר ממעשה הבניין. מפעלו ההיסטורי של שלמה המלך היה הבניין של בית המקדש. חורבן העצמאות היהודית לווה בהרס הבניין: הבית הראשון והבית השני. אין כמו הבניין בעברנו, וכך גם נבואת הנחמה של עמוס לעתיד: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו" (עמוס ט' י"ד). בהווה, מוטי הוא בנאי בן בנאי. בנייניו כמוהם כסלע מסלעי ארץ ישראל: מ"מצודת זאב" על שם ז'בוטינסקי ועד מיבנים לנוסעים בנמל התעופה על שם בן גוריון, מבנייני מגורים ומגדלי משרדים לתפארת לתושבי הארץ ועד מלונות לתיירים, מבתי כנסת ועד בתי ילדים ועד מרכזי תרבות. מוזר שאנו שומעים עכשיו שמלאו למוטי שמונים שנה. גיל צנוע מאוד, בהשוואה להיקף ההישגים בזמן הזה.

הבניינים של מוטי הם יציבים מאוד מפני שהם בנויים לא רק על ידע מקצועי אלא גם על עקרונות. כי הבניינים שלו הם לא רק בתחום החומר אלא גם בתחום הרוח והמחשבה החופשית. אילו מוטי היה בונה את בנייניו לפי מה שנושאת הרוח בכנפיה, שום בניין לא היה עמיד. אבל מוטי בונה את בנייניו לפי כללי יסוד בלתי ניתנים לתזוזה. כך בתחום החומר, כך בתחום הרוח. לכן שום בניין מחשבתי שלו, בתחומי הזכות שלנו על הארץ, ומימושה של הזכות, לא מתנדנד ברוח המצויה. איש עקרונות, נאמן לציונות ולארץ ישראל, שום דבר לא יזוז. הוא אימץ את היסודות של הציונות ושום תקינות פוליטית מדומה, המערערת בניינים של אחרים, לא תזיז את מה שמוטי בונה.

אפשר היה לחשוב שבנאי כמו מוטי הוא אדם שמסתכלים עליו ורואים את הקיר האטום: סגור כלפי המסתכל, אין דרך להגיע לנשמתו. לא ולא. בבניין של מוטי פתוחים החלונות. רוח נעימה מנשבת בכל מפגש איתו. חוש ההומור שלו שוטף את כל מי שמצוי בקרבתו. תרגילי ההומור שלו הם משהו שממש לא נתפס, הם כל כך משעשעים. אבל לא נספר עליהם כאן: איננו מעזים לבחור, כי הם שייכים למוטי ורק הוא רשאי לספרם. ותמיד אנו מוכנים לשמוע אותו מספר על הרפתקאותיו בשדה שבו הוא אמן ההמצאות.

מוטי הוא גם כתבן בלתי נלאה. כשמשהו או מישהו נמצא אצלו על כוונת הכתיבה, נשלח מייד מכתב למערכת או תגובה עוקצת לפרסום בביטאון מודפס או אינטרנטי, והחץ פוגע במטרה. הרי מוטי יודע למדוד, והוא מודד גם למסלפים, כמו שראוי להם.

אנו אוהבים את מוטי ואת אביבה ושמחים בידידותם. אנו גם שמחים שמוטי הגיע לגיל שמונים כשהוא בכל כוחו. שיימשך כך. נמשיך להתרועע אתכם, נמשיך להנות מחברתכם.

אביבה ויורם ארידור

מאת

משה גרנות

מבחר סיפורים בעלי נימה של הומור

הומור הנחוץ כל כך תמיד –

בוודאי בימים של מצוקה שאנו עוברים

מחיר הספר: 55 שקל כולל משלוח בדואר מהיר

טל. 03-5494915 / ביט: 050-3399934

על הסיפורים בקובץ "גם דודה אנה יפה"

בכל אחד מסיפורים הקצרים בספר "גם דודה אנה יפה" יש נימה של הומור. הרי קצת דוגמאות:

לוצה, הרווקה הזקנה, אוהדת שרופה של הקומוניזם, שונאת גברים, ולא מעלה על דעתה להינשא לאחד מהם. היא הייה מוכנה להינשא לוולדימיר (אוליאנוב איליץ' לנין) אילולא קרה מקרה מביש שהוא נפטר בדיוק כשהייתה רק בת שנה.

ילדה משתכנעת בקושי שאמנם כך באים ילדים לעולם, וכשהיא נוכחת במעשה האהבה בין שני נשואים (לאחרים!), היא תוהה: לאיזו משפחה יהיה שייך הילד שהם עושים (של הנואף, או של הנואפת)?

מנהל מפעל ברומניה נושא נאום מלא שבחים לרודן צ'אושסקו, שבא לבקר במפעל שבהנהלתו. צ'אושסקו מתגמל אותו במדליה ובהטבות מפליגות שמתפוגגות עם כוונתו לעלות לישראל.

אישה שננטשה על ידי אהובה מבטיחה להתנקם בו בכך שתינשא לסיזאר מילאן, "הלוחש לכלבים", הנערץ כל כך על זה שנטש אותה – מה עוד שסיזאר בדיוק התגרש מאשתו, ובוודאי ישמח להיפגש עם הנוקמת.

דודה לוצה שנואה על כל בית האבות בשל השקפת עולמה הקומוניסטית, ובשל השערוריות שהיא מקימה כלפי מי שלא מסכים עם דעותיה. נמצא פתרון: היא תישא דברים בפני החוסים הדמנטיים במחלקה הסיעודית.

מוניקה, שנודדת מרומניה להולנד וליוון תוהה מה ליהודים באגן הים התיכון?– הם הרי באו מפולין, ועליהם לשוב לשם, ולא להשתרר על הים התיכון. חברתה מנוער שעלתה ארצה מבטיחה לה להחזיר לה את הים התיכון ברגע שמוניקה תראה את הקושאן עליו.

יושב ראש אגודת הסופרים מכנס אסיפה כדי לפרוק מהלב את הקשיים הפיננסיים של האגודה הסובלת מחסרון כיס כרוני. אחד הוותיקים מקבל את רשות הדיבור, עולה לדוכן וקורא שיר שנרמז בו כי הוא סובל מערמונית מוגדלת. היו"ר מבקש ממנו לדבר לעניין, ואילו הוותיק מתעקש על כך שזה אמנם עיקר העניין.

עם אורי הייתי יחד בתנועת "הצופים", שבט "תמר" במושבה. בשבתות היינו נוהגים לצאת לטיולים ארוכים באופנינו. בתמונה כאן אנחנו בטיול מפתח-תקווה לרחובות, שבהמשכו הגענו גם לגדרה. מימין לשמאל: דרור מרקוס, חנוך [אנוך] ליטמן, אהוד בן עזר ואורי צגלה. השנה 1950. על השלט מאחור כתוב: "רחובות".

י"ג.  אחרי מות קדושים

מי קדוש מי? – אני לא. 

כמה שנים אחרי שחזרתי מדרום-אפריקה וכמה ימים אחרי שאשת נעוריי הלכה לעולמה, החלטתי ליישם את הביטוי "אין רע בלי טוב" ולהתנפל בשארית כוחותיי על השחרור מכבלי הנישואין שבהם הייתי אזוק במשך 46 שנים. אמנם גם בחייה של דיצה רעייתי, נאלצתי לקחת לעצמי חופשה מדי פעם ולהיעזר בחסדן של מילי התל-אביבית ותמי מנתניה, אבל כל זה היה בסתר, תוך חשש מעין הרע. עכשיו אני חופשי והמצפון לא יכול להתערב יותר בחיי.

הבעייה היחידה שלי היא החלטתי המטופשת לכתוב את כל האמת כולה וזו מחייבת אותי לספר את כל מה שקרה לי עם רות ג' מכרמי יוסף. אך איך אני יכול לעשות זאת כשמול עיני עוד עומד מכתבה של נגה מרון, שבתור ידידת נפש מצאה לנכון לכתוב לי "למה אתה מוכרח לחשוף את טמבליותך קבל עם לדיראון עולם?"

אז מצד אחד הסיפור לא מוסיף לי כבוד, אבל מצד שני אין בו שום רע. אני לא הולך להתפתות לחמודותיה של אישה נשואה ולהביא להרס משפחה, רות היא סך הכול אלמנה כמוני ויש להניח שאישה מלאת שמחת חיים כפי שהיא, היא גם צמאה לגיוון בחיים כפי שאני, אז למה לא להטיב עימה ובהזדמנות זאת גם עם עצמי?

רות ג' היא אלמנתו של מיקי, שלמד איתי בפקולטה לחקלאות ובינינו נקשרה אהבת אחים אמיתית. אני לא יודע מה בעלה של רות מצא בי, אך אני גיליתי בו, בצד הרצינות שבה לקח את החיים והלימודים, גם את ההומור המיוחד שלו, ובעיקר את זיכרונו המופלג. הוא זכר כל תעלול שעשיתי וכל אימרת כנף שלפעמים נפלטה מפי. בכל הזדמנות היה מספר עליי ועל מעללי ומעלה את כבודי בעיני ההמונים. עד יומו האחרון הוא לא חדל מלספר איך הבאתי לו ולאשתו את מתנת הנישואין הכי מקורית בעולם – סדין שמשמש אותם עד היום. בסוף הלימודים בפקולטה הוא נרשם להתיישבות בכרמי יוסף ומיהר לספר לי על כך. מובן שעוד באותו שבוע נרשמתי גם אני והבית שבניתי לי בכרמי יוסף, היה העסק הכי טוב שעשיתי בחיי.

עם מותו של מיקי חשבתי שרות תתמוטט, כי  מאז שנישאו לא נפרדו דרכיהם. כשנשלח לעבוד באפריקה ואחר כך בפרס, נסעה עימו ועם שלושת ילדיהם, וכשחזרו לארץ והקימו את הבית בכרמי יוסף, היתה שותפתו בכל פרט. הכאב על לכתו של מיקי שבר לבבות רבים. חבריו מקיבוץ תל קציר יזמו אזכרה שנתית שבה היו נפגשים ומעלים את זיכרו. שלושת הילדים שלהם שגדלו לתפארת, פנו איש לדרכו תוך שמירת קשר עם אימא, שבכורח המציאות נשארה רוב הזמן לבד בביתה בכרמי יוסף. אם חשבתי שהדיכאון ישתלט על האישה הצחקנית ואוהבת החברה הזאת, הרי טעיתי. היא שמרה את עיצבונה לעצמה וכשהציעו לה לרכז את ועדת התרבות של כרמי יוסף, נטלה את התפקיד הזה באהבה ובמסירות. כשמלאו ליישוב עשרים שנה, הציע לה היושב ראש גדעון אלטשולר, לארגן למושבה  יום הולדת ברוב עם.  רותי גייסה אותי, אני הבאתי את שי לביא והוא כמובן הטיל עלי לכתוב מחזמר.

החג היה בשבילי חווייה אמיתית, כי פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שבהן רק כתבתי, הוטל עלי הפעם, כחבר הישוב, גם לשחק ולרקוד ואפילו לשיר שירים פרי עטי. שי התלהב מכושר האירגון של רות ואחרי שהחג עבר בהצלחה רבה, הציע לה להמשיך לעבוד איתו, כמפיקת  מופעי שירים שהוא יכתוב וילחין. רות, שכבר היתה בפנסיה, נעתרה ברצון, ועליצותה הטבעית, שלא נטשה אותה גם בימיה הקשים, צברה תאוצה.

מי שליווה אותה במידה מסוימת הייתי אני.  מהניסיון שרכשתי בשנותיי הארוכות, ידעתי שאלה שאיבדו את בן זוגם, מאבדים במהרה גם את חוג חבריהם והחלטתי לבוא לבקרה בכל יום שאני מגיע לכרמי יוסף. בשנת חייה האחרונה של דיצה, הייתי מגיע למושבה רק בשבתות. הייתי בא לשם בשעות הבוקר, משקה ומטפל בגינה ובתשע הולך לשתות קפה אצל רות. היא היתה מקבלת אותי ליד הדלת במאור פנים  ומתכופפת מעט, כדי שהנשיקה שאני מכוון ללחיה, לא תנחת על צווארה. רותי היתה תמיד חטובת גוף וגבוהת קומה וזה  התאים למיקי שהיה גם הוא מהגבוהים, בניגוד אליי שכל חיי התאמצתי לגדול בעוד חצי סנטימטר כדי להגיע למטר שבעים.

רות כבר ידעה שמטעמי דיאטה אני לא שותה את הקפה עם עוגות, ולכן כשהייתי  מגיע לפינת האוכל כבר המתינו לי על השולחן העגול פרוסות לחם עם גבינה וריבה.

אחרי שאשתי הלכה לעולמה ועדנה בתי עם מיכל נכדתי עברו לגור בביתי, התחלתי לבוא לכרמי יוסף גם בימי שני, והייתי שוהה שם עד חמישי בבוקר. עשיתי זאת גם כדי לחיות בחיק הטבע וגם כדי לזרז את השלמת הספר 'זאת שכולם יודעים". הספר הוא אודות עלילותיו של חותני עם אהובתו בסתר במשך שלושים שנה. הספר מבוסס על מה שאותה אישה אהובה סיפרה לי במשך כמה שנים. היה זה אחרי שחותני בנימין נפטר והיא חיפשה דרכים להקל על בדידותה, בעוד אני הרכלן מלידה מלקק את שפתי למשמע הסיפורים על יכולותיו הגבריות של אבי אשתי. (פרטים ב"בחיי [6]" ).                          

רות טובת הלבב אמרה לי שאם אני גם באמצע השבוע בכרמי יוסף, אני יכול לשתות קפה של בוקר גם בימי שלישי או רביעי.  אמרתי לה שאת הבקרים אני מעדיף להקדיש לכתיבה, אבל יכול להיות נחמד אם נעביר לשעות הערב את ארוחת הבוקר. דיברתי רק על ערב אחד, כי בכרמי יוסף היה לי עוד זוג חברים קרובים, דני וחלי, ולא רציתי לקפח אותם. חלי, ילידת נהלל, פסיכולוגית במקצועה, היתה בשלנית נהדרת והיתה יכולה ללמד את חתנה, השף אייל שני, שיש לו מתחרה רצינית במשפחה. בעוד חלי היתה טורחת ליד סירי הבישול הייתי יושב עם דני ומתענג למשמע סיפורי השואה שהיו בוקעים מפיו ללא מעצור. במשך החודשים שטיילתי עימו ברחבי ארה"ב, דיבר רק על באר טוביה ונווה איתן, אבל עכשיו לעת שיבה, היה כמעיין מתגבר, ובעיניים נוצצות היה מספר על חייו באושוויץ כילד בן עשר , כשהוא מלווה ברופא פרטי ד"ר מנגלה.

אחרי ארוחה הערב הייתי עובר עם רות לשבת מול הטלוויזיה, רואים יחד חדשות ומנצלים את קטעי הפרסומות לדיבורים על מיקי שהיה אהוב על שנינו.

ערב אחד, שבו כוכבי השמיים הסתתרו תחת  מעטה כבד של עננים והאוויר התמלא בריח של גשם מתקרב, הרגשתי שזה ערב שנועד לרומנטיקה מחממת לב, ואמרתי לעצמי שאולי רות מחכה שאעשה כבר את הצעד בכיוון הזה ואני מעליב אותה כשאני שומר מרחק. עד כה, כל פגישותינו  התמצו בחיבוק ונישוק משפחתי ליד הדלת, ללא כל מגע ברכיים, או מרפקים בהמשך. לא מצידי ולצערי גם לא מצידה. הבנתי שאם אחכה שהיא תיטול את היוזמה לידיה יצמחו לי אקליפטוסים על כפות הרגלים. מה עושים? איך שוברים את הקרח?

אז המצאתי סיפור. הצרה היא שהסיפור חייב קירבה של מגע קרוב ואילו מול הטלוויזיה היו שתי כורסאות מרוחקות זו מזו. בסלון היתה אמנם ספה שאפשר לשבת עליה בצמידות, אך רות, אולי מטעמי זהירות, לא הציבה אותה מול הטלוויזיה והיתה לי בעייה. כיוון שכך, ניצלתי את ההזדמנות שהיא יצאה מהסלון להביא משהו וקרבתי כורסה לכורסה. 

כשחזרה, עשתה עצמה כלא רואה והתיישבה על הכורסה שלה, בלי לנסות להרחיקה. הדבר נסך בי עוז ובשלב מסוים תפסתי את ידה ואמרתי לה שאני רוצה לספר לה מה מיקי בעלה אמר לי ולא לאף אחד אחר, דבר שלא סיפרתי עד היום לאף אחד.

כנראה שהדברים סיקרנו אותה מאוד, כי שכחה לשלוף את ידה מידי והיתה, כמו שאומרים, כולה אוזן.  סיפרתי לה שביום השלושים למותה של דיצה, הלכתי לבית הקברות, ובהזדמנות זאת ניגשתי לבקר גם את מיקי. כשהתיישבתי מול המצבה שלו מצאתי לנכון לספר לו שלפני חודש ליוויתי לכאן את דיצה אשתי, שכמו כל הבחורות, גם היא חיבבה אותו מאוד. אמרתי לו שהיא גרה עכשיו לא רחוק ממנו, רק כמה שורות והיא מפחדת מאוד ועצוב לה להיות לבד במקום זר, רחוקה מהמשפחה. 

כנראה שרותי היתה שקועה מאד בסיפור הנוגע ללב, עד שלא התייחסה לכף היד הנוגעת בידה שלה והמשיכה להקשיב. כיוון שכך אספתי אומץ, ניצלתי ברק חוצפן שהצליח לחדור לסלון מבעד לתריסים הסגורים ובחסות הרעם שהרעיד את הבית, חיזקתי את לפיתתי והמשכתי בסיפור:                            

"ידעתי שמיקי לא יכול לענות לי מתחת למצבה, אבל הייתי בטוח שהוא שומע וקולט כל מילה. אמרתי לו שאני פונה אליו בתור החבר הכי טוב ובתור מי שיש לו ותק במקום הנורא הזה. אני מתאר לעצמי שבזכות כישרונותיו, כל הז"לים בטח בחרו בו למזכירות היישוב התת-קרקעי, ואי לזאת אני מבקש ממנו בקשה קטנה: מכיוון שזמן יש לך בשפע, אז אנא, גש אל אשתי, ברך אותה בברכת ברוכים הבאים, עודד אותה וחבק אותה שיהיה לה חם בחורף הקר והגשום הזה."  

לא סתם אמרתי גשום, כי באותם רגעים ממש, נבלע הדו של הרעם האחרון במטר זועם של  קילוחי מים מלווים בפתיתי ברד שנקשו על התריסים. 

רות לא ניצלה את הסערה המתחוללת בחוץ, ולא ניסתה להיצמד אליי מטעמי צער בעלי חיים. בדלית ברירה הסתפקתי בזה שזרועותינו עדיין צמודות זו לזו והמשכתי לספר לה איך מיקי קיבל בהבנה את הבקשה שלי ואיך הבטיח בשבועה צופית, שימלא את רצוני ביחס לדיצה ויחבק אותה עד טיפת דמה האחרונה. אמרתי לו תודה מקרב לב, ובתור מי שלא אוהב להיות חייב, הצעתי לו להחזיר לו כגמולו, לגשת אל רות אשתו, שגם היא נשארה לבד, לעודד אותה, להגיד לה שאשמח להיות לצידה ככל שתרצה, ביחוד בלילות החורף הקרים, שממש מסכנים את כל מי שיוצא מהבית. שאלתי אותו אם הוא חושב שבמזג אוויר שכזה היא תרשה לי להישאר לישון אצלה בחדר השינה. מיקי אמר לי תודה על שאני חושב ודואג לאשתו ועוד הוסיף ואמר שמיצדו זה בסדר, אבל ליתר ביטחון רצוי שאשאל אותה מה היא חושבת. היא כבר ילדה גדולה ומותר לה לעשות מה שהיא רוצה. אמרתי למיקי שהוא צודק לגמרי, אבל עד כמה שאני מכיר אותה, היא ביישנית, ותתבייש להגיד לי שהיא תשמח לארח אותי אצלה כל הלילה.

מיקי הסכים איתי, הודה שהיא באמת ביישנית, והציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. אמר לי: "כשתספר לה על הרעיון להישאר אצלה." כך אמר לי," תחזיק לה את היד, ואם היא תשאיר אותה בידך ולא תמשוך אותה, סימן שגם היא חושבת שמסוכן עכשיו לשלוח אותך מהבית בסערה שכזאת."

כאן עשיתי אתנחתא, ולא הוצאתי הגה נוסף כדי שתשמע את הגשם היורד בשטף בחוץ. גם היא שתקה, כנראה מתוך מחשבות על ההצעה הנפלאה שמיקי הציע לה. ליבי התחיל להתרונן יותר ויותר וכאשר חשבתי שהנה הצלחתי ללכוד את הציפור היפה בפח, היא קלטה  מה אני זומם לעשות, ומשכה את כף ידה בחטף, לפני שאצבעותיי הספיקו להתהדק.

בקול עגמומי המצביע על עגמת נפש, שאלתי אם היא בטוחה במה שהיא עושה. והיא אמרה: "כן" ללא כחל וסרק.

משום מה היה נדמה לי שהצלחתי לצער גם אותה וכדי להצהיל את רוחה אמרתי לה שלא תיקח את זה ללב, כי זה גורלי מאז ומתמיד ואני כבר רגיל. 

כתגובה היא שאלה אם אני רוצה עוד קפה, ואני כתשובה אמרתי שעכשיו עוד לא, אבל בעוד שעתיים שלוש אולי. 

היא השמיעה קול צליל מצחקק, שנתן לי להבין ששיברון הלב הוא ממנה והלאה. כיון שכך העזתי להתעניין במופלא ממני ושאלתי אם הסירוב שלה נובע מזה שהיא יודעת שיש לי בצד  שתי חברות ואני מסודר. 

היא משכה את כתפיה, שלצערי שום זרוע לא הכבידה עליהן, ואמרה בפליאה: "כן? יש לך שתי בחורות? לא ידעתי."

הייתי די מופתע, כי באותם ימים היא עבדה עם שי לביא על מופע שהוא רצה להרים והירבתה להיפגש ולנסוע עימו. מטבע הדברים, אחרי שהפקתי עם שי למעלה מחמישים חגי יובל, הספקנו להכיר זה את זה לפני ולפנים. לפיכך הנחתי שבנסיעותיהם המשותפות בטח הגיעו לשיחות נפש על עצמם ועל חבריהם המשותפים וכל הכבוד לשי – כך חשבתי בליבי – שלא ריכל עליי, בייחוד כאשר אל אחת מהשתיים, המורה מנתניה, הגעתי רק אחרי שנכשלה בניסיונה לשבות את ליבו, ובדלית ברירה הסתפקה בי.

אותו לילה ישבתי אצל רותי עוד כרבע שעה בלי להחזיק שום יד ואחרי זה הכרזתי שאני יוצא אל הגשם הסוער שבחוץ, בלי שאיש ינסה לעצור בעדי. בימים הבאים המשכתי לפקוד את אותו בית פעמיים בשבוע, עד שהצלחתי לחדש קשר עם ידידה משכבר השנים, כרמלה שם טוב,  וחדלתי לבקר את רות בימי רביעי בערב. לעומת זאת בשבתות בתשע בבוקר, המשכתי לפגוש אותה עוד כעשר שנים, עד אשר החליטה לעבור לגור בתל אביב לא רחוק מבית החרושת לתריסים של אבי, וכאן אנו ממשיכים לשמור על קשר חם וטוב, גם ללא ארוחת בוקר של ערב. 

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: בגיליון האחרון, 1587 – שבו סיפרת על ההשתתפות שלך ושל יהודה אטלס בקונגרס ספרות הילדים בקייפטאון בשנת 2003, כתבתי לך: "נדמה לי שבאותו כנס התקבלו גם כמה החלטות מאוד-מאוד אנטי ישראליות. האם אתה לא זוכר שום דבר על כך?"

לא ענית לי. האם באמת אינך זוכר מאומה ואני שוגה בהזיות?

השבוע היה לי שבוע מרגש.

אנשים רבים כתבו לי, הציעו להתכתב איתי ולרכוש את ספר השירים שלי.

כל זה קרה בזכות אדם יקר וחבר ותיק שלי שתמיד נמצא לצידי.

בן כספית.

הכרתי את בן כעיתונאי בגיל עשרים ושמונה.

זה היה כשהוא היה כתב מטעם מעריב ארה"ב.

באותה תקופה היו עדיין הרוחות  סערות לאחר ששנה לפני כן נרצח הרב מאיר כהנא ז"ל בארה"ב על ידי ערבי שלא ממש נענש.

אנשי מאיר כהנא אמרו  שלא ינוחו ולא ישקטו עד שיגמרו את החשבון עם האיש הזה.

בן תאר את הדברים בצורה חיה שנתנה לי הרגשה כאילו אני נמצא שם וחווה את הדברים.

שלוש שנים לאחר מכן, ביום שישי אחד וזה חוזר אלי כאילו קרה אתמול, בחמש בערב ישבתי במיטתי, הלקט מהספרייה על ברכי ואני קורא כתבה של בן כספית על טימוטי מקווי, האיש שהקים את מיליציית מישיגן ומיליציית מונטנה ששאפה לשנות את פני אמריקה מלכת הדמוקרטיה ולהפכה לאמריקה בלי שחורים ובלי יהודים.

בצורה רגישה, מרתקת ונוגעת ללב תיאר בן את האיש מקווי שהיה בצבא במלחמת המפרץ.

אחד ממפקדיו סיפר שראה איך מקווי  הורס כפרים שלמים בעיראק.

מפקדיו הבחינו בסטייתו ימינה ואז שיחררו אותו מהצבא.

אז הוא הקים את המיליציות, ניסה לפוצץ את הבניין באוקלהומה סיטי ונידון למוות.

בן לא כתב את הדברים כסתם עיתונאי.

הוא תיאר אותם כך שבעיני רוחי חשתי את האיש מחכה להוצאתו להורג.

הורס כפרים בעיראק.

זה לא היה דבר של מה בכך. כמובן שאחרי זה רציתי להיפגש עם בן אלא שהוא היה באמריקה.

רק כעבור שנתיים בקיץ 1997, אם אינני טועה, כששמעתי שהוא חזר החלטתי ליצור איתו קשר.

ישבתי אז בבית דוד, המועדון לחרש עיוור.

לידי ישב חברי דני מי שהיה עוזר לי בשמנו לסדר פגישות.

באותה תקופה לא היה לי מחשב ונעזרתי בדני ובחברים אחרים לקביעת פגישות.

דני היה מתקשר למי שרציתי להיפגש והיה נותן לי לדבר איתו ומתרגם לי את תשובתו.

כשהתקשרנו לבן כספית הוא היה בנסיעה וביקש שנתקשר בעוד כשעתיים.

בשעה שבע התקשרנו אליו ודני נתן לי את השפופרת.

סיפרתי לו שקראתי את כתבותיו ובייחוד את הכתבה על מקווה ואני רוצה להיפגש איתו.

הוא אמר שישמח מאוד לפגוש אותי וקבענו פגישה לשבוע שלאחר מכן.

באותו זמן כבר פיתחתי חרדות שפגישות שלי עם אנשים יידחו או יתבטלו.

זמן מה לפני מועד הפגישה החליט ראש הממשלה האהוב שהיה אז ראש הממשלה בפעם הראשונה, להתנכל לדן מרידור שהיה שר האוצר וכתגובה מרידור התפטר.

החשש שלי שהפגישה תידחה התגשם.

דני אמר לי שבן חייב [?] לקראת הסיפור.

קבענו פגישה לשבוע שלאחר מכן. אני זוכר את אותו יום.

באתי נרגש וחיכיתי שהוא יבוא. כשהוא הגיע הוא נגע לי ביד ואני הוצאתי את דף האותיות שאיתו אני מתקשר עם אנשים והסברתי לו איך מדברים איתי.

אמרתי לו שכשרציתי להיפגש איתו הוא היה באמריקה. מיד כששמעתי שהוא חזר יצרתי איתו קשר.

הוא אמר לי ״אני שמח שלא שכחת.״

הוא דיבר בצורה עדינה כזו יוצאת מהלב.

כבר אז חשתי במגע היד את עדינותו, יכולתו הבלתי נלאית להקשיב ולתת מעצמו.

סיפרתי לו שאני יודע כמעט בעל פה את הכתבה שהוא כתב על מקווי.

הוא אמר: ״כבר שלחתי אותה?״

שאלתי אותו מדוע מקווי רצה לפוצץ את  בנייני אוקלהומה סיטי.

בן השיב: "כי שנאתו לממשל הפדרלי העבירה אותו על דעתו."

"האם הוא שפוי?" שאלתי, ובן השיב בחיוב. שאלתי אותו אם הוא כבר  הוצא להורג.

בן אמר שזה לוקח זמן.

ראיתי אז את מקווי יושב בכלא מחכה להוצאה להורג.

דיברנו על פרשת דן מרידור ואני אמרתי לו שהרגשתי שאני צריך להתפלל ולאחר שהפגישה נדחתה היו לי רגשי אשמה.

ברגישותו האופיינית אמר לי בן, לא היית  צריך להרגיש רגשי אשמה. ביטלתי הרבה פגישות.

מהפגישה הזו יצאתי מאושר ומחייך.

הרגשתי שמיציתי את שאיפתי.

בשנים הבאות חוויתי משברים רבים וטלטלות ולא פגשתי את בן או יצרתי איתו קשר וגם לא קראתי מאמרים שלו.

אבל תמיד זכרתי את הפגישה.

והנה, לפני שנים אחדות באחד הימים ב"נא לגעת" סיפרה לי מישהי שהיא מכירה אותו והצעתי לה להביא אותו ל"נא לגעת".

בהתחלה הוא ישב עם כל הקבוצה.

אחר כך ניגשתי אליו והתחלנו לשוחח.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הפגישה והוא זכר.

סיפרתי לו שלפעמים אני קורא כתבות שלו בלקט כי אז כאמור עדיין לא ידעתי להשתמש במחשב.. גם מהשיחה הזו יצאתי מלא סיפוק.

לפני כשנתיים או שלוש, נתן לי מישהו את האימייל שלו והחלטתי ליצור איתו קשר.

כתבתי לו וסיפרתי  לו על כל מה שעבר עליי תוך כדי שהבעתי מישאלה להיפגש איתו בהוסטל בחולון במקום מגוריי. הוא שאל אותי כמה זמן הפגישה ועניתי לו שבין חצי שעה לשעה.

כשנפגשנו מאד התרגשתי לפגוש אותו שוב.

סיפרתי לו על ההוסטל דיברנו על גלעד שליט שרציתי לפגוש ועל אהוד ברק שהוא כתב עליו ספר.

סיפרתי לו על כתיבתי ועל מעשיי בימים אלה.

עלי להדגיש שלפני הפגישה ביקשתי ממנו את האימייל של אריה אלדד שמגיש יחד איתו את התוכנית חמש בערב והוא נתן לי.

זה כבר סיפור בפני עצמו.

באותה פגישה סיפרתי לו על רצוני להיפגש עם מירי רגב שהיתה אז חברת כנסת מהליכוד ושאני בתמימותי חשבתי שהיא מנסה לעזור לשכבות החלשות ואמצא איתה שפה משותפת.

על כך כתב כבר בן בשבוע שעבר ולא אחזור על הדברים.

אומר רק שאחר שנפגשתי איתה סיפרתי לבן שהיא איכזבה אותי ולא רצתה לדבר איתי ישירות.

באותו זמן המחשב שלי עשה בעיות ובן ואריה הזמינו אותי לרדיו לראיון שבו דיברנו על המחשב החדש שמישהו קנה לי הברילסנס. מחשב שלצערי גם הוא שבק חיים.

באותו יום סיפרתי לו על האכזבה מהגברת רגב.

הוא שאל אם היא נגעה בי.

סיפרתי לו שהיא קצת חיבקה אותי והצטלמנו.

סיפרתי את הדברים בצורה עובדתית.

לא הבעתי את מפח הנפש שחשתי אבל הוא הבין זאת לבד כפי שנוכחתי מאוחר יותר.

שכחתי לציין שלאחר הפגישה הקודמת בהוסטל הוא כתב עליי כתבה שקרא לה ״לא הכול שחור״ ובה הוא תיאר אותי בצורה מרגשת.

בינתיים המשכנו בקשר בינינו.

לפני כשבועיים הוא פנה אליי וכתב לי שהוא רוצה לספר לקוראים על האכזבה שנחלתי מהגברת רגב.

הסכמתי אך מחשש שהיא תתבע אותי על הוצאת דיבה ביקשתי שלא יכתוב את שמי המלא.

הוא קרא לי א.

בכתבה הוא סיפר את הדברים כאילו קרא את רגשותיי. הוא כתב שיצאתי מהפגישה אבל וחפוי ראש ומאד עצוב.

זו לא היתה סתם מליצה כי כך באמת.

מה שהכי ריגש אותי הוא שהוא כתב שאני חבר ותיק שלו ושהוא נותן לי בשמחה כתובות של עיתונאים ונבחרי כנסת שהגיעו אליי.

לאחר שקראתי את הכתבה כתבתי לו שהוא יכול לפרסם את שמי המלא.

לא אמרתי או כתבתי שם משהו שהיה יכול לשמש יסוד לתביעה שממנה חששתי.

בן כתב את האמת.

כל מה שהיה כתוב שם היה נכון.

ביקשתי ממנו אז שיבוא אליי.

ביום שישי האחרון, יומיים לפני נסיעתו לחו"ל, הוא אכן בא.

הפגישה היתה מאד כיפית.

סיפרתי לו על חרדותיי ועל הצורך הכפייתי שלי לחזור לתפילות כפייתיות.

הוא ברגישותו האופיינית אמר לי שאני יכול להתפלל כמה שאני רוצה כי אף אחד לא יכעס עליי.

גם אחרי הפגישה הוא כתב לי שאלוקים אוהב את כולנו בלי קשר לתפילותיך.י

באותו יום יצא הטור שלו של יום שישי האחרון ובו שמי המלא וכתובת האימיל שלי.

אני חייב לציין שאחרי זה קיבלתי המון אימיילים וחלק מהכותבים רצו לרכוש את ספר השירים שלי וגם להתכתב איתי ויש לי חברים חדשים.

אני חש שלמרות היכרותנו רבת השנים ביום שישי התחיל הקשר האמיתי שלנו.

כשהוא כתב לי שניפגש כמה שנרצה.

כתבתי לו תודה חבר יקר.

הוא השיב לי:

"איציק אנחנו אחים."

מאז כל פעם שאני חווה התקף חרדות אני לוחש לעצמי בן כספית ונרגע.

מתמלא תקווה

אני מרגיש שהסיפור שלנו עוד לא נגמר ונכונו לנו עוד פגישות רבות ושיחות נפש.

אני יכול רק לומר אשריי שזכיתי.

כתב:

איציק  חנונא

דווקא בתקופת הקורונה, יותר מבכל זמן אחר, "ביתנו הוא מבצרנו". אנחנו שוהים בו ב"ריחוק חברתי" הרבה יותר זמן, עובדים ולומדים מהבית, או מובטלים (בחל"ת) מהבית. הבית הוא המקלט הבטוח והרגוע שלנו, קן של מנוחה, רוגע ושלווה. אלא שרוב אזרחי ישראל אינם מתגוררים בווילה מרוחקת צמודת קרקע, אלא ב"וילה בג'ונגל": קרי בדירה בבית משותף, שהקירבה והצפיפות בו מולידים סכסוכי שכנים קולניים וקשים, שלעיתים מגיעים כדי סיוט של "מלחמת אחים".

רק לאחרונה קראנו על תביעה, שהוגשה ע"י ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט ורעייתו עליזה – בשל "מטרדי רעש ולכלוך" הנגרמים להם ע"י שכניהם בגג המשותף של הבית. הדיירים העלו על גג הבית המשותף ספות וכיסאות, טוען אולמרט, וחלק מהדיירים אף מזמינים את אורחיהם לגג, והם מרעישים, מעשנים ומשליכים לכלוך, באופן הפוגע בפרטיות ומונע מהם הנאה מקניינם (כשלפי פרסומים, דירת הדופלקס שרכש אולמרט, ברחוב מטמן-הכהן היוקרתי, עלתה כ-12 מליון שקלים).

מנגד ובתגובה מלינים השכנים, שדווקא בתקופת הקורונה והסגר, כשכולם (במיוחד השכנים הפחות אמידים, שאין בדירתם מרפסת) חפצים במשב רוח מרגיע וצונן – נאלצים הם להתמודד עם צו המניעה, שהגיש נגדם השכן הנכבד. "דווקא בתקופת הסגר, התחלנו לעלות לגג הבית המשותף, והיתה תחושה טובה של קהילתיות וחברתיות, וכעת אולמרט מבקש לגזול את קנייננו המשותף."

סכסוכי שכנים נסובים לרוב על נושאים נדושים ובנאליים כגון: אופן השימוש בשטחים המשותפים, הסגת גבול, פלישה לחנייה, אי תשלום דמי הוועד, מטרדי רעש של שכן מעצבן המנסה ללמוד לנגן בחצוצרה דווקא בשעות המנוחה, ריחות רעים של "בישולים", לכלוך ובדלי סיגריות המושלכים במעלית, בלובי ובחדר המדרגות, חדירת מים ורטיבות בין הדירות ועוד ועוד.

טבעם של סכסוכי-שכנים שהם "נדלקים" על נושאים "פעוטים", כגון: תלונות על רעש עקבים, בהן נוקשת השכנה מלמעלה. תלונה על השכנה הקשישה טובת הלב, המאכילה בפתח הבית גדודים של חתולי הרחוב. מחלוקת בוטנית על סוג השתילים שיש לשתול בגינה המשותפת. ובימי הקורונה המדבקת: גם מחלוקת אפדימיולוגית על כמה דיירים יכולים לעלות בו זמנית במעלית.

לאחרונה שכיחה מאוד גם התופעה של סכסוכי שכנים על רקע פרסום לשון הרע והוצאת דיבה, ב"קבוצת הווטסאפ" של הבית המשותף, המהווה כר פורה לגידופים וקללות. פשוט צרה צרורה.

אחת השכנות, סלב ידועה ומוכרת באחד המגדלים היוקרתיים בעיר, נוהגת לתלות את הררי הכביסה הצבעונית שלה, על מתקן המשתפל החוצה על פני כל חזית המגדל. אחד השכנים שהעז להלין על כך, בציוץ מנומס ואדיב בקבוצת ווטסאפ לאמור: "שכנה יקרה, נראות הבית יקרה לנו. אנא תלי, כמו כולנו, את הכביסה במסתורי הכביסה המיועדים לכך." – זכה לתגובה מתלהמת וגסה לאמור: "יא חתיכת פלצן. מי אתה שתגיד לי מה לעשות? אני שכונה[?] וטוב לי עם זה. לא טוב לך, קפוץ לי."

מקרה נוסף שאירע לאחרונה בתל אביב הוא מקרה של שכן שמאלן, שתלה על גג הבית המשותף מיספר דגלים שחורים וקטנים כהזדהות עם המחאה המתרגשת במדינה כנגד נתניהו וממשלתו. שכן אחר, ביביסט שרוף, עלה על הגג, שבר את הדגלים והשליכם מטה. השכן המלומד העלה את הסוגייה בקבוצת הווטסאפ הביתי, כשלדבריו חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה, והנפת הדגלים היא ביטוי לגיטימי לחופש הביטוי. ענה לו הביביסט, שאם רק יעז להניף על הגג המשותף את דגליו הקטנים והשחורים – יתלה הוא בתגובה שלט ענק של נתניהו על פני כל חזית הבית.

חשוב רק לזכור: שמערכת היחסים בין שכנים בבית משותף, כמו בין שני העמים השכנים: הישראלי והפלסטיני – היא מתמשכת. וגם לאחר הסכסוך, אף אחד לא הולך לשום מקום, והשכנים יאלצו להמשיך לגור בשכנות זה לצד זה. על כן, קיימת חשיבות רבה לכך שפתרון הסכסוך יעשה בדרך מתונה ורגועה, חכמה ונבונה, שתאפשר לדיירים המתגוררים בשכנות להמשיך לנהל את חייהם זה לצד זה, גם ביום שלמחרת.

עו"ד גיא משיח

הבוקר נדהמתי לקבל הודעה משחר, נכדתו של בן חורין, שהוא נפטר. לפני שנים רבות אשתי קיבלה טלפון מאדם שלא הכירה, מוטי בן חורין, שאמר לה שהוא רוצה לשוחח עם מתי דוד, בעקבות דברים שהוא [אני] פירסם בעיתון שמצאו חן בעיניו מאוד.

מאז התחברנו והתיידדנו מאוד, גם על רקע דעותינו הזהות בענייני האקטואליה והפוליטיקה. שנינו הרבינו לכתוב ולפרסם דעותינו והיינו בקשר כמעט יום יומי בליווי הומור וסטירה. אהבתי והערצתי את בן חורין. עבורי זו אבידה של ידיד אמת. דמות מופת של פטריוט יהודי וישראלי.

הודעתה של הנכדה שחר שבן חורין נפטר הדהימה והפתיעה אותי. הייתי בקשר איתו ממש עד לפני שבוע. וממש לאחרונה סיפרתי לו על הזיכרון הנפלא של ביקורי עם אשתי בדירונת המיוחדת שלו בעיר העתיקה. בתגובה קיבלתי צילום של אשתו על הגג שצופה על אל אקצא, כשכולו היה מכוסה בשלג. את "הדירה", שהיתה בעברה חורבה בת מאות שנים בעיר העתיקה בירושלים, בן חורין שיפץ והפך לאתר צבעוני מיוחד, שבו אירח אנשים חשובים מהעולם לבקשת משרד החוץ. אשתי ואני משתתפים בצערה של אשתו האלמנה ושאר המשפחה.

רחל ומתי דוד

רמת אפעל