בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הַחֶרֶב וְהַקֵּן
- אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין
- אהוד בן עזר: הפגישה עם רבין
- עִמָּנוּאֵל בֶּן סַבּוֹ: שַׁוְעַת נֵרוֹת
- אורי הייטנר: 1. הניצול הציני של הרצח
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה
- יורם אטינגר: 1. מערכת החינוך הפלסטינית –
- יוסי אחימאיר: שפל וגאות, ביקורת וסולידריות
- אהוד בן עזר: מנפלאות ה"יו-טיוב" בימי הקורונה
- מרדכי ניסן: הערות אזהרה מול הפגנה והפיכה
- פוצ'ו: 1. בחיי [7]
- הופיע הספר: "גם דודה אנה יפה"
- פוצ'ו, יודה ובן גזר: אהוד: [לפוצ'ו] בגיליון האחרון, 1587 – שבו סיפרת על ההשתתפות שלך ושל יהודה אטלס בקונגרס ספרות הילדים בקייפטאון בשנת 2003, כתבתי לך: "נדמה לי שבאותו כנס התקבלו גם כמה החלטות מאוד-מאוד אנטי ישראליות. האם אתה לא זוכר שום דבר על כך?"
- שלום חברים, : מה נספר לילדים או ניתן להם לקרוא בסגר הקורונה
- מחפשים מתנדבים לפרוייקט חדש: : "קבלת החלטות נתמכת"
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- נעמן כהן: נתניהו הוא ממשיכו של רבין
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר היום (חמישי, 29.10) בנאום בכנסת לציון רצח יצחק רבין על איומים המופנים נגדו ונגד בני משפחתו. "25 שנה אחרי רצח רבין, יש הסתה לרצח ראש הממשלה ובני משפחתו," אמר נתניהו, שעסק בהרחבה גם בהסכמים שחתם לאחרונה עם מדינות ערביות. ["הארץ" באינטרנט. 29.10].
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הַחֶרֶב וְהַקֵּן
אָנוּ חַיִּים מוּל חֻדָּהּ-שֶׁל-מַחַט
עַל עֶבְרֵי פִּי-פַּחַת;
בִּגְבוּל הַתְּהוֹם –
אָנוּ שׁוֹתְלִים גַּנִּים,
יוֹלְדִים יְלָדִים,
קוֹטְפִים פְּרִי;
שְׁבִילֵי אֲבוֹתֵינוּ
נְטוּעֵי הַשּׁוֹשָׁן
וּפְסִיעוֹת-הַשֶּׁפִי
נִטְרְפוּ זֶה כְּבָר:
בְּיָדֵינוֹ חֶרֶב
וּבְלִבֵּנוּ – עֲלֵה-זַיִת,
הֲדוּקֵי-שֵׁן
אָנוּ לוֹחֲמִים,
כָּל הַשָּׂדוֹת מְחַכִּים,
כָּל הַקִּנִּים מְלֵאִים
אֶפְרוֹחִים –
וְחֶרֶב תְּלוּיָה מֵעָל.
1969
טַיָּס בּוֹדֵד
בִּשְׂדוֹת-שָׁמַיִם-לֵילִיִּים
גּוּף-הַיֶּלֶד –
בֵּינֵינוּ וּבֵין הַמָּוֶת –
חוֹצֵץ;
בָּאֲפֵלָה, הוּא הוֹמֶה
מַחֲלִיק.
עַל-פְּנֵי – "שְׁבִיל-הֶחָלָב":
עֵינֵי-כְּרוּבִים –
בּוֹרְקִים בּוֹ
בְּעֵינֵי שָׂרָף אָיֹם;
שָׁבְלֵי-עָנָן
לֵאִים –
נִמְשָׁכִים, נְמוֹגִים:
בִּשְׁבִיל-הֶחָלָב –
טַיָּס בּוֹדֵד תּוֹעֶה;
טַיָּס בּוֹדֵד,
אֵי הַיַּעַד?
עָנָן לָבָן בַּשָּׁמַיִם –
כְּסוּת-נֶצַח
קְרִירָה?
זְרוֹעוֹת-רַעְיָה –
קְטִיפָה חַמָּה
עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה?
טַיָּס בּוֹדֵד
הוֹמֶה בַּמֶּרְחַקִּים,
נַעַר גַּלְמוּד
בִּשְׂדוֹת-שָׁמַיִם-לֵילִיִּים
אֵי הַיַּעַד?
אֵי הַיַּעַד?
1969
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
אהוד בן עזר
רקוויאם לרבין
מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.
29 בנובמבר 1995
רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.
הרקוויאם נדפס לראשונה בספר שיריו של אהוד בן עזר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" בהוצאת אסטרולוג 2005. לפני כן שום כתב-עת או עיתון ישראלי לא הסכים להדפיסו.
אהוד בן עזר
הפגישה עם רבין
מתוך היומן, 17 ביולי 1995
17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".
ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצברית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –
אהוד בן עזר
הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.
עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקוה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקוה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכל כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שם פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו.
אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.
אהוד בן עזר
עִמָּנוּאֵל בֶּן סַבּוֹ
שַׁוְעַת נֵרוֹת
וְהָאֵשׁ
עַל הַמִּזְבֵּחַ
תּוּקַד
עוֹקֵד וְנֶעֱקָד
כְּחֶרֶס הַכַּד
נִשְׁבַּר.
לְקוֹל הָמוֹן
מוֹבִיל שָׁאוֹן
אֵין רוֹן
רַק שִׁבְרוֹן
זַעַם וְחָרוֹן.
הַכִּכָּר
לָבְשָׁה סְחָבוֹת
הִתְעַרְטְלָה מֵאֲהָבוֹת
עוֹטְפָהּ אוֹרוֹת
שַׁוְעַת נֵרוֹת
הַמְּבַקְּשִׁים
לֹא מַחֲשִׁים
כְּרָשִׁים
בְּתִמְהוֹנָם בּוֹשְׁשִׁים
דִּמְעָתָם לָשִׁים
הֵיכָן הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים
קָשִׁים
מִבְּלִי מֵשִׂים
הַמִּזְבֵּחַ עוֹד בּוֹעֵר
סוֹעֵר
פּוֹעֵר
בַּשַּׁעַר אֵין שׁוֹעֵר.
גַּפְרוּר אֶחָד
שֶׁל אַהֲבָה
מֵפִיחַ
מֵעֵת לְעֵת הַלֶּהָבָה
וְאֵין שַׁלְוָה
רַק יְבָבָה
שֶׁל גַּעֲגוּעַ זִכָּרוֹן
עָם בּוֹכֶה
לְיַד אָרוֹן.
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
וּפָרֹכֶת
מְבֻיֶּשֶׁת בַּכִּכָּר
אֵין אוֹתָהּ מֵסִיט
לֵב מַרְטִיט
גְּוִילִים דּוֹמְעִים
רוֹקְעִים
רוֹשְׁפִים בְּאֵשׁ
מָה נְבַקֵּשׁ
קֻרְטוֹב חֶמְלָה
חוּט תְּפִירָה
מוֹת הַשִּׁירָה
וְהַחֶשְׁבּוֹן
חִבּוּר בְּלִי חִסּוּר
אֵין אִסּוּר
לְהִתְחַבֵּר לִזְכֹּר
בְּלִי חִלּוּק וַאֲחוּזִים
אֶחָד אֶחָד נֶאֱחָזִים
כְּמַלְאָכִים נֶחְפָּזִים
רוֹשְׁפֵי עַיִן
יוֹדְעֵי רָזִים.
בְּכִכַּר הַנֶּעֱקָד
עַל הַמִּזְבֵּחַ
לָעַד יוֹקֵד
יְהִי בָּרוּךְ זִכְרוֹ
לָעַד
מֻנָּח לָנֶצַח עַל מִסְעָד
נִרְעַד.
נוֹשֵׂא תְּפִלָּה
אוֹי אַחַי
לֹא גִּבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה
זוֹ עֵת רָצוֹן
שֶׁל מְחִילָה
וְזִכָּרוֹן.
אורי הייטנר
1. הניצול הציני של הרצח
רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.
הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי היתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, היתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבלייעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.
הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח אירגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.
במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחנייה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות".
רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.
בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.
למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.
כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עימו, כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.
גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות." הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?
אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות.
אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זיכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמיתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין, ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זיכרו של רבין.
בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.
אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!
חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן אירגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו. חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.
2. שלום בראי הפוזיציה
המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית, היא אובדן ה"אנחנו" הלאומי והמרתו ב"אנחנו" מחנאי-שבטי-עדרי. אין כמעט יכולת לנהל דיאלוג ענייני רציני על שום נושא, אפילו על נושא כמו הקורונה, שאין לו כל הקשר אידיאולוגי-פוליטי. גם דיון בנושא זה הוא בעיקר דיון של כן ביבי / לא ביבי. וכך גם הדיון הציבורי בשאלת תהליך השלום במזרח התיכון, שמתנהל בראי הפוזיציה.
יש בישראל מחנה המגדיר עצמו "מחנה השלום". תמיד סלדתי מן ההגדרה הזו, שתופסת בעלות על השלום ועל רדיפת השלום ומדירה את בעלי הדעות האחרות מחזון השלום. בשנים האחרונות, נשמעת טענה, שיש בה צדק רב, על פיה שיח השלום בישראל מת. מ"כולם מדברים על שלום" עברנו ל"אף אחד לא מדבר על שלום". השמיעו אותה בעיקר מי שמגדירים עצמם כ"מחנה השלום", שביכו את העובדה ש"השלום הפך כמעט למילה גסה."
והנה, המת קם לתחייה, השלום חזר ובגדול לשיח הציבורי בישראל, ולא רק לשיח אלא למציאות. תהליך השלום במזרח התיכון התחדש בעוצמה רבה. מעגל האיבה הסובב אותנו הולך ומתמוסס. ו"מחנה השלום" מקבל אותו במקלחת של צוננין ובחמיצות. איני מדבר על הצבעת הרשימה המשותפת נגד ההסכם. הרשימה המשותפת מתנגדת לשלום עם ישראל. היא תומכת במדינות ערב רק כאשר הן נלחמות בישראל או מפעילות נגדה טרור. אני מדבר על החוגים היוניים, על השמאל הציוני, על "מחנה השלום". במקום לפצוח במחולות, להאיר את השמיים בזיקוקי די-נור ולברך "שהחיינו", הם מפנים כתף קרה. תראו... זה לא בדיוק שלום... הם לא בדיוק היו אויבים... אין להם גבול משותף... הם דיקטטורים...
וכי השלום עם מצרים וירדן לא היה שלום עם דיקטטורות? והרי "מחנה השלום" חתר להסכמים עם ארגוני טרור רצחניים. הם היו מוכנים למסור את הגולן לדיקטטור צמא דם שרצח עשרות אלפים מבני עמו. כן, גם חאפז אסד, טבח בעשרות אלפים מבני עמו. אמנם קטני בנו עבות ממותניו, אך הוא עצמו היה רודן שהרבה מאוד דם על ידיו. אם רק דמוקרטיות הן פרטנר לשלום, הרי שבמזרח התיכון ישראל יכולה לחתום על שלום רק עם עצמה.
כמובן שהסיבות לכתף הקרה אחרות. אחת היא התמוטטות הקונספציה, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
הסיבה השנייה היא התנגדות אוטומטית לכל מה שקשור לנתניהו. שאנחנו נפרגן לנתניהו?! נדמה לי שאם נתניהו יגיע להסכם על מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון שבירתה ירושלים, יהיו בשמאל הישראלי מי שיצעקו לו "בוגד" ו"רוצח" ו"ביבי יחלק את ירושלים" ו"פושע... לדין."
אך גם בצד השני של המתרס הפוליטי קיימת תופעה דומה. פתאום, מי שתמיד העמידו את הביטחון על ראש שמחתם ויצאו נגד הרעיון של "שלום בכל מחיר" – מתייחסים בזלזול לסוגיית מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות ובבוז וחוסר אמון כלפי כל מי שמעלה את הסוגייה. הבוז שלהם מזכיר לי את הבוז המתנשא ב"מחנה השלום" כלפי ההתנגדות לוויתור על גבולות בני הגנה. פתאום אסור להטיל ספק, להציג קושי, לשקול את המחיר – "שקט, עושים שלום." זה לא רציני. הרי לא צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לראות אותם מריעים לראש האופוזיציה נתניהו שהיה מצליף בממשלה על הפקרת ביטחון ישראל, על הסכם דומה. דיון רציונלי היה בוחן את ההסכם בכובד ראש, על צדדיו השונים, על מחירו ולפיו כל משתתף בדיון יכול היה לקבוע את עמדתו בנדון. דיון כזה היה בוחן את הדרך למזער את המחיר. אבל הדיון הישראלי מוטה פוזיציה, ולכן הוא לא רציני ולא רציונלי.
אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. מיום הקמתה, ישראל מוקפת במעגל איבה, של עשרים מדינות אוייב. לכל אורך השנים, העוינות כלפי ישראל היתה קשה, לוותה בחרם כלכלי, במלחמה דיפלומטית, בטרור ובכוחות משלוח למדינות העימות במלחמות. והנה, החזית הזאת מתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים. תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית", יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא אמרו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך איתן. הם ראו בשלום איתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עימנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב? להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם? אך להסכמי השלום האלה יש מחיר. המחיר הוא התעצמות צבאית דרמטית. ומן הראוי שהממשלה תציג לציבור את המחיר ותקדם דיון ציבורי רציני, האם המחיר מצדיק את התמורה. אני מאמין שהתשובה עשויה להיות חיובית, אך יש להודות שזהו מחיר כבד וכואב. וחובתה של ישראל לפעול כדי למזער אותו.
אנו יודעים שהיום האוייב של המדינות החותמות איתנו שלום היא איראן. אבל מחר אותן מדינות עלולות להתהפך עלינו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו בעלות בריתנו והיום הן שתי האויבות הקיצוניות ביותר שלנו. חתמנו על שלום חם עם סאדאת וקיבלנו מלחמה קרה ממובארק. חתמנו על שלום חם עם חוסיין וקיבלנו שלום קפוא עם עבדאללה. היו לנו יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ומאוריטניה והם נותקו כשישראל הגנה על עצמה מפני הטרור הפלשתינאי. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. חתמנו על הסכמים עם אש"ף, שהיו הונאה מן הרגע הראשון. כן, מותר לנו להיות חשדנים. השלום הוא בשורה גדולה, אך על ישראל לפעול למזעור מחירו. אפשר, למשל, להגיע להסכמה עם ארה"ב שאיחוד האמירויות קיבלה בונוס בגין ראשוניותה, אך התמורה לשאר המדינות תהיה נמוכה הרבה יותר. יש הבדל בין חמקנים לאיחוד האמירויות, לבין חמקנים לסעודיה ועוד 5-6 מדינות, מבחינת המאזן האסטרטגי הכולל. יש לציין, שהתמורה הביטחונית שישראל קיבלה תמורת הסכמתה למכירת החמקנים לאיחוד האמירויות, שנועדה להבטיח את עליונותה האסטרטגית, כולל פצצות שבכוחן להשמיד כורים גרעיניים תת קרקעיים – היא בהחלט מרשימה ומבטיחה.
מצער מאוד, שסוגייה לאומית משמעותית כמו תהליך השלום במזרח התיכון, הופכת כלי שרת לשיח-פוזיציה ילדותי של כן-ביבי לא-ביבי. (אגב, לא הזכרתי את ביטול/דחיית החלת הריבונות, כי אני לא מאמין לסיפור שיש קשר בין הדברים. נתניהו קיבל רגליים קרות כי נבהל מאיומי הפלשתינאים, האירופים וביידן).
3. צרור הערות 1.11.20
* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.
חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא ייבחר לקדנציה שניה.
איפה טעיתי?
אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.
אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא ייבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.
הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מיפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.
ועל ההחלטות הללו נוספה תיכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התיכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מיספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכול כותבי התוכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תוכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תוכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכול, התוכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.
טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהיתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תוכנית לשלום עם כל מדינות ערב.
ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.
כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, ייתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.
טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכול יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.
ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.
* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה. ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.
* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכול במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה. אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי. היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.
כתב ביאליק:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות. כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין. יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעיתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתוכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.
* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.
* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור. אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.
* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו... "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה. יש לקוות שההשעייה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועימו כל שאריות הטינופת האנטישמית.
* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?
* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה. גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמיסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם. בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.
* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.
מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.
טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האוייב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה. ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.
מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה." אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net. כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה. כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד". ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד. נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!
* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נישאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.
* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תוכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תוכנית הפוכה ממורשתו של רבין.
מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.
* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמיתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס. ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת."
אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו היתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון."
אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי."
מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו."
* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו. העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו. וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום איתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי היתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).
* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא... גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה. בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".
* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.
* ביד הלשון נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר. סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק," על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז'). ולעיתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים." ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.
אורי הייטנר
הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי היתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, היתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבלייעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.
הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח אירגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.
במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחנייה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות".
רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.
בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.
למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.
כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עימו, כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.
גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות." הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?
אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות.
אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זיכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמיתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין, ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זיכרו של רבין.
בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.
אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!
חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן אירגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו. חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.
2. שלום בראי הפוזיציה
המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית, היא אובדן ה"אנחנו" הלאומי והמרתו ב"אנחנו" מחנאי-שבטי-עדרי. אין כמעט יכולת לנהל דיאלוג ענייני רציני על שום נושא, אפילו על נושא כמו הקורונה, שאין לו כל הקשר אידיאולוגי-פוליטי. גם דיון בנושא זה הוא בעיקר דיון של כן ביבי / לא ביבי. וכך גם הדיון הציבורי בשאלת תהליך השלום במזרח התיכון, שמתנהל בראי הפוזיציה.
יש בישראל מחנה המגדיר עצמו "מחנה השלום". תמיד סלדתי מן ההגדרה הזו, שתופסת בעלות על השלום ועל רדיפת השלום ומדירה את בעלי הדעות האחרות מחזון השלום. בשנים האחרונות, נשמעת טענה, שיש בה צדק רב, על פיה שיח השלום בישראל מת. מ"כולם מדברים על שלום" עברנו ל"אף אחד לא מדבר על שלום". השמיעו אותה בעיקר מי שמגדירים עצמם כ"מחנה השלום", שביכו את העובדה ש"השלום הפך כמעט למילה גסה."
והנה, המת קם לתחייה, השלום חזר ובגדול לשיח הציבורי בישראל, ולא רק לשיח אלא למציאות. תהליך השלום במזרח התיכון התחדש בעוצמה רבה. מעגל האיבה הסובב אותנו הולך ומתמוסס. ו"מחנה השלום" מקבל אותו במקלחת של צוננין ובחמיצות. איני מדבר על הצבעת הרשימה המשותפת נגד ההסכם. הרשימה המשותפת מתנגדת לשלום עם ישראל. היא תומכת במדינות ערב רק כאשר הן נלחמות בישראל או מפעילות נגדה טרור. אני מדבר על החוגים היוניים, על השמאל הציוני, על "מחנה השלום". במקום לפצוח במחולות, להאיר את השמיים בזיקוקי די-נור ולברך "שהחיינו", הם מפנים כתף קרה. תראו... זה לא בדיוק שלום... הם לא בדיוק היו אויבים... אין להם גבול משותף... הם דיקטטורים...
וכי השלום עם מצרים וירדן לא היה שלום עם דיקטטורות? והרי "מחנה השלום" חתר להסכמים עם ארגוני טרור רצחניים. הם היו מוכנים למסור את הגולן לדיקטטור צמא דם שרצח עשרות אלפים מבני עמו. כן, גם חאפז אסד, טבח בעשרות אלפים מבני עמו. אמנם קטני בנו עבות ממותניו, אך הוא עצמו היה רודן שהרבה מאוד דם על ידיו. אם רק דמוקרטיות הן פרטנר לשלום, הרי שבמזרח התיכון ישראל יכולה לחתום על שלום רק עם עצמה.
כמובן שהסיבות לכתף הקרה אחרות. אחת היא התמוטטות הקונספציה, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
הסיבה השנייה היא התנגדות אוטומטית לכל מה שקשור לנתניהו. שאנחנו נפרגן לנתניהו?! נדמה לי שאם נתניהו יגיע להסכם על מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון שבירתה ירושלים, יהיו בשמאל הישראלי מי שיצעקו לו "בוגד" ו"רוצח" ו"ביבי יחלק את ירושלים" ו"פושע... לדין."
אך גם בצד השני של המתרס הפוליטי קיימת תופעה דומה. פתאום, מי שתמיד העמידו את הביטחון על ראש שמחתם ויצאו נגד הרעיון של "שלום בכל מחיר" – מתייחסים בזלזול לסוגיית מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות ובבוז וחוסר אמון כלפי כל מי שמעלה את הסוגייה. הבוז שלהם מזכיר לי את הבוז המתנשא ב"מחנה השלום" כלפי ההתנגדות לוויתור על גבולות בני הגנה. פתאום אסור להטיל ספק, להציג קושי, לשקול את המחיר – "שקט, עושים שלום." זה לא רציני. הרי לא צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לראות אותם מריעים לראש האופוזיציה נתניהו שהיה מצליף בממשלה על הפקרת ביטחון ישראל, על הסכם דומה. דיון רציונלי היה בוחן את ההסכם בכובד ראש, על צדדיו השונים, על מחירו ולפיו כל משתתף בדיון יכול היה לקבוע את עמדתו בנדון. דיון כזה היה בוחן את הדרך למזער את המחיר. אבל הדיון הישראלי מוטה פוזיציה, ולכן הוא לא רציני ולא רציונלי.
אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. מיום הקמתה, ישראל מוקפת במעגל איבה, של עשרים מדינות אוייב. לכל אורך השנים, העוינות כלפי ישראל היתה קשה, לוותה בחרם כלכלי, במלחמה דיפלומטית, בטרור ובכוחות משלוח למדינות העימות במלחמות. והנה, החזית הזאת מתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים. תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית", יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא אמרו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך איתן. הם ראו בשלום איתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עימנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב? להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם? אך להסכמי השלום האלה יש מחיר. המחיר הוא התעצמות צבאית דרמטית. ומן הראוי שהממשלה תציג לציבור את המחיר ותקדם דיון ציבורי רציני, האם המחיר מצדיק את התמורה. אני מאמין שהתשובה עשויה להיות חיובית, אך יש להודות שזהו מחיר כבד וכואב. וחובתה של ישראל לפעול כדי למזער אותו.
אנו יודעים שהיום האוייב של המדינות החותמות איתנו שלום היא איראן. אבל מחר אותן מדינות עלולות להתהפך עלינו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו בעלות בריתנו והיום הן שתי האויבות הקיצוניות ביותר שלנו. חתמנו על שלום חם עם סאדאת וקיבלנו מלחמה קרה ממובארק. חתמנו על שלום חם עם חוסיין וקיבלנו שלום קפוא עם עבדאללה. היו לנו יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ומאוריטניה והם נותקו כשישראל הגנה על עצמה מפני הטרור הפלשתינאי. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. חתמנו על הסכמים עם אש"ף, שהיו הונאה מן הרגע הראשון. כן, מותר לנו להיות חשדנים. השלום הוא בשורה גדולה, אך על ישראל לפעול למזעור מחירו. אפשר, למשל, להגיע להסכמה עם ארה"ב שאיחוד האמירויות קיבלה בונוס בגין ראשוניותה, אך התמורה לשאר המדינות תהיה נמוכה הרבה יותר. יש הבדל בין חמקנים לאיחוד האמירויות, לבין חמקנים לסעודיה ועוד 5-6 מדינות, מבחינת המאזן האסטרטגי הכולל. יש לציין, שהתמורה הביטחונית שישראל קיבלה תמורת הסכמתה למכירת החמקנים לאיחוד האמירויות, שנועדה להבטיח את עליונותה האסטרטגית, כולל פצצות שבכוחן להשמיד כורים גרעיניים תת קרקעיים – היא בהחלט מרשימה ומבטיחה.
מצער מאוד, שסוגייה לאומית משמעותית כמו תהליך השלום במזרח התיכון, הופכת כלי שרת לשיח-פוזיציה ילדותי של כן-ביבי לא-ביבי. (אגב, לא הזכרתי את ביטול/דחיית החלת הריבונות, כי אני לא מאמין לסיפור שיש קשר בין הדברים. נתניהו קיבל רגליים קרות כי נבהל מאיומי הפלשתינאים, האירופים וביידן).
3. צרור הערות 1.11.20
* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.
חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא ייבחר לקדנציה שניה.
איפה טעיתי?
אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.
אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא ייבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.
הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מיפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.
ועל ההחלטות הללו נוספה תיכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התיכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מיספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכול כותבי התוכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תוכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תוכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכול, התוכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.
טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהיתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תוכנית לשלום עם כל מדינות ערב.
ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.
כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, ייתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.
טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכול יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.
ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.
* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה. ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.
* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכול במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה. אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי. היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.
כתב ביאליק:
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות. כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין. יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעיתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתוכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.
* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.
* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור. אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.
* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו... "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה. יש לקוות שההשעייה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועימו כל שאריות הטינופת האנטישמית.
* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?
* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה. גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמיסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם. בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.
* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.
מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.
טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האוייב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה. ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.
מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה." אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net. כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה. כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד". ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד. נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!
* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נישאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.
* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תוכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תוכנית הפוכה ממורשתו של רבין.
מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.
* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמיתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס. ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת."
אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו היתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון."
אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי."
מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו."
* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו. העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו. וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום איתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי היתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).
* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא... גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה. בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".
* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.
* ביד הלשון נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר. סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק," על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז'). ולעיתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים." ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.
אורי הייטנר
פרופ' חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה
פרק ס"ז: סין נגד טראמפ
בבחירות 2016 לנשיאות ארה"ב עלה, באופן מפתיע משהו, מספר המצביעים בהצבעה מוקדמת ל-5.6 מיליון! אז מה נאמר על מיספר המקדימים לבחור שחצה אתמול את ה-95 מיליון ובדילוג פעוט ערך יעבור את ה-100 מיליון ביומיים הקרובים לפני פתיחת הקלפי הראשונה מחרתיים בבוקר על חופי האטלנטיק של ארה"ב? ומה יסופר לנכדי וניני הדור עם סגירת הקלפיות בחופי הפסיפיק של ארה"ב אם יתברר שמיספר המצביעים ביום הבחירות הרשמי נמצא לא רחוק, ייתכן אף מתחת, למחצית המצביעים שהקדימו. ספירת הררי המעטפות ואישרורן בבתי המשפט בכל הערכאות (כולל העליון) לא תסתיים בשעות, לא בימים, ולא בשבועות – אולי בחודשים?!! כרגע מסתמן מצב טראגי-קומי כאשר ייתכן שספירת קולות המצביעים ביום ג' תסתיים בניצחונו של צד א' ברוב קטן דיו שלא יאפשר להתעלם מהמעטפות שעדיין לא נספרו ורק אחרי זמן רב (חודשים?) יתברר שדווקא צד ב' הוא זה שזכה. החוק מאפשר זמן מעבר ניכר – כחודשיים וחצי – עד ה-20 לינואר להכנות המעבר ממימשל אחד למישנהו. מאד ייתכן שזה לא יספיק...
אבל השאלה הגדולה היא מי הם בעצם הצדדים במערכה החריפה? האם הם אלה הרשמיים: דמוקרטים מול רפובליקנים? או ביידן מול טראמפ? ממש לא.
מתרחש כאן כבר קרוב לשנה מקרה מיוחד של קול יעקב מול ידי עשו ברקע אביהם יצחק כבד הראייה והשמיעה. סין הפיצה את נגיף הקורונה השקט והבלתי נראה לכל העולם, כולל ארה"ב, איתה היא מתחרה על ההגמוניה בכלכלת העולם. ביידן נטול-אג'נדה עטה מסכה, ירד למרתף, עד יעבור זעמו של הנגיף ומשם הטיף למעשה: "ממני ראו וכך תעשו," או סגר כולל ראשון, שני, שלישי... ע"פ הוראותיו של ד"ר פאוצ'י [יעקב?] יישק דבר. כך זה עבד בסגר הראשון. הצורך לכלכל את אוכלוסיית ארה"ב (340 מיליון) מחייב היום לשמור את הייבוא מסין על כנו. התוצאה של התקציב המיוחד של כ-2.5 טריליון ששולם עבור הסגר הראשון היה זליגה של כטריליון דולר לקופת האוצר הסיני. את הישנותו של התהליך ע"י סגרים נוספים עד הפצת החיסונים שבדרך ניסה טראמפ למנוע בהימנעות הסגרים בסטייטס הרפובליקנים. זה עבד. המשק ניפתח בקיץ ובתחילת הסתיו באופן מרשים. מדוע? חישוב מדוקדק של פונקציית התחלואה הרב-גלית בארה"ב היתה צריכה להדיר שינה, כמו שקרה לי. כבר לפני חודשיים מצאתי שהגל השלישי יחל עם בוא הסתיו (בסביבות ה-20 לספטמבר) וישבור שיאים שבועייים תוך עלייה מעריכית לקראת יום הבחירות. המשמעות הברורה – ניצחון סיני בנוקאאוט באמצעותו האדיבה של ביידן הנחבא במרתף ועורך עצרות בחירות מול עשרות בודדות של אנשים ובחלק מקרים של כמה עשרות של כלי רכב בדרייב-אין. מטהו של טראמפ חזה גם הוא את המצב לאשורו ויצא בקמפיין חסר-כפפות של עצרות מיספר יומיות בסטייטס המתנדנדות: פלורידה, פנסילבניה, מישיגן, אוהיו, מינסוטה, וויסקונסין. שם הוא חושף בפני קהל של עשרות אלפים את מעלליה של סין, את השת"פ העברייני של משפחת ביידן עם סין, אוקראינה וכיו"ב.
כנגד מירב הסיכויים, חלה תזוזה משמעותית לטובת טראמפ בשבועות האחרונים. הדמוקרטים, בהכירם את הרקורד הנושק-שחיתות של מועמדם – ביידן, חששו מחשיפתם והמריצו את צאן מרעיתם להצביע מוקדם ככל האפשר בקלפיות שנפתחו למניעת התקהלויות ביום הבחירות ובשימוש נרחב ככל האפשר בהצבעה בדואר. יש להם לכל הדעות רוב גדול בהצבעות משני המקורות הללו בנכון ליום הבחירות מחר. אבל מה שקובע זהו המצב בסטייטס המתנדנדות הנ"ל. שם הרוב לביידן רק נושק לשגיאה הסטטיסטית בסקרים. זה מה שהרים את המתח לשיאים חסרי תקדים. תופעת "הקפיצה לעגלה נוסעת" רוווחת בארה"ב מימים ימימה וה-40 אלף שהופיעו בעצרת האחרונה, הרביעית אתמול, בפנסילבניה, המריעים לטראמפ בהתלהבות גדולה בחשיכת הערב המתקדם ובקור של אפס מעלות C , לא מותירים רבים באדישותם.
התוצאה היא תזוזה של אחוזים בודדים בתחום השגיאה לכיוונו של טראמפ בשבועיים האחרונים, שעשוייה להפוך הפסד לניצחון. המצב מורכב למשעי. קיים עתה צפי שטראמפ יכול לזכות במניין קולות מצביעי יום ג' שייספרו עד צהרי יום ד' בתוספת קולות ההצבעה המוקדמת. סביר להניח שבמעטפות הסגורות המצב הוא הפוך. אם כך יש לצפות למהומה רבתי שתימשך שבועות בהן יאותגר ביה"מ העליון, לא פחות.זהו מצב ללא תקדים. לא דומה אפילו לערב מלחמת האזרחים 1861. הפעם מתקיימת התערבות נון-סטופ של מעצמה זרה. בנוסף להפצה הראשונית של הנגיף, סין מתנהלת בתעסוקה מלאה ומרחיבה את הגירעון המצטבר של ארה"ב הנמצאת במיתון-על-סף-שפל לפחות בחצי השנה הקרובה, אם לא שנה! זהו אחד הטיעונים החזקים ביותר של טראמפ כלפי המצביעים שעדיין לא הצביעו. בארה"ב לא אוהבים להפסיד, בוודאי לא למתחרה חיצוני. נדמה לי שכאשר הזכרתי לעמיתי האמריקני בשבוע שעבר את המשפט הזה הוא קצת נרגע אחרי משפטו שלו אליי: "גנבו לי את המדינה." האם תפסיד מחר הדמוקרטיה החזקה בעולם לדיקטטורה כוחנית? מיהו הבלתי-תלוי שיאמין לתשובת ביידן: לא.
ללא של טראמפ יאמינו רבים מאוד.
פרופ' חובב טלפז
2 בנובמבר 2020
יורם אטינגר
1. מערכת החינוך הפלסטינית –
בבואת החזון הפלסטיני
מתוך: "מידה", 20 באוקטובר 2020
השפה הערבית, חלק ב', כיתה ה', עמודים 61-51 ולימודי חברה, חלק א', עמוד 40 – בתוכנית הלימודים של הרש"פ, 2020 – מהללים את דלאל מוגרבי, שהובילה את טבח 38 אזרחים, כולל 13 ילדים (רובם נוסעי שני אוטובוסים) ופציעתם של 72 אזרחים במרץ 1978. הספרים מעודדים את התלמידים ללכת בעקבותיה של "כתר האומה... ואב-טיפוס של ההתנגדות הפלסטינית... שמאבקה יהיה חקוק לעד בראשנו וליבנו."
מערכת חינוך היא הבבואה האמינה ביותר של זהות, ערכי יסוד, תרבות, התנהלות, תפישת עולם וחזון מעצבי המערכת בפרט והחברה בכלל. למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב אישיות הפרט והחברה, במיוחד בחברות טוטליטריות כמו הרש"פ. מערכת החינוך הפלסטינית מעוצבת על ידי מחמוד עבאס מאז 1993, כאשר הקים אותה במסגרת תפקידו כסגנו של ערפאת. מערכת החינוך הפלסטינית היא מוצר-לוואי גם של אמנות פת"ח ואש"פ (1959, 1964 ו-1968) ו"תכנית השלבים" (10 הנקודות) של אש"פ (1974) המציגות את החזון הפלסטיני.
מערכת חינוך בחברות שאינן דמוקרטיות משקפת את תפישת העולם של ההנהגה באופן אמין יותר מאשר הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות תקשורת, המהווים "שומרי מסך" שנועדו להסתיר את החזון המוצג-נאמנה על ידי ספרי הלימוד של מערכת החינוך.
חברות חופשיות רואות במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכי מוסר, העשרת ההשכלה ושדרוג רמת החיים. לעומתן, משטרי דיכוי רואים במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכים אלימים המבססים את שלטונם, שטיפת-מוח וקידום חזון, כולל עידוד טרור.
חברות חופשיות מטפחות את מערכת החינוך כחממת סובלנות, דו-קיום בשלום וחדשנות. לעומתם, משטרי דיכוי מטפחים את מערכת החינוך כחממת קנאות ואי-סובלנות אלימה.
הדגשים בספרי הלימוד הפלסטינים, 2021-2020
דו"ח ספטמבר 2020 על ספרי הלימוד הפלסטינים היוצא לאור על ידי מכון– IMPACT-se החוקר את מערכות החינוך במדינות מוסלמיות, מתעד החמרה ברמת ההסתה, קריאה לאלימות ועידוד טרור ברש"פ. לדוגמא:
הצגת היהודים כאויבי איסלאם מושחתים.
הוקעת ההיסטוריה היהודית בשטח בין נהר הירדן לים התיכון כזיוף.
תיאור ישראל ותושביה היהודים כבלתי-אנושיים.
הצגה רהוטה של הכוונה לחסל את ישראל ותושביה היהודים.
סירוב לדו-קיום בשלום עם ישראל ושלילת הסכם השלום ישראל-מצרים.
האדרת טרור אנטי-ישראלי וג'יהאד כמשימה אישית דוגמת טבח האתלטים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
הצגת טרור-נשים כאב-טיפוס למאבק בישראל.
תמריצים דתיים לטרור (כגון 72 בתולות בגן עדן).
מאות מפות המציגות את פלסטין בכל השטח מנהר הירדן ועד הים התיכון.
תיעוד ההחמרה בהסתה הפלסטינית
חינוך איסאלמי, חלק 2, כיתה ה', עמודים 79-74: עידוד התלמידות להרוג ולהיהרג במאבק ב"כיבוש הציוני", ולאמץ את מורשת נשים שפעלו כך בהיסטוריה המוסלמית.
חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמוד 93: עידוד התלמידים לקיים את מצוות הג'יהאד למען אללה והמולדת.
חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ז', עמודים 89-85: פרק שלם מוקדש להקרבת-חיים בשירות אללה וקריאת תיגר על האויבים הכופרים כקורבן נשגב, המושרש בהיסטוריה האיסלאמית, שזור במציאות הפלסטינית ומוביל לגן עדן.
חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 16-10: לפי הקוראן "אללה הזהיר שהיהודים מפיצי שחיתות באמצעות חטא ויוהרה... שחיתות היהודים הביאה ותביא להשמדתם..."
חינוך איסלאמי, חלק 1, עמודים 117-114: "לפי האיסלאם, מלחמה בכופרים היא צורך לגיטימי... לפני מלחמה בכופרים יש לתת להם אפשרות לבחור בין התאסלמות לבין השתעבדות לאיסלאם [כאזרח נחות – ד'ימי]... מלחמה בכופרים מוגדרת כג'יהאד... נגד המתנגדים להפצת האיסלאם במדינות נוספות. יעדי הג'יהאד נשגבים... בניגוד ליעדים של מלחמות הכופרים..."
היסטוריה, חלק 2, כיתה יא', עמוד 52: "הפדאיונים [מתאבדים]... פעלו לפגוע ביעדים של האויב בחו"ל, כמו [אולימפיאדת] במינכן 1972 [טבח 11 אתלטים ישראלים ושוטר גרמני..."
השפה הערבית, חלק 1, עמודים 15-14: "חאליל אל סכאכיני [מחנך אנטי-ציוני, שיבח את היטלר על שחשף את חולשת היהודים, עודד רצח יהודים ישראלים, חברו של חאג' אמין אל-חוסייני] מפאר את דפי ההיסטוריה... מאיר את האפילה בלילות חשוכים... כתר האומה... מונצח בדפי ההיסטוריה..."
חינוך איסלאמי, חלק 1, כיתה ט', עמוד 13: "אללה הוכיח יכולתו להשמיד את אויביו... אללה מבקש לקבל את פני המאמינים הנכונים להקריב את חייהם ולכבדם בהקרבת חיים, לסלוח לחטאיהם ולשדרג את מעמדם בגן עדן..."
חינוך איסלאמי, כיתה י"ב, עמוד 16: "אל תאמרו שהמקריבים חייהם למען אללה הם מתים. הם חיים. הקרבת חיים היא מעמד נשגב בעיני אללה... המקריבים את חייהם חיים עם אלוהיהם. הם עברו מהחיים שאנו מכירים לחיים שאיננו חווים..."
לימודי חברה, חלק 1, כיתה ו', עמוד 54: "מפת פלסטין [אחת ממאות המופיעות בספרי הלימוד] משתרעת מהים התיכון במערב לנהר הירדן במזרח, מלבנון וסוריה בצפון למפרץ עקבה ומצרים בדרום, שטח של כ-27,000 קמ"ר."
חינוך איסלאמי, חלק 2, כיתה ח', עמודים 52-49: הקרבת חיים בשדה הקרב היא חלק בלתי-נפרד מג'יהאד, המוצג על ידי פסוקי הקוראן כמלחמה פיזית המתגמלת את משתתפיה. "הג'יהאד מתבסס על הקוראן הקדוש ועל המורשת של הנביא [מוחמד]... הגמול ממתין ללוחמי הג'יהאד... אין להתייחס אליהם כמתים..."
השפה הערבית, חלק 1, כיתה יא', עמודים 76-74: פואמה מאדירה את זיכרו של טרוריסט שרצח 16 נוסעי אוטובוס [מספר 405] מת"א לירושלים והגיע לאושר הנכסף בגן עדן. לוחמי הג'יהאד ניצבים בדרכים ובוהקים ככוכבים... הולדתם המחודשת תגיח ממעמקי המוות והחשכה..."
מערכת החינוך הפלסטינית ותהליך השלום
מעצבי מדיניות ודעת קהל נוטים להמעיט במרכזיות מערכת החינוך בהוויה הפלסטינית. מערכת החינוך היא הבבואה הנאמנה ביותר של ערכי וחזון ההנהגה והחברה הפלסטינים, למרות שמנוגדת לדיפלומטיה ויחסי הציבור הפלסטינים, שהם "שומר מסך" בעטיפה מתונה. המסרים של ספרי הלימוד הפלסטינים, מגן הילדים ועד י"ב, עקביים עם התנהלות אלימה וטרוריסטית פלסטינית במישור הבינערבי, ומלמדים על הצפוי לאיזור אם תקום מדינה פלסטינית. מערכת החינוך הפלסטינית היא החממה הפורייה ביותר לגידול טרוריסטים שטיפחה כמעט שני דורות של "לוחמים בשירות אללה."
רבים ממעצבי מדיניות ודעת קהל מגנים נחרצות אנשים וארגונים המטיפים לחינוך לשנאה בישראל, אך מתעלמים מתנאי מוקדם לפתיחת תהליך שלום עם הפלסטינים: עקירת – ולא רק שינוי של – מערכת החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינית.
לכן, חינוך לשנאה מחד, ותהליך שלום מאידך, הם דבר והיפוכו!
2. יתרון צבאי איכותי של ישראל –
תרומה לארה"ב!
"חדשות מחלקה ראשונה", 28 באוקטובר 2020
שמירה על – ושיפור – יתרון צבאי איכותי של ישראל באמצעות מערכות נשק מתקדמות של ארה"ב – מקדם את ביטחונה הלאומי של ישראל ואינטרסים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב. לדוגמא:
יתרון צבאי איכותי של ישראל משדרג את יכולות ישראל לשמש כמכפלן-עוצמה מנוסה-קרבות, חסכוני, אמין ודמוקרטי עבור ארה"ב, ולהאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב במזרח התיכון ללא תוספת אנשי צבא מארה"ב.
יתרון צבאי איכותי של ישראל מעצים את ביצועיה כבסיס קדמי של ארה"ב בצמתים גיאו-אסטרטגיים נפיצים של אירופה-אסיה-אפריקה והים התיכון-ים סוף-האוקינוס ההודי-המפרץ הפרסי.
יתרון צבאי איכותי של ישראל מעשיר את תרומתה כמעבדה ייחודית בתנאי-קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב וזרועות הצבא האמריקאי. ישראל מעניקה לתעשיות הביטחוניות לקחי שימוש מבצעי במערכות נשק מתקדמות, המתורגמים לשידרוגים של המערכות האמריקאיות, חוסכים לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מגדילים את הייצוא ומרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב. במקביל, ישראל מעבירה לארה"ב לקחים מבצעיים המשדרגים את כושר התימרון ותורות הלחימה של זרועות האוויר, ים ויבשה של ארה"ב.
יתרון צבאי איכותי של ישראל משפר את יכולתה לשבש ולסכל מהלכים של איראן, "האחים המוסלמים", חיזבאללה וגורמים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים נוספים, המפיצים טרור ומערכות נשק מתקדמות ברחבי העולם, כולל בדרום ומרכז אמריקה, ומפעילים תאים רדומים בארה"ב.
יתרון צבאי איכותי של ישראל משדרג את כוח ההרתעה הישראלי, ולכן מצמצם את מיספר ההתלקחויות האלימות במזרח התיכון, העלולות להפוך לעימותים אזוריים וגלובאלים. במקביל, שידרוג כוח ההרתעה הישראלי מתמרץ משטרים ערביים מתונים-יחסית לבחור בנתיב השלום בהנהגת ארה"ב.
יתרון צבאי איכותי של ישראל מעניק לישראל את האפשרות להשיג ניצחונות מהירים-יחסית ובמיספר אבידות נמוך-יחסית, המקטינים את סכנת ההתפשטות האזורית והגלובלית של עימותים.
יתרון צבאי איכותי של ישראל מאפשר לארה"ב להקטין את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, תוך מינוף כוח ההרתעה הישראלי לבלימת גורמים רדיקלים.
תחיקות של הקונגרס בארה"ב
תרומת ישראל לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, בנוסף למעמדה האיתן של ישראל בקרב רוב הציבור והמחוקקים בארה"ב, הביאו ב-1992-93 לחקיקה המחייבת את נשיא ארה"ב להגיש לקונגרס דו"ח שנתי על יצוא מערכות נשק למזרח התיכון – על ידי ארה"ב ושאר מדינות העולם – והשפעתו על המאזן הצבאי ישראל-ערב, כדי לשמור על היתרון הצבאי איכותי של ישראל.
תמיכת הבוחרים והנבחרים בארה"ב הביאה לחקיקה נוספת ב-2008 בהובלת יו"ר וועדת החוץ בבית הנבחרים, הווארד ברמן: "משמעות המונח 'יתרון צבאי איכותי' היא היכולת להביס כל איום קונבנציונלי של מדינה, מדינות או ארגוני טרור, במחיר מינימלי של אבידות ונזק, תוך שימוש במערכות נשק מתקדמות בכמויות ראויות, כולל מערכות פיקוד ושליטה, תקשורת, מודיעין, תצפית, ניטור ואיסוף מידע העולות באיכותן על המערכות הנמצאות בשימוש מדינה, מדינות וארגוני טרור... כל אישור של ייצוא מערכות נשק ותומכות-נשק, למדינות המזרח התיכון, חוץ מישראל, חייב לכלול קביעה שהייצוא לא יכרסם ביתרון הצבאי איכותי של ישראל... הנשיא יקיים באופן שיטתי הערכה מונחית-ניסיון ואיכות לשמירת יתרונה הצבאי איכותי של ישראל..."
מסקנות
דבקות בחוק האמריקאי שומרת על יתרון צבאי איכותי וכוח הרתעה של ישראל, ובכך מקדמת אינטרסים אמריקאים מבלי להגדיל – ואולי אף להפחית – את הכוח הצבאי של ארה"ב במזרח התיכון. אי-דבקות בחוק תכרסם בכוח ההרתעה הישראלי, תוך שלילת התרומה הייחודית של ישראל לאינטרס ארה"ב.
אבל, דבקות בחוק תלויה בפרשנויות הרשות המחוקקת (צירי בית הנבחרים והסנטורים) והרשות המבצעת (נשיא, פנטגון, מחלקת המדינה) התלויות בתפישות עולם המשתנות, מדי מיספר שנים, בבית הלבן ובוועדות הקונגרס.
לדוגמא, האם איראן נתפשת כאוייב או שותף למו"מ מדיני וביטחוני? האם המזרח התיכון מאופיין על ידי "אביב ערבי" (איום מוגבל) או "חורף ערבי" (איום מחריף)? האם מכירים ב- או גורעים מ- חומרת הטרור איסלאמי? האם חתימה על הסכם שלום במזרח התיכון חקוקה בסלע או נתונה לשינויים קיצוניים ברוח המסורת הבינערבית? האם יתרון צבאי איכותי של ישראל מקדם, או מסיג, את תהליך השלום?
בנוסף לכך, הגדרת המונחים "יכולת [ישראל] להביס", "איום [על ישראל]", "מחיר מינימלי", "כמויות ראויות" ו"כירסום ביתרון האיכותי" פתוחה לפרשנויות, העלולות לפגוע ביתרון האיכותי של ישראל. מכאן שמחויבות ארה"ב ליתרון צבאי איכותי של ישראל חיונית לישראל, אך אינה אבן פינה של הביטחון הלאומי של ישראל.
כמו כן, מערכות נשק מתקדמות עלולות להפוך למערכות נשק נחותות, כתוצאה ממכירת נשק מתוחכם למדינות ערביות ואיראן על ידי סין, רוסיה ואירופה, מתחת לרדאר הישראלי והאמריקאי, כפי שאירע לפני מלחמת יום הכיפורים ובראשית הקמת הכור הגרעיני הסורי.
לעומת זאת, תוואיי קרקע שולטים כגון רמת הגולן ורכסי יו"ש יהיו תמיד תוואיי קרקע שולטים, המעניקים לישראל עומק אסטרטגי וזמן ההתראה חיוניים לגיוס כוחות המילואים המהווים 75% מסדר כוחות צה"ל.
לכן, יתרון צבאי איכותי של ישראל אינו מהווה תחליף לאיכויות גיאוגרפיות וטופוגרפיות של רמת הגולן ורכסי יו"ש במזרח התיכון ההפכפך והאלים ונטול דו-קיום של שלום בינערבי.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
יוסי אחימאיר
שפל וגאות, ביקורת וסולידריות
מאמרו הפותח של העורך יוסי אחימאיר בגיליון החדש של רבעון "האומה", מיספר 220, שהופיע זה עתה
עם תחילת שנת תשפ"א, שלהי 2020, מוצאת עצמה מדינת ישראל אולי בגדול במשבריה. אנו נמצאים בעיצומו של גל הקורונה השני, אשר השלכותיו על כל מערכות החיים קשות ביותר. בשוך הגל הראשון קשה היה לשער, שהוא יהיה כאין וכאפס לעומת הגל השני שהציב את ישראל בין המדינות הראשונות בעולם בהיקף התחלואה, וסופו אינו נראה באופק. פוקד אותנו צונאמי של נדבקים, למעלה מאלפיים נפטרים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים גדולים כקטנים קורסים, מערכות החינוך והתרבות מושבתות. החיים כמו נעצרו. מעל לכל, מחמירה תופעת השסע הפנימי, קרעים בין ציבורים, בדלנות, אנוכיות, פיצולים בין קבוצות אוכלוסין שונות, היעדר משמעת ומילוי הנחיות, לשון מופקרת בשיח הציבורי.
שלא כמו בעיתות מצוקה אחרות, שכבר היו נחלתנו ב-72 שנות עצמאות, ובהן מלחמות קשות באויבינו, אלפי חללים – הפעם אין שוררת אחדות בעם אל מול האוייב המשותף, הסמוי, הבלתי נראה, ואף הבלתי נודע, שאינו מבחין בין עמים, גזעים, דעות, תרבויות. אוייב התוקף את האנושות כולה, וישראל על פסיפס אוכלוסיהָ בכללה. רחובות דוממים, בתי-ספר מושבתים, חנויות ריקות ומוצעות להשכרה, אנשים בלי פרנסה ואובדי-עצות – ורק ההפגנות הסוערות מפירות את הדממה, כמו גם צעקות הפרשנים באולפני הטלוויזיה המנצנצים. כאוס שלא היה כמותו. האחריות לניהול המשבר מוטלת על הממשלה. זוהי ממשלת אחדות בין הליכוד לכחול-לבן, שהדבר האחרון שיש בה זוהי אחדות. העם "רואה את הקולות" העולים מן הממשלה ומקבינט הקורונה, שומע את הדיבורים המתריסים, ולא יודע את נפשו. עד כדי כך שספק אם ממשלה זו תתקיים לעת הופעת גיליון זה של רבעוננו.
ייאמר לזכותו של בנימין נתניהו, שספק אם מנהיג אחר היה עומד כמוהו בלחצים המתנקזים עליו. לחצים מול המשבר הבריאותי והכלכלי, יועצים הסותרים אלה את אלה, העויינות החריפה של יריבים פוליטיים, לחצים פוליטיים בתוך ממשלתו ומחוצה לה, ההפגנות עם קריאות הנאצה נגדו ליד בית ראש הממשלה בבלפור, בכיכרות תל-אביב ובצמתים ברחבי הארץ, וגם המצוקה מול המשפט שאמור להיפתח בחודש ינואר. וכמובן – חוסר הוודאות. לאן אנו צועדים. תחושה של מנהיג מבודד, איש שנלחם כמעט לבדו את מלחמתו האישית ואת מלחמת העם. הרושם שמצטייר מן הרעשים העולים מההפגנות ומן האולפנים בנוסח "רק לא ביבי" ו"העם איתנו" הוא מוטעה לחלוטין. עדיין, לפחות על פי הסקרים, גם אם מפלגתו בצניחה בהם, פלח גדול מן הציבור – זה שהולך פעם בארבע שנים לקלפיות ולא כל מוצ"ש להפגנות – עודנו תומך בנתניהו כמעט ללא עוררין.
יש להודות: לא הכול שלילה באלה הימים. לצד השפל ישנה גם גאות. בים או באוקיאנוס השפל בא אחרי גאות, הגאות באה אחרי שפל. במציאות הישראלית גאות ושפל מתרחשים זו בצד זה. מצד אחד, השפל של מגפת הקורונה והשלכותיה הקשות. מצד שני, הגאות של הרחבת מעגל השלום עם העולם הערבי. על הקורונה רבה הפטפטת, רבים דברי הפרשנות. אפילו בקרב ה"מומחים", אותם פרופסורים ורופאים שמפציעים ללא הרף המסכים, אין דעה אחידה. אמר אחד סגר, אמר משנהו רק לא סגר. הציבור מבולבל, אובד עצות, מחכה להנחייה ברורה מגבוה, שאינה באה. בסיוע רוח גבית מהתקשורת, המגפה והשלכותיה מעיבות על הצד השני של המטבע – מעמדה הבינלאומי המתחזק של ישראל במזה"ת, עם חתימת הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין.
בימים כתיקנם, בוודאי אילו הנהגה אחרת היתה בירושלים, לא היתה ההתייחסות הן לגאות של השלום והן לשפל הבריאותי-כלכלי מוקצנת כל כך. אם זה לא ביבי, היתה ללא ספק הביקורת בנושא הקורונה ממותנת. היו מסבירים, ובצדק, כי מדובר באוייב עלום, שפקד את כל האנושות, וישראל נאבקת בו כשאר העולם מוכה המגפה. ובאשר להרחבת מעגל השלום, אם זה לא ביבי, ללא ספק היה כאן פרץ בלתי נידלה של שמחה, תודה, התרגשות, שהנה מעמדה של ישראל מתעצם, טבעת החנק הערבית מתרופפת, והשאלה הפלסטינית כבר אינה בראש סדר היום הערבי. נכון, ההבטחות על פי תוכנית טראמפ, לפיהן ישראל תוכל להרחיב ריבונותה על נתח נכבד משטח יהודה ושומרון, ירדו בינתיים מן הפרק, אבל עימן גם הרעיון הנואל של "שטחים תמורת שלום" ופינוי התנחלויות. יתר על כן, גוברים הסימנים, שעוד מדינות ערביות יילכו בעקבות האמירויות: ערב הסעודית, סודאן, עומאן... נמתין ונראה. הרשות הפלסטינית הסרבנית נמצאת בבידוד לא מזהיר, נתמכת כמעט אך ורק על-ידי שתי מדינות מוסלמיות לא-ערביות: איראן ותורכיה.
בישראל של שלהי 2020 סדר-היום סובב כל-כולו על אדם אחד. או שמעריצים את נתניהו, או שמתעבים אותו. בציבור הליכודי – תמיכה, גם אם כמה "שמות" נטשו; בתקשורת ובשמאל – תיעוב.
אל מקהלת הביקורת המוקצנת, חברו שתי מפלגות ימין, שלראשיהן יש "חשבון" עם נתניהו: ימינה של בנט, ישראל ביתנו של ליברמן. הן חברו לאופוזיציה בהצבעות אי האמון בכנסת. התקשורת בחלקיה הגדולים מנסה היום יותר מאי פעם לעצב תודעה ציבורית חד-צדדית. נחצו הקווים בין ידיעה לדעה. מר נתניהו אינו חף מביקורת על רבים ממהלכיו, על התנהלותו האישית. ביקורת היא נשמת אפה של דמוקרטיה – בפרלמנט, בעיתונות, ברחוב, כחלק מחופש הביטוי. הוא עצמו מגלם את משל הגאות והשפל. מצד אחד, מגדולי המנהיגים כיום בעולם, מדינאי משכמו ומעלה, ששמו נישא בפי כל. מצד שני, אין הוא מופת לצניעות, לענווה, כקודמיו בגין ושמיר. ואולם על הביקורת להיות עניינית, לא משתלחת, לא מונעת משנאה לא-רציונלית, שמבטאים אותה דווקא אישים שפעם פעלו לצידו כמו אביגדור ליברמן ומשה יעלון. הסכרים של ביקורת עניינית, נאותה, ראוייה, נפרצו כליל. את מקומה תופסים נאצות, השמצות, התגוללות אישית.
מי שרואה שוב ושוב את הדיווחים המגמתיים, האוהדים, בשידורים חיים, מההפגנות המבישות נגדו, הגם שלגיטימיות – יכול לחשוב שמדובר באוייב העם, לא במנהיג שאינו נשבר מול הקריאות שלוחות הרסן נגדו. האם ראש הממשלה יעזוב מרצונו את תפקידו? האם יישבר מול מבקשי ראשו (הפוליטי) בכיכר הירושלמית? מיומנותו הפוליטית, כושר שרידותו הפוליטית, ניסיונו בניהול מאבקי כוח במגרש הפוליטי, הם מעל ומעבר לכל אחד מיריביו. יתרה מזאת, החוק מונע מהם להכריח אותו לפרוש על שום כתבי האישום. הסעיף בחוק יסוד ראש הממשלה מאפשר לראש ממשלה להמשיך ולכהן כל עוד לא הורשע. סעיף שהוכנס במיוחד על מנת למנוע מצב בו כל לבלר בפרקליטות יוכל לגרום למשבר ממשלתי, באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ואולי מנסים המפגינים ליצור רעש תקשורתי בעוצמה כזאת, שהשופטים העומדים לדון בתיקי נתניהו, לא יוכלו להתעלם ממנו וירשיעו גם אם לא תהיה לזה הצדקה מוחלטת?
חייבים לסמוך על מערכת המשפט, ושפסיקת שלושת השופטים (בעוד שנה? בעוד שנתיים?) תתבסס כמובן אך ורק על חומר הראיות שיונח לפניכם, אבל כבר אמר מי שאמר (לא אחר מאשר אהרון ברק), כי "שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם... נרחב הוא התחום בו יש לשופט שיקול דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפירסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית-המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פירסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים השפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זאת פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת." המפגינים מבינים זאת היטב.
אבל הבה נשוב לעיקר. לא גורלו של בנימין נתניהו מוטל באלה ימים על כפות המאזניים אלא גורל האזרחים כולם, שבינתיים נתונים לסגר, לבידוד, לאבטלה, לתחלואה ולחוסר ודאות. זוהי תקופת מצוקה אמיתית, שבה יש לצפות קודם כל לגילויי אחדות של ממש, בצמרת השלטונית, כמו גם ובעיקר בקרב האזרחים. ממש כמו במלחמה מול אוייב מבחוץ. אין ספק, כולנו עדים גם בימים אלה לגילויים מרגשים של סולידריות, אבל מעיבים עליהם קריאות השנאה, המנסות לייצר הפיכה שלטונית שלא באמצעות הקלפיות.
זה לא יהיה! המאבק בקורונה צריך להימשך, וביתר שאת, בלי קשר לחילוקי הדעות הפוליטיים. שמאל וימין, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, צריכים להניח בצד את כל ביקורתם וטענותיהם עד יעבור זעם המגפה, עד שהכלכלה תתחיל להתאושש. על כולנו, ממשלה ואזרחים, להתמקד רק בדבר אחד – במשמעת הזמנית, בציות להנחיות, במאמצי התגברות על הגל השני, בשיטוח עקומת התחלואה, בהבראת הכלכלה. אלה אינם ימים רגילים. שעתן של המחלוקות הפוליטיות ושל הבחירות הבאות, מוקדמות ככל שיהיו, עוד תגיע.
יוסי אחימאיר
עם תחילת שנת תשפ"א, שלהי 2020, מוצאת עצמה מדינת ישראל אולי בגדול במשבריה. אנו נמצאים בעיצומו של גל הקורונה השני, אשר השלכותיו על כל מערכות החיים קשות ביותר. בשוך הגל הראשון קשה היה לשער, שהוא יהיה כאין וכאפס לעומת הגל השני שהציב את ישראל בין המדינות הראשונות בעולם בהיקף התחלואה, וסופו אינו נראה באופק. פוקד אותנו צונאמי של נדבקים, למעלה מאלפיים נפטרים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים גדולים כקטנים קורסים, מערכות החינוך והתרבות מושבתות. החיים כמו נעצרו. מעל לכל, מחמירה תופעת השסע הפנימי, קרעים בין ציבורים, בדלנות, אנוכיות, פיצולים בין קבוצות אוכלוסין שונות, היעדר משמעת ומילוי הנחיות, לשון מופקרת בשיח הציבורי.
שלא כמו בעיתות מצוקה אחרות, שכבר היו נחלתנו ב-72 שנות עצמאות, ובהן מלחמות קשות באויבינו, אלפי חללים – הפעם אין שוררת אחדות בעם אל מול האוייב המשותף, הסמוי, הבלתי נראה, ואף הבלתי נודע, שאינו מבחין בין עמים, גזעים, דעות, תרבויות. אוייב התוקף את האנושות כולה, וישראל על פסיפס אוכלוסיהָ בכללה. רחובות דוממים, בתי-ספר מושבתים, חנויות ריקות ומוצעות להשכרה, אנשים בלי פרנסה ואובדי-עצות – ורק ההפגנות הסוערות מפירות את הדממה, כמו גם צעקות הפרשנים באולפני הטלוויזיה המנצנצים. כאוס שלא היה כמותו. האחריות לניהול המשבר מוטלת על הממשלה. זוהי ממשלת אחדות בין הליכוד לכחול-לבן, שהדבר האחרון שיש בה זוהי אחדות. העם "רואה את הקולות" העולים מן הממשלה ומקבינט הקורונה, שומע את הדיבורים המתריסים, ולא יודע את נפשו. עד כדי כך שספק אם ממשלה זו תתקיים לעת הופעת גיליון זה של רבעוננו.
ייאמר לזכותו של בנימין נתניהו, שספק אם מנהיג אחר היה עומד כמוהו בלחצים המתנקזים עליו. לחצים מול המשבר הבריאותי והכלכלי, יועצים הסותרים אלה את אלה, העויינות החריפה של יריבים פוליטיים, לחצים פוליטיים בתוך ממשלתו ומחוצה לה, ההפגנות עם קריאות הנאצה נגדו ליד בית ראש הממשלה בבלפור, בכיכרות תל-אביב ובצמתים ברחבי הארץ, וגם המצוקה מול המשפט שאמור להיפתח בחודש ינואר. וכמובן – חוסר הוודאות. לאן אנו צועדים. תחושה של מנהיג מבודד, איש שנלחם כמעט לבדו את מלחמתו האישית ואת מלחמת העם. הרושם שמצטייר מן הרעשים העולים מההפגנות ומן האולפנים בנוסח "רק לא ביבי" ו"העם איתנו" הוא מוטעה לחלוטין. עדיין, לפחות על פי הסקרים, גם אם מפלגתו בצניחה בהם, פלח גדול מן הציבור – זה שהולך פעם בארבע שנים לקלפיות ולא כל מוצ"ש להפגנות – עודנו תומך בנתניהו כמעט ללא עוררין.
יש להודות: לא הכול שלילה באלה הימים. לצד השפל ישנה גם גאות. בים או באוקיאנוס השפל בא אחרי גאות, הגאות באה אחרי שפל. במציאות הישראלית גאות ושפל מתרחשים זו בצד זה. מצד אחד, השפל של מגפת הקורונה והשלכותיה הקשות. מצד שני, הגאות של הרחבת מעגל השלום עם העולם הערבי. על הקורונה רבה הפטפטת, רבים דברי הפרשנות. אפילו בקרב ה"מומחים", אותם פרופסורים ורופאים שמפציעים ללא הרף המסכים, אין דעה אחידה. אמר אחד סגר, אמר משנהו רק לא סגר. הציבור מבולבל, אובד עצות, מחכה להנחייה ברורה מגבוה, שאינה באה. בסיוע רוח גבית מהתקשורת, המגפה והשלכותיה מעיבות על הצד השני של המטבע – מעמדה הבינלאומי המתחזק של ישראל במזה"ת, עם חתימת הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין.
בימים כתיקנם, בוודאי אילו הנהגה אחרת היתה בירושלים, לא היתה ההתייחסות הן לגאות של השלום והן לשפל הבריאותי-כלכלי מוקצנת כל כך. אם זה לא ביבי, היתה ללא ספק הביקורת בנושא הקורונה ממותנת. היו מסבירים, ובצדק, כי מדובר באוייב עלום, שפקד את כל האנושות, וישראל נאבקת בו כשאר העולם מוכה המגפה. ובאשר להרחבת מעגל השלום, אם זה לא ביבי, ללא ספק היה כאן פרץ בלתי נידלה של שמחה, תודה, התרגשות, שהנה מעמדה של ישראל מתעצם, טבעת החנק הערבית מתרופפת, והשאלה הפלסטינית כבר אינה בראש סדר היום הערבי. נכון, ההבטחות על פי תוכנית טראמפ, לפיהן ישראל תוכל להרחיב ריבונותה על נתח נכבד משטח יהודה ושומרון, ירדו בינתיים מן הפרק, אבל עימן גם הרעיון הנואל של "שטחים תמורת שלום" ופינוי התנחלויות. יתר על כן, גוברים הסימנים, שעוד מדינות ערביות יילכו בעקבות האמירויות: ערב הסעודית, סודאן, עומאן... נמתין ונראה. הרשות הפלסטינית הסרבנית נמצאת בבידוד לא מזהיר, נתמכת כמעט אך ורק על-ידי שתי מדינות מוסלמיות לא-ערביות: איראן ותורכיה.
בישראל של שלהי 2020 סדר-היום סובב כל-כולו על אדם אחד. או שמעריצים את נתניהו, או שמתעבים אותו. בציבור הליכודי – תמיכה, גם אם כמה "שמות" נטשו; בתקשורת ובשמאל – תיעוב.
אל מקהלת הביקורת המוקצנת, חברו שתי מפלגות ימין, שלראשיהן יש "חשבון" עם נתניהו: ימינה של בנט, ישראל ביתנו של ליברמן. הן חברו לאופוזיציה בהצבעות אי האמון בכנסת. התקשורת בחלקיה הגדולים מנסה היום יותר מאי פעם לעצב תודעה ציבורית חד-צדדית. נחצו הקווים בין ידיעה לדעה. מר נתניהו אינו חף מביקורת על רבים ממהלכיו, על התנהלותו האישית. ביקורת היא נשמת אפה של דמוקרטיה – בפרלמנט, בעיתונות, ברחוב, כחלק מחופש הביטוי. הוא עצמו מגלם את משל הגאות והשפל. מצד אחד, מגדולי המנהיגים כיום בעולם, מדינאי משכמו ומעלה, ששמו נישא בפי כל. מצד שני, אין הוא מופת לצניעות, לענווה, כקודמיו בגין ושמיר. ואולם על הביקורת להיות עניינית, לא משתלחת, לא מונעת משנאה לא-רציונלית, שמבטאים אותה דווקא אישים שפעם פעלו לצידו כמו אביגדור ליברמן ומשה יעלון. הסכרים של ביקורת עניינית, נאותה, ראוייה, נפרצו כליל. את מקומה תופסים נאצות, השמצות, התגוללות אישית.
מי שרואה שוב ושוב את הדיווחים המגמתיים, האוהדים, בשידורים חיים, מההפגנות המבישות נגדו, הגם שלגיטימיות – יכול לחשוב שמדובר באוייב העם, לא במנהיג שאינו נשבר מול הקריאות שלוחות הרסן נגדו. האם ראש הממשלה יעזוב מרצונו את תפקידו? האם יישבר מול מבקשי ראשו (הפוליטי) בכיכר הירושלמית? מיומנותו הפוליטית, כושר שרידותו הפוליטית, ניסיונו בניהול מאבקי כוח במגרש הפוליטי, הם מעל ומעבר לכל אחד מיריביו. יתרה מזאת, החוק מונע מהם להכריח אותו לפרוש על שום כתבי האישום. הסעיף בחוק יסוד ראש הממשלה מאפשר לראש ממשלה להמשיך ולכהן כל עוד לא הורשע. סעיף שהוכנס במיוחד על מנת למנוע מצב בו כל לבלר בפרקליטות יוכל לגרום למשבר ממשלתי, באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ואולי מנסים המפגינים ליצור רעש תקשורתי בעוצמה כזאת, שהשופטים העומדים לדון בתיקי נתניהו, לא יוכלו להתעלם ממנו וירשיעו גם אם לא תהיה לזה הצדקה מוחלטת?
חייבים לסמוך על מערכת המשפט, ושפסיקת שלושת השופטים (בעוד שנה? בעוד שנתיים?) תתבסס כמובן אך ורק על חומר הראיות שיונח לפניכם, אבל כבר אמר מי שאמר (לא אחר מאשר אהרון ברק), כי "שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם... נרחב הוא התחום בו יש לשופט שיקול דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפירסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית-המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פירסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים השפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זאת פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת." המפגינים מבינים זאת היטב.
אבל הבה נשוב לעיקר. לא גורלו של בנימין נתניהו מוטל באלה ימים על כפות המאזניים אלא גורל האזרחים כולם, שבינתיים נתונים לסגר, לבידוד, לאבטלה, לתחלואה ולחוסר ודאות. זוהי תקופת מצוקה אמיתית, שבה יש לצפות קודם כל לגילויי אחדות של ממש, בצמרת השלטונית, כמו גם ובעיקר בקרב האזרחים. ממש כמו במלחמה מול אוייב מבחוץ. אין ספק, כולנו עדים גם בימים אלה לגילויים מרגשים של סולידריות, אבל מעיבים עליהם קריאות השנאה, המנסות לייצר הפיכה שלטונית שלא באמצעות הקלפיות.
זה לא יהיה! המאבק בקורונה צריך להימשך, וביתר שאת, בלי קשר לחילוקי הדעות הפוליטיים. שמאל וימין, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, צריכים להניח בצד את כל ביקורתם וטענותיהם עד יעבור זעם המגפה, עד שהכלכלה תתחיל להתאושש. על כולנו, ממשלה ואזרחים, להתמקד רק בדבר אחד – במשמעת הזמנית, בציות להנחיות, במאמצי התגברות על הגל השני, בשיטוח עקומת התחלואה, בהבראת הכלכלה. אלה אינם ימים רגילים. שעתן של המחלוקות הפוליטיות ושל הבחירות הבאות, מוקדמות ככל שיהיו, עוד תגיע.
יוסי אחימאיר
אהוד בן עזר
מנפלאות ה"יו-טיוב" בימי הקורונה
איך אפשר ללמד ילדים בחינם ובכיף בדרך שתעשיר את ידיעת העולם שלהם יותר מאשר הלימודים בבית הספר?
יש להקצות להם שעתיים-שלוש ביום לשיטוט חופשי במחשב ב"יו-טיוב" ככל אשר תאבה נפשם הצעירה והסקרנית, ללא הגבלת תוכן, ולבקש מהם, אם ירצו, לעשות שני דברים:
א. לכתוב התרשמות מסרטון אחד או שניים שגילו להם דברים חדשים על העולם. – ומי יקרא את הרשימות שלהם, שתישלחנה במחשב, ויגיב עליהן? חברים, הורים, מורים.
ב. לציין מילים ומושגים חדשים שלמדו מהסרטונים או שהיו מבקשים לקבל הסבר נוסף עליהם.
וכמובן מומלץ גם לקרוא ספרים וגם סתם לשוטט בתוכניות טלוויזיה, בייחוד כאלה שיש בהן תרגום לעברית בגוף הסרט, כדי לשפר את ידיעת האנגלית.
מרדכי ניסן
הערות אזהרה מול הפגנה והפיכה
אין מקום להמעיט בחומרת המשבר המתגלה בחוצות ישראל. מול עינינו נצפה סוג של התקוממות עממית, שמערערת על ממשלה נבחרת ומפזרת נפצים של מלחמת אחים. בכיכרות ובצמתים, על גשריה ודרכיה של המדינה, מתנהלת לוחמה פוליטית שתכליתה להכריע ולבטל את התוצאות בקלפי מחודש מרץ. אכן, רשימת התביעות של המוחים איננה מסתפקת בפחות מהפיכת הממשלה החוקית.
אפשר לזהות ארבעה מרכיבים שמאפיינים את ההפגנות:
סיסמת "דמוקרטיה" נגד "הדיקטטורה". מסע דמוניזציה וביזוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המוני אדם גודשים את המרחב הציבורי ומשבשים את הסדר התקין. והתמדה בלתי מתפשרת של חודשים בקיום המחאה. המטרה מרחיקת-הלכת היא לא רק הפלת השלטון אלא גם עריכת משפט שדה עם חריצת דין של המנהיג המודח.
השראה מפוקפקת מן העולם
הפיכות-רחוב רבות שהיו בעולם הצטיינו בחריפות הרבה מעבר למצב המחאה, בינתיים, בישראל, אבל אין ערובה שזו שלנו תישאר במתכונת יחסית מוגבלת. ייתכן שההתקוממויות בחו"ל משמשות השראה למפגיני בלפור וכיכר הבימה, ויבוא יום ותחקיר דקדקני יחשוף את מקורות המימון ומקורות העתקה למובילי המקרה הישראלי.
באיראן המלוכנית תחת השאה קרס המשטר ב-1979 נוכח הפגנות של מיליונים בטהרן. לבסוף השאה ברח ומת על אדמת ניכר.
בפולין שביתות ומחאות זעזעו את המשטר הקומוניסטי ב-1981. ביום אחד גדשו 13 מיליון איש את חוצות ערי פולין. השלטון התמוטט בשם הדמוקרטיה.
ברומניה נפל ב-1989 המשטר של צ'אושסקו מול מחאה חריפה במדינה. סיסמת המפגינים דרשה "להוריד את הדיקטטור." בסוף השליט קיבל עונש מוות.
בלבנון, עקב ההתנקשות בראש הממשלה חרירי ב-2005, נכשלה "מהפכת הארזים" מלהפוך את השלטון בשם חופש ודמוקרטיה. שכבת העילית לא סולקה אבל למראית עין לפחות, הכובש הסורי עזב את לבנון.
בתוניסיה ב-2011, שבה נולד "האביב הערבי", תחלואי חברה וכלכלה עוררו העם למחות נמרצות. הנשיא סולק והדמוקרטיה ניצחה.
במצרים באותה שנה, התייצבו כמיליון מפגינים בכיכר תחריר ודרשו סילוק של הנשיא מובארק. בסוף נידון ונכלא. העם הכריז על ניצחון של דמוקרטיה נגד שלטון עריץ.
באוקרינה ב-2014, מהומות בלתי פוסקות הביאו לסילוק הנשיא והפיכת השלטון. התנגדות עממית הוכיחה שאפשר למוטט משטרים מסואבים.
בלארוס מספקת בימים אלה מקרה טרי של תנועה דמוקרטית שנאבקת ברחובות וערי המדינה נגד נשיא שחטף את השלטון באמצעות בחירות מזויפות.
בתאילנד מהפכת רחוב בעיצומה.
הסלמת מחאת הרחוב
ייתכן שהרוח המהפכנית שסחפה את טהראן, גדנסק, בוקרשט, תוניס וקהיר – אולי גם לאחרונה מיניאפוליס ופורטלנד – ממריצה את מתכנני ומנהלי ההתקוממות בירושלים ותל אביב. עובדה היא שהמתכון המהפכני של הדגלים השחורים, האדומים והוורודים, לצד דגלי ישראל כחותמת כשרות, מזרים אנרגיה בלתי מבוטלת ובלתי נלאית.
התחזית אינה מלבבת. אלפי אנשים משולהבים שצרים על מעון ראש הממשלה. רבבות רבות של מפגינים צמאי תהפוכות מטילים מצור על משרד ראש הממשלה. דוברי המחאה כבר הודיעו שישדרגו במספרים רבים ובהיקף הפעולה את המרי השמאלני.
דא עקא, ישראל איננה פולין ורומניה הקומוניסטיות, או איראן ומצרים הדיקטטוריות. המדינה לא מפעילה דיכוי, חירויות אזרח נשמרות, אין מעצרי מנע. במקרים מחו"ל שהבאנו, היעד היה לייסד משטר דמוקרטי, אבל בישראל כשיש בה משטר דמוקרטי, המטרה היא בפועל לרסק אותו באמצעות שיבוש החיים עם מחיקת תוקף הבחירות הדמוקרטיות.
לפי תסריט האימים האפשרי – ואני בכוונה מגזים כדי להתריע בשער – המפגינים יצליחו לשתק את תפקוד המדינה ברגע שהשוטרים כבר לא יוכלו להתמודד מול ההמון. ישראל קורסת ועל סף חידלון. ברור שחובה לעשות כל מה שאפשר וצריך – כדי לא להגיע לשבר איום כזה, ובוודאי בלי ליפול שבי במלכודת של רטוריקה מזויפת של זכויות, מוסר, חופש, וצדק. יש מדינה לקיים ועל מנהיגיה לפעול בשום שכל בטרם פורענות.
מרדכי ניסן
פוצ'ו
1. בחיי [7]
י"ד. להיכנס לנעליו של שלונסקי
אחרי פטירתה הבלתי צפויה של דיצה אשתי, כשמצאתי את עצמי פתאום חופשי מכל התחייבות זוגית, זממתי תוכנית הזויה, שיכולה להתאים רק למטומטמים כמוני . התוכנית היתה לנצל את העובדה שיש לנו שבעה ימים בשבוע, ולדאוג לכך שיהיו לי שש חברות נפש ולכל אחת מהן אתמסר פעם בשבוע. יום אחד השארתי פנוי, כדי שאם תיפול לידי איזו הפתעה בלתי צפויה, שיהיה לי איפה לשלב אותה. אי אפשר להגיד עליי שאני לא אדם יסודי הדואג לכל פרט. חשבתי שאצליח להשיג את ששת הנדרשות בקלות יחסית, כי שתיים כבר היו לי והייתי צריך למצוא רק עוד ארבע. להגנתי אני יכול להגיד שמישהו אחר במצבי, היה יכול לחשוב לא על שישה ימים בשבוע, אלא על שלושים יום בחודש, אבל לי ברוך השם אין עיניים גדולות ואני מאלה המסתפקים במועט.
עם הראשונה שזממתי להכניס לרשימה, רות ג', נחלתי כישלון חרוץ, אבל לא אמרתי נואש. ידעתי שהארץ מלאה נשים בודדות שמחפשות גברים שבורי לב, ומה יותר פשוט מאשר לרמוז להן שאני נמנה עליהם?
רינה יאירי (שם בדוי) הייתה מאלה שחשבתי שיהיה לי קל להטות אליי, אחרי שהתחלה מסוימת היתה לי איתה כעשר שנים קודם. כל מה שנותר לי זה לספר לה שאשת נעורי נטשה אותי לעולמים ונוכל להמשיך היכן שהפסקנו. מי שהכירה לי בזמנו את רינה היתה אחותי המאומצת דגנית הפסנתרנית, שהקשר הצמוד איתה נקטע, אחרי שגילתה שיש לי כבר מישהי שדואגת לי. יחד עם זאת נשארנו ביחסים של אח ואחות נטו, המרימים טלפונים אחת לכמה חודשים ושואלים מה נשמע. באחת הפעמים האלה סיפרה לי על ידידה טובה שלה, שקראה את כל הספרים שלי והיא משתוקקת להכיר אותי. באותה תקופה הייתי מסודר, אבל נדמה לי שאין סופר שיעמוד בפני מישהו, ובוודאי לא מישהי, שמעריצה את הספרים שלו, ויתחמק מלשמוע דברי הלל על כתביו.
דגנית נתנה לה את מיספר הטלפון שלי בסטודיו, ובוקר אחד היא צילצלה אליי. היה לה קול נעים עם צחוק שובה לב, שליווה את השיחה שלנו לכל אורכה. כנראה שהיתה מודעת לציחקוקה המלבב, כי השמיעה אותו אפילו כשהשמעתי חוכמות שהצריכו רק תגובת של חיוך מאופק. מכל הספרים שלי – כך אמרה לי – אהבה ביותר את "אני פחדן אני" ובזאת קנתה את ליבי, כי בניגוד לספר שקדם לו, "חבורה שכזאת", הספר הזה לא זכה להדים רבים ורק מעטים השכילו להגיד לי שהוא הטוב בספריי. כארבעים שנה עברו על הספר במסתור, עד שאחד ממפקדי צה"ל הגבוהים גילה אותו ורכש מהדורה של 5,000 ספרים, כדי לחלקם לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד אחד. עד היום אני מרבה לציין את אומץ ליבו של אותו קצין (תת-אלוף ערן ניב) שבמקום לחלק ספר הנושא שם של גבורה ואומץ לב, השכיל לתת למפקדי הצבא ספר תבוסתני שכזה, היכול להצדיק את הדעה שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם.
מה שהגביר את רצוני לפגוש את רינה, היה הגילוי שגילתה לי באותה שיחת טלפון שנמשכה כמעט שעה, שהיא זכתה ללוות את שלונסקי הנערץ בשנותיו האחרונות והכירה אותו מקרוב, כשבאה לביתו להראות לו שירים שכתבה. כנראה ששירי המגירה שלה לא חוללו בו נפלאות, כי מהר מאוד הפסיק לקרוא את שיריה והחל לקרוא לה את שיריו שלו. כאן דווקא התגלתה רינה כמבקרת מקצועית, ובצד דברי ההלל על השירים, ידעה גם להעיר הערות שנונות, והצביעה על שורות שקצת חרגו מאיכות שיריו. בין השניים נוצרה כימיה שנמשכה עמוק לתוך הלילה וכשיצאה לבסוף, הזמין אותה לבוא אליו שוב, כדי שיראה לה שירים שעוד לא הראה לאיש.
מסתבר שהמשורר שלונסקי, ששמו ותהילתו נודעו בכל הארץ, חי בבדידות לאחר שהתאלמן, ורק מעטים היו באים לבקרו. את זאת רינה סיפרה לי בפגישה שקבענו בבית הקפה, אחרי שיחת הטלפון הממושכת. לאותה פגישה הביאה גם כמה שירים שכתבה ושלונסקי אמר שיש בהם משהו. למזלי אמרתי לה מראש, שהשירה לא מדברת לליבי וכל הבנתי בסוג כזה של ספרות, מצטמצמת בקריאת שירי ילדים בסגנון אליעזר משוך בגזר.
אחרי ההקדמה הזאת קראתי שלושה משיריה ולפי השאלות ששאלתי, הבינה שאכן אני בור ועם הארץ ולא ניסתה להראות לי שירים נוספים. כיון שכך עברתי לנושא שעניין אותי יותר, כלומר רכילות, ושאלתי למה התגרשה מבעלה. תשובתה המיידית היתה, שהיתה רוצה לראות כמה זמן אצליח להחזיק מעמד, אם יוטל עליי לחלוק את חיי עם צנון יבש. מסתבר שלצנון שלה – כך כינתה את בעלה – היה מעמד גבוה של מפקח תעופה, וכל מה שעניין אותו היה מסלולי טיסה וסוגי מטוסים הבאים בחשבון לנחיתה בשדות תעופה הנמצאים בארץ.
אחר כך התעניינתי אם היה לה חבר אחרי שהתגרשה מבעלה. אמרה לי שהיה לה אחד, יהלומן, שדווקא רצה אותה ברצינות ואפילו הציע לה נישואין, אבל היא לא התגרשה כדי להתחתן בחזרה. חוץ מזה, שני הילדים שלה לא סבלו אותו. מיותר לספר שאני בתור אדם החותר להעמיק חקר בטבעו של אדם, הצעתי לה בסופה של אותה פגישה לנסוע בשבוע הבא לכפר חיים, לבקר זוג חברים שתמיד מבקשים שאבוא לבקרם ואני מרגיש חובה לעשות זאת.
היה זה זוג מושבניקים, איה וגדעון אור, שהיכרתי אותם בתקופה שכתבתי מחזמר לחג היובל של הכפר. השניים השתתפו בלהקה שביצעה את המופע ולא רק הם, גם אחד מארבעת בניהם, ערן בן העשר, שהיה ילד שובב וחמוד להפליא. במערכון שכתבתי לילדי כיתה ה' הוא היה הכוכב הראשי, והופעתו על הבמה כבשה את לב כל הצופים. יום לפני החג, נערכה חזרה כללית של כל המופע. את הילדים שיחררו אחרי חזרה אחת ואילו הגדולים נערכו לחזרה נוספת, שבה הופעלה לראשונה מערכת התאורה של הבמה. איש לא יכול היה לשער כי חלה תקלה באחד מעמודי האור הקרובים לבמה וכל נגיעה בו – מחשמלת.
ערן בהיר המבט וצלול הקול חצה בריצה את הבמה המוארת, כשהוא יחף כדרכם של בני כפר. בקצה הבמה דילג ממנה אל האדמה, כשהוא נעזר תוך קפיצה בחצובת החשמל הסמוכה. נגיעתו בעמוד הייתה גורלית. לא עזרו לו כל אנשי הכפר שהקיפו אותו וניסו להחיותו בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. למחרת בבוקר פירקו את הבמה ותושבי הכפר נצמדו לטלפונים כדי להודיע לכל המוזמנים שהחגיגה בוטלה.
שי לביא, שביים את ההצגה, לקח את האסון הזה קשה מאוד. הוא חש שיש לו חלק באשמה, כי הוא היה זה שהמליץ על החשמלאי שבעטיו חלה הטרגדיה. הלכתי איתו לביקור ניחומים אצל המשפחה האבלה. איה וגדעון עמלו קשה כדי לשכנע אותו ואותי שאין זו אשמתנו. חזרנו וביקרנו בכפר גם ביום השלושים ואז גדעון ואיה אמרו לנו שישמחו אם נבוא לבקרם שוב. מאז כל פעם שהוזמנתי לאיזה בית ספר בצפון, הייתי נכנס בדרך חזרה לכפר חיים והם תמיד קיבלו אותי בשמחה ובחיבוקי אהבה.
באחת הפעמים גדעון ואיה, שקראו את כל הספרים שלי, ביקשו ממני שאם פעם אכתוב ספר על הווי ילדים הגרים בכפר, שאקרא לאחד הילדים בשם ערן, כדי שתישאר להם מזכרת ממנו. הבקשה הזאת של זוג הורים שכולים ליוותה אותי כל ערב לפני שעצמתי את עיניי. ידעתי שלא אוכל לשקוט עד שאמלא את בקשתם, והתוצאה הייתה ספר בשם "שוקי בקבוקי" שיצא בהוצאת כתר. כמובן שאחד מגיבורי הספר שמו ערן והוא בהיר מבט, צלול קול ונחשב למנהיג הכיתה. ילד בן עשר, שובה לבבות, כפי שהיכרתי את ערן באותם חודשי חזרות לקראת חג יובל שלא התקיים.
לרינה סיפרתי בדרך אל מי אני לוקח אותה בכפר חיים, היא היתה מזועזעת מהסיפור וביקשה שאשאיל לה את "שוקי בקבוקי" לקריאה. כמובן ששמחתי, כי אני תמיד אוהב לתת ספרים לכאלה שאני בטוח שיקראו אותם.
את איה פגשנו במטבח מכינה ארוחת ערב והיא כרגיל ששה לראותנו. מאז שהבאתי לה את הספר לא ידעה איך לפנק אותי. אמרה שגדעון עוד מעט מסיים לחלוב את הפרות והזמינה את שנינו להצטרף לארוחת הערב.
רינה הסכימה בלי בעיות, בעוד אני אמרתי שאכלתי בבית, ואצטרף רק לקפה. גדעון הופיע בפתח כשהוא לבוש בבגדי עבודה המדיפים ריח שדות שבעמק. כשראה את האורחת הנאה שהבאתי, הודיע שהוא הולך למקלחת ונעלם. כשחזר מצוחצח ומדיף ריחות של סבון כביסה, הושיט יד לאורחת שידעה לספר לו שפעם, כשהיתה במחנה עבודה, עבדה גם היא ברפת ועד מהרה קלחה ביניהם שיחה לבבית על פרות ומאכלי חלב.
כשעתיים לאחר מכן, כשהיינו בדרך חזרה, ניסיתי לשחרר יד אחת מההגה ולהניח אותה על הירך שמעבר לידית ההילוכים. היא נתנה לי כמה דקות ליהנות מהספק והחזירה את ידי להגה, תוך הסבר שהיא לא אוהבת כשנוהגים ביד אחת. הבנתי את הרמז ויותר לא הסרתי את שתי הידיים מההגה עד שהגענו לביתה ושם החניתי את האוטו.
רינה התגלתה כמי שתורת הפיטפוט היא אהבת חייה. כיוון שכך עשיתי עצמי כמקשיב רוב קשב לדבריה, אך כשהייתי על סף של התמתחות עם ידיים לצדדים, נזכרה פתאום שאמרה לילדיה שתחזור מוקדם ויצאה מהרכב כשהיא מוותרת על נשיקת פרידה.
אותה תקופה היתה מילי באחת מנסיעותיה אל בנה שהיה בארצות הברית, ואני נפגשתי עם רינה עוד פעם או פעמיים לשיחות ספרותיות, עד שהצלחתי ערב אחד לשכנע אותה לבוא לסטודיו שלי, שבו אוכל להראות לה את אוסף כרכי 'דבר לילדים' שעליו הייתה גאוותי. כשנכנסנו לסטודיו הראיתי לה שבנוסף לספרים ולמחברות, יש שם גם כורסה מתקפלת, שאפשר להפוך אותה לספה. היא מיהרה להקדים רפואה למכה ואמרה לי שלא כדאי לי לפתוח אותה, כי היא מאלה הזקוקות לזמן כדי להבשיל. הערב נגמר בלי שהתעקשתי לשכנע אותה עד כמה היא טועה והחזרתי אותה בשלום לביתה. החברות הזאת דעכה מעצמה לפני שהתחילה, וכל שנשאר לי הם זיכרונות טובים של מעט חיבוקיה ונועם המגע עם צלעות גופה הדקיק.
כל אותה הרפתקה קצרת ימים חלה כעשר שנים קודם לכן, כשהייתי עוד נשוי ויכולתי להסתפק בשתי נשות החסד שלי, אבל עכשיו,כשהתורה מרשה לי לתור אחרי תוספת עניין בחיים, למה שאדחה את ההרשאה הזאת? נזכרתי ברינה, אותה בחורה חיננית רבת ציחקוקים ואמרתי לעצמי, למה שלא נמשיך מאותו מקום שהפסקנו? אולי הפעם היא תספר לי על שלונסקי דברים שעוד לא סיפרה לי ואני אשאל אותה אם תקופה של עשר שנים מספיקה כדי לגרום להבשלה.
פוצ'ו
המשך יבוא
2. בימי קורונה מתנתבים אל ההומור
על ספרו החדש של משה גרנות
"גם דודה אנה יפה"
אל ההומור של גרנות התודעתי לראשונה כשקראתי את ספרו הנושא את השם המשונה "הפרומושיקאים". בדרך כלל כשאני נתקל בספר עם שם כזה אני עובר לספר אחר. למה לבזבז זמן על ספר שאחר כך, אם ישאלו אותי בטלוויזיה (חלום שמעולם לא התגשם) מה היה הספר שקראת לאחרונה, אני לא אדע כלל איך מבטאים את שמו.
למזלי נפל לידי ספר אחר של גרנות, ספר בעל השם המגרה "המאהב השני של הרבנית", ואני הבנתי שהמחבר שנשא באחד מגלגולי חייו תואר של מפקח חינוכי, מסתיר תחת חזותו הרצינית ניצוצות של הומור בלתי צפוי.
מאז הימים שהכרתי בילדותי את ספרי שלום עליכם הפכתי לגרופי של ספרים המצליחים לעקור מגרוני שאגות צחוק. הודות לכך הסתכנתי בקריאת "הפרומושיקאים", תוך הכנה מוקדמת שאם אישאל בטלוויזיה את השאלה המביכה על הספר האחרון, אישיר מבט אל ירון לונדון ואגיד "אשתו של הקולונל". לזכותי אומר שלא אחטא בהרבה, כי גם זה ספר של משה גרנות ושם כזה כמו "אשתו של הקולונל" אני בטח לא אשכח.
שהסופר משה גרנות, גם הוא כמוני, וכמו אהוד בן עזר ועוד כמה סופרים, אוהב לגנוב מעצמו סיפורים שכבר כתב, וזה מתוך ביטחון שהנגנב אך פעם לא יתבע אותנו לדין. את ההצדקה לגניבתו הספרותית אני מוצא בכך שהוא ליקט סיפורים שהקו המאחד אותם הוא נימת ההומור המלווה כל סיפור. אליהם הוסיף סיפורים חדשים לגמרי, המשתייכים גם הם לאסופה המעלה חיוכים כמו למשל הסיפור על הרווקה הזקנה, שונאת הגברים, שמוכנה להתחתן רק עם לנין, למרות שהוא נפטר כשהיא היתה בת שנה.
לזקנה אחרת המשגעת את כל הדיירים בבית אבות, מצאה ההנהלה פתרון, אחרי שנתנה לה את הכבוד לנאום כל יום על השקפת עולמה הקומוניסטית בפני החוסים הדמנטיים במחלקה הסיעודית.
מתקופת היותו עורך ירחון 'מאזניים' של אגודת הסופרים, דלה המחבר סיפור, כנראה אמיתי, שבו באחת האסיפות עלה לבמה ישיש וקרא שיר שממנו נרמז שהוא סובל מערמונית מוגדלת, וכי המשבר של האגודה הוא כאין וכאפס אל מול משבר הסוגרים שלו.
אחד הסיפורים ששמו "התעלה", העלה בי קונוטציה שמדובר במלחמה על תעלת סואץ, אבל הסיפור מתרכז סביב תעלה החורצת אף גדול השייך לאבי חברתו של גיבור הסיפור, שלפי אפה המחורץ, אפשר לנחש מיהו אביה.
לא יהיה יפה מצידי אם אתייחס רק לסיפורי ההומור ולא אציין שפה ושם חטא המחבר גם בסיפורים נוגעים ללב כמו אותו סיפור על זקן בודד ברומניה, החי על פנסיה של חצי ככר לחם ביום והחבר היחיד שלו הוא סנאי שגם הוא מחפש חבר שעמו הוא יכול לדבר בגילוי לב, בלי לפחד מהשלטונות.
לסיום אני מציע לקוראים לנצל את הקורונה המאלצת אותנו להישאר בבית ולקרוא את "גם הדודה אנה יפה" וזאת כמובן רק אחרי שתקראו את הספר האוטוביוגרפי שלי "בחיי" שגם הוא ספר קצת מצחיק.
בהזדמנות זאת הייתי מציע שתקראו גם את הספר הכי טוב של אהוד בן עזר "המושבה שלי" שגם הוא ספר מצחיק ומרגש, אבל הוא קצת עבה ויש סכנה שאם תתחילו לקרוא אותו, לא יישאר לכם זמן לקרוא את הספרים שלנו.
פוצ'ו
הופיע הספר
"גם דודה אנה יפה"
מאת משה גרנות
מבחר סיפורים בעלי נימה של הומור
הומור הנחוץ כל כך תמיד –
בוודאי בימים של מצוקה שאנו עוברים
מחיר הספר: 55 שקל כולל משלוח בדואר מהיר
טל. 03-5494915 / ביט: 050-3399934
פוצ'ו, יודה ובן גזר
אהוד: [לפוצ'ו] בגיליון האחרון, 1587 – שבו סיפרת על ההשתתפות שלך ושל יהודה אטלס בקונגרס ספרות הילדים בקייפטאון בשנת 2003, כתבתי לך: "נדמה לי שבאותו כנס התקבלו גם כמה החלטות מאוד-מאוד אנטי ישראליות. האם אתה לא זוכר שום דבר על כך?"
לא ענית לי. האם באמת אינך זוכר מאומה ואני שוגה בהזיות?
אודי יקירי – אני כותב פרק נוגע ללב על סערת גשמים בחוץ ועל אישה קשת לב השולחת אותי מביתה באמצע הלילה אל תוך המבול ובמקום לרחם עליי אתה יש לך בראש את מה שקרה בקייפטאון לפני עשרים שנה. אני זוכר רק שכמה פלסטינאיות דיברו נגד ישראל ולא היה בזה שום חידוש. לא זוכר שהיתה הצבעה והיו החלטות. בכל אופן אשאל את אטלס. בנושאים כאלה הוא זוכר טוב ממני.
תהיה לי בריא,
שלך,
פוצ'ו
לפוצ'ו היקר,
למיטב זיכרוני לא מדובר היה בכמה פלסטינאיות שדיברו נגד ישראל אלא להחלטות של הכינוס כולו נגד ישראל. אתה ויהודה בטח נלחמתם כאריות אפריקאיים נגד קבלת ההחלטות הללו.
שלך
אודי
יודה יקירנו,
כפי שאתה רואה ידידנו בן עזר לא מרפה בקשר לקונגרס בקייפטאון.
לא זוכר החלטת גינוי של כל הכנס. זוכר שנלחמת כאריה בשיחות פרטיות ותו לא.
האם אתה זוכר יותר?
שלך
פוצ'ו היקר
אודי,
הנה מה שאטלס ענה לי היום, בעקבות מיטב זיכרונך המלומד שהוא עוד עובד לא רע. לא היה גינוי. היה מה שכתבתי לך אז עם התעמלנית. והנה מה שיהודה כתב לי אז על התעמלנית:
"...שכחת לספר על התעמלנית הפלשתינית שהראתה למאה איש סרט איך הקלגסים הישראלים יורים בילדים שזרקו אבנים, ואיך ישבנו שם נבוכים ולא ידענו מה להגיד ורק אתה ביקשת זכות דיבור, וזאת היתה ההרצאה הכי חלשה שהייתה לך אי פעם."
פוצ'ו
יודה בוקר טוב,
אני מצרף את בקשתו של אהוד בן עזר לפרסם את ההתכתבות שהיתה בינינו בעקבות הפרק "עם יהודה אטלס בעקבות לובנגולו מלך זולו" – אני שולח לו גם את מכתבך המפורט שהגיע רק הבוקר, כי יהיה נכון להוסיף גם אותו לתכתובת. אני חושב שהיה טוב לפנות גם אל חגית רכבי (אם מישהו יודע איך תופשים אותה), כי גם היא היתה נוכחת באותו כנס ואולי מיטב זיכרונה טוב ממיטב זיכרוננו שלנו.
שלך
פוצ'ו
פוצ'ו,
למיטב זיכרוני לא נלחמנו שנינו כאריות, אפילו לא כבּוֹרָזָל בגומתו. הכנס הזה בכלל איננו מקבל החלטות פוליטיות, כך שהשמועה או ההשערה בטעות יסודן. מה שהיה הוא שהיתה שם גברת ערבייה מרמאללה, תועמלנית פלשתינאית שהיתה מאוד נמרצת וסחבקית של כולם, שהתיימרה להיות מנהלת של אירגון פלשתינאי שעוסק בתרבות ובקריאה בין הילדים בגדה. היא קיבצה כמאה אנשים שם להקרנת סרט כביכול על הארגון שלה אבל באמת הראתה בו איך קלגסים עבריים רודפים אחרי ילדים ערביים מיָדי אבנים וגם יורים לכיוונם. מה שהיא הקרינה היה אכן צילומים מהשטח וזה היה באחת האינתיפאדות. היא דיברה הרבה על העניין הזה ומעט על הארגון שלה. פוצ'ו ואנוכי הרגשנו מאוד לא נעים במעמד ההוא (היינו כל ההרצאה וההקרנה) ואני זוכר שבסיום פוצ'ו לקח את רשות הדיבור וניסה, בשפה די רפה, להגן 'עלינו' מכל זה, אבל היה ברור שמה שראו בסרט היה אותנטי, אם כי בוודאי ערוך. קשה במעמד כזה בכלל להתערב ולהשיב. מה תגיד? זה לא נכון? הרי הצילומים מדברים. או תתחיל להסביר לאנשים שכבר רוצים לצאת להפסקה את שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, כשאיש בעצם אינו מעוניין לשמוע וגם כל התנצלות נראית ילדותית ומתגוננת.
למרבה האירוניה כעבור שנתיים או יותר הארגון שלה זכה בפרס אנדרסן מטעם IBBY. לא היה בזה כסף, אבל כבוד היה.
זהו. בן גזר מבקש שיהיה אקשן, אבל זה כל מה שהיה.
יודה
אודי יקירי – אני כותב פרק נוגע ללב על סערת גשמים בחוץ ועל אישה קשת לב השולחת אותי מביתה באמצע הלילה אל תוך המבול ובמקום לרחם עליי אתה יש לך בראש את מה שקרה בקייפטאון לפני עשרים שנה. אני זוכר רק שכמה פלסטינאיות דיברו נגד ישראל ולא היה בזה שום חידוש. לא זוכר שהיתה הצבעה והיו החלטות. בכל אופן אשאל את אטלס. בנושאים כאלה הוא זוכר טוב ממני.
תהיה לי בריא,
שלך,
פוצ'ו
לפוצ'ו היקר,
למיטב זיכרוני לא מדובר היה בכמה פלסטינאיות שדיברו נגד ישראל אלא להחלטות של הכינוס כולו נגד ישראל. אתה ויהודה בטח נלחמתם כאריות אפריקאיים נגד קבלת ההחלטות הללו.
שלך
אודי
יודה יקירנו,
כפי שאתה רואה ידידנו בן עזר לא מרפה בקשר לקונגרס בקייפטאון.
לא זוכר החלטת גינוי של כל הכנס. זוכר שנלחמת כאריה בשיחות פרטיות ותו לא.
האם אתה זוכר יותר?
שלך
פוצ'ו היקר
אודי,
הנה מה שאטלס ענה לי היום, בעקבות מיטב זיכרונך המלומד שהוא עוד עובד לא רע. לא היה גינוי. היה מה שכתבתי לך אז עם התעמלנית. והנה מה שיהודה כתב לי אז על התעמלנית:
"...שכחת לספר על התעמלנית הפלשתינית שהראתה למאה איש סרט איך הקלגסים הישראלים יורים בילדים שזרקו אבנים, ואיך ישבנו שם נבוכים ולא ידענו מה להגיד ורק אתה ביקשת זכות דיבור, וזאת היתה ההרצאה הכי חלשה שהייתה לך אי פעם."
פוצ'ו
יודה בוקר טוב,
אני מצרף את בקשתו של אהוד בן עזר לפרסם את ההתכתבות שהיתה בינינו בעקבות הפרק "עם יהודה אטלס בעקבות לובנגולו מלך זולו" – אני שולח לו גם את מכתבך המפורט שהגיע רק הבוקר, כי יהיה נכון להוסיף גם אותו לתכתובת. אני חושב שהיה טוב לפנות גם אל חגית רכבי (אם מישהו יודע איך תופשים אותה), כי גם היא היתה נוכחת באותו כנס ואולי מיטב זיכרונה טוב ממיטב זיכרוננו שלנו.
שלך
פוצ'ו
פוצ'ו,
למיטב זיכרוני לא נלחמנו שנינו כאריות, אפילו לא כבּוֹרָזָל בגומתו. הכנס הזה בכלל איננו מקבל החלטות פוליטיות, כך שהשמועה או ההשערה בטעות יסודן. מה שהיה הוא שהיתה שם גברת ערבייה מרמאללה, תועמלנית פלשתינאית שהיתה מאוד נמרצת וסחבקית של כולם, שהתיימרה להיות מנהלת של אירגון פלשתינאי שעוסק בתרבות ובקריאה בין הילדים בגדה. היא קיבצה כמאה אנשים שם להקרנת סרט כביכול על הארגון שלה אבל באמת הראתה בו איך קלגסים עבריים רודפים אחרי ילדים ערביים מיָדי אבנים וגם יורים לכיוונם. מה שהיא הקרינה היה אכן צילומים מהשטח וזה היה באחת האינתיפאדות. היא דיברה הרבה על העניין הזה ומעט על הארגון שלה. פוצ'ו ואנוכי הרגשנו מאוד לא נעים במעמד ההוא (היינו כל ההרצאה וההקרנה) ואני זוכר שבסיום פוצ'ו לקח את רשות הדיבור וניסה, בשפה די רפה, להגן 'עלינו' מכל זה, אבל היה ברור שמה שראו בסרט היה אותנטי, אם כי בוודאי ערוך. קשה במעמד כזה בכלל להתערב ולהשיב. מה תגיד? זה לא נכון? הרי הצילומים מדברים. או תתחיל להסביר לאנשים שכבר רוצים לצאת להפסקה את שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, כשאיש בעצם אינו מעוניין לשמוע וגם כל התנצלות נראית ילדותית ומתגוננת.
למרבה האירוניה כעבור שנתיים או יותר הארגון שלה זכה בפרס אנדרסן מטעם IBBY. לא היה בזה כסף, אבל כבוד היה.
זהו. בן גזר מבקש שיהיה אקשן, אבל זה כל מה שהיה.
יודה
שלום חברים,
מה נספר לילדים או ניתן להם לקרוא בסגר הקורונה
וגם בימים הטובים שיבואו אחריו?
לפניכם ספר דיגיטלי חינמי ובו 100 אגדות שכתבתי על צמחי בר ונוי בישראל, מלאכות עתיקות, הקשר שבין האדם לים, ירושלים לדורותיה ועוד.
הנה הקישור: https://bit.ly/2HBq1oF ספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."
כן אפשר לרכוש בחינם את ספרי הדיגיטלי "שבועות ושבעת המינים" שכתבתי עם ידידתי ד"ר לאה סגל ז"ל. זהו ספר חובה למדריכים, למורים ולכל מי שאוהב לטייל בארצנו או מתעניין בהיסטוריה שלה. הספר עוסק בשבועות ובשבעת המינים מבחינת המקורות, הטכנולוגיה, הפקת המוצרים, ספרות , חקלאות בהווה ובעבר, אמנות ועוד. הנה הקישור:
https://bit.ly/3jru6Jq – שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי
תיהנו.
רותי יצחקי ריכטר
מחפשים מתנדבים לפרוייקט חדש:
"קבלת החלטות נתמכת"
שלום רב לקוראי המכתב העיתי של אהוד בן עזר,
עמותת "מוזאיקה", בשיתוף עם עמותת "מרווה", זכו במכרז של משרד המשפטים והג'וינט לניהול פיילוט – קבלת החלטות נתמכת.
מיזם זה הינו חדשני ופורץ דרך בארץ ובעולם, המהווה חלופה לאפוטרופסות, ומאפשר לאנשים עם מוגבלות ואזרחים ותיקים לחיות באופן עצמאי ולפי רצונם באמצעות "תומך בקבלת החלטות" המסייע להם בתהליך קבלת ההחלטות ויישומם.
במסגרת הפיילוט אנחנו בונים תשתית של מתנדבים בכל הארץ שיפעלו כתומכי קבלת החלטות.
התפקיד של תומך בקבלת החלטות חשוב ומרכזי בחייו של מקבל ההחלטות, והיחסים ביניהם מבוססים על אמון וכבוד. התומך מסייע במידת הצורך באיסוף מידע, הנגשתו ותיאור ההשלכות שיש לכל אחת מן האפשרויות על חייו של מקבל ההחלטות. בהתאם למידע הזה יוכל מקבל ההחלטות לקבל החלטות באופן נבון ומושכל, לשפר את איכות חייו ולדאוג לרווחתו הכלכלית והחברתית בצורה המיטבית. מעבר לכך תומך בקבלת החלטות מסייע בהתמודדות עם ביורוקרטיה בתחומים שונים (כגון דיור, רפואה, ביטוח לאומי ורווחה), בהתנהלות כלכלית ותכנון פיננסי ובמימוש החלטות מול צדדים שלישיים (כגון מול בנקים).
עמותות "מוזאיקה" ו"מרווה" ילוו מקצועית את המתנדבים וישמשו כגוף ליווי לתקופת התמיכה ולספק הכשרה וידע מקצועי ככל שיידרש. היקף ההתנדבות כולל 2-4 שעות שבועיות לתקופה של חצי שנה לפחות. חשוב לציין כי את המיזם מלווים מחקרים שיסייעו באיפיון התמיכה ובטיובה על מנת להתוות תורה סדורה שתוביל לתהליכי תמיכה מיטיבים לציבורים רחבים יותר.
המעוניינים להתנדב יפנו לאילן ברכפלד – מרכז וצפון. טל. 054-3977753
או לוויקי שטרום – דרום וירושלים. טל. 054-2568624
בתודה מראש
אריק כ"ץ
נסיה שפרן
מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
[המשך]
מֶרֶטש Merkine
בפרק זה אשתמש בשם היהודי ובשם הליטאי של העיירה לפי ההקשר.
ארגון "מצבה"
הכנתי "שיעורי בית" נוספים לפני הביקור בבית הקברות של מרטש. במהלך השיטוטים במרשתת גיליתי ארגון מופלא בשם "מצבה" (Maceva). הארגון הזה, הממוקם בווילנה, החל לפעול ב-2011, ומטרתו לתעד את בתי הקברות היהודיים שעדיין נותרו בליטא. לפני החורבן היו בליטא כ-220 קהילות יהודיות, וברובן היה בית קברות יהודי. כיום נותרו כ-170 בתי קברות – רובם במצב גרוע. הארגון מבוסס במידה רבה על מתנדבים. הם מגיעים אל בית הקברות ומנקים את השטח כמידת האפשר, מצלמים את המצבות, מפענחים את הכיתוב וגם מתרגמים לאנגלית.
התברר שבבית הקברות במרטש יש כ-800 מצבות. "מצבה" היא לא בהכרח מה שעולה בדמיון כאשר אנו חושבים על מצבות יהודיות. מדובר למעשה בכל לוח אבן, גם אם שבור ומנותץ, גם אם הכיתוב מחוק לחלוטין, שניתן לזהותו כמצבה. מתוך 800 המצבות האלה נוקו, צולמו, פוענחו ותורגמו 264 מצבות. פיענוח הכיתוב על מצבות יהודיות איננו קל גם לקוראי עברית ילידיים: יש המון ראשי-תיבות, וצריך גם לחשב מהו התאריך הלועזי. אפילו פענוח האותיות עצמן לא תמיד קל. גם המצבות החדשות ביותר הן בנות כ-80 שנה. שלא כמו בתי הקברות בווילנה ובקובנה, אליהן חזרו יהודים לאחר המלחמה, בעיירות השדה של ליטא שום יהודי לא נקבר מאז 1941. תרגום הכיתוב על המצבות חשוב גם הוא. רוב צאצאי הליטוואקים אינם חיים בישראל. רובם אינם יודעים מספיק עברית, אם בכלל, כדי לזהות את מה שכתוב על המצבות. ויש גם ליטאים שמתעניינים, ובדור הצעיר יותר מאשר בעבר. הם לא היו מעורבים ברצח יהודים ואין להם את רגשי האשמה של הדורות הקודמים.
הארגון הנפלא הזה שלח לי בדואר אלקטרוני את המשלוח הגדול ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי האינטרנטיים: צילומים של 264 מצבות, חלק גדול מהן מצולמות מכמה זוויות. נדרשת יכולת ריכוז עצומה כדי לעבור על כל אחד מן הצילומים האלה, מצבות יהודיות הן הרי די דומות, מה עוד שאי אפשר להשתהות יותר מדי, שכן משלוח הצילומים הזה נמחק מן האינטרנט לאחר ימים ספורים. כאשר הבינו בארגון "מצבה" שאני קוראת עברית הסכימו לשלוח גם את צילומי המצבות שעדיין לא פוענחו. שוב קיבלתי מאגר צילומים ענק, ואחריו עוד אחד. להפתעתי כל המשלוחים האלה הגיעו ללא כל תמורה. שמעתי מאז שהארגון החשוב הזה החל לדרוש תמורה כלשהי עבור שירותיו כדי לכסות את הוצאותיו.
אני מבקרת בבתי קברות יהודיים מן העבר כאשר אני מזדמנת למקומות בעולם בהם מצויה קהילה יהודית – ועוד יותר כאשר הקהילה היהודית כבר איננה קיימת. אך אין לי שום מומחיות בנושא, וזו היתה למעשה הפעם הראשונה בה ניסיתי "ללמוד" בית קברות מראש. השאלה שהטרידה אותי יותר מכל כאשר קיבלתי את אוצר הצילומים הענק הזה היתה: האם שמות המשפחה מצוינים על המצבות? ללא שם משפחה הסיכוי למצוא מישהו מבני משפחת רומנוב היה כמעט אפסי. התרכזתי במצבות בהן הכיתוב כבר פוענח. התרשמתי שעל רוב המצבות משנות ה-30 הופיעו שמות משפחה. על מצבות משנות ה-20 הופיעו פחות שמות משפחה. הרבה מצבות מוקדמות יותר עם כיתוב ברור לא מצאתי. מבין צילומי 800 המצבות שקיבלתי, שאולי בחמישית מתוכן אפשר היה לפענח את הכיתוב בוודאות כלשהי, לא מצאתי שום מצבה שיש לה שייכות למשפחת רומנוב. כשאגיע לבית הקברות אגלה שהחמצתי לפחות מצבה אחת.
בית הקברות של מרטש
חצינו במכונית את הגשר על הנחל הנקרא בליטאית סטַנגֶה. זה היה מקור המים של העיירה. מרטש היתה מן היישובים הראשונים בליטא, אולי אפילו הראשון, בו המים הוזרמו ישירות לבתים – יוזמה של יהודי בשם אברהם זלמן רייזנר. שם היה גם בית המרחץ היהודי, ומשום כך היהודים כינו את מקור המים הזה "בּוֹדטַייכל".
עד מהרה הגענו לבית הקברות. לא ראיתי שער וגם לא גדר. כמה עמודי אבן העידו שהיתה כאן פעם גדר. ע"פ שני מוטות ברזל חלודים שנותרו בין עמודי האבן, ניתן היה להבין שהגדר הורכבה ממוטות ברזל מאונכים, מחוברים כנראה במוטות אופקיים שנקבעו בין עמוד אבן אחד למשנהו. זכרתי גדר דומה מאחד מבתי הקברות שראינו בקובנה.
לא הייתי במספיק בתי קברות בערי השדה כדי לאמוד את מצבו של בית הקברות במרטש. אבל אני מניחה שמצבו אינו גרוע יחסית. ראשית: הוא קיים. זה הרבה מאוד. בתי קברות יהודיים רבים כבר אינם קיימים. ריחוקו של בית הקברות ממרכז העיר סייע בוודאי לשימורו. את המתים היו מסיעים לקבורה בשעתו בעגלה. בית הקברות היה רחוק מדי כדי לשאת את גופת הנפטר/ת לאורך כל הדרך. בית הקברות היה כנראה גם רחוק מדי מכדי לעשות שימוש מישני באבני המצבות: ריצוף רחובות, הקמת גדרות, התקנת מדרגות, ושימושים אחרים שנמצאו למצבות יהודיות ברחבי מזרח אירופה. הריחוק מן העיר אולי מבטיח במידה מסוימת את שימורו בעתיד.
שנתיים קודם לכן ביקרתי בעיירה של אבי בצפון מזרח פולין. היה ברור שאורבת לבית הקברות שם סכנה נדל"נית. משני צדדיו הוקמו בנייני מגורים. כאן אין חשש כזה. אין סיכוי שהעיירה הקטנה מֶרקינֶה תהפוך פתאום לעיר גדולה. מרקינה היא גם שער הכניסה לפארק הלאומי הגדול ביותר בליטא. זהו מקום מוגן יחסית, לא מקום בו איש הישר בעיניו יעשה. כך לפחות יש לקוות. כידוע, ההיסטוריה של ליטא מלמדת שמלחמה יכולה לשנות הכול.
בית הקברות נראה כמו פארק, עצים בכל מקום, אך לא צפופים מאוד. בתצלום ישן שמצאתי בספר היזכור של העיירה העצים נראים רק על קו האופק. לפחות 80 שנה חלפו מאז. צמחייה מכסה את האדמה, אך לא משתלטת בדרך כלל על המצבות, וגם לא צריך לפלס דרך כדי להגיע ממצבה אחת לשנייה. זה איננו בית קברות צפוף כמו שראינו בערים הגדולות. המצבות פזורות על פני שטח גדול, פה ושם מצבות בודדות, אך גם הרבה "גושים" של מצבות.
אין לי הרבה תקוות לגלות את המתים שלי. השקעתי הרבה שעות בעיון ב-800 התצלומים ששלחו לי מארגון "מצבה" בלא שמצאתי אפילו רמז לשמם של בני המשפחה. גם נוכחותו של מינדי מגבילה במידה מסוימת את אורך הזמן בו אפשר להשתהות ליד כל מצבה. הוא סקרן. אין לו שמץ של מושג מה כתוב על המצבות. זו כנראה הפעם הראשונה שהתלווה למישהו שמסוגל לפענח את כתב החרטומים הזה. אני עוצרת רק ליד המצבות אשר הכיתוב עליהן ברור פחות או יותר. אני חשה שהוא מתרשם, ולא זו בלבד, הוא רוצה גם להפיק משהו מן ההזדמנות הנדירה הזאת. הוא מבקש שנקליט בווידיאו את הקריאה שלי בעברית ואת התרגום לאנגלית. הוא יעלה את זה על אתר הפייסבוק של המוזיאון.
הכיתוב הכי ברור הוא על מצבת גרניט שחורה במצב מצוין: "אבינו היקר, איש תם וישר, קובע עתים לתורה, ר' אברהם ישראל ב'ר אליהו רייזנער. ? אדר א תרפ"ז."
רק את היום לא הצלחתי לפענח במצבה הזאת שהוקמה ב-1927. גם על מצבת גרניט שחורה אחרת פענחתי כמעט הכול: "אבינו היקר, עטרת ראשנו, ר' חנוך הנך ב'ר אליהו אריה קוביצקי, נפטר ג מרחשון תרצא, תנצבה." שני המלווים שלי קובעים במומחיות גברית: אבן מעולה, לכן הכיתוב נשמר.
להפתעתי, מבין המצבות שעלה בידי לקרוא, לא כל כך הרבה בסך הכול, מצאתי שני שירים מחורזים. ילדיה של מרת חנה בת שלמה כתבו שיר מחורז המשתרע על פני 10 שורות מתוכו הצלחתי לפענח כמה משפטים: "חכמת נשים בה נאספה / נשמתה הטהרה מרום עפה / האשה הצנועה אשת חיל / בתוך הקבר בחשכת הליל."
מלכה בת ר' יעקב סידערסקי זכתה אף היא לשיר: "מלוא כפיים השביעה רעבים / בתם לבבה ובדברים ערבים / יספרו עלילותיה קדש ברבים / סביבה דרשו כי פעלה טובים."
שני השירים נכתבו בשנות העשרים. האם הם מעידים על ידיעת העברית שהיתה כה שכיחה בליטא היהודית?
המצבה הכי מפתיעה אליה הגעתי נשאה את השם של בני משפחתי: רומנוב. ובאידיש: ראמאנאוו. אישה בשם היענע(?) דבורה בת ר' ישראל, שנפטרה ב-1920. כנראה אישה לא צעירה, שכן בניה הקימו את המצבה. אני לא מתפלאת שהחמצתי את המצבה הזאת בצילומים שנשלחו אלי מארגון "מצבה". שם המשפחה היה קשה מאוד לפענוח. המצבה היתה עשויה כנראה מאבן חול כלשהי, שכבר היתה מפוררת בכמה מקומות, בעיקר בשם המשפחה ובמילת הסיום תנצבה. הפלא הוא שהצלחתי בכלל לפענח את השם ראמאנאוו. בתו הבכורה של סבא רבא נקראה דבורה, אבל היא היגרה בגיל צעיר לאמריקה. בשם ישראל, שם אביה, לא נתקלתי באילן המשפחתי שקיבלתי מן הארכיון בווילנה. אין לי מושג מי היתה דבורה רומנוב שמתה ב-1920 במרטש. אני מניחה שהיתה קירבת משפחה כלשהי בעבר. ככל הידוע לי, אף כי לא מצאתי תיעוד לכך, משפחת רומנוב חיה דורות רבים במרטש. כנראה לעולם לא אדע מהו הקשר המדויק ביני לבין דבורה רומנוב, אך אימצתי אותה מיד לחיק המשפחה.
קבר האחים
מבית הקברות המשכנו לנסוע במעבה היער למקום העצוב ביותר: קבר האחים.
כמו שאר בני דורי, הדור שגדל עם המדינה, ידעתי כמובן על אושוויץ ועל טרבלינקה. אני זוכרת ספר לימוד, מכיתה ב' או ג', בו נראתה תמונה של רכבת מעלה עשן, ומתחת לתמונה היה כתוב: אצה רכבת לטרבלינקה... איני יודעת מדוע דווקא התמונה הזאת וההסבר מתחתיה ננעצו בזיכרוני. אולי בגלל שלוש הנקודות המסתוריות. על מחנות הריכוז ידענו כולנו, ידענו גם על כבשני הגאזים, גם על הגטאות ידענו, והכי הרבה ידענו על גטו וארשה. באותן שנים מרד גטו וארשה היה הדבר הכי חשוב שאירע בשואה: שואה וגבורה.
לא היה לי שמץ של מושג כיצד מצאו את מותם בני המשפחה. לא העליתי על דעתי שהיו אפשרויות אחרות מלבד הגטאות, מחנות הריכוז וכבשני הגאזים. למעשה, רק בשני העשורים האחרונים קלטתי באופן מוחשי כיצד מצאו את מותם היהודים שחיו בעיירות השדה של ליטא, מֶרֶטש בתוכן. בעיירות הקטנות האלה נטבחו היהודים במעבה היער הסמוך. המרחק הממוצע בין נקודות האיסוף של הקורבנות לבין המקומות בהם נרצחו היה 4 עד 5 ק"מ, לפי דו"ח יָגֵר. יערות כידוע לא חסרים בליטא. יהודי מרטש נרצחו ממש באותם יערות עליהם התרפקה אימי בגעגועים כה רבים, היערות עם הפוֹז'ימקֶס, המַלינֶס והיַגדֶס ותותי היער האחרים. הם נורו לתוך בורות שהם עצמם חפרו. ואלה שירו בהם היו ליטאים – לא גרמנים. הגרמנים צילמו ושלחו דיווחים והניחו לליטאים לבצע את העבודה השחורה.
להפתעתי הרבה התברר לי שגם יהודים שגדלו בליטא אחרי המלחמה לא ידעו מה בדיוק אירע שם. בן ציון קליבנסקי, פרופסור להיסטוריה יהודית שגדל בליטא, ועל מחקריו הסתמכתי במידה רבה, כותב: "אף שנולדתי בליטא וחייתי בה כמה וכמה שנים, לא ידעתי עד כמה היו הליטאים מעורבים ברצח היהודים, ובאילו צורות זוועתיות הם עשו את מה שעשו. והם לא רק רצחו גברים, נשים, ילדים וזקנים. בין הנרצחים היו גם תינוקות קטנים רבים... אלה היו האבות והסבים של חברי הליטאים בילדותי."
ב-2016 התפרסם בליטא ספרה של הסופרת הליטאית רוּטָה וָנָגֵייטֶה "אנשים משלנו" (בעברית: מסע עם האוייב). הסופרת, בשיתוף עם צייד הנאצים אפרים זורוף, ליטוואק במוצאו, ערכו מסע ברחבי ליטא כדי לאתר את אתרי הרצח הפזורים במעבה היערות. יש 227 אתרי רצח כאלה בליטא:
"אנשים בלי שמות שתקועים באדמה עם גולגולות שבורות, לסתות מפורקות, שיניים עקורות, מחבקים את הילדים שלהם שנקברו חיים."
המחברת מודה שגם במשפחתה היו משתפי פעולה. אולי לא אלה שרצחו בפועל, אך כדי לבצע טבח בקנה מידה כזה מישהו היה צריך להכין רשימות, לסמן את מקומות המגורים, לתכנן את חפירת הבורות, לאתר יהודים ולרכז אותם במקום אחד. להערכתה כ-20,000 ליטאים נטלו חלק ברצח – החל מעידוד וסיוע וכלה בירי עצמו. רוב היורים היו חסרי השכלה, כמחציתם ממש אנאלפביתים, אך גם העילית השתתפה: פוליטיקאים, אנשי כמורה, האינטליגנציה. ההיקף הגיאוגרפי היה עצום. היהודים, שהיוו כ-10 אחוז מן האוכלוסייה – היו מפוזרים בכל מחוזות ליטא. ובכל זאת, על אף הפיזור הגיאוגרפי העצום, לא היתה שום בעייה לארגן בכל עיירה ועיירה אנשים מקומיים שיחסלו ביריות את היהודים שחיו דורות רבים לצידם. זה לא היה פוגרום ספונטני. זה היה טבח שיטתי. הגרמנים תבעו רישום מדויק של הנרצחים: כמה גברים, כמה נשים, כמה ילדים. הכול היה מתוכנן עד לפרטים הקטנים ביותר.
רוב הליטאים אינם מסוגלים עד היום להתמודד עם האמת הנוראה הזאת. הם לא מכחישים את העובדות. העדויות הרי נותרו בשטח. הם מכחישים את חלקם של הליטאים ברצח השיטתי של יהודי ליטא. הם מוכנים לכל היותר להודות שאלמנטים פליליים שוליים סייעו לגרמנים.
לאחר שהתפרסם הספר הנועז על התפקיד המרכזי שמילאו הליטאים בהשמדת יהודי ליטא, הוא הוחרם ונעלם מן החנויות, והסופרת נאלצה להימלט מליטא.
הגרמנים נכנסו למרטש ב-23 ביוני 1941, יום אחד בלבד לאחר תחילתו של מבצע "ברברוסה". מטוסים גרמניים הפגיזו את מרכז העיירה, הרבה בניינים נהרסו ועלו באש, ומשפחות יהודיות רבות נותרו ללא קורת גג. הגרמנים הקיפו מיד את העיירה וחסמו את כל דרכי היציאה. אף יהודי לא הצליח להימלט.
עם כניסת הגרמנים החלו הבריונים המקומיים להשתולל. מאטולייטיס, מורה בבית הספר העממי וגם מנהיג אגודת הרובאים הלאומנית המקומית, ניצח על מלאכת ההשמדה. כבר למחרת נרצחו עשרות גברים יהודים שהואשמו בשיתוף פעולה עם המשטר הסובייטי. ביום השלישי הובלה קבוצה של גברים אל בית העלמין ואילצו אותם לחפור בור גדול. אחר כך ירו בהם אל תוך הבור. בימים הבאים נשלחו קבוצות של גברים לעיר המחוז אָליטוּס, כביכול למחנה עבודה, אך כולם נרצחו בדרך. מספר הגברים הלך ופחת. עד מהרה הצטוו הנשים והילדים, הזקנים והחולים, ומעט הגברים הצעירים שעוד נותרו בחיים, לעבור אל מתחם בתי הכנסת – השולהויף. בבית המדרש שוכנו הגברים, ואילו הנשים והילדים הצטופפו בבניין ה"קלויז". המתחם כולו הוקף בגדר תיל ושומרים ליטאים חמושים שמרו עליו. על היהודים נגזרה עבודת כפייה: פינוי ההריסות בעיירה, ניקוי הרחובות, גם עבודות ניקיון בבתי ליטאים. בסוף אוגוסט החלו מעבידים יהודים בחפירת בורות עמוקים סמוך לבית הקברות. רבים חשבו שאלה מתקנים צבאיים לצרכי המלחמה.
בליטא הפרובינציאלית, בעיירות כמו מרטש, גדולות יותר וגם קטנות יותר, חיו יותר ממאה אלף יהודים, כמחצית מיהודי ליטא. שאר היהודים היו מרוכזים בשלושה גטאות: וילנה, קובנה, שאוולי. מתי מעט שרדו, לפחות 95 אחוזים מיהודי ליטא הושמדו, האחוז הגבוה ביותר בכל אירופה יחסית לגודל האוכלוסייה.
אבל סיכויי ההישרדות היו מעט גבוהים יותר בגטאות הגדולים. יהודים נפגשו שם עם ליטאים במקומות העבודה מחוץ לגטו: אפשר היה לקנות מזון תמורת חפצי ערך; אפשר היה להבריח ילדים אל משפחות ליטאיות שהסכימו להסתירם תמורת תשלום, בעיקר לאחר תבוסות הצבא הגרמני ברוסיה. לקראת הסוף אפשר היה גם להימלט ליערות ולהצטרף אל הפרטיזנים. כל זה היה אפשרי משום שיהודי הגטאות לא נרצחו מיד. הגרמנים נזקקו לעובדים. בניית שדה התעופה בקובנה, שנועד לשרת את החזית המזרחית, לא היתה מתאפשרת ללא עבודת כפייה של אסירים יהודיים. היו אקציות קטנות והיו אקציות גדולות, יהודים נרצחו כל הזמן, אבל למי שנותר בחיים היו עדיין סיכויים כלשהם להינצל.
בעיירות השדה בליטא כמעט לא היו ניצולים. היהודים חיו בנפרד מן הליטאים, אבל כולם הכירו את כולם במקומות הקטנים האלה. לא היה שום קושי לאתר כל יהודי וכל יהודייה שחיו בעיירה. ולא היה לאן לברוח. לא היה שום מקום בו אפשר היה להסתתר. המעטים שהצליחו לברוח נתפסו תוך זמן קצר. רוב הידע על גורלם של היהודים בעיירות השדה לקוח מדיווחים של הגרמנים, ומעדויות של אנשים שחיו באותן עיירות. מרטש לא היתה רחוקה מן הגבול הפולני, חיו בה גם פולנים. היתה גם קהילה טָטָרית קטנה שאנשיה עסקו בדיג על חוף הנהר. והיו גם ליטאים שסיפקו עדויות. לא כולם שיתפו פעולה. אבל גם לא היתה שום התנגדות. אנשי השלטון הסובייטי, שהגיעו רק שנה קודם לכן, נמלטו אל תוככי רוסיה מיד עם הפלישה הגרמנית. לתוך הוואקום השלטוני הזה נכנסו הלאומנים. הם לא היססו לרצוח גם ליטאים. מי שהיה חשוד בקומוניזם או בשיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי נרצח.
לפי "יד ושם" הוגדרו 904 ליטאים כ"חסידי אומות העולם". מיספר לא קטן יחסית לגודל האוכלוסייה. ליד קברי האחים במעבה היערות אסור לשכוח גם אותם. אך מכל מה שידוע לי לא היה במרטש אפילו ליטאי אחד שהוכתר בתואר "חסיד אומות העולם".
ב-8 בספטמבר 1941 הובלו היהודים אל המקום בו אנו עומדים עכשיו. הם הצטוו קודם לכן להסיר את כל בגדיהם, ובבגדים תחתונים בלבד הם הובלו בדרך בה נסענו בדרכנו לכאן: הם חצו את הגשר על נחל הסטנגה, חלפו על פני בית הקברות, והגיעו לשני הבורות הענקיים אותם חפרו הם עצמם מבלי לדעת שהם חופרים את קברם. קודם נרצחו הגברים, ובבור נפרד נרצחו הנשים והילדים. הטבח בוצע בהנהגתו של מפקד המשטרה המקומי, ובהשתתפותם של כמה עשרות מתושבי העיירה ומהכפרים בסביבה.
ב-1 בדצמבר 1941 שלח מפקד האיינזצקומנדו קארל יֵָגר דו"ח בן 6 עמודים לממונים עליו ובו הוא מונה את פעולות יחידתו בליטא. יש פירוט של כל פעולה: התאריך, המקום ומיספר הקורבנות תוך הבחנה ביניהם: גברים יהודיים, נשים יהודיות, ילדים יהודיים, קומוניסטים רוסים, פולנים וליטאים, צוענים, חולי נפש. רוב הקורבנות היו יהודים. מרביתם נרצחו בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר. לפי דו"ח יגר נורו במרטש 854 יהודים: 223 גברים, 355 נשים, 276 ילדים.
קרוב לוודאי שממשפחת רומנוב נרצחה כאן חיה, אשתו השנייה של סבא רבא שלי, שהיתה אחותה של סבתא רבתא שלי.
מצבת הזיכרון לידה אנחנו עומדים היא גדולה מאוד, אך בוודאי לא מרשימה. בעצם יש כאן שתי מצבות ממש זהות – האחת לזכר הנשים והילדים, והשנייה לזכר הגברים שנורו לתוך בור נפרד. כל אחת מהן מורכבת משלושה מפלסים, מעין שלוש מדרגות, ובסופו של המפלס השלישי יש לוח הנצחה. על מצבה אחת כתוב באידיש ובליטאית: לזכר הקהילות היהודיות של מערעטש ולישקעווע [כפר באזור בו חיו 10 משפחות יהודיות]. הנאצים והרוצחים המקומיים רצחו ב-10 בספטמבר 1941 במקום הזה 854 יהודים ליטאים – גברים נשים וילדים.
הכיתוב הזה נעשה לאחר העידן הסובייטי. על המצבה האחרת, במקור לזכר הגברים, אין שום כיתוב, רק כתם גדול של צבע לבן. בספר היזכור של העיירה מרטש מופיע צילום של הכיתוב המקורי באידיש ובליטאית: פה נקברו אזרחים סובייטים, גברים ממרטש, שנרצחו בידי הפשיסטים. גם במצבה הקודמת הכיתוב המקורי היה זהה, רק שבמקום גברים היה כתוב נשים וילדים. כיתוב סובייטי אופייני בלי שום אזכור שכל הנרצחים היו יהודים.
את המצבות האלה הקימו בני העיר שביקרו בעיירה אחרי המלחמה. רובם ניצלו כי מצאו מקלט ברוסיה הסובייטית, וחלק מהם נלחמו במסגרת הדיוויזיה הליטאית של הצבא האדום. בזיכרונות שהותירו כתוב שהמקום היה זרוע בעצמות וגולגולות שלא היה מי שיקבור אותן. להקמת המצבות נדרש רישיון מיוחד שלא היה קל להשיגו. המימון היה יהודי. יש להניח שהכיתוב נקבע ע"י השלטונות.
המצבות האלה אינן דורשות תחזוקה רבה ומצבן כיום סביר. ישנה טעות כתיב קטנה בשמה של העיירה באידיש (מעריטש במקום מערעטש), אך רק מעטים יבחינו בה. למען האמת גם אני לא הבחנתי בזמן אמת, הייתי נרגשת מדי, ורק כאשר התבוננתי מאוחר יותר בתמונות שצילמתי היא הזדקרה לעיניי. התאריך שכתוב על המצבה (וגם בכמה מקורות בהם עיינתי) הוא 10 בספטמבר 1941. זהו התאריך ע"פ דו"ח יָגֵר. רוב המקורות, כולל "יד ושם", מציינים את 8 בספטמבר כיום בו נטבחו יהודי מרטש. טעות של הדו"ח הגרמני?
הכתם הלבן שנמרח על הכיתוב הסובייטי במצבה השנייה נותר תמוה, הרי אפשר היה בקלות לשנות את הכיתוב גם שם, והוא מוסיף להרגשה הכללית של רישול והזנחה. אם התרשמתי במהלך הביקור (וגם לאחר הביקור) מפעולות ההנצחה במרכז העיירה, הרי ברור שבית הקברות וקבר האחים אינם זוכים לתשומת לב דומה.
מצאתי "בן-עיר"
על המצבות בקבר האחים היו מונחים שני זרי פרחים שנראו טריים למדי, וגם שרידי נרות בצנצנות זכוכית. אילו הייתי פחות נרגשת, ואילו הייתי מורגלת יותר בביקורים בבתי קברות – ממשיים, לא היסטוריים – הייתי בוודאי קולטת מיד שמישהו היה כאן ממש לאחרונה.
כבר ציינתי קודם לכן שלא היו במשפחתנו סבים וסבתות או קרובים מבוגרים אחרים שהיינו עולים על קברם. המנהגים השונים הנהוגים בבתי קברות נותרו זרים לי עד היום. כבר שנים רבות אני מבקרת בקברי הורי בבית הקברות של פתח תקווה, ומעולם לא עלה על דעתי להניח פרחים או להדליק נר. בשנים האחרונות אימצתי את המנהג להניח אבן על המצבה, שיידעו שמישהו היה שם, אך על קבר האחים במרטש לא עשיתי אפילו את זה. פשוט לא חשבתי על זה. וכך גם לא עלה על דעתי לשאול את מינדי מי הניח את הפרחים ואת הנרות על המצבה.
חזרנו אל המוזיאון וכבר עמדנו להיפרד ממינדי ולהודות לו על שהתלווה אלינו לסיור בשרידי האתרים היהודיים שנותרו בעיר. ממש לפני שיצאנו הבחנתי פתאום בספר האורחים. נעצרתי. מישהו רשם שם כמה משפטים באנגלית. מישהו שביקר במוזיאון הזה רק אתמול, יום אחד לפנַי. הוא השאיר את כתובתו והתברר שהוא גר בראשון לציון. שאלתי את מינדי באיזו שפה הם דיברו ביניהם. מינדי משך בכתפיו ואמר כאילו זה היה מובן מאליו: ליטאית.
שלחתי עוד באותו ערב הודעה לאברהם גיבור. התברר שהוא גדל בווילנה ועלה לישראל ב-1971. אני מודה שאפילו אז לא קישרתי עדיין בין זרי הפרחים והנרות למרגלות מצבות הזיכרון לבין הביקור שלו בעיירה יום קודם לכן. רק אחרי הנסיעה, כשהתבוננתי בתמונות שצילמתי שם, הזדקרו לנגד עיני זרי הפרחים ושרידי הנרות. רק אז "נפל האסימון". הוא אישר כמובן שהוא היה זה שהניח את הפרחים והנרות על המצבות.
אברהם גיבור סייע לי רבות במשך הזמן: בתרגום מילים מליטאית, בתצלומים הרבים שצילם במרטש, וגם בדרכים אחרות. השיא היה בארגון מפגש של בני הדור השני, ילדיהם של יוצאי העיירה. פגשתי לראשונה את שני ילדיהם של הפרטיזנית מלכה פוגצקי ולוחם הדיוויזיה הליטאית של הצבא האדום יוסף שמאלי, שהוזכרו בפרק קודם. ההורים נולדו וגדלו במרטש, וכאשר פגשתי אותם בשעתו בקיבוץ כפר מסריק למדתי מהם הרבה על העיירה בכלל, על משפחתם וגם על משפחתי. הם למעשה מסרו את העדות האחרונה על שניים מבני המשפחה. במנוסתו לרוסיה פגש יוסף ליד הגבול את ד"ר לייבה-אריה רומנוב, בנו של סבא רבא מנישואיו השניים. השיחה ביניהם היא העדות האחרונה שנותרה על חייו ומה אירע לו אחר כך איננו יודעים.
מלכה פוגצקי, הפרטיזנית האמיצה, פגשה בגטו קובנה את שלום יצחק, בן נוסף של סבא רבא, וגם זו היתה העדות האחרונה שנותרה על חייו. ילדיהם הדרה ואלישע גדלו בקיבוץ כפר מסריק. אלישע היה אחראי על העיצוב הגראפי של ספר היזכור "מרטש, עיירה יהודית בליטא", שהתפרסם ב-1988.
השתתפה במפגש גם נורית, בתה של דודה יונה, שהיתה אחותו למחצה של סבי, אם כי צעירה ממנו בדור. דודה יונה סיפרה לבתה נורית הרבה סיפורים על המשפחה, הרבה יותר ממה שסיפרה לי אימי, וחלק מן המידע שיש לי היום על בני המשפחה לא הייתי מגלה לעולם בלעדיה.
והיה כמובן אברהם גיבור. "דור שני" עם סיפור חיים שונה. הוריו נמלטו מקובנה מיד עם פרוץ הקרבות. הם הלכו ברגל לאורך הכביש המוליך לגבולות ברית-המועצות, כאשר כדורים שורקים סביבם ופצצות נוחתות מן האוויר. הם הצליחו לעלות על רכבת שנסעה אל מעבר לגבול, הרחק לתוך רוסיה האסיאתית, והגיעו אל העיר פרוּנזֶה בקירגיזיה. אימו כבר היתה בהריון כאשר החלו במנוסתם, ואברהם נולד 5 חודשים לאחר פרוץ המלחמה. בהיותו בן שנתיים חלתה אימו בטיפוס, מחלה שהפילה חללים רבים בקרב הפליטים שמצאו מקלט ברוסיה הסובייטית. היא היתה בת 23 בלבד. נותרה תמונה בה מצולם אברהם בן השנה וחצי עם אימו. האם, אסתר, בת למשפחת צירלשטיין הענפה, נולדה במרטש. רבים מקרובי המשפחה קבורים בקבר האחים שם הניח אברהם את הפרחים והנרות. הוא קשור מאוד למרטש, המקום בו גדלה אימו, וביקר שם פעמים רבות. מאז אותו ביקור הספיק לבקר פעם נוספת – הפעם עם שלוש בנותיו.
נסיה שפרן
המשך יבוא
מֶרֶטש Merkine
בפרק זה אשתמש בשם היהודי ובשם הליטאי של העיירה לפי ההקשר.
ארגון "מצבה"
הכנתי "שיעורי בית" נוספים לפני הביקור בבית הקברות של מרטש. במהלך השיטוטים במרשתת גיליתי ארגון מופלא בשם "מצבה" (Maceva). הארגון הזה, הממוקם בווילנה, החל לפעול ב-2011, ומטרתו לתעד את בתי הקברות היהודיים שעדיין נותרו בליטא. לפני החורבן היו בליטא כ-220 קהילות יהודיות, וברובן היה בית קברות יהודי. כיום נותרו כ-170 בתי קברות – רובם במצב גרוע. הארגון מבוסס במידה רבה על מתנדבים. הם מגיעים אל בית הקברות ומנקים את השטח כמידת האפשר, מצלמים את המצבות, מפענחים את הכיתוב וגם מתרגמים לאנגלית.
התברר שבבית הקברות במרטש יש כ-800 מצבות. "מצבה" היא לא בהכרח מה שעולה בדמיון כאשר אנו חושבים על מצבות יהודיות. מדובר למעשה בכל לוח אבן, גם אם שבור ומנותץ, גם אם הכיתוב מחוק לחלוטין, שניתן לזהותו כמצבה. מתוך 800 המצבות האלה נוקו, צולמו, פוענחו ותורגמו 264 מצבות. פיענוח הכיתוב על מצבות יהודיות איננו קל גם לקוראי עברית ילידיים: יש המון ראשי-תיבות, וצריך גם לחשב מהו התאריך הלועזי. אפילו פענוח האותיות עצמן לא תמיד קל. גם המצבות החדשות ביותר הן בנות כ-80 שנה. שלא כמו בתי הקברות בווילנה ובקובנה, אליהן חזרו יהודים לאחר המלחמה, בעיירות השדה של ליטא שום יהודי לא נקבר מאז 1941. תרגום הכיתוב על המצבות חשוב גם הוא. רוב צאצאי הליטוואקים אינם חיים בישראל. רובם אינם יודעים מספיק עברית, אם בכלל, כדי לזהות את מה שכתוב על המצבות. ויש גם ליטאים שמתעניינים, ובדור הצעיר יותר מאשר בעבר. הם לא היו מעורבים ברצח יהודים ואין להם את רגשי האשמה של הדורות הקודמים.
הארגון הנפלא הזה שלח לי בדואר אלקטרוני את המשלוח הגדול ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי האינטרנטיים: צילומים של 264 מצבות, חלק גדול מהן מצולמות מכמה זוויות. נדרשת יכולת ריכוז עצומה כדי לעבור על כל אחד מן הצילומים האלה, מצבות יהודיות הן הרי די דומות, מה עוד שאי אפשר להשתהות יותר מדי, שכן משלוח הצילומים הזה נמחק מן האינטרנט לאחר ימים ספורים. כאשר הבינו בארגון "מצבה" שאני קוראת עברית הסכימו לשלוח גם את צילומי המצבות שעדיין לא פוענחו. שוב קיבלתי מאגר צילומים ענק, ואחריו עוד אחד. להפתעתי כל המשלוחים האלה הגיעו ללא כל תמורה. שמעתי מאז שהארגון החשוב הזה החל לדרוש תמורה כלשהי עבור שירותיו כדי לכסות את הוצאותיו.
אני מבקרת בבתי קברות יהודיים מן העבר כאשר אני מזדמנת למקומות בעולם בהם מצויה קהילה יהודית – ועוד יותר כאשר הקהילה היהודית כבר איננה קיימת. אך אין לי שום מומחיות בנושא, וזו היתה למעשה הפעם הראשונה בה ניסיתי "ללמוד" בית קברות מראש. השאלה שהטרידה אותי יותר מכל כאשר קיבלתי את אוצר הצילומים הענק הזה היתה: האם שמות המשפחה מצוינים על המצבות? ללא שם משפחה הסיכוי למצוא מישהו מבני משפחת רומנוב היה כמעט אפסי. התרכזתי במצבות בהן הכיתוב כבר פוענח. התרשמתי שעל רוב המצבות משנות ה-30 הופיעו שמות משפחה. על מצבות משנות ה-20 הופיעו פחות שמות משפחה. הרבה מצבות מוקדמות יותר עם כיתוב ברור לא מצאתי. מבין צילומי 800 המצבות שקיבלתי, שאולי בחמישית מתוכן אפשר היה לפענח את הכיתוב בוודאות כלשהי, לא מצאתי שום מצבה שיש לה שייכות למשפחת רומנוב. כשאגיע לבית הקברות אגלה שהחמצתי לפחות מצבה אחת.
בית הקברות של מרטש
חצינו במכונית את הגשר על הנחל הנקרא בליטאית סטַנגֶה. זה היה מקור המים של העיירה. מרטש היתה מן היישובים הראשונים בליטא, אולי אפילו הראשון, בו המים הוזרמו ישירות לבתים – יוזמה של יהודי בשם אברהם זלמן רייזנר. שם היה גם בית המרחץ היהודי, ומשום כך היהודים כינו את מקור המים הזה "בּוֹדטַייכל".
עד מהרה הגענו לבית הקברות. לא ראיתי שער וגם לא גדר. כמה עמודי אבן העידו שהיתה כאן פעם גדר. ע"פ שני מוטות ברזל חלודים שנותרו בין עמודי האבן, ניתן היה להבין שהגדר הורכבה ממוטות ברזל מאונכים, מחוברים כנראה במוטות אופקיים שנקבעו בין עמוד אבן אחד למשנהו. זכרתי גדר דומה מאחד מבתי הקברות שראינו בקובנה.
לא הייתי במספיק בתי קברות בערי השדה כדי לאמוד את מצבו של בית הקברות במרטש. אבל אני מניחה שמצבו אינו גרוע יחסית. ראשית: הוא קיים. זה הרבה מאוד. בתי קברות יהודיים רבים כבר אינם קיימים. ריחוקו של בית הקברות ממרכז העיר סייע בוודאי לשימורו. את המתים היו מסיעים לקבורה בשעתו בעגלה. בית הקברות היה רחוק מדי כדי לשאת את גופת הנפטר/ת לאורך כל הדרך. בית הקברות היה כנראה גם רחוק מדי מכדי לעשות שימוש מישני באבני המצבות: ריצוף רחובות, הקמת גדרות, התקנת מדרגות, ושימושים אחרים שנמצאו למצבות יהודיות ברחבי מזרח אירופה. הריחוק מן העיר אולי מבטיח במידה מסוימת את שימורו בעתיד.
שנתיים קודם לכן ביקרתי בעיירה של אבי בצפון מזרח פולין. היה ברור שאורבת לבית הקברות שם סכנה נדל"נית. משני צדדיו הוקמו בנייני מגורים. כאן אין חשש כזה. אין סיכוי שהעיירה הקטנה מֶרקינֶה תהפוך פתאום לעיר גדולה. מרקינה היא גם שער הכניסה לפארק הלאומי הגדול ביותר בליטא. זהו מקום מוגן יחסית, לא מקום בו איש הישר בעיניו יעשה. כך לפחות יש לקוות. כידוע, ההיסטוריה של ליטא מלמדת שמלחמה יכולה לשנות הכול.
בית הקברות נראה כמו פארק, עצים בכל מקום, אך לא צפופים מאוד. בתצלום ישן שמצאתי בספר היזכור של העיירה העצים נראים רק על קו האופק. לפחות 80 שנה חלפו מאז. צמחייה מכסה את האדמה, אך לא משתלטת בדרך כלל על המצבות, וגם לא צריך לפלס דרך כדי להגיע ממצבה אחת לשנייה. זה איננו בית קברות צפוף כמו שראינו בערים הגדולות. המצבות פזורות על פני שטח גדול, פה ושם מצבות בודדות, אך גם הרבה "גושים" של מצבות.
אין לי הרבה תקוות לגלות את המתים שלי. השקעתי הרבה שעות בעיון ב-800 התצלומים ששלחו לי מארגון "מצבה" בלא שמצאתי אפילו רמז לשמם של בני המשפחה. גם נוכחותו של מינדי מגבילה במידה מסוימת את אורך הזמן בו אפשר להשתהות ליד כל מצבה. הוא סקרן. אין לו שמץ של מושג מה כתוב על המצבות. זו כנראה הפעם הראשונה שהתלווה למישהו שמסוגל לפענח את כתב החרטומים הזה. אני עוצרת רק ליד המצבות אשר הכיתוב עליהן ברור פחות או יותר. אני חשה שהוא מתרשם, ולא זו בלבד, הוא רוצה גם להפיק משהו מן ההזדמנות הנדירה הזאת. הוא מבקש שנקליט בווידיאו את הקריאה שלי בעברית ואת התרגום לאנגלית. הוא יעלה את זה על אתר הפייסבוק של המוזיאון.
הכיתוב הכי ברור הוא על מצבת גרניט שחורה במצב מצוין: "אבינו היקר, איש תם וישר, קובע עתים לתורה, ר' אברהם ישראל ב'ר אליהו רייזנער. ? אדר א תרפ"ז."
רק את היום לא הצלחתי לפענח במצבה הזאת שהוקמה ב-1927. גם על מצבת גרניט שחורה אחרת פענחתי כמעט הכול: "אבינו היקר, עטרת ראשנו, ר' חנוך הנך ב'ר אליהו אריה קוביצקי, נפטר ג מרחשון תרצא, תנצבה." שני המלווים שלי קובעים במומחיות גברית: אבן מעולה, לכן הכיתוב נשמר.
להפתעתי, מבין המצבות שעלה בידי לקרוא, לא כל כך הרבה בסך הכול, מצאתי שני שירים מחורזים. ילדיה של מרת חנה בת שלמה כתבו שיר מחורז המשתרע על פני 10 שורות מתוכו הצלחתי לפענח כמה משפטים: "חכמת נשים בה נאספה / נשמתה הטהרה מרום עפה / האשה הצנועה אשת חיל / בתוך הקבר בחשכת הליל."
מלכה בת ר' יעקב סידערסקי זכתה אף היא לשיר: "מלוא כפיים השביעה רעבים / בתם לבבה ובדברים ערבים / יספרו עלילותיה קדש ברבים / סביבה דרשו כי פעלה טובים."
שני השירים נכתבו בשנות העשרים. האם הם מעידים על ידיעת העברית שהיתה כה שכיחה בליטא היהודית?
המצבה הכי מפתיעה אליה הגעתי נשאה את השם של בני משפחתי: רומנוב. ובאידיש: ראמאנאוו. אישה בשם היענע(?) דבורה בת ר' ישראל, שנפטרה ב-1920. כנראה אישה לא צעירה, שכן בניה הקימו את המצבה. אני לא מתפלאת שהחמצתי את המצבה הזאת בצילומים שנשלחו אלי מארגון "מצבה". שם המשפחה היה קשה מאוד לפענוח. המצבה היתה עשויה כנראה מאבן חול כלשהי, שכבר היתה מפוררת בכמה מקומות, בעיקר בשם המשפחה ובמילת הסיום תנצבה. הפלא הוא שהצלחתי בכלל לפענח את השם ראמאנאוו. בתו הבכורה של סבא רבא נקראה דבורה, אבל היא היגרה בגיל צעיר לאמריקה. בשם ישראל, שם אביה, לא נתקלתי באילן המשפחתי שקיבלתי מן הארכיון בווילנה. אין לי מושג מי היתה דבורה רומנוב שמתה ב-1920 במרטש. אני מניחה שהיתה קירבת משפחה כלשהי בעבר. ככל הידוע לי, אף כי לא מצאתי תיעוד לכך, משפחת רומנוב חיה דורות רבים במרטש. כנראה לעולם לא אדע מהו הקשר המדויק ביני לבין דבורה רומנוב, אך אימצתי אותה מיד לחיק המשפחה.
קבר האחים
מבית הקברות המשכנו לנסוע במעבה היער למקום העצוב ביותר: קבר האחים.
כמו שאר בני דורי, הדור שגדל עם המדינה, ידעתי כמובן על אושוויץ ועל טרבלינקה. אני זוכרת ספר לימוד, מכיתה ב' או ג', בו נראתה תמונה של רכבת מעלה עשן, ומתחת לתמונה היה כתוב: אצה רכבת לטרבלינקה... איני יודעת מדוע דווקא התמונה הזאת וההסבר מתחתיה ננעצו בזיכרוני. אולי בגלל שלוש הנקודות המסתוריות. על מחנות הריכוז ידענו כולנו, ידענו גם על כבשני הגאזים, גם על הגטאות ידענו, והכי הרבה ידענו על גטו וארשה. באותן שנים מרד גטו וארשה היה הדבר הכי חשוב שאירע בשואה: שואה וגבורה.
לא היה לי שמץ של מושג כיצד מצאו את מותם בני המשפחה. לא העליתי על דעתי שהיו אפשרויות אחרות מלבד הגטאות, מחנות הריכוז וכבשני הגאזים. למעשה, רק בשני העשורים האחרונים קלטתי באופן מוחשי כיצד מצאו את מותם היהודים שחיו בעיירות השדה של ליטא, מֶרֶטש בתוכן. בעיירות הקטנות האלה נטבחו היהודים במעבה היער הסמוך. המרחק הממוצע בין נקודות האיסוף של הקורבנות לבין המקומות בהם נרצחו היה 4 עד 5 ק"מ, לפי דו"ח יָגֵר. יערות כידוע לא חסרים בליטא. יהודי מרטש נרצחו ממש באותם יערות עליהם התרפקה אימי בגעגועים כה רבים, היערות עם הפוֹז'ימקֶס, המַלינֶס והיַגדֶס ותותי היער האחרים. הם נורו לתוך בורות שהם עצמם חפרו. ואלה שירו בהם היו ליטאים – לא גרמנים. הגרמנים צילמו ושלחו דיווחים והניחו לליטאים לבצע את העבודה השחורה.
להפתעתי הרבה התברר לי שגם יהודים שגדלו בליטא אחרי המלחמה לא ידעו מה בדיוק אירע שם. בן ציון קליבנסקי, פרופסור להיסטוריה יהודית שגדל בליטא, ועל מחקריו הסתמכתי במידה רבה, כותב: "אף שנולדתי בליטא וחייתי בה כמה וכמה שנים, לא ידעתי עד כמה היו הליטאים מעורבים ברצח היהודים, ובאילו צורות זוועתיות הם עשו את מה שעשו. והם לא רק רצחו גברים, נשים, ילדים וזקנים. בין הנרצחים היו גם תינוקות קטנים רבים... אלה היו האבות והסבים של חברי הליטאים בילדותי."
ב-2016 התפרסם בליטא ספרה של הסופרת הליטאית רוּטָה וָנָגֵייטֶה "אנשים משלנו" (בעברית: מסע עם האוייב). הסופרת, בשיתוף עם צייד הנאצים אפרים זורוף, ליטוואק במוצאו, ערכו מסע ברחבי ליטא כדי לאתר את אתרי הרצח הפזורים במעבה היערות. יש 227 אתרי רצח כאלה בליטא:
"אנשים בלי שמות שתקועים באדמה עם גולגולות שבורות, לסתות מפורקות, שיניים עקורות, מחבקים את הילדים שלהם שנקברו חיים."
המחברת מודה שגם במשפחתה היו משתפי פעולה. אולי לא אלה שרצחו בפועל, אך כדי לבצע טבח בקנה מידה כזה מישהו היה צריך להכין רשימות, לסמן את מקומות המגורים, לתכנן את חפירת הבורות, לאתר יהודים ולרכז אותם במקום אחד. להערכתה כ-20,000 ליטאים נטלו חלק ברצח – החל מעידוד וסיוע וכלה בירי עצמו. רוב היורים היו חסרי השכלה, כמחציתם ממש אנאלפביתים, אך גם העילית השתתפה: פוליטיקאים, אנשי כמורה, האינטליגנציה. ההיקף הגיאוגרפי היה עצום. היהודים, שהיוו כ-10 אחוז מן האוכלוסייה – היו מפוזרים בכל מחוזות ליטא. ובכל זאת, על אף הפיזור הגיאוגרפי העצום, לא היתה שום בעייה לארגן בכל עיירה ועיירה אנשים מקומיים שיחסלו ביריות את היהודים שחיו דורות רבים לצידם. זה לא היה פוגרום ספונטני. זה היה טבח שיטתי. הגרמנים תבעו רישום מדויק של הנרצחים: כמה גברים, כמה נשים, כמה ילדים. הכול היה מתוכנן עד לפרטים הקטנים ביותר.
רוב הליטאים אינם מסוגלים עד היום להתמודד עם האמת הנוראה הזאת. הם לא מכחישים את העובדות. העדויות הרי נותרו בשטח. הם מכחישים את חלקם של הליטאים ברצח השיטתי של יהודי ליטא. הם מוכנים לכל היותר להודות שאלמנטים פליליים שוליים סייעו לגרמנים.
לאחר שהתפרסם הספר הנועז על התפקיד המרכזי שמילאו הליטאים בהשמדת יהודי ליטא, הוא הוחרם ונעלם מן החנויות, והסופרת נאלצה להימלט מליטא.
הגרמנים נכנסו למרטש ב-23 ביוני 1941, יום אחד בלבד לאחר תחילתו של מבצע "ברברוסה". מטוסים גרמניים הפגיזו את מרכז העיירה, הרבה בניינים נהרסו ועלו באש, ומשפחות יהודיות רבות נותרו ללא קורת גג. הגרמנים הקיפו מיד את העיירה וחסמו את כל דרכי היציאה. אף יהודי לא הצליח להימלט.
עם כניסת הגרמנים החלו הבריונים המקומיים להשתולל. מאטולייטיס, מורה בבית הספר העממי וגם מנהיג אגודת הרובאים הלאומנית המקומית, ניצח על מלאכת ההשמדה. כבר למחרת נרצחו עשרות גברים יהודים שהואשמו בשיתוף פעולה עם המשטר הסובייטי. ביום השלישי הובלה קבוצה של גברים אל בית העלמין ואילצו אותם לחפור בור גדול. אחר כך ירו בהם אל תוך הבור. בימים הבאים נשלחו קבוצות של גברים לעיר המחוז אָליטוּס, כביכול למחנה עבודה, אך כולם נרצחו בדרך. מספר הגברים הלך ופחת. עד מהרה הצטוו הנשים והילדים, הזקנים והחולים, ומעט הגברים הצעירים שעוד נותרו בחיים, לעבור אל מתחם בתי הכנסת – השולהויף. בבית המדרש שוכנו הגברים, ואילו הנשים והילדים הצטופפו בבניין ה"קלויז". המתחם כולו הוקף בגדר תיל ושומרים ליטאים חמושים שמרו עליו. על היהודים נגזרה עבודת כפייה: פינוי ההריסות בעיירה, ניקוי הרחובות, גם עבודות ניקיון בבתי ליטאים. בסוף אוגוסט החלו מעבידים יהודים בחפירת בורות עמוקים סמוך לבית הקברות. רבים חשבו שאלה מתקנים צבאיים לצרכי המלחמה.
בליטא הפרובינציאלית, בעיירות כמו מרטש, גדולות יותר וגם קטנות יותר, חיו יותר ממאה אלף יהודים, כמחצית מיהודי ליטא. שאר היהודים היו מרוכזים בשלושה גטאות: וילנה, קובנה, שאוולי. מתי מעט שרדו, לפחות 95 אחוזים מיהודי ליטא הושמדו, האחוז הגבוה ביותר בכל אירופה יחסית לגודל האוכלוסייה.
אבל סיכויי ההישרדות היו מעט גבוהים יותר בגטאות הגדולים. יהודים נפגשו שם עם ליטאים במקומות העבודה מחוץ לגטו: אפשר היה לקנות מזון תמורת חפצי ערך; אפשר היה להבריח ילדים אל משפחות ליטאיות שהסכימו להסתירם תמורת תשלום, בעיקר לאחר תבוסות הצבא הגרמני ברוסיה. לקראת הסוף אפשר היה גם להימלט ליערות ולהצטרף אל הפרטיזנים. כל זה היה אפשרי משום שיהודי הגטאות לא נרצחו מיד. הגרמנים נזקקו לעובדים. בניית שדה התעופה בקובנה, שנועד לשרת את החזית המזרחית, לא היתה מתאפשרת ללא עבודת כפייה של אסירים יהודיים. היו אקציות קטנות והיו אקציות גדולות, יהודים נרצחו כל הזמן, אבל למי שנותר בחיים היו עדיין סיכויים כלשהם להינצל.
בעיירות השדה בליטא כמעט לא היו ניצולים. היהודים חיו בנפרד מן הליטאים, אבל כולם הכירו את כולם במקומות הקטנים האלה. לא היה שום קושי לאתר כל יהודי וכל יהודייה שחיו בעיירה. ולא היה לאן לברוח. לא היה שום מקום בו אפשר היה להסתתר. המעטים שהצליחו לברוח נתפסו תוך זמן קצר. רוב הידע על גורלם של היהודים בעיירות השדה לקוח מדיווחים של הגרמנים, ומעדויות של אנשים שחיו באותן עיירות. מרטש לא היתה רחוקה מן הגבול הפולני, חיו בה גם פולנים. היתה גם קהילה טָטָרית קטנה שאנשיה עסקו בדיג על חוף הנהר. והיו גם ליטאים שסיפקו עדויות. לא כולם שיתפו פעולה. אבל גם לא היתה שום התנגדות. אנשי השלטון הסובייטי, שהגיעו רק שנה קודם לכן, נמלטו אל תוככי רוסיה מיד עם הפלישה הגרמנית. לתוך הוואקום השלטוני הזה נכנסו הלאומנים. הם לא היססו לרצוח גם ליטאים. מי שהיה חשוד בקומוניזם או בשיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי נרצח.
לפי "יד ושם" הוגדרו 904 ליטאים כ"חסידי אומות העולם". מיספר לא קטן יחסית לגודל האוכלוסייה. ליד קברי האחים במעבה היערות אסור לשכוח גם אותם. אך מכל מה שידוע לי לא היה במרטש אפילו ליטאי אחד שהוכתר בתואר "חסיד אומות העולם".
ב-8 בספטמבר 1941 הובלו היהודים אל המקום בו אנו עומדים עכשיו. הם הצטוו קודם לכן להסיר את כל בגדיהם, ובבגדים תחתונים בלבד הם הובלו בדרך בה נסענו בדרכנו לכאן: הם חצו את הגשר על נחל הסטנגה, חלפו על פני בית הקברות, והגיעו לשני הבורות הענקיים אותם חפרו הם עצמם מבלי לדעת שהם חופרים את קברם. קודם נרצחו הגברים, ובבור נפרד נרצחו הנשים והילדים. הטבח בוצע בהנהגתו של מפקד המשטרה המקומי, ובהשתתפותם של כמה עשרות מתושבי העיירה ומהכפרים בסביבה.
ב-1 בדצמבר 1941 שלח מפקד האיינזצקומנדו קארל יֵָגר דו"ח בן 6 עמודים לממונים עליו ובו הוא מונה את פעולות יחידתו בליטא. יש פירוט של כל פעולה: התאריך, המקום ומיספר הקורבנות תוך הבחנה ביניהם: גברים יהודיים, נשים יהודיות, ילדים יהודיים, קומוניסטים רוסים, פולנים וליטאים, צוענים, חולי נפש. רוב הקורבנות היו יהודים. מרביתם נרצחו בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר. לפי דו"ח יגר נורו במרטש 854 יהודים: 223 גברים, 355 נשים, 276 ילדים.
קרוב לוודאי שממשפחת רומנוב נרצחה כאן חיה, אשתו השנייה של סבא רבא שלי, שהיתה אחותה של סבתא רבתא שלי.
מצבת הזיכרון לידה אנחנו עומדים היא גדולה מאוד, אך בוודאי לא מרשימה. בעצם יש כאן שתי מצבות ממש זהות – האחת לזכר הנשים והילדים, והשנייה לזכר הגברים שנורו לתוך בור נפרד. כל אחת מהן מורכבת משלושה מפלסים, מעין שלוש מדרגות, ובסופו של המפלס השלישי יש לוח הנצחה. על מצבה אחת כתוב באידיש ובליטאית: לזכר הקהילות היהודיות של מערעטש ולישקעווע [כפר באזור בו חיו 10 משפחות יהודיות]. הנאצים והרוצחים המקומיים רצחו ב-10 בספטמבר 1941 במקום הזה 854 יהודים ליטאים – גברים נשים וילדים.
הכיתוב הזה נעשה לאחר העידן הסובייטי. על המצבה האחרת, במקור לזכר הגברים, אין שום כיתוב, רק כתם גדול של צבע לבן. בספר היזכור של העיירה מרטש מופיע צילום של הכיתוב המקורי באידיש ובליטאית: פה נקברו אזרחים סובייטים, גברים ממרטש, שנרצחו בידי הפשיסטים. גם במצבה הקודמת הכיתוב המקורי היה זהה, רק שבמקום גברים היה כתוב נשים וילדים. כיתוב סובייטי אופייני בלי שום אזכור שכל הנרצחים היו יהודים.
את המצבות האלה הקימו בני העיר שביקרו בעיירה אחרי המלחמה. רובם ניצלו כי מצאו מקלט ברוסיה הסובייטית, וחלק מהם נלחמו במסגרת הדיוויזיה הליטאית של הצבא האדום. בזיכרונות שהותירו כתוב שהמקום היה זרוע בעצמות וגולגולות שלא היה מי שיקבור אותן. להקמת המצבות נדרש רישיון מיוחד שלא היה קל להשיגו. המימון היה יהודי. יש להניח שהכיתוב נקבע ע"י השלטונות.
המצבות האלה אינן דורשות תחזוקה רבה ומצבן כיום סביר. ישנה טעות כתיב קטנה בשמה של העיירה באידיש (מעריטש במקום מערעטש), אך רק מעטים יבחינו בה. למען האמת גם אני לא הבחנתי בזמן אמת, הייתי נרגשת מדי, ורק כאשר התבוננתי מאוחר יותר בתמונות שצילמתי היא הזדקרה לעיניי. התאריך שכתוב על המצבה (וגם בכמה מקורות בהם עיינתי) הוא 10 בספטמבר 1941. זהו התאריך ע"פ דו"ח יָגֵר. רוב המקורות, כולל "יד ושם", מציינים את 8 בספטמבר כיום בו נטבחו יהודי מרטש. טעות של הדו"ח הגרמני?
הכתם הלבן שנמרח על הכיתוב הסובייטי במצבה השנייה נותר תמוה, הרי אפשר היה בקלות לשנות את הכיתוב גם שם, והוא מוסיף להרגשה הכללית של רישול והזנחה. אם התרשמתי במהלך הביקור (וגם לאחר הביקור) מפעולות ההנצחה במרכז העיירה, הרי ברור שבית הקברות וקבר האחים אינם זוכים לתשומת לב דומה.
מצאתי "בן-עיר"
על המצבות בקבר האחים היו מונחים שני זרי פרחים שנראו טריים למדי, וגם שרידי נרות בצנצנות זכוכית. אילו הייתי פחות נרגשת, ואילו הייתי מורגלת יותר בביקורים בבתי קברות – ממשיים, לא היסטוריים – הייתי בוודאי קולטת מיד שמישהו היה כאן ממש לאחרונה.
כבר ציינתי קודם לכן שלא היו במשפחתנו סבים וסבתות או קרובים מבוגרים אחרים שהיינו עולים על קברם. המנהגים השונים הנהוגים בבתי קברות נותרו זרים לי עד היום. כבר שנים רבות אני מבקרת בקברי הורי בבית הקברות של פתח תקווה, ומעולם לא עלה על דעתי להניח פרחים או להדליק נר. בשנים האחרונות אימצתי את המנהג להניח אבן על המצבה, שיידעו שמישהו היה שם, אך על קבר האחים במרטש לא עשיתי אפילו את זה. פשוט לא חשבתי על זה. וכך גם לא עלה על דעתי לשאול את מינדי מי הניח את הפרחים ואת הנרות על המצבה.
חזרנו אל המוזיאון וכבר עמדנו להיפרד ממינדי ולהודות לו על שהתלווה אלינו לסיור בשרידי האתרים היהודיים שנותרו בעיר. ממש לפני שיצאנו הבחנתי פתאום בספר האורחים. נעצרתי. מישהו רשם שם כמה משפטים באנגלית. מישהו שביקר במוזיאון הזה רק אתמול, יום אחד לפנַי. הוא השאיר את כתובתו והתברר שהוא גר בראשון לציון. שאלתי את מינדי באיזו שפה הם דיברו ביניהם. מינדי משך בכתפיו ואמר כאילו זה היה מובן מאליו: ליטאית.
שלחתי עוד באותו ערב הודעה לאברהם גיבור. התברר שהוא גדל בווילנה ועלה לישראל ב-1971. אני מודה שאפילו אז לא קישרתי עדיין בין זרי הפרחים והנרות למרגלות מצבות הזיכרון לבין הביקור שלו בעיירה יום קודם לכן. רק אחרי הנסיעה, כשהתבוננתי בתמונות שצילמתי שם, הזדקרו לנגד עיני זרי הפרחים ושרידי הנרות. רק אז "נפל האסימון". הוא אישר כמובן שהוא היה זה שהניח את הפרחים והנרות על המצבות.
אברהם גיבור סייע לי רבות במשך הזמן: בתרגום מילים מליטאית, בתצלומים הרבים שצילם במרטש, וגם בדרכים אחרות. השיא היה בארגון מפגש של בני הדור השני, ילדיהם של יוצאי העיירה. פגשתי לראשונה את שני ילדיהם של הפרטיזנית מלכה פוגצקי ולוחם הדיוויזיה הליטאית של הצבא האדום יוסף שמאלי, שהוזכרו בפרק קודם. ההורים נולדו וגדלו במרטש, וכאשר פגשתי אותם בשעתו בקיבוץ כפר מסריק למדתי מהם הרבה על העיירה בכלל, על משפחתם וגם על משפחתי. הם למעשה מסרו את העדות האחרונה על שניים מבני המשפחה. במנוסתו לרוסיה פגש יוסף ליד הגבול את ד"ר לייבה-אריה רומנוב, בנו של סבא רבא מנישואיו השניים. השיחה ביניהם היא העדות האחרונה שנותרה על חייו ומה אירע לו אחר כך איננו יודעים.
מלכה פוגצקי, הפרטיזנית האמיצה, פגשה בגטו קובנה את שלום יצחק, בן נוסף של סבא רבא, וגם זו היתה העדות האחרונה שנותרה על חייו. ילדיהם הדרה ואלישע גדלו בקיבוץ כפר מסריק. אלישע היה אחראי על העיצוב הגראפי של ספר היזכור "מרטש, עיירה יהודית בליטא", שהתפרסם ב-1988.
השתתפה במפגש גם נורית, בתה של דודה יונה, שהיתה אחותו למחצה של סבי, אם כי צעירה ממנו בדור. דודה יונה סיפרה לבתה נורית הרבה סיפורים על המשפחה, הרבה יותר ממה שסיפרה לי אימי, וחלק מן המידע שיש לי היום על בני המשפחה לא הייתי מגלה לעולם בלעדיה.
והיה כמובן אברהם גיבור. "דור שני" עם סיפור חיים שונה. הוריו נמלטו מקובנה מיד עם פרוץ הקרבות. הם הלכו ברגל לאורך הכביש המוליך לגבולות ברית-המועצות, כאשר כדורים שורקים סביבם ופצצות נוחתות מן האוויר. הם הצליחו לעלות על רכבת שנסעה אל מעבר לגבול, הרחק לתוך רוסיה האסיאתית, והגיעו אל העיר פרוּנזֶה בקירגיזיה. אימו כבר היתה בהריון כאשר החלו במנוסתם, ואברהם נולד 5 חודשים לאחר פרוץ המלחמה. בהיותו בן שנתיים חלתה אימו בטיפוס, מחלה שהפילה חללים רבים בקרב הפליטים שמצאו מקלט ברוסיה הסובייטית. היא היתה בת 23 בלבד. נותרה תמונה בה מצולם אברהם בן השנה וחצי עם אימו. האם, אסתר, בת למשפחת צירלשטיין הענפה, נולדה במרטש. רבים מקרובי המשפחה קבורים בקבר האחים שם הניח אברהם את הפרחים והנרות. הוא קשור מאוד למרטש, המקום בו גדלה אימו, וביקר שם פעמים רבות. מאז אותו ביקור הספיק לבקר פעם נוספת – הפעם עם שלוש בנותיו.
נסיה שפרן
המשך יבוא
נעמן כהן
נתניהו הוא ממשיכו של רבין
סוף סוף בעיתון "הארץ" מפרסמים גם אמת: "הדימוי שנוצר לרבין לאחר הרצח רחוק מהמציאות. את דרכו ממשיך דווקא נתניהו." כך, לא יאומן, מתפרסם בכותרת עיתון "הארץ" 30.10.20. והכותב הוא עורך העיתון, אלוף בומשטיין-בן.
"בסתיו 93', כמה שבועות אחרי טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן ולחיצת היד ההיסטורית של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת, שבישרה על "שלום האמיצים", כותב אלוף בומשטיין-בן, רבין כתב על גזיר עיתון: ""אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת..."
"רבין," מוסיף בומשטיין-בן, "נתפס היום כשמאלן, שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים.
"ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי." (אלוף בן, "הארץ" 30.10.20)
https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-MAGAZINE-1.9271596
המערכת הפוליטית הישראלית השתנתה. בעוד שנתניהו ממשיך במדיניותו את מורשת אלון-רבין, מפלגתו של רבין מפלגת העבודה נטשה את מורשת אלון-רבין ואימצה את המורשת המדינית של רק"ח. מכיוון שמפלגת העבודה מייסדת היישוב והמדינה נטשה את "השבועה" של מפלגת האם שלה, מפלגת "פועלי ציון", שבהימנונה "השבועה" נשבעה אמונים ל"היילגער ערד" – "ארץ הקודש", היא נעלמה מהמפה הפוליטית והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
מי עוד לא ממשיך את מורשת רבין?
בראיון ל"ישראל היום" אמרה השרה לקידום קהילתי (מה זה בעצם?) אורלי לוי-אבקסיס כי בזמן קמפיין הבחירות "היה אירוע 'ממשיכים את דרכו של רבין', לא באתי. שאלו איפה אורלי לוי? עניתי: 'רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אליי. אין לי אפילו מושג מה זה אפילו מורשת רבין'." ("אין לי מושג מהי מורשת רבין אבל היא לא המורשת שלי", "הארץ", 25.10.20)
https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.9260159
על האימרה זו חטפה לוי-אבקסיס מהלומות רבות מצד אלו המתנאים כממשיכי מורשת רבין. ספק אם הפיליסטינית הזעיר בורגנית, לוי-אבקסיס, יודעת בכלל על מה מדובר, והאם היא בכלל מבינה שלמעשה נתניהו הוא-הוא ממשיך מורשת רבין, אבל מגוחכות יותר הן שתי הפיליסטיניות הזעיר בורגניות, המחזיקות מעצמן גם אינטלקטואליות, וגם ממשיכות מורשתו של רבין, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון (היא בעצם לא זעיר בורגנית אלא מולטימיליונרית בזכות בעלה) ותמר זנדברג, שבין שתיהן ובין מורשת רבין אין שום דבר, ולמרות זאת הן מתקיפות את לוי-אבקסיס על מה שהן לא ממשיכות. בושה. בושה. בושה.
ברלין האהובה איבר אלס
כתבת "הארץ" נרי לבנה, הצליחה להימלט מהארץ האיומה של נתניהו אל החופש שבברלין בירת הרייך. ומזה היא מתמוגגת: "התמכרתי בברלין לתחושת השחרור, לקלות הנסבלת בהחלט של הקיום במקומות שיש להם ממשלה שמאמינה שתפקידה לדאוג לאזרחיה ולא לשעבד את האזרחים לצרכים הפרטיים של מנהיגם. הרגשתי שקרה לי נס גדול ונחלצתי מצרה איומה. כמו הודיני הצלחתי בדרך לשחרר את השלשלאות שבהן נקשרתי מעצם היותי ישראלית ולהפוך מצל האישה שנהייתי מאחורי המסכה ומתחת לעננת הייאוש הכבד, לאדם אמיתי, עם שמחת חיים, ואפילו עם כבוד עצמי ומעט תקווה לעתיד.
"לא באמת קרה לי נס. יותר מדויק לומר שאת הנס הזה חוללתי בעצמי, בכוחות שכלל לא שיערתי שיש לי. נהוג לומר שחיילים בשדה הקרב זוכים לכוחות כאלה. אומרים שגם אצל אימהות מתגלים כוחות מהסוג הזה במצבי קיצון שמסכנים את ילדיהם. מוכרים הסיפורים על אימהות שהצליחו איכשהו להרים בשתי ידיהן מכונית כדי לחלץ מתחתיה את ילדן שנדרס.
אף אחד מילדיי (בברלין בירת הרייך) לא היה נתון בסכנה, גם לא נכדיי."
(נרי לבנה, "בתושייה רבה הצלחתי להימלט מישראל כמה עצוב שעליי לחזור", "הארץ" 30.10.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-1.9269066
הידד לברלין בירת הרייך ולתחושת החופש. הידד לחופש ל- *Freiheitשל דויטשלאנד איבר אלס.
בעקבות האושר הגדול הזה לא ברור למה צריכה נרי לבנה להתעצב? למה עליה לחזור לארץ? עליה פשוט להישאר בברלין בירת הרייך עם ילדיה הפולקיסטים הגרמנים המאושרים מכך לדבריהם שהשתחררו מישראליות ומיהדות.
אולם כדי שנכדיה הפולקיסטים-גרמנים (פולקסדויטשה) החדשים לא יצטרכו בברלין להתגונן בפני הפולקיסטים הגרמנים הארים התוהים: מה אתם בכלל מחפשים פה? אחרי שרצחנו שישה מיליון יהודים? כפי ששואל הגרמני הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
וכדי שהם לא יתביישו בגן או בבית הספר בשמה היהודי-עברי-ציוני "נרי" של סבתם, נציע לה, להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק. למשל: "קלרה פלצל", ובא לדויטשלנד ולציון גואל.
* קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם.
(הערה: תגובה ברוח זו שכתבתי צונזרה מ"הארץ" הדיגיטלי)
הגרמנים מממנים את הפרוטסטנטים בבלפור ובכל הארץ
״קרן פרידריך אברט״ – הקרן הפוליטית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אחת משתי השותפות לקואליציה בממשלה הפדרלית בברלין בירת הרייך, חוצה גבול ומתערבת באופן פומבי, מוחצן, בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. כאשר היא מממנת את ההפגנות בארץ נגד הממשלה.
https://rotter.net/forum/scoops1/662201.shtml
תארו לכם שמפלגה ישראלית היתה מממנת הפגנה נגד ממשלת גרמניה.
מעניין מה היתה אומרת על כך פראוליין נרי לבנה?
הסכנה המדומה של האוונגליסטים אוהבי ישראל
כידוע לאוונגליסטים בארה"ב יש השפעה גדולה מהלובי היהודי על מדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל. בזכותם הכיר טראמפ בירושלים כבירת ישראל, בסיפוח רמת בגולן, ובחוקיות היישובים היהודיים ביו"ש. (בניגוד לבאראכ חוסיין אובאמה שייזכר לדראון עולם מפני שקבע ש"הר הבית הוא התנחלות יהודית בלתי חוקית").
לכן האוונגליסטים הם לצנינים בעיני המוסלמים, ובעיני האקטיביסטים הפרו-איסלמיים עד כדי כך שהם גורמים ל"לורד האו האו הישראלי", כתב "הארץ", גדעון לואי (לוי) האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – להקיא.
"בישראל," הוא כותב, "התגלה זן חדש של בושה: הבושה מהידיעה מי הם ידידיה. אוהבי ישראל של 2020 הם רודנים או נבערים. זה מה שנותר. (אויביה הם הרי דמוקרטים ואינטלקטואלים. – נ.ב.) אמש שודר ב'כאן 11' סרט על הנבערים. הסרט של הדוקומנטריסטית המצוינת מאיה זינשטיין, זוכת האמי, 'עד סוף העולם' – עוסק בחשוכים ובבורים שבאוהבי ישראל, הנוצרים האוונגליסטים של אמריקה. את שקית הפופקורן היה צריך להחליף אמש בשקית הקאה.
"אם אלה אוהבי ישראל, כי אז אין לה צורך באויבים. אם זו הקואליציה שאמורה לתמוך בה, כי אז עדיף שתיוותר בלא תמיכה. מיליוני מאמינים פונדמנטליסטים, פרימיטיביים וחשוכים, המונהגים כעדר בידי כמרים שרלטנים וחשוכים לא פחות. העובדה שהם מחכים למלחמת גוג ומגוג, שבה היהודים יושמדו או יתנצרו, רק מוסיפה ממד היתולי לסיפור האהבה המעוות הזה, סיפור על אהבה וחושך גדול." (גדעון לוי, "הכינו שקיות הקאה", "הארץ" 29.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9269380
גדעון לואי (לוי), לורד האו האו הישראלי, אינו נגעל אף פעם מהפוליטיקאים המוסלמים הקוראים לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים. הוא מעולם לא נגעל מהפוליטיקאים ומאנשי הדת המוסלמים הקוראים לרצוח לפי דברי מוחמד את היהודים הקופים והחזירים, המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
להיפך, בהם הוא דווקא תומך. הוא נגעל רק מידידי ישראל לא מאויביה. ולגופו של עניין, לאלו המפחדים מתמיכת האוונגליסטים בגלל אמונתם בביאתו השנייה של ישו, הנה התשובה.
מדוע אין באוונגליסטים סכנה אלא רק תועלת?
1. ישו לא יבוא בשנית. למה לא יבוא? כי הוא לא המשיח. המשיח לפי הנבואה חייב להיות מבית דוד. ישו לא היה מבית דוד. יוסף הנגר היה מבית דוד (מתי פרק א) אבל הוא לא היה אביו של ישו. גם אימו מרים לא היתה מבית דוד. מרים היתה ממשפחת כוהנים (לוקס פרק א). הכוהנים הם משבט לוי. דוד היה משבט יהודה. (דע מה להשיב למיסיונר).
2. ונניח שיבוא. גם אז אין מה לחשוש ממנו. ישו היה יהודי לאומני אולי קצת גזעני. הוא טען שהגויים הם כלבים. (מתי 15 פסוק 26). הוא קרא לארצו "ארץ ישראל", ולא פלשת (מתי פרק ב' פסוק 20). ותמיד יהיה נגד כיבוש-ערבי-מוסלמי.
כך שתמיד טוב לקבל תמיכה מהאווגליסטים שרק נותנים ולא לוקחים דבר. בפאראפרזה על דברי גדעון לואי (לוי) – הוא עצמו, ועמיתיו התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – הם הם הגורמים להקיא.
קבלת דרכון ישראלי רק אחרי שלוש שנים ובחינה באזרחות
כבר כתבתי על השערורייה של סעיף הנכד בחוק השבות ולמה יש לשנות את הסעיף. ("חדשות בן עזר" 1572). לאחרונה התחזקה התופעה החדשה המטרידה והמרגיזה. מסתבר שלא רק שרוב העולים מרוסיה אינם יהודים ואין להם כל זיקה ליהדות, חמישים אחוז מהם יורדים חזרה, לאחר שהייה בארץ של יום אחד עד חודש – מפני שרובם מעוניינים בדרכון בלבד ובאפשרויות שהוא נותן להיכנס למדינות בעולם, כן, וגם בכספי מענק הקליטה. כמו כן רבים המקרים בהם משפחות שולחות לארץ חולה סעודי לבדו כדי לקבל טיפול סיעודי במוסד בארץ. בתחקיר שעשה רביב דרוקר הסתבר שהתופעה החלה בגלל תיקון לחוק הדרכונים שיזמה "ישראל ביתנו" שלפיו מוענק לכל עולה דרכון מיידית עם עלייתו בניגוד לעבר בו היה עולה מקבל דרכון רק לאחר שנה של התערות בארץ.
https://rotter.net/forum/scoops1/663251.shtml
בהינתן שאין כבר בימינו יהדות מצוקה של יהודים חסרי אזרחות ודרכון, ובימינו הדרכון הישראלי קורץ לרבים בעולם – יש לשנות לאלתר את הנהוג בארץ ולאמץ את השיטה האמריקאית. (כך מתנהלת ההתאזרחות בארה"ב:)
https://he.wikipedia.org/wiki/חוקי_האזרחות_(ארצות_הברית)
1. כל עולה הזכאי לעלות, אם מכוח חוק השבות או מכוח חוק הכניסה לישראל, ויש לו אזרחות אחרת ודרכון זר, יקבל מיידית עם עלייתו תעודת תושב (בלו קארד) ויקבל את כל הזכויות המגיעות לו, כולל הצבעה בבחירות.
2. רק לאחר שלוש שנים של שהיה בארץ ועמידה בבחינה בעברית, בהיסטוריה, ובמיבנה השלטון של הדמוקרטיה הישראלית, ולאחר שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, יקבל העולה גם דרכון ישראלי.
אנטישמיות או יודופוביה?
פרופ' דינה פורת ביקרה במאמרה ב"הארץ" ב-19.10.20 את ההיסטוריון פרופ' דוד אנגל, שהציע להשתחרר מהמונח "אנטישמיות" כי לטענתו אין אחידות בשנאת היהודים. כל שנאה היא שונה ואין לה מכנה משותף. בתגובה מציע "מכחיש העם היהודי", פרופסור שלמה זנד, להחליף את המילה "אנטישמיות" במילה "יודופוביה". הסיבות לכך לדעתו: 1. יישום ה"אנטישמיות" על הברית החדשה, למשל, על לותר, על וולטר או על קאנט יהיה אנכרוניסטי מכל בחינה שהיא.
2. מאר, ממציא המושג אנטישמיות, התכוון להבליט את העובדה, שהיהודים הם גזע שמי זר, שהגיע לאירופה בתחילת הספירה ומאז לא פסק לנסות להשתלט עליה. לקבל מונח זה אומר, במידה רבה, להיכנע לתפישה מהותנית, מסלפת ומטעה.
ראשית, לא קיים גזע שמי. קיימות רק שפות שמיות, שיהודי אירופה לא דיברו בהן, אלא רק התפללו באחת מהן. אני, לעומת זאת, שמי מפני שאני דובר וכותב בעברית. הוריי, לעומת זאת, לא היו שמיים כי הם דיברו יידיש.
שנית, היהודים לא היו מעולם זרים לאירופה ולא הגיעו אליה מבחוץ. הם היו מאז ומתמיד ילידיה האותנטיים, שקיבלו בשלב זה או אחר את הדת היהודית. אוכלוסיית ממלכת יהודה, רובה המכריע עובדת אדמה קשת יום, מעולם לא הפליגה אל הצד השני של הים התיכון כדי לחיות ב"גולה הדוויה". הגליית או הגירת היהודאים נולדה כמיתוס נוצרי עוין.
"עם זאת," קובע זנד, "צודקת פרופ' פורת שיש קשר בין היטלר ארסמוס ושקספיר בשנאתם ליהודים כי שלושתם משתייכים לציוויליזציה הנוצרית, שהיא הבסיס האידיאולוגי והמנטלי להזרת ולשנאת היהודים באירופה. המוסלמים לא שנאו יהודים בדומה לנוצרים (לפחות לא עד ההתיישבות הציונית בפלשתינה). הכללתם במושג האנטישמיות לא תקרב אותנו להבין את העבר המורכב." בנצרות היתה יודופוביה. תחת האיסלאם נוצרו סימביוזות תרבותיות מרתקות.
(שלמה זנד, "אנטישמיות? עדיף לכנות זאת יודופוביה", "הארץ" 26.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9260569
אז ככה.
הפולני-אוסטרי (האם החליט כבר לאיזה עם הוא שייך?) – שלמה זנד, "מכחיש העם היהודי", מבכר את המונח "יודופוביה" על "אנטישמיות". למעשה שני המושגים סותרים את תורתו. לשיטתו הרי אין עם יהודי, יש רק דת יהודית, אז איך תיתכן יודופוביה לאלו שאינם דתיים כמוהו? לגופו של עניין, אצל זנד (המאמץ את הכחשת העם היהודי של סטלין היטלר וערפאת) הכול פוליטיקה. בניגוד לדבריו יהודים אכן הוגלו מא"י לרומא (עשרת אלפים עבדים יהודים מירושלים בנו את הקולוסיאום) והאנטישמיות או הידופוביה באיסלם אינה תלויה ב"כיבוש היהודי". מוחמד קבע שהיהודים קופים וחזירים שיש להורגם:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
וחיסל את היישוב היהודי בחצי האי ערב, והמוסלמים חיסלו את ארבעת אלפים היהודים בגרנדה הרבה לפני ה"הכיבוש היהודי". כדאי גם לזכור שמטעמים פוליטיים ("הכשרת הערבים מהגזע השמי") היטלר לא דיבר על "ארים" מול "שמים", אלא על "ארים" מול "יהודים". הוא אישית העניק לידידו מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי מוחמד אל חוסייני דרגת גנרל ב-ס.ס.
מוחמד אל חוסייני אגב לא הגדיר עצמו פלסטיני (הוא התנגד לעצם השם), אלא ערבי אנטישמי והיה שותף להיטלר לא רק בשנאת יהודים, אלא גם פיזית בהשמדתם.
מתופעה אחת מתעלם זנד, מגזענות אוטו-אנטישמית (או אוטו-יודופובית בשפתו). גזענות של יהודים האוחזים בדעה גזענית אנטישמית לפיה רק העם היהודי אינו זכאי לריבונות לאומית. הוא עצמו כמובן אינו לוקה בה כי לשיטתו הוא הרי לא יהודי, כי אין עם יהודי, אלא הוא פולני-אוסטרי...
(הערה: את התגובה הזו צינזרו לי מ"הארץ" דיגיטלי)
אשליות (1)
במצעד הפזמונים של 1974 הופיע שיר פופולארי מאת הזמר ניסים סרוסי. השיר שנקרא "אשליות" הביע את נטיית האדם להשלות את עצמו. הנה תיהנו:
https://www.youtube.com/watch?v=pftMWb3Ah4M
הזמר ניסים סרוסי ירד לאחר מכן לצרפת, אבל מסתבר שהשיר אשליות מתאים עדיין לאנשים רבים.
החברים קולט אברמוביץ-אביטל, חיים אורון (ג'מוס), אברהם בורג, נעמי הרמן-חזן, גבריאלה לסקי-שוץ, שלמה נגוסה-מולה, עמרם מצנר-מצנע, קסניה סבטלובה, דני פילק, אופיר פז־פינס, דדי צוקר, ומשה מזרחי-רז – פרסמו קריאה להקמת מפלגה חדשה יהודית-ערבית. "ברית של שווים ומשפיעים". וכך הם כותבים:
"היד היהודית והיד הערבית בישראל מעולם לא נלחצו ברצינות לשלום. למרות שפע המרחבים המשותפים – באקדמיה ובספורט, ברפואה ובאמנות, במסחר ובשעות הפנאי – הפוליטיקה לא שם. הציבוריות שלנו מפלגת ומשסה, ולא משקפת את רצונם של רבים בשילוב ובשיתוף. במשך שנים היה לנו, היהודים שוחרי האחווה, נעים באזורי הנוחות שלנו. רצינו שלום מסוג מסוים מאוד, נאבקנו למען זכויות וחירויות, אבל לא הלכנו את כל הדרך עד שוויון אזרחי מלא לכל הישראלים. עשינו למען תיקונם של הרבה קלקולים, אבל מעולם לא התייצבנו באותה נחישות מול האש הבוערת: היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בתוך ישראל.
"גם למנהיגות הערבית יש אחריות מסוימת למצב, אבל אנחנו לא מוכנים להישאר לכודים בחשבונאות ההיסטורית. כי אנחנו מתייצבים במרכז הזירה ומתחייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע בכינונה של ברית אזרחית חדשה והקמה של כוח פוליטי יהודי-ערבי המחויבת לשלום בין העמים ומדינותיהם, שכנות טובה בין הבית הלאומי הפלסטיני לבית הלאומי היהודי. סוף לכיבוש, לאיבה ולאדנות. בעד חלוקה הוגנת של המשאבים, שוויון זכויות מלא של האזרחים והקהילות ומאבק נחרץ באלימות ובאפליה.
"אנו נבטל את חוק הלאום המפלה ונעגן את חוק יסוד הזכויות החברתיות בליבת החקיקה הישראלית. זאת תהיה דמוקרטיה של כל הישראלים, שתאתגר את החצי-דמוקרטיה האתנית והנכה שלנו היום. אנו מציעים ברית אזרחית של פוליטיקה המאורגנת סביב רעיון האזרחות. לכל מי שמאמין בצדק, שלום ושוויון. כשיבואו הבחירות נהיה מוכנים, נוותר על האגו כדי להציג לציבור רשימה משולבת, שווה ומייצגת, של ישראלים, פלסטינים ויהודים. (מה, אין בה ערבים? – נ.כ.). הסכסוך האייקוני שלנו לדגם של פיוס והשלמה יהיה ראוי לחיקוי בכל העולם.
"המילים האלה נראות רחוקות מהמציאות. זה טיבו של חזון. אך לנו אין ספק: מרגע שנצא יחדיו לדרך דבר לא יעצור אותנו, המציאות תשתנה ואנשים יגידו לעצמם, כן, זה ברור! איך לא עשינו את זה קודם. זה טיבה של מהפכה. זאת קריאה להצטרף למסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שולחן עגול שלא היה לנו עוד כדוגמתו. סביבו נלבן את הסוגיות המשותפות והמפרידות לקראת שיתוף פעולה בין שווים ומשפיעים."
("ברית של שווים ומשפיעים", באינטרנט: "זאת קריאה להצטרף למסגרת פוליטית יהודית ערבית"), "הארץ", 25.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9255173
ואו, ממש מהפכה מרשימה. זיקוקי דינור. היסטוריה חדשה. מניה וביה ענה להם אחמד טיבי: "אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר שנקרא השמאל הישראלי":
https://rotter.net/forum/scoops1/663111.shtml
איזה אשליות. איפה רשימת הערבים-המוסלמים-סונים-המתקראים פלישתים החתומים יחד עם היהודים על המניפסט המרשים הזה? אין כאלו, וגם לא יהיו.
הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) משקפת במדויק את חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הגזעניים אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מורכבת מחד"ש הדוגלת בקומוניזם ובשלטון "הקצב מדמשק" – אסד, בל"ד מייצגת את הפשיזם הערבי הלאומני, רע"ם תע"ל מייצגת את "האחים המוסלמים", "החמאס", פוליגמיה, הדרת נשים ולהטב"ים, וכולם תומכי טרור נגד היהודים.
מכאן הצטרפותם של יהודים אליהם מעידה לא רק שהם אוטו-אנטישמיים אנטי-ציונים, אלא שהם בעיקר אויבי הדמוקרטיה. התנאותם בהומניזם לא יכולה שלא להזכיר את התנאותו של היטלר בהומניותו כשהצהיר: "אני הומניסט גדול- ( Ich bin so colossal human"")
כמובן שעם נציגים ערבים אחרים כן ניתן וצריך לפעול. הבעייה שאין ולא יהיו ערבים שיזדהו עם הרשימה היהודית המהפכנית החדשה.
(הערה: את התגובה הזו צינזרו לי ב"הארץ" במהדורה הדיגיטלית)
אשליות (2)
לא נבלה ולא טריפה
הביביפובים-חולי הנפש המוכנים לכל דבר ובלבד שנתניהו יעוף – מציעים שתי תוכניות מדיניות. הצעה אחת היא להכתיר את נפתלי בנט לראש ממשלה בקואליציה של כחול-לבן-תל"ם-יש עתיד-ימינה-ישראל ביתנו, והצעה נגדית היא להכתיר את משה סמולינסקי-יעלון כראש ממשלה בקואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).
נפתלי בנט מצידו הכריז על התמודדות – וסירב לאפשרות של מינוי משה סמולינסקי-יעלון לראש ממשלה: "לא מחליפים נבלה בטריפה," הוא אמר. (נתניהו נבלה וסמולנסקי-יעלון טריפה). בנט הבהיר: "לא נהיה שותפים לפוטש בתמיכת היבה יזבק או לתרגילים פוליטיים אפלים. יש להחליף את ממשלת נתניהו-גנץ הכושלת בממשלה בראשות נפתלי בנט."
משה סמולינסקי-יעלון אמר בתגובה: "אם נזיז את נתניהו גם בנט יבוא."
https://www.mako.co.il/news-politics/2020_q4/Article-b210949991b5571026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
לשני הצדדים יש אשליות. אף אחת מהן אינה ריאלית ולכן גם לא תתגשם.
אין גבול לחוצפה
שטח מדינת צרפת עד פואטייה מוגדר אדמת ווקף קדושה מכיוון שהיה נתון לכיבוש ערבי-מוסלמי. הצרפתים בחוצפתם כי רבה מעיזים לחסל בדם קר וללא משפט טרוריסטים-מוסלמים, ולכן הרופא, ד"ר מהטיר בן מוחמד, ראש ממשלת מלזיה לשעבר, קבע שיש למוסלמים הזכות להרוג מיליוני צרפתים (בדיוק כפי שקבע קודם לכן את זכותם להרוג יהודים).
לפי הצרפתים זכות המוסלמים להרוג מוגבלת להרג יהודים בלבד. בניגוד לצרפתים – ליהודים אין זכות להרוג טרוריסטים מוסלמים שבהם הם תומכים.
השולטן ארדואן טען שמקרון הוא איסלמופוב וצריך טיפול נפשי:
https://www.mako.co.il/news-world/2020_q4/Article-a4803ee5e8a5571026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
לאמיתו של דבר שניהם צריכים טיפול נפשי בקשר ליחסם לישראל.
נעמן כהן
"בסתיו 93', כמה שבועות אחרי טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן ולחיצת היד ההיסטורית של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת, שבישרה על "שלום האמיצים", כותב אלוף בומשטיין-בן, רבין כתב על גזיר עיתון: ""אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת..."
"רבין," מוסיף בומשטיין-בן, "נתפס היום כשמאלן, שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים.
"ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי." (אלוף בן, "הארץ" 30.10.20)
https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-MAGAZINE-1.9271596
המערכת הפוליטית הישראלית השתנתה. בעוד שנתניהו ממשיך במדיניותו את מורשת אלון-רבין, מפלגתו של רבין מפלגת העבודה נטשה את מורשת אלון-רבין ואימצה את המורשת המדינית של רק"ח. מכיוון שמפלגת העבודה מייסדת היישוב והמדינה נטשה את "השבועה" של מפלגת האם שלה, מפלגת "פועלי ציון", שבהימנונה "השבועה" נשבעה אמונים ל"היילגער ערד" – "ארץ הקודש", היא נעלמה מהמפה הפוליטית והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
מי עוד לא ממשיך את מורשת רבין?
בראיון ל"ישראל היום" אמרה השרה לקידום קהילתי (מה זה בעצם?) אורלי לוי-אבקסיס כי בזמן קמפיין הבחירות "היה אירוע 'ממשיכים את דרכו של רבין', לא באתי. שאלו איפה אורלי לוי? עניתי: 'רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אליי. אין לי אפילו מושג מה זה אפילו מורשת רבין'." ("אין לי מושג מהי מורשת רבין אבל היא לא המורשת שלי", "הארץ", 25.10.20)
https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.9260159
על האימרה זו חטפה לוי-אבקסיס מהלומות רבות מצד אלו המתנאים כממשיכי מורשת רבין. ספק אם הפיליסטינית הזעיר בורגנית, לוי-אבקסיס, יודעת בכלל על מה מדובר, והאם היא בכלל מבינה שלמעשה נתניהו הוא-הוא ממשיך מורשת רבין, אבל מגוחכות יותר הן שתי הפיליסטיניות הזעיר בורגניות, המחזיקות מעצמן גם אינטלקטואליות, וגם ממשיכות מורשתו של רבין, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון (היא בעצם לא זעיר בורגנית אלא מולטימיליונרית בזכות בעלה) ותמר זנדברג, שבין שתיהן ובין מורשת רבין אין שום דבר, ולמרות זאת הן מתקיפות את לוי-אבקסיס על מה שהן לא ממשיכות. בושה. בושה. בושה.
ברלין האהובה איבר אלס
כתבת "הארץ" נרי לבנה, הצליחה להימלט מהארץ האיומה של נתניהו אל החופש שבברלין בירת הרייך. ומזה היא מתמוגגת: "התמכרתי בברלין לתחושת השחרור, לקלות הנסבלת בהחלט של הקיום במקומות שיש להם ממשלה שמאמינה שתפקידה לדאוג לאזרחיה ולא לשעבד את האזרחים לצרכים הפרטיים של מנהיגם. הרגשתי שקרה לי נס גדול ונחלצתי מצרה איומה. כמו הודיני הצלחתי בדרך לשחרר את השלשלאות שבהן נקשרתי מעצם היותי ישראלית ולהפוך מצל האישה שנהייתי מאחורי המסכה ומתחת לעננת הייאוש הכבד, לאדם אמיתי, עם שמחת חיים, ואפילו עם כבוד עצמי ומעט תקווה לעתיד.
"לא באמת קרה לי נס. יותר מדויק לומר שאת הנס הזה חוללתי בעצמי, בכוחות שכלל לא שיערתי שיש לי. נהוג לומר שחיילים בשדה הקרב זוכים לכוחות כאלה. אומרים שגם אצל אימהות מתגלים כוחות מהסוג הזה במצבי קיצון שמסכנים את ילדיהם. מוכרים הסיפורים על אימהות שהצליחו איכשהו להרים בשתי ידיהן מכונית כדי לחלץ מתחתיה את ילדן שנדרס.
אף אחד מילדיי (בברלין בירת הרייך) לא היה נתון בסכנה, גם לא נכדיי."
(נרי לבנה, "בתושייה רבה הצלחתי להימלט מישראל כמה עצוב שעליי לחזור", "הארץ" 30.10.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-1.9269066
הידד לברלין בירת הרייך ולתחושת החופש. הידד לחופש ל- *Freiheitשל דויטשלאנד איבר אלס.
בעקבות האושר הגדול הזה לא ברור למה צריכה נרי לבנה להתעצב? למה עליה לחזור לארץ? עליה פשוט להישאר בברלין בירת הרייך עם ילדיה הפולקיסטים הגרמנים המאושרים מכך לדבריהם שהשתחררו מישראליות ומיהדות.
אולם כדי שנכדיה הפולקיסטים-גרמנים (פולקסדויטשה) החדשים לא יצטרכו בברלין להתגונן בפני הפולקיסטים הגרמנים הארים התוהים: מה אתם בכלל מחפשים פה? אחרי שרצחנו שישה מיליון יהודים? כפי ששואל הגרמני הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
וכדי שהם לא יתביישו בגן או בבית הספר בשמה היהודי-עברי-ציוני "נרי" של סבתם, נציע לה, להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק. למשל: "קלרה פלצל", ובא לדויטשלנד ולציון גואל.
* קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם.
(הערה: תגובה ברוח זו שכתבתי צונזרה מ"הארץ" הדיגיטלי)
הגרמנים מממנים את הפרוטסטנטים בבלפור ובכל הארץ
״קרן פרידריך אברט״ – הקרן הפוליטית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אחת משתי השותפות לקואליציה בממשלה הפדרלית בברלין בירת הרייך, חוצה גבול ומתערבת באופן פומבי, מוחצן, בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. כאשר היא מממנת את ההפגנות בארץ נגד הממשלה.
https://rotter.net/forum/scoops1/662201.shtml
תארו לכם שמפלגה ישראלית היתה מממנת הפגנה נגד ממשלת גרמניה.
מעניין מה היתה אומרת על כך פראוליין נרי לבנה?
הסכנה המדומה של האוונגליסטים אוהבי ישראל
כידוע לאוונגליסטים בארה"ב יש השפעה גדולה מהלובי היהודי על מדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל. בזכותם הכיר טראמפ בירושלים כבירת ישראל, בסיפוח רמת בגולן, ובחוקיות היישובים היהודיים ביו"ש. (בניגוד לבאראכ חוסיין אובאמה שייזכר לדראון עולם מפני שקבע ש"הר הבית הוא התנחלות יהודית בלתי חוקית").
לכן האוונגליסטים הם לצנינים בעיני המוסלמים, ובעיני האקטיביסטים הפרו-איסלמיים עד כדי כך שהם גורמים ל"לורד האו האו הישראלי", כתב "הארץ", גדעון לואי (לוי) האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – להקיא.
"בישראל," הוא כותב, "התגלה זן חדש של בושה: הבושה מהידיעה מי הם ידידיה. אוהבי ישראל של 2020 הם רודנים או נבערים. זה מה שנותר. (אויביה הם הרי דמוקרטים ואינטלקטואלים. – נ.ב.) אמש שודר ב'כאן 11' סרט על הנבערים. הסרט של הדוקומנטריסטית המצוינת מאיה זינשטיין, זוכת האמי, 'עד סוף העולם' – עוסק בחשוכים ובבורים שבאוהבי ישראל, הנוצרים האוונגליסטים של אמריקה. את שקית הפופקורן היה צריך להחליף אמש בשקית הקאה.
"אם אלה אוהבי ישראל, כי אז אין לה צורך באויבים. אם זו הקואליציה שאמורה לתמוך בה, כי אז עדיף שתיוותר בלא תמיכה. מיליוני מאמינים פונדמנטליסטים, פרימיטיביים וחשוכים, המונהגים כעדר בידי כמרים שרלטנים וחשוכים לא פחות. העובדה שהם מחכים למלחמת גוג ומגוג, שבה היהודים יושמדו או יתנצרו, רק מוסיפה ממד היתולי לסיפור האהבה המעוות הזה, סיפור על אהבה וחושך גדול." (גדעון לוי, "הכינו שקיות הקאה", "הארץ" 29.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9269380
גדעון לואי (לוי), לורד האו האו הישראלי, אינו נגעל אף פעם מהפוליטיקאים המוסלמים הקוראים לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים. הוא מעולם לא נגעל מהפוליטיקאים ומאנשי הדת המוסלמים הקוראים לרצוח לפי דברי מוחמד את היהודים הקופים והחזירים, המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
להיפך, בהם הוא דווקא תומך. הוא נגעל רק מידידי ישראל לא מאויביה. ולגופו של עניין, לאלו המפחדים מתמיכת האוונגליסטים בגלל אמונתם בביאתו השנייה של ישו, הנה התשובה.
מדוע אין באוונגליסטים סכנה אלא רק תועלת?
1. ישו לא יבוא בשנית. למה לא יבוא? כי הוא לא המשיח. המשיח לפי הנבואה חייב להיות מבית דוד. ישו לא היה מבית דוד. יוסף הנגר היה מבית דוד (מתי פרק א) אבל הוא לא היה אביו של ישו. גם אימו מרים לא היתה מבית דוד. מרים היתה ממשפחת כוהנים (לוקס פרק א). הכוהנים הם משבט לוי. דוד היה משבט יהודה. (דע מה להשיב למיסיונר).
2. ונניח שיבוא. גם אז אין מה לחשוש ממנו. ישו היה יהודי לאומני אולי קצת גזעני. הוא טען שהגויים הם כלבים. (מתי 15 פסוק 26). הוא קרא לארצו "ארץ ישראל", ולא פלשת (מתי פרק ב' פסוק 20). ותמיד יהיה נגד כיבוש-ערבי-מוסלמי.
כך שתמיד טוב לקבל תמיכה מהאווגליסטים שרק נותנים ולא לוקחים דבר. בפאראפרזה על דברי גדעון לואי (לוי) – הוא עצמו, ועמיתיו התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – הם הם הגורמים להקיא.
קבלת דרכון ישראלי רק אחרי שלוש שנים ובחינה באזרחות
כבר כתבתי על השערורייה של סעיף הנכד בחוק השבות ולמה יש לשנות את הסעיף. ("חדשות בן עזר" 1572). לאחרונה התחזקה התופעה החדשה המטרידה והמרגיזה. מסתבר שלא רק שרוב העולים מרוסיה אינם יהודים ואין להם כל זיקה ליהדות, חמישים אחוז מהם יורדים חזרה, לאחר שהייה בארץ של יום אחד עד חודש – מפני שרובם מעוניינים בדרכון בלבד ובאפשרויות שהוא נותן להיכנס למדינות בעולם, כן, וגם בכספי מענק הקליטה. כמו כן רבים המקרים בהם משפחות שולחות לארץ חולה סעודי לבדו כדי לקבל טיפול סיעודי במוסד בארץ. בתחקיר שעשה רביב דרוקר הסתבר שהתופעה החלה בגלל תיקון לחוק הדרכונים שיזמה "ישראל ביתנו" שלפיו מוענק לכל עולה דרכון מיידית עם עלייתו בניגוד לעבר בו היה עולה מקבל דרכון רק לאחר שנה של התערות בארץ.
https://rotter.net/forum/scoops1/663251.shtml
בהינתן שאין כבר בימינו יהדות מצוקה של יהודים חסרי אזרחות ודרכון, ובימינו הדרכון הישראלי קורץ לרבים בעולם – יש לשנות לאלתר את הנהוג בארץ ולאמץ את השיטה האמריקאית. (כך מתנהלת ההתאזרחות בארה"ב:)
https://he.wikipedia.org/wiki/חוקי_האזרחות_(ארצות_הברית)
1. כל עולה הזכאי לעלות, אם מכוח חוק השבות או מכוח חוק הכניסה לישראל, ויש לו אזרחות אחרת ודרכון זר, יקבל מיידית עם עלייתו תעודת תושב (בלו קארד) ויקבל את כל הזכויות המגיעות לו, כולל הצבעה בבחירות.
2. רק לאחר שלוש שנים של שהיה בארץ ועמידה בבחינה בעברית, בהיסטוריה, ובמיבנה השלטון של הדמוקרטיה הישראלית, ולאחר שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, יקבל העולה גם דרכון ישראלי.
אנטישמיות או יודופוביה?
פרופ' דינה פורת ביקרה במאמרה ב"הארץ" ב-19.10.20 את ההיסטוריון פרופ' דוד אנגל, שהציע להשתחרר מהמונח "אנטישמיות" כי לטענתו אין אחידות בשנאת היהודים. כל שנאה היא שונה ואין לה מכנה משותף. בתגובה מציע "מכחיש העם היהודי", פרופסור שלמה זנד, להחליף את המילה "אנטישמיות" במילה "יודופוביה". הסיבות לכך לדעתו: 1. יישום ה"אנטישמיות" על הברית החדשה, למשל, על לותר, על וולטר או על קאנט יהיה אנכרוניסטי מכל בחינה שהיא.
2. מאר, ממציא המושג אנטישמיות, התכוון להבליט את העובדה, שהיהודים הם גזע שמי זר, שהגיע לאירופה בתחילת הספירה ומאז לא פסק לנסות להשתלט עליה. לקבל מונח זה אומר, במידה רבה, להיכנע לתפישה מהותנית, מסלפת ומטעה.
ראשית, לא קיים גזע שמי. קיימות רק שפות שמיות, שיהודי אירופה לא דיברו בהן, אלא רק התפללו באחת מהן. אני, לעומת זאת, שמי מפני שאני דובר וכותב בעברית. הוריי, לעומת זאת, לא היו שמיים כי הם דיברו יידיש.
שנית, היהודים לא היו מעולם זרים לאירופה ולא הגיעו אליה מבחוץ. הם היו מאז ומתמיד ילידיה האותנטיים, שקיבלו בשלב זה או אחר את הדת היהודית. אוכלוסיית ממלכת יהודה, רובה המכריע עובדת אדמה קשת יום, מעולם לא הפליגה אל הצד השני של הים התיכון כדי לחיות ב"גולה הדוויה". הגליית או הגירת היהודאים נולדה כמיתוס נוצרי עוין.
"עם זאת," קובע זנד, "צודקת פרופ' פורת שיש קשר בין היטלר ארסמוס ושקספיר בשנאתם ליהודים כי שלושתם משתייכים לציוויליזציה הנוצרית, שהיא הבסיס האידיאולוגי והמנטלי להזרת ולשנאת היהודים באירופה. המוסלמים לא שנאו יהודים בדומה לנוצרים (לפחות לא עד ההתיישבות הציונית בפלשתינה). הכללתם במושג האנטישמיות לא תקרב אותנו להבין את העבר המורכב." בנצרות היתה יודופוביה. תחת האיסלאם נוצרו סימביוזות תרבותיות מרתקות.
(שלמה זנד, "אנטישמיות? עדיף לכנות זאת יודופוביה", "הארץ" 26.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9260569
אז ככה.
הפולני-אוסטרי (האם החליט כבר לאיזה עם הוא שייך?) – שלמה זנד, "מכחיש העם היהודי", מבכר את המונח "יודופוביה" על "אנטישמיות". למעשה שני המושגים סותרים את תורתו. לשיטתו הרי אין עם יהודי, יש רק דת יהודית, אז איך תיתכן יודופוביה לאלו שאינם דתיים כמוהו? לגופו של עניין, אצל זנד (המאמץ את הכחשת העם היהודי של סטלין היטלר וערפאת) הכול פוליטיקה. בניגוד לדבריו יהודים אכן הוגלו מא"י לרומא (עשרת אלפים עבדים יהודים מירושלים בנו את הקולוסיאום) והאנטישמיות או הידופוביה באיסלם אינה תלויה ב"כיבוש היהודי". מוחמד קבע שהיהודים קופים וחזירים שיש להורגם:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
וחיסל את היישוב היהודי בחצי האי ערב, והמוסלמים חיסלו את ארבעת אלפים היהודים בגרנדה הרבה לפני ה"הכיבוש היהודי". כדאי גם לזכור שמטעמים פוליטיים ("הכשרת הערבים מהגזע השמי") היטלר לא דיבר על "ארים" מול "שמים", אלא על "ארים" מול "יהודים". הוא אישית העניק לידידו מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי מוחמד אל חוסייני דרגת גנרל ב-ס.ס.
מוחמד אל חוסייני אגב לא הגדיר עצמו פלסטיני (הוא התנגד לעצם השם), אלא ערבי אנטישמי והיה שותף להיטלר לא רק בשנאת יהודים, אלא גם פיזית בהשמדתם.
מתופעה אחת מתעלם זנד, מגזענות אוטו-אנטישמית (או אוטו-יודופובית בשפתו). גזענות של יהודים האוחזים בדעה גזענית אנטישמית לפיה רק העם היהודי אינו זכאי לריבונות לאומית. הוא עצמו כמובן אינו לוקה בה כי לשיטתו הוא הרי לא יהודי, כי אין עם יהודי, אלא הוא פולני-אוסטרי...
(הערה: את התגובה הזו צינזרו לי מ"הארץ" דיגיטלי)
אשליות (1)
במצעד הפזמונים של 1974 הופיע שיר פופולארי מאת הזמר ניסים סרוסי. השיר שנקרא "אשליות" הביע את נטיית האדם להשלות את עצמו. הנה תיהנו:
https://www.youtube.com/watch?v=pftMWb3Ah4M
הזמר ניסים סרוסי ירד לאחר מכן לצרפת, אבל מסתבר שהשיר אשליות מתאים עדיין לאנשים רבים.
החברים קולט אברמוביץ-אביטל, חיים אורון (ג'מוס), אברהם בורג, נעמי הרמן-חזן, גבריאלה לסקי-שוץ, שלמה נגוסה-מולה, עמרם מצנר-מצנע, קסניה סבטלובה, דני פילק, אופיר פז־פינס, דדי צוקר, ומשה מזרחי-רז – פרסמו קריאה להקמת מפלגה חדשה יהודית-ערבית. "ברית של שווים ומשפיעים". וכך הם כותבים:
"היד היהודית והיד הערבית בישראל מעולם לא נלחצו ברצינות לשלום. למרות שפע המרחבים המשותפים – באקדמיה ובספורט, ברפואה ובאמנות, במסחר ובשעות הפנאי – הפוליטיקה לא שם. הציבוריות שלנו מפלגת ומשסה, ולא משקפת את רצונם של רבים בשילוב ובשיתוף. במשך שנים היה לנו, היהודים שוחרי האחווה, נעים באזורי הנוחות שלנו. רצינו שלום מסוג מסוים מאוד, נאבקנו למען זכויות וחירויות, אבל לא הלכנו את כל הדרך עד שוויון אזרחי מלא לכל הישראלים. עשינו למען תיקונם של הרבה קלקולים, אבל מעולם לא התייצבנו באותה נחישות מול האש הבוערת: היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בתוך ישראל.
"גם למנהיגות הערבית יש אחריות מסוימת למצב, אבל אנחנו לא מוכנים להישאר לכודים בחשבונאות ההיסטורית. כי אנחנו מתייצבים במרכז הזירה ומתחייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע בכינונה של ברית אזרחית חדשה והקמה של כוח פוליטי יהודי-ערבי המחויבת לשלום בין העמים ומדינותיהם, שכנות טובה בין הבית הלאומי הפלסטיני לבית הלאומי היהודי. סוף לכיבוש, לאיבה ולאדנות. בעד חלוקה הוגנת של המשאבים, שוויון זכויות מלא של האזרחים והקהילות ומאבק נחרץ באלימות ובאפליה.
"אנו נבטל את חוק הלאום המפלה ונעגן את חוק יסוד הזכויות החברתיות בליבת החקיקה הישראלית. זאת תהיה דמוקרטיה של כל הישראלים, שתאתגר את החצי-דמוקרטיה האתנית והנכה שלנו היום. אנו מציעים ברית אזרחית של פוליטיקה המאורגנת סביב רעיון האזרחות. לכל מי שמאמין בצדק, שלום ושוויון. כשיבואו הבחירות נהיה מוכנים, נוותר על האגו כדי להציג לציבור רשימה משולבת, שווה ומייצגת, של ישראלים, פלסטינים ויהודים. (מה, אין בה ערבים? – נ.כ.). הסכסוך האייקוני שלנו לדגם של פיוס והשלמה יהיה ראוי לחיקוי בכל העולם.
"המילים האלה נראות רחוקות מהמציאות. זה טיבו של חזון. אך לנו אין ספק: מרגע שנצא יחדיו לדרך דבר לא יעצור אותנו, המציאות תשתנה ואנשים יגידו לעצמם, כן, זה ברור! איך לא עשינו את זה קודם. זה טיבה של מהפכה. זאת קריאה להצטרף למסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שולחן עגול שלא היה לנו עוד כדוגמתו. סביבו נלבן את הסוגיות המשותפות והמפרידות לקראת שיתוף פעולה בין שווים ומשפיעים."
("ברית של שווים ומשפיעים", באינטרנט: "זאת קריאה להצטרף למסגרת פוליטית יהודית ערבית"), "הארץ", 25.10.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9255173
ואו, ממש מהפכה מרשימה. זיקוקי דינור. היסטוריה חדשה. מניה וביה ענה להם אחמד טיבי: "אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר שנקרא השמאל הישראלי":
https://rotter.net/forum/scoops1/663111.shtml
איזה אשליות. איפה רשימת הערבים-המוסלמים-סונים-המתקראים פלישתים החתומים יחד עם היהודים על המניפסט המרשים הזה? אין כאלו, וגם לא יהיו.
הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) משקפת במדויק את חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הגזעניים אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מורכבת מחד"ש הדוגלת בקומוניזם ובשלטון "הקצב מדמשק" – אסד, בל"ד מייצגת את הפשיזם הערבי הלאומני, רע"ם תע"ל מייצגת את "האחים המוסלמים", "החמאס", פוליגמיה, הדרת נשים ולהטב"ים, וכולם תומכי טרור נגד היהודים.
מכאן הצטרפותם של יהודים אליהם מעידה לא רק שהם אוטו-אנטישמיים אנטי-ציונים, אלא שהם בעיקר אויבי הדמוקרטיה. התנאותם בהומניזם לא יכולה שלא להזכיר את התנאותו של היטלר בהומניותו כשהצהיר: "אני הומניסט גדול- ( Ich bin so colossal human"")
כמובן שעם נציגים ערבים אחרים כן ניתן וצריך לפעול. הבעייה שאין ולא יהיו ערבים שיזדהו עם הרשימה היהודית המהפכנית החדשה.
(הערה: את התגובה הזו צינזרו לי ב"הארץ" במהדורה הדיגיטלית)
אשליות (2)
לא נבלה ולא טריפה
הביביפובים-חולי הנפש המוכנים לכל דבר ובלבד שנתניהו יעוף – מציעים שתי תוכניות מדיניות. הצעה אחת היא להכתיר את נפתלי בנט לראש ממשלה בקואליציה של כחול-לבן-תל"ם-יש עתיד-ימינה-ישראל ביתנו, והצעה נגדית היא להכתיר את משה סמולינסקי-יעלון כראש ממשלה בקואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).
נפתלי בנט מצידו הכריז על התמודדות – וסירב לאפשרות של מינוי משה סמולינסקי-יעלון לראש ממשלה: "לא מחליפים נבלה בטריפה," הוא אמר. (נתניהו נבלה וסמולנסקי-יעלון טריפה). בנט הבהיר: "לא נהיה שותפים לפוטש בתמיכת היבה יזבק או לתרגילים פוליטיים אפלים. יש להחליף את ממשלת נתניהו-גנץ הכושלת בממשלה בראשות נפתלי בנט."
משה סמולינסקי-יעלון אמר בתגובה: "אם נזיז את נתניהו גם בנט יבוא."
https://www.mako.co.il/news-politics/2020_q4/Article-b210949991b5571026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
לשני הצדדים יש אשליות. אף אחת מהן אינה ריאלית ולכן גם לא תתגשם.
אין גבול לחוצפה
שטח מדינת צרפת עד פואטייה מוגדר אדמת ווקף קדושה מכיוון שהיה נתון לכיבוש ערבי-מוסלמי. הצרפתים בחוצפתם כי רבה מעיזים לחסל בדם קר וללא משפט טרוריסטים-מוסלמים, ולכן הרופא, ד"ר מהטיר בן מוחמד, ראש ממשלת מלזיה לשעבר, קבע שיש למוסלמים הזכות להרוג מיליוני צרפתים (בדיוק כפי שקבע קודם לכן את זכותם להרוג יהודים).
לפי הצרפתים זכות המוסלמים להרוג מוגבלת להרג יהודים בלבד. בניגוד לצרפתים – ליהודים אין זכות להרוג טרוריסטים מוסלמים שבהם הם תומכים.
השולטן ארדואן טען שמקרון הוא איסלמופוב וצריך טיפול נפשי:
https://www.mako.co.il/news-world/2020_q4/Article-a4803ee5e8a5571026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
לאמיתו של דבר שניהם צריכים טיפול נפשי בקשר ליחסם לישראל.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר היום (חמישי, 29.10) בנאום בכנסת לציון רצח יצחק רבין על איומים המופנים נגדו ונגד בני משפחתו. "25 שנה אחרי רצח רבין, יש הסתה לרצח ראש הממשלה ובני משפחתו," אמר נתניהו, שעסק בהרחבה גם בהסכמים שחתם לאחרונה עם מדינות ערביות. ["הארץ" באינטרנט. 29.10].
מרבית התגובות בתקשורת ובאספסוף הדמגוגי המפגין נגדו היו של לגלוג על דבריו.
* עד כה נרשמו במדינה הסקנדינבית [שבדיה], שבה מתגוררים 10.3 מיליון תושבים, 12 אלף נדבקים ו-5,934 מקרי מוות – שבעה מהם ביממה האחרונה. שיעור התמותה לנפש בשוודיה גבוה בהרבה משכנותיה באזור, אולם נמוך מכמה מדינות גדולות באירופה, בהן ספרד ובריטניה." ["הארץ" באינטרנט", 29.10].
ואצלנו בתקשורת באו בטענות להנהגת המדינה – מדוע אינה מאמצת את הדרך השוודית להתמודדות עם מגיפת הקורונה!!!
לשם השוואה, בישראל, לתאריך 29.10.2020 – היו אמנם 313,114 נדבקים אבל רק 2,508 מתים, וזאת מתוך אוכלוסייה של כ-9 מיליון תושבים. וספק אם בשבדיה ספרו את כל הנדבקים!
* "האדמו"ר מוויז'ניץ, הרב ישראל הגר, גינה אתמול (שבת, 31.10) את הדיווחים לרשויות על פתיחת מוסדות חינוך חרדיים וקיום אירועים בניגוד לתקנות. הוא כינה 'מלשינים ומוסרים' את מי שהעבירו את המידע למשטרה, וקרא להמשיך לקיים את הלימודים ואת השמחות, חרף סכנת ההדבקה בנגיף קורונה." ["הארץ" באינטרנט. 1.11.20].
* עוד מעלילות נתניהו בהפצת המגיפה כדי לדחות את משפטיו: "יועציו המדעיים של ראש הממשלה האנגלי הזהירו כי 85 אלף אנשים עלולים למות בחורף הקרוב ללא הגבלות בכל המדינה. לדבריהם, הנגיף מתפשט מהר יותר ביחס לתרחישים הגרועים ביותר שחזו. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון צפוי להודיע בתחילת השבוע הבא על הטלת סגר כללי על אנגליה. יועציו המדעיים של ג'ונסון הזהירו את ראש הממשלה שהווירוס מתפשט מהר יותר אפילו ביחס לתרחישים הגרועים ביותר שהם חזו. היועצים, סר פטריק וואלאס ופרופ' כריס וויטי, העומדים בראש ארגון הייעוץ המדעי לשעת חירום בבריטניה, העריכו שללא צעדים בקנה מידה לאומי, 85 אלף בני אדם עלולים למות מהמחלה בחורף הקרוב. לפי דו"ח של אימפריאל קולג', שפורסם בתחילת השבוע, התחלואה גבוהה במיוחד בלונדון ובדרום-מזרח אנגליה, שם הוטלו הגבלות קלות יותר ביחס לצפון אנגליה." ["הארץ" באינטרנט. 31.10.20].
* אהוד ידידי, בכתבתך על אורי צגלה ז"ל, ציינת את שמו של שבט הצופים כ"תמר" ולא היא. שמו של השבט היה "הדר". לא נורא. טעות סופר.
שנהיה רק בריאים,
דני יערי
אהוד: אכן טעיתי. "בית תמר" היה שמו של הצריף ברחוב שפירא [הרחוב על שם צבי הרמן שפירא] בפתח-תקווה, שבו שכן שבט הצופים שלנו ששמו אכן היה, כדבריך, שבט "הדר".
* אביבה והילדים היקרים, נדהמנו והתעצבנו לשמוע על לכתו של מוטי. משפחותינו קשורות זו בזו שנים רבות – כילדים יצאנו לחופשות משותפות, מוטי תיכנן את בית הוריי, ובאופן כנראה לא מקרי לפני כחודשיים התקשרתי אליו, וביקשתי שיבוא לבקר את הוריי המתבגרים בפתח תקוה. מוטי הגיע, כולו מלא מרץ, צלול וחד, ודיבר במשך שעתיים ארוכות על עשייתו המקצועית, על אהבתו אלייך, אביבה, ומילא את החדר בחיוניותו האינסופית, במקוריות מחשבתו ובעליצותו.
אני כאדריכלית חבה לו את חיי המקצועיים. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אך כשהתלבטתי בין לימודי משפטים (כמיטב מסורת משפחתנו ורצון אבי) ללימודי אדריכלות, ביליתי שבוע בשרטוט בפבליון המקסים בחצר ביתכם, משרדו, צמודה למוטי וכמובן ההחלטה היתה קלה. לאורך השנים נפגשתי עם מוטי, חלקתי איתו עבודותיי, נהניתי לשמוע על עבודותיו, ונותרתי, כמו רבים, מעריצתו. היכולת שלו לשלב אדריכלות מצוינת עם הומניות היא לטעמי הדבר הנדיר שהיה בו. היכולת לתכנן תוך מחשבה שלמה על האדם שישתמש בבניין, בין אם זה בית פרטי שמן הסתם הכיר את בעליו, ובין אם משתמש אנונימי שמוטי חשב עליו בכל פרט שתיכנן – היכולת הזו היא אור לרגליי בבואי לתכנן בניינים. אני תמיד אומרת שאני מאמינה באדריכלות אתית, אדריכלות שמתוכננת מהפנים לחוץ, שהביטוי החיצוני שלה הוא תוצאה של הפנימי, ומוטי הוא זה שהשריש בי את העקרונות הללו.
אני מרגישה שהיתה לי זכות גדולה להכירו, ולחלוק את חיי המקצועיים איתו, וגם אם לא נפגשנו באופן רציף – רוחו תמיד שרתה על עבודותיי. אני שולחת חיבוק גדול, לך אביבה ולילדים, ממני, קיקה ברא"ז שורץ, מאחי ואחיותיי – שפרה אש, ספי יונג ואריק ברא"ז וכמובן מרינה ויצחק ברא"ז שאהבו אותו מאוד.
קיקה ברא"ז שורץ
https://www.avelim.co.il/מרדכי-מוטי-בן-חורין-זל
* אהוד היקר, יצחק גנוז, ממעפילי "אקסודוס" מרגש שוב בשיר מהתקופה האפילה ההיא, ומצרף לשירו את התמונה המקוממת של אימו ליד קלגס בריטי.
באשר ליהושע קנז – ב-25.10.2020 היה אירוע זום לזכרו. היוזם והמארגן היה חיים נגיד, המנחה – עבדך הנאמן. השתתפו: זיוה שמיר (על "בדרך אל החתולים"), ניצה בן דב (על "התגנבות יחידים"), חיים באר (על "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים"), א"ב יהושע (על "מומנט מוסיקלי") גד קינר קרא קטעים מיצירתו של קנז בקולו הרדיופוני.
שלך,
משה גרנות
* ציטוט: סרטון נטרול עורף הראשים המוסלמי מניס, בידי המשטרה הצרפתית. ומה ביידן הבטיח למוסלמים?
המחבל המוסלמי, מהגר מתוניסיה, אינו מוכן לקבל עוד, כמו רבים מחבריו, את סמלי הנצרות בצרפת. הוא חדר אל הקתדרלה של העיר ניס, הרג שלושה וערף ראשם של שניים מקורבנותיו, גבר ואישה.
לאחר מכן יצא, והיחידות המיוחדות של המשטרה סגרו עליו, הוא נורה על ידן, אך לא נהרג. מקרה דומה, בערך באותו זמן, בעיר הצרפתית אביניון – נגמר בחיסולו של המחבל, לפני שהחל לשחוט. שניהם זעקו "אללה אכבר" במהלך האירועים. [סרטון]. יש פאניקה ברחבי צרפת, אך גם בגרמניה ובמדינות נוספות שם – לקראת החגים הנוצריים, אז התוקפנות של מוסלמים כאלה גוברת. זכר פיגועים מזוויעים מירידי חג המולד מהשנים האחרונות – שב ועולה.
האם עכשיו הצרפתים, שאחוז המוסלמים אצלם כבר דומה לזה שבישראל, ואף יעבור אותו, מתחילים להבין? בכל מקרה זו מדינה אבודה. והיא עוללה זאת לעצמה. פעם הצרפתים נהגו לצלם ולתעד כל פיגוע שהתרחש אצלנו. עכשיו תורם ליהנות מכל השפע המזרח תיכוני הזה.
ומה האפס המסוכן ביידן הבטיח למועצה המוסלמית של ארצות הברית? להפוך את אמריקה לאירופה, כלומר, להכניס "700% יותר" פליטים מוסלמיים לארה"ב, ולבטל את צו הנשיא טראמפ, המונע הגירה ממדינות מוסלמיות מסוכנות – [וזאת] "ביום הראשון לנשיאותי." הסכנה המרחפת במקרה כזה על היהודים באמריקה – היא איומה.
ובינתיים, בצרפת, כנופיות של מוסלמים עורכות צעדות מטילות אימה, לאחר חזרת הקריקטורות של מוחמד. אלה בעיקר טורקים, שארדואן עוד יחמש אותם. זיכרו איפה קראתם את זה לראשונה, אצלנו.
יבשת אומללה, אינך מבינה עדיין מה נורא יהיה עתידך. [סרטון הפגנות מוסלמים בצרפת].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 31.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: הפצצה מתחילה לתקתק, אפס סיקור. משרד המשפטים האמריקני: נפתחה חקירה פלילית נגד האנטר ביידן ושותפיו.
תחת הסתרה "תקשורתית" כמעט מלאה, הודיע הלילה [30.10] משרד המשפטים האמריקני, שנפתחה חקירה פלילית של ה-FBI נגד האנטר ביידן, בנו המושחת של ג'ו ביידן, הפוליטיקאי המושחת עוד יותר. נושא החקירה: כיבוס כספים. ההודעה פורסמה רק בתחנות תקשורת בכבלים (להלן), כל היתר מסתירים. יש החלטה מפורשת של "התקשורת" בארה"ב ובישראל לא לדווח על שום דבר שלילי, בנוגע לביידן.
עד מרכזי בחקירה הוא טוני בובולינסקי, שאישר אמש [29.10], שהעיד ב-23 באוקטובר במשך חמש שעות בפני שישה חוקרי FBI בו-זמנית, ומסר להם חומרים מפלילים נגד האנטר ואביו ג'ו, המועמד לנשיאות (כזכור, ג'ו ביידן קיבל-לכאורה 10% מהעסקאות של בנו ואחיו עם סין, בהיות סגנו של (מו)ברק חוסיין). [סרטונים].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 30.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: מדינת עריפת הראשים בידי מוסלמים: גל רצח ברחבי צרפת, נגד יעדים צרפתיים. מי עוד נשאר שם?
גל עריפות הראשים של ה"כופרים", ברחבי צרפת – נמשך ומתעצם. מוסלמי פרץ היום [29.10] לקתדרלה בעיר ניס, דקר שלושה למוות, וערף את ראש שניים מהקורבנות. הוא נעצר, ותוך כדי מעשה זעק "אללה אכבר", ו"אני נוקם את נקמת הנביא." הוא מתייחס לקריקטורות, הלועגות לנביא האסלאם. כנסיות ברחבי המדינה ייהפכו עכשיו ליעדים מבוצרים.
במקביל, בעיר אביניון, מוסלמי החל לזעוק "אללה אכבר" עם סכין ברחוב, אך חוסל בזמן בידי המשטרה. בעיר מכה שבסעודיה, מוסלמי דקר שומר בפתח הקונסוליה הצרפתית. הוא נעצר.
צרפתים, זו מעכשיו שגרת החיים שלכם, בין עריפת ראשים אחת לשנייה, וכל זה קורה לאחר שראשו של מורה, צפונית לפאריס, נערף לפני כשבוע, לאחר שהציג את הקריקטורות של מוחמד, וכל החגים הנוצריים עדיין לפניכם.
הכנסתם 10 מיליון מוסלמים לארצכם? לעגתם לאזהרותינו? העמדתם פנים שהכול בסדר? הסטתם את סדר היום לעבר ישראל? אז בבקשה אולי גם העם המומצא יעזור לכם עכשיו, אומללים.
צרפת גמורה. מי עוד נשאר שם? רק יהודים טיפשים, שלא רואים מעבר לקצה האף שלהם, והם עוד ישלמו על כך מחיר גבוה. היהודים החכמים כבר בישראל, מוגנים בארצם המשגשגת.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?
* דבר נביא-האמת דויד גרוסמן ממבשרת ציון: "ההסכם עם האמירויות זה דבר חשוב שיוכל לשנות תודעה, אבל כל השלום-של-עשירים הזה לא יתקיים אם לא נפתור את עניין הטרגדיה של העם הפלסטיני. במובן מסויים אנחנו היום מורדמים ומונשמים, חומר גלם יעיל לכל מניפולציה." ["ידיעות אחרונות", 2.10.2020].
* נרי ליבנה: "...אבל ביום השלישי [בברלין] התמכרתי. התמכרתי לתחושת השחרור, לקלות הנסבלת בהחלט של הקיום במקומות שיש להם ממשלה שמאמינה שתפקידה לדאוג לאזרחיה ולא לשעבד את האזרחים לצרכים הפרטיים של מנהיגם. ממשלה שהאזרחים נותנים בה אמון והיא מצדיקה את האמון הזה. הרגשתי שקרה לי נס גדול ונחלצתי, גם אם לזמן קצוב, מצרה איומה. כמו הודיני הצלחתי בדרך פלא לשחרר את השלשלאות שבהן נקשרתי מעצם היותי ישראלית ולהפוך מצל האישה שנהייתי מאחורי המסכה ומתחת לעננת הייאוש הכבד, לאדם אמיתי, עם שמחת חיים, ואפילו עם כבוד עצמי ומעט תקווה לעתיד.
"מאותו רגע שהחליטה ממשלת האסון הזה להוריד על כולנו את מסך הברזל ולכלוא אותנו במה שאמורה להיות המדינה שלנו, התחוור לי בדיוק מיהו האוייב המאיים על קיומי.
"כבר שבועיים שאני נושמת בחופשיות, אפופה ילדים ונכדים. הייתי מאושרת בתכלית לולא ריחף מעל האושר הזה הענן השחור של העצב שמלווה את המחשבה על כך שאחזור מחר לישראל, כלומר, הביתה." ["הארץ", 30.10].
ויקיפדיה: "הכלכלה הגדולה ביותר באירופה תיכנס החל מיום שני הקרוב [2.11.20] לסגר חלקי; כך מדווחים היום [28.10] כלי התקשורת בגרמניה, על רקע פגישתם בברלין של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראשי מדינות המחוז, בניסיון לבלום את התפשטות מגיפת הקורונה במדינה. ההגבלות שיחולו במסגרת הסגר עדיין אינן ברורות או מוסכמות, ויתפרסמו רק במסיבת עיתונאים משותפת היום [28.10] בערב, אך החדשות כבר שלחו את מדד ה-DAX הגרמני לירידות חדות של 4%, ולרמה הנמוכה ביותר מאז יוני."
אהוד: אנחנו מאחלים לנרי ליבנה שתישאר עוד הרבה שנים חופשייה בגרמניה, מאושרת בחיק משפחתה בברלין של היטלר שר"י ומתעלמת ממגיפת הקורונה המתפשטת שם.
את הטורים השוקניִים המורעלים שלה היא יכולה לשלוח לתל-אביב מברלין, כמו שהסופר העברי-הערבי המצליח (ב"הארץ") סייד קשוע שלח לעיתון ממקום גלותו בארה"ב, עד שנדם.
* עד כה נרשמו במדינה הסקנדינבית [שבדיה], שבה מתגוררים 10.3 מיליון תושבים, 12 אלף נדבקים ו-5,934 מקרי מוות – שבעה מהם ביממה האחרונה. שיעור התמותה לנפש בשוודיה גבוה בהרבה משכנותיה באזור, אולם נמוך מכמה מדינות גדולות באירופה, בהן ספרד ובריטניה." ["הארץ" באינטרנט", 29.10].
ואצלנו בתקשורת באו בטענות להנהגת המדינה – מדוע אינה מאמצת את הדרך השוודית להתמודדות עם מגיפת הקורונה!!!
לשם השוואה, בישראל, לתאריך 29.10.2020 – היו אמנם 313,114 נדבקים אבל רק 2,508 מתים, וזאת מתוך אוכלוסייה של כ-9 מיליון תושבים. וספק אם בשבדיה ספרו את כל הנדבקים!
* "האדמו"ר מוויז'ניץ, הרב ישראל הגר, גינה אתמול (שבת, 31.10) את הדיווחים לרשויות על פתיחת מוסדות חינוך חרדיים וקיום אירועים בניגוד לתקנות. הוא כינה 'מלשינים ומוסרים' את מי שהעבירו את המידע למשטרה, וקרא להמשיך לקיים את הלימודים ואת השמחות, חרף סכנת ההדבקה בנגיף קורונה." ["הארץ" באינטרנט. 1.11.20].
* עוד מעלילות נתניהו בהפצת המגיפה כדי לדחות את משפטיו: "יועציו המדעיים של ראש הממשלה האנגלי הזהירו כי 85 אלף אנשים עלולים למות בחורף הקרוב ללא הגבלות בכל המדינה. לדבריהם, הנגיף מתפשט מהר יותר ביחס לתרחישים הגרועים ביותר שחזו. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון צפוי להודיע בתחילת השבוע הבא על הטלת סגר כללי על אנגליה. יועציו המדעיים של ג'ונסון הזהירו את ראש הממשלה שהווירוס מתפשט מהר יותר אפילו ביחס לתרחישים הגרועים ביותר שהם חזו. היועצים, סר פטריק וואלאס ופרופ' כריס וויטי, העומדים בראש ארגון הייעוץ המדעי לשעת חירום בבריטניה, העריכו שללא צעדים בקנה מידה לאומי, 85 אלף בני אדם עלולים למות מהמחלה בחורף הקרוב. לפי דו"ח של אימפריאל קולג', שפורסם בתחילת השבוע, התחלואה גבוהה במיוחד בלונדון ובדרום-מזרח אנגליה, שם הוטלו הגבלות קלות יותר ביחס לצפון אנגליה." ["הארץ" באינטרנט. 31.10.20].
* אהוד ידידי, בכתבתך על אורי צגלה ז"ל, ציינת את שמו של שבט הצופים כ"תמר" ולא היא. שמו של השבט היה "הדר". לא נורא. טעות סופר.
שנהיה רק בריאים,
דני יערי
אהוד: אכן טעיתי. "בית תמר" היה שמו של הצריף ברחוב שפירא [הרחוב על שם צבי הרמן שפירא] בפתח-תקווה, שבו שכן שבט הצופים שלנו ששמו אכן היה, כדבריך, שבט "הדר".
* אביבה והילדים היקרים, נדהמנו והתעצבנו לשמוע על לכתו של מוטי. משפחותינו קשורות זו בזו שנים רבות – כילדים יצאנו לחופשות משותפות, מוטי תיכנן את בית הוריי, ובאופן כנראה לא מקרי לפני כחודשיים התקשרתי אליו, וביקשתי שיבוא לבקר את הוריי המתבגרים בפתח תקוה. מוטי הגיע, כולו מלא מרץ, צלול וחד, ודיבר במשך שעתיים ארוכות על עשייתו המקצועית, על אהבתו אלייך, אביבה, ומילא את החדר בחיוניותו האינסופית, במקוריות מחשבתו ובעליצותו.
אני כאדריכלית חבה לו את חיי המקצועיים. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אך כשהתלבטתי בין לימודי משפטים (כמיטב מסורת משפחתנו ורצון אבי) ללימודי אדריכלות, ביליתי שבוע בשרטוט בפבליון המקסים בחצר ביתכם, משרדו, צמודה למוטי וכמובן ההחלטה היתה קלה. לאורך השנים נפגשתי עם מוטי, חלקתי איתו עבודותיי, נהניתי לשמוע על עבודותיו, ונותרתי, כמו רבים, מעריצתו. היכולת שלו לשלב אדריכלות מצוינת עם הומניות היא לטעמי הדבר הנדיר שהיה בו. היכולת לתכנן תוך מחשבה שלמה על האדם שישתמש בבניין, בין אם זה בית פרטי שמן הסתם הכיר את בעליו, ובין אם משתמש אנונימי שמוטי חשב עליו בכל פרט שתיכנן – היכולת הזו היא אור לרגליי בבואי לתכנן בניינים. אני תמיד אומרת שאני מאמינה באדריכלות אתית, אדריכלות שמתוכננת מהפנים לחוץ, שהביטוי החיצוני שלה הוא תוצאה של הפנימי, ומוטי הוא זה שהשריש בי את העקרונות הללו.
אני מרגישה שהיתה לי זכות גדולה להכירו, ולחלוק את חיי המקצועיים איתו, וגם אם לא נפגשנו באופן רציף – רוחו תמיד שרתה על עבודותיי. אני שולחת חיבוק גדול, לך אביבה ולילדים, ממני, קיקה ברא"ז שורץ, מאחי ואחיותיי – שפרה אש, ספי יונג ואריק ברא"ז וכמובן מרינה ויצחק ברא"ז שאהבו אותו מאוד.
קיקה ברא"ז שורץ
https://www.avelim.co.il/מרדכי-מוטי-בן-חורין-זל
* אהוד היקר, יצחק גנוז, ממעפילי "אקסודוס" מרגש שוב בשיר מהתקופה האפילה ההיא, ומצרף לשירו את התמונה המקוממת של אימו ליד קלגס בריטי.
באשר ליהושע קנז – ב-25.10.2020 היה אירוע זום לזכרו. היוזם והמארגן היה חיים נגיד, המנחה – עבדך הנאמן. השתתפו: זיוה שמיר (על "בדרך אל החתולים"), ניצה בן דב (על "התגנבות יחידים"), חיים באר (על "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים"), א"ב יהושע (על "מומנט מוסיקלי") גד קינר קרא קטעים מיצירתו של קנז בקולו הרדיופוני.
שלך,
משה גרנות
* ציטוט: סרטון נטרול עורף הראשים המוסלמי מניס, בידי המשטרה הצרפתית. ומה ביידן הבטיח למוסלמים?
המחבל המוסלמי, מהגר מתוניסיה, אינו מוכן לקבל עוד, כמו רבים מחבריו, את סמלי הנצרות בצרפת. הוא חדר אל הקתדרלה של העיר ניס, הרג שלושה וערף ראשם של שניים מקורבנותיו, גבר ואישה.
לאחר מכן יצא, והיחידות המיוחדות של המשטרה סגרו עליו, הוא נורה על ידן, אך לא נהרג. מקרה דומה, בערך באותו זמן, בעיר הצרפתית אביניון – נגמר בחיסולו של המחבל, לפני שהחל לשחוט. שניהם זעקו "אללה אכבר" במהלך האירועים. [סרטון]. יש פאניקה ברחבי צרפת, אך גם בגרמניה ובמדינות נוספות שם – לקראת החגים הנוצריים, אז התוקפנות של מוסלמים כאלה גוברת. זכר פיגועים מזוויעים מירידי חג המולד מהשנים האחרונות – שב ועולה.
האם עכשיו הצרפתים, שאחוז המוסלמים אצלם כבר דומה לזה שבישראל, ואף יעבור אותו, מתחילים להבין? בכל מקרה זו מדינה אבודה. והיא עוללה זאת לעצמה. פעם הצרפתים נהגו לצלם ולתעד כל פיגוע שהתרחש אצלנו. עכשיו תורם ליהנות מכל השפע המזרח תיכוני הזה.
ומה האפס המסוכן ביידן הבטיח למועצה המוסלמית של ארצות הברית? להפוך את אמריקה לאירופה, כלומר, להכניס "700% יותר" פליטים מוסלמיים לארה"ב, ולבטל את צו הנשיא טראמפ, המונע הגירה ממדינות מוסלמיות מסוכנות – [וזאת] "ביום הראשון לנשיאותי." הסכנה המרחפת במקרה כזה על היהודים באמריקה – היא איומה.
ובינתיים, בצרפת, כנופיות של מוסלמים עורכות צעדות מטילות אימה, לאחר חזרת הקריקטורות של מוחמד. אלה בעיקר טורקים, שארדואן עוד יחמש אותם. זיכרו איפה קראתם את זה לראשונה, אצלנו.
יבשת אומללה, אינך מבינה עדיין מה נורא יהיה עתידך. [סרטון הפגנות מוסלמים בצרפת].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 31.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: הפצצה מתחילה לתקתק, אפס סיקור. משרד המשפטים האמריקני: נפתחה חקירה פלילית נגד האנטר ביידן ושותפיו.
תחת הסתרה "תקשורתית" כמעט מלאה, הודיע הלילה [30.10] משרד המשפטים האמריקני, שנפתחה חקירה פלילית של ה-FBI נגד האנטר ביידן, בנו המושחת של ג'ו ביידן, הפוליטיקאי המושחת עוד יותר. נושא החקירה: כיבוס כספים. ההודעה פורסמה רק בתחנות תקשורת בכבלים (להלן), כל היתר מסתירים. יש החלטה מפורשת של "התקשורת" בארה"ב ובישראל לא לדווח על שום דבר שלילי, בנוגע לביידן.
עד מרכזי בחקירה הוא טוני בובולינסקי, שאישר אמש [29.10], שהעיד ב-23 באוקטובר במשך חמש שעות בפני שישה חוקרי FBI בו-זמנית, ומסר להם חומרים מפלילים נגד האנטר ואביו ג'ו, המועמד לנשיאות (כזכור, ג'ו ביידן קיבל-לכאורה 10% מהעסקאות של בנו ואחיו עם סין, בהיות סגנו של (מו)ברק חוסיין). [סרטונים].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 30.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: מדינת עריפת הראשים בידי מוסלמים: גל רצח ברחבי צרפת, נגד יעדים צרפתיים. מי עוד נשאר שם?
גל עריפות הראשים של ה"כופרים", ברחבי צרפת – נמשך ומתעצם. מוסלמי פרץ היום [29.10] לקתדרלה בעיר ניס, דקר שלושה למוות, וערף את ראש שניים מהקורבנות. הוא נעצר, ותוך כדי מעשה זעק "אללה אכבר", ו"אני נוקם את נקמת הנביא." הוא מתייחס לקריקטורות, הלועגות לנביא האסלאם. כנסיות ברחבי המדינה ייהפכו עכשיו ליעדים מבוצרים.
במקביל, בעיר אביניון, מוסלמי החל לזעוק "אללה אכבר" עם סכין ברחוב, אך חוסל בזמן בידי המשטרה. בעיר מכה שבסעודיה, מוסלמי דקר שומר בפתח הקונסוליה הצרפתית. הוא נעצר.
צרפתים, זו מעכשיו שגרת החיים שלכם, בין עריפת ראשים אחת לשנייה, וכל זה קורה לאחר שראשו של מורה, צפונית לפאריס, נערף לפני כשבוע, לאחר שהציג את הקריקטורות של מוחמד, וכל החגים הנוצריים עדיין לפניכם.
הכנסתם 10 מיליון מוסלמים לארצכם? לעגתם לאזהרותינו? העמדתם פנים שהכול בסדר? הסטתם את סדר היום לעבר ישראל? אז בבקשה אולי גם העם המומצא יעזור לכם עכשיו, אומללים.
צרפת גמורה. מי עוד נשאר שם? רק יהודים טיפשים, שלא רואים מעבר לקצה האף שלהם, והם עוד ישלמו על כך מחיר גבוה. היהודים החכמים כבר בישראל, מוגנים בארצם המשגשגת.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.10.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?
* דבר נביא-האמת דויד גרוסמן ממבשרת ציון: "ההסכם עם האמירויות זה דבר חשוב שיוכל לשנות תודעה, אבל כל השלום-של-עשירים הזה לא יתקיים אם לא נפתור את עניין הטרגדיה של העם הפלסטיני. במובן מסויים אנחנו היום מורדמים ומונשמים, חומר גלם יעיל לכל מניפולציה." ["ידיעות אחרונות", 2.10.2020].
* נרי ליבנה: "...אבל ביום השלישי [בברלין] התמכרתי. התמכרתי לתחושת השחרור, לקלות הנסבלת בהחלט של הקיום במקומות שיש להם ממשלה שמאמינה שתפקידה לדאוג לאזרחיה ולא לשעבד את האזרחים לצרכים הפרטיים של מנהיגם. ממשלה שהאזרחים נותנים בה אמון והיא מצדיקה את האמון הזה. הרגשתי שקרה לי נס גדול ונחלצתי, גם אם לזמן קצוב, מצרה איומה. כמו הודיני הצלחתי בדרך פלא לשחרר את השלשלאות שבהן נקשרתי מעצם היותי ישראלית ולהפוך מצל האישה שנהייתי מאחורי המסכה ומתחת לעננת הייאוש הכבד, לאדם אמיתי, עם שמחת חיים, ואפילו עם כבוד עצמי ומעט תקווה לעתיד.
"מאותו רגע שהחליטה ממשלת האסון הזה להוריד על כולנו את מסך הברזל ולכלוא אותנו במה שאמורה להיות המדינה שלנו, התחוור לי בדיוק מיהו האוייב המאיים על קיומי.
"כבר שבועיים שאני נושמת בחופשיות, אפופה ילדים ונכדים. הייתי מאושרת בתכלית לולא ריחף מעל האושר הזה הענן השחור של העצב שמלווה את המחשבה על כך שאחזור מחר לישראל, כלומר, הביתה." ["הארץ", 30.10].
ויקיפדיה: "הכלכלה הגדולה ביותר באירופה תיכנס החל מיום שני הקרוב [2.11.20] לסגר חלקי; כך מדווחים היום [28.10] כלי התקשורת בגרמניה, על רקע פגישתם בברלין של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראשי מדינות המחוז, בניסיון לבלום את התפשטות מגיפת הקורונה במדינה. ההגבלות שיחולו במסגרת הסגר עדיין אינן ברורות או מוסכמות, ויתפרסמו רק במסיבת עיתונאים משותפת היום [28.10] בערב, אך החדשות כבר שלחו את מדד ה-DAX הגרמני לירידות חדות של 4%, ולרמה הנמוכה ביותר מאז יוני."
אהוד: אנחנו מאחלים לנרי ליבנה שתישאר עוד הרבה שנים חופשייה בגרמניה, מאושרת בחיק משפחתה בברלין של היטלר שר"י ומתעלמת ממגיפת הקורונה המתפשטת שם.
את הטורים השוקניִים המורעלים שלה היא יכולה לשלוח לתל-אביב מברלין, כמו שהסופר העברי-הערבי המצליח (ב"הארץ") סייד קשוע שלח לעיתון ממקום גלותו בארה"ב, עד שנדם.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הַחֶרֶב וְהַקֵּן
- אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין
- אהוד בן עזר: הפגישה עם רבין
- עִמָּנוּאֵל בֶּן סַבּוֹ: שַׁוְעַת נֵרוֹת
- אורי הייטנר: 1. הניצול הציני של הרצח
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה
- יורם אטינגר: 1. מערכת החינוך הפלסטינית –
- יוסי אחימאיר: שפל וגאות, ביקורת וסולידריות
- אהוד בן עזר: מנפלאות ה"יו-טיוב" בימי הקורונה
- מרדכי ניסן: הערות אזהרה מול הפגנה והפיכה
- פוצ'ו: 1. בחיי [7]
- הופיע הספר: "גם דודה אנה יפה"
- פוצ'ו, יודה ובן גזר: אהוד: [לפוצ'ו] בגיליון האחרון, 1587 – שבו סיפרת על ההשתתפות שלך ושל יהודה אטלס בקונגרס ספרות הילדים בקייפטאון בשנת 2003, כתבתי לך: "נדמה לי שבאותו כנס התקבלו גם כמה החלטות מאוד-מאוד אנטי ישראליות. האם אתה לא זוכר שום דבר על כך?"
- שלום חברים, : מה נספר לילדים או ניתן להם לקרוא בסגר הקורונה
- מחפשים מתנדבים לפרוייקט חדש: : "קבלת החלטות נתמכת"
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- נעמן כהן: נתניהו הוא ממשיכו של רבין
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר היום (חמישי, 29.10) בנאום בכנסת לציון רצח יצחק רבין על איומים המופנים נגדו ונגד בני משפחתו. "25 שנה אחרי רצח רבין, יש הסתה לרצח ראש הממשלה ובני משפחתו," אמר נתניהו, שעסק בהרחבה גם בהסכמים שחתם לאחרונה עם מדינות ערביות. ["הארץ" באינטרנט. 29.10].
- שאר הגליון