כמה סיבות לכך, והעיקרית: טראמפ הוא פרוייקציה לשנאת נתניהו.

הוא גם לא רץ לחבק את הפלסטינים

והיה נגד כל עולמו "המתקדם" של השמאל

שעה ששורות אלו נכתבות, איני יודע עדיין מי ניצח בבחירות ומי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. למרות שאיני דתי, ואיני פוקד את בית הכנסת, התפללתי לניצחונו של טראמפ, הגם שלא אשב "שבעה" אם ביידן ייבחר בסופו של דבר. התפללתי מסיבה פשוטה: טראמפ, חרף מגרעותיו האישיות והתנהלותו המוזרה, היה הנשיא האמריקאי הטוב ביותר לישראל, מאז הנשיא טרומן שבניגוד לכל יועציו, הכיר במדינת ישראל הצעירה ב-1948.

בעיניי, שני מהלכים שלו, מתוך שלל מהלכים שנקט שהיטיבו עם מדינת ישראל, מציבים אותו בכותל המזרח של תפארת מדינת ישראל: בתחום הביטחוני – ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן. בתחום המדיני – ההכרה בירושלים כבירת ישראל. אלו מהלכים, שלהערכתי, ביידן לא יבטל אם ייבחר לנשיא.

סקר שנעשה בארץ לפני כמה ימים הראה את המימצאים הבאים: 54 אחוזים מכלל האוכלוסייה תמכו בטראמפ, ורק 21 אחוזים תמכו בביידן. אבל בפילוח בין אנשי ימין לאנשי שמאל, הממצאים היו אלו: מבין אנשי ימין 77 אחוזים תמכו בטראמפ, ורק 7 אחוזים תמכו בביידן; לעומת זאת, מבין אנשי השמאל 45 אחוזים תמכו בביידן ורק 22 אחוזים תמכו בטראמפ. במשאל שנערך ביום הבחירות בערוץ הספורט (כנראה בין חובבי כדורגל ) למעלה מ-70 אחוזים תמכו בטראמפ ורק 12 אחוזים בביידן.

ועולה השאלה: מדוע השמאל הישראלי במובנו הרחב, עם שוליים מהמרכז (לא הפוליטי הצר של "מרצ" ) לא תומך בטראמפ שכל כך היטיב עם ישראל במשך 4 שנים? זאת תופעה משונה ומוזרה. היא אומנם משקפת דעת מיעוט, אך מעוררת סקרנות ורצון לעמוד על סיבותיה.

אני רואה שלוש סיבות מרכזיות לתופעה :

הראשונה, קשורה לנתניהו. זהו הקשר האינטימי בין טראמפ לנתניהו, ההבנה ההדדית ביניהם, התמיכה הבלתי מסויגת של טראמפ במדינת ישראל בראשותו של נתניהו. זהו דרך אגב קשר שנתן למדינת ישראל עוצמה מדינית בלתי רגילה, והעמיד את נתניהו בשורה אחת עם "גדולי עולם". קשר כזה, אם ביידן יהיה נשיא, בוודאות לא יהיה, לדעתי זאת תהיה אחת מהאבידות המדיניות- אסטרטגיות הגדולות של ישראל, כשטראפ יסתלק מהבמה.

ולכן, כל השנאה התהומית לנתניהו הופנתה גם כלפי טראמפ, מה עוד שכל התנהגותו נגדה את "הפוליטיקל קורקט" הקדוש. כאשר בודקים את כינויי הגנאי שהוטחו בטראמפ, מוצאים שרובם כאילו נלקחו ממילון "נאצות ביבי", למעט ביטוי בולט אחד שהודבק לטראמפ ולא לנתניהו, והוא "בור". טראמפ הפך לפרוייקציה של שנאת ביבי, ובגדול. אם נתניהו הוא אסון למדינה, הרי טראמפ הוא אסון לעולם .

השנייה, קשורה לסכסוך ולפלסטינאים. היה זה טראמפ, הנשיא האמריקני הראשון, שדילג בקלילות מעל הסוגייה הפלסטינית על מנת לקדם יחסי שלום ונורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. זאת, תוך שהוא יודע לנצל את ההזדמנות של המצב האסטרטגי החדש שנוצר בעולם הערבי מול איראן. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שלא רץ לחבק את הפלסטינים, שלא בא חדשות לבקרים לישראל בדרישות למחוות לפלסטינים. כל אלו היו כמדקרות חרב בלב השמאל הישראלי. בהשוואה לאובמה, טראמפ נתפס כעויין לפלסטינים ולכן כאוייב השמאל.

השלישית, קשורה להשקפת עולם. טראמפ נתפס, ובצדק, כמייצג הגישה השמרנית מול הגישה הליברלית המתקדמת (הפרוגרסיבית) השמה את הדגש על זכויות הפרט על פני זכויות הקולקטיב, המעדיפה את "האחר", הרוצה עולם "ירוק", ונלחמת בעוז נגד התחממות כדור הארץ, ועוד.

כל אחד יכול כמובן להוסיף את סיבותיו האישיות.

עמוס גלבוע

מסורת הלאדינו – לשונם של מגורשי ספרד – עשירה באינספור פתגמים, שיש בהם כדי לשקף את מכלול החיים בבית היהודי-הספרדי ובסביבותיו. אין לך תחום מתחומי החיים, שאינו מלווה בפתגם, במבע עממי ובחוכמת הדורות. רק למאורע יום ההולדת אין מגוון של פתגמי לאדינו, והסיבה לכך קשורה בעובדה שיום הולדת צוין בסמליות מרובה. מי שקרב יום הולדתו נהגו לברך אותו בביטוי "קומפליאנו די פרעה" (יום הולדת לפרעה) או שבמקרה אחר נהגו לומר למי שזכה והגיע לגיל מתקדם "טייני אנייוס אין קוטי" (שנותיו של זה, מוצפנות בתוך קופסה). לביטוי הזה הקשר חיובי, שכן הכוונה היא שחוגג יום ההולדת זכה והגיע לגיל מתקדם בבריאות טובה, בעשייה שופעת ומבלי שהשנים נצרבו על פניו. האיחול הזה הפך שגור לא רק ביחס למי שכבר זכה לגיל מתקדם, אלא גם ביחס למי שחפץ להגיע לגיל מתקדם, ואז נהגו לומר "קי טינגאס אנייוס אין קוטי" (ששנותיך יהיו מוצפנות בקופסה), משמע תזכה לחיים טובים, ארוכים ושופעים.

פרופ' נורית גוברין חוגגת בימים אלה יום הולדת 85, ואין מתאימה ממנה למבע ולאיחול העממי בלאדינו "טייני אנייוס אין קוטי".

מהיום שלראשונה פגשתי בה כסטודנט נלהב לספרות עברית במשעולי אוניברסיטת תל-אביב ועד ימינו אלה – נורית היא אותה נורית, משמע "שנותיה בקופסה" (וכמה טוב שכך). השנים הרבות שחלפו מאז (אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20) רק היטיבו עימה. המורה שעמדה על פודיום העץ בכיתה מכיתות בניין גילמן נותרה בדיוק אותה מורה – נמרצת, נלהבת, חוקרת, יוצרת, מחדשת, כותבת, מפרסמת, מלמדת. מורה קפדנית, שידעה לדרוש מתלמידיה, אבל בעיקר דרשה מעצמה.

נדמה לי שאפילו את מחרוזת גולות העץ הצבעוניות (שמדי כמה דקות סידרה בקפדנות על צווארה) ראיתי עליה באחת הפעמים האחרונות שפגשתי בה. גם דרך הילוכה לא השתנה. גם דרך דיבורה לא השתנה. גם כתב יד הקטן וההקדשות הנפלאות שהקדישה לרבים שמחזיקים היום את ספריה. ובעיקר לא השתנה יחסה החם והאוהד לתלמידיה הרבים מספור – טור ארוך של אנשי ספר, חוקרים, סופרים, משוררים, מחזאים, עורכים, ביבליוגרפים – אלפי אלפים של לומדים שחווים לה שעות של הרחבת דעת, חדוות יצירה ולמידה ממורה שהספרות זורמת בעורקיה, וכל מפגש איתה הוא מפגש של הרחבת דעת והיכרות בלתי אמצעית עם גלריה ענקית של סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות – מוכרים יותר, מוכרים פחות ואפילו נדחים. את כולם היא הכירה, ואם לא היכרות אישית, הרי לפחות באמצעות אביה המנוח ישראל כהן, אף הוא מאושיות הספרות העברית.

גם כשחלפו שנים רבות מאז עזבתי את כיתת הלימוד בקמפוס התל-אביבי, נמשך הקשר הטוב עם נורית גוברין. היא תמיד שמחה לשמוע על הנעשה אצלי. תמיד גילתה עניין אמיתי בשלומם של יקיריי. היא תמיד היתה שם. קשובה, מתעניינת, משיאה עצות טובות, חולקת ידיעותיה ומשפיעה שפע טוב. במיוחד ריגשה אותי ההתעניינות שלה בתחום המחקר שלי – הלאדינו וספרותה.

נורית גוברין אינה חוקרת של לאדינו. היא גם אינה מבינה לאדינו, אבל הלב שלה שר רומנסות והיא כמו בקיאה ברזי העולם היהודי-הספרדי. היא אמנם הרבתה לעסוק בסופרים 'מזרחיים' בספרות העברית, אבל לאדינו אינו תחום המחקר שלה. לנורית גוברין יש זכויות אדירות בחקר הלאדינו בישראל. בשנים שבהן לא היו לימודי לאדינו בישראל (מי בכלל העז לחשוב על כך!), והתחום הזה נחשב 'יבשת קדמונית' – היתה זו נורית גוברין שעודדה אותי ללא הרף להפשיל שרוולים ולעסוק במה שאז נראה לי חשוב, והיום הפך למה שקרוי בלאדינו "מי פאן די קאדה דיאה" (לחם יום-יומי).

הלאדינו עולה כפורחת במוסדות הלימוד האוניברסיטאי (למעט אוניברסיטת תל-אביב, וחבל שכך). עם השנים הוקמה בישראל "הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו" שבה אני חבר; לאחרונה אפילו הוקמה גם "האקדמיה הישראלית הלאומית ללאדינו", שבה אני משמש מזכיר מדעי. ועוד כהנה וכהנה.

דמותה של נורית גוברין כמורה, כחוקרת, כקולגה – תמיד עומדת לנגד עיניי.לאורך שנותיי באקדמיה היו לי כמה וכמה מורים טובים. לא היתה לי מורה כנורית גוברין, והסיבות לכך רבות מאוד.

ואם הייתי צריך הוכחה לייחודיותה של האישה הזאת, הרי שבדיוק השבוע קיבלתי לתיבת הדואר שלי את כרך הביבליוגרפיה של כל כתביה (ביבליוגרפיה, תש"י-תש"ף 2020-1950). מי שרוצה להבין מה פירוש הביטוי בלאדינו "אנייוס אין קוטי" צריך רק לדפדף בכרך המרשים הזה. יש בו הכול. שפע עצום של עשייה שנפרסת על פני 70 שנה בדיוק. אין לך תחום מתחומי הספרות העברית, שנורית גוברין לא עסקה בו, ועוד ידה נטויה. הביבליוגרפיה הזאת עודכנה כמה פעמים בטרם ראתה אור. נאחל שהעדכון הבא יהיה ביום הולדת 90 (בבריאות ובשמחה!) – ועד אז היא לבטח תעמיד מחקרים נוספים ותעשיר את עולם הספרות שלנו בתגליות של ממש.

אז מה נאחל לנורית גוברין ביום הולדתה ה- 85!

"קי טינגאס אנייוס אין קוטי"!

בידידות ובהערכה,

שמוליק (פרופ' שמואל רפאל)

ראש מכון סלטי לחקר הלאדינו

אוניברסיטת בר אילן

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, 1998

בראשית אוקטובר 1974 מזמינה אותה ד"ר נורית גוברין מאוניברסיטת תל-אביב לפגישה עם סמינר תלמידי השנה השלישית בחוג לספרות עברית בנושא: בעיות בתיאור הנוף הארץ-ישראלי. זו הפעם הראשונה, והיחידה בחייה, שאסתר מוזמנת לשאת דבריה בפני האקדמיה, והיא לוקחת ברצינות מרובה את ההזמנה. [היתה זו הפעם היחידה בחייה שהוזמנה למפגש באוניברסיטה].

אסתר לראובן שוהם:

הנה אני שוב בבית-רמז – מתוך הכרח – ולא רצון – כשאין מוצא אחר – מצב בריאותי ירוד – וקשה לשאת את עול החיים, בדאגותיהם היומיומיות והאחרות. אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף [של] בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו. (מתוך מכתב, 18.11.1974).

הפגישה מתקיימת ביום רביעי, ה-27.11.1974. את נוסח ההרצאה: "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל", מפקידה אסתר בידי בתום ההרצאה, והוא מתפרסם רק לאחר מותה.

על חוויותיה מאותה פגישה היא כותבת לראובן:

הייתי באוניברסיטה בתל-אביב, עצם הביקור היה חווייה בשבילי. הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל-כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין יצחק וישמעאל – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? "עבדאללה" – הבט עבדאללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו? אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת – האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה – הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו.

היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן, ושתה את דבריי במאור-עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: "אליעזר שמאלי", שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: "גם אני גנבתי אצלך" וזה היה נחמד –

אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב. (מתוך מכתב, 1.12.1974).

המעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך, ובמיוחד מכיוון שאסתר דיברה אליו ערבית בסגנון שבני-האיכרים בפתח-תקוה היו נוקטים בו בדברם אל פועליהם הערבים. למען האמת, אינני חושב שאסתר הירבתה כל-כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא הרחיבה יותר מכפי שהדברים היו במציאות. אם זכרוני אינו מטעני דומני שבשעת הרצאתה עבר רחש בקהל ונאמר לה שבחדר נוכח סטודנט ערבי. לאחר ההרצאה ניגש אליה הסטודנט ושמע את דבריה אליו כשפניו מביעים אכזבה וצער אך גם כבוד לאישיותה.

כעשרים שנה לאחר מכן אני שואל את פרופ' נורית גוברין לרשמיה מאותה פגישה. לדבריה אסתר כבר לא שמעה היטב באותו הזמן, וקשה היה לנהל איתה דוח-שיח של ממש. היה צורך לצעוק, כדי שתשמע מה שנאמר ותגיב, והיא שמעה רק חלקית או שמעה רק מה שרצתה לשמוע או מה שחשבה ששמעה. כשאמרה אסתר מה שאמרה, בזמן הרצאתה, לא יכלה נורית לרמוז לה שיש סטודנט ערבי, עבדאללה גרה שמו, בין השומעים, וגם לא רצתה לעשות כן משום שלדעתה אסתר צריכה היתה לומר מה שבליבה. עיקר הוויכוח בין אסתר לעבדאללה התנהל לאחר תום הרצאתה, משנתברר לה שהוא ערבי, אבל גם ויכוח זה היה כמעט חד-סטרי, ורוב הזמן היא דיברה.

אהוד בן עזר

על "כתבי נורית גוברין – ביבליוגרפיה

תש"י – תש"ף (1950– 2020)"

ליקט ערך והתקין: יוסף גלרון-גולדשלגר 2004-1950

השלים ועדכן: אבנר הולצמן 2004-1950

הוסיף, עדכן וערך: אלי שקדי 2020-2004

צבעונים 2020, 150 עמ'

נקל לשער איזו נחת גורם הספר הזה לפרופ' נורית גוברין: שלושה אנשים יקרים נרתמו באהבה ובמסירות להביא לידיעת הציבור את גודלו, רוחבו ועומקו של מפעל החיים שלה: ספרים מפרי עטה, ספרים שערכה, מאמרים ורשימות שחיברה מגיל 15 עד גיל 85 – מפעל ענק של שבעים שנה, ראיונות ומשאלים, ערכים, אנתולוגיות וספרי מחקר הדנים בפרי עטה ומקלדתה. כל הפריטים בספר ממוינים וממוספרים, וליד כל פרסום (ספר, מאמר, רשימה) מופיעה רשימה גדולה של מגיבים, אכסניותיהן של התגובות ומועדי פרסומיהן.

אהבתי את המבוא לביבליוגרפיה זאת: נורית גוברין מנסה בכנות גמורה לתקן עוול שנעשה במילייה הספרותי כלפי ביבליוגרפים, כביכול מדובר בכתבנים מדרגה שלישית, כאלה שנועדו לשרת את הסופר והחוקר. היא מביעה תודה והערכה לאנשים חרוצים אלה, שבלי טרחתם הסיזיפית כמעט, עבודתו של חוקר הספרות לא הייתה אפשרית. נורית גוברין מתעמתת עם ס. יזהר שיצא בשצף קצף נגד הביבליוגרפיה ובעד "שחרור הספר מכבלי הקהילה המדעית". מעניין איך השיג ס' יזהר את תאריו האקדמיים (דוקטור ופרופסור מן המניין) בלי להזדקק לביבליוגרפיות ו"כבלי הקהילה המדעית".

נורית גוברין מזכירה במבוא זה ביבליוגרפים שהשאירו חותם על הספרות העברית – מתוכם אני הכרתי אישית שניים: אברהם מאיר הברמן וג. קרסל. הראשון היה מורה של ספרות ימי הביניים באוניברסיטת תל-אביב ששכנה במבנים הטרומיים באבו-כביר, שם למדתי בשנות השישים של המאה הקודמת, והשני סייע בידי כשחיברתי ספרי לימוד עבור הוצאת "עם עובד". קשה להגזים בידע חובק עולם שהיה מנת חלקם של שניים אלה. וברור שנזקקתי לכתביהם של שאר הביבליוגרפים המוזכרים במבוא זה (עמ' 6). אני מניח שנורית גוברין תסכים איתי כי הגם שבאמת מדובר באנציקלופדיה מהלכת, הרי א"מ הברמן היה – מה לעשות – מורה גרוע. וכן, נורית גוברין נאה דרשה ונאה קיימה: היא חיברה רשימה ביבליוגרפית הכוללת 443 ערכים מפרסומיו של בנציון בנשלום (ראו פריט 55 בעמ' 47).

אני מניח כי מי שידפדף בספר שלפנינו (משום מה נורית גוברין מכנה אותו "חוברת"), יפלוט "ואו!" של התפעלות, אלא שלא רוחב היריעה של כתבי נורית גוברין צריך לעורר פליאה והתפעלות, כי מפעלי חיים החרוטים ביריעה רחבה כזאת, ואף יותר, לא חסרים בקריית ספר שלנו. אני מניח כי לדן מירון, שהיה אחד המנחים של נורית גוברין בעבודת הדוקטור, יש בוודאי "קילומטראז'" דומה, ואולי אפילו גדול יותר. בתחילת שנות האלפיים ראיינתי 30 ממיטב הסופרים, לפי הזמנתו של עזריאל קאופמן ז"ל, שהיה אז עורך "מאזנים", וממש נבהלתי כשעיינתי ברשימה האינסופית של הכתבים שהמיועדים להיות מרואייניי פירסמו, ושהייתי אמור לקרוא כדי שתהיה לי זכות לשאול שאלות. בעיקר הדהים אותי משה שמיר ז"ל, שהיבול הספרותי שלו היה ענק – הוא לא היה סופר – הוא היה ספרייה!

שלא תהיינה אי הבנות – אינני משווה את עצמי לשני הענקים האלה, נורית גוברין ודן מירון, אבל אם מדובר בכמות אני ממש לא מפגר אחריהם (58 ספרים, 400 כתבים על הספרים, 800 מאמרים, רשימות, רצנזיות, 1400 ערכים לאנציקלופדיות ולקסיקונים, מעל 80 שירים וסיפורים שהתפרסמו בעיתונים וכתבי עת). ובכן, לא מרוחב היריעה של הכתבים והתגובות צריך להתפעל, אלא מהמגוון הרב של נושאים עליהם דנה נורית גוברין בכתביה, על הארגון המופתי של כתבים אלה, ואם מקדישים תשומת לב לתגובות של מיטב הסופרים והחוקרים, הרי שנרמזים גם לעומקם של הדברים.

במה דברים אמורים? רוב חוקרי הספרות שאני מכיר מתרכזים בסופר כוכב אחד, ודנים במשך שנים בו ובלווייניו, עם "סטיות" קלות לשמות נוספים. וזה בסדר גמור – מומחיות דורשת התמדה. אבל נורית גוברין פעלה אחרת: היא חקרה את יצירותיהם של מאות רבות של סופרים (בעיקר ספרות התחייה), וליד סופרים מ"הליגה הלאומית", היא ניתחה במסירות, באהבה ובידע בלתי מצוי את יצירותיהם של סופרים שלא כל חוקר היה מוכן "לבזבז" עליהם את זמנו ואת כוחו. כמו נורית גוברין אני סבור שיצירה טובה ראויה לעיון ודיון, גם אם המילייה לא ניתב אותה לקנון. אני לא אזכיר את השמות הרבים של סופרים לא מפורסמים אלה שנורית גוברין הביאה את אוצרותיהם לידיעת הציבור (ראו בעיקר בכרכים ו' ו-ז' ב"קריאת הדורות", עמ'38-36), אבל אציין (בבושה!) שלא מעט מתוכם ממש לא ידעתי על קיומם, וההפניות בספרים ובמאמרים אלה שבספר זה מעוררים תיאבון לקריאה.

אבל לא רק במגוון הרחב מאוד של יוצרים מצטיין המפעל הספרותי של נורית גוברין, מסתבר שיש במפעל הזה נתיבים אל תחומי ידע שונים ומגוונים: סקירת כתבי העת והעיתונות, סקירת הפרסים הספרותיים (ספר אחד יועד לכל זוכי פרס ברנר), ארכיאולוגיה בספרות, הרפואה בספרות, נשים פורצות דרך (דבורה בארון, נחמה פוחצ'בסקי, שלומית פלאום), גט פסול בספרות (מיל"ג ועד בורלא), בין הסופר ובין השררה, התחרות הגלויה והסמויה שבין שלמה צמח ודויד בן-גוריון, שמות עט של סופרים, גיאוגרפיה ספרותית, פולמוסים ספרותיים (ברדיצ'בסקי עם יעקב קלצ'קין), פרויקט בן-יהודה, אנטישמיות אצל חתני פרס נובל (גינטר גראס), גנדי והיהודים.

נורית גוברין מעריצה את אביה ישראל כהן, שדירתו הייתה בית ועד למיטב הסופרים, כך שבילדותה ובנעוריה הזדמן לה לפגוש אישים שרוב אוהבי הספרות יכולים רק לחלום על כך. אביה גם פתח לה שער לפרסום מחקריה הראשונים (ראו פריטים 48, 50, עמ' 48-47).. הערכתה והוקרתה לאביה באה לידי ביטוי במקומות שונים בכתביה (ראו בכרך ד' של "קריאת הדורות", עמ' 29).

למי מיועדת הביבליוגרפיה הזאת? בראש ובראשונה לסטודנטים ולחוקרים בחוגים לספרות, אבל היא מיועדת במיוחד למורה המבקש מידע הקשור ליצירות שעליו ללמד. הספר מאורגן כהלכה, כצפוי לגבי כל מה יצא מידיה של נורית גוברין, שכן עם כל המיומנות והמסירות של שלושת הטורחים על ספר זה, לולא רשמה נורית גוברין את הפריטים על פי הסדר, ספק רב אם ספר חשוב זה היה רואה אור. וכן, ובסוף הספר יש אינדקס מאיר עיניים, הכולל שמות, מקומות, כתבי עת ונושאים נבחרים – לתועלתו של הקורא והמתעניין. וכן, צריך לומר מילה טובה גם למו"לית, ד"ר לאה צבעוני, שעמדה בכל הדרישות הלא פשוטות שספר זה העמיד בפניה.

משה גרנות

בנו של קדיש לוז וחבר דגניה ב'

כתיבתו היתה רווייה באהבה ובהבנה

לחיים בארץ-ישראל

הוא גם היה מהכותבים החרוצים ביותר

במאמריו ובספריו

על אסתר ראב

כי מאוד הזדהה עימה והבין לנפשה

מבלי משים עברו כבר מאה ושלוש שנים להצהרת בלפור, בה רואים הפלסטינים, אולי בצדק מבחינתם, את הגרעין הרעיוני להקמתה של מדינת ישראל. אין ספק, שההכרזה היתה חשובה מבחינת העם היהודי, שכן היא ניתנה תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, טרם השלמת כיבושה של ארץ ישראל ע"י הכוחות הבריטיים, ואצרה בקירבה הבטחה חשובה לעם היהודי, אחרי שהשלטונות התורכיים נמנעו מצעד זה למרות מאמציו של הרצל בנדון. זה קרה ב-2 לנובמבר 1917. ההצהרה ניתנה במסגרת מכתב של הלורד ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, לחבר בית הנבחרים הבריטי, הלורד היהודי ליונל רוטשילד.

המכתב לא נמען לפרופסור חיים ויצמן, שהיה אותה שעה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, זאת כנראה כדי להדגיש, שמדובר בעניין בריטי פנימי. לורד ליונל רוטשילד היה בנו של הבנקאי הבריטי נתן דה רוטשילד, שהיה אחיו של אדמונד דה רוטשילד. לורד ליונל רוטששילד עמד בראש ההסתדרות הציונית של יהודי בריטניה.

למרות שנדמה לכול, כי הציונות ומדינת ישראל באו כתוצאה מהכרזה זו, פני הדברים היו לדעתי מורכבים בהרבה. אותה שעה היתה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בת ארבעים שנים, והציונות כבר עשרים שנה אחרי הקונגרס הראשון בבאזל. הבריטים לא הגיעו לארץ-ישראל כדי להקים כאן מדינה יהודית, אבל כאנשים מתוחכמים הבינו, שניתן לנצל את ההתיישבות הציונית לקידום האינטרסים של האימפריה הבריטית. לפי השקפתם, ההתיישבות בארץ לא היתה שונה מכל גרעיני ההתיישבות הבריטית ברחבי האימפריה שלהם, להבדיל מכך , שכאן היה מדובר בהתיישבות יהודית ולא בריטית-נוצרית.

הבריטים הגיעו לא"י בגלל המלחמה שניהלו נגד מעצמות הציר בכלל, ובתורכיה בפרט. למרות שקרב גליפולי משך את תשומת לב הציבור הבריטי בגלל מאות אלפי הקורבנות הבריטיים שהוא גרם – התנהל במקביל באזור תעלת סואץ, קרב חשוב בהרבה. הקרב על תעלת סואץ והמשכו על ארץ-ישראל והמזרח התיכון – כדי למנוע את ניתוקה של הודו מבריטניה, אבל הוא שגרם, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל שלושים שנים מאוחר יותר.

המטרה התורכית היתה לנתק את בריטניה מהודו, אוסטרליה והמושבות הבריטיות ממזרח לסואץ. להשגת מטרתם הובילו כוח תורכי רגלי ורכוב, כולל עשרת אלפים גמלים עם סירות אלומיניום וארטלרייה, דרך החוף הצפוני של סיני בואכה תעלת סואץ, אלא שהניסיון הזה הסתיים באוגוסט 2016 בכישלון. משם עברו הבריטים להתקפת-נגד שהסתיימה בקו עזה באר שבע. הבריטים, רובם כוחות אוסטרליים וניו-זילנדיים, הגיעו לשערי ארץ-ישראל שעה ששר החוץ הבריטי נתן את הצהרתו. כך קרה, שהבריטים מצאו את עצמם בארץ ישראל, מבלי שתיכננו מה ייעשה בשטח בדיוק. בוודאי שאיש לא כבש את ארץ-ישראל בשביל להקים כאן מדינה יהודית.

שנה לאחר "הצהרת בלפור", הושלם כיבושה של ארץ-ישראל, וגנרל אלנבי נכנס רגלית לירושלים והכריז עליה כעיר קדושה לשלושת הדתות: המוסלמית, הנוצרית והיהודית. למרות שבירושלים היה רוב יהודי בשנת 1918, הגנרל אלנבי נמנע מהבלטת העניין ולא הזכיר בברכותיו את הצהרת בלפור. הוא הציג את השלטון הבריטי, מהרגע הראשון, כשלטון ניטראלי לכל העדות והדתות.

שנתיים לאחר מכן, התקיימה בשנת 1920 ועידת סאן רמו של חבר הלאומים, ובריטניה קיבלה את שטחי ארץ ישראל ומסופוטמיה, שמה הקודם של עיראק, כמנדאט בריטי. צרפת קיבלה במקביל מנדאט על סוריה ולבנון. חבר הלאומים הפך ב-1945 לאירגון האו"ם וכל ההסכמים שעשה מיום הקמתו, כולל הסכם המנדאט הבריטי על ארץ ישראל, אושררו מחדש על ידי האו"ם. המנדאט הבריטי על ארץ ישראל, נמשך עוד שלוש שנים, לפני שהבריטים עזבו את הארץ. הם השאירו מאחוריהם ארץ מסוכסכת ומלחמה בין ישאל למדינות ערב, כאשר הליגיון הירדני, שנלחם בצה"ל, נתון למעשה תחת פיקוד בריטי. הערבים לא הכריזו על מדינה משלהם, למרות שיכלו לעשות זאת. הם רצו את כל ארץ ישראל בשלמותה ולא היו מוכנים להסתפק בגבולות החלוקה של 1947.

מה היה הרקע להכרזת בלפור? הרקע היה מורכב מאוד. נוצר צירוף מקרים נדיר, כשבראש ממשלת בריטניה התייצב לויד ג'ורג' הפרו ציוני, וכששר החוץ שלו, ג'יימס בלפור, הוא במקרה גם פרו-ציוני. שני אישים אלה, על אף היותם נאמני הכתר הבריטי, היו גם ידידיו האישיים של פרופסור חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, יהודי ממוצא רוסי, פרופסור באוניברסיטת מנצ'סטר, שתרם לאימפריה הבריטית את סודות האצטון המלאכותי, שהיה חומר הגלם העיקרי ליצור אבק שריפה.

נוסף על כך, דעת הקהל הבריטית נטתה להאמין שהגיע הזמן להקים ליהודים מדינה. זה היה חלק מחזון הנביאים, שנלמד בכל בית-ספר פרוטסטנטי בבריטניה. בכל בית פרוטסטנטי הגון, היה ספר תנ"ך, וכולם הכירו טוב מאוד את חזון הנביאים. זה היה חלק מהמורשת הבריטית מאז הנרי השמיני מלך בריטניה, וזאת למרות האנטישמיות ששררה בבריטניה לאורך הרבה מאוד שנים.

גל הפרעות שפקד את רוסיה בסוף המאה התשע עשרה, ושבעקבותיו התחילה הגירת מיליוני יהודים לארצות הברית, הגיע גם לבריטניה. יהודים מהגרים, חסרי כול, היוו בעיה חברתית קשה בבריטניה. בריטניה עמדה לסיים את מלחמת העולם הראשונה, כאשר עמדה לשחרר מיליוני חיילים, מחפשי עבודה. על האבטלה המקומית העיקה האבטלה היהודית. רעיון הקמת מדינה יהודית באוגנדה, שלא עלה יפה, בגלל השטח המצומצם שעמד לרשות המתיישבים, היה אחד מהרעיונות לפתרון בעיית ההגירה הזו.

לכן, רעיון הקמת בית לאומי בארץ ישראל, שתהווה מקלט ליהודים מרוסיה, היה בהחלט פופולרי בדעת הקהל הפרוטסטנטית בבריטניה. הרעיון הפך לאקטואלי, שעה שכוחותיה של בריטניה עמדו להשתלט על ארץ-ישראל ולכן הצהרת בלפור עברה בשקט בבריטניה, אם כי התקבלה קשה מאוד, בחוגי הלאומנים הערבים בדמשק, ביירות, ובגדאד. גם לערבים במזרח התיכון היו תוכניות. הצהרת בלפור הדאיגה אותם מאוד.

היו שחשבו, שהרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון במנדאט הבריטי על ארץ-ישראל, היה יהודי ציוני. היו יהודים, שראו אותו בחזקת משיח. עד מהרה התברר שלמרות יהדותו, סמואל נשאר נאמן לאינטרס הבריטי ולאו דווקא לאינטרס הציוני. מיד אחרי מהומות נבי מוסה ב-1921, כדי להרגיע את הרוחות ולטשטש במקצת את משמעויות הצהרת בלפור, מינה סמואל את ראש הפורעים הערבים בירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, למופתי של ירושלים. היה זה מינוי אומלל, שעד מהרה התברר כבעייה קשה גם מבחינת היישוב היהודי, גם מבחינת חלקים מהציבור הערבי המתון, ובעיקר מבחינת השלטון הבריטי בארץ ישראל נגדו הוא התמרד, ועד לבריחתו לגרמניה והצטרפותו להיטלר.

הצהרת בלפור נוסחה בזהירות רבה, היא הדגישה את רעיון הבית הלאומי ליהודים, מבלי לתת בית לאומי מקביל לערביי ארץ ישראל, אבל הבטיחה במקביל את זכויותיהם הקנייניות והדתיות של כל תושבי הארץ, בכלל זה המוסלמים והנוצרים. ההצהרה לא דיברה במפורש על מדינה יהודית וגם לא הגדירה את גבולותיה. זה איפשר לווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי דאז, למרות תמיכתו בציונות, לנתק את ארץ-ישראל המזרחית, ולמסור אותה לאמיר עבדאללה הראשון, לימים מלך ירדן.

הבריטים קיבלו מנדאט על ארץ-ישראל, אבל התייחסו אליה מעשית כמושבה. רכישת הקרקעות וההגירה היהודית הוגבלו קשות. אפילו תחת אימי מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה – הבריטים לא ויתרו. כל תקופת שלטונם, דאגו הבריטים לשמירת הרוב הערבי בארץ-ישראל. רוב זה היווה מבחינתם את הערובה המדינית, שארץ-ישראל תישאר לתמיד מושבה בריטית. כל שאיפתם של הבריטים היתה לשמר את ארץ ישראל כבסיס צבאי ענק בעורף תעלת סואץ. חשיבותה היחסית של ארץ-ישראל לבריטים ירדה רק כאשר הם החליטו, אחרי מלחמת העולם השנייה, להעניק עצמאות להודו. הבריטים עזבו את הארץ לא רק בגלל מאבק המחתרות, אלא בעיקר מפני שהיא לא היתה שווה את המאמץ הכספי הכרוך באחזקתה, עם חיל מצב של מאה אלף חיילים, כשקופת האוצר הבריטי ריקה.

לכן, עם כל ההתרגשות שפקדה את העולם היהודי עם הצהרת בלפור, הצהרה זו לא היתה רק מעשה פרו-ציוני אלא בראש ובראשונה בסיס משפטי לשליטה בריטית על הארץ, כאשר יש בארץ גרעין קולוניאלי מערבי עם ארבעים מושבות וקיבוצים, שמתרחב במהירות עם כספים של יהודים ועם חיסכון כלכלי אדיר לאוצר הבריטי. הבריטים לא השקיעו השקעה אזרחית כלשהי בארץ-ישראל. כל השקעותיהם היו השקעות ביטחוניות. כל ההשקעה האזרחית המנדטורית בין 1920 ל-1948 – באה ממקורות יהודיים. מדובר בסכום עתק במושגי השנים ההם. הכסף הגיע מההסתדרות הציונית, מהברון רוטשילד ומיהודים אמידים אחרים. זו היתה המושבה הבריטית הכי יעילה מבחינת משלם המיסים הבריטי. בו-זמנית, היהודים הם היחידים ששילמו מיסים. במיסים אלה מימן המנדט הבריטי את השירותים ליישוב הערבי, בעיקר בתחום החינוך והבריאות. גם בשירות המדינה היה לערבים רוב, הכול במימון המס היהודי.

ולא זו בלבד שהערבים היו הנהנים העיקריים מכל המאמץ הציוני, אלא שהיו מלאי טרוניות לבריטים, שנאשמו על ידם בהקמת היישות הציונית.

לסיכום, המנדאט היה למעשה מושבה בריטית, אבל בסופו של דבר, מאבק המחתרות נגד הבריטים, תהליך הדה-קולוניזציה אחרי מלחמת העולם השנייה והמסירות היהודית, הם שהפכו את המושבה המנדאטורית הארץ-ישראלית למדינת ישראל. להצהרת בלפור, עם כל חשיבותה, היה משקל מוגבל במה שקרה בפועל.

יצחק הילמן

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו. עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות. יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האוייב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל, הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא רפןבליקני שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פירסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת, הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל, טראמפ – מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל – כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל...

ביום שישי היא פירסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמיתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במיספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעיתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, היתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת. אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית. אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק. אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות. והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם. האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו. מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה היתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'. ההחלטה על הסגר היתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי. יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות. התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון. בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו. אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה: לעשות הכול כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי. והממשלה מצידה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים ומההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 שקל. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים. ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות? אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמיתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעייה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מיספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאימא שרוצה לחתום כאימא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעייה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכול יכולים לחיות אותה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אימא או אבא גם זה בסדר.

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א? הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עימנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס. אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית. צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופייה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחייה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי 'מסכת אבות'. הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחייה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה."

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

* ביד הלשון: בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר," "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר. זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף. פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

אורי הייטנר

[מתוך ספרו החדש "גם דודה אנה יפה"]

קרוב לשעתיים ישב היושב ראש מאחורי שולחן הנשיאות – עדשות המשקפיים הסתירו אך מעט את העייפות הרבה שנשקפה מעיניו. הוא ידע ששום דבר לא ייצא מהכינוס הזה, ששוב יגיעו רק קומץ מתוך ארבע מאות החברים, שקצת מהם יעלו על הבימה וישיאו עצות של כלום, ששוב יישאר הוא עם החוב הכספי הכבד, עם עובדים שלא קיבלו את שכרם חודשים. הוא ידע מראש שלאיש לא יהיה רעיון בעל סיכויים להתממש, כי כולם פשוט לא קורצו מן החומר הנכון, כולם בטלנים כשמדובר בכסף של עצמם, קל וחומר בכסף של האגודה, נכון יותר לומר, בכסף שאין לאגודה. זה היה צורך כזה מטריד לשתף אותם בצרות שלו, שיידעו לפחות כמה קשה לנהל את אגודת הסופרים, כשמשרד התרבות איננו עומד בהבטחותיו ואיננו משחרר תקציבים, והעירייה מתנערת ממנה בבוטות, ואף עושה כל שביכולתה לגמד את מעמדה של האגודה, שפעם נוסדה ונוהלה על ידי ביאליק בכבודו ובעצמו. לא מכבר התבשר היושב ראש כי העירייה מבטלת את בלעדיותה של האגודה, שנשמרה מזה שישים ושש שנים, בקביעת השופטים לפרס ביאליק – מה יכול להיות יותר אבסורדי מזה, יותר מדכא?

עכשיו הם יושבים מולו אולי ארבעים, אולי פחות, וכמחצית מהם כבר עלו אל המיקרופון והציעו הצעות שבאמת אינן ראויות להישמע, כי מה שהם יכלו להעלות על הדעת, הוא עצמו כבר ניסה, ונכשל וחזר ונכשל, וכל מי שיכול לעזור במשרד או בעירייה הרי רואים בו טרדן חסר תקנה. אם החברים חושבים שמה שהם מציעים יש לו איזה סיכוי, אז אדרבה, שהם יפנו בעצמם, כי לו כבר נמאס להתבזות, וכבר קשה לו לחזור פעם ועוד פעם על כך שבדיוק מה שמציעים לפניו, בדיוק במילים אלו דיבר עם וירשובסקי מהעירייה, והוא פשוט גיחך בביטול, וביקש שישאירו לו מזכר, ועד עצם היום הזה לא התפנה לענות, ובאמת אם הם עומדים על כך שיש לדבר שוב עם העירייה, ואפילו עם ראש העיר בעצמו, אז באמת, שיקימו ועדה של חברים, והיא תקבל את כל המידע הדרוש ממנו, אבל בשום אופן שלא ידרשו ממנו עצמו להיות חבר בה, כי זה למעלה מכוחו.

הנה, כך חולפת לה תהילת העולם – כמה נלחם כדי לשבת על הכיסא הזה, כמה מאבקים ניהל ובכמה תככים היה צריך להיות מעורב שלא בטובתו, וכמה יצרים רעים נחשפו לעין כול, והנה, כשכבר זכה להיות יושב ראש, וכבר התרחשו כל אותם אירועים שלמענם כדאי ללכלך פה וידיים, כמו פגישות עם שר החינוך ושר התרבות והנשיא, אפילו ראש הממשלה, וגם הנסיעות במשלחות של סופרים לכל כנס עולמי חשוב ובלתי חשוב – כשכל זה כבר קרה, פתאום קמים להם חברים ומקימים להם איגוד משלהם, ומצליחים להשיג תקציבים ותומכים וגב של ההסתדרות ואהדה רבה מהמושכים בחוטים, והוא עצמו נשאר עם החורבן הזה שירד על האגודה, ועם הרמת הכתפיים של כל מי שבעבר, עם קצת לחץ, שחרר כספים שהגיעו לאגודה בדין.

והרי ידע שיועצים טובים יש מעטים, והם הולכים ומתמעטים ככל שהמצב נעשה יותר קשה, וידע גם ידע שדברנים יש הרבה, בוודאי באגודת הסופרים, וכי שום דבר של ממש לא ייצא מן הכינוס, אלא שבאמת כבד העול מנשוא, ועצם הידיעה שעוד כמה עשרות חברים שותפים לפחות לידיעה המרה על מצבה העגום של האגודה, יש בה כדי להקל. וחוץ מזה, מי יודע? אולי באמת צריך לסגור את העסק ולהשאיר את המפתחות, הרי ישאלו אותו אז בצדק, מדוע לא הביא את העניין לידיעת האסיפה הכללית? לפחות…

אחד אחד עלו המציעים אל המיקרופון והציעו לו מה לעשות. רק החדשים, אלה שמקרוב התקבלו לאגודה, אלה שממש לא היה להם מושג איך האגודה הזאת מתנהלת, רק הם התנדבו לדבר עם עיתונאים, עם ראש העירייה, עם חבר באגף התרבות.

"תראה, יש פה יהודי שמצביע כבר שעה…"

"היהודי" באמת הצביע מזה זמן רב, אך משום מה התעלמו ממנו, אולי משום שבניגוד לשאר החברים, הוא לא צירף צעקה לידו המונפת. ברנהולץ, אחד החברים הוותיקים, לא יכול היה לשאת את העוול, והצביע על האיש.

היושב ראש הנהן:

"בבקשה, שיעלה."

האיש התרומם אט אט, קודם ראו את המגבעת החומה המקושטת בנוצת טווס ירוקה, אחר כך ראוהו הכול בכל הדרו: זה היה ישיש שעבר מכבר את גיל השמונים, לבוש בחליפה חומה, חולצה לבנה בוהקת ועניבה בעלת פסים ירקרקים, לבוש שנראה חסר שחר לחלוטין באולם בית הסופר שמזגנים עייפים גנחו יותר משקיררו (באולם מילא, אך איך הוא הגיע עד לאולם בחום ובלחות המדכאים של תל אביב בשלהי הקיץ?). הוא התנדנד מעט, יצא מן השורה וניגש אל הבימה, אלא שהעלייה במדרגות הגבוהות היתה משימה קשה מכפי יכולתו. מייד קמו שניים (תמיד יש "שניים" – ככה קבע שופמן חוק יסוד בחוקת המוסר) ותמכו בו מזה ומזה. הוא חייך חיוך של מבוכה ושל תודה ועלה אט אט אל העמוד עליו חובר המיקרופון. ביד רועדת מעט הוציא מתוך כיסו נייר מקופל, שטח אותו לפניו, הרכיב משקפיים על חוטמו, ביקש במנוד ראש רשות מהיושב ראש והחל לשאת את דבריו:

"אני, רבותיי, זכיתי להכיר את חיים נחמן עצמו, והייתי מבאי ביתו, ואני הכרתי גם את מניה. זכורני, אני עומד במבואה, המטרייה הרטובה בידי, ומניה מנערת את מעיל הגשם שלי… וחיים נחמן ישב לו למעלה בחדר העבודה, כי לא רצה שיפריעו לו, והוא שמע שאני נכנס, ואז הוא ירד מלמעלה, ככה בכבדות, הוא היה יהודי כבד, וגם לא היה כבר בקו הבריאות, והוא פרש ככה את זרועותיו, כאילו רצה לחבק אותי, ואז הוא נתקל בגבשושית הכפל של השטיח, וכמעט השתטח מלוא קומתו, אלא שאני רצתי מייד ותמכתי בו במרפקו, וכמעט דרסתי את מניה העלובה והמסכנה, והמעיל והמטריה הרטיבו את המרבד שהיה פרוש על פני רצפת המבואה…"

"חבר… זה ממש מעניין, אבל אולי אתה מוכן לדבר על הנושא שעל סדר היום?"

"תבורי, תבורי שמי, מראשוני החברים באגודת הסופרים. כבוד היושב ראש אינו מכירני? אני תבורי, נו – 'בפאתי האתמול', ' בחלוף העיתים', 'סוסי המרכבה' – אדוני לבטח קרא את הביוגרפיה שלי – אני, כבוד היושב ראש, הייתי סופר עברי עוד ביאשי בין שתי מלחמות העולם. משה סמבטיון כתב עליי, אדוני בוודאי קרא… הוא לא היה ממש מרומניה, אלא מבסרביה, מה שנהוג לקרות – "רומניה הגדולה", והיה צעיר ממני…

"אבל, באמת חבר תבורי, העניין, כלומר, צריך לדבר לנושא…"

"וכי סלקא דעתך שאני לא אדבר בנושא, הרי אני מדבר בנושא עצמו, אם יתאזר אדוני במעט סבלנות… איפה באמת הייתי …וגם את דוקטור שאול טשרניחובסקי הכרתי, הוא היה רופא של בתי ספר בתל אביב, והגם שהיה כבר איש מבוגר, היה עדיין שובב גדול, ופעם אפילו שאל אותי איך נראות השיקצות על נהר הפרוט, ואם היושב ראש לא היה מאיץ בי, הייתי מספר לכם קצת אנקדוטות עסיסיות מאותם הימים, אבל ככה זה בדור שלנו, ממהרים, ממהרים, אבל בסוף מגיעים לאותו המקום…"

לראשונה באותו ערב נראה חיוך על שפתיו של היושב ראש. הוא הביט אל ברנהולץ הנבוך וסימן על גרוגרתו שלו שהוא היה ראוי לשחיטה כשרה בעוון רדיפת הצדק שלו. ברנהולץ הרים כפיו למעלה כאומר: 'איך יכולתי לדעת?'

"…הוא היה גר בדירת רווקים, ועל קיר הבית היה שלט 'דוקטור צ'רניחובסקי', לא בטית, אבל בצדי וגרש, ואני הייתי צעיר לימים, ממש עול ימים, ונראיתי כתפוח בעצי היער. היום קשה להאמין, ואני ישבתי לפניו בסטודיו שלו והשמעתי לו שיר געגועים לציון מהגולה הרומנית, והוא טפח לי על השכם, אבל לא בזה העניין…"

תבורי שוב פשפש בכיס המקטורן ביד רועדת, מלמל לעצמו בעצבנות, והוציא נייר מקופל אחר, יישר אותו בשתי ידיו והחל לקרוא:

אני משתין בקשת זהובה

ומשרטט שמיניות בחול.

אדים חמים עולים, והגוף נינוח.

האושר עובר זורם, מרעיד את הלב, צמרמורת בגב.

אני מתרוקן

ומתמלא חרדה

לבאות:

הטפטוף העכור, המכאיב

של ימי הזקנה.

"חבר תבורי, באמת, יש ערבי שירה, יש ערבי קריאה, עכשיו זה לא… כלומר, זה ממש לא לעניין…"

"כבוד היושב ראש, אם זה לא לעניין, אני ממש לא יודע מה כן לעניין!"

הראש של הזקן החל לרעוד, והכול חשו שפה הולך להתרחש אסון. היושב ראש התעשת, ולחש, כאילו לעצמו:

"שיהיה, תמשיך…"

תבורי לא התרצה, הוא אסף את הניירות, פניו האדימו מעלבון, הוא הביט ימינה ושמאלה. ברנהולץ קם ורץ אל הבימה לסייע לזקן לרדת במדרגות. כל הדרך אל כיסאו הוא מלמל משהו בלתי מובן. כשהתיישב, הוא פנה לאחור, הביט אליי ובתוכחה גדולה אמר, כמעט צעק:

"הוא הפסיק אותי! הוא קטע את דבריי, הוא…"

בידו הרועדת הוא הושיט לעברי את הניירות שבידו – הם היו לבנים, ולא היתה כתובה עליהם אפילו אות אחת. לובנו של הנייר התלכד בלובנה של החולצה הבוהקת, ואני שלעולם אינני יודע איך להגיב על צער, פשוט הרכנתי את ראשי.

משה גרנות

ט"ו. העיקר שכדור הפלא לא יתבזבז

הרעיון האידיוטי שלי לעטוף את עצמי בשש חברות נפש שתעזורנה לי לעבור את שבעת ימי השבוע בצורה מגוונת, לא הרפה ממני גם אחרי הכישלון  עם רות. הייתי בטוח שעם רינה יהיו לי חיים יותר קלים, ואותם מעצורים, היכולים לעכב את מאווייה של אישה כשהיא אמורה להתמסר לגבר נשוי, כפי שהייתי בסיבוב הראשון עימה, כבר לא קיימים לגבי.

הפעם לא הייתי צריך לטלפן מהסטודיו, יכולתי לטלפן מהבית בשעות הערב ללא כל חשש. רינה תכף הכירה את קולי, אבל לא שאלה איזו רוח טובה הביאה אותי, כי היא קראה עיתונים ובאיזשהו מקום ציפתה לטלפון שלי. לשאלתי מה שלומה סיפרה לי שהרבה לא השתנה אצלה בעשור האחרון ועשתה זאת במשך קרוב לשעה. ניצלתי הזדמנות של הפסקת התעטשות, והצעתי לה לנסוע  מחר לכפר חיים ולבקר את איה וגדעון, שהמשכתי לשמור איתם על קשר. היא קיבלה את ההצעה בשמחה ואני הצלחתי לקטוע את השיחה בנימוק ההגיוני שעוד מעט לא יהיה לה מה לספר לי, כשנהיה מחר בדרך לכפר חיים.

איה וגדעון קיבלו אותנו בשמחה וגדעון, שלא ראה אותה עשר שנים, זכר אפילו ששמה רינה. אני אומר זאת  לזכותו, כי במשך אותם שנים ביקרתי בביתם גם עם מילי וטלי (כל אחת בנפרד) ומישהו אחר במקומו, היה יכול להתבלבל, אבל לא הוא. גדעון גם הוכיח טקט רב כשלא שאל אותי על שלום השתיים בנוכחותה של רינה ושיחתנו נסובה בעיקר על ספרים. 

בדרך חזרה, כמו בדרך לשם, זכרתי כל הזמן שרינה לא אוהבת שאני מחזיק את ההגה ביד אחת ונזהרתי שלא להעמיד אותה בניסיון, עד שהגענו לביתה. במשך עשר השנים שעברו מאז שנפגשנו לאחרונה, הילדים שלה הספיקו לגדול,  עזבו את הבית וידעתי שהיא גרה לבד בדירה. כיביתי את המנוע וקיוויתי שעכשיו תפציר בי לעלות אליה לשתות קפה, למרות ששתינו כבר אצל גדעון ואיה.

מהר מאוד הבנתי שאת העלייה הזאת היא לא מעלה כלל  על דעתה. חשבתי שאולי היא מתביישת. אזרתי עוז והצעתי שאלווה אותה למעלה ואעזור לה לעשות לנו קפה.  משום מה היא לא חשבה שזה רעיון מבריק, אמרה שהשעה מאוחרת והיא צריכה לקום מוקדם, כדי לטלפן לבתה ולהגיד לה מה שרצתה להגיד לה הערב ולא הספיקה בגללי.

כיוון שכך התנעתי מחדש את האוטו וקיוויתי שתבין את הרמז. היא הבינה, אך היה לה חשוב לספר לי שנבחרה לוועד הבית, ויש לה בעיות עם הקבלן הקמצן והמנוול הרוצה  שהדיירים ישלמו מכיסם את העברת הדירות לטאבו. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה שעוד מעט ייגמר לי הדלק, וסיכמנו שמחר, ביום השישי, אחרי סעודת השבתי אבוא אליה לראות את דירתה החדשה ולשמוע איזה צעדים היא מתכוננת לעשות נגד הקבלן.

 כדי שהקוראים התמימים לא יתחילו לחשוב שחוננתי בכוח זיכרון מופלג, העוזר לי לזכור מה היא אמרה ומה אני שתקתי, חובה עלי לגלות שמיום פטירתה של רעייתי, החלטתי לחזור לימי הנעורים ולכתוב יומן חיים שיעזור לי לפרוק את המכביד על ליבי, לכן מפעם לפעם ארשה לעצמי להקל על חיי ופשוט להעתיק את אשר נכתב ביומן בזמן אמת.

29.2.08. יום שישי עשר בלילה. זה עתה גמרנו את  סעודת ערב שבת המסורתית בהנהלתה של עדנה, שעברה לגור בביתי יחד עם מיכל בתה הגימנזיסטית. אורי עם אפרת אשתו הטרייה הלכו לביתם, וימי עלה לחדרו על הגג. מי היה מאמין, שעכשיו,  כשאני בגילי המתקרב לשמונים, אצא בשעה כזאת לשתות קפה אצל מישהי שלא הבטיחה לי כלום. בשיחת הטלפון המקדימה שבה שאלתי אם השעה לא מאוחרת מדי, היא נשמעה כל כך שמחה לבואי, עד שמוחי ההוזה, חש בהרפתקה מתוקה המצפה לי, ובלי להסס אני שולח את ידי למגירה שליד מיטתי ושולף משם את ההמצאה העולמית החדשה, גלולת סיאליס כחולה, הזוקפת כפופים. הקרדיולוג ד"ר בראון, שמאז התקף הלב שלי אני מבקרו פעמיים בשנה, אמר לי שמכל התרופות  שמדע הרפואה המציא, הוויאגרה  היא התרופה המוצלחת והבטוחה ביותר. כיוון שכך, עוד באותו שבוע הלכתי לבית מרקחת 'צפון' וקניתי כדורים נגד צרבת ובהזדמנות זאת ביקשתי גם חפיסת ויאגרה. הרוקח, שמכיר אותי שנים כפראייר לאומי, מציע לי לקנות סיאליס שהוא אמנם מעט יקר יותר, חמישים שקל לכדור, אבל הוא פעיל במשך 36 שעות לעומת הוויאגרה שהשפעתה נמשכת רק ארבע שעות ואם רוצים לנצל אותה שוב, צריך להסתכל על השעון ולשים לב שלא יעמוד.

את כדור הפלא אני בולע כבר בבית לפני שאני יוצא לציד, כי הרוקח אמר לי שהוא מתחיל לפעול אחרי חצי שעה, ואם הנסיעה לרינה נמשכת כעשרים דקות, עוד יישארו לנו עשר דקות של פטפוטים על הקבלן הנוראי. רינה נוסכת בי תקוות מהרגע הראשון כאשר היא לא מנסה להתחמק מהחיבוק שלי, ואני נהנה להרגיש את החזיה הנוקשה שלה, ובעיקר את צלעותיה העוטפות את גווה הדקיק המפעים את הלב שלי. היא מבקשת סליחה לרגע ומזמינה אותי לשבת ליד השולחן, כי היא בדיוק מכינה מרק למחר. כשהיא שואלת איזה קפה אני רוצה, אני אומר שזה לא בוער כי שתיתי בבית. מסתבר שלה זה כן בוער, כי היא לא שתתה כיוון שחיכתה לי ואפילו הכינה עוגה. בדלית ברירה אני ממשיך לשבת ליד השולחן, בעוד היא יושבת מולי ושותה באיטיות מופלגת את הקפה שלה. לי הגישה בעוד מועד צלחת עם פיצוחים ואני מסתפק בהם, למרות שהקפה המהביל שלה,  גורם לי לשנות את דעתי, אך אני לא רוצה להראות כמזגזג סידרתי. תוך שתיית הקפה היא מבשרת לי בעיניים נוצצות, שהבוקר הייתה לה ישיבה עם המנוול  והצליחה לשכנע אותו להתחיל לטפל  בטאבו, אחרי שאיימה עליו בהגשת תביעה משפטית.

הבשורה הזאת כל כך משמחת אותי, עד שמרוב עליצות אני עובר לשבת על הספה, ומביע בקשה תמימה לראות את  אלבום התמונות שלה. אילו ידעתי שיש לה חמישה אלבומים, הייתי חושב על רעיון אחר, אבל אחרי שהניחה את כל החמישה על השולחן, לא היה נעים לי לזגזג ושאלתי בהומור אם יש לה עוד. היא חשבה לרגע ונזכרה שבאמת יש לה עוד שנים בשידה של חדר השינה. היא מעבירה לשולחן את שני האלבומים הנוספים, אבל כדי שלא תבוא לידי עבירה, היא משאירה אותי לבד על הספה והולכת לראות מה שלום המרק המתבשל על האש. השהייה שלה במטבח נראית לי ממושכת וכשאני שואל מה קרה היא מספרת שהיא צריכה גם להכין פירה לילדים שיבואו אליה מחר לארוחת הצהריים. כל זה לא מפריע לה להמשיך לדבר על ענייני ועד הבית ועל הקבלן החוצפן שדרש ממנה להתפטר, כדי שהדיירים ימנו במקומה מישהו שנותן גם לאחרים לדבר.

בעוד היא ממשיכה לדווח לי מהמטבח על עלילות ועד הבית, אני ממהר לרפרף על התמונות, אלבום אחרי אלבום, כדי שאגמור עם התמונות בדיוק ברגע שהיא תגמור עם המטבח.  בסוף, בשעה טובה, היא מסיימת עם כל הבישולים, אני גומר עם כל אלבומי התמונות, והיא מסכימה לשבת לידי כדי להסביר לי מה בדיוק ראיתי, כי חשוב לה שאדע מי בתמונות היא האימא שלה ומי היא הסבתא. הכוונה שלה טובה, אך היא טוענת שקשה לה להתרכז, כשהיא מרגישה בנמלים הזוחלות על גבה ומנסות לחדור אל תחת לחולצתה. אני מסביר לה שאלה נמלים מהסוג הטוב שלא נושך. היא לא מאמינה לי, עומדת כל הזמן על המשמר תוך ניעורי כתפיים ודברי תוכחה, האמורים להסביר לי שההתקדמות החברתית שלנו צריכה להתנהל לאט לאט עם הפסקות בין צעד לצעד. אני מזכיר לה שלאט לאט כבר צעדנו כשהיינו בעלייה לפני עשר שנים ועכשיו אנחנו בירידה ויכולים להתחיל לרוץ. היא לא מסכימה וטוענת שלפני הירידה צריך להגיע לפסגה.  כיוון שכך אני מנסה להגיע לשתי הפסגות שלה, אבל היא במקום לעזור לי, פורצת בציחקוקים המפריעים לי להתרכז. השעה כבר אחת בלילה, שעה שאני בדרך כלל אחרי הכול, כואב לי הלב על 50 השקלים שנבלעו לשווא, אך אני לא מאלה הכופים את עצמם על הזולת. אני נפרד ממנה לשלום, כשאני מזכיר לעצמי למחוק עוד שם מהרשימה.

1.3.08 שבת בצהרים. טוב שיש לי את מילי דקל טובת הלב, שתמיד מוכנה לקבל אותי בזרועות פתוחות. אמנם כבר נפגשנו ביום חמישי, יום הפגישה הקבוע שלנו, אך אם זה היה תלוי בה, היתה מוכנה לקבל אותי כל יום. היא מבינה שהגעגועים שלי הם אלה ששלחו אותי אליה, ולרגע לא מעלה על דעתה שסך הכול רציתי לנצל את מחולל הנפלאות, לפני שאמרוט את שערותי מרוב צער על אבדן חמישים שקלים.

פוצ'ו

המשך יבוא

האם ה"הגנה" שילמה לאצ"ל כדי שיפוצץ את מלון המלך דוד?

מדוע אקטואלי השיר "גמדים" מ-1950?

מי הלשין על הפרטיזן נתן רינג שהוצא להורג בשואה?

מי עבר ממערכת "מעריב" לשליחות ב"נתיב", ומה פעל?

מי אתה, נתן ילין-מור?

מי היטה את הזרם ולא הלך בתלם?

מה ידוע על מלחמת הצללים בין ישראל לאיראן?

מה לימדה אותנו הקורונה?

לנושאים אלה ואחרים מוקדש הגיליון החדש, מיספר 220, של רבעון "האומה",

הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, בעריכת יוסי אחימאיר – שעתה יצא לאור.

שלושה מאמרים מחדשים מוקדשים לזאב ז'בוטינסקי, במלאת 140 שנה להולדתו, והם מאת: גלילה רון פדר עמית, פרופ' אמיר גולדשטיין, וד"ר גילה מלמוד ופרופ' אריאל פלדשטיין.

ב-152 העמודים כלולים מאמרים מרתקים, גילויים, ופובליציסטיקה במיטבה.

רוצים גם אתם לדעת את התשובות לשאלות הנ"ל ואחרות?

מהרו והזמינו את הגיליון (רק 40 שקל, כולל משלוח)

בטלפון: 02-6338808 (נופר).

[דבר המפרסם]

פרק ד: הולכי על ארבע מול הולכי על שתיים

החומר לקוח מ"ידיעות אחרונות". תודה לעיתון

מגיפת הקורונה השתלטה לא רק על בני האדם – גם על בעלי החי. אלה החופשיים ואלה שבכלובים. הספארי, גן החיות הגדול בארץ, סגור. 200 מעובדיו יצאו לחל"ת. הנותרים מטפלים בחיות בזהירות רבה, עוטים מסכות וכסיות. הרבה חיות, בעיקר הקרובות לגזע האדם, עלולים להדביק ולהידבק בקורונה. זה כבר קרה בארה"ב. העובדים מנצלים את היעדר המבקרים לשיפורים. הביאו טונות של חול לריפוד רצפות האספלט בכלובים. עתה יוכל הפיל – שכדרך הפילים אינו ישן בשכיבה – לכרוע לשינה על החול בלי שברכיו תיכאבנה. חדרי השינה של החיות שהיו נסגרים בשעות היום כדי שהחיות תהיינה בחצר ותיראנה למבקרים, פתוחים עתה גם ביום ובעלי החי בוחרים בין החצר לתא. העובדים פנויים יותר להתבונן סביבם. מוטל על הקרקע ראו גור קנגורו קטנטן , עדיין נעדר פרווה, קפץ בטרם עת מכיסה של אימו. רופא הגן הכניס מיד את הגור, בן ארבעה חודשים, בחזרה לכיס והציל אותו ממוות. ואף סגר את הפתח בסרט מדבק, ליתר ביטחון. בעוד כמה חודשים ודאי כבר יציץ מכיסה של אימו.

העובדים אף הבחינו שהלביאה סמבורו, בת עשר, נעשתה תוקפנית ומעוררת תגובות חסרות מנוח של האריות סביבה. ימים רבים נצפתה כשהאריה סוהלה רודף אחריה. סמבורו מיוחמת זה זמן רב. רופא הגן העריך שיש בעייה במערכת הרבייה שלה. הלביאה הורדמה והועברה לבית החולים לחיות בר בספארי. היא עברה סידרת בדיקות בדם, במערכת הרבייה ובאולטרסאונד. התברר ששחלות מוגדלות וציסטות גורמות לייחומה הממושך, וסמבורו החלה בטיפול הורמונאלי לאיזון מערכת המין שלה.

עובדי הגן חשים שחלו שינויים בבעלי החי מאז הקורונה. הטיגריס רימבה למשל, היושב בודד בתאו, נהנה תמיד מחברת המבקרים, בייחוד הילדים. למראיהם היה מתחיל להתרוצץ הלוך ושוב בכלוב והילדים בגן ממהרים לרוץ אחריו, מעין מירוץ שליחים... עתה נעלמו כולם. ימים על ימים ישב רימבה צמוד לקיר הזכוכית מחכה לאורחים. לבסוף, כנראה מייאוש ושעמום, החל לטפס על העץ שבתאו, דבר שלא עשה מעולם.

אצל שלוש הג'ירפות הוותיקות חל שינוי משמעותי מאז הקורונה. הן הורגלו שקבוצות של מבקרים באות לשעות ההאכלה שלהן, מאכילות אותן ומפנקות אותן בנשנושים. כל זה נעלם. עתה, כשהעובדים עוברים לידן, מצטופפות הג'ירפות בקצה הכלוב ותוקעות בהם מבטים מרוכזים, כאילו על מנת להיווכח שעדיין יש בני אדם בעולם, וניכרת אצלן ירידה בפעילות.

"בעלי החיים שלנו אינם מפחדים מאנשים," אומרת שגית, דוברת הגן. "להיפך – הם זקוקים לחברת המבקרים, לגירויים ואקשן, אחרת הם משתעממות."

לעומת זאת לא נראה שלפילים חסרים המבקרים. לפילים תחושה עזה של קשרי משפחה והם מעשירים זה את זה. יוסי, הפיל בן 46, רובץ בקרב צאצאיו הרבים ונראה שהוא נהנה מהשקט ומהשלווה. עכשיו נולד בגן פילון חדש, "פלא" שמו. צאצא שלישי לאימו לה פטיט. בנעוריה היתה האם חיית קרקס, טראומה לכל בעל חיים, וחלף זמן לא מעט עד שהסתגלה לספארי.

מסתבר שאם החיות חשות מועקה עקב המצב החדש והיעדר המבקרים או אינן חשות כל סטרס – ניתן לקבוע רק בצורה מדעית – לפי כמות הורמון מסוים הנמצא בצואה שלהן. להשוות בין מידת הימצאות ההורמון בצואתן כיום לעומת מידת הימצאותו בעבר.

אף שהגן סגור ככל פינות החי בארץ ובעולם, התיר משרד הבריאות לקבוצת ילדים בעלי צרכים מיוחדים לבקר בשמורת הקרנפים בספארי. לבעלי חיים אלה אין סכנת הדבקה בקורונה. הספארי אפילו הציע לערוך בחודש אוגוסט חתונות ליד פינת הקרנפים או בריכת דגי הנוי. אכן תהיה זו מזכרת יחידה במינה לילדיהם ולנכדיהם לעתיד... המקום בחינם והשולחנות והכיסאות על חשבון עיריית רמת גן. גם עיריית גבעתיים הציעה לקיים חופה ללא עלות ליד מצפה הכוכבים וכך גם עיריות אחרות.

בהיעדר הכנסות ממבקרים נכנסו גני החיות למצוקה חומרית. בספארי הגו רעיון: "מי שיתרום לגן סכום משמעותי יזכה לבחור שם לגוזל הנשרים החדש."

מרכז ההצלה לקופים ביער בן שמן, שעוד טרם התאושש מהסופה הגדולה בחורף אשתקד, הגיע לקצה תקציבו ויש חשש שלא יהיה מזון ל-800 הקופים. הגן משווע לתרומות וגיבש חבילות של מבצע "אימוץ קוף" בכמה רמות. מי שיתרום 180 ש"ח לשנה יהפוך ל"הורה מאמץ" ויקבל תעודה וצילום של הקוף "שלו". מי שיתרום 1,800 ש"ח יקבל גם חולצה ובובת קוף גדולה. "אנחנו לא נוהגים לבקש נדבות ומרוויחים כסף מביקורי הקהל. השנה, בגלל הקורונה, היעדר המבקרים, נגרם לנו חור תקציבי של מאות אלפי שקלים," אומר מנהל הגן ומוסיף: "ויש גם מחלות. כל מחלה שיש לנו בני האדם יכולה להיות גם להם, הקופים קרובים לאדם."

בני האדם מסתגרים יותר בבתים ובטבע גדלה הפעילות. בעלי חיים המסתתרים כרגיל במאורות ומחילות יצאו השנה גם לשטחים המיושבים. שועלים, תנים, יעלים. גם חזירים. בעיקר בחיפה וסמוך לירושלים. עדרים של חזירי בר משוטטים בחופשיות בחוצות חיפה עם צאצאיהם הרבים. חזירה ממליטה פעמיים בשנה, כל פעם כתריסר גורים. מאה חזירות – 2400 גורים בשנה. החזירים מסכנים נהגים, הופכים פחי אשפה, רומסים גינות, מצטננים מהשרב בבריכות הגומי ליד הבתים, משחיתים רכוש ומשליטים אימה על התושבים. חזירים פלשו לחיפה עוד לפני מגיפת הקורונה אך עתה, בגלל מיעוט העוברים ושבים ברחובות, הם חוצים כל גבול.

"הם ממש שוכבים על יד דלת הבית שלי," אומרת יוכבד, תושבת חיפה "אני מפחדת לצאת מהבית בגללם. וכשאני יוצאת סוף סוף אני מפחדת לשוב הביתה."

בחצר אחרת כבר לבשו הילדים בגדי ים לקראת הכניסה לבריכה המתנפחת בחצר ואז הופיע זוג חזירים ופסע ישר לתוכה, גם הם סובלים מהשרב...

וגם זה כבר קרה: חיפאי החנה את מכוניתו ליד ביתו יצא ממנה וישר מולו התקדם חזיר גדול, מבוהל הוא החל לרוץ, נתקל בפינת המדרכה נפצע בכל גופו ורגלו נשברה. הוא זחל מאה מטר לדירתו והשתטח על הרצפה, מתעלף.

תושבים ממורמרים כבר מכנים את חיפה "חזירפה" ואת מפרצה – "מפרץ החזירים". ראש העירה הקודם היה מדלל את החזירים באמצעות ציד מבוקר. ראש העיר כיום, עינת קליש-רותם, טוענת שהירי נעשה סמוך לבתים, סיכן את התושבים וכלל לא עזר. בישיבת סוערת של מועצת העירייה – אחד המשתתפים הציע לצוד את חזירי הבר, למכור את בשרם ואת הכסף לשלשל לקופת העירייה, וא העלתה ראש העיר את הדרך שלה לפתרון הבעייה:

"חיפה, כמו ערים אחרות בארץ ובעולם הגובלות בשטחים טבעיים, מתמודדת עם חיות בר הפולשות לעיר בחיפוש מזון. העירייה מודעת לכך ובשיתוף עם גורמים מקצועיים כרשות הטבע הגנים, מקבעת אלפי פחי אשפה המונעים גישת חזירים לפסולת, עוברת לצמחייה שאינה מושכת חזירי בר, גידור גינות ציבוריות ועוד."

יש תושבים אינם משתכנעים מהדברים. סבורים שהפסקת הדילול החמירה את המצב. חיפה נחלקת היום לשתי סיעות מנוגדות, לפי יחסם לחזירים.

ואילו בתוכנית ל' בצפון תל אביב, בסביבות שדה דב לשעבר, מתלוננים תושבים על יללות תנים מחרישות אוזניים באמצע הלילה המדירות שינה מהתושבים.

"בהתחלה חשבתי שאלה בני נוער משועממים," אומר תושב חדש בשכונה. "פתחתי את החלון – אין איש. אחר כך הבנתי שאלה תנים שבאים כנראה מגני יהושע."

תושבת אחרת מספרת: "בשתיים בלילה, כשהלכתי למשמרת העבודה שלי ראיתי חבורת תנים במרכז המסחרי ברמת אביב. הם נראים כמו כלבים קטנים, אבל אלה לא חיות ביתיות .אלה חיות בר שיכולות להביא כלבת."

בעירייה אומרים שהתופעה מוכרת לה כבר 15 שנה והיא "חושבת הרבה על הדרך לניהול אוכלסיית התנים ועל ההתמודדות עם הימצאותה בשטחים הפתוחים. תנים ושועלים הם חיות מוגנות וכל פנייה על תן או שועל מטופלת באופן פרטני. סכנתם לבני אדם ולחיות בית מועטת מאוד. בחורף אנו מחסנים את החיות גם מפזרים פיתיונות רבים."

ויש פניות נוספות בעניין התנים, מסיבות.מנוגדות לחלוטין: פעילי סביבה מרמת גן ומתל אביב, בעיקר קבוצת "שומרים על פארק הירקון של כולנו" – מוחים על הרס מאורות תנים. במסגרת עבודות "נתיבי ישראל", המסילה הרביעית, בגני יהושע – נהרסו עשרות מאורות תנים.

מאורות נוספות נהרסו בשטח "ראש ציפור" ליד נחל אילון, שם יעבור פרויקט "אפנידן" – כמאה קילומטר של נתיבי אופניים בין-עירוניים. חובבי הטבע טוענים כי כבר חודשים לפני ביצוע העבודות פנו לכל הגורמים הרלוונטים והתריעו על מאורות תנים בשטחי העבודה ויש לשמור על שלמותן. "כולם ידעו על קיני התנים," אומרת עירית דרוב, "במהלך סגר הקורונה לא יכולנו לעקוב אחרי העבודות בתדירות הנדרשת, וכשהצלחנו להתקשר עם החברה – המאורה כבר נעלמה. בתקופה הכי רגישה של המלטת גורים לוקחים לתנים את הבית, את הטריטוריה! לאן יילכו? איך מלכתחילה מתכננים עבודות בלי להתחשב במאורות התנים ובתקופת ההמלטות?"

זו המלחמה הגדולה בין אוהבי החי והאגודות להגנה על החיות בכל מחיר – לבין הרוצים לחיות בשקט ובביטחה, ומצב החיות והסביבה אינם מעניינים אותם. בין האדם המשתלט על עוד ועוד טריטוריות – לבין בעלי החיים שמקומות מגוריהם ומזונם מתמעטים והולכים, בין הולכי על שתיים להולכי על ארבע...

תקוה וינשטוק

המלה "בראשית" ממלאה את ליבי בחום וברגש. הן מילה זו ניצבת ראשונה בספר הספרים של עם ישראל! נראה לי כי לכל יודעי השפה העברית יש סנטימנט מיוחד למלה "בראשית", כאילו יש בה במילה זו משמעות עמוקה יותר מהמקבילות שלה בשפות אחרות, שתרגומן המדויק הוא, למעשה, "בהתחלה".

אולם, ברור כי יסודה של המלה "בראשית" הוא פשוט – הראש. ייתכן שזה בשל דימוי לראש המגיח ראשון בעת לידת התינוק... ואם "ראש", הרי זו מילה שיש לה אחות בשפה הערבית: "ראס" RAS ומכאן כמובן "ראס-סנה" (ראש השנה), "ראס נאקורה" (ראש הנקרה) וכדומה.

מעניין לקרוא את הפסוק הראשון שבתנ"ך: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". שתי מילים ערביות חבויות בפסוק אחד: סמא SAMA (שמיים), ארד ARD (אדמה, כדור הארץ). רבים מאיתנו ודאי זוכרים את הפגנות "יום האדמה", שערביי ישראל קיימו מדי שנה (ב-30 במארס למניינם) וקראו לו בשם "יום-אל-ארד". "יום" בערבית בדיוק כמו "יום" בעברית. אמנם במלה "ארד" מתחלפת האות צ באות ד. אגב, המלה EARTH האנגלית כה דומה ל"ארץ" שלנו ופירושה אכן אדמה, עפר, כדור הארץ. ישנן עוד מילים בשפת עבר, שמקורן בתנ"ך, ואשר חדרו לשימוש גם בשפות שונות של עמי העולם.

2. ארבע רוחות השמיים

הבה נעצור לרגע ונצפה באברם העברי ובלוט בן-אחיו עומדים על גבעה רמה, פניהם מזרחה אל כיכר הירדן, והם מתדיינים ביניהם. ואברם אמר אל לוט: "אל נא תהי מריבה ביני לבינך... הלוא כל הארץ לפניך. אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה." בדרך הפשט ממש אנו מבינים את דברי אברם כך: "אם תפנה אתה לצד שמאל, אלך אני לצד ימין" – אולם, אם ננבור גם בשפה הערבית, נמצא כי המלה שמאל, מובנה הוא צפון. נזכור גם את הפסוק (דברים ג' כ"ז): "ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה." כאן מופיעה המלה תימן במובן של דרום (ואכן, האם אין ארץ תימן מדרום לנו?) באופן ברור יותר בולט הפסוק "צפון וימין אתה בראתם" (תהלים פ"ט ג'). אם כך, אכן היתה בשפתם של אבותינו משמעות של צפון ודרום במילים: "אם השמאל ואימינה." חיזוק נוסף (תרתי משמע) אנו מוצאים בפסוק שבהמשך: "וה' אמר אל אברם אחרי היפרד לוט מעימו. שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם: צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם." התורה ממשיכה ומספרת לנו כי לוט בחר לו את כל כיכר הירדן – "ויסע לוט מקדם". כלומר, הוא נסע קדמה, מזרחה, לעבר הירדן, אל אותו חבל ארץ שנשקף קדימה, מול פניהם של אברם ולוט.

נהפוך את פנינו מן המזרח לעבר המערב, לעבר "ים", הכינוי הנהוג בפי אבותינו. "הים האחרון", הלוא הוא הים התיכון, מלחך את החוף של ארץ ישראל במערב: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה, ויראהו ה' את כל הארץ... עד הים האחרון." (דברים ל"ד, א').

אם נסתכל בלילה אל השמיים הזרועים כוכבים נוכל להיעזר בכוכב הציר הצפוני "פולאריס", שהוא הכוכב הראשי בקבוצת הכוכבים הנקראת "הדובה הקטנה".

במאה ה-14 לספירה החל השימוש במצפן, בעיקר אצל יורדי הים. המצפן, כידוע, הוא מכשיר שבנוי בעיקרו ממחט מגנטית הנעה לכיוון הצפון המגנטי. אם "מצאת" את הצפון – ידועים לך גם שאר רוחות השמיים. תוכל לנווט ולהחליט לאיזה כיוון פניך מועדות. אבל, בשעות היום, בארצות המזרח התיכון, (ה"אוריינט" בשפה הלטינית), צפו תושבי האיזור לכיוון השמש הזורחת. כאן, השמש היא המדריכה אותנו בדרך. אנו עדיין משתמשים לעיתים במילה הלועזית "אוריינטציה" – שפירושה עד היום חוש כיוון, התמצאות, מגמה.

יהודה הצבי

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

את הפתקאות הללו מצא חבר שלי, רופא, בכיסו של אדם אחד:

אבא, אני זוכר, כשהייתי ילד שאלתי אותך: "כמה ימים יש עד מחר?" והתחננתי בפניך: "ענה לי. בבקשה ממך ענה. לא אשאל אותך עוד שאלות כאלה, שמרגיזות אותך." למה לא ענית? אתה יודע שאני בסדר. אינך יכול לבוא אלי בטענות. אני עובד. קיומי מובטח. לא נפלתי עליך למעמסה. בחורה יש לי. למה לא ענית אז? אמרתי לך: "עד מחרתיים יש יום אחד. משלשום היו בערך יומיים. תלוי ממתי מתחילים לספור. וכמה ימים יש עד מחר?" צחוק. טיפש הייתי. אתה שתקת.

אל תכעס שחדלתי לספר לך את חלומותיי. לאף אחד אני לא מספר. רק לגברת דוקטור. בחלומות קורים לי דברים מלוכלכים. אבל אני בסדר. גם גברת דוקטור אמרה לי: "כל אחד בחלומות עושה דברים מלוכלכים." אני גם בעיתון קראתי, שזה ככה. עיתונים אני אוהב.

חלמתי על בחורה שאני אוהב שנים רבות. היא באה אליי. אנחנו נמצאים בעיר אירופאית עם מבצרים וקירות ישנים, נקיים מאוד, רחוצים אחר הגשם, עם שיחים ירוקים פה ושם. אני כועס עליה שהיא ממשיכה בקשר עם אדם רע וחלש אופי, אותו היא אוהבת אהבה חסרת תקווה, ומפני שאיתי אינה שוכבת. לפתע היא מתרככת כלפי ואומרת:

"אם כך, אז עכשיו אני מוכנה לשכב איתך."

אני לוקח אותה בזרועותיי. מפשיט אותה, עירומה, אך מה זה? אני מרגיש שהיא אינה היא אלא בובה. בלא בגדיה היא יצור זעיר, כמעט אינה קיימת. חסרת משקל, אבריה רפויים. אני מנסה לשכב איתה. יצרי עז. כך ממש קורה לי בשעת החלום. והיא אינה אישה. אבריה כעטיפה שנתרוקנה מתוכנה ואינה מסוגלת לקלוט דבר לתוכה. ומוזר שאינה יודעת על כך. היא מבקשת ממני לבוא עליה. אני מנסה, ובכל פעם חוזרת ונשנית אותה הרגשה: לגופה אין משקל. בזרועותיי היא כילדה קטנה, רפויה ומצומקה. ואינה יודעת על כך. נדמה לה שהיא בסדר, כמו כולן, היא מרשרשת עליי, קטנה, מצפצפת, בובת תיאטרון. אינני יודע כיצד לגלות לה את האמת, שכלל אינה אישה, שהיא בעלת מום, יצור ריק. נשל של עצמה. בבין-רגע היא לבושה ומאשימה אותי על שלא הצלחתי. מלבושיה מסתירים את סודה. ועתה היא נראית כבעלת גוף. ואני האשם, היא אומרת. אנחנו ממשיכים להתבונן בנופי המבצר האירופאי. מטיילים על מרפסות ועל גגות של אבן. אבנים רחוצות אחר הגשם, ומשקיפים על רחובות עיר. נכשלתי, אני יודע, ולא באשמתי. יצרי היה עז.

אחר-כך חלמתי שני חלומות שהם אחד על הבחורה שעזבה אותי. בחלום הראשון היא מתה. אולי לא מתה, ורק אני יודע שבעוד יום היא עתידה למות. נפרדתי ממנה וכמעט בכיתי. בחלום השני ידעתי שהיא נמצאת במטוס הממריא בדרכו לברזיל, וכי תשהה שנתיים במדינה ההיא ולא אראה אותה. ראיתי אותה בתוך המטוס הכחול, יושבת עם שאר הנוסעים, מתרחקת מחופי הארץ. הרגשתי צער, היתה לי הרגשה של מחסור ושל אובדן. ומוזר היה הדבר בעיניי מאחר וכבר אין בליבי געגועים אליה. היא אינה חסרה לי. בקושי אני מוצא נושא לשיחה עימה כאשר אנחנו נפגשים במקרה ברחוב.

אלה שני החלומות היותר יפים שהיו לי לאחרונה. שאר החלומות מלוכלכים. יש חלומות עצובים יפים ויש לא-עצובים ומלוכלכים. אם היו תופסים אותי עושה מעשים כאלה בהקיץ, איש לא היה סולח לי. קוראים בעיתונים על כל מיני פושעים כאלה. גועל-נפש.

אני קורא כל יום עיתון. שני עיתונים. רצית שיהיה לך בן משכיל. אבל לא היתה לך סבלנות להסביר לי כשהייתי שואל אותך על משהו שכתוב בעיתון. תמיד היית מתרגז ואומר: "קרא בעיון ותדע!"

ואני קורא בעיתון על כל מיני מלוכלכים ומזה אני יודע שאני בחור טוב. גם גברת דוקטור אומרת שאני בחור טוב. כל מה שאני עושה היא אומרת שזה בסדר.

הצרה איתי היא שכל האנשים שמסביבי מופרעים. אם הם היו מסכימים ללכת לטיפול, אפשר היה להסתדר איתם, כמו שהם עכשיו – קשה. קשה מאוד. בן-אדם צריך לדעת להיזהר מאנשים מופרעים, ושלא יהיה לו שום עסק איתם ושלא יעשו אותו קורבן לשיגעונות שלהם. גם גברת דוקטור כך אמרה לי.

כך אמרה: "החיים צריכים להתחלק לשלושה חלקים שווים: עבודה מעניינת, בידור ומשחק, ואהבה. בעצם היא אמרה – סקס, ומי שמפריז או חסר לו דבר אחד או שניים ויותר – הולך לאיבוד, כמעט."

אז אני אוהב פעמיים בשבוע את הבחורה שלי, עובד יומיים בשבוע ברצינות והולך פעמיים בשבוע לקולנוע, ובשבת נח או הולך לים. נכון שלפעמים צצות בעיות גם אצל בן-אדם נורמאלי כמוני. למשל, אני פוחד שהבחורה שלי תרצה להתחתן איתי ואז אני אצטרך לשכב איתה כל לילה וגם לישון על ידה. האיש שאני עובד אצלו במסגרות (אני עושה מסגרות יפות לתמונות וצובע אותן לבד) אמר שבקרוב אולי יצטרך לפטר אותי ולא תהיה לי עבודה. ולא תמיד יש שני סרטים טובים בעיר שכדאי לראותם בשבוע אחד. ובחורף הים סוער בשבתות, ובקיץ הנערות הצעירות בבגדי-הים הקצרצרים משגעות אותי. ומה קורה אז? בבית אני מתנפל על החברה שלי כמו רוצח ומסובב לה את הפנים לתוך הכר.

כולם אומרים שאני בחור שקט. אני אוהב מאוד לצבוע. עכשיו כבר אין לי עוויתות בידיים. חבל שלא נעשיתי צייר. עכשיו כבר מאוחר. כשאני מחזיק מברשת נוטפת צבע, רעד מתוק עובר בי. רציתי לצבוע את כל בתי העיר בירוק. לשנות אותה במברשת שלי.

טיפש הייתי. אתה שתקת. כמה ימים יש עד מחר? אתה שותק. שמע, אבא, אולי לא יהיה מחר? כל שעה שנותרה אני צריך לחיות כאילו היתה יום, שנה. כאילו אני הולך מחר לחתוך את הגרון שלי.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

איני יודעת כיצד נולד הרעיון הזה – אם מתוך איזה עיתון חקלאי מחוץ-לארץ, או סתם משהו שצמח בדמיונו של אבא –

לפתע עוברים לשוורים, אולי קשה היה לאבס את הסוסים הגזעיים שהיוו מעמסה על הפלחה – שלא היתה כבר שלימה – נתלוו לה תבואות-קיץ שונות הדורשות חרישים רבים –

ולפתע אותה העגלה, אבל היא רתומה לשני שוורים גבוהי קרניים, נדמה לי שהיו תוצרת יבוא מן הבלקנים – ושלא היינו היחידים שהחליפו סוסים בשוורים. בלילות, לאור מנורת הנפט, מתקינים רתמות חציין עור חציין עץ – העול קנוי מוכן וכל החלקים האחרים פיסות עור שאבא מרפד, בלבד שלא לשפשף את עור הבהמה, גוזר מדביק, דופק מסמרים קטנים, בידיו היעילות, הגדולות, עושות הכל בדייקנות ובחן. לפעמים הוא מתיישב, לוקח גיליון גדול של נייר עיטוף עבה, ומצייר גן חיות שלם, לשמחתנו הרבה – ספרי-ילדים לא היו עדיין ומצויירים היו מעטים.

בחוץ גשם, ועל השולחן גזרי עור ריחניים, ריח דבק ושמחת יצירה, חדשה בהחלט. [ – – – ] היתה המנורה התלוייה בשרשראות בתקרה, ושרשראותיה מתגוללות במשיכה בקצה המנורה עד השולחן, על השולחן מרצעים פיסות לבד, פיסות עור שהבאתי מחצקיל הסנדלר, מסמרים בחבטות, רק פלייאר עוד לא [היה אז] בשימוש –

לרוחב השולחן עול שוורים מעץ אלון לבן, ואבא ואחי מרפדים אותו בפיסות לבד, בפיסות עור, למנוע את שפשוף העור לשוורים האירופים המיוחסים.

הם שניהם דומים זה לה כשני תאומי שקד בהירים זהובים ועורם מתנוצץ לאור-השמש – סוחבים שקטים ואין צורך במלמד-הבקר בשבילם.

הם באו במקום הסוסים היפים שהאבסתם יקרה וגם קשה כעת, באין לנו יותר פלחה ורק נטיעות – אפילו הנס [הסוס] נמכר, והאורווה הפכה לרפת עצובה, לא הכאות-פרסה, לא צהלה וזקיפת-אוזניים וברכת פגישה – שוורים דוממים ועצובים, אבל אבי ואחי מנצחים עליהם ותלמיהם עמוקים וישרים בין המטעים – וזה העיקר; מעט שחת יבשה, מעט סובין עם כרשינה, והם שמחים, אבל השמחה בחצר קטנה – לא פנטזיות, לא צהלות, ולא קרצוף ועור מתנוצץ – והדהרה – אחי מתלוצץ ולועג לי – "שבי על 'ברבן' ועשי דהרה!" – ואני רוצה לטרוף אותו.

בבוקר מוציאים שני שוורים ענקים, גבהי קרניים, מן הרפת, ומתחילים לרתום [אותם] – הקולות משונים וחדשים: "חת" במקום: "אחורנית הנס, אחורנית קלוץ – " אני מביטה ואני תמהה – כיצד ילך העניין. בינתיים עובדים, בבוקר שקט, רותמים אותם והם אינם מוציאים הגה, לא צהלה, לא נשיפת התנגדות, וזהו זה.

אבא דווקא אוהב אותם, שומר עליהם מקרציות, מקרצף גם אותם – אבל הם אילמים.

אחי רוטן, מלא זעם, נדמה שהשוורים הורידו את כבודו במשק.

זוהי ראשית הפרדס הצעיר, ואנו במצב של אבל.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1905 לערך. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. בכתב-היד נכלל קטע קצר, מובלע, לא שייך לסיפור, כנראה נכתב קודם: "אוסישקין בביתנו":

אוסישקין בביתנו, בודנהיימר, פרופיסור לחקלאות וטבע. כשהיה נפתח השער לחצרנו, ומרכבה רתומה לשני סוסים היתה נכנסת בו כשהפעמונים על צווארי הסוסים מצלצלים בדקות ושמחה – הייתי גם אני מתמלאת שמחה, ידעתי שיש אורחים מבחוץ, וזה היה תמיד מעניין, והיה גם עוד דבר, חפיסות שוקולד Menier צרפתי וגם Tobler שוויצרי, דליקטסים שלעיתים רחוקות היו מגיעים אלינו.

* לאהוד שלום רב, תודה על השיר הנפלא של אסתר ראב "החרב והקן" (שפורסם בגיליון 1589) ובאותו גיליון גם על "רקוויאם לרבין" שלך, המבטא בעוצמה רחשי לב של רבים, ובהם אני.  

התפלאתי מאוד למקרא הערתך ש"שום כתב עת או עיתון ישראלי לא הסכים להדפיסו," בשעתו.

בברכה,

דינה קטן בן-ציון

* אהוד היקר, השיר שלך המקונן על רצח רבין, וסקירת המפגש שלך איתו בעקבות מאמר תומך – היו מוכרים לי, ולמרות זאת, קראתי בשקיקה – מרתק!

אורי הייטנר, מחלוצי המתיישבים ברמת הגולן, מאשים את השמאל על כך שאנשים כמוהו. הכואבים את הרצח, אינם יכולים להשתתף בעצרות לזכר רבין. אני מניח שהוא צודק.

יורם אטינגר סוקר את תעמולת הזוועה בספרי הלימוד הפלסטיניים נגד ישראל ונגד היהודים. איך ייתכן שההסברה הישראלית אינה הופכת עולמות בתיאור הזוועה הזאת?!

האם ההסבר של יהודה אטלס על מה שהתרחש בכנס בקייפטאון מניח את דעתך?

נעמן כהן מסכים עם אלוף בן שרבין לא היה שמאלן, ודמה יותר לנתניהו בעמדותיו, מאשר לזהבה גלאון. צודק!

צריך טונות של טמטום היסטורי כדי לשמוח על "החופש" בברלין עבור הישראלים "הדוויים בארצם" – נוסח נרי ליבנה.

שלך

משה גרנות

אהוד: הדברים של פוצ'ו ושל יהודה אטלס בקשר לאותו כנס – מדברים בעד עצמם. המימון של נסיעתם היה בידי קשתו"ם [המחלקה לקשרי תרבות ומדע] של משרד החוץ שלנו. אולי היה על פוצו ויהודה להתאמץ קצת יותר לנוכח הפרובוקציה של הנציגה הפלסטינית, ולחשוף בקול רם את הרצחנות של הטרור הפלסטיני, שהוא-הוא הסיבה לפעילותם של חיילי צה"ל גם מול הנערים זורקי האבנים שבסרט – אבל קשה מאוד להילחם בתעמולה הפלסטינית הרווייה שקרים ושנאת ישראל – והממומנת היטב בכל פורום בינלאומי. נציגיהם מתפרנסים מן השנאה והשקר בצורה מקצועית ממש, זוהי העבודה שלהם.

* אהוד ידידי. שיריה של אסתר ראב, מוחצים את הלב. מגדולת המשוררת בתקופתה, מקורית ואחרת. שני השירים בגיליון האחרון, נוגעים ושוברי קירות לב. אשר לשיר שלך על רבין, ובכלל על ספר השירים שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" אתה יודע את דעתי, משורר מבוזבז. ספר שירים כה מופלא, ואחריו הזנחת את השירה, לפחות כפי שאני מבינה אותה. אתה לא מתבייש???

שלך,

מיכל סנונית

אהוד: לא בוזבזתי. אינני משורר "מקצועי". כתבתי רק את השירים שחשתי צורך לכתוב בתקופות אחדות בחיי, ואת סוד הצמצום בכמותם למדתי מדודתי אסתר. אם יש בי חשק כיום לשורר משהו, מביע זאת עבורי בצורה הטובה ביותר ידידי חיימקה שפינוזה, אמנם בסגנון קצת שונה מהשירים הקודמים שלי.

* אהוד בן עזר היקר, אני נהנה לקרוא "חדשות בן עזר" בין השאר בזכות  הרוח הארץ-ישראלית והציונית הבריאה שבאה לידי ביטוי.

בברכת בריאות וכוח יצירה בחזית הדעות –

מרדכי ניסן

* לעורך חב"ע שלום, ברצוני לומר לך שאני מסכימה עם כל מילה ממילותיך [גיליון 1583 מיום 12.10] לידידך יהונתן זמיר  בעניין התייחסותך לאספסוף המפגין, ותמיכתך הנחרצת בראש הממשלה בנימין נתניהו להמשך כהונתו ובכלל. זאת כנגד חלק מחבריך הטובים. הטענה שהפכה  למנטרה  בידי  מחנה "רק לא ביבי" –  שכביכול הוא שקרן כי בזמנו דרש את התפטרותו של אהוד אולמרט שהושתו עליו כתבי אישום, ועתה כשהוא עצמו נאשם הוא עושה הכול כדי "להינצל" ממשפט, ואינו עומד במילתו –  היא טענת סרק.

אני חושבת בדיוק כמוך. ראש אופוזיציה אינו ראש ממשלה. וזכותו לשנות אינטרסים ועמדות  במציאות נתונה. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.  ביבי אינו רק איש של מילים, הוא גם איש של מעשים. כראש ממשלה שמתחיל בתהליכים מדיניים חשובים, אך טבעי שירצה להמשיך להיות בשלטון כדי לקדם את אותם תהליכים ולהביאם לידי גמר. זה בדיוק ההבדל בין "ראש קטן" [קטנוניות] של מחנה רק לא ביבי  שלא מסוגל לראות את הגדולה ולהבדיל בין תפל ועיקר, ונתפס לאמירות  ומתחשבן על חשבונן כדי להשיג את מבוקשו  –  הפלת ביבי –  לבין ראש גדול שהוא המחנה התומך בו כמוך וכמוני.

אינני בקיאה במשפטו של אולמרט, ידוע לי מהתבטאויותיך שאתה צידדת באולמרט וחשבת שהוא נזרק לכלא [תחביב ידוע של מערכת המשפט שלנו, להושיב פוליטיקאים ואנשים רמי מעלה מאחורי הסורגים] לשווא. קראתי גם את פרופ' דניאל פרידמן, בעיתונך שטוען שהיום ידוע שאולמרט  אינו אשם בשוחד. ועדיין משפטו של אולמרט אינו דומה לכתבי האישום של ביבי. עצם המילה "מעטפות כסף" יש לה קונוטציה שלילית, גם אם אולמרט אינו אשם בשוחד. והמעטפות אינן פליליות. בעוד שביבי נאשם בשוחד של   סיקור חיובי, זה הכול. גם המתנות, סיגרים ושמפנייה, אינן כסף מזומן, אלא לצריכתו האישית, מתנה קבועה מחבר וסוגייה משפטית  מותרת  בחוק. ייתכן שביבי הוטעה על ידי עורכי דינו שהיא שמותרת.

ואכן כדבריך מדובר באספסוף נאור ומוסת וילדותי שיוצא להפגין בתופים ובמחולות בעצם ימי קורונה, אחד המשברים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל – כדי לכרסם בדמוקרטיה תוך שהוא בטוח שהוא מגן עליה, ולהפיל ראש ממשלה  שנבחר ברוב  מוצק  בבחירות – וזאת  בדרכים אנטי דמוקרטיות אספסופיות ולינצ'יות .

האם יש אבסורד  ופרדוקס גדול מזה? כל האיפכא  מסתברא הזה? אז אולי נוכל לוותר על מוסד הבחירות? ניתן לאספסוף לקבוע ברחוב מי יהיה ראש ממשלה? ובכלל, מיהו ההוגה האוויל משריש וערל  הלב של צבע הדגל השחור שקרא לעדר חסר הבינה והאוטומטי להצמיד  אותו לדגל ישראל הכחול לבן הגאה ועל ידי זה ליצור צמרמורת מחליאה בקרב הציבור השני, שדגל הוא סמל מדיני כמעט מקודש עבורו. עד לאן הגענו? לאיזה רמה של ביזוי הדגל וחילולו.

דגל  שחור אינו רק צבע של אבל. יש לו גם קונוטציה שלילית  מצמררת של פאשיזם, של נאציזם, של אוניות פיראטים  מפחידות. מה זה צריך להיות? איפה הזעקה? מעניין שהקהילה האתיופית הגאה שותקת על כך שמשתמשים בצבע השחור בדגל כדי להביע באמצעותו משהו שלילי ומבעית.

אני מצטמררת ונחרדת כל פעם שאני רואה דגל שחור מוצמד לדגל ישראל. חילול ממש. איש מאותו אספסוף נאור לא עוצר רגע לחשוב אלא מגלגל את הדגל השחור כשגרת יום מובנת מאליה לצד גלגול דגל ישראל הכחול לבן, ומאפסן את שניהם בפינת הבית בשיא הטבעיות עד למוצ"ש הבא... זוועה.

כמו כן ברצוני להעיר על מאמרו של עו"ד גיא משיח בגיליון זה "קוזה נוסטרה"  בעניין מירי רגב ו"איומיה המאפיונרים" [לדעתו] על אייל ברקוביץ בתוכנית האקטואלייה של יום שישי עם אופירה אסייג.  כבר הערתי ופורסם במכתב העיתי על חד-צדדיותו ורדידותו הפובליציסטית של גיא משיח בעניין מעצרו של זאב אנגלמאייר בדמות שושקה הערומה ופרובוקטיבית וגיוסה למחאת מחנה "רק לא ביבי".  בעיניו יש צד אחד צח כשלג [המחנה אליו הוא משתייך] ממנו הוא אינו תובע דבר. וכל מעשיו מוצדקים טהורים ותמימים – ואילו הצד השני [המשטרה הליכוד והמחנה התומך בביבי] הוא אלים, מתלהם, מסית  ומושחת.

ועתה הוסיף לרשימת שמות הגנאי את התואר "קוזה נוסטרה", במילה אחרת –מאפיונריות. הוא מאשים את מירי רגב שיצאה חוצץ ובצדק להגן על חבר מפלגתה מיקי זוהר שזכה לכינוי הגנאי מפיו של כדורגלן-העבר הפרחח וגס הרוח אייל ברקוביץ בתוכנית הביבים הצעקנית [גם גיא משיח מודה שרמתה ירודה] שלו – לתואר "אתם ארגון פשע". לא פחות!

בעיני עו"ד גיא משיח "לא החורא גנב אלא עכברא  גנב..." [כלומר, בהיפוך הפתגם], כלומר הוא מאשים את מירי רגב במאפיונריות ובאיומים כביכול, ומתעלם מההקשר שבו הם נאמרו, ואף מילה רעה על אייל ברקוביץ  ה"צדיק" וניבולי הפה שלו בתוכנית טלוויזיה בזויה בפריים טיים של ערוץ 12 [החורא] שמרשה לעצמו לבזות בחוסר כבוד שרה בישראל, "את והלהקה שלך..." ואת ח"כ מיקי זוהר, שאותם הוא מארח בתוכניתו הוולגארית, ולכנותו בתואר המפוקפק – "אתם ארגון פשע.". פשוט חלחלה חולפת בי שהוא אינו מוצא לנכון לגנות את אייל ברקוביץ. זה לא מאפיונריות בעיני העו"ד הצדיק. רק מירי רגב היא מאיימת ומאפיונרית גוועלד! פני הדור כפני הכלב. מירי רגב היא צדיקה! אייל ברקוביץ הוא האוויל הרשע!

חוה ליבוביץ

רמת גן

וככל שגובר הטרור המוסלמי במערב אירופה

כן גוברת הזדהותם של האירופים

עם הטרור הפלסטיני הרצחני

המכוון נגד ישראל והיהודים!