מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב. 1998

על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל. לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי-מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס-חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – "

ולישראל הראל היא מספרת:

לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:

"אני חוזרת," אמרתי.

ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל. לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל "אייר-פראנס" – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.

"אינני יודעת מה קרה," אמרתי לו, "אבל אני מוכרחה להיות בבית."

האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח-תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן-עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס.

מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.

"אתה מפחד, איש צעיר?" היא צוחקת בכל פה, "כן, יש לי תת-הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר."

בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף-לב בבית-החולים השרון בפתח-תקווה. כל ניסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו. ביום ראשון אחר-הצהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה-התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית. היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון "הארץ" מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.

לאחר כשנתיים, ב-19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב"הארץ" את השיר "בשורה" המוקדש "לזכר אחי בנימין".

משנתפס אדם בדבר שקר ניתן לצפות לשני סוגים של תגובות מצידו. אדם הגון יודה בטעותו ויתנצל אך יש מי שיתבצר בשקריו ויתקוף את מי שחשף אותם.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי מאמרו של מוחמד בכרי "ערבי טוב חייב לספר רק את הסיפור הישראלי, אחרת הוא בוגד ועוכר ישראל" הארץ 5/10/2020.

במאמרו תוקף בכרי את היועץ המשפטי לממשלה על התגובה שהגיש בתביעת הדיבה בגין סרטו "ג'נין ג'נין". בכרי היה "המום" מתגובתו של מי ש"אמור להיות הדמות שהכי עומדת על עקרונות הצדק והדמוקרטיה במדינה מתוקנת."

למבצע "חומת מגן", שבמסגרתו נכנסו חיילי צה"ל למחנה הפליטים בג'נין, קדם רצף של פיגועים, חסרי תקדים בהיקפם ובתדירותם, שפקדו את ישראל. שיאם הגיע  בפיגוע בליל-הסדר במלון "פארק" שבנתניה שגבה את חייהם של 40 מסובים ופצע עוד 160.

בעקבות זאת פתח צה"ל במבצע שנועד לפגוע בתשתיות טרור במחנה הפליטים ג'נין, ששימש מוקד מרכזי להתארגנויות לפיגועים וממנו יצאו מחבלים מתאבדים רבים לפיגועים ברחבי הארץ. היה זה אחד מהקרבות הקשים שידע צה"ל שגבה את חייהם של 23 חיילים והותיר למעלה מ-100 פצועים. רוב החיילים נפגעו בשל מאמציהם שלא לפגוע באזרחים. בין היתר לא נעשה שימוש בתקיפות מטוסים או בירי ארטילרי דבר שהיה חוסך בחיי חיילים אך פוגע באזרחים רבים.

כל זה לא מנע מבכרי ליצור סרט שמאשים את חיילי צה"ל בביצוע פשעי מלחמה מן הנוראים שניתן להעלות על הדעת.

בעקבות תעמולה של הרשות הפלסטינית ובשל מניעת כניסתם של אמצעי תקשורת נפוצו שמועות שבמקום בוצע טבח. אלא שוועדות חקירה של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם בהם אמנסטי ו-Human Rights Watch – שאינם חשודים באהדה לישראל, הפריכו טענה זו וקבעו שמיספר ההרוגים מבין הפלסטינים עמד על 56.

בין היתר הוא הביא עדויות מהן עלה כי בוצע ירי בחפים מפשע, לרבות נשים, ילדים, אדם נכה ומחבל כפות; כי נעשה שימוש בילדים במסגרת הלחימה תחת איום שאם לא יבצעו את הפעולות שהתבקשו מהם, יירו בהם; כי בוצעה הריסה שיטתית של בתים על יושביהם; כי בית החולים הופגז ונהרס וכי הצבא פגע באספקת המים והחשמל של בית החולים תוך מניעת הגעתם אליו של כוחות הצלה; כי אמבולנס הופגז; וכי נגנב כסף של אדם על ידי החיילים. כן הובאה תמונה של נגמ"ש הנוסע לכיוון שורה של אנשים כפותים השוכבים בשורה על האדמה כאשר ברקע נשמעת הקריאה: "הטנק עולה עליהם, עולה עליהם!" ומיד לאחר מכן נראה קטע בו מפונות גופות.

כל הטענות הללו הופרכו. בין היתר הובאו צילומים שמראים כי בית החולים עומד על תילו. פלסטיני קשיש טען שחיילים ירו בידו וברגלו כשבאופן מחשיד הוא היה חבוש בתחבושות צחורות ואכן בדיקה רפואית סתרה את טענתו.

חשבתי שאולי חוסר ידע רפואי מנע מבכרי להטיל ספק בטענתו של הקשיש אף כי די היה שיביט בתחבושות הצחורות כדי להיווכח שטענתו שיקרית. ואולם, גם אם ניתן לבכרי ליהנות מהספק במקרה זה, די היה שירים את ראשו כדי להיווכח שבית החולים, שלטענת מנהלו הופגז ונהרס, עומד על תילו.

לא אמנה כרוכל את כל השקרים ביצירתו "הדוקומנטרית" של בכרי. די באלה שבהם הודה. כך למשל הודה בעדותו כי הנגמ"ש, שהוצג כדורס פלסטינים כפותים, כלל לא דרס אותם וכי הקריאה "הטנק עולה עליהם, עולה עליהם!" – אף לא נאמרה.

מי שבכל זאת מחפש תום לב בסרטו של בכרי מוזמן לצפות בתרגום לאנגלית של הסרט. שם הוא ייחשף למילים "טבח" ו"רצח עם", זאת למרות שמילים אלה כלל לא נאמרו מפי העדים ואף אין להן זכר בתרגום העברי של הסרט.

למי שמבקש לתהות על מניעיו של בכרי נספר שהרשות הפלסטינית השתתפה במימון הסרט. עוד נספר כי בכרי הקדיש את הסרט לאיאד סמודי "שנרצח באלימות בתום צילומי הסרט." אכן, סמודי נהרג בעימות עם חיילי צה"ל, אך לתוהים מי הוא אותו "נרצח" נספר שהוא היה מחבל מבוקש, חבר בגדודי חללי אלאקצא, שנהג לשאת אמצעי לחימה ובהם רובים ואקדחים וסיפק אמל"ח לפעילי פת"ח לצורך פיגועים. לאחר מותו נמצאו 30 מטעני צינור שהוסתרו על ידו בחצר בני משפחתו והופקדו אצל סמודי לצורך ביצוע פיגועים. אולי לא למותר לציין, כי בעת ששהה במחנה הפליטים ג'נין לצורך צילום הסרט, היה בכרי אורחה של משפחת סמודי.

ואם לא די במחבל אחד הרי אחד מכוכבי הסרט, שמופיע לאורכו ולרוחבו, הינו אקרם אבו סבאע, אף הוא מחבל שנמנה על "כוח 17". בסרט הוא משתלח בחיילי צה"ל ומייחס להם, בין היתר, מילוי בורות בכבישים בבצק אדם של אותם פלסטינים תמימים שנרמסו לכאורה בידי הנגמ"ש של צה"ל. לא פלא שאבו סבאע ערך חפלה לרגל פיגוע טרור בו נהרג חייל צה"ל.

אכן, ייתכנו נראטיבים שונים לכל סוגייה אך אמת יש רק אחת.

אז לא, בכרי – אינך בוגד, אתה סתם מעליל.

* הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא של האגודה הבינלאומית לחופש דת. המאמר פורסם ב"הארץ".

הקואליציה עמדה בין שתי אפשרויות גרועות: לדרוש פיטורי ראש ממשלה או שר עם כתב אישום, או לאפשר להם לכהן. אבל בעצם יש גם דרך שלישית

המיתולוגיה היוונית מספרת על שתי מפלצות, סקילה וכריבדיס, ששכנו משני צידי מיצר. ספינות שביקשו לעבור במקום נאלצו לבחור בין הסכנה האחת, מפלצת החוטפת מלחים ובולעת אותם, לבין הסכנה השנייה, מפלצת היוצרת מערבולת המטביעה את הספינה.

כך נראתה גם הבחירה בין שתי הסכנות שניצבה בפני שיטת המשטר הישראלית. הסכנה האחת היא ריכוז הכוח המופרז בידי היועץ המשפטי, המאפשר לו להפיל את הממשלה באמצעות כתב אישום נגד ראש הממשלה. הסכנה השנייה היא ראש ממשלה הפועל תחת כתב אישום.

הסכנה הראשונה הומחשה ב-1977 כשהופל ראש הממשלה יצחק רבין בשל עבירה שאין עימה קלון (החזקת מטבע זר בחו"ל), ואשר ניתן היה להמירה בכופר. היועץ דחה את ההמלצה לכופר, שלטון המערך נפל, ומנחם בגין עלה לשלטון.

בפעם השנייה אירע הדבר כאשר היועץ המשפטי מני מזוז פתח באישור בית המשפט בהליך חסר תקדים וחסר הצדקה של עדות מוקדמת של טלנסקי כנגד אולמרט. רק בהמשך התברר שהכספים שאולמרט קיבל מטלנסקי לא היו כספי שוחד. העדות המוקדמת גרמה להפלת ממשלת אולמרט וכך זכינו בשלטון האינסופי של נתניהו.

בין לבין, הועמדו שרי ממשלה לדין ונגד אחרים נפתחו חקירות פליליות, שהיו להן השלכות פוליטיות. רבות מהחקירות וההעמדות לדין היו בלתי מוצדקות. למשל, חקירת הסרק נגד רובי ריבלין, כיום נשיא המדינה, שמנעה את מינויו לתפקיד שר המשפטים.

הברירה כפי שנראתה בעיני הכנסת ב-2001, שעה שחוקקה את "חוק יסוד: הממשלה" החדש, היתה בין שתי אפשרויות גרועות: סקילה וכריבדיס. האחת לקבוע שראש הממשלה וכל שר שיוגש נגדו כתב אישום – יידרש להתפטר. הניסיון הגרוע עם כתבי אישום מפוקפקים בצירוף העובדה שאין זה מתקבל על הדעת לאפשר לפקיד ממונה, בכיר ככל שיהיה, לערער את השלטון ולהפיל ממשלה – שלל אפשרות זו. האפשרות השנייה היתה לאפשר להם לכהן תחת כתב אישום. בין שתי אפשרויות גרועות אלה, ועל רקע הניסיון השלילי עם כתבי אישום של יועצים משפטיים, נבחרה האפשרות השנייה.

זה המצב המשפטי שבו אנו מצויים כיום. בפסיקה של בית המשפט העליון ניתן למצוא לא מעט אמרות אגב, שלפיהן הלכת דרעי-פנחסי, שלפיה שר חייב להתפטר או להיות מפוטר אם הוגש נגדו כתב אישום, עומדת בעינה. לדעתי הדברים שגויים. הלכת דרעי-פנחסי נפסקה לפני שנחקק "חוק יסוד: הממשלה" החדש. החוק נועד לשנותה, ותפקידו של בית המשפט הוא לפסוק בהתאם לחוק ולא בניגוד לו.

אולם כאשר התעוררה השאלה לגבי ראש הממשלה נתניהו, פסק בית המשפט העליון שנתניהו חופשי להרכיב ממשלה, למרות כתבי האישום שהוגשו נגדו. היתה זו פסיקה נכונה, בהתאם לחוק שחוקקה הכנסת. הטענות המופנות נגד העליון בעניין זה אינן נכונות ואינן הוגנות. העליון איננו אחראי לתוצאות הבחירות לכנסת ואין זה מתפקידו לחוקק חוקים הנראים כיום לקבוצה פוליטית אחת שאיננה ערה להשלכות של חקיקה שיפוטית כזו.

נחזור לנקודת המוצא. הברירה לא היתה בין סקילה וכריבדיס. יש עוד אפשרויות. אפשר למשל להעניק חסינות לראש הממשלה ויחד עם זאת להגביל את תקופת כהונתו לשתי קדנציות. אפשר היה גם להקים מנגנון פיקוח על החלטת היועץ המשפטי בעניין הגשת כתב אישום.

כל זה לא נעשה. לאחר סיום תקופת נתניהו, שנקווה שתגיע בסופו של דבר, יהיה צורך לבחון את כל ההסדרים הללו מחדש, ובהם הגבלת כהונה, הסדרי חסינות, הפרדת הייעוץ המשפטי מהתביעה, והקמת מנגנון פיקוח ובקרה על התביעה. עד אז צריך להתמודד במסגרת המצב הקיים ולהפסיק לצפות שבית המשפט העליון יפעל בניגוד לחוק ולחדול מהאמונה שבכוחו להושיע אותנו מהצרה שנקלענו אליה.

פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים

פורסם ב"ידיעות אחרונות" מיום 8.10.2020.

תרחיש: מפץ קרוב במערכת הפוליטית

האכזבה הכללית מכל המערכת הפוליטית המפולגת הקיימת, שכשלה במאבק במשבר הרפואי הכלכלי והפוליטי, עשויה לגרום לשינוי דרמטי במפה הפוליטית הלאומית בבחירות הקרובות. ההנהגה הקיימת בממשלת "האחדות" הלאומית, מסוכסכת בתוכה בקביעות ובקושי מתפקדת במאבק לבלימת הקורונה, שזו משימתה. ואולם התברר שלמרות הכוונות והסיבות הטובות והנכונות להקמתה – היא איכזבה. הסתבר שהפטנט של ממשלה שוויונית רוטציונית עם שני ראשי ממשלה היה ניסיון אולי הכרחי אבל בלתי אפשרי, שנכשל. גם חלק ממנהיגי האופוזיציה לא הפנימו את חומרת המצב, הם מפגינים עמדות קיצוניות נגד מאמצי הממשלה ומטפחים אווירת ייאוש.

מכל הסיבות המצטברות הללו, של העמקת המשבר הכלכלי והרפואי, הקרע הפוליטי בין שותפי "ממשלת הקורונה", והאכזבה הכללית מכל המערכת הפוליטית הקיימת, הדבר יגרום להתארגנות של גוף פוליטי אזרחי חדש שיקים מפלגה חדשה, שעשוייה לגרום לתוצאה דרמטית בבחירות הקרובות, למפץ פוליטי שישנה את המפה הפוליטית. המפלגה החדשה תיקרא אולי מפ"צ – "מפלגת פטריוטים ציונים", אולי אפ"ל  – "אחדות פטריוטית לאומית".

[אהוד: זה לא יקרה, ואם בכל זאת יקרה – רק יגביר את הפיצול הסיעתי בכנסת ועלול להפריע להקמת ממשלה חדשה].

המפגינים בבלפור נאמני "דת הפוליטיקה"

"דת הפוליטיקה" מאמינה שהעולם מתחלק לשניים. הטובים הם אנשי השמאל, הרעים הם אנשי הימין. הדת הזו הוציאה "פסק הלכה" שבו נקבע העקרון והציווי. נתניהו אשם בכול! סילוקו פתרון לכול! ובא לציון גואל!

ואמנם כל חסידי הדת הזו, מקרב קבוצת "רק לא ביבי", מקבוצת "הדגלים השחורים", התגייסו למשימה הזו. האנשים האלה הפכו לסוללות אנרגיה ששיעבדו את כל עיסוקם לפעילות להשגת מטרתם – להדיח את נתניהו, ובא לציון משיח וגואל חדש.

המפגינים כמו החרדים, מאמינים ובטוחים שהם חסינים מנגיף הקורונה. החרדים מאמינים בכך בזכות האמונה שלהם בדת היהודית. המפגינים מאמינים בכך בזכות האמונה "בדת הפוליטיקה". ולכן הקנאים בשתי הדתות הללו טוענים שאין סיבה למנוע מהם הפגנות ותפילות המוניות. הם טוענים שרק בישראל הממשלה מטילה איסור על התקהלויות המוניות "מסיבות פוליטיות" – אולם מסתבר שברוב מדינות אירופה, כולל ממשלות צרפת שוודיה ודנמרק, הטילו איסורים כאלה.

גופים רבי כוח שיבשו את המאבק בקורונה

מגפת הקורונה הבלתי מוכרת שהגיעה אלינו מהעולם, הפתיע את כל המערכות המקצועיות ברפואה ובמדע, כולל גם את המערכת השלטונית. היעדר הכרה ידע וניסיון לגבי המגפה הזו, גרם מטבע הדברים להרבה חילוקי דעות בקרב מקבלי ההחלטות – כיצד יש לטפל במגיפה. כמובן שהיעדר הניסיון בנושא גרם לקבל החלטות שגויות וכן לבלבול וכעס מובן בציבור הרחב.

המגיפה התפשטה וגרמה לנזקים רבים ולשיבוש סדרי החיים השיגרתיים אצל הפרט והכלל. מציאות קשה זו של משבר לאומי רפואי וכלכלי, אמורה היתה ליצור סולידריות, משמעת, ושיתוף פעולה עם המאמצים של המערכת הממשלתית והרפואית כדי לצמצם ולמגר האסון. ואולם הסתבר לצער כולנו שהיצרים הטמונים בקרב הפוליטיקאים, והמחלוקות האישיות והמקצועיות בקרב חלק  מאנשי הרפואה, המשפט והתקשורת, לא שיתפו פעולה אלא במידה רבה שיבשו את המאמצים להתגייסות למאבק בקורונה הכול כביכול מכוונות טובות. כוונתי למשפטנים, לעיתונאים, לפוליטיקאים ולמומחים. כולם שיבשו את המאבק בקורונה.

 הפילפולים המשפטיים של היועצים המשפטיים ובראשם מנדלבליט, סיבכו ועיכבו פעמים רבות את המצבים שחייבו קבלת החלטות מהירות ואמיצות שהיו מחויבות במצב החירום. המאבק בקורונה הוא מלחמה שמחייבת התנהלות שונה מכללי הסעיפים המשפטיים בשיגרה. הכרעות דחופות להצלת חיים התעכבו בגלל פרשנויות משפטיות שבמחלוקת. המשפטנים הפכו בפועל לשליטים עליונים  בזכות היותם לפרשנים העליונים והבלעדיים שמחליטים במדינה. 

התקשורת, במקום שתתגייס למאמץ הכללי במאבק במגפה, מסרה את הבמה רבת הכוח ל"מומחים" של מכחישי הקורונה. העיתונאים עודדו את אלה שהעלילו כי זו "מגפה פוליטית" והיא תיעלם אחרי הבחירות (פרופ' רבקה כרמי) שהכול תעמולה ואין שום מגיפה (פרופ' יורם לס). התקשורת שבחלקה היא מקצועית ובחלקה פוליטית בכסות "מקצועית", הלהיטה והדליקה את העימות הפוליטי שגרם להגברת אי הציות להנחיות להצלת חיים ולהגברת האנרכיה.

העיתונאים הבולטים והמוכרים בערוץ 12, התגייסו למאבק בממשלה והרבה פחות במגיפה. בזמני מלחמה ומגיפה שהיא מלחמה קיימת חובה לאיפוק ולשותפות עם הממשלה ולא לניהול מלחמה נגדה בסיסמה חופש הביטוי וההפגנה בכל מצב ללא מיגבלה כדי להימנע מאסון. העיתונאים דרשו לפתוח את העסקים. לאחר שהממשלה נכנעה ללחצים ופתחה, המגיפה חזרה והשתוללה. ואז התקשורת האשימה מדוע פתחו – ודרשה לסגור. היעדר אחריות והוגנות.

המאבקים האישיים והמפלגתיים של השותפים ב"ממשלת החרום והקורונה" גרמו לשיבושים בקבלת החלטות במאבק בקורונה. ולנזקים חמורים לעסקים ולעצמאים. הלהט האובססיבי של המאבק הבלתי פוסק בעד ונגד נתניהו, בעידוד התקשורת, המאיס את עצמו ושיבש את המאבק בקורונה. הנגיף של האיבה הפוליטית, שמאפיין את החולי החברתי והפוליטי, קיבל את הבמה הטלוויזיונית ההרסנית בשם קדושת ההפגנות. הקיצונים בשני המחנות קיבלו את הבמה. את המתונים והשקולים מקרב הדמויות הציבוריות, לא הזמינו לפאנלים.

כמובן שגם לנתניהו היה חלק בהתפוררות ובאנרכיה שהתחוללה. גם האופוזיציה הפיצה ביקורת שלוחת רסן והפיצה נגיף של ייאוש ואובדן תקווה – כמובן בגלל נתניהו. המדינה על סף שקיעה באסון, בגלל ממשלה מסוכסכת, אופוזיציה לוחמת שמפיצה ייאוש ואובדן תקווה, ואזרחים שלא מצייתים להנחיות. כולם זקוקים לריפוי בהלם חיובי כדי לחזור לנורמליות ולאחריות במציאות של מצב חירום של מגיפה איומה.

 מתי דוד 

תחילה זה נראה כמו יום גשום בשיא הקיץ. יום כזה שאתה עומד משתהה מול התופעה המוזרה והלא מוכרת. אבל כשנאלצתי לקנות מטריה שחורה וגדולה ונעטפתי במעיל גשם מרעיש שהצהוב בהק ממנו הבנתי שזה לא אני.

זה הם.

אינני יודע אם זה גופי החורק, זה שהתפרק לו ונבנה מחדש בדיוק בשיא האון והחיוניות שלו, זה שהורכב טיפין טיפין עם עוד בורג ועוד מסורית ושופין מחודד, זה שהודבקה לו ריאה וכתף עקומה.

אינני יודע אם זה הגוף שכאב.

גם אינני יודע אם זו נפשי הפצועה, זו שעירה לה בלילות ועייפה לה בבקרים, זו שנלקחה משיר ואהבה לקרב ומלחמה, זו שבמשך שלושים שנה פורקה לה לגורמים ונבנתה לה מחדש.

אינני יודע אם גם זו בכתה.

אני רק יודע שלא זזתי מילימטר, הייתי כמו אבן בחומה ולא הנדתי עפעף כשנשענתי על הכותל.

כומתה ועוד כומתה ועוד כומתה, הרחבה מלאה בכמותי, הלב דופק במרץ, הם שלי הם שלי הם שלי.

ועוד מסדר ועוד מסדר ועוד מסדר.

הפעם בדרום.

והכל ברצף.

קציני חי״ר.

אף אחד לא ציפה אחרת.

והגוף חורק ואני ער בלילות ועייף בימים,

מניף פיגומים ומפעיל מנופים.

כי מה ילד כבר צריך חוץ מהורה שיעזור לו עם התקרה.

שירקיע שחקים.

הימים עוברים, כבר שישים ושמונה, לא חיבוק לא מגע.

יש מגפה.

מנסים לתמרן ולא מצליחים

רוצים לתחמן ולא מסוגלים.

ויש רק נחמה, אחת קטנה,

קורא המילים בהודעות הקצרות שנשלחות לי ברצף.

שלא יגיעו גם כשאפשר, כי לא יצאו הביתה כשלפקוד שלהם זה אסור בכלל.

ובכלל, הוסיפו,

נשאר איתם עד שיהיה שרב.

עוד ענן עבר לו ואחר מיד נכנס,

מבול וברד, וזה שיא הקיץ.

כבר שנות דור שאותם מחנך, לא ישן בלילות ועייף בימים,

מראה ערכים ונותן דוגמא, לוקח אחריות גם כשמסמיק מבושה.

ולא שלא טעיתי, היו לי מלא, אני רק בנאדם, שנפל וכמעט לא קם למעט בבקרים וגם אז עייף מתמיד ולא שוכח להזכיר שלארץ הזו רק נותנים ונותנים.

הרמטכ״ל, וגם נדב ארגמן.

וגם אתה, מיקי, השוטר לשעבר.

וגם אתה הילד מהיחידה זה שהיה בנוער

התחיה, שרוצה להחליט אם ילדיי יצאו למלחמה.

וגם את.

וגם אתה. וגם אתה. וגם אתה.

זה כבר לא אנחנו.

זה אתם.

זה תורכם.

כי אין אחר מלבדכם.

זו אחריותכם.

תעברו אצל שלושת ילדיי.

אחד אחד, בבסיסים, במדבר.

תתנצלו, תבקשו מחילה.

בלי טוויטר ובלי דאווין.

בלי יח״צ ובלי שום תחקיר.

דחפתם, תחמנתם, הצלחתם וחידדתם עצמכם להגיע לאן שאתם.

זו המשמרת שלכם.

לכו תוכיחו שאתם ראויים להם.

בן ברקאי

[אב לשלושה קצינים קרביים המשרתים בצה"ל]

רשימה ליום הכיפורים וחגי תשרי

ערכה: ארנה גולן

חלק ראשון מתוך שלושה:

נולדתי במקסיקו סיטי להורים מהגרים מירושלים

נולדתי במקסיקו סיטי בירת מדינת מקסיקו, למרות שהוריי הגיעו לשם מירושלים! הם היגרו לשם בשנות העשרים למאה שעברה, ואז החיים היהודיים שם היו דלים מאוד ואילו את החיים היהודיים של ירושלים שנעזבה לא היכרתי. הידע שלי ביהדות היה מועט מאוד, ובנוסף לא רבים היו אז היהודים במקסיקו והקהילה היתה קטנה ולא מאורגנת. ולכן, האם בכלל יכולתי לקבל חינוך יהודי? ואיך קרה שבכל זאת חזרנו לירושלים? ואיך היתה החזרה לארץ, והרי לי היו שם חוויות ללא קשר לעולם היהודי ולמסורת.

זכור לי שבילדותי גרנו משפחתי ואני ברחוב "ציואואה" (CHIUAUA), שנקרא כך על שם אחת ממדינות הפדרציה המקסיקנית, בשכונה שנקראה "קולוניה דה רומא", קולוניה במובן של שכונה. באותו זמן היתה זו שכונה יוקרתית באחד מפרבריה הרבים של העיר, אך במשך השנים הפכה לשכונה די מרכזית שגרו בה מהגרים יהודיים מעוטי יכולת, אבל היתה מאורגנת בחייה היהודיים. הבניין שגרנו בו פנה לחזית הכביש והיה לא רחוק מתחנת ההסעה של הרכבת התחתית. בחזית הבניין שבו גרנו זכורה לי דלת עץ גדולה, רחבה ומרשימה, בגוון אפור בהיר, אשר לאורכה הוטמעו פסים אשר הוסיפו להידורה וליופייה.

הבניין היה בניין קומות, כאשר בקומת הקרקע גר וגם עבד שוער הבניין. תפקידו היה להכניס את הבאים, דיירים ואורחים, וללוות את היוצאים, וזאת תוך כדי פתיחת הדלת וסגירתה עבורם בליווי חיוך רחב ודברי ברכה. צורת הבניין שבו גרנו היתה בצורתה של האות "חי"ת", ובלב הבניין, בדיוק באמצע, היתה ממוקמת בריכת דגים קטנה, מימיה היו כחולים והיא היתה עטורה בצמחייה ירוקה, סבוכה ושובת לב. בתוך מימי הבריכה הצלולים שחו להם להנאתם דגים שונים אשר להפתעתנו ולשמחתנו נעלמו, חזרו והסתתרו להם שוב בינות לצמחים. בין ענפי הצמחייה נחבאו גם שפיריות. הן היו בעלות מוטות כנפיים רחבות ובצבעים מרהיבים ותמיד היו מלהטטות בריקודן על פני המים ובתוך הצמחייה המגוונת. מראה משובב ומרחיב לב זה חרוט בליבי לעד וברגעים שאני נזכר בבריכה מיוחדת זו מיד עולה לנגד עיניי תמונה מופלאה זו.

מכיוון שגרנו בבית דירות, גרנו בשכנות לארבע משפחות, שכנים אלו גרו משני צידי הבריכה, שתי משפחות גרו מצידה השמאלי ושתי משפחות גרו מצידה הימני, אבל אני לא היכרתי אותו. בחזית הבניין גרנו אנחנו, המשפחה שלי: הוריי, אימא מזל ואבא יהודה וחמישה ילדים. דירתנו היתה רחבת ידיים ובנוסף היה לנו חדר שיועד והועמד כולו לרשות העוזרת שהיתה גם מטפלת, ובמשך כל השבוע גרה איתנו ורק בסופי שבוע היתה נוסעת למשפחתה שגרה באחד הכפרים. המטפלת האחרונה שעבדה אצלנו ושאני זוכר את שמה היתה פילאר, בחורה נעימה שהשתלבה בהווי המשפחתי שלנו. העוזרת הצמודה היתה חלק קבוע בחיי כל משפחה.

מתחתנו גרה משפחה מקסיקנית ולה שני בנים שהיו בני גילנו, של דורי אחי ושלי, וכך כל יום לאחר הלימודים והכנת השיעורים, נפגשנו כולנו בחצר למטה ליד הבריכה. לאח הבכור קראו "פליפה" ולאח הקטן "טונטון". כדרך הילדים, היינו משחקים בכל מיני משחקים ו"השמנת" – המשחק שאהבנו מכול, היה הצבת חיילי עופרת וקליעה בהם מרחוק על ידי חיצים.

בקומה שלנו מצד ימין גרה משפחת רוביו, האב היה גנרל בצבא והאם היתה עקרת בית, בתם היחידה נקראה "רוסיטה", גם היא בילתה הרבה מזמנה הפנוי איתנו, השתלבה ונהנתה מהחברותא וממשחקי הילדים שלנו אך בעיקר אהבה להיות עם אחיותיי אבל אין ספק שכולנו אהבנו אותה מאוד.

ימי הולדת נחגגו בבניין ברוב פאר והדר, נרות דולקים על עוגת טורט, רעש המולה ושמחה של כול הילדים, התנהגות שובבית אך עדיין מנומסת ומכובדת. בהמשך למסיבת יום ההולדת שנחגגה בבית, כולם התכוננו לרגע המכונן של שבירת "הפיניאטה" שהתרחש בחצר בשעות הערב.

"פיניאטה" – Piñata – כלי עשוי מחרס או מעיסת נייר, הכלי היה ממולא בתופינים וקשור משני צידי אוזניו בחבלים. בעת חגיגות ימי ההולדת, "הפיניאטה" היתה נתלית בחצר או מחוזקת לאחד מבתי השכנים מלמעלה, כאשר מישהו מהשכנים, תפקידו היה להוריד את ה"פיניאטה" לגובה מסוים כך שהילדים בעיניים מכוסות וקשורות יוכלו על פי תור לחבוט ב"פיניאטה" במקל עץ עד לניפוץ ה"פיניאטה" – כך שכול הממתקים יפלו כמו גשם ויהיו לשלל רב לכולם. הטקס השמח הזה נמשך שעות ארוכות אל תוך הלילה וכמובן שבסופו מישהו כמובן הצליח לנפץ את הכלי ועל הרצפה היה מפוזר השלל – ממתקים לכולם.

כשאימי נסעה לשוק היא הייתה צריכה עוד זוג ידיים לעזרה ואיתרע מזלי וגם בשל גילי נבחרתי לבוא איתה מדי בוקר ומהסיבה הפשוטה שמפאת גילי הצעיר לא היה צריך לרכוש עבורי כרטיס לרכבת כך אימי הרוויחה עוזר ואני? אני הרווחתי הרפתקה. כך זה נמשך זמן רב כאשר כמעט מדי בוקר נסענו לנו ביחד לשוק הירקות. אימי היתה ממלאת סליה בכול טוב ורק אז היינו חוזרים הביתה על מנת להכין את שאר הילדים לשגרת היום ולבית הספר. אני זוכר היטב את השוק הצבעוני, שכבר בשעות הבוקר המוקדמות היה מלא וגדוש. ערב רב של אנשים הסתובבו שם מכל עבר, סבלים, זבנים, בעלי בסטות, וכולם מציעים מרכולתם מכל טוב הארץ, ממש שוק מחנה יהודה אבל במקסיקו.

ואיפה למדנו? איזה בית ספר? והרי לא היה בית ספר יהודי. אחיותיי, רחל, פנינה, וגם אנוכי, למדנו בבית ספר חדש ויפה שזה אך נבנה קראו לו "אסקאולה דל סטדיו". במבנה בית הספר היו כיתות לימוד ואולמות להתכנסות וכל הציוד הנלווה היה חדש ומזמין. בכל בוקר בשעה היעודה יצאנו מהבית שלושתנו ובכיסינו כמה "סנטבוס" (centavos) מעות כסף, כאשר פנינו מיועדות לקונדיטוריה בה קנינו עוגת דבש מרובעת שקראו לה "לדריו" (לבנה של בניין) וכך גם היא נראתה, כה יפה היתה וטעימה כצפיחית בדבש.

היה נעים לנו לצעוד בצוותא לבית הספר וכשהגענו, התפזרנו – ילד, ילדה לכיתתו, לצערי אני כמעט ולא זוכר הרבה – מי היתה המורה שלי ושמות הילדים שלמדתי איתם. בבית הספר, כמו כל הילדים, חיכינו לצלצול הגואל וכשזה הגיע, בסדר מופתי יצאנו מחדרי הלימוד ורצנו כולנו לחצר בית הספר להשתעשע ולשחק. המקום האהוב על כל הילדים היה "חצר חול הים", שם בנינו ארמונות, תעלות, בובות וכל דבר אחר שעלה בדמיוננו ובדעתנו.

מנהג יפה ומחנך היה בבית הספר, בכול יום שני הבאנו סכום כסף צנוע שנקבע מראש על מנת למסור אותו למורה המחנכת. תמורת הכסף קיבלנו ממנה בול שאותו הדבקנו בלוח קרטון שנשאר ונשמר בבית. בשנה לאחר מכן, בתחילת שנת הלימודים הבאה, תמורת הבולים שקנינו במשך השנה שעברה, יכולנו לרכוש ספרי לימוד וציוד לימודי לשנת הלימודים החדשה, בעיני אקט חינוכי מדרגה ראשונה.

בחזרה הביתה מבית הספר חזרנו ביחד חבורה של תלמידים כאשר בדרך כל אחד היה מתפזר לכיוון ביתו וכך זה נמשך כל יום במשך השנה. היה לי חבר בשם "אנריקה", והוא ידע לשגע את אימו, לאחר שחזר מבית הספר הוא טען שיש לו כאבי ראש חזקים ותוך בכי צרחות ודמעות היה מבקש מאימו לסור אלינו לביקור. כשהיה סוף-סוף מגיע אלינו, מיד היה מספר על התעלול שעשה לאימו, והאמת, כילדים לא ידענו איך להגיב לסיפור הזה. לאחר זמן מה אימו היתה מתקשרת לאימי ושואלת לשלומו של התכשיט, אימי, עם נפשה הצעירה, היתה איכשהו יוצאת מכל השאלות הקשורות לדאגתה של אימו של אנריקה.

אני לא יודע מאיפה הרעיון הזה בא לנו – אחי דורי אני ושני האחים המקסיקנים, בני השכנים שלנו, אספנו מכל בית צעצועים וחפצים שאיש לא ידע מהיכן צצו, והחלטנו להקים ולהעמיד "עסק", דוכן קטן ליד דלת הכניסה האפורה של הבניין בו גרנו ברחוב ציוואווה, וכך ניסינו למכור מה שאפשר מהחפצים שנאספו על ידינו. הוחלט שלאחר שנרוויח, נלך כמובן לבזבז את הכסף בחנות הממתקים שבפינת הרחוב ונקנה סוכריות, בעיקר מאותו הסוג של ערב רב של דמויות קטנטנות.

ואכן כך היה. הצענו ממרכולתנו לעוברים, ושבים מוצרים במחיר שפוי של כמה "סנטבוס", וראה זה פלא, נשים צעירות עצרו, בחנו וגם קנו מאיתנו, אבל לשמחתנו השאירו את הפריט הקנוי אצלנו למכירה חוזרת.

היה פריט אחד יפה במיוחד, חתול בצבע שחור עם עיניים בוהקות אשר זזות לצדדים. החתול הזה היה אטרקציה מעניינת וכולם קנו אותו שוב ושוב עבור כמה "סנטבוס". הם שילמו לנו עבורו ואז בחיוך רחב, נתנו לנו את החתול בחזרה על מנת שנמכור אותו שוב לעוברים והשבים. כשאני מהרהר בכך היום נשאר לי להדגיש איזו גדלות נפש הייתה לקונים ועד כמה הם התייחסו אלינו בחביבות. לשאלתי – היכן היום החתול המדובר והמפורסם אני ממש לא יודע: אולי בסוף מישהו קנה וגם לקח?

בין המשחקים האחרים המשותפים שהיו לנו, היה כלול גם טיפוס על העץ היפה והרחב שהיה נטוע אל מול דלת הכניסה. מודה ומתוודה ובעיקר סקרן, כן, כמה הייתי רוצה לדעת היום על מה בדיוק דיברנו כולנו אז כשישבנו לנו על הגזע התחתון של העץ.

והעיקר – אני לא זוכר שאי פעם חגגנו חגים יהודיים או היינו חלק מהקהילה היהודית. ייתכן ובאזור הזה לא גרו יהודים רבים.

לפעמים, כשאימי היתה נעלמת, כנראה לסידורים, נשארנו כולנו תחת השגחתה של המטפלת, וכשאימא בוששה להגיע והאפילה החלה לרדת על הבניין, נהגנו כילדים לטלפן אליה בטלפון, לא שידענו לאן להתקשר אבל סתם חייגנו להנאתנו כל מיני מספרים לא קשורים, וכשענו לנו שאלנו אותם איפה אימא שלנו תוך כדי מסירת פרטים על זהותה. מעניין, תמיד התשובה שקיבלנו היתה – ילדים אין לכם מה לדאוג, היא בדרך. היופי שבדבר היה שהמאזין בצד השני של האפרכסת הבין שהוא מדבר עם ילדים וניסה באופן הזה להרגיע אותנו. ובכן לאיפה הלכה אימי כנראה להסתפר או לקנות דבר-מה שהיה נחוץ.

ימי ראשון היו ימים מיוחדים והיתה אווירת שמחה, שעשועים ונינוחות באוויר. כשיצאתי אל מחוץ לבניין שבו גרתי, ראיתי גם את ההולכים והשבים, ונראה היה שהם אפופים בהילה מיוחדת, הם לא מיהרו לאף מקום. ביום הזה אנשים הלכו לבקר איש את רעהו על מנת לשוחח, אולי לשתות משהו חריף ביחד או לאכול ארוחה משותפת בחוג המשפחה ומוזמנים.

גם לנו בימי ראשון בד"כ היו אורחים שבאו להתארח בביתנו לארוחת הצהריים. גברת בשם "אגילר", אישה בודדה ונעימה שמצאה אצלנו פינה חמה ובית. בן דוד של אבי, אברמינו, ואשתו רוזה, הם היו זוג בגיל העמידה שאיני יודע בדיוק מהיכן צצו או מה בדיוק היה הקשר. אורחים אלו היו חביבים במיוחד אלינו הילדים ותמיד דאגו לתת לנו מתנה מיספר מטבעות. כמובן שמיד אחרי הארוחה היינו אנחנו הילדים בשמחה רבה ממהרים ורצים לשוק שהיה ליד הבית על מנת לקנות דברים שחשבנו אז שאנחנו ממש רוצים וצריכים.

לפני הארוחה וטרם בוא האורחים אימא שלחה אותנו, זוג ילדים, על מנת להביא מעין כד לבן מזכוכית שבתוכו היה משקה בשם "פולקה". פולקה הינו משקה לבן חלבי, משכר מאוד, המיוצר מתסיסת המיץ של כמה סוגי אגבה. היות שהמשקה מתקלקל במהירות ויש לו טעם מוזר, הוא מיוצר לצריכה מקומית ולא ליצוא.

וחזרה לחצר הבניין בה אחי ואני שוטטנו ושיחקנו עם פליפה ואנטון. להם היה סבא שבאופן קבוע היה מגיע לבקר אותם. הוא היה איש זקן, נמוך קומה את פניו עיטר זקן לבן והוא חבש מצנפת לראשו. כשחברינו, נכדיו היו רואים אותו הם מיד היו עטים עליו מתחבקים ומפטפטים איתו בשמחה מרובה. גם אותנו הוא לא שכח ותמיד היה שואל ומתעניין בשלומנו.

אימא של פליפה ואנטון, "פליס", היתה בתו, ותמיד כשהגיע לבקר היתה יוצאת לקראתו בהתרגשות ובשמחה. כילדים קינאנו בחברינו פליפה וטונטון על כך שיש להם סבא וכשסיפרנו להורינו על הסבא של פליפה וטונטון הם אמרו לנו שגם לנו יש סבים וסבתות במדינה רחוקה ששמה פלשתינה ואפילו הבטיחו לנו שיום עוד יגיע ואנחנו נפגוש אותם. הכמיהה הזו למשפחה ולמשפחתיות לא היתה רק שלנו אלא גם שרתה בלב הורינו, שבעבר עזבו הורים ומשפחה ועקרו למקסיקו. וכמה ציפינו כבר ליום הזה שנחזור!

משה שרם

ערכה: ד"ר ארנה גולן

המשך יבוא

מסתבר שעמי התרבות במזרח הקדום יסדו חינוך פורמאלי, כלומר, חינוך באמצעות "בעל מקצוע" המיועד לדבר, כבר בשלבים מוקדמים מאוד של תולדותיהם:

במצרים הוקמו בתי ספר מיוחדים להכשרת פקידים בהם למדו קרוא וכתוב, חשבון ומינהל, וכבר בימי הממלכה הקדומה, כלומר בשליש השני של האלף השלישי לפני הספירה. בתחילת השושלת ה-18 (1550 לפנה"ס) הוקמו בתי ספר מיוחדים ליד המקדשים, בהם לימדו קרוא וכתוב, חינוך גופני וצבאי – חינוך שנועד בעיקר לאנשי החצר העילית.

השומרים והבבלים אימנו סופרים להיות בקיאים באומנות הכתב באמצעות לוחות חומר אשר שימשו כספרי לימוד. לוחות כאלה הגיעו אלינו מסוף האלף השלישי לפנה"ס, ובהם קטעים להעתקה, כללי דקדוק ומילונים של שתי השפות – שומרית ואכדית. לימדו בהם ספרות קדושה, אסטרונומיה, חשבון ועוד.

השבטים היווניים התגבשו בתקופה יותר מאוחרת, אבל שם התבסס החינוך הפורמאלי כבר בשלבים מוקדמים מאוד: בספרטה הונהג חינוך פורמאלי כבר במאה ה-6 לפנה"ס, אמנם חינוך "ספרטני" שכלל בעיקר חינוך גופני וצבאי, אבל כלל גם את מלאכת הכתיבה והקריאה. גם הבנות קיבלו חינוך גופני – חינוך שהיה מנוהל ומתוקצב על ידי המדינה.

באתונה היה מטעם המדינה רק חינוך צבאי, ורק לגבי הגילים 20-18, אבל כל אזרחי אתונה שלחו את ילדיהם באורח פרטי ללמוד מוסיקה, כלומר, תרבות הרוח, קרוא וכתוב, חשבון, יצירות קלאסיות ונגינה בקתרוס. בבתי ספר פרטיים למדו גימנסטיקה – קפיצה, ריצה, זריקת דיסקוס, הטלת כידון והיאבקות. במאה החמישית הונהגו באתונה לימודים בתורת הנאום, בתורת הוויכוח, בתורת המדינה, בתורת המידות, בדקדוק, ביקורת ספרותית, מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד. במאה הרביעית כבר פעלו באתונה האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו – ומדובר בזמן מקביל לשלהי תקופת המקרא.

מה קרה בתקופת המקרא בזמנים מקבילים?

אנו יודעים במידה רבה של ודאות כי מלאכת הכתב היתה ידועה בישראל כבר בתקופות קדומות מאוד. בשירת דבורה, שלא ניתן לערער על עתיקותה, מוזכרים "מושכים בשבט סופר" (שופטים ה' 14). על שמואל נאמר שכתב בספר את משפט המלוכה (שמואל א' י' 25), לדויד, שלמה והמלכים שבאו אחריהם היו סופרים שניהלו את ספרי חצר המלוכה (שמואל ב' ו' 17, כ' 25, מלכים א' ד' 3, מלכים ב' י"ב 11, י"ח 18 ועוד רבים).

דויד כתב ספר (=מכתב), ובו מזימה נגד אוריה החיתי (שמואל ב' י"א 15), איזבל כותבת ספרים בשם אחאב, חותמת אותם בחותמו ושולחת אל הזקנים והחורים של יזרעאל להפליל את נבות (מלכים א' כ"א 9-8), יהוא כותב ספרים ושולח אותם לשרי יזרעאל במזימה להשמיד את צאצאי אחאב (מלכים ב' י' 3-1, 6) ועוד.

בתורה נמצא הרבה כתובים המחייבים את המאמין לקיים צו אלוהי באמצעות כתיבה: הכוהן נדרש לכתוב אלה על ספר בטקס הקנאות (במדבר ה' 23), המגרש את אשתו נדרש לכתוב לה ספר כריתות (דברים כ"ד 1, 3), כל אדם מישראל נדרש לכתוב את צווי האל על מזוזות הבית ובשערים (דברים ו' 9, י"א 20).

ספר תורה כתוב מופיע במפורש בימי יאשיהו (מלכים ב' כ"ב) ובימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח'). המקרא מזכיר גם את ספר מלחמות ה' (במדבר כ"א 14), ספר הישר (יהושע י' 13, שמואל ב' א' 18), ספר דברי שלמה (מלכים א' י"א 41), ספר דברי הימים למלכי ישראל (מלכים א' י"ד 19 ועוד), ספר דברי הימים למלכי יהודה ( שם, שם, 29 ועוד).

שני כתובים בספר ירמיה מאלפים במיוחד:

בפרק ל"ו מתואר בפרוטרוט כיצד כותב ברוך בן נריה מפיו של ירמיה את דברי ה' (פ' 6), כיצד הוא קורא את הדברים בבית ה' (פ' 10), כיצד שלחו שרים להביא את ברוך שיקרא בפניהם את המגילה שבידיו (פ' 16-15), כיצד חקרוהו, וכיצד הוא תיאר בפניהם שאמנם "מפיו יקרא (ירמיה) את הדברים האלה, ואני כותב בספר בדיו" (פ' 18-17), כיצד קראו אחר-כך את המגילה באוזני המלך יהויקים, וכיצד קרע אותה המלך בתער הסופר והשליך אותה אל האש (פ' 23-21).

בפרק ל"ב מתואר כיצד קנה ירמיה במצוות ה' את שדהו של חנמאל בן שלום דודו בעצם ימי המצור על ירושלים, והכתוב מפרט את מסמכי המקנה: "ואכתוב בספר ואחתום ואעיד עדים ואשקול הכסף במאזנים, ואקח את ספר המקנה, את החתום, המצווה והחוקים, ואת הגלוי, ואתן את ספר המקנה אל ברוך..." (פ' 14-10)

נקל להתרשם מהמינוח הטכני והביורוקראטי שבו משתמש המחבר מפיהם של ברוך ושל ירמיה, והרי שניהם אינם פקידי מלכות. מדובר, אם כן, בהוויה מתקדמת ביותר, שבה לכתיבה יש תפקיד ראשון במעלה.

עדויות נוספות מגישה לנו הארכיאולוגיה, כמו לוח גזר, וכתובת השילוח שיש לייחסה לימי חזקיה (מלכים ב' כ' 20), וגם מכאן אנו נחשפים לתמונת עולם מפותח למדיי.

מדוע אם כן אין בכל המקרא כולו רמז על קיומם של בתי ספר, כמו אצל העמים העתיקים השכנים? הרי היו בחצרות המלכים סופרים ופקידים שידעו קרוא וכתוב, מדוע לא כתוב בשום מקום במקרא מי הכשיר אותם לכך?

חינוך לא פורמאלי, כלומר חינוך ילדים בידי הורים, זקנים וכד' מוזכר אינספור פעמים במקרא, כמו "למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." (שמות י' 2), "והגדת לבנך ביום ההוא..." (שם י"ג 8, וראו גם פ' 14, דברים ו' 7, 21-20, י"א 9 ועוד), "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך (משלי א' 8; ראו גם ד' 11-10, י"ג 24 ועוד), "חושך שבטו, שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (שם, י"ג 24), "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (שם, כ"ב 6). גם הפסוק "ויהיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' 6) אינו מכוון אל מורה בית ספר, אלא בכוהן המדריך בענייני אמונה.

מעטים הם האישים במקרא שהכתוב טורח לתאר את ילדותם ואת נעוריהם, וכאשר הוא עושה כן (לגבי יוסף, שמואל, דויד), לא מוזכר שהם למדו חכמה ודעת אצל מורה שאומנותו בכך. מרדכי אומן את הדסה, היא אסתר, אבל הכתוב מקפיד להסביר את הכוונה: "...במות אביה ואימה, לקחה מרדכי לו לבת" (אסתר ב' 8-7), כלומר, מרדכי פשוט גידל אותה במקום הוריה. כך מן הסתם היה גם תפקידם של "גדולי העיר" שומרון שגידלו את שבעים בני אחאב (מלכים ב' י' 1, 6), כלומר, מילאו תפקיד של הורים לילדיו של המלך.

רק בספרות חז"ל אנחנו נתקלים בביטויים המורים על קיום נורמה של חינוך פורמאלי. ברור מעל כל ספק כי בתקופתם היו קיימים מוסדות חינוך קבועים – מוזכרים "מלמדי תינוקות", "תינוקות של בית רבן", "בית ספר" (ראו שבת קי"ט ע"ב, גיטין נ"ח ע"א, קידושין כ"ט ע"א, בבא בתרא כ"א ע"א, סנהדרין י"ז ע"ב, אבות ה' כ"ד, ירושלמי מגילה ג' א', כתובות ח' י"א ועוד).

ניתן לתחם את התקופה בה לימוד התורה היה לנורמה על פי שני כתובים:

א' "והוא התקין שמעון בן שטח (חי במאה הראשונה לפנה"ס, ופעל בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון) ג' דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שיהיו התינוקות הולכים לבית הספר..." (ירושלמי, כתובות ח' י"א).

ב' "זכור אותו איש לטוב, יהושע בן גמלא שמו (נהרג בימי המרד הגדול בשנת 69 או 70 לספירה), שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה מלמדו תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש, כבן שבע." (בבא בתרא כ"א ע"א).

ובכן, בתקופה של כ-140 שנה שבין שמעון בן שטח ובין יהושע בן-גמלא, הלכה והשתרשה הדעה בעם שיש הכרח שכל אדם מישראל ישלח את בנו אצל מלמד שהוכשר לכך, שימלא תפקיד שהאב כבר לא יכול למלא. מימי יהושע בן גמלא הפך הלימוד בבית הספר לנורמה שאיש לא ערער עליה.

מסתבר שהמהפך הזה בחשיבה החינוכית קרה 300-400 שנה לאחר שלהי תקופת המקרא. מפליא שהצורך בחינוך פורמאלי לא נוצר קודם בחברה הישראלית.

[הרשימה ראתה אור בביטאון ארגון המורים "קשר עין" גיליון דצמבר 2019].

 ד"ר משה גרנות

בלש משפטי בענייני נדל"ן ירושה ורומנטיקה.

ספר דיגיטלי. ניתן להורדה חינם בשני אתרים:

אתר "עברית" של "ידיעות אחרונות"

ואתר "מנדלי מוכר ספרים"

ניתן לקריאה בכל המכשירים למעט קינדל.

הנקניק החלל-זמני שהייתי

עשוי פרוסות-פרוסות

שהן בגילי כיום

כבר לא אני

ראש לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר כותב על עמיתו,

ראש לשכת ראש הממשלה יצחק רבין – איתן הבר, שהלך לעולמו.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 11.10.2020

מה סוד הצלחתו של מנהיג, של ראש ממשלה? הרבה סודות להצלחה. נימנה מתוכם במיוחד את אישיותו הכאריזמטית של המנהיג, ניסיונו הפוליטי והמדיני, נאמנותו לעקרונות והתנהלותו לאורם, יכולתו להביט קדימה ולדעת בבירור לאן הוא מוביל, להתמקד בעיקר ולהתעלם מ"רעשי רקע", לדעת להאציל סמכויות, לפעול בסגנון ממלכתי ושקוף, וגם – לדעת לבחור את האנשים הקרובים אליו, יועציו, עוזריו, ובראשם מנהל לשכתו (היום יאמרו בסגנון אמריקני – ראש הסגל).

כמעט כל ראש ממשלה, שידע לבור לו עוזרים נאמנים, מסורים, מקצועיים, דבקים במשימתם, נכונים לעבוד ללא ליאות, אידיאליסטים ומאמינים בדרכו, הצליח לעבור בהצלחה את משימת כהונתו התובענית ולהנחיל הישגים למדינה. וראש וראשון לעוזרים, למקורבים, הוא ללא ספק הרל"ש. זה הציר המרכזי בצוות היועצים הסובבים את ראש הממשלה, הממונה על סדר יומו, שפועל לניצול היעיל ביותר של משאב הזמן המצומצם, המתאם בין כל המטלות והפגישות, המגשר בין הלשכה לבין הציבור, המשיב על עשרות הפניות מדי יום, ועוד.

להיות רל"ש ראש הממשלה – היש זכות גדולה מזו? היש אחריות שעולה על זו? אכן כן – אחריותו של האיש הניצב בראש הפירמידה, ראש הממשלה. המנהיג שלבסוף מקבל לבדו את ההחלטה, שבפעילותו חורץ גורלות. איך נאמר כבר, ולא בלי צדק? – ראש ממשלת ישראל זהו התפקיד הקשה ביותר עלי אדמות. זוהי שליחות לאומית ממדרגה ראשונה, ללא כל הגזמה. רה"מ מנהל כמובן את המדינה, הרל"ש מנהל את סביבת ראש הממשלה, מאפשר לו לפעול בתנאים המיטביים, מסייע לו בתהליך קבלת ההחלטות ויישומן על הצד הטוב ביותר, לנסח את הודעותיו, לנווט בסבך הבעיות המורכבות, להתגבר עליהן, ולקדם את המדינה, ביטחונה, מעמדה הבינלאומי, כלכלתה, רווחת האזרחים. נדרשת ממנו – רגישות וקשיחות, יכולת עמידה בכל הלחצים. כמובן, גם לחצים, דרישות, שמגיעים מחדרו של ראש הממשלה עצמו. לשניהם אין יום ולילה, כמו שאומרים, והם מבינים זה את זה. הרל"ש הוא אחד האישים הקרובים ביותר לראש הממשלה, מלווה אותו על כל צעד ושער, "קורא" אותו הכי טוב, מבין את שיקוליו וצרכיו, מתרגם אותם להחלטות, לפעילות, שהשלכותיהן ניכרות בכל תחומי החיים של מיליוני אזרחים. אין להפריז באחריות המוטלת על שכמו.

בניגוד לאיתן הבר, שקשריו הקרובים עם יצחק רבין ראשיתם עוד שנים רבות לפני שנכנס לנעלי הרל"ש, לי כמעט לא היה קשר קודם עם יצחק "שלי", מלבד ראיון שעשיתי עימו כשעדיין היה "רק" שר החוץ. כמובן, הכרתיו והוקרתיו, דמותו סיקרנה אותי, ידעתי את חוסר פשרנותו במיוחד בכל הנוגע לזכות העם היהודי על ארצנו בשלימותה. ומשבאה אליי הפנייה לשמש כיועצו הפוליטי תחילה, בדחילו ורחימו נעניתי. אחרי ארבע שנים, ואני כבר מנוסה בהוויית השלטון, וזוכה לאמונו המלא של הבוס החשדן, קיבלתי על עצמי את התפקיד המתיש והמלהיב של הרל"ש.

יצחק שמיר קדם ליצחק רבין בראשות הממשלה [בכהונתו השנייה. – אב"ע]. אני קדמתי אפוא לאיתן הבר בישיבתנו, כל אחד בתורו, בחדר הצמוד לחדרו של רה"מ, כשבינינו חצתה תמיד אותה מזכירה – מרית דנון, הנאמנה, היעילה, המסורה. איתן הבר הגיע באופן "טבעי" לעבוד עם ראש הממשלה רבין. מזה שנים רבות שהוא היה מעין איש סוד ושותף סמוי. גם בימים שרבין היה מבודד – איתן הבר היה שם, כ"לוחש לסוס". לעומתו, אני הגעתי אל הלשכה, מה שנקרא לימים "האקוואריום", במקרה למדי, לניסיון. שנינו נשלפנו ממערכות עיתונינו המתחרים, "מעריב" ו"ידיעות", אל מערכת השלטון המסקרנת, אני אל זו של המרכז-ימין ואחר כך ממשלת האחדות, איתן אל זו של המרכז-שמאל. אז הכרתי מקרוב גם את שר הביטחון בממשלת שמיר, יצחק רבין, ונוכחתי לדעת כמה קרובים הם זה לזה במבנה אישיותם.

לא גבה ליבנו לא רמה ראשנו, באנו ביראת כבוד לתפקיד, העמדנו עצמנו ללא היסוס לשירות האיש שלנו, ראש ממשלת ישראל. היינו ונשארנו עיתונאים-בנשמה. אין ספק, ניסיון עיתונאי חשוב מאוד, מועיל מאוד, לעבודת הרל"ש. בעיקר בקטע שהכי פחות נחשב הן ליצחק שמיר והן ליצחק רבין – הקשר עם התקשורת. שניהם ראו בתקשורת מעין מיטרד. אבל ניסיון עיתונאי מועיל לרל"ש גם בכתיבת הנאומים. גם איתן, גם אני, ידענו להוסיף בין השאר לחלוחית לנאומים של שני המנהיגים המסוגרים.

הבר הגיע לתפקיד מיד לאחר ניצחונו של רבין והעבודה על שמיר והליכוד ב-1992. באותה עת כבר לא הייתי שם, בלשכה כי אחרי ארבע שנים כרל"ש שמתי פעמי לכנסת. איתן מפעם לפעם טילפן להתייעץ, בעיקר בעניינים פרוצדורליים אישיים. כמוני, גם הוא ביקש רק "פסק זמן" מהעיתון, בידיעה שכעבור כמה שנים יחזור אליו, אל המקצוע האהוב על שנינו יותר מכל – עיתונאות. רצה להבין ממני איך מסכמים את תנאי "החופשה ללא תשלום". לא פעם ביקש ממני איזה ציטוט מ...ז'בוטינסקי.

כרל"ש, אתה מלווה את ראש המשלה לא רק ביומיום האפור – אם יש כזה בכלל יום אפור, יום של שקט, בעבודת הלשכה שעיני כל נשואות אליה – אלא גם באירועים היסטוריים. זכינו כל אחד ללוות את היצחקים במעמדים שנחקקו לעד בתולדות המדינה, ולסייע להצלחתם ככל האפשר. אני באירועים כמו: מלחמת המפרץ, ועידת מדריד, העלייה ההמונית מבריה"מ ואתיופיה, וגם כמה מערכות בחירות. הרל"ש הבר באירועי אוסלו, בשלום עם ירדן, ולבסוף – הפרידה הכואבת, עם הירייה הנוראה בכיכר וההודעה העצובה שנשא באיכילוב. שנינו גילינו יכולת להתגבר על היצר העיתונאי, הפועם בתוכנו. הבוסים ידעו תמיד, שאם ישנן הדלפות – לא מהרל"ש הן יצאו.

היושרה של איתן הבר היתה אצלו מעל לכל. האמת היתה נר לרגליו. פעם הצליח להפתיע גם אותי. השתתפנו באירוע במרכז מורשת בגין בירושלים בנושא מורשתם של מנהיגים. כשהגיע תורו של הבר לשאת דברים על מורשת יצחק רבין ז"ל, הוא הפתיע את הנוכחים כשאמר בגילוי לב: אני יודע רק על מורשת אחת של יצחק רבין – מורשת הרצח... כן, המורשת האיומה, שמדליקה גם כיום אור אדום לכל היריבים, בכנסת, ברחוב, ברשתות החברתיות...

בשנים האחרונות חזר איתן במידה מסויימת לשורשיו הרביזיוניסטיים, מבית אבא יהודה הבר ז"ל, איש האצ"ל ובית"ר. לא נימניתי על חוג ידידיו הקרובים של איתן, אבל הוא הוסיף ושמר אתי על קשר, בעיקר בתוקף תפקידי כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. באמצעותי הוא העביר אל ארכיון ז'בוטינסקי מסמכים שהיו שמורים עימו מהימים שהיה מתנדב במכון, בין השאר תצלום מ-1954 של ביקור הנשיא השני יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית במוסד המורשת של האופוזיציה ה"חירותניקית". הוא היה אז, נער בן 14, שגר ברחוב בורוכוב הסמוך, שימש כמתנדב במוזיאון שבמצודת זאב. במאמרים שפירסם בשנותיו האחרונות הסתמך לא אחת על ציטטים מז'בוטינסקי ומבגין, בעיקר כשביקר – בעדינות ובעוקצנות יש לציין – את ממשלות נתניהו.

בין בכתיבתו, בין בשירותו הממלכתי, דבר אחד היה חשוב לאיתן הבר יותר מכל – ביטחון ישראל. כה יאות לו המילים שהוא עצמו כתב על חברו – "אחי הבכור" כפי שהגדירו – זאב שיף ז"ל, כתבו הצבאי של עיתון "הארץ", שהלך לעולמו ב-2007.

בקובץ שיצא לזכרו, שהבר ערך יחד עם יבל"א אהוד יערי, כתב איתן בין השאר על "וולפי": "פטריוט גדול, אוהב עמו וארצו. בשיחותינו האחרונות התרעם על עורכים ועיתונאים, שמבינים היטב את אויבי ישראל ונותנים להם ביטוי נרחב בתקשורת, ואינם מוכנים להבין ולהאזין לגירסאות הישראליות. אדם אוהב."

האין מילים אלה כאילו נכתבו על איתן הבר עצמו, איש המילים הגבוהות והפטריוט הגדול?

יוסי אחימאיר

מבחינת לשון החוק היבשה: שרת התחבורה, מירי רגב, ביצעה הלכה למעשה, בתוכנית של "אופירה וברקוביץ" עבירה מסוג פשע של "סחיטה באיומים".

האיום שלה על ברקוביץ, ולפיו אם הוא לא יתנצל "בפני הליכודניקים," על מה שאמר בשידור לחבר הכנסת מיקי זוהר ("אתם מתנהגים כמו ארגון פשע"), אז הוא "לעולם לא יהיה מאמן הנבחרת" – זו במובהק ובבירור עבירה פלילית של "סחיטה באיומים".

סעיף 428 לחוק העונשין, מגדיר מהי "סחיטה באיומים" וקובע, בין היתר, שמי שמאיים על אדם בפגיעה בגופו, בחירותו, ברכושו בשמו הטוב או בפרנסתו, או מטיל עליו אימה, כדי להניע את אותו אדם לעשות מעשה – דינו מאסר של עד תשע שנים.

באיום של רגב יצא המרצע מן השק: ובדבריה יש הוכחה מוחצת וברורה לכך, שברקוביץ אכן צדק: רגב אכן מתנהלת ומאיימת כמו ארגון פשע. אז נכון, רגב לא שלחה לברקוביץ ראש של סוס במיטה, וגם (כשרת תחבורה) לא איימה עליו, שהיא תדאג לכך, שהוא יידרס ע"י רכבת ישראל. ובכל זאת האיום שלה היה לא פחות חמור. ואכן, לרגע, אייל ("הפה הגדול") ברקוביץ נראה ממש מפוחד ממנה, והשתתק לכמה רגעים מול ההשתלחות שלה.

ובצדק פחד: האיום של רגב היה בלשון של עבריינים. כשעבריין מדבר ככה, אתה מפחד על עצמך; אבל כששרה בכירה בממשלה מדברת ככה, כמו מאפיונרית אלימה, אתה כבר מפחד על גורל המדינה שלך.

בעבר, אמרה רגב בהתייחס לשידור הממלכתי (התאגיד "כאן 11") : "מה שווה התאגיד, אם אנחנו לא שולטים בו". וכך ללא בושה, משתלחת כעת רגב במחזה מבעית ומפחיד בברקוביץ, מתוך מטרה לזכות באהדת בוחרי הפריימריז. מופע האימים מוקלט ומתועד, ואם יסירו את חסינותה של רגב, היא עשויה להיכנס לכלא בגין עבירה זו.

אבל ברקוביץ לא יגיש תלונה במשטרה. את שכרו הוא קיבל בדמות שיא הרייטינג בכל הזמנים, ועם ההצלחה שרגב הביאה לו ולאופירה – לא מתווכים.

בהפוך על הפוך, אולי דווקא איומה של רגב, יגרום לכך שבהתאחדות הכדורגל (ובמיוחד אם יהיו פה מתי שהוא חילופי שלטון), יגרום לכך שכעת ימנו אותו למאמן הנבחרת. דווקא, כדי "לעשות פרנציפ" למירי רגב.

אופירה וברקוביץ הפכו ל"מלכי הביצה" ותוכניתם הקולנית והצווחנית הפכה ל"תוכנית הדגל" של הדיון הפוליטי, תוך שהיא מובילה ברייטינג ועוקפת את חדשות השבת בהנחיית דני קושמרו – כקובעת את "סדר היום" התקשורתי.

ולמי אכפת, שמדובר בהשחתה וברידוד השיח החברתי. רמת תוכניות האקטואליה תואמת את רמת הפוליטיקאים גסי הרוח, הרדודים, הוולגריים והבורים שמתארחים בהן.

רגב היא כלום ושום דבר. אישה נבובה וגזענית, שרודפת כוח ושררה, שהוקפצה לדרגת שרה, רק כדי להישלח לאולפני הטלוויזיה ולדקלם מסרים שהוכתבו מבלפור. וככזו – בדיוק כמו "הלהקה שלך" כהגדרת ברקוביץ: חה"כ מיקי זוהר, השר אמיר אוחנה ואחרים – היא אורחת מאוד רצויה בתוכנית, כי המהומות ו"הכסאח" שהיא מביאה איתה, רק מגדילים את הרייטינג.

והעיקר: גם נתניהו מרוצה. כל זמן שהציבור מתעסק בספין של "שערוריית" רגב-ברקוביץ – הוא אינו מתעסק בשלושת כתבי האישום שלו, במיליון המובטלים ובעשרות אלפי העסקים הקורסים.

עו"ד גיא משיח