מגולדשטיין עד ביבי
החבר בועז יזרעאלי (מהו שמו המקורי?) המתנאה בעצמו כאיש "שמאל", מפרסם מניפסט של שנאה. בשמאל, הוא כותב, מתלבטים בסוגייה אם זה בסדר לשנוא את נתניהו ו/או את תומכיו; אם זה מוסרי להכות בחסידיו או לפחות לקרוא להם בהמות, פרימיטיבים וכו'; "מותר וצריך לשנוא" קובע החבר יזרעאלי, "מנטרות בסגנון "איש באמונתו יחיה" מנותקות מהמציאות."
(בועז יזרעאלי, "הגיע הזמן שבשמאל יתחילו לשנוא", "הארץ", 16.10.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.highlight-1.9233866
קריאתו של החבר יזרעאלי "הגיע הזמן שבשמאל יתחילו לשנוא" היא פשוט מגוחכת, מה פירוש הגיע הזמן? הרי לאנשי ה"שמאל" השונאים כחבר בועז יזרעאלי או החברה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון (המולטי-מיליונרית, מבעלה) קדמו כבר ממזמן אנשים שגם הם הגדירו עצמם "שמאל" ושנאו. אנשים כסטלין, היטלר (ראש מפלגת הפועלים הגרמנים הסוציאליסטית לאומית), פול פוט, קים ג'ונג און ורבים כמותם ששנאו. החבר בועז יזרעאלי לא מתחיל בשנאה, הוא רק ממשיך אותה.
ובהקשר זה של שנאה אי אפשר שלא להיזכר ב-1984 – ספרו של אריק ארתור בלייר בשם העט ג'ורג' אורוול – המתאר את הפרקטיקה של "שתי דקות השנאה", שמתרחשת באוקיאניה מדי יום, כאשר כל חברי המפלגה צורחים ומשתוללים מול פרצופו של גולדשטיין המופיע על הטלסקרין. (הדמות בעלת המאפיינים הסטריאוטיפיים היהודיים, סימלה מבחינת אורוול את טרוצקי).
הנה ראו את מופע השנאה כלפי גולדשטיין:
https://youtu.be/XvGmOZ5T6_Y
גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין
אי אפשר שלא לראות את הדמיון למופע השנאה היומיומי של יותר משתי דקות בבלפור ובכל הכיכרות, מופע השנאה כלפי ביבי: גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין גולדשטיין – ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי ביבי.

מה זו ציונות? ומי הוא ציוני?
במיספר נקרולוגים שפורסמו בעיתון "הארץ" לכבודו של יהושע גלס-קנז ז"ל דאגו להדגיש כי הוא לא היה ציוני.
"איני מאמין בציונות" בראיון ללב-ארי ב"הארץ". בראיון הנדיר סיפק (גלס-קנז) כמה התבטאויות חשובות, בהן על יחסו לציונות: "אני לא מאמין בנרטיב הציוני, אבל אני נאלץ לחיות איתו. אני לא ציוני. ציוני זה מי שמאמין שמדינה יהודית תפתור את בעיית האנטישמיות, ואני לא חושב כך. אבל זה לא אומר שצריך לפרק את המדינה. הציונים יצטרכו להגיע להבנה טובה ונוחה עם הפלסטינים. אם אלה ואלה לא יהיו משוגעים, הם יוכלו להגיע לזה. אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות."
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/MAGAZINE-1.9228158
אז עם כל הכבוד לסופר יהושע גלס-קנז (סופר טוב לדעתי) ההגדרה שלו אווילית. ציוני הוא איננו מי שמאמין שהציונות תפתור את האנטישמיות. ציוני הוא אדם שאינו רוצה לחיות תחת שלטון הגויים.
ובהקשר הזה נהוג גם להאשים את החרדים שאינם ציונים. אז נכון שלפני הקמת המדינה רוב החרדים לא היו ציונים ולא פעלו להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אבל היום החרדים בארץ (חוץ ממיעוט קטן של נטורי קרתא) הם בוודאות ציונים, הם אינם רוצים לחיות תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי. מי שאינם ציונים היום הם דווקא יהודים חילונים מסוגו של ירון לונדון, יונתן גפן, ודומיהם, שהם יהודים אנשי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שמטרתה חיסול מדינת היהודים. כל יהודי המצביע בעדה הוא בהכרח אנטי-ציוני כי בהצבעתו הוא מבטא את שאיפתו לחיות תחת שלטון מדינה ערבית-מוסלמית.

מיהם אויבי השלום?
הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומשה סמולינסקי-יעלון
מיהם אויבי השלום? מליאת הכנסת אישרה את הסכם השלום עם איחוד האמירויות ברוב של 80 תומכים מול 13 מתנגדים – כולם חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)
העובדה שחברי הכנסת הערביים מתנגדים לשלום אינה חדשה. (סיעת חד"ש הצביעה בזמנו בכנסת גם נגד חוזה השלום עם מצרים. ח"כ תופיק זיאד הערבי-מוסלמי-סוני מחד"ש אמר בדיון על אישור חוזה השלום עם מצרים בשם "החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון", כי השלום הוא מזימה אימפריאליסטית נפשעת נגד העם הפלסטיני, נגד עמי ערב נגד והמשטרים הפרוגרסיביים באזור (כלומר, משטרים מסוג הדיקטטורות הפשיסטיות הרצחניות בסוריה, ובעיראק הידועות בפרוגרסיביות שלהן); דרכו של סאדאת, סוכן האימפריאליזם, היא "בגידה לאומית").
החידוש כאן שהנה קם לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בן ברית חדש. ח"כ משה סמולינסקי-יעלון (יש עתיד-תל"ם) הודיע כי הוא לא מצביע בעד השלום בשל התנגדותו למכירת אמצעי לחימה מתקדמים לאמירויות ללא תיאום עם הכנסת. לדבריו, "ביטחון ישראל אינו עסק פרטי של נתניהו."
"הברית הקדושה" בין הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומשה סמולינסקי יעלון. ברית אויבי השלום.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.9236575
קשה לשכוח את ההילולים לה זכה כאן לפני הבחירות.

ועוד ברית קדושה
יאיר למפל-לפיד מכשיר את השותפות הפוליטית עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בל"ד הוא טוען, הוא מקדמי טרור אבל איימן עודה לגיטימי "גם לו יש הורים שקורונה מאיימת עליהם. הם הנציגות ואיתם צריך לעבוד."
https://rotter.net/forum/scoops1/660881.shtml
מעבר לכך שגם איימן עודה תומך טרור וטרוריסטים ולמפל-לפיד לא הזכיר את התנועה האיסלמית החמאס המיוצגת במפלגה הערבית, יש לזכור כי ההורים של כולם. גם של הטרוריסטים הג'יהאדיסטיים מאויימים על ידי הקורונה. האם זו הסיבה שיש להגיע איתם לברית פוליטית?
מעתה ברור: כל המתנגד לנתניהו הוא בעל ברית ושותף של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כל המתייפיפים לכך והמכחישים זאת פשוט משקרים. (אולי גם לעצמם).

למה חשוב לדעת את השם המקורי?
עולה חדש מאזרביז'אן בשם אומיד פייזולייב (שם קווקזי מוסלמי) שינה את שמו במשרד הפנים לשם עומר הררי (שם עברי) והציג את עצמו כבנו של רוני הררי, לשעבר מבכירי העבריינים בישראל. תחת האיום ש"אבא יתערב" הוא התנחל בבתים, סירב לעזוב, סחט כספים, העלל והיכה ללא רחמים. לפחות 15 נשים וגברים.
הנה קראו את עלילותיו ומעשי ההתעללות שלו ותבינו למה יש לדעת את השם המקורי.
https://www.mako.co.il/women-weekend/Article-fd8970b8a0a2571026.htm

שחיתות בין הפרוטסטנטים?
מסתבר שבין הפרוטסטנטים המפגינים כביכול נגד השחיתות ישנה שחיתות לא פחותה. גדעון שחר, אחד הפעילים הבולטים והוותיקים והקיצוניים במאהל המחאה נגד נתניהו, שכינה את שוטרי ישראל 'נאצים', מכה היום על חטא וטוען: "טעיתי, הייתי עיוור. פעילי המחאה מושחתים וגנבים. לוקחים כספים לעצמם ומשחקים בציבור."
"הבטיחו לי 10,000 ש"ח לחודש עבור פעילותי במקום," הוא מספר, "והזמן חולף ואיני רואה שקל. מרחו אותי בתואנות שווא אבל חודש ועוד חודש וכלום. התחלתי להתקומם, אני רואה ערמות של כספים עוברים מיד ליד ואני איני רואה אגורה. שוכרים דירות במקום, שוכרים רכבים ומלונות, אבל אך ורק לפעילים המקורבים."
על פי עדותו של גדעון שחר, כל מי שאינו מיישר קו עם מובילי המחאה סופג התנכלויות ואף מסולק מהמקום. עוד הוסיף: "כשהתחלתי לשאול שאלות התחילו להתנכל לי. זרקו לי חפצים לפח האשפה כדי שאבין את הרמז. ביקשתי פעם אחת להתקלח ואפילו את זה לא נתנו לי. באחת הפעמים השכל אמר לי כי המראה של ספה שהבאתי 'לא מתאים' לאוהל שלו ואני חש כי גם לעובדת היותי מזרחי יש משקל בהתנהגותם כלפיי."
אמיר השכל מסר בתגובה: "אני לא הבטחתי לאיש אגורה. לא לגידי ולא לאף אחד אחר." לשאלתי על השכרת הדירות והרכבים לפעילים ומקורבים, השכל סירב לענות.
סדי בן שטרית (הקוזין של אמיר אוחנה) הגיב: "אני עם גידי לא משוחח כבר כמה חודשים על רקע מחלוקת שהיתה בינינו אם לנהל דו-שיח עם הביביסטים השוכנים במאהל סמוך, אני התנגדתי לכך. מעבר לכך הוא לא קיבל ממני שום הבטחה, אני אינני ממומן ומעולם לא קיבלתי שקל לכיסי. אינני שייך לתנועת 'אין מצב' ואיני מעורה שם. אין לי עניין להגיב כלפי אנשים או ארגונים אחרים."
https://rotter.net/forum/scoops1/660392.shtml

הסיבה להתפטרות
שמעון שיפר, אחד מגדולי משטיני נתניהו, הצטרף גם הוא לקוראים לו לֵך! – במאמר ב"ידיעות" הוא מגיב לאלו האומרים שמנהיג מחליפים רק בקלפי, שגולדה מאיר לא הוחלפה בקלפי. למרות שזכתה בבחירות, הוא קובע, היא הבינה שאיבדה את אמון הציבור ובעקבות זה התפטרה. וכן מנחם בגין לא הוחלף בקלפי, אלא התפטר בגלל המצב בלבנון.
ובכן הסיבה להתפטרות של השניים היתה שונה לחלוטין. מבלי להמעיט בלחץ דעת הקהל.
גולדה היתה זקנה וחולה. 12 שנים סבלה מסרטן הדם, אי ספיקת לב, בעייה בכלי הדם, אבנים בכיס המרה, דלקת בכבד, ברונכיט כרונית (כתוצאה מהעישון הכבד), אנמיה קשה, בעיות ברכיים – שחיקה של הסחוס במפרקים, כאבי פרקים שונים וכאבי בטן."
בגין גם הוא היה זקן וחולה. חולה במחלת נפש של מאניה דפרסיה, ודמנציה בגין אירוע מוחי. יום אחד הוא נכנס לכנסת והתיישב בכיסא ראש האופוזיציה. ב-28 אוגוסט 1983 אמר בגין "איני יכול עוד" והגיש את התפטרותו ב-15 בספטמבר. שניהם לא יכלו להמשיך גם אם רצו.
הסיפור של נתניהו שונה לחלוטין הוא אינו זקן (יחסית) ואינו חולה ויש לו רצון להמשיך.

"שעת נעילה" – כשיורדים רוצים לעשות כסף באמריקה
יוצרי הסדרה החדשה "שעת נעילה" רון לשם, והבמאי ירון זילברמן הם אמריקאים, קפיטליסטים, ישראלים לשעבר, יהודים גלותיים, אשכנזים, שדומה שכדי להרוויח כסף באמריקה הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו. העמידה בתקן הזה היתה ברורה מאוד בפרק הפתיחה של הסדרה.
הרעיון המרכזי בסדרה "שעת נעילה" היה להראות שהמרוקאים, שלא נטלו חלק בהקמת המדינה, לא הקימו מושבה, מושב, קיבוץ, טכניון, אוניברסיטה, תיאטרון, קופת חולים, בית חולים, את "השומר", "ההגנה", "הפלמ"ח", "האצ"ל", "הלח"י" – הם-הם אלו שהצילו את המדינה במלחמת יום הכיפורים מידיהם של האשכנזים המנוולים הגזענים וחסרי הדעת.
הסדרה מתחילה במוצב החרמון, שם שוהים חיילי יחידת האזנה ומספר זעום של לוחמים.
אבינועם (שחר טבוך), רב"ט מודיעין בעל ידע אין סופי (אולי הדהוד של עמוס לווינברג) מבין מהאזנה לקוי הסורים כי עומדת לפרוץ מלחמה וכי שלושה הליקופטרים עומדים להתקיף את מוצב החרמון. מפקד המוצב (האשכנזי), ומפקד יחידת המודיעין (האשכנזי) של הפיקוד מזלזלים בו ולא מוכנים לשמוע את דבריו. הם שבויים לקונספציה הצה"לית ואינם אוהבים את נבואות הזעם שלו.
אבינועם נמצא בהתקף חרדה תמידי (משחק קיצוני ומוגזם) מולו ניצב מפקד האבטחה התורן, יואב מזוז המרוקאי (אביב אלוש), שבגללו הוא נאלץ להישאר במוצב ביום הכיפורים כשאהובתו מחכה לו בפיקוד בנפח, והוא עתיד להוביל את החיילים ולמלטם מהמוצב. (אולי הדהוד לגדי זידובר (האשכנזי) מפקד מוצב החרמון שהוביל את חייליו להימלט מהמוצב וחי עם לב שבור על שבמקום להילחם בסורים, למות או ליפול בשבי, בחר לקחת עימו קבוצת חיילים לסגת, ולהינצל. ולאחר מכן הוא השמין מאוד ומת משברון לב בגיל 29).
במקביל מתחיל סיפור החיילים המרוקאים פעילי תנועת "הפנתרים השחורים".
מרקו, (עופר חיון) ירושלמי "פנתר שחור" קומוניסט, אנטי-ציוני שערך הפגנות הוכה ע"י שוטרים, ומצא מסתור בביתו של בן בריתו ערבי-מוסלמי מהעיר העתיקה.
חברו אלוש (כבשה בערבית-מרוקאית) (אימרי ביטון), השואף להשתלב בצבא ובחברה מקבל ממרקו את הכינוי "משתכנז", משכנע אותו שלא לעשות עריקות ולחזור לשירות בצבא.
שני החברים המרוקאים ממוסררה הם לוחמי שריון תחת שני מפקדי טנקים אשכנזים מתנשאים, אבירם (עידו ברטל) וכספי (עומר פרלמן) שניהם קיבוצניקים, הרואים עצמם אדוני הארץ. זוג מרוקאים מול זוג קיבוצניקים אשכנזים.
אבירם, הקצין הקיבוצניק האשכנזי המתנשא אינו מוכן להיענות לבקשתם שיתערב למען אי העמדתו לדין של מרקו. (העימות ביניהם כמעט קריקטורי סטריאוטיפי עם דיאלוגים מלאכותיים נטולי סאבטקסט ומשחק מוגזם ומופרך).
חברם המרוקאי, מלאכי (אימרי שוויצר) גם הוא "פנתר שחור" נמצא בכלא על השלכת בקבוק תבערה על שוטר. הוא מכה את השוטר ונמלט מהכלא (סצינה מלאכותית ולא אמינה) ומנסה לעלות לרמת הגולן ולהצטרף למלחמה.
דמות נוספת. מני, איש "מצפן" אנטי-ציוני (ליאור אשכנזי הלבוש בפיאה מגוחכת) מקיים אורגיה עם שתי נערות צעירות המופרעת ע"י אשתו (או גרושתו) המבשרת לו בטלפון בצרפתית שהתחילה מלחמה, ומבקשת ממנו שיסע להציל את בנם משדה הקרב. מני יוצא במכונית פאר למצוא את בנו ברמת הגולן. (דמות קריקטורית לא אמינה). בדרך הוא פוגש את מלאכי העולה לרמה בטרמפים. "אתה נוסע למלחמה?" שואל מלאכי את מני איש מצפן. "לאיזה מלחמה אתה מתכוון?" הוא עונה לו, ונותן לו לנהוג במכונית תמורת החריימה שהביא לחבריו.
חייבים גם דמות נשית אז זו קצינת הח"ן דפנה (ג'וי ריגר), חברתו של יואב, המשרתת בבסיס המפקדה של פיקוד הצפון בצומת נפח. היא נאבקת להמשיך ולשרת למרות הסכנה מתוך דאגה ליואב אבל מפקדהּ (תום אבני) (האשכנזי) מפקד עליה לרדת מהרמה. היא יורדת עם החיילות שלה כשהן שרות את השיר של נעמי שמר "חורשת האקליפטוס" ("אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה") המסמל את האידיליה הציונית אשכנזית הקורסת.
בקרב הגנה שמתחיל עם הסורים התוקפים נהרג הקצין אבירם. זה כמובן לא מביא לקתרזיס או הזדהות אצל הצופה כי הוא הרי היה אשכנזי קיבוצניק מתנשא, וגם לא אצל חייליו, זולת סגנו כספי, שגם הוא קיבוצניק מתנשא שנשבע להחזירו לקיבוץ, ונתקף בטירוף ובחמת זעם ויורה בטעות על יחידה של צה"ל, כמובן שהחיילים המרוקאים מונעים אותו מכך ומצילים את המצב.
סוף חלק ראשון.
הנה הפרק:
https://www.kan.org.il/program/?catid=1674&subcatid=460
יכולים היו היוצרים להדהד את החברה הישראלית כמו שהיתה. שילוב של כל עדות ישראל וגבורה של כולם חיילים פשוטים מרוקאים וכן גם אשכנזים, וכן גם גבורה של קצינים מפקדים דוגמת אביגדור קהלני (התימני) מפקד גדוד 77. שלחם ב"עמק הבכא". הצליח לארגן טנקים מיחידות שונות, והוביל אותם לקרבות בלימה נגד הסורים שהיו בעדיפות מספרית (150 טנקים ישראליים כנגד 470 טנקים סוריים). הוא הסתער בראש הכוח בהיותו מחוץ לצריח (מעשה נדיר בזמן קרב) על מנת שחייליו ייטיבו לראותו, באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים סורים שהיו במרחק 50 מטרים בלבד מהטנק שלו. כוח הטנקים בפיקודו הצליח לכבוש מחדש את העמדות השולטות והשמיד מאות טנקים סוריים (כ־300 במספר). על חלקו בקרבות מכריעים אלה הוענק לו, במאי 1975, עיטור הגבורה.
או של "כוח צביקה" כינויו של כוח שריון מאולתר, בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, (האשכנזי הקיבוצניק מלוחמי הגיטאות), מפקד טנק בחטיבה 188 של חיל השריון, שפעל בחזית הצפון בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ועל תפקודו במלחמה הוענק לו עיטור הגבורה.
כמה יפה עדין וריאליסטי תיאר הסופר יהושע גלס-קנז ז"ל את שכבות החברה הישראלית בצה"ל בספרו "התגנבות יחידים". כמה מלאכותי סטראוטיפי תיאור החברה הישראלית בסדרה הזו. חצי מהפרק הראשון התנהל בערבית מרוקאית. שפה בה לא רק ההורים המרוקאים מדברים עם בניהם, אלא בה מדברים גם החיילים המרוקאים בינם לבין עצמם. (החיילים האשכנזים אינם מדברים כמובן ביידיש). בכל הרשתות החברתיות התפעלו בגאווה מרוקאים רבים שהנה לראשונה נשמעת ערבית-מרוקאית בפריים טיים בטלוויזיה, ואולי גאווה זו, הבאה במקום רגשי נחיתות מראה שיש בכל זאת לסרט גם אלמנט חיובי. בסדרה הושקע הון עתק של 23 מיליון שקל ואכן הפיצוצים נהדרים הטנקים ששוחזרו נפלאים. המלחמה נראית מותחת כמו במשחקי מחשב. אבל העלילה דלה והמשחק לא מצטיין.
נקווה לשינוי בפרקים הבאים.
נעמן כהן