על ספר שיריה של דורית אורגד "ריקוד חייה"

הוצאה עצמית, הוצאה לאור 2020, 77 עמ'

השליתי את עצמי שאני שוחה ביצירתה של ד"ר דורית אורגד כמו דג במים – ב-2003 ראיינתי אותה, וכהכנה לכך קראתי עשרות מספרי הילדים, הנוער והמבוגרים שלה*. התוודעתי ליצירה מלבבת, המעניקה לקוראים הצעירים מיומנויות חברתיות, ידע היסטורי, יכולת לאמפתיה כלפי הזולת. עד כדי כך הייתי מאוהב בספריה עד שהייתי מתגנב בלילה לספרייה של ילדיי, כשהיו קטנים, ומתענג על הספרים של דורית אורגד שרכשתי עבורם.

ברור שעקבתי אחרי יצירתה העשירה גם אחרי אותו ראיון (75 כרכים שזיכו אותה בשלל פרסים ובתרגום לשפות זרות), כולל הפרוזה למבוגרים, וגם כתבתי עליהם לא מעט. ברור שקראתי את ספר השירים הקודם שלה "שעות מכושפות" (כרמל 2004), והייתי משוכנע שנמצא בידי המפתח ליצירתה לעתיד לבוא; והנה, מגיע ספר השירים החדש "ריקוד חייה", שמציג אותי ככלי ריק, שכן למרות שחזרתי וקראתי את השירים מספר פעמים, הנה, נשארו חידות שלא הצלחתי לפענח.

כל יוצר, סופר, ומשורר בוודאי, משתוקק לחשוף את מכמני נפשו, אבל יחד עם זאת, הוא עושה כל אשר לאל ידיו כדי להסוות את הכוונות האמיתיות, והרי מי באמת מוכן להיחשף עירום וערייה בפני הציבור? תפקידם של חוקרי הספרות ומבקריה הוא למצוא את המפתח לסודה של היצירה כדי להופכה לנחלת הכלל.

וכאן אני מוכרח להודות שלא כל כך עמדתי בציפיות שלי מעצמי: יש כמה חידות בספר הזה שאינני יודע את פתרונן: מי זאת הגברת הסוררת הרוקדת את ריקוד חייה ("ריקוד חייה", עמ' 9)? מי זאת מרים הרוקדת לאלים ("הריקוד", עמ' 54), ואשר לה מקדישה המשוררת מחזור שירים בשם "שירים למרים" (עמ' 59-51)? מי זאת "העלמה נצחיה" (עמ' 67)? מי הם ברונו ואורסולה ("אהבת ברונו ואורסולה" עמ' 75-74)? האם הכוונה למכשפה אורסולה מהקומיקס "בת הים הקטנה" של דיסני שבעקבות הנס כריסטיאן אנדרסן? לא סביר. האם ברונו הוא האופנאי ההומוסקסואל האוסטרי שהפך לנושא הסרט שכיכב בו סשה ברון כהן? שוב, לא סביר.

יוסף קלוזנר כנראה צדק שיש להיעזר בביוגרפיה של היוצר כדי להבין אותה לעומק – בדיעבד הבנתי שהדמויות המסתוריות האלו שייכות לאבני-דרך בחייה של המשוררת – היא הכירה נער שהיה מאוהב באישה מבוגרת, היה מסור לה כל חייו, והתאבל מרה על מותה; היא הכירה אישה בשם מרים שאירחה בחו"ל סופרים עבריים, ובעיקר את דורית אורגד, באהבה גדולה, וכד'. מאחר שחוויות כמוסות כנ"ל אינן ניתנות להתפענח אם לא מחטטים בביוגרפיה של היוצרת, לא נותר לקורא אלא להתענג על השירים המובנים יותר, ואלה הרוב.

אחד הנושאים של הקובץ הוא האהבה, שיש לה גוונים רבים – "כפלים של אושר, גם שברים" כדבריו של יהודה עמיחי: לעלמה יפיפייה אין סיבה להיות עצובה (השיר מתכתב עם "הילדה הכי יפה בגן" של יהונתן גפן), אבל איך לא תהיה עצובה כשאהובה זנח אותה ("עלמה עצובה", עמ' 13).

מניה ביאליק אוהבת עד כלות את בעלה המשורר הלאומי, הגם שהיא יודעת שיש גם אחרות בחייו (ביוגרפים מזכירים את הציירת אירה יאן), אבל היא מתנחמת בכך שרק היא קוראת בשמו במלרע, ולכן כל כולו הוא רק שלה ("אשת חיקו של המשורר הלאומי", עמ' 26). על פניו זה נשמע חסר שחר, אבל המשמעות החבויה היא שרק איתה הוא בילה את כל חייו, והגיע איתה לארץ ישראל, שם התחלפה ההברה האשכנזית בהברה ספרדית, ומלעיל הפך למלרע.

שיר אהבה מכמיר לב הוא "רק עוד פעם אחת" (עמ' 33):

רק עוד פעם אחת,

הפעם האחרונה,

לשים ראשי על חזך,

לא לחשוב

מה נתן העולם,

לזכור את הטוב

אך גם את הרע,

להתכרבל בך

לחוש בגופי את

חום גופך

כמו חיה קטנה

במאורת אימה

לינוק חלב אהבה.

שירי אהבה, וגם שבר, שמתארע לא פעם ביחסים שבין אוהבים, ניתן למצוא גם בשירים "עמק" (עמ' 32), "שבר" (עמ' 34), "חלום לבן" (עמ' 41), "מתחת לגגון" (עמ' 55), "החמצה" (עמ' 65),"מילים" (עמ' 68), "אהבת ברונו ואורסולה" (עמ' 74), השיר האניגמטי שהזכרתי לעיל, "אחרי החגיגה" (עמ' 77).

אתעכב על שני שירים נוספים באותו נושא, האהבה על כל נתיביה:

לפתע פתאום

לאחר שהיית לי

אחות

שהיית לי אם

שהיית רעיה

שהיית

והיית

וכל אחרת לא הייתה

והיינו

איך, לפתע פתאום...

"לפתע פתאום" (עמ' 35)

השיר מרמז על שבר באהבה, והוא מתכתב עם "הכניסיני" של ביאליק, שעל אשת חיקו כתבה המשוררת את השיר שהזכרתי לעיל.

שיר האהבה השני שאני מבקש להזכיר הוא "בחלום" (עמ' 76): האהובה חלמה על אהובה החביב, האדיב והנדיב, וכשהוא שואל איך היתה האהובה עצמה בחלום, היא עונה: "לא היה שם ראי!" – לאמור – באהבה גדולה "האני" מתאפס כי הוא כולו נתינה והתרכזות באהוב/ה.

השיר "בחלום" כתוב כדו-שיח בין האוהבים, ומסתבר שרוב השירים בקובץ נוקטים במעין ציטוט רפליקות.

נושא מרכזי אחר בקובץ הוא הפרידה מהיקרים שהלכו לעולמם. המוטו של הספר מוקדש ליקירים אלה: "לאהובי נפשי שלא עוד איתנו". "שיר אבל" (עמ' 19) מתאר את שרשרת הקרובים המתים זה אחר זה. יש המבקש להתנחם שחס וחלילה סדר המתים יכול היה להיות הפוך, אך זאת באמת לא נחמה, הגם שזה קורה תדיר.

מה שנותר מאלה שאהבנו, ואינם, חרוט בליבו של האדם, ויש גם מי שמתנחם בכך. בשיר "כמו שריון של צב" (עמ' 72) יש דו-שיח בין ילדה ובין זקן. היא שואלת מדוע הוא תמיד לבד, והזקן עונה לה שהוא נושא בליבו את יקיריו "כמו שריון של צב."

פרפר שמתעופף סביב הדוברת נדמה כאילו הוא מביא אות מהאהוב שאיננו שוכח את החיה, כפי שהחיה לעולם לא תשכח את האהוב שאיננו. ("לא במקרה", עמ' 45).

אושר גדול הוא נחלת האדם, למרות האבל והשכול, במפגש עם אלה שמקרוב נולדו, שאת ידם הקטנה ניתן לחפון ביד גדולה ומיובלת: " ומן האושר הרגעי, / הנמזג בדמי, / מנורה בשמיים נדלקת."

יש עוד נושאים ראויים בקובץ הזה, אבל נסתפק בכך, ונעבור אל הפרוסודיה: בניגוד למקובל בשירה המודרנית, יש בקובץ הזה לעיתים חרוז מכוון (לא אקראי). הרי דוגמה:

גם לבכות צריך לדעת

בתנאי סביבה משתנים.

במקום שבו צומח זית,

במקום שהוא הבית

עמוק בחיק הבוסתנים,

אין לגעת

בנימים.

"לדעת לבכות" (עמ' 11)

אנו פוגשים כאן חרוז חובק, המשתלב יפה עם התוכן: א-ז; ב-ו-ח, ג-ד.; ראו חרוז דומה גם בשיר "לא עוד לבד" (עמ' 28).

מצאתי בשירים מספר קלמבורים: בשיר הנ"ל נמצא את המילה "מתקתקת" בשתי משמעויות. בשיר "כלים שלובים" (עמ' 48) אנו פוגשים את המילים "מחוללת" ו"חולות". בשיר "בין השמשות" (עמ' 63) מופיעה המילה "שמשות" בשתי משמעויות.

ספר שירים החדש של דורית אורגד הוא מעניין ומסקרן, אבל לא את כל חידותיו הצלחתי לפתור.

* הראיון הוכן עבור כתב העת "מאזנים", ושובץ בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 284-269.