על ספרה של זיוה שמיר
"אבני ח"ן – מאוצרות לשונו של ביאליק"
ספרא 2020, 464 עמ'
אני מדמיין לעצמי שאילו הטילו עליי להיות שופט בתחרות על מחקרי ספרות שהוגשו לשיפוט בעילום שם, ובכן, אילו קיבלתי כשופט כתב-יד כמו זה המופיע בספר החדש של זיוה שמיר – ללא ספק הייתי חושב בליבי שמדובר במפעל חיים של חוקר/ת ספרות שהשקיע/ה למענו את מרבית חייו/ה האקדמיים, כי הרי באמת מדובר בטקסט מונומנטאלי שחושף ידע חובק עולם, עומק מחשבה וניתוח שלכמותם יכול חוקר ספרות לייחל רק פעם אחת בחייו. אבל הספר הגדול הזה חתום על ידי פרופ' זיוה שמיר, והרי קדמו לו 12 ספרי מחקר שכתבה על אותו יוצר גדול, על משוררנו הלאומי, ואשר היה לי הכבוד והעונג לקרוא את מרביתם, ובכן, לא מעט מהסממנים המאפיינים את הספר שלפנינו מצויים ללא ספק גם בקודמיו.
במה דברים אמורים? ובכן, הספר שלפנינו מקיף בעין בוחנת ובידע חובק עולם את האוצר המילוני הענק של ח"נ ביאליק מכל היבט אפשרי: תחדישיו, הדנוטציות של המילים אותן הוא משבץ בכתביו, דרך חידושן של מילים, ההשוואות לחידושיהם של קודמיו (המשכילים, מנדלי), השוואות לתחדישיו של "הירושלמים" שבראשם אליעזר בן-יהודה, השוואות לתבניות דומות בספרות העולם (המחברת מביאה מינוחים ודוגמאות בשפות המקור: לטינית, יוונית עתיקה, ארמית, ערבית, צרפתית, אנגלית, איטלקית), השפעות תרבות המערב (פרויד, ניטשה), ביאליק והיידיש, רשימת הצמחים ובעלי החיים המופיעים ביצירת ביאליק, שימוש במילים ייחודיות, נתיבים צורניים (האנשה, החפצה, קלמבור, אונומטופיאה, אוקסימורון, זאוגמה, סינאסתזיה, קונטרינימיה).
מיספַּר הספרים שזיוה שמיר הקדישה למשוררנו הלאומי מצביע על ההערצה הגדולה שלה אליו – לא פעם היא השוותה אותו לגאון העולם ויליאם שייקספיר, שאת הסונטות שלו היא תרגמה לעברית*). בספר שלנו מצטטת זיוה שמיר משייקספיר את הנאום של אנטוניוס בפני הקהל המשולהב לאחר רצח יוליוס קיסר, והיא מצביעה על הגאונות שבבחירת המילים והריתמוס שלהם. את הנאום הזה היא משווה למלאכת מחשבת רטורית של ביאליק ב"יתמות", שם הוא פונה אל תושבי פרבר הזפתים בתחינה שלא יבוזו לאם האלמנה שנאלצה לשלח את בנה מביתה בעטיים של העוני והרעב . צריך להודות – ההשוואה לא מופרכת לגמרי.
ובכן, זיוה שמיר בדקה ומצאה שביאליק חידש 500 מילים, פי שניים מחידושיו של אליעזר בן-יהודה. בין חידושיו של ביאליק: יבוא, יצוא, מענק, טייס, קדחתני, אפלולי, נלעג, ערגה, מצלמה, רשרוש, ניצוץ (במובן של כישרון יצירה), צרצר, נבחז (כלב עז ונבחן), צפרירים (במובן של רוחות בוקר, ולא שדים כמו בקבלה), תאונה, תגובה, תווית, תהומי וכו'.
וכן, יש הבדל מהותי בין חידושיו של ביאליק ובין חידושיהם של "הירושלמים" – הללו משתיתים את חידושיהם לתבניות המילים הלועזיות: אווירון (avion), סבון ((savon , גלידה (gelato), נזלת (nasal), מברשת (brush), ואילו ביאליק, בעקבות אחד העם, משתדל לחדש על פי מקורות ישראל בעברית ובארמית. למשל, במקום "סבון" שבצלילו הוא העתק של מילה צרפתית, הרי יש בשפתנו מן המוכן המילה "בורית" (ירמיה ב' 21). במקום "מגבת" ביאליק מציע "אלונטית", ובמקום "סופגנייה" הוא מציע "אספוג".
מסתבר שדווקא התחדישים של בן-יהודה התקבלו (סבון, מגבת, סופגנייה), ולא של ביאליק. ביאליק הסתייג מתחדישיו של בן יהודה המסתיימים ב-Xיה, או ב-Xון, לכן הוא העדיף "עגבנית", "חמנית". אבל למשל החידוש של ביאליק "מטוס" עדיף על החידוש של בן-יהודה "אווירון", כי מ"מטוס" ניתן לגזור "לטוס", "טייס", "מטס", "טיסה" – מה שלא ניתן לעשות במילה המיובאת מהצרפתית.
העימות בין שתי האסכולות – של אחד העם ושל בן יהודה – לא נגע רק לצד הבלשני, מסתבר שהיה גם פער בהשקפת העולם הלאומית-ציונית בין שני המחנות האלה: אחד העם, מייסד "בני משה", דגל במהלך מדורג לקראת בניית מרכז רוחני בארץ ישראל, ואילו "הירושלמים" דגלו בדרך המדינית "הזריזה" של הרצל. בתחילת דרכו ביאליק כתב שירים סאטיריים על הרצל, ואילו אחד העם, בר-פלוגתא של הרצל, באצילותו, לא איפשר את פירסומם. בסוף ימיו הודה ביאליק שדווקא "פזיזותם" של הרצל ובן-יהודה צדקה (נודע לו לפני מותו על עליית היטלר לשלטון בגרמניה).
סקירה מעניינת נמצא בספר בנושא הדנוטציות השונות לאותה מילה: "בריכה" במקרא היא מאגר מים מלאכותי, אצל ביאליק – מאגר מים טבעי; "הדוכיפת" בשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" היא כנראה טווס בר, ולא הציפור הקטנה המצויצת שאנו מכירים, המוזכרת במקרא; "הקישוא" ב"אריה בעל גוף" הוא מלפפון; "השממית" היא עכביש, או לטאה, במקרא "בהרת" היא סימן חיצוני למחלת הצרעת, ואילו אצל ביאליק משמעה אור השמש ("המתמיד") וכו'.
המחברת עוקבת אחרי הפלורה והפאונה ביצירותיו של ביאליק: מסתבר שהוא מזכיר רק שלושה סוגי פרחים: שושנה, חבצלת, זכרייה. לעומת זאת, מוזכרים ביצירתו שמות רבים של עצים, ומסתבר שלתיאורי הטבע שלו יש משמעות סמלית. המחברת מונה רשימה של 120 בעלי חיים ביצירתו של ביאליק (עמ' 149-143).
המחברת מצביעה על האנשות נבחרות בשירת ביאליק: השעון, הדלת, הדלי – מזרזים את הילד העצל לקום ללימודים ("מעשה ילדות"). ירקות רוקדים ("בגינת הירק"). איתני הטבע נדמים לשמשון, דלילה, נמרוד ("הבריכה"). ההיפוך של ההאנשה הוא ההחפצה: הנשים המרודות ב"יתמות" דומות לנאדות של דמעות.
בין האוקסימורונים מונה המחברת את "אלוף בצלות ואלוף שום" (גנרל מול בצל!) ואת "אריה" שכינויו "צפיר". בין הזאוגמות (צירוף מרכיבים שאינם מתאימים מבחינה דקדוקית, סמנטית, לוגית) מונה המחברת את "פורחים נשיקות ואגסים" ("מנהג חדש בא למדינה"). "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט" ("בעיר ההריגה"). ודוגמה לסינאסתזיה: "שאגת להבה" ("מגילת האש").
פרק חשוב בספר דן ביחסו של ביאליק אל היידיש: בתחילת דרכו נקט ביאליק בדרכו של אחד העם והתנגד קטגורית לשפה בלולה הזאת, לז'רגון, ובעצם הוא שיבץ רק מילה אחת ביידיש בשירתו העברית: "שנוררים" ("תיקון חצות"), "שנוררתם – תשנוררו" ("בעיר ההריגה"), אבל השפעת היידיש מוחשת בתבניות מסוימות. בעיקר נתן המשורר ליבו על כך שבעברית, לשון הקודש החמורה, אין כמעט תבניות של הקטנה וחיבוב, כמו ביידיש באמצעות סיומת "לעך" או "לע". כדי להתגבר על חוסר זה הוא מוסיף סיומות לשמות עצם פרטיים: שמוליק, שרה-ניו, ישראליק, ברלה, פייגלה, רחלה, חזקלי, וכן בחידושים כמו עביב, צהבהב, כחלחול, עגלגל.
על סף המאה העשרים נענה ביאליק לבקשתו של רבניצקי לכתוב שירים ביידיש עבור העיתון שהוא יסד וערך "דער יוד", וכל כך משום שהימים הם ימי הקונגרסים הראשונים, ונוצר צורך לפנות לא רק אל העילית שקראה עברית, אלא גם אל רוב שכבות העם שדיבר וכתב יידיש (ביאליק עצמו דיבר עם רבניצקי ועם רעייתו ביידיש). ביאליק חיבר עשרים שירים ביידיש, ואף לא סיפור אחד בשפה זאת. המפורסם שבשירי היידיש שלו הוא "אונטער די גריניקע ביימעלעך" (תחת העצים הירקרקים), שמתאר באהבה את הילדים היהודים, עליהם, ועל הוריהם, לעג-הצליף מנדלי מוכר ספרים בסיפורים הסאטיריים שלו.
ביאליק העריץ את מנדלי, וכתב עליו מאמר עטור שבחים ("יוצר הנוסח"), אבל מסתבר שמנדלי האכיל את ביאליק הצעיר מרורים, למרות שהוא שימש אותו כשוליית סופרים: חיפש עבורו מילים במקורות, תירגם, לפי בקשתו של מנדלי, את "פישקע דער קרימער" (פישקה החיגר), ובתור תודה מנדלי פסל את התרגום, הגם שהשתמש בחלק ממנו.
בין ביאליק לבין טשרניחובסקי התקיימה תחרות סמויה וגלויה, ועליה מרמזת המחברת כשהיא דנה בתופעה הלשונית הקרויה "קונטרינימיה", כאשר מאותו השורש נוצרות מילים מהופכות במשמעות. הדוגמה המובאת בספר היא של השורש נ.כ.ר, שבאה לידי ביטוי בסיפורו של יוסף המקראי, שכן יוסף הכיר את אחיו, אך הוא התנכר להם. בקונטרונימיה הזאת עושה טשרניחובסקי שימוש וירטואוזי בשיר "לנוכח פסל אפולו": אפולו הוא "נוכרי לגוי חולה ולבית הכואבים" – "באתי עדיך, האם הכרתני? / הנני היהודי..." – תשובת ביאליק מופיעה בשיר בעל נטיית לב שונה: "לפני ארון הספרים", גם שם שואל הדובר "התכירוני עוד? אנוכי פלוני! / בן חיקכם זה מאז ונזיר החיים."
בשיר "אם יש את נפשך לדעת" מטיח ביאליק בטשרניחובסקי "היווני": ("אהה! מה נקלה ועלובה זה המראה / בעיני זר לא יבין!") – והזר שלא יבין אמור להיות טשרניחובסקי – ואין לך טעות גדולה מזאת – טשרניחובסקי הבין, ועוד איך הבין, שהדרך בה פסעו שלומי אמוני ישראל 1800 שנה היא דרך שמובילה אל אינספור הקטסטרופות, והעם האומלל הזה זקוק לשינוי ערכין מוחלט, ובעניין הזה, לטעמי, צדקו טשרניחובסקי, בן-יהודה והרצל, ולא ביאליק, ונדמה שהוא הודה בכך בסוף ימיו.
בסוף הספר מצביעה המחברת על הטפתו של ביאליק אל הצמצום, שהוא סודו של הגניוס (מסתו "הספר העברי"), והוא נאה דרש ונאה קיים: המחברת מתארת שלוש הקדשות על ספריו – לאחד העם למ"י ברדיצ'בסקי ולא' שטיינמן – שבמילים בודדות הוא מצליח להצניע רמזים משמעותיים.
לא הצלחתי לסקור אפילו אפס קצהו של העושר הרב שספר זה מציע לקוראים, אבל אולי רמזתי שהספר הזה עשוי לעורר קנאה בליבם של חוקרי ספרות רבים שהיו מייחלים שמלאכת מחשבת כזאת תצא ממקלדותיהם.

*) "עיני אהובתי, הסונטות של שקספיר" בתרגום זיוה שמיר, ספרא והקיבוץ המאוחד 2011 ראו גם "ורד לאמיליה – שקספיר וידידתו היהודייה" מאת זיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד – ספרא 2018.
משה גרנות