רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.
הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי היתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, היתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבלייעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.
הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח אירגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.
במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחנייה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות".
רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.
בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.
למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.
כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עימו, כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.
גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות." הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?
אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות.
אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זיכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמיתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין, ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זיכרו של רבין.
בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.
אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!

חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן אירגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו. חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.

2. שלום בראי הפוזיציה
המחלה הקשה ביותר של החברה הישראלית, היא אובדן ה"אנחנו" הלאומי והמרתו ב"אנחנו" מחנאי-שבטי-עדרי. אין כמעט יכולת לנהל דיאלוג ענייני רציני על שום נושא, אפילו על נושא כמו הקורונה, שאין לו כל הקשר אידיאולוגי-פוליטי. גם דיון בנושא זה הוא בעיקר דיון של כן ביבי / לא ביבי. וכך גם הדיון הציבורי בשאלת תהליך השלום במזרח התיכון, שמתנהל בראי הפוזיציה.
יש בישראל מחנה המגדיר עצמו "מחנה השלום". תמיד סלדתי מן ההגדרה הזו, שתופסת בעלות על השלום ועל רדיפת השלום ומדירה את בעלי הדעות האחרות מחזון השלום. בשנים האחרונות, נשמעת טענה, שיש בה צדק רב, על פיה שיח השלום בישראל מת. מ"כולם מדברים על שלום" עברנו ל"אף אחד לא מדבר על שלום". השמיעו אותה בעיקר מי שמגדירים עצמם כ"מחנה השלום", שביכו את העובדה ש"השלום הפך כמעט למילה גסה."
והנה, המת קם לתחייה, השלום חזר ובגדול לשיח הציבורי בישראל, ולא רק לשיח אלא למציאות. תהליך השלום במזרח התיכון התחדש בעוצמה רבה. מעגל האיבה הסובב אותנו הולך ומתמוסס. ו"מחנה השלום" מקבל אותו במקלחת של צוננין ובחמיצות. איני מדבר על הצבעת הרשימה המשותפת נגד ההסכם. הרשימה המשותפת מתנגדת לשלום עם ישראל. היא תומכת במדינות ערב רק כאשר הן נלחמות בישראל או מפעילות נגדה טרור. אני מדבר על החוגים היוניים, על השמאל הציוני, על "מחנה השלום". במקום לפצוח במחולות, להאיר את השמיים בזיקוקי די-נור ולברך "שהחיינו", הם מפנים כתף קרה. תראו... זה לא בדיוק שלום... הם לא בדיוק היו אויבים... אין להם גבול משותף... הם דיקטטורים...
וכי השלום עם מצרים וירדן לא היה שלום עם דיקטטורות? והרי "מחנה השלום" חתר להסכמים עם ארגוני טרור רצחניים. הם היו מוכנים למסור את הגולן לדיקטטור צמא דם שרצח עשרות אלפים מבני עמו. כן, גם חאפז אסד, טבח בעשרות אלפים מבני עמו. אמנם קטני בנו עבות ממותניו, אך הוא עצמו היה רודן שהרבה מאוד דם על ידיו. אם רק דמוקרטיות הן פרטנר לשלום, הרי שבמזרח התיכון ישראל יכולה לחתום על שלום רק עם עצמה.
כמובן שהסיבות לכתף הקרה אחרות. אחת היא התמוטטות הקונספציה, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
הסיבה השנייה היא התנגדות אוטומטית לכל מה שקשור לנתניהו. שאנחנו נפרגן לנתניהו?! נדמה לי שאם נתניהו יגיע להסכם על מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון שבירתה ירושלים, יהיו בשמאל הישראלי מי שיצעקו לו "בוגד" ו"רוצח" ו"ביבי יחלק את ירושלים" ו"פושע... לדין."
אך גם בצד השני של המתרס הפוליטי קיימת תופעה דומה. פתאום, מי שתמיד העמידו את הביטחון על ראש שמחתם ויצאו נגד הרעיון של "שלום בכל מחיר" – מתייחסים בזלזול לסוגיית מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות ובבוז וחוסר אמון כלפי כל מי שמעלה את הסוגייה. הבוז שלהם מזכיר לי את הבוז המתנשא ב"מחנה השלום" כלפי ההתנגדות לוויתור על גבולות בני הגנה. פתאום אסור להטיל ספק, להציג קושי, לשקול את המחיר – "שקט, עושים שלום." זה לא רציני. הרי לא צריך דמיון עשיר במיוחד כדי לראות אותם מריעים לראש האופוזיציה נתניהו שהיה מצליף בממשלה על הפקרת ביטחון ישראל, על הסכם דומה. דיון רציונלי היה בוחן את ההסכם בכובד ראש, על צדדיו השונים, על מחירו ולפיו כל משתתף בדיון יכול היה לקבוע את עמדתו בנדון. דיון כזה היה בוחן את הדרך למזער את המחיר. אבל הדיון הישראלי מוטה פוזיציה, ולכן הוא לא רציני ולא רציונלי.
אני רואה בתהליך השלום המתעורר בשורה גדולה. מיום הקמתה, ישראל מוקפת במעגל איבה, של עשרים מדינות אוייב. לכל אורך השנים, העוינות כלפי ישראל היתה קשה, לוותה בחרם כלכלי, במלחמה דיפלומטית, בטרור ובכוחות משלוח למדינות העימות במלחמות. והנה, החזית הזאת מתמוטטת. מדינות ערביות עומדות בתור לשלום עם ישראל, בלי לנסות להכתיב לה תכתיבים מדיניים. תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית", יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא אמרו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך איתן. הם ראו בשלום איתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עימנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב? להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם? אך להסכמי השלום האלה יש מחיר. המחיר הוא התעצמות צבאית דרמטית. ומן הראוי שהממשלה תציג לציבור את המחיר ותקדם דיון ציבורי רציני, האם המחיר מצדיק את התמורה. אני מאמין שהתשובה עשויה להיות חיובית, אך יש להודות שזהו מחיר כבד וכואב. וחובתה של ישראל לפעול כדי למזער אותו.
אנו יודעים שהיום האוייב של המדינות החותמות איתנו שלום היא איראן. אבל מחר אותן מדינות עלולות להתהפך עלינו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו בעלות בריתנו והיום הן שתי האויבות הקיצוניות ביותר שלנו. חתמנו על שלום חם עם סאדאת וקיבלנו מלחמה קרה ממובארק. חתמנו על שלום חם עם חוסיין וקיבלנו שלום קפוא עם עבדאללה. היו לנו יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ומאוריטניה והם נותקו כשישראל הגנה על עצמה מפני הטרור הפלשתינאי. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. חתמנו על הסכמים עם אש"ף, שהיו הונאה מן הרגע הראשון. כן, מותר לנו להיות חשדנים. השלום הוא בשורה גדולה, אך על ישראל לפעול למזעור מחירו. אפשר, למשל, להגיע להסכמה עם ארה"ב שאיחוד האמירויות קיבלה בונוס בגין ראשוניותה, אך התמורה לשאר המדינות תהיה נמוכה הרבה יותר. יש הבדל בין חמקנים לאיחוד האמירויות, לבין חמקנים לסעודיה ועוד 5-6 מדינות, מבחינת המאזן האסטרטגי הכולל. יש לציין, שהתמורה הביטחונית שישראל קיבלה תמורת הסכמתה למכירת החמקנים לאיחוד האמירויות, שנועדה להבטיח את עליונותה האסטרטגית, כולל פצצות שבכוחן להשמיד כורים גרעיניים תת קרקעיים – היא בהחלט מרשימה ומבטיחה.
מצער מאוד, שסוגייה לאומית משמעותית כמו תהליך השלום במזרח התיכון, הופכת כלי שרת לשיח-פוזיציה ילדותי של כן-ביבי לא-ביבי. (אגב, לא הזכרתי את ביטול/דחיית החלת הריבונות, כי אני לא מאמין לסיפור שיש קשר בין הדברים. נתניהו קיבל רגליים קרות כי נבהל מאיומי הפלשתינאים, האירופים וביידן).

3. צרור הערות 1.11.20
* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.
חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא ייבחר לקדנציה שניה.
איפה טעיתי?
אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.
אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא ייבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.
הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מיפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.
ועל ההחלטות הללו נוספה תיכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התיכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מיספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכול כותבי התוכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תוכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תוכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכול, התוכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.
טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהיתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תוכנית לשלום עם כל מדינות ערב.
ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.
כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, ייתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.
טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכול יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.
ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.

* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה. ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.

* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכול במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה. אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי. היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.

כתב ביאליק:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות. כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין. יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעיתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתוכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.

* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.

* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור. אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.

* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו... "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה. יש לקוות שההשעייה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועימו כל שאריות הטינופת האנטישמית.

* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?

* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה. גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמיסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם. בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.

* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.
מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.
טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האוייב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה. ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.
מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה." אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net. כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה. כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד". ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד. נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!

* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נישאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.

* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תוכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תוכנית הפוכה ממורשתו של רבין.
מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.

* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמיתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס. ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת."
אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו היתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון."
אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי."
מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו."

* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו. העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו. וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום איתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי היתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).

* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא... גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה. בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".

* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.

* ביד הלשון נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר. סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק," על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז'). ולעיתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים." ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.
אורי הייטנר