בוקר עלה על עירי תל-אביב,
בוקר שבת, הטובֶלֶת בזִיו,
שחק כחול, אין ענן לְהָעִיב
ושקט סביב, את הנֶפֶש מֵשיב.

בחצר שֶמִּמוּל – ילדון מְהָדֵס,
ציפור מְצַיֶּצֶת בקול מְהָסֵס,
הלב מִתְרָחֵב, מְחָשֵב לְהִימֵס
מול פלא תבל, עולם שהוא נֵס.
(ורֵעי מתקן: – לא "פלא", לא "נֵס",
פשוט אבולוציה, כך הוא גוֹרֵס)

פג חום של הקיץ
מגיע הסתיו,
בו יש את החָיִץ
בין שמש לְעָב,
שוב לא הפָּתוּחַ,
לא גוף מְעוּרְטָל,
רק סֶגֶר מתוּחַ
בִּכְּרָך מְנוּזָל.