הדסה בן קיקי-מור, שלפי ויקיפדיה נודעה בעיקר בקשריה עם (האשכנזי) משה דיין,
https://he.wikipedia.org/wiki/הדסה_מור
הולכת ברוח הזמן עם אופנת הגזענות האנטי-אשכנזית העכשווית, וממחזרת את הדיבה השקרית על ביאליק שכאילו אמר: "אני שונא ערבים כי הם דומים לספרדים." היא כותבת: "ממרומי שנות השמונים שלי, כילידת שנות השלושים של המאה הקודמת, כמי שסבלה אישית מהאמירה הזאת, אני יכולה להרשות לעצמי לקבוע בפסקנות שהאמירה הזאת אכן נאמרה מפיו של ביאליק." ("חדשות בן עזר", 1591).
על הפרכת הדיבה השקרית הזו שממשיכה בן קיקי-מור להפיץ אכתוב בהמשך, אבל לפני זה קצת על טבע האדם.
מטבע האדם הוא להיות קרוב לעצמו, ואחר למשפחתו ולקרובים לו. מטבע האדם הוא להיות גזען בצורה זו או אחרת. תמיד היו ויהיו חיכוכים בין קבוצות שונות, ותמיד כל קבוצה תראה את הקבוצה האחרת בצורה שונה. ודאי בין כל קבוצות היהודים שהגיעו מגלויות שונות, מארצות ותרבויות שונות. כל קבוצה תראה בשלילה את הקבוצה השנייה. הספרדים את האשכנזים ולהיפך, הייקים את "המזרחיים" (אוסט יודה), ולהיפך, הפולנים את הרומנים, ולהיפך, העיראקים את המרוקאים, ולהיפך, המרוקאים את הרוסים, ולהיפך, האתיופים את ה"בריה" (העבדים השחורים יותר שהביאו), ולהיפך. ואפילו בתוך כל תפוצה, פולנים נגד גליצאים, ולהיפך, פולנים נגד ליטאים, ולהיפך, אנשי קזבלנקה נגד השלוכים מהאטלס, ולהיפך, אנשי בגדד נגד אנשי מוצול, ולהיפך, וכן הלאה. נקווה שההבדלים הללו ייעלמו בארץ בעוד שני דורות.
ואם כבר ראיית "האחר", נתחיל דווקא מהמרוקאים.

הלאה הספרדים
כשהגיעו גולי ספרד למרוקו, המרוקאים ראו בהם "אירופאים", במושגים של היום "אשכנזים" מתנשאים, והם סירבו לקבל אותם לבתי הכנסת כך שהם נאלצו לבנות לעצמם בתי כנסת מיוחדים, להם בלבד. מגורשי ספרד שהגיעו למרקש, ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, אבל יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (כמעט אמרתי אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה. לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בכניסה יש עד היום כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252. תאריך שנת גירוש ספרד. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח.
אגב, מיספר גדול של יהודים ספרדים הגיעו גם לפולניה, אך הם נטמעו במשך הזמן בחברה האשכנזית. לזמושץ', עירם של י"ל פרץ ורוזה לוכסמבורג, הגיעו יהודים ספרדים, וביניהם אף רופאים ממרוקו. בית הכנסת הספרדי בעיר שופץ להפליא.

הלאה האשכנזים
יהודי פורטוגזי בשם יצחק דה פינטו התפלמס עם פרנסואה וולטר האנטישמי, וכתב לו ב-1762: "מֶסייֶה וולטר, כל מה שכתבת על היהודים נכון. הם באמת בורים ומלוכלכים וחסרי השכלה, אבל אתה התכוונת לאשכנזים בלבד. שהרי היהודים הספרדים הם תרבותיים ומשכילים..."
במכתב תשובה הודה וולטר: "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם," והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו זמנית המשיך לבקר את אבות אבותיו של פינטו: "כאדם מבני העלייה ודאי לא היית הורג עשרים וארבעה אלף איש רק מפני שנזדווגו עם נשים מדייניות."
לסיכום: "הטוב שבעולמות האפשריים" לפי וולטר ב"קנדיד", ושכל אחד "Cultiver son jardin" כלומר ינקה את גנו (או חצרו לפי גמזו) אינו כולל את היהודים. לא האשכנזים ולא הספרדים.
ונחזור לתקופת ביאליק. הדסה בן קיקי-מור כותבת בצדק שבאותה תקופה לא היה קיים המונח "מזרחיים" וכולם כונו "ספרדים". לא מדויק. היה קיים אז גם הכינוי "עדות המזרח", וכמובן לא היה אז הכינוי "יהודים-ערבים". יש לזכור שבאותם הימים לפני השואה מנו כל עדות המזרח כלומר הלא אשכנזים רק כ-7 אחוז ממניין היהודים בעולם.
המרוקאים שעלו לארץ קראו לעצמם "מערביים" (מוגרבים) ולא "מזרחיים", והם ידעו תמיד להבדיל בין ספרדים ללא ספרדים. הספרדים ביניהם, כפי שמציינת בצדק הדסה בן קיקי-מור, התנאו תמיד בראשי התיבות שנוספו לשמם ס"ט, כלומר ספרדי טהור.
במאמר מוסגר יש לזכור עובדה שרבים אינם מודעים לה. מבחינה מיספרית היו יותר יהודים ספרדים בפולניה, רומניה, גרמניה, והולנד, מאשר במרוקו (למשל בנימין זאב הרצל האוסטרי, או הרב פישמן-מימון, שר הדתות הראשון, ואחותו חברת הכנסת ממפא"י, עדה פישמן-מימון הפולניים).
וכאן ראוי להזכיר שההתנשאות, או תרצו הגזענות לא באה אז רק מהאשכנזים לספרדים, אלא גם להיפך. לאליתה הספרדית הותיקה והעשירה היה יחס גזעני מתנשא כלפי האשכנזים.

על הגזענות הספרדית כלפי האשכנזים בישוב הישן
ידוע ומפורסם הסיפור על בן ציון פרלמן-בן יהודה ששינה שמו לאיתמר בן אב"י (בן "אליעזר בן יהודה").
איתמר בן אב"י התאהב בלאה אבושדיד שהיתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת "המערבים", מהיישוב הספרדי הישן, בן-אב"י התאהב בה בהיותו בן 26 והיא עודנה נערה. למרות אהבתה לו, היא לא העזה להמרות את פי אימהּ, שהתנגדה לנישואים בין השניים. הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה, ולא ספרדי טהור, ועשיר.
איתמר כתב ופרסם שירי אהבה ללאה בעיתונו "האור", וכינה אותה אלה, היפוך אותיות שמה.
שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.
אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו המילים:

עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא מֻנָּח,
עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא שׁוֹכֵב
וּמַמְתִּין לִפְקֻדָּתִי.
הוּא מְפַהֵק וְנוֹצֵץ,
הוּא מַאֲרִיךְ לְשׁוֹנוֹ
וְתוֹהֵה לִקְרָאתִי.
כִּי מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי.
בֵּין סִפְרֵי-רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא, הַמָּוֶת, כְּבָר לִי.
הוּא שׁוֹכֵב וְנִרְדָּם,
הוּא חוֹלֵם חֲלוֹמוֹ
וּפוֹעֵר אֶת פִּיו.
הוּא אוֹמֵר לִי: מָתַי?
מָתַי תִּקְרָאֵנִי
אוֹתְךָ לְהַחֲרִיב?
כִּי מֵאָז הֵשִׁיבְתָנִי נַעֲרָתִי רֵיקָם
לֹא אֶחְדַּל מֵהַבִּיט לְפָנַי.
וְחוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת, וּמִיָּד אֲנִי קָם
לְקָחְתוֹ וּלְהַקְלִיעוֹ אֶל עֵינַי.
הוּא נוֹצֵץ וְקוֹסֵם,
הוּא מַזְהִיר וְשׂוֹרֵף
וְדוֹבֵר הָאֱמֶת:
אַל תִּירָא, יְדִידִי,
וּבִן-רֶגַע אֶחָד
אַתָּה יוֹרֶה וּמֵת!
כִּי מֵאָז אֲנִי גַּלְמוּד וְיוֹשֵׁב כְּגֹלָם
וְרֵיק גַּם מֵאַהֲבָה –
חָדַל מְאוֹר-הַיּוֹם, חָדַל הָעוֹלָם
וְהַחַיִּים הִתְנַפְּצוּ לִרְבָבָה.
הוּא זָז מִמְּקוֹמוֹ,
הוּא נִקְרַב אָז אֵלַי
וַאֲנִי אוֹחֲזוֹ.
וּפוֹתְחוֹ אָז אֲנִי,
וּמוֹצֵא בּוֹ כַּדּוּר
וּלְרָקָּתִי סוֹעֲדוֹ.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי.
הֲטִי־נָא אָזְנֵךְ, הוֹי, אַתְּ יַלְדָּתִי . . .
עוֹד רֶגַע רַק – וְתִבְכִּי לִבְלִי-דַּי!

השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן-יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה.
לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אינשא לאיש אחר."
האם בקבלה תשובה זו נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו – ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל. השניים נישאו בערב פסח שנת 1912.
הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר.
ולגבי הסבל של הדסה בן קיקי בבית הספר. כן, ילדים יכולים להיות מאד אכזריים. אי אפשר כמובן שלא להזדהות עם הסבל שעברה הדסה בן קיקי בבית הספר בעת שזכתה לעלבונות בשל מוצאה, בדיוק כפי שאי אפשר שלא להזדהות עם תלמידים אשכנזים שזכו לעלבונות, מכות, והתעללויות בשל מוצאם האשכנזי בבתי ספר שם התלמידים המרוקאים היוו רוב. (למשל הסבל שעבר ישי-שניידר-שריד בקרית שמונה):
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5604151,00.html
וכמובן כואב הלב על העלבונות, המכות, וההתעללויות שסבלו ילדי העולים מרוסיה מהם.
(מוזר. מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מבלארוס, או גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר מקייב, מוגדרים "אשכנזים", ואילו העולים עכשיו מבלארוס ואוקראינה נקראים "רוסים").
הדסה בן קיקי-מור, המלינה נגד העליונות התרבותית של אירופה בכלל, ושל יהודי אירופה בפרט, שוכחת לציין עובדה חשובה המסבירה את כל התמונה. לא בכדי עברה האליתה הספרדית בירושלים תהליך של אירופיזציה (כמעט וכתבתי השתאכנזות") כאשר רכשו שפות אירופאיות, אנגלית, וצרפתית, ואת תרבות המערב. יש לזכור כי בניגוד לאליתה הספרדית-מרוקאית הוותיקה בארץ, במרוקו עצמה המצב היה שונה. הנשים המרוקאיות שם רובן ככולן היו אנאלפבתיות, במרוקו לא היה רופא, מהנדס, איש מדע יהודי.
המרוקאים לא הקימו בארץ מושבה, מושב, קיבוץ, תעשייה, הסתדרות עובדים, טכניון, אוניברסיטה, תיאטרון, קופת חולים, בית חולים, את "השומר", "ההגנה", "הפלמ"ח", "האצ"ל", הלח"י, וממילא האשכנזים שהקימו אותם קיבלו את היוקרה.
ועכשיו נחזור לביאליק. הדסה בן קיקי-מור, גם למען המאבק בגזענות אסור לשקר. השקר אינו תורם למאבק.
הדסה בן קיקי-מור לא התחילה את סיפור הדיבה על ביאליק. זהו סיפור ישן. בזמנו כתבתי כאן על "שיח הזהויות של יהודי ערב מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלאסית ולאנטי-ציונות":
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf
שם הבאתי את שיר הנאצה שחיבר בן הראש על ביאליק: "אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק", ואת השיר ההומוריסטי שכתבתי נגדו: "אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ."
מואיז בן הראש, יליד מרוקו (1957) זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית. (30 אלף שקל) בראש ועדת הפרס עמדו פרופ' גלית חזן רוקם, והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו.
על שירתו של בן הראש, כתבה הוועדה, כי היא שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק, "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר."
 עוד הוסיפו חברי הוועדה כי מואיז בן הראש "מאלץ אותנו להתמודד ללא כחל וסרק עם שאלות של זהות ושייכות, הגירה וקיפוח, הכרח ובחירה. יחד עם המשורר אנו נכנסים למלכודות שמציבה המציאות למי שנמצא כאן, כלומר למי ש'לא הולך לשום מקום.'"
לדברי השופטים הוא כותב שירה "לא נחמדה," אך הוא נמצא "ראוי לפרס למרות, ובעבור, תכונה זאת."
פרס עמיחי ניתן על ידי עיריית ירושלים ומשרד התרבות כאות הוקרה למשוררים על ספר שירים שיצא לאור בשבע השנים האחרונות או על מפעל חיים. מטרותיו של הפרס הן: שימור והפצת מורשת עמיחי, עידוד מצוינות של משוררים ישראלים ואיכות ביצירה העברית.
"המצוינות" של מואיז בן הראש, מתמקדת בשנאת אשכנזים.
בשיר שכתב מקלל בן הראש את ביאליק תוך כך שהוא ממחזר את העלילה הגזענית השקרית על ביאליק לפיה הוא שנא ספרדים:
והנה פאר יצירתו הפואטית של בן הראש: "אנעל אבוק ביאליק"

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק
אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק
מִשָּׁנָה לְשָנָה זֶה נַעֲשֶׂה מַגְעִיל יוֹתֵר
הַשָּׁנָה שׁוּב זָכָה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִּי
בִּפְרַס בְּיָאלִיק
שֶׁהָפַךְ לִפְרַס B-עָאלֶק
אִנֲּעָל הַ-BOOK
מַר בְּיָאלִיק
אִנֲּעָל אַבּוּק
שׁוּב גָּנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִסֵּינוּ הַדַּלִּים
וְהֶעֱבִירוּ אֶת כַּסְפֵּנוּ לְאַשְׁכְּנַזִּי בֵּינוֹנִי
אִנֲּעָל אַבּוּק שׂוֹנְאֵי סְפָרַדִּים
כִּי הַעֲרָבִים מַזְכִּירִים לוֹ סְפָרַדִּים
וּמָה אִם מְשׁוֹרֵר הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא
שׂוֹנֵא גֶּרְמָנִים כִּי הֵם מַזְכִּירִים לוֹ אַשְׁכְּנַזִּים?
הֲיִיתֶם אוֹמְרִים אִנֲּעָל אַבּוּק
בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנְכֶם, לֹא?
וּמָה אִם לֹא אָמַר? אָז לֹא אָמַר
אֲבָל עַכְשָׁיו פְּרַס בִּי-עָאלֶק
כְּבָר אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁהַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי
אָמַר (אָמַר אָז אָמַר, אָז מָה?)
לְאֻמִּי שֶׁל מִי? יַעְנוּ לְאֻמִּי
אִנֲּעָל הַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק
כֻּלָּה כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים
חַמְסָה חַמְסָה
וּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי.

בן הראש טוען לאיכות הפואזיה שלו כך: "וְאִם תֹּאמְרוּ קְלָלוֹת זֶה לֹא שִׁירָה / עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַהוֹכָחָה / אֲפִלּוּ הָיְתָה כָּאן חֲרִיזָה."
אז הוכחתי שקללות זה לא שירה. את "השיר" [להלן] כתבתי כמובן כפאראפראזה הומוריסטית אבל, הנה הוכחתי שאני יודע לקלל לא פחות ממשורר מרוקאי.
ע"פ התקדים של בן הראש אני מצפה לקבל על היצירה הפואטית הזו, מרובת הקללות, את פרס עמיחי, ואולי אף את פרס ביאליק...

נעמן כהן
אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ
אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס, אִנֲּעָל דִינָךּ.
הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר מָרוֹקָאִי בִפְרַס אַשְׁכְּנַזִי.
שׁוּב גָנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִיסֵינוּ וְהֶעֱבִירוּ אֲלֵיהֶם.
אִנֲּעָל דִינָךּ שׂוֹנְאֵי אַשְׁכְּנַזִים.
כּוּס אֶמ אֶמ אֶמ אֶמָק על הַשְׁקָרִים שְׁטָפַלְתָ על בְּיָאלִיק
כְּלוֹמְנִיק, מָראֹקַאנֶער שְׁכָּמוֹךָ,
אַתָּה חִירִיק אֲפִילּוּ בִּקְלָלוֹת.
חֲתִיכָת חָרָה שְׁכָּמוֹךָ אַ-שְׁטִיקֶלֶע דְּרֶעק.
יוֹפְּטְפוֹיוֹמָט, קִיבִּינִימָט, פִּיזְדָמָטִי,
פְּשָׁקְרֶב חוֹלֵירָה יאַסְנָה,
שָׁרְמוֹטָה אִבְּן שָׁרְמוֹטָה קוּרְבֶע,
מְשׁוֹרֵר עָאלֶק...
כֻּלָּה כָּתַב דְּרֶעק,
וְּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ "מְשׁוֹרֵר פְרֶענְק".

לסיום הוסיף אהוד בן עזר הערה: "המשורר החשוב בן הראש אינו יודע כנראה שבתעתיק עברי כותבים אבוכּ ולא אבוק אבל בזכות מוצאו המיוחס נסלח לו הקול, שהרי הייחוד של העדה שלו היה נמחכּ קליל אלמלא שימרו בכּנאות, בהתנשאות ובנרגנות את הרגשת הכּיפוח שלהם מדור לדור. וזוהי קמובן הערה גזענית ברוחו של ביאליכּ."
את פרס ביאליק או עמיחי לא קיבלתי על השיר שלי, אבל דברים אלו הספיקו כדי לזכות אותי ואת אהוד בן עזר בשם התואר "גזען אשכנזי וצורר" באתר האנטי-אשכנזי של שאול סלע: "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבת הארץ".
https://shaultweig.wordpress.com/
שם האתר מגלם גזענות פרימיטיבית בנוסח שטירמר של יוליוס שטרייכר ששילב גזענות אנטישמיות עם רמזים מיניים. המוטו של העיתון היתה האימרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: Die Juden sind unser Unglück).
המוטו של שאול סלע הוא האשכנזים הם אסוננו. בלשונו: "הפשעים כנגדי וכנגד בני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים." באתרו מרכז סלע את כל השיקוצים שבאפשר נגד האשכנזים. הרי האשכנזים הם "זונות" ו"תועבת הארץ". (הביטוי "בבל הגדולה, אם לזונות ולתועבות הארץ" לקוח מהברית החדשה, חזון יוחנן, י"ז, 5)
בדומה לערבים-המוסלמים שכל ביקורת על גזענותם גוררת תשובה שהמבקר הוא הוא הגזען, כך גם כל הגזענים האנטי-אשכנזים מכנים כל ביקורת על גזענותם – גזענות.
בדומה למסקנה ה"מדעית" אליה הגיע לפניהם היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" מסיקים בעלי פוליטיקת הזהויות האנטי-אשכנזית כי הם הומניסטים גדולים, "האשכנזים" לבדם הם האשמים בכל.
(הערה: לאחר זמן מחק אותי שאול סלע מרשימת הצוררים בטענה כי אני "זקן חסר חשיבות" [מה שנכון], והשאיר רק את הייטנר המפורסם והחשוב ממני לדבריו, כ"גזען אשכנזי צורר")
https://shaultweig.wordpress.com/2014/02/03/אורי-הייטנר-הוא-גזען-אשכנזי-וצורר/
וכמובן השאיר גם את החשוב מכולם, "הצורר" אהוד בן עזר:
https://shaultweig.wordpress.com/2014/01/18/אום-כולתום-במקום-הזמר-העברי-של-אהוד-בן/
אה כן, וזכיתי גם לערימת חרא (הכתוב במבטא מרוקאי ח'רא) מטעמו של אברהם אמזלג-עילם.
ולסיכום מכיוון שהארכתי מאוד קיראו לבד את הסיפור המלא על הדיבה השקרית שהוטלה על ביאליק: שמואל אבנרי, "ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא", "הארץ" 30.12.2003.
http://www.haaretz.co.il/misc/1.934678

זך: גוי – משורר עברי
על הדברים שכתבתי על המשורר הארי זייטלבאך-נתן זך ז"ל ("חדשות בן עזר" 1591) קיבלתי הרבה ביקורת שלילית (גם חיובית) אבל קיבלתי מיואב גינאי את הריאיון שהוא עשה עם נתן זך, ראיון שלא ראיתי קודם.
בראיון הוא מספר על שיר שכתב על ישו, ועל ההסתרה שלו שנים את אימו הלא יהודייה, ואת זהותו הנוצרית, ועל העובדה שבכל פעם שהוא הולך לכנסייה הוא כורע ברך לישו:
https://www.youtube.com/watch?v=dV64OruYlgY
(הנה ראו דקה 16)
דברי זייטלבך-זך בראיון בהחלט מחזקים את התיזה שלי.

אסור לתת את פרס ישראל לאנטישמים
לאחר שאפילו עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, נשיא צרפת, הצהיר כי אנטי-ציונות היא אנטישמיות: (והמוסלמים רוצים לערוף את ראשו)
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5664208,00.html
מוזר מאוד (בלשון המעטה) לקרוא פעם נוספת על הצעה להעניק את פרס ישראל לאנטישמי. "ההצעה שהועלתה כאן לתת את פרס ישראל לעיתונאות לגדעון לואי (לוי) ולרוגל אלפר, היא פסולה מיסודה. ללא קשר עם הישג כלשהו, גזען אנטישמי (אנטי-ציונות-היא אנטישמיות) לא ראוי לקבל את פרס ישראל. הוא זכאי אולי לקבל את פרס נובל או פוליצר, אבל לא את פרס ישראל. יש גבול לסובלנות כלפי אנטישמים."
[אהוד: האם דבריך המצוטטים מבוססים או שהם בידיון הרומז למישהו אחר שאינו ראוי לדעתך לזכות בפרס ישראל?]

כבוד לרחב הזונה
כשהיינו ילדים ולמדנו על רחב הזונה, סיפרו לנו שבמקומות אחרים לומדים שהיא היתה מוכרת מזונות, אבל אנחנו לומדים את האמת. היא היתה זונה. סיפרו אז בדיחה: למה בני ישראל הקיפו את יריחו שבע פעמים? התשובה, שכולם יספיקו לבקר אצל רחב...
והנה מזכ"ל אש"פ, סאיב מוחמד סאלח עריקאת שר"י, שנפטר היום, תושב יריחו הכריז כי הוא כנעני (צאצא רחב הזונה), וככנעני הוא אינו מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4523482,00.html
סאיב מוחמד סאלח עריקאת היה הפוליטיקאי שניהל מצד הפלסטינים את מה שנקרא ב"שיחדש" "תהליך השלום". למעשה הוא תמיד רק חיבל בו. כתעמלן גבלסי הפיץ סאיב עריקאת בעולם את עלילת הדם על ישראל בדבר הטבח בג'נין במהלך מבצע חומת מגן. הוא הופיע בכל אמצעי התקשורת בעולם, בכל ערוצי הטלוויזיה והפיץ את עלילת השקר של ה"טבח בג'נין".
בנובמבר 2010 כתב עריקאת מכתב שבח למתכנן רצח השר רחבעם זאבי. בדצמבר 2015 ערך ביקור ניחום אבלים אצל משפחתו של מחבל שביצע פיגוע ירי נגד כוחות צה"ל והשתייך למודיעין הכללי הפלסטיני. בכך היה הדמות הבכירה ביותר ברשות הפלסטינית שנקט מחווה כזו כלפי מחבל במהלך גל הטרור.
ב-14 בדצמבר 2010 כתב עריקאת בעיתון "הגארדיאן" כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם (מימוש בפועל של זכות השיבה לישראל שבתוך הקו הירוק) – ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מיליון כמספר הפליטים הפלסטינים ברחבי בעולם, שמשמעותה חיסול ישראל. בשנים האחרונות הוא ניהל מאבק למען העמדת ישראל על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, ותמך במימון מחבלים מטעם הרשות.
מכיוון שהיה תמיד אוייב השלום ותומך הטרור, אין תימה שאדם כמו ברק רביד מדבר בשבחו ומספידו "יהיה זכרו ברוך".
https://mobile.twitter.com/BarakRavid/status/1326093036376428555
ורחל יחימוביץ, פעם ראשת "העבודה", מפלגתו של בן גוריון, שעל טראמפ כתבה: "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נפטרנו מאידיוט מופרע ושקרן, שבז לכל מה שצודק ונכון וחיבק כל מה שרע ונתעב. צל כבד הוסר מעל העולם. הללויה." – כותבת על עריקאת: "היה איש מתון, משעשע, אינטליגנטי, מצטערת על מותו ומשתתפת בצער משפחתו:"
https://mobile.twitter.com/Syechimovich/status/1326093180215943168
אין תימה אפוא שבגלל אנשים כמוה מפלגת העבודה הלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
הסכנה הגדולה היא שעכשיו הפלסטינים יכריזו שהוא הורעל ע"י ישראל כמו שהם האשימו את ישראל בהרעלת מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת שר"י.
ונחזור לרחב הזונה, היא אכן ראויה לכבוד, הצאצא שלה, לא.
נעמן כהן