נחלת התקשורת ומיעוט בציבור הישראלי, חושפת שנאה והתבטאויות הזויות

כתבתי בשבוע שעבר, עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות, על הסיבות לפיהן השמאל הישראלי במובנו הרחב העדיף את ביידן על פני טראמפ הידיד החם.

כאשר נודעו התוצאות, נדהמתי מעומק השנאה לטראמפ, מלווה בבורות – מהשמחה המופגנת לאיד, ומהחפיפה המוחלטת בין הקריאה ביבי "לך" וטראמפ "לך". מהים הגדול דליתי חמישה מקרים :

הראשון, במאמרי פרשנות עיתונאית נקבע כי ההצבעה לא היתה עבור ביידן, אלא היא היתה "עבור אמריקה". משום מה הקביעה הזאת נראתה מוכרת לי, עד שנזכרתי: היתה זאת סגניתו של ביידן, קמילה האריס, שאמרה דברים אלו בנאום הניצחון. וזה מובן, ככה מדברת פוליטיקאית, בדקלום השבלוני המקובל. אבל בפרשנות ישראלית לקורא הישראלי? האם זאת היא המציאות? – החלק הארי של אלו שהצביעו עבור טראמפ (סך הכול כ-48 אחוז מהמצביעים) הם ממעמד הפועלים הלבן, זה שעובד ומייצר, לעומת עשרות מיליונים שאינם עובדים מרצון, ומקבלים קופונים ותלושי מזון. אמריקה הכפרית, אמריקה של העיירות, הצביעה טראמפ, לעומת אמריקה של הערים הגדולות והפרברים שלה שהצביעה ביידן. כל אחד הצביע בעד אמריקה אחרת! והדמוקרטים אומרים בריש גלי: אם ב-3 בינואר 2021 נזכה בשני מושבים לסנאט במדינת ג'ורג'יה (בעקבות הבחירות יש כיום לרפובליקאים 50 סנטורים ולדמוקרטים 48), אזי יהיה לנו רוב של 51 יחד עם הקול המכריע של סגנית הנשיא. ואז "נשנה את אמריקה" – זאת ע"י שורת צעדים שממש יחסלו פוליטית את אמריקה המסורתית, הכפרית, וינציחו לשנים ארוכות את השליטה הדמוקרטית.

השני, גם הוא בפרשנות, קובע כי "ביידן הוא יצחק רבין של הדמוקרטים." לא מבין! לגבי דידי, ביידן של מסע הבחירות מזכיר לי את הבדיחה הידועה של צ'רצ'יל על יריבו הפוליטי אטלי: מכונית ריקה הגיעה לרחוב דאונינג 10 (משכן ראשי הממשלות באנגליה) וממנה יצא אטלי. העובדה שהיה 7 פעמים סנטור של מדינתו הקטנה דלוואר, מלמדת אותי שהוא מעל הכול פוליטיקאי משופשף, בקיא בכל רזי הנוכלות ו"השטיקים" של הישיבה שם והבחירות כדי להגיע לשם. החודשים הראשונים לנשיאותו ילמדו אותנו איזה ביידן עומד לפנינו, והאם יש ממש בשמועות כי האריס נועדה להחליפו עוד בתקופת כהונתו.

השלישי שייך למי שהיתה בעבר מנהיגת "מפלגת העבודה" והראשונה לדרדרה לתהום. היא פצחה בשירה והכתירה את טראמפ כאחד "שאיים לדרדר את כל הישגי השוויון והקידמה לעידן האבן". לא פחות ולא יותר! ואם בהגזמות פראיות , הזויות, אנו עוסקים, אז "החולצות השחורות" הכריזו כי "גל של אמת ישטוף את העולם ואיתו גם ישראל תזכה להנהגה חדשה." אכן כשיבוא משיח קודשנו על חמורו הוא לבטח יסחוב אחריו גלים של אמת וצדק .

הרביעי הוא הביטוי "הובס", "תבוסה" – לגבי טראמפ. אם נבחרת ישראל היתה מנוצחת ע"י נבחרת ספרד בתוצאה 5:0, אזי כתב הספורט יכול בשקט לכתוב שהנבחרת הובסה, והעורך ייתן כותרת של "תבוסה לנבחרת ישראל מול ספרד". אבל אם התוצאה תהיה 3:2 אחרי הארכה, האם גם אז זאת תהיה תבוסה? בוודאי שלא. העורך ייתן לבטח כותרת בסגנון "הפסד מכובד לנבחרת." זה בדיוק מה שקרה בבחירות.

החמישי, באחד מערוצי הטלוויזיה רואיין אחד מיועצי ביידן, עמוס שמו. המראיינת ניסתה ממש בכוח להוציא ממנו דברים "רעים" על מדיניותו של ביידן כנקמה בביבי, אך המרואיין ביטל אותם בחיוך.

ועל המדיניות במאמר אחר.

עמוס גלבוע

והמדינה הפלסטינית?

 השלום של "מחנה השלום" להקמת מדינה פלסטינית נעלם, בגלל שהישראלים התפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לא להתפשר ולא לוותר על כלום, ולתבוע את "זכות השיבה" ונסיגה לקווי 67'.

השלום הזה נעלם בגלל שהסרבנות הפלסטינית לכל פשרה נובעת מאסטרטגיה של סרבנות ולא מטקטיקה. השלום נעלם בגלל שהפלסטינים תובעים "צדק פלסטיני", שמשמעותו "זכות השיבה" לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה. השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, הרעיונות, התוכניות, השיחות והנסיגות שישראל ביצעה – וקיבלה "בתמורה" פיגועי התאבדות, קסאמים, גראדים, בלונים, ורצח של מאות רבות של ישראלים.

השלום נעלם בגלל התפכחות מאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. השלום נעלם בגלל הנהגה פלסטינית דו ראשית ביריבות פנימית אלימה, שאף אחת מהן לא מוכנה לפשרות ולהכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית. שתי ההנהגות ממשיכות בשיטת ההונאה של "תורת השלבים" של ערפאת.

השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר ונימאס לציבור הישראלי להאזין לתביעות הבלתי פוסקות להעלות "רעיונות חדשים", ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים" ולתת צ'אנס קבוע אחרי כל פיגוע.

האמנם יש פתרון לבעיה הפלסטינית ?

אין שום סיכוי לפתרון הבעייה הפלסטינית לאור התביעות הפלסטיניות (השיבה לקווי 67'). הסרבנות האסטרטגית שלהם לכל פשרה, ולאור הוויתורים מרחיקי לכת שהציעו בזמנו אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי בילין, פרופ' שלמה בן עמי, עמיר פרץ – שכולן נדחו. הם דחו גם את הצעות ג'ון קרי, הנשיא בוש הבן, קלינטון ו"מפת הדרכים".

אין כל סיכוי לפתרון הבעייה הפלסטינית כל עוד לא יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה", לנסיגה לקווי 67'. כל עוד החמאס שולט בעזה והשמדת ישראל היא מטרתו המוצהרת. כל עוד המנהיגות הפלסטינית לדורותיה תמשיך להשלות את ההמונים הפלסטיניים במחנות הפליטים בלבנון בסוריה בירדן ובעזה, שבזכות הג'יהאד ("ההתנגדות") ינצחו את ישראל. אין שום סיכוי שיקום בקרוב אנוואר סאדאת פלסטיני. הלקסיקון הפלסטיני כולל אך ורק "לא" – מאז התנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947, ועד החלטות חרטום ועד קלינטון ובוש. 

מחנה השלום הוא סרבן התפכחות להכרת המציאות!

השמאל הישראלי של "מחנה השלום", ורבים מהמדינאים והפוליטיקאים בעולם, שהיו מעורבים בניסיונות התיווך בינינו לבין הפלסטינים להשגת פשרה והסכם, הפכו לסרבני התפכחות להכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעייה הפלסטינית. חלקם ממשיכים להאמין בפתרון של אופטימיות מגויסת למרות הסביבה הפלסטינית המייאשת.

גם השמאל הישראלי לא איבד את חזונו המדיני להקמת מדינה פלסטינית ולפינוי רוב ההתנחלויות. השמאל גם לא מוכן להתנער מהאשמה שהטיל על ישראל כ"אשמה" בהיעדר השלום המקווה שניתן היה להשיג. מחנה השלום לא הפנים שהכרת העולם הערבי בישראל אינו מותנה יותר בהקמת בהקמת מדינה פלסטינית. מחנה השלום מתכחש לעובדה שהפלסטינים מנהלים מדיניות של טרגדיה ומנסה לטעת בהם תקווה ואשלייה שהמצב ישתנה לטובתם כאשר השמאל ינצח בבחירות ויעלה לשלטון. השמאל טיפח "הצהרת בלפור"  להקמת מדינה פלסטינית כחזון מדיני שכשל לאורך כל הדרך עד ל-2020. הקונספציה המדינית של השמאל ביחס לפלסטינים התרסקה לאור המציאות החדשה בעולם הערבי ויחסיו החדשים עם ישראל בעקבות הסכמי השלום. השמאל איבד את "המונופול" על השלום לאחר שנתניהו "גזל" אותו מהם.

מהפך מחשבתי ומדיני חיובי כלפי ישראל בעולם הערבי!

הסכמי הנורמליזציה והשלום שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין וסודן, שינו לחלוטין את המצב האסטרטגי האזורי. הסכמים אלו הושגו בעזרתו ובחסותו של הנשיא טראמפ וייזקפו כמובן לזכותו של נתניהו. הסכמים אלה ביטלו את החרם של החלטות חרטום וביטלו את הווטו הפלסטיני.

השמאל, במקום להודות ולשבח את ההסכם ואת נתניהו – מחמיץ פנים מחפש מגרעות בהסכם ולא מסוגל לפרגן לנתניהו על ההישג המדיני ההיסטורי לטובת ישראל. הפלסטינים לפי הרגלם מבקרים ומכנים את האמירויות כבוגדים בעניין הפלסטיני.

השמאל טועה שוב כמו בעבר. ההסכם ההיסטורי הזה הוכיח שממשלת ימין מסוגלת להשיג פריצת דרך מדינית של שלום עם מדינות ערב חשובות, ללא עזרה ותיווך של מחנה השלום וללא תיוך מערבי.

השמאל המדיני של מחנה השלום נעלם בגלל:

הוא נעלם בגלל הכישלון המדיני והפוליטי של הפלסטינים.

הוא נעלם בגלל הכשלון האלקטורלי של השמאל תומכי הפלסטינאים.

הוא נעלם בגלל המהפך המחשבתי והמדיני בעולם הערבי לטובת ישראל.

הוא נעלם בגלל הסכמי הנורמליזציה והשלום עם האמירויות, בחריין וסודאן.

הוא נעלם בגלל פיגועי המתאבדים הפלסטינים ב-1996 – ובהמשך עוד מיספר רב של פיגועים שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים אחרי אוסלו ופינוי עזה.

הוא נעלם מאחר שהציבור שבע אכזבות מכל היוזמות של תוכניות השלום.

מתי דוד

נתן זך, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, ייזכר לא רק בשל היותו משורר חשוב, מוכר ואהוב, בארץ ומחוצה לה, אלא גם בשל תפקידו החשוב בשינוי פני השירה העברית.

זך חולל מהפכה בשירה העברית והתווה דרך חדשה למשוררים שבאו אחריו, שראו בו מורה דרך. לשיטתו, על השירה העברית היה להשתחרר מכבלי המשקל והחרוז ולצאת אל המרחב של ריתמוס חופשי, כפי שנהוג בשירה המודרניסטית

אצל משוררי המערב. השירה אינה צריכה לבטא רגשות לאומיות, אל לה להיות שליחה של אידיאות או רעיונות חברתיים, עליה לבטא חוויות אישיות של המשורר, בהן כל קורא יוכל להזדהות ולמצוא את עצמו. הדבר בא לביטוי גם בשפת השיר שהורידה את הפאתוס לשפה יום-יומית, נמוכה יותר ומאליה מובנת יותר.

שירתו היתה חפה מכל דעה פוליטית או חברתית, הגם שהן היו ידועות, ועליהן דיבר בראיונות. באחד מהם אמר שהשולטים במדינה הם פחות ופחות מצפוניים והשחיתות במדינה ברמה כזו שכל ממשלה במדינה מתוקנת היתה מתפטרת. כן היו לו טענות על הרמה התרבותית בארץ, ההולכת ויורדת, והשפעת הטלוויזיה נוראה בעיניו. אבל דעות אלה, כאמור, לא קנו שביתה בשיריו.

בריאיון עימו נשאל האם כאשר הוביל מהפכה בשירה העברית הרגיש שהוא עושה היסטוריה, הוא השיב שבחור בן עשרים לא מרגיש שהוא עושה היסטוריה, מה שכן, ידע היטב מה אינו אוהב בשירת התקופה, ושהמוסיקליות והחרוז של אלתרמן פשוט נמאסו עליו. וכשנשאל אם הצורך בשינוי בא מתוך השפעה של שירה זרה, הודה כי יותר מכל הושפע מהשירה הגרמנית. את עיקרי שיטתו הבהיר במאמרי ביקורת ובספרים, שהנודע ביניהם הוא "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית".

באלתרמן ראה זך את נציג המודל לשירה שקדמה לו, ועליו הוא שופך את זעמו במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן". בזיכרוני נשארה שורה אחת מדבריו, כשהשווה כמה שורות משל אלתרמן ל"צווחות של עופות הונגריים שנשחטים." (בתקופה מאוחרת של חייו ניחם על יחסו לאלתרמן, ואף החל לכתוב שירה פוליטית).

אני התוודעתי לשירתו של זך עם ספרו "שירים שונים" משנת 1960. קראתי את השירים שוב ושוב בציפייה לספר הבא. בשנת 1966, בשנתי הראשונה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, זכיתי להכירו פנים אל פנים כמרצה ב"מבוא לסיפור העברי הקצר בראשית המאה העשרים", בו דיבר, בין השאר, על גנסין, ברנר ועגנון. השיעור היה מרתק ומאוד מבוקש, הוא נערך באולם הגדול ביותר בגילמן שהיה מלא עד אפס מקום, ואנשים נאלצו לשבת גם במעברים ועל אדני החלונות.

שנים חלפו ואני המשכתי ליהנות משיריו של זך. לימים, כשעבדתי בטלוויזיה החינוכית, ערכנו תוכנית עליו ואחרי שקבענו טלפונית פגישה, לקחתי איתי תחקירנית צעירה ויחד הלכנו לביתו. את הפגישה עם המשורר הכנסתי לתיק המערכת שלנו:

האח הידד, הידד האח,

הלוך הלכנו לפגוש את

המשורר נתן זך.

צעדנו חיש ברחובות העיר

צפונית מזרחית בקווי אוויר,

עד שהביאונו רגלינו אל ביתו של המשורר,

ליד הכיכר, בתקווה שהוא כבר ער.

כל כך התרגשנו לקראת הפגישה עם נתן זך,

ליבנו הלם בחוזקה, מוחנו קדח,

ניסינו לחשוב היכן יקבל את פנינו,

האם בחדר האורחים המאוורר והמרווח,

או שמא יציע לנו עוגה וכוס קפה במטבח,

תוך כדי שיח איטי וממושך

על שירה, על פילוסופיה,

על כתב עת ואלמנך.

דפקנו קלות על הדלת, עליה רשום נתן זך,

דפקנו קלות הך הך,

חיכינו וחיכינו עד שאת הדלת,

כדי חריץ דק פתח,

לא מגולח וקצת מדוכדך

ואז בום טרח

השער בפנינו הוטח.

את כל החלב והדבש

יחד עם החרון והכעס

על ראשנו שפך.

איכה תעשה לנו ככה נתן זך,

היאך

תעשה לנו

כך.

יצאנו חרש מן הבית לרחובות הכרך,

הבוקר היה עדיין בהיר וצח.

מה עוללת לי משורר שלי מוצלח,

שאהבתי כל כך,

ששיריו הסבו לי אושר בלתי נשכח,

לבבי שמח

וכך גם כל רמ"ח,

ועכשיו מה? הכול לפח?

מצידי אתה יכול לכתוב על טינה

או על צ'יצ'ולינה,

אתה יכול להיות בסביבה,

בתוך קוף המחט,

או בכל מקום אחר

רגלי לא יישאוני

אל מקום בו הזמיר לא גר יותר.

מתה אשתו של המורה למתמטיקה

כך מת בשבילי החלום.

הוי נתן נתן,

מתה אשתו של, לגמרי מתה

ואתה דפקת לנו מה זה קטע,

הוי נתן זך

אתה תותח.

הקטע הזה דהה במשך השנים בזיכרוני, אבל את שיריו של זך המשכתי לקרוא ולאהוב, אבל לא עד האחרונים שבהם, אותם אהבתי פחות. הצטערתי לשמוע כיצד סיים את חייו המשורר הנערץ, שלקה באלצהיימר ואושפז על כורחו בבית אבות, בודד ועגום, בלי לראות איש ממכריו. איני יודעת מה מן האמת בכך שאשתו/מזכירתו היא שגרמה לכך, ובודדה אותו בתקווה לרשת את ממונו. כך או כך על סוף עגום כזה הוא לא חשב גם בשיריו הדמיוניים ביותר.

חבל על דאבדין ודלא משתכחין.

נתן זך / ליל שרב

אבן מקיר תזעק – אם עוד לא זעקה.

עיר תפצח בשיר – אם עוד לא שרה.

תייר במלון. אישה הרה.

קצין בכיר.

רוח תרד לים – אם עוד לא ירדה.

גוף גמיש יחשק את הדם.

אישה מאתמול. מפה של חול.

אדם לאדם.

הנוף מאבד את שמו – אם עוד לא איבד.

אבק הרחוב נהפך שוב לחול נודד.

שטר של מאה. צבע של דלת.

היות בודד.

דניה מיכלין עמיחי

על תפוח ביער לא באגדות:

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן – יועצת בוטנית

"ופתאום באנו עד-תפוח

ויעל ריחו הניחוח –

חיש קל מידי כאפרוח

יונתי כפנינה התמלטה,

ותרם יד ותיכף מטה

את-אחד ענפי התפוח

הנותן ריחו הנינוח"

את מאמרה על התפוח פותחת ד"ר שרה'לה אורן כמנהגה בשיר תואם. הפעם מתוך שירו של ח.נ. ביאליק "בשל תפוח".

התפוח הוא פרי שבגלל צורתו זכה בעברית להרבה נספחים-תפוח עץ, תפוח זהב, תפוח סדום... התפוח גדל בכל מקום בעולם ויש לו כשמונת אלפים מינים. הוא תופש מקום מכובד בתרבות העולם. בנצרות מקובל שהתפוח הינו פרי עץ הדעת והוא עומד במרכז "החטא הקדמון" בגן עדן. חטא שהנצרות מרבה לעסוק בו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עימה יאכל." (בראשית נ"ו).

גם במיתוסים ובמיתולוגיות קדומות יש לתפוח מקום חשוב, האהבה לתפוח נמצאת כבר בשיר אהבה משומר העתיקה:

"עטור ניצנים שלי, עטור ניצנים שלי. מה טובים דודיך!

גן תפוחים עטור ניצנים שלי, מה טובים דודיך..."

לפי האיליאדה, הקלסיקה של המיתולוגיה היוונית, המלחמה הגדולה בין אתונה לספרטה פרצה כשאלת המריבות ארס, לא הוזמנה לחתונה שאליה הוזמנו אלים ובני אדם. ארס נקמה וזרקה לחגיגה תפוח זהוב ועליו כתוב "ליפה מכול". האלות הרה, אתינה ואפרודיטי רבו למי מגיע התפוח. המריבה נדרדרה למלחמה ארוכה בין שתי ערי-המדינה ספרטה ואתונה, האתונאים הכניסו לספרטה את "הסוס הטרויאני", סוס ברזל ובו עשרה גיבורים. הם כבשו את ספרטה –והסתיימה מלחמת עשר השנים בגלל תפוח.

במקרא, במיוחד ב"שיר השירים", מוזכר התפוח כמניין פעמים, כפרי וגם כשם מקום: "בשפלה אשתאול וצרעה ואשתאול ועין גנים תפוח והעינם" ( יהושע ט"ו). בשיר השירים מוזכר התפוח תוך דברי אהבה בין הדוד לרעיה תוך איזכור מבחר צמחי הארץ: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים"(שיר השירים ב'). במקום אחר במגילה מודגש ריחם המיוחד של התפוחים "וריח אפך כתפוחים (שיר השירים ז', ט'), כמו גם מעשה האהבים –"תחת התפוח עוררתיך."

אז מי הם אותם תפוחים. האם הם כתפוחים המוכרים לנו כיום? שואלת ד"ר אורן ומשיבה: "נתגלו ממצאים ארכיאולוגים של תפוח תרבותי למין המאה העשירית לפני הספירה בקדש ברנע סמוך לניצנה שבנגב. בינתיים זה מימצא ייחודי מתקופת הברזל. אך מקובל במחקר כי גידול תרבותי מסודר של התפוח החל בתקופה הרומית, תקופת המשנה והתלמוד."

נגה הראובני מייסד הפארק הלאומי "נאות קדומים", ביקש לשים לב למשמעות המדויקת במקרא לפיה גדל התפוח בין עצי היער: "כתפוח בעצי היער" כלומר לא במטע מטופח, "ביער". לפי משנת משפחת הראובני, "היער" הוא החורש הים תיכוני המגוון, הסבוך והצפוף המוכר במרחבי הבר של ארץ ישראל. שם גדל גם העוזרד הקוצני. פירותיו דומים לתפוח במראה ואף בטעם. אבל הם קטנים (בערבית הם קרויים "זערור", זעיר, או "תופאח"). פריחת עץ התפוח מלווה בריח אופייני המזוהה כבר ממרחק. גם לפריו של העוזרד ריח עדין המזכיר תפוח תרבותי, אולי כפי שנזכר במגילת שיר השירים – "וריח אפך כתפוחים". העוזרד (או העוזרר) שייך למשפחת הווורדניים כמו השקד, השזיף האפרסק והתפוח.

ניתן למצוא את העוזרד באדמות הבר. בדרך כלל זה עץ קטן, 1.5-2 מטר. ענפיו העבים קוציים – כעדות שמו – באורך 1-2 ס"מ. לעלים שלו 3 עד 5 אונות (חלקים) בצבע ירקרק-אפור. מכסה אותם שיער עדין. השיער נושר כשהעלה מתבגר. העוזרד פורח באביב, מרץ-אפריל. במקבצים של פרחים לבנים יפים הנוטים לגווני ירקרק, צהוב וורוד. הפרי מבשל בסתיו והוא אכיל, וטעם ציפתו כטעם תפוח חמוץ-מתוק. יש מקומות שעד היום נוהגים למוכרו בשוק.

העוזרד אינו למאכל בלבד. כל חלקיו, מהשורש עד לפרי, משמשים לצרכי רפואה. לבעיות לב, לחץ דם, הקלה על שלשולים ודימומים, דלקת גרון, התרגעות ועוד. בארץ ובסביבתה קיימים עוד שלושה מיני עוזרד בעלי פרי אדום,אך הם נדירים ביותר.

אומרת ד"ר שרה אורן: "מקבץ חגי תשרי מאחורינו. ואנו בחודש חשון, מרחשון, המכונה במקרא 'ירח בול', בירח זה הסתיימה הקמת בית המקדש הראשון על ידי המלך שלמה: 'ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כלה הבית.'" (מלכים א', ו').

וכתמיד מסיימת ד"ר אורן את מאמרה בקישור, לעיתים מפתיע, בין הצמח לחודש ולעונה. ותמיד הסיום הינו ברוח אופטימית ובאיחולים לעתיד, למרות ההווה המידרדר: "כעת נאחל לעצמנו שגרת חיים פעילה. בריאה ופורייה," היא כותבת, "שיהיו בה גשמים וירק בשדה ושפע עצי יער מגוונים בחורש הים תיכוני – כמו העוזרד שב'יער'. טבע בריא ומשגשג 'כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחו כף" (ישעיהו נ"ח, י"ב).

והעיקר –שהקורונה תיעלם.

תקוה וינשטוק

קרן תל אביב לפיתוח, בראשות ראש העיר רון חולדאי, משתפת פעולה עם תורמים מהארץ ומרחבי העולם כדי לתת מענה לצרכים המתפתחים של העיר תל אביב-יפו. עם פרוץ משבר מגפת הקורונה, הקימה קרן תל אביב קרן חירום המסייעת לטיפול באוכלוסיות שנפגעו באופן מידי וקיצוני ביותר מהתפשטות נגיף הקורונה, כעת במסגרת קרן החירום אנו חוברים לעמותת עוגן ולמפעל הפיס על מנת להציע הלוואות בתנאים משופרים לאמני העיר העצמאיים כמו גם אמני ועובדי תאגידי התרבות העירוניים ואמני ועובדי עמותות התרבות הנתמכות הזקוקים לכך:

* הלוואות עד 30,000 ₪ לחמש שנים ללא ריבית וללא ערבים.

* החזר מינימלי של 250 ₪ בששת החודשים הראשונים.

ההלוואות תינתנה ע"י קבוצת עוגן, כאשר תרומה של קרן תל אביב מאפשרת את מתן ההלוואות בתנאים יוצאי דופן אלו. אמנים עצמאיים, עובדים או חברי עמותה תרבותית ו/או תאגיד תרבות העומדים באחד מן הקריטריונים המפורטים בטופס בקשת ההלוואה מוזמנים לפנות לקרן לקבלת הלוואה. נשמח אם תעבירו את טופס הבקשה המצ"ב לעובדיכם, על כל מגיש בקשה העומד בקריטריונים למלא את כל הפרטים ולצרף את כל המסמכים.

שאלות ובירורים – אורלי קטן – katan_o@mail.tel-aviv.gov.il

אורלי קטן

יחידת האמנים

מינהל קהילה תרבות וספורט

אגף תרבות ואמנויות

טלפון: 03-7240824

[דבר המפרסם]

על ההתנשאות האשכנזית

ועל השנאה המוצדקת של הספרדים כלפיהם

בביטחון שאינו סובל ערעור והרהור קובעת הדסה מור שביאליק אמר את המשפט המזעזע: אני שונא ערבים כי הם מזכירים לי את הספרדים. הדסה מור אינה מזכירה מי שמע את המשפט הזה? ואם מישהו שמע – איפה הוא תיעד את זה? סתם אמרה בעלמא, דיבה רעה על משורר שמעולם לא הביע שנאה לאיש, ובוודאי לא לאחיו, בני עמו. אני ביררתי אצל חוקרים מומחים לביאליק – אין שום תיעוד כזה, ומעולם איש לא שמע אותו אומר דברים כאלה.

בעקבות הנחת יסוד של הדסה מור, שכאמור, היא אינה מרשה לפקפק באמיתותה, הדסה מור קובעת שהאשכנזים התנשאו על הספרדים והמזרחיים, ביטלו בשחצנות את תרבותם, שאשכנזי בור ועם הארץ התנשא ומתנשא על ספרדי ומזרחי נאור, לכן, לפי הדסה מור, השנאה כלפי האשכנזים מוצדקת.

לדברים, שכביכול אמר ביאליק אין אף תיעוד, אבל לשנאה כלפי האשכנזים, הדומה להפליא לגרועה שבאנטישמיות – יש ויש טונות של תיעוד. אני באמת מבקש לדעת מהדסה מור אם לפרצי השנאה שרק מעט ממנה אני מפרט בהמשך – האם לשנאה הזאת היא מעניקה אישור וברכה:

יוסי סוכרי מייחל לחורבנה של מדינת ישראל משום שהיא מנוהלת על ידי אויביו – האשכנזים ("אמיליה ומלח הארץ – וידוי", בבל, 2002, עמ' 107).

מואיז בן הראש מגדף את ביאליק ואת האשכנזים שזוכים בפרס ביאליק ("...מר ביאליק אנעל אבוק / שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים / והעבירו את כספנו לאשכנזי בינוני... כולו כתב (ביאליק) חמישה שירים סבירים..." – מתוך "השיר על ביאליק").

ורועי חסן חושב שהמילה אשכנזי היא קללה, והוא מתגאה ששרף את כתביו של נתן זך האשכנזי.

אחרי גזר הדין במשפט אהרן אבו-חצירא. רוססו על קירות תיאטרון "הבימה", על המצבה לזכר ראשוני תל-אביב שבשדרות רוטשילד, על תחנות האוטובוסים, על קירות בתי הכנסת של האשכנזים – כתובות הנאצה: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!" – "מוות לאשכנזים!"

תקווה לוי כתבה שהאשכנזים גרמו למלחמה עם הערבים, האשכנזים הם האויבים האמיתיים שלה. גם מוני יקים מתייג את האשכנזים כאויבים האמיתיים, ולדעתו הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו. הסבל של האשכנזים בשואה הוא כלום לעומת סבלם של המזרחים, לכן צריך לתת להם פיצויים. הוא גם קרא לאש"ף להפציץ את הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים.

סמי שלום שטרית מיזער בכתביו את סבלם של היהודים בשואה, והתלונן על כך שבבית הספר דיברו בצורה מוגזמת על השואה – מה בסך הכול קרה שם בכלל? הוא הקים בית ספר (בכספי עיריית תל-אביב ומשרד החינוך – השר אמנון רובינשטיין האשכנזי!) על טהרת התלמידים המזרחיים.

רדיו פיראטי המזוהה עם ש"ס הסית לצאת לרחובות ולשחוט את החילונים האשכנזים.

שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא הולך לירות באשכנזים ברחובות בלי נקיפות מצפון, ומזהיר כי כאשר המזרחים יתפסו את השלטון, הוא לא מקנא במה שיקרה לאשכנזים.

חסידה אבו-חצירא, אחותו של אהרן, השר המורשע, זעקה בבית המשפט שבורג וזיגל הם ראשי המאפיה של הנאצים.

ואם למישהו נדמה שאלה היו דיבורים בלבד של חמומי מוח "בלתי מזיקים", הרי יבול מעשיהם: כוכבי שמש הקים תנועה נגד העלייה מרוסיה – לפי דעתו, צריך לשלוח את היהודים הרוסיים לאירופה ולאמריקה. הוא כתב מכתב לגורבצ'וב שיפסיק את העלייה משם, וליתר ביטחון הוא נסע לקונסוליה הישראלית במוסקבה והפיץ כרוזים בין מבקשי האשרה לעלות ארצה – הכרוזים זעקו שיהודי רוסיה נדרשים לא לעלות כדי לא להזיק למזרחים.

גם צ'רלי ביטון (לא קוטל קנים חמום מוח – היה חבר כנסת!) שלח מכתב לשלטונות ברית המועצות שיפסיקו את העלייה משם. הוא לא רק כתב, הוא גם עשה: הלך למלון "זוהר" בירושלים, שם שוכנו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, והחל לפנות בכוח את הדיירים, כשהוא צועק לעברם: "רוסים מלוכלכים, תעופו מכאן חזרה לרוסיה! תלכו לגורבצ'וב!"

מתוך רצון להפיג את הכעס הזה של המזרחים, הזמין קיבוץ נחשון חבורה של עשרים צעירים ממוסררה שבירושלים להתארח בביתם. במקום עשרים באו ארבעים, ומיד החלו בהשתוללות שנמשכה כל הלילה: לקחו אופניים וטוסטוסים ממרפסות הבתים, גנבו רכב וערכו בו חאראקות כל הלילה, התפרצו לדירות, השחיתו את המזון בחדר האוכל, השחיתו ריהוט, ותוך כדי הפוגרום הם צעקו: "הכול כאן שלנו!"

גם קיבוץ הראל הזמין את תושבי מוסררה להתארח אצלם, אבל הם לא היו מוכנים להתפנות בסוף האירוח אם לא יבטיחו להם בעלות על שלושה מבנים שבקיבוץ.

צ'רלי וקנין כתב בפייסבוק (11.4.2018) שהיטלר היה צדיק, והוא תולה את תמונתו על קיר חדרו, וחבל שלא שרף את כל האשכנזים.

מאור זגורי ("7 ימים", 18.9.15): "תתחילו (האשכנזים) לפחד, תתחילו להבין שזמנכם עבר."

אמנון שמוש: "האשכנזי הוא סינונים לחרדי מגעיל מעורר סלידה."

שאלה להדסה מור: האם לדעתה השנאה הזאת כלפי האשכנזים מוצדקת? האם לתרבות הזאת היא ייחלה שתחליף את התרבות שהאשכנזים "הקולוניאליסטים" הביאו לארץ ישראל?

משה גרנות

בחודש אוגוסט פירסם נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", שמתנהל משא ומתן מאחורי גבה של מערכת הביטחון בדבר מכירת מטוסי חמקן 35-F לאמירויות. נראה, שכל מטרתה של הכתבה היתה להדגיש את "מאחורי הגב", כלומר שראש הממשלה מתעלם מנוהלים ובעצם מפקיר את האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל. באחד מהופעותיו בחודש הקודם, סיפר ראש הממשלה שיש שלוש מדינות שמנהלות משא ומתן עם ארה"ב מזה שש שנים לרכישת חמקנים: האמירויות, עומן וסעודיה. כעת, עם הנורמליזציה עם ישראל, הוסר המכשול האחרון לעיסקה כזאת עם האמירויות.

הסברתי באחד ממאמריי הקודמים, שבהינתן שהעיסקה הטורקית לרכישת החמקנים מוקפאת, כנראה בגלל רכישת טילי האס-400 על ידי טורקיה מרוסיה, יש אינטרס אמריקני מיידי, למכור מטוסים אלה לרוכש אלטרנטיבי, במקרה הזה, הרוכש הקרוב ביותר הם האמירויות. כעת גם יוון מבקשת חמקנים. ישראל היתה עושה בדיוק את אותו הדבר, אז מדוע שארה"ב לא תעשה זאת?

עוד הדגשתי שהנורמליזציה של קשרי האמירויות עם ישראל, הופכת את האמירויות למדינת עימות מול איראן. בנסיבות אלה, לא רק שישראל לא היתה צריכה להתנגד לעיסקה, אלא שהיא היתה צריכה לעודד אותה. משום מה, עיתון מכובד ואלופים במילואים מכובדים, מתוך שנאת חינם לנתניהו, חוזרים כמו מנטרה על גירסתם, שהיתה כאן עיסקת מטוסים כנגד נורמליזציה. הם חושבים שאם יחזרו על כך שוב ושוב היא תהפוך לאמת. ובכן, ארה"ב לא צריכה את אישורה של ישראל למכירת נשק. מה שארה"ב התחייבה, ועד כה, מאז מלחמת יום הכיפורים, היתה נאמנה להתחייבותה, זה לשמר את יתרונה האיכותי של ישראל.

במקרה של החמקנים, שקרוב לוודאי יימכרו למדינות נוספות באזור, ישראל תקבל כפיצוי, ככל הנראה, את מטוסי ה-22-F אותם כבר ביקשה בסוף שנות השמונים, עוד לפני שנמסר המטוס הראשון מדגם זה לחיל האוויר האמריקאי. ארה"ב, מסיבות ביטחוניות, טרם מכרה מטוס זה לאף מדינה בעולם. כנראה שישראל תהיה הראשונה, אם בכלל. מדובר במטוס דו-מנועי, שיהיה עם כל העידכונים שיקבל, מתקדם יותר ממטוס ה-35-F. ה-35-F פותח כמטוס חד מנועי חליפי זול יותר ל-22-F, שמותאם מראש לייצוא. אם תאושר העיסקה, אני מעריך שתהיה לישראל בעיית מימון, אבל זה כבר ייפול על שולחנו של הממשל הבא, או על ממשל טראמפ אם ימשיך למרות הכול.

באשר לרכישת צוללות 7, 8, 9, גם כאן באים "מומחים" רבים שטוענים שהעיסקה בוצעה תוך עקיפת שר הביטחון דאז, בוגי יעלון וראשי משרדו, וכי ספק אם הצוללות האלה נחוצות בכלל. שוב מנסים להפיל חשד על ראש הממשלה, שעקף נהלים, ורומזים שייתכן שהכול נועד לקבל עמלות ואין צורך בצוללות אלה בכלל. באים וצועקים בכל פינה שיש למנות ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את החשדות. בינתיים, איש לא התלונן במשטרה, אבל גם אם תוגש תלונה כזאת, ברור שמניעיה הם פוליטיים.

למיטב הערכתי, הצוללות דרושות דווקא עכשיו יותר מאי פעם, לנוכח הידוק הקשרים עם מדינות המפרץ. אם תהיה נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, נחיצותן תהיה כפולה ומכופלת. הזירה הימית, בה איראן מגבירה את כוחה, והתקרבותה של איראן לנשק גרעיני, הופכים את מדינות המפרץ, כולל סעודיה, למדינות עימות עם איראן. לכן, הדרישה לתגבור הזרועה הימית של ישראל בשלוש צוללות נוספות, היא כורח אסטרטגי.

יש נתון נוסף שפחות מדברים עליו – והוא מצב בריאותה של הקנצלרית אנגלה מרקל ובעיית היורש שלה. לפי התחזית הקיימת, אנגלה מרקל צפויה לפרוש מכהונתה ולא תתמודד בבחירות הקרובות לבונדסטאג הגרמני.

בנסיבות אלה היה צריך לסגור את העיסקה כל זמן שמרקל מכהנת. אין לדעת מי יהיה יורשה, אבל ההערכה הנוכחית היא, שאיש מהיורשים הפוטנציאליים לא יהיה כה אוהד לישראל, כפי שהיתה מרקל. מכירת צוללות איננה עיסקה מסחרית גרידא. מדובר בהחלטה מדינית. קיים חשש, שיורשה של מרקל עלול להעמיד בפני ישראל דרישות מדיניות, כתנאי למכירת צוללות נוספות, שקשה יהיה לישראל לקבלן. לכן, חתימת ההסכם על מכירת צוללות כעת, היא אינטרס ישראלי עליון.

לכל אלה שחושדים בנתניהו, ביניהם המפגינים למיניהם, והאופוזיציה בתוך הממשלה ומחוצה לה, שיהיה ברור להם שנתניהו הוא ראש הממשלה נאמן למדינה ואין מה לחשוש שיקבל החלטה כלשהי, ובפרט בנושאים רגישים, שלא לפי האינטרס הלאומי.

תוספת של שלוש צוללות ישראליות בנסיבות המדיניות שהולכות ונוצרות באיזור, הוא צורך קריטי. כל הטוענים להיפך, טועים ומטעים. זהו ביזבוז זמן וציד מכשפות. הם יכולים להעסיק את עצמם בחיסול הקורונה ובחיזוק הכלכלה – ולא בחמקנים ובצוללות.

יצחק הילמן

אהוד: אתה צודק במאה אחוז אבל לך ותסביר זאת לאספסוף המפגין נגד נתניהו ולתקשורת המלבה את השינאה כלפיו.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – "שעשה צרות". הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – "מלמדים", בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל"ילדה הטובה". כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה "ג'יג'י" ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי "רגל" שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.

בית-הספר היה בקירבת ביתנו – ובאתי אליו בגיל צעיר מאוד; היתה לנו מורה צרפתייה, שנשלחה, כפי הניראה, על-ידי פקידי הברון; היא היתה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה ומפיצה ריחות-בושם; היא קישקשה בלשון זרה, ואני וגם האחרות לא למדנו מלה מפיה; מישהו כתב אל"ף-בי"ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: "bon point", כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.

פעם, בשעת הפסקה, הכשילני שוב רצון-ההצטיינות שלי. עמדנו, חבורה של ילדים וילדות, על מיבנה עבה של מטר וחצי, בערך, שנמצא על מבואו של מרתף בית-הספר. עמדנו עליו כעל במה קטנה; הבנים החלו קופצים בקלות מגובה זה אל האדמה, אולם אף אחת מן הבנות לא העזה לקפוץ; עמדתי ליד חברי בן-ציון (גינזבורג) וראיתי את הלעג בעיניו – מיד קפצתי, או יותר נכון זרקתי את עצמי, מעל המיבנה הקטן. נישארתי שוכבת הלומה על הקרקע – נרעשו כולם. גם הבנים, גם הבנות – התאספו סביבי, ואני קמתי בקושי ונמלטתי על נפשי.

תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.

הייתי רזה – המאלאריה כירסמה בי: אני זוכרת צמרמורת וחום חליפות; הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת והתעלות וחגיגיות עם עלות החום, לפעמים עד ארבעים מעלות – כל אלה היו דברים שבשיגרה אז.

היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.

גן-ילדים לא היה בימים ההם וכפי הניראה השתעממתי, ונידמה לי שהייתי מציקה לאמא, שניראתה לי רחוקה ויפה מאוד בימים ההם – עמדה והביאה לי חוטי-צמר עבים, אדומים, ונוצת-אווז, ולימדתני לסרוג "שרשרת", כשהנוצה משמשת מסרגה. הצלחתי היתה אפסית: שנאתי את החוט הגס ואת הנוצה, וכל המלאכה הזאת ניראתה לי חסרת-שחר. נמלטתי לחצר והתחלתי להתגרות ב"דבח", (טבח בערבית): ידיתי בו אבנים והוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לי מאומה – רק להשתולל ולנבוח, להסתמר. היה זה כלב ערבי, דומה יותר לשועל, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד. תענוג היה להרגיזו, לראותו משתולל – והוא קשור לשרשרת.

אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, הצליח להוציא את ראשו מתוך הרצועה שעל צווארו, ובכל זעפו הסתער עליי, קרע את שמלתי וזרקני ארצה – אך לא נשך, לא העז לנשוך, רק עיפר וגילגל אותי בתוך החול – כמגלגל עכבר מתועב; עמד מעלי ונבח, חשף מלתעות צהובות ולא נתנני לקום. צעקתי בכל כוחי – אמא באה במרוצה, כשמטאטא ארוך בידה, ו"דבח", בראותו אותה, נשא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חזר אלא לאחר ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפניי ולפני כל אחד מאיתנו. הוא ידע שחטא חטא גדול; מאז לא העיזותי להרגיזו – להיפך. נעשינו ידידים. אמא היתה מפקידה בידי את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראתי ומלקק את ידי – נכרתה ברית-שלום.

תעלול אכזרי יותר לימדני חברי בן-ציון – היינו אוספים צפרדעים וקרפדות, שהיו נחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, לא לצורכי מדע, כמובן – אכזריות-ילדים וסקרנות; לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – –

רק זיקיות לא נתתי לו לשחוט. הן היו כל-כך יפות! רק את הזנב היה מקצץ להן – והזנב מפרפר ומפרפר שעות על שעות – והזיקית ברחה; "יצמח לה זנב חדש," היה אומר בן-ציון – לא הייתי בטוחה בזה, והייתי עצובה.

*

בבוקר השכם היה שילבאיה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.

התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.

הצמות היו עניין שלם. שערותיי היו ארוכות מאוד, מתולתלות ורכות כמשי, והגיעו עד לעכוזי הקטן – להחזיק שיער כזה בנקיון מתקבל-על-הדעת – היה עניין לא קל; הכינים שרצו בכל וראשי הפלחיות מלאים בהן וגם ראשי ילדינו. הכינים היו מדביקות ביציהן לשיער והרבה ראשים ניראו מלאי נקודות לבנות שהיו ביצי כינים – גם כעת עוברת צמרמורת בגבי בזוכרי את הכינים; היו לנו משרקות לבנים צפופים מאוד – שאין רואים אותם כעת. הטובים בהם היו עשויים שן-פיל, צפופי שיניים ועדינים להפליא; וכשמסרק כזה היה נתקע בשיער קרוב לקודקוד והולך ונמשך למטה עד צאתו מתוך השיער – היה מעלה ציד ענקי של כינים קטנות לעשרות, ולפעמים גם גדולות; היינו מפצעים אותן בציפורנינו על פני המשרק הלבן – היתה זו עבודה מבחילה אבל הכרחית.

אמא טיפלה בשערותיי באדיקות רבה והקדישה הרבה זמן לטיפולן – וכשהיתה באה סבתא מירושלים היה עובר התפקיד לידיה, אבל אז הייתי מפרפרת וצועקת תחת ידיה, כי לא קל היה לסרק סבך שיער ארוך ומסולסל כשערי – ואני זוכרת סצינות שלימות של התנגשויות על רקע זה. לחפוף את ראשי, זו היתה משימה גדולה. סבון נכנס לעיניי וסבתא שיפשפה חזק ואני צרחתי אך התוצאה היתה טובה למדי: "חזק!" הייתי צועקת, "קלעי חזק," – והיא נשמעת לי והצמות היו קלועות חזק ככל האפשר, וגם לאחר זה עוד היה להן עובי מתקבל על הדעת. ו"קשרי!" – צעקתי, והיא קשרה בשני סרטים אדומים, שתי עניבות, עניבה לצמה – ובזה נגמר הפולחן. הייתי טרייה וריחנית וחופשייה לשבוע ימים מטירדה זו.

לא היו לי כמעט בובות בגיל זה – בכל אופן איני זוכרת אותן – אני זוכרת טיולים במגרש טלושקה והתקהלות לשם משחק ב"מחניים" ובבוקה – הילדות שיחקו לחוד והילדים לחוד – הדבר חרה לי ועמדתי בכל תוקף שישתפו את הילדות; הילדים התנגדו:

"אתן רק מפריעות, 'טוזות' כמוכן – "

והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל אחת את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו –

הפרדת המינים היתה גם בבית-הספר: הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –

כשהייתי בגיל שש בערך, כבר היה קיים מעין גן-ילדים. הגננת – פשה פרידמן, בתו של החייט, משה שניידר קראו לו; משפחה סימפאטית מאוד, רומנים או פודוליים – שבתם הבכירה – נערה תמירה, נעשתה פתאום גננת; לא ידוע אם למדה פעם – העברית שלה היתה איומה: היא היתה שרה עימנו כמה שירים עבריים, וכשעמדה על כך שיש לי קול יפה – אמרה לי: "את 'משירה' כל-כך יפה!" – במקום: את שרה. כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.

למען האמת עליי לספר משהו קודם לזה – את האלפא-ביתא הראשון הביא לי אחי הבכור – תפשתי מהר את האותיות; לאחר זה הביאני ל"מלמד" שהיה אזרח במושבה, ואצלו היו עוד ילדות שלמדו ראשית הקריאה – איני זוכרת שמותיהן. ה"מלמד" נסע לאמריקה והחדר בוטל, ואז ידעתי כבר לקרוא. הייתי בת ארבע וחצי ואולי חמש – דיברתי עברית וגם קצת יידיש עם הילדות, ואז הוכנסתי לגן שהיה בקירבת ביתנו – מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה.

בינתיים נתהוו הרבה דברים סביבי – בנינו בית חדש ומפואר, לפי המושגים של אז, על מגרש נפלא של עשרה דונם; זה היה מקודם גן-נסיונות לפירות נשירים – כל העצים, חבושים, תפוחים ואפרסקים, עמדו יבשים-למחצה. במגרש היו גם אוקליפטוסים ענקיים. עקרנו אחדים מהם כדי לעשות מקום לבית; הבית היה בנוי אבני-גזית מחוררות ומסותתות ממחצבת באב-אל-האווה (היום רמת-גן). היו בבית ארבעה חדרים – מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד ה"סאלון", אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של "סוכה" תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהיתה מוקפת "מסטבה", אולי מן המלה "איצטבא", וכזאת היתה. מין ספסל בנוי ברוחב שבעים-שמונים סנטימטרים. לאיצטבא זו לא היה גג, ועליה היינו מתמתחים ונחים מעמל היום כשעל ראשינו כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.

האיצטבא היתה ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאבי היה כר של קש מיוחד שהיה ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו היה שם למראשותיו. הוא היה עייף. רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו. מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים.

על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות.

היו אלה השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב הניב, ברפת עמדו חמש פרות, אחת מהן דמשקאית; שניים, ולפעמים שלושה סוסים יפים. הרפת היתה גדולה, אדומה, עם עליית-גג שבה איחסנו את השחת הקצוצה לחורף. החצר היתה רחבת-ידיים. מול הבית – מצד מזרח – גדלו אוקליפטוסים ענקיים, – הם הטילו צל וריעננו את האוויר, ובישמו אותו בריחם המיוחד.

*

בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו: המחלות. אחי הבכור לא קדח אף פעם; לעומת זה, אני והאחים הצעירים היינו אכולי מאלאריה, צהובי-עור. ולי נתן אבי כינוי – שהרגיז אותי – כפי הניראה שעיניי הירוקות נתערבו בצבע הפנים השחום-צהוב, והוא קרא לי "גרינער קלויסטער" (צריח ירוק). לא ידעתי פירוש המלה, אבל ידעתי שאינה לזכותי – פעם בלכתי מן הגן, ואני זוכרת את השמלה שלבשתי, שמלת משבצות בלבן-שחור, גדולות במקצת, מעין "גינגהם", ודאי שגם השמלה הכהה לא הוסיפה הרבה לפניי אכולות-הקדחת – פגשתי את אבא וחברו יעקב ג.; שניהם נעצרו ואבא פלט: "גרינער קלויסטער!" – קור עבר בעצמותיי, ובאותו מעמד החלטתי: אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה (אחרי שנים נקמתי היטב על כינוי זה).

היינו קודחים הרבה ובקיץ מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה, והעיניים היו נדלקות, ועם כל זה הרגשנו שאנו צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, מעין עשבי-בר היינו, המכילים איזה כוח ראשוני – אשר שאבנו מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים התפתלנו, מצצנו וגדלנו. אמנם היינו "שיירים", החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאישון נהדר. ברוך הבכור היה כמין בן-מלך מתוך אגדה מזרחית. לאחר כמה גלגולים "חינוכיים" הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי.

פצעים פשו בנו, כל שריטה קטנה היתה תופחת ומתלקחת – יוד לא היה. היו שמים אבקת "יודופורם" צהובה. העיניים החולות היו נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים – והיינו שוטפים אותן ב"סובלימט". ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה "בת-מזל" בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

*

כשהיתה הקדחת גוברת עלינו, החום עולה, והגופות נסחטים לאט-לאט – היתה אמא קופצת פתאום: "די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, יהודה – ולא איני יודעת מה אעשה!"

הסצינה הזאת היתה מכניסה בנו שמחה גדולה – ידענו שאנו נוסעים ל"חי-טויבע". המלון של חי-טויבע היה משהו שעליו אפשר לחלום ימים ולילות – כל כך הרבה חוויות היה גורם לנו.

היה זה בית ערבי ישן אשר עלו אליו במדרגות צרות אפלות ונודפות ריח-שתן, אבל משהגעת למעלה היה זה ארמון – ארמון ערבי מאלף לילה ולילה.

"סאלון" ענק אשר תקרתו היתה גבוהה-כשמיים, ועליה ציורים שונים. מתחת לתקרה היו קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, והאשנבים – זכוכית צבעונית, מסננים אורות אגדיים, ובסאלון הגדול ולאורך קירותיו – ספות צרות, רפודות כרים, ומכוסות בד מקומי, מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף; ורצפת הענק עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קסמה לי במיוחד. הצדדים המערבי והמזרחי של הסאלון היו עשויים חלונות-זכוכית ענקיים, ובצידו המזרחי היו דלתות במקום חלונות ואלה נפתחו ל"בלקון" – מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי כל מיני כפיפות וצורות. שתי שורות חדרים היו לשני צידיו הארוכים של הסאלון. ובסאלון עצמו שולחן ארוך מאוד ומשני צידיו כסאות שחורים קלועי-קש, "כסאות וינה" היו קוראים להם. כאן היו האורחים מקבלים ארוחותיהם.

המיטות היו נקיות אבל היו בהן פשפשים – ומי שם לב בימים ההם לקטנות כאלה – אוויר-הים היה שוטף את הסאלון הגדול והאוויר היה שוטף את ריאותינו – מחסן אותנו – מיד היה החום יורד, והיינו בולעים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק, צלחות מרק ריחני, ושותים סודה עם קוביות-קרח בתוכה (הקרח היה חג גדול – במושבה לא ראינו אותו) – והיינו מקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח.

לפנות-ערב היינו הולכים לים – אמא היתה מלבישה אותי כותונת, וכן גם את אחי ואותה עצמה, וכך היינו נכנסים לים. ההמולה היתה רבה: ערביות, יהודיות, ערב-רב של נשים – התרחץ, צרח, הכותנות התנפחו ולפעמים התרוממו, וצווחות ורעש הגלים – רועדים היינו יוצאים מן המים ואמא מנגבת ומלבישה אותנו –

מוכרי-הגלידה היו צווחים "בוזה, בוזה!" – מוכרי-יסמין היו מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרי-יסמין מפיצי ריח, שהתערב בריח-הים. קולי-תירס היו מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים, וצולים עליהם קלחי-תירס ומכריזים עליהם בקולי קולות. ומוכרי המתיקה היו מכריזים "סוכר עמבר!" – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, היו נכנסים בנו כעין שיקוי מעודד, והקדחת היתה חולפת, ולאט, ממש בימים אחדים, היה הצוהב מתחלף בכעין-רמז לוורידות בלחיינו המסכנות.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור" 1898-1911 לערך. חלקו נדפס לראשונה בשם: "דבח", "מאזניים", כרך כ"ד, חוב' ג, פברואר 1967, שבט תשכ"ז; וחלקו נדפס לראשונה: "קטיף" ח, תשל"א, 1971. הנוסח השלם והמשולב נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 16.