אֲנִי מְלֵאָה שֵׁמוֹת
וְתַאֲרִיכִים;
אֲנִי נוֹצֶרֶת מְאֹרָעוֹת
שֶׁל יָחִיד
וְקָהָל בְּמֶרִי –
צוֹעֵד;
יָחִיד מִתְאַבֵּד –
מִמּוּעֶקֶת-אֶרֶץ רֵיקָה
וּתְסִיסַת-יְסוֹדוֹת;
וּפְצָצוֹת שׁוֹרְקוֹת
וְכַדּוּרִים מְיַלְּלִים,
וּקְרִיאָה – לְעֶזְרָה
וְשָׁמַיִם לֵילִיִּים
קֵיצִיִּים רַכִּים,
הוֹמִים מִכּוֹכָבִים
וַאֲדָמָה אֲדֻמָּה –
חוֹמֶרֶת –
מִשִּׁמְרֵי נְשָׁמוֹת:
עוֹלָה תּוֹפַחַת –
כְּעִסָּה.

1970

הֱיוֹת אֹרֶן

הֱיוֹת אֹרֶן
וְלֹא אָדָם
הַגְבִּיהַּ צֶמַח
וּשְׁלַח אוֹן עֲנָפִים
פּוֹרְשֵׂי-כַּפַּיִם
לִגְבָהִים
הִזִּיל דִּמְעוֹת-שְׂרָף
נוֹטְפוֹת בֹּשֶׂם
לְחַסְפֵּס גֶּזַע
עָמִיד
צוֹחֵק לְרוּחוֹת
לְהַכּוֹת בְּסֶלַע
לְפוֹרְרוֹ לְעָפָר מֵזִין
בְּשֵׁן שֹׁרֶשׁ אֵיתָן
לִפְרֹחַ –
עַד תִּתְעַטֵּשְׁנָה
כָּל הַגְּבִירוֹת
לְהַבְשִׁיל אִצְטְרֻבָּל;
מָלֵא זֶרַע מְעוֹפֵף;
כְּפַרְפָּרִים חַיִּים
מְחַפְּשֵׂי-רֶגֶב
לְהַשִּׁיר מְחָטִים:
שָׁטִיחַ עָבֶה
קְפִיצִי
מָלֵא, רֵיחָנִי
מַזְמִין כָּל לֵאֶה –
לִמְנוּחָה;
לִצְמֹחַ –
לְהִתְפַּלֵּל לְגֶשֶׁם,
בְּאִוְשַׁת סְתָו יְבֵשָׁה,
חֲרִיפָה,
לִצְחֹק בְּזַלְזַלִּים בְּהִירִים –
לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ אָבִיב
לְנַצֵּחַ בְּיֶרֶק-מְחָטִים –
אֶת הָאֶפֶס,
וְלִהְיוֹת קַיָּם, קַיָּם!

1970

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עימן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עימנו על הסכמי שלום.
יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא היתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודאן, למשל, היתה עד לאחרונה מדינת אוייב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה.
אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום איתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).
מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?
יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודאן. בירת סודאן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".
ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם."
ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר איתה ובלי לשאת ולתת איתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר.
יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם." כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה.
פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה:
"הבעייה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה."
כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.
והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודאן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".
תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודאן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך איתן. הם ראו בשלום איתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.
מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב? להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?
החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?
שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עימנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן." כמה טוב היה כשיצאנו... את זה חשנו היטב על בשרנו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?
תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות. עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת השלום בעולם.
מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת. איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?
הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.
אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגייה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגייה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.
אני סבור שעל ישראל להציב את תוכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר.

2. צרור הערות 15.11.20
* מהנקודה שבה הופסק – אחרי שנים של סרבנות מו"מ, הודיעה הרשות הפלשתינאית, שהיא מוכנה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה הופסק ועל בסיס החלטות האו"ם.
כאשר הם מדברים על הנקודה שבה הופסק המו"מ, כוונתם להצעתו של אולמרט שהם דחו. אולמרט הציע נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 עם "חילופי שטחים" סמליים (כלומר, תמורת כבשת הרש הישראלית שלא תיעקר ביהודה ושומרון ישראל תפצה את הפלשתינאים במסירת שטחים ריבוניים בנגב). הוא גם הציע לקלוט כמה אלפי "פליטים" פלשתינאים, כלומר כמו בבדיחה הידועה, על העיקרון הוא כבר הסכים, נשאר לדון על המחיר. ולמה הפלשתינאים דחו בבוז את ההצעה? כי אין הם מוכנים להתפשר כהוא זה על דרישתם להכרה בלתי מסויגת בדרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים.
לתפיסתם, ניתן לקיים מו"מ עם ישראל, שנקודת המוצא שלו היא נסיגה מוחלטת מיהודה, שומרון בקעת הירדן וירושלים, עקירת כל היישובים, הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים שבירתה ירושלים, ונכונות עקרונית לקליטת "פליטים". מכאן ימשך המו"מ חסר הפשרות על "שיבה" מלאה. כאשר הפלשתינאים מדברים על החלטות האו"ם כוונתם לפרשנותם להחלטה 194, לפיה מדובר ב"זכות" השיבה. זה ה"שלום" שעליו הם מוכנים לדון. זה לא בא בחשבון מבחינת ישראל.
ישראל נמצאת כעת בעיצומה של תנופת שלום במזה"ת, שבירת מעגל האיבה במרחב המקיף אותנו וריסוק היוזמה הערבית, שאינה אלא תכתיב התאבדות לישראל. תִּהיֶה זו טעות חמורה לנטוש את המאמץ הזה ולהתחיל במו"מ עם הפלשתינאים. ברגע שהסוגייה הפלשתינאית תחזור לסדר היום, מדינות ערב יחזרו לעמדת המתנה, וצפוי שזו תהיה המתנה אינסופית. על ממשלת ישראל לחבור כבר עתה לביידן, במטרה להגיע איתו להסכמות על סדר העדיפויות הראוי וכדי לגרום לו לזהות את עצמו עם ההישג בר המימוש של שלום בין ישראל למדינות ערביות רבות ולא עם תהליך חסר סיכוי של ניסיון לרצות את תביעות הפלשתינאים.

* עוד תתגעגעו – מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תוכנית אלון. תוכניתו הציעה פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה ישראל תוותר על האזורים עתירי האוכלוסייה הפלשתינאית, שהשליטה עליהם מסכנת את זהותה היהודית, ותיישב ותחיל את ריבונותה על האזורים הדלילים באוכלוסייה פלשתינאית ופנויים להתיישבות יהודית. אבן הראשה של תוכניתו היתה בקעת הירדן במובנה הרחב, שתבטיח גבולות בני הגנה לישראל. אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, תנועה שדגלה בשלמות הארץ. גם אלון עצמו חינך על שלמות הארץ וראה בהחלטת בן גוריון שלא לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור בכייה לדורות. אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הפלשתינאים לא ברחו, הוא התאים את עמדותיו למציאות והציע את הצעתו.
מנהיג הקיבוץ המאוחד טבנקין ותומכיו, ששללו כל פגיעה בשלמות הארץ, כעסו מאוד על אלון. והוא השיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון." ואכן, כל מי שמכיר את ההצעות של ברק ואולמרט לפלשתינאים, וגם את תוכנית קרי שנתניהו היה שותף לבנייתה, מבין עד כמה אלון צדק. אלמלא עשו עמנו הפלשתינאים חסד כשדחו את ההצעות הללו, כולנו היינו מתגעגעים לתוכנית אלון.
אחרי פרסום תוכנית טראמפ, הדומה במידה רבה לתוכנית אלון, יצאו מנהיגי מועצת יש"ע ובראשם יו"ר המועצה דוד אלחיאני, דווקא הוא – ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, נגד התוכנית, ופעלו, באיוולתם, בארץ ובארה"ב, לסיכול החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם עקרון "הכול או לא כלום". לפעולתם היה חלק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לריבונות בתיאום עם ארה"ב. ועכשיו? הם עוד יתגעגעו לתוכנית טראמפ. ועוד איך יתגעגעו.

* המתון – עם מותו של סאיב עריקאת נשמעו בישראל סופרלטיבים על "מתינותו" ועל חתירתו לשלום. אין לכך שחר. סאיב עריקאת אמנם תמך ברעיון שתי המדינות, אך לא ברעיון "שתי מדינות לשני עמים." הוא חתר לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, וממערב לה מדינה לא-יהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שתיאלץ לקלוט במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".
ב-25 ביוני 2009 פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס (אבו מאזן), 100% מן השטחים הפלשתינאיים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלשתינאים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלשתינאים לא יסתפקו ב"זכות" שיבה או פיצויים אלא ידרשו "זכות" שיבה ופיצויים.
הריאיון המלא נמצא באתר ממר"י, המכון לחקר התקשורת המזרח תיכונית. הריאיון מאלף, כיוון שעריקאת הציג בגילוי לב לא רק את המטרות הפלשתינאיות, אלא גם את אסטרטגיית המו"מ עם ישראל. "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבינלאומי או על הצדק."
כלומר, כל מי שמאמין ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" אינו אלא משלה את עצמו. גישת המו"מ הפלשתינאית היא סבלנות והתשה, כך שישראל תלך ותתקפל. בגישה הזו, כפי שהוא עצמו מעיד, השיגו הפלשתינאים נכונות ישראלית לוותר על 100% מהשטח. בתמורה ציפינו ל-100% שלום. קיבלנו 0% שלום. כי על פי התפיסה הפלשתינאית, ה-100% זו רק ההתחלה. הם לא יתפשרו על פחות ממדינה פלשתינאית מן הים עד המדבר. הדרך לכך היא לקפל אותנו לקווי 4.6.67 ולעקור את כל יישובינו ביו"ש, ולהציף את מה שיישאר במיליוני פלשתינאים. זה הפרטנר. זה התהליך. מי מתגעגע לתהליך כזה, כאשר אנו בעיצומה של תנופת שלום עם מדינות ערב?

* כרע"ם ביום בהיר – רע"ם, יחד עם כל הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעה נגד הסכם השלום עם בחריין. היא לא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם בחריין, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. כך שכל דיבור עליה כשותפה אפשרית בקואליציה הוא הזוי. עם זאת, יש לציין שחברי רע"ם מגלים לאחרונה סימנים של פרגמטיות, יחסית לשאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית, וזה בהחלט סימן מעודד. אופטימיסט חשוך מרפא כמוני לא יכול להתעלם מכל סממן של שינוי, ואם רע"ם תלך לכיוון של השתלבות ערביי ישראל במדינה ולא בהמרתה בישות אחרת, לא-יהודית, כמובן שיהיה זה מהלך היסטורי מבורך. כרגע הם עוד ממש לא שם.

* רק שאכטה אחת – תומכי הקמת ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, מספרים, אולי גם לעצמם, את אגדת ה"רק הצבעה אחת." סיפור ה"רק הצבעה אחת" מזכיר לי את הדרך שבה מדיחים נערים לסמים והתמכרויות. רק שאכטה אחת. הצבעה אחת? איזו שטות. הרי הממשלה זקוקה לרוב בעשרות הצבעות מדי יום בכנסת ובוועדותיה. ממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד, אלא אם יש לה רשת ביטחון של מפלגה שאינה בקואליציה. במקרה הזה – הרשימה האנטי ישראלית. רק הצבעה אחת. ורק עוד הצבעה אחת. ועוד הצבעה אחת ודי. והפעם רק הפעם וזהו. ולכל הצבעה כזאת יהיה תג מחיר. אוהו, איזה תג מחיר.

* לא עניין לבג"צ – רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון דפוק מיסודו. הרי אין חיה כזאת באמת. אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יש ראש ממשלה אחד. גם כאשר יש תואר כזה, ברור מי ראש הממשלה, מי בעל הסמכות והנושא באחריות העליונה. אם תהיה רוטציה, נתניהו לא יהיה ממלכתי כמו גנץ, אלא באמת ישתמש בתואר הזה כדי להקים ממשלה בתוך ממשלה.
כל מנגנון ממשלת האחדות הזאת הוא מנגנון הזוי. ברור שאילו ממשלת האחדות היתה עם כל מנהיג אחר, כל מי שאינו נתניהו, לא היה צורך במנגנון כזה. היה נקבע תאריך, היו חותמים על הסכם קואליציוני, היו קובעים את מועד הרוטציה, היו לוחצים יד (או מרפק) והיה ברור לכל הצדדים שההסכם יתקיים, כמו בכל חברה נורמטיבית. אבל כיוון שאף אחד אינו מאמין לאף מילה של נתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, חתימה איתו חייבה את המנגנון המסורבל שנועד למנוע ממנו לגנוב את הבחירות. והנה, למרות זאת, נשארה פרצה שאותה הוא מנסה לנצל כדי לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור התקציב, הכנסת תתפזר בלי להחליף את ראש הממשלה. ולכן, הוא מבצע במזיד פשע נגד כלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידעה ישראל במודע, ולא מגיש תקציב, אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה נכלולית לגנוב את הרוטציה.
רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון הזוי, אבל אין זה עניינו של בג"צ. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת, של חוקיה ובוודאי של חוקי היסוד שלה. בית המשפט העליון צריך להתערב בחוקים רק כאשר יש בהם פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט או אם הם סותרים בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. השינויים בחוק יסוד הממשלה עם הקמת ממשלת האחדות אינם קשורים לזכויות האדם והאזרח וכמובן שאינם סותרים חוק יסוד כי הם חוק היסוד עצמו, כפי שחוקקו המחוקקים.
בית המשפט העליון דחה, בצדק, ברוב של 11:0 את העתירות שדרשו למנוע ממי שהוגשו נגדו חוקי יסוד לכהן כראש הממשלה, לא כי הם רואים בכך מצב ראוי, אלא כיוון שזה החוק. כך עליהם לנהוג גם בנושא ראש הממשלה החלופי. אמנם אני מאמין שהעתירה תידחה, אך עצם צו הביניים הוא התערבות פסולה של בית המשפט בחקיקה. האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט בישראל וסייע לאויבי מדינת החוק והמשפט במלחמת החורמה שהם מנהלים למיטוט מערכת המשפט הישראלית. שופטי בית המשפט לא למדו את הלקח? במקום לעשות חשבון נפש, הם ממשיכים לנהוג כאידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק.

* הסתה – במקום בו עוכרי דין מכובדים (בעיני עצמם) מכנים את בית המשפט "אוייב העם", זה עלול להיגמר ברצח שופטים.

* התבכיינות בררנית – מפגינים נגד נתניהו צעדו ללא רישיון ובניגוד לחוק על כביש 1, ציר הכניסה הראשי לירושלים, וחסמו אותו. משטרת ישראל פינתה אותם, שיחררה את התנועה ועיכבה 18 מפגינים לחקירה.
אני מתנגד עקרונית להפגנות בלתי חוקיות ולחסימת כבישים, בוודאי צירים מרכזיים. אולם אילו המפגינים היו אומרים בגלוי: הפרנו חוק ביודעין ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפרת החוק, יכולתי לכבד אותם. אך לא. הם מתבכיינים על "מעצרים פוליטיים" של "משטרה פוליטית" ועל "אכיפה בררנית". עו"ד גונן בן יצחק, מראשי המפגינים, התראיין אצל ליאת רגב ב"כאן ב'" – ראיון יללני במיוחד גם בנורמות ההתבכיינות הקבועות של החבורה הזאת. הוא התבכיין על הפגיעה בזכות המחאה, הפגיעה בדמוקרטיה בלה בלה בלה.
22 שבועות ברציפות מתקיימות הפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ. התקשורת משדרת את ההפגנות בשידור חי במשך שעות כבר 22 שבועות. התקנות נגד התקהלות נאכפות על כל התקהלות זולת ההפגנות. במהלך השידור שבו הוא התראיין, חלפתי על פני 8 הפגנות בין צומת נהלל לצומת ראש פינה. והוא מתבכיין ומיילל על זכות ההפגנה שאינה קיימת בישראל. כאילו מדובר בזכות-על העומדת מעל כל ערך. וכל מה שמפגינים רוצים לעשות – יש לאשר. ואם הם רוצים לחסום את הצירים המרכזיים של המדינה אין למנוע זאת מהם. איזה אבסורד. ובאשר ל"אכיפה הבררנית" – זה הקיטור הקבוע של שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האכיפה נגד כולם בררנית.

* כיכר יהודיה – לאחר הקמת מדינת ישראל, סוריה שינתה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ולהכחיש את השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.
ביום חמישי נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל, שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן והיום היא כבר בתנופת בנייה. בשכונה יוקמו כ-700 יחידות דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד. חנוכת הכיכר היתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין, דימי אפרצב, אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.

* אריק צדק – ב-2003 ביקר צלם קק"ל דימיטרי וילקין בנהלל, וראה את חמי, אריק שליין ז"ל, רוכב על סוס. הוא עצר אותו וביקש רשות לצלם אותו. וכך החלה סדרה של צילומים של אריק, שצילם וילקין. אחת התמונות הוצגה בתערוכה "קרן קיימת ומצלמת – תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003" לציון מאה שנה לקק"ל. כותרת התמונה היתה: "החקלאי, נהלל, 2003". התמונה הזו גם סגרה את ספר התערוכה. התמונה התפרסמה באותם ימים באחד העיתונים (איני זוכר איזה) והכותרת שניתנה לה היתה "החקלאי האחרון". אריק רתח מכעס. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.
ביום חמישי האחרון השתתפתי בפגישה של ח"כ צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, בחצר בית האריזה "בראשית". הפגישה נפתחה בסבב היכרות. הדובר הראשון בסבב פתח ואמר שהוא בן מושב רמות והיום הוא ממשיך לקיים את המשק המשפחתי. הדובר אחריו סיפר שהוא בן שעל, שממשיך בחקלאות, ובהמשך בן רמת מגשימים ובן נוב ועוד. זה היה מרגש. הם הציגו את עצמם כדור הביניים שמכניס את הדור השלישי לחקלאות (לאו דווקא בניהם אלא גם נקלטים חדשים ביישובים). הם דיברו על חדשנות בחקלאות; חדשנות מדעית וטכנולוגית. אריק צדק. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

* טרור לכל דבר – בפגישה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, עלתה הסוגייה הכואבת של הטרור החקלאי. בדבריי בפגישה פניתי להאוזר בבקשה שיעלה את הנושא בוועדה ויטפל בו בתוקף תפקידו. אמנם ועדת החוץ והביטחון אינה עוסקת בביטחון פנים, שעליו אחראית ועדת הפנים של הכנסת. אך כפי שגל הדקירות לפני חמש שנים, הגם שהתפרס בפנים הארץ, נתפס כנושא ביטחוני לכל דבר, כך יש להתייחס גם לטרור החקלאי, שהוא טרור לאומני לכל דבר.

* סימן לבנות – קראנו בפרשת השבוע, "חיי שרה": "נקרא לנערה ונשאלה את פיה." הנערה היא רבקה. הוריה ואחיה מעמידים בפניה את הזכות לבחור את הבחירה המשמעותית והגורלית של חייה. האם לעזוב היום הכול מאחוריה, לעזוב את בית הוריה, את סביבתה הטבעית, את חבריה, את ארצה, וללכת לארץ זרה, לבן זוג שלא פגשה? היא יודעת שלא תראה עוד לעולם את משפחתה, גם לא בזום, לא תשוחח אתם בטלפון ולא תשלח להם מסרונים. איזו הכרעה קשה מונחת על כתפיה של נערה רכה. הכתוב אינו מספר על מחשבותיה, על לבטיה, על היסוסיה. הוא מצטט אותה במילה אחת: "אלך." איזה אומץ, אולי הרפתקנות, הביאו את הנערה להכרעה של חייה.
כל אחד מאיתנו ניצב לעתים בפני הכרעה אמיצה האם לקחת סיכון ולקפוץ למים הקרים, אולי לסכן את כל מה שיש לו, כדי להגשים חלום. ובלי חולמים ובלי חלומות ובלי אנשים שיש להם אומץ להגשים חלומות, אלו חיים היו לנו?
ביום שישי האחרון, ערב שבת פרשת "חיי שרה", ביליתי את כל שעות הבוקר עם חמש המשפחות הראשונות שהתקבלו לרמת טראמפ. משפחות צעירות, הנחשוניות שבחרו לקפוץ למים ולהקים מאפס יישוב חדש בגולן הרחוק, להתגורר בשנים הראשונות במגורונים במחנה זמני, ללא תשובות מסודרות ומספקות לשאלות הפרקטיות של החיים. את התשובות הם כבר ייצרו תוך כדי תנועה. אני מזהה בהם את רוחה של רבקה אימנו, בחינת מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים.

* ממשלת חלם – ביום שלישי האחרון הסתיים הסגר על מג'דל שמס. ביום רביעי בבוקר יצאו כל תושבי מג'דל שמס לעבודה. ביום רביעי בערב הוחלט לחדש את הסגר על הכפר עד יום שלישי 17.11. איך זה קרה? לא תאמינו. הממשלה שכחה להאריך את הסגר. לא שמה לב שהוא הסתיים. מה זה אם לא חלם בהתגלמותו?

* חוק חיסון חובה – לקראת הגעת החיסונים נגד הקורונה, יש לחוקק בהקדם חוק חיסון חובה, המחייב כל אזרח להתחסן ולחסן את ילדיו ומטיל עונש על סרבני חיסון. לכאורה, מה עניינה של המדינה להכריח אדם להתחסן? מדובר בבריאותו. אם הוא רוצה לחלות – זו בעייה שלו. אך מדובר במגפה, והחיסון נועד להגן לא רק על המחוסן אלא על זולתו. המגפה הקשה הזו פוגעת קשה בכל מרקם החיים שלנו ואסור לאפשר לאף אזרח להתחמק מחלקו בהדברתה. סרבנות חיסון היא התנהגות סוציומטית, החותרת תחת הערבות ההדדית, שהיא הבסיס של החברה. אם המדינה מחייבת בחוק את הנהגים לחגור חגורת בטיחות כדי להגן על חייהם, קל וחומר בחיסון המגן על החברה כולה.

* קרב מאסף – בכירי הרבנים החרד"ליים פרסמו בשבועות האחרונים שני פשקווילים נגד רבנים ש"סטו" מן הקו. האחד הוא הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, שמקיים דיאלוג עם היהדות הרפורמית ומשתתף ברבי שיח עם רבנים ורבות רפורמים. השני הוא הרב בני לאו, שקורא לקבלה מלאה ומחבקת של להט"בים בקהילה ובבית הכנסת.
הפשקווילים הללו הזכירו לי את הפשקווילים בחוגים החרדיים נגד הרב קוק, לפני כמאה שנה. אותה רדיפה אחרי מי שמגלה עצמאות ואומץ ולא מתיישר על פי הקיצונים ביותר. ההבדל הוא, שהרודפים כעת מתיימרים להיות תלמידי הרב קוק. קשה וכואב לקרוא את כתבי השנאה והקנאות הללו, אולם דבר אחד משמח אותי; אני יודע שההקצנה הזאת נובעת ממצוקה. זהו קרב מאסף נואש, אך חסר סיכוי.

* ביד הלשון: קרם עור וגידים – שאל אותי קורא האם הפועל קרם, בביטוי קרם עור וגידים הוא שיכול אותיות של הפועל רקם?
שאלה מצויינת, לא רק בשל התופעה של שיכול אותיות (למשל שמלה/שלמה), אלא גם כיוון שבמשך תקופה ארוכה היה נפוץ הביטוי "רוקם עור וגידים", והאקדמיה ללשון עברית יצאה נגד הביטוי. דומני שהיום הטעות נפוצה הרבה פחות.
מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, בחזון העצמות היבשות: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם... וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל ל"ז). כאן לא מדובר על קרימת עור וגידים, אלא רק בקרימת עור – על הגידים והבשר.
חזון העצמות היבשות הוא חזון שנגלה לנביא יחזקאל, ובו הוא נמצא בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות, והוא רואה איך הן מתכסות בבשר, גידים ועור. מלאך אלוהים נגלה אליו ומורה לו לשאת נבואה שתפיח רוח בדמויות הללו, שמסמלות את בני ישראל בגלות, כדי להחיותן ולהעלותן לארץ ישראל. חזון העצמות היבשות היה, בצדק, טקסט פופולרי מאוד בקרב הוגי הציונות בראשיתה ובקרב מחיי השפה העברית. הם הִרבו להשתמש במטבעות לשון מתוכו ובהן וריאציות שונות על הגידים, הבשר, העור והקרימה, עד שהתבסס והתקבע הניב "קרם עור וגידים". משמעות הניב הוא – מימוש, הגשמה, הוצאה מן הכוח אל הפועל.
פירוש הפועל לקרום, הוא לפרוש מעל. מכאן שם העצם קְרוּם במובן של מעטפת, כמו קרום של החלב או של הלחם.
אורי הייטנר

י"ח. אחרי עשור שוב, והפעם בלי מוסר כליות
12.3.08. בשבע בערב כרמלה מצלצלת לשאול אם אני זוכר שהיא מחכה לי עם הארוחה, אמרתי לה שלמרות  שהזיכרון המפוקפק שלי מתעתע בי מדי פעם, יש כמה דברים שאני לא שוכח, אבל יש לי בעייה.
כאן הרגשתי שהיא החווירה, כי שאלה: "מה עכשיו?"
"עכשיו אני נזכר," אמרתי לה, "שלא סיפרתי לך שיש לי תכונה מולדת ללכת לישון תכף אחרי שאני אוכל. וזה קורה גם בצהרים וגם בערב."
היא ציחקקה קלות ואמרה: "אתה עם החוכמות שלך," ולא האמינה לי שאני מתכוון ברצינות.
הארוחה היתה רגילה בהחלט: סלט, חביתה וכמה סוגי גבינות. ניכר היה שיש לי עסק עם משוררת, שלא משתדלת להרשים אנשים עם כישרון הבישול שלה. חשוב היה לה יותר לשמוע מה אני חושב על ספר שיריה, מאשר על הארוחה.
הזכרתי לה שההבנה שלי בשירים שואפת לאפס, אבל עד כמה שקלטתי תוך קריאה ראשונה, נדמה לי כי פה ושם יש ניצוצות המצביעים על משהו שאני לא יודע איך להגדיר אותו, אבל אם היא תרצה, אוכל להראות לאהוד בן עזר כמה שירי אהבה, כי הוא עצמו גם כן כותב שירים, ויוכל להגיד בכנות מה דעתו.
כרמלה קיבלה את הצעתי בשמחה ושאלה אם ארצה שנצא לראות איזה סרט. אמרתי לה שיש לי רעיון יותר טוב, לשבת בסלון ולראות איזה שטויות יש בטלוויזיה.
נראה שכרמלה אהבה את ההצעה, כי בלי לבזבז זמן הלכה להדליק את הטלוויזיה. בעוד אני מתרווח על הספה ורואה איך לונדון וקירשנבאום מתבהרים מולי על המסך, היא חזרה ממשימתה והתיישבה לצידי, למרות שמול הטלוויזיה היתה גם כורסה פנוייה. מיהרתי לתפוס את ידה ושמחתי להבין שהיא לא מבוהלת. אחרי כמה רגעים של צפייה אילמת בשניים שממול אמרה לי שחבל על החשמל, וקמה לכבות את האור.
חשבתי שזאת דרך אלגנטית להתחמק מכף ידי, אך שמחתי להיווכח ששגיתי, כי היא חזרה לשבת בדיוק באותה קירבת מקום שממנה נפרדה רגע קודם. אחרי כמה רגעים של אילמות משותפת, היא אומרת שקירשנבאום בסדר, אבל לונדון מציץ עלינו במבט שמוציא אותה מהריכוז. אני מסכים עימה ומציע לה להוציא אותו מהסלון יחד עם החבר שלו. הדבר מתבצע וכשהיא חוזרת אליי בחשיכה, היא מועדת ונופלת עליי כפרי בשל.  זאת ההזדמנות שלי לעטוף אותה בשתי ידיי, לבל תמצא סיבה חדשה לקום ולהזיז משהו. לפי היצמדותה המחודשת אני מבין שהמחשבה הזאת רחוקה ממנה ואני חש איך ליבי האומר שירה מגביר את פעימותיו. פעימות אלו מכפילות את עוצמתן כשאני שומע במו אוזניי:
"בוא לחדר השני, שם יש מיטה יותר נוחה."
מה אני יכול להגיד על אותו לילה? אולי שהיה זה אחד הלילות הבודדים שלא עצמתי עין עד הבוקר. אפילו בלילות השמירה הארוכים שחוויתי בקיבוץ והיית חייב להיות ער כל הלילה, הייתי מצליח תמיד לגנוב כמה שעות שינה, ואילו כאן ספק אם הצלחתי לעצום אפילו עין אחת. ברגע שהייתי אומר ליל מנוחה ומתגלגל לחלקה הפנוי של רחבת הריקודים, הייתי מרגיש איך יד רכה מלטפת את גבי, ושוב לא הצלחתי לעבור לעולם החלומות.
בשעה שלוש החלטנו שנינו, שאחרי מלאכת קודש כל כך רצופה, מגיע לנו לנוע לעבר המטבח כדי להתאושש. היא הכינה קפה והגישה לי אותו עם נתח נדיב של עוגת התפוחים שנשארה מארוחת הערב. אם חשבתי שבתום הפסקת ההתאוששות תרשה לי לחזור להרגלי המגונה לישון אחרי האוכל, סימן שלא הכרתי את אותן נשים שרוח השירה מתנגנת בתוכן.
אני מנסה לשמור ממנה מרחק כדי לרמוז לה שיש גבול ליכולתו של אדם בגילי, ומנצל את רוחב המיטה לבדיקת הצד המקופח שלה. מסתבר שלמארחת שלי לא נעים להשאיר אותי בודד בפאתי המיטה והיא מתגלגלת לעברי למרות שאין שום שיפוע, היכול להצדיק התחלקות כזאת. בסופו של דבר, הלהט שלה מדביק אותי אני מבין שקצו כל  הקיצים ופונה לעברה. אחרי שקורה מה שלא יכול לקרות אחרת, היא מרגישה צורך לשלב את העשייה בשיחת רעים על עניני שירה, ושואלת אותי מתי הייתי עם אישה בפעם האחרונה?
לא נעים לי לגלות לה שרק אמש ישנתי כל הלילה עם מנהלת החשבונות שלי, ואני מתחמק מהשאלה בשאלה אם זו שאלה שאני חייב לענות עליה ויהי מה?
היא מבטלת מיד את סקרנותה הבלתי נימוסית  ומרשה לי להשאיר אותה מרחפת בערפל האי ודאות. לעומת זאת היא לא רוצה להשאיר אותי בלי שיהיה לי מושג עם איזו צדיקה יש לי עסק, ומוצאת לנכון לספר לי בגילוי לב, שלא שכבה עם גבר מאז שבעלה מת, כלומר שנתיים תמימות.
כשאני לא יודע איך להביע את רחמיי על התקופה הקשה בחייה, היא מוסיפה ומגלה כי עד אתמול היתה בטוחה שכבר סיימה את חיי האהבה, והשלימה עם כך שמעכשיו תחיה על זיכרונות בלבד.
ניסיון החיים שלי אומר לי שהיא חושבת שגם אני התנזרתי כמוה מאז התאלמנותי, וכדי לחזק את מחשבתה הטובה עליי, אני מספר לה בעצב שעם אשתי לא היו לי יחסי מיטה במשך עשרים שנותיה האחרונות.
המשוררת השוכבת לצידי מנסה לעכל את מה שאני מגלה לה, ואחר כך ממלאת את ליבי בגאווה, כשהיא ממלמלת: "כמה שהיא הפסידה."

13.3.08. בשש וחצי בבוקר, כשאני רק מצליח להירדם סוף סוף, כרמלה מעירה אותי ומזכירה לי שביקשתי לקום מוקדם, כדי להספיק לשיעור התעמלות שיש לי בימי שני וחמישי אצל יוספה. אל יוספה הגעתי בזכות אהרל'ה הראל, שלא חדל מלהפציר בי לבוא להתעמל יחד עימו. נדמה לי שעשה זאת כדי שהוא לא ישתעמם, אחרת אין לי הסבר למה ניסה כל כך לשכנע אותי. בסוף נשברתי, אחרי ששיכנע אותי שההתעמלות אצלה היא סגולה לאריכות חיים. באותו שבוע שבו נרשמתי, הוא נכנס לבדיקות בבית חולים ואחרי חודשיים, כשנישאו הספדים ליד קברו, רציתי להגיד לשבחו שלא רצה לעזוב את העולם עד שלא יספק מחליף ליוספה, אך חששתי שלא יקחו אותי ברצינות ושתקתי. מאז אני בא ליוספה פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי, כדי להצדיק את התיאוריה שלו לגבי אריכות החיים.
כשאני עומד כבר ליד הדלת ובידי בתיק הספרים דחוקים מכנסי ההתעמלות שלי, קוראת לי כרמלה מהמטבח, אומרת שיש לי עוד זמן של עשר דקות והיא מזמינה אותי לכוס קפה של בוקר.
תוך לגימת המשקה המהביל, אני לא יכול שלא להישיר מבט אל הפנים הזורחות מולי ולמלמל שאני לא זוכר מתי בחיי הארוכים הצלחתי לדעת אישה שלוש פעמים בלילה אחד.
כרמלה מושכת את כתפיה ומעירה לי בביטחון של מורה לחשבון ואומרת: "על מה אתה מדבר?  היו לנו לפחות חמש פעמים."
אני לא מנסה לתקן אותה ואומר לעצמי בלי קול, הלוואי שתספר את זה לכל החברות שלה.        
הודות לווספה שלי אני מספיק להגיע אל יוספה בדיוק בזמן, וכשאני פורש את מזרון ההתעמלות על הארץ, אני שומע את נועם סמל, דברן המתעמלים שאף פעם לא איחר לאף שיעור, מכריז בקול: "הפלמח הגיע! אפשר להתחיל להתעמל!"
יוספה מסתכלת בשעונה, יש לה עוד חצי דקה והיא אף פעם לא תתחיל בשיעור, שנייה אחת לפני הזמן, או שנייה אחרי הזמן. מחשבת הגוף שלה כוללת דיוק מוחלט בכל פרט ופרט. לא פלא שבמשך השיעור מניתי שלוש פעמים שבהן נזפה בי ואמרה: "פוצ'ו אתה לא איתנו!"
מי שסבל ממני בעיקר באותו בוקר הוא דוד קליין השוכב על מזרון לידי. השמיעה שלו כבר לא כל כך בתוקף והוא מתגבר על המחסום הזה, בזכות זה שהוא מסתכל עליי ומחקה את התנועות שלי. לא פלא שיוספה לא מקפחת גם אותו ואומרת לו כמה פעמים: "דוד, מה קורה לך היום?"  
בתום השיעור, כשאני חוזר הביתה, דבר ראשון שאני עושה, זה להסתכל באינטרנט ולמצוא מה גילה של המשוררת כרמלה שם-טוב. לא ייתכן שלהט אש נפלא שכזה קיים אצל משוררת בגילי. אני מסתכל בתאריך הלידה ורוצה להתעלף. הרי כל העולם ילגלג עליי כשתתגנב אליו השמועה שאני חוגג במיטה עם "צעירה" בת שמונים. הנחמה היחידה המחזקת את ליבי, היא שבגיל הזה שרה אימנו נכנסה להריון, ואם אברהם אבינו הצליח, עם או בלי עזרת שלושה מלאכים, להביא ילד לעולם, למה לי לחשוש שמישהו יצחק עלי?

יום רביעי 9.3.08. עבר שבוע מאז ליל הפלא עם המשוררת המופלאה ואני שוב מזמין את עצמי לביתה. ארוחת הערב, עשויה בדיוק מאותו מתכון רגיל של השבוע שעבר, רק שהשיחה המלווה אותה, לא מבוססת הפעם על תולדות השירה העברית, אלא סתם סיפורי רכילות המעניינים אותי תמיד.
בתום הארוחה שנינו מסכימים שאין מה לראות בטלוויזיה ומוטב להתכרבל ישר במיטה. יחד עם זאת אני מחליט שהפעם לא אנסה לחולל נסים ואסתפק במנה אחת של אהבה, לבל אגיע שוב לשיעור של יוספה כשאני לא מרוכז.
כרמלה מסכימה איתי שמה שמתאים לפעם הראשונה, לא תקף לפעמים הבאות, ומבקשת סליחה אם תקדים להירדם לפניי.
אני סולח לה ברוחב לב, אבל מבטיח לה שהדבר לא יקרה, כי אני כבר חצי רדום. 
בערך בחצות הלילה, כשאנו מחליטים שהפעם השנייה היתה גם הפעם האחרונה, היא מקישה על גבי לקבל רשות לשאול שאלה אחרונה לפני שאירדם. ברוב איוולתי אני מרשה והיא שואלת אם מה שקורה בינינו בזמן האחרון, זה סימן שאנחנו כבר חברים? 
השאלה מביכה אותי, כי אני מבין שהיא בטוחה שאני בודד בעולם, אבל לבל אשאיר אותה ללא מענה, אני מתחמק מתשובה על ידי הערה תמימה שאף אחד עוד לא הציע לנו חברות.
היא מוכיחה שהיא הרבה יותר נועזת ממני ובלי לחכות הרבה אומרת: "אז אני מציעה!"
          
זו פעם ראשונה בחיי בו בת מציעה לי חברות. עד כה תמיד המשימה הזאת נפלה עליי . מה אגיד לה, הרי אני מאלה  שלא מסוגלים אף פעם להגיד "לא!" הרי כל חברותיי, גם אלה שרציתי להחליפן, לא הייתי מסוגל להגיד: "די." תמיד חיכיתי עד שהן תיקחנה את היוזמה. מה עונים עכשיו? הן אני לא יכול לגלות לה את תוכניתי המטופשת לאמץ שש בחורות, אחת לכל יום.
בסופו של דבר אזרתי עוז ואמרתי לה:
"כן, אני מסכים," ולפני שאעשה שקר בנפשי, מיהרתי להוסיף, "אבל בלי בלעדיות. שנינו נהיה חופשיים"                     
היא מיהרה להגיד שהיא לא צריכה את החופש הזה, אך אני עשיתי עצמי כלא שומע ובחרתי לחתום את הנושא באיחולי "לילה טוב."  
פוצ'ו
המשך יבוא

אהוד: עם בת 80! – ממש צעירה בהשוואה לגילנו היום! – ו-3 פעמים בלילה אחד! פוצ'ו, מה יש לומר – אתה ממש גאון של שפת אֶבֶר, וְדַבְּרַא רָבָּא בִּלשון התשמיש!

בשבת שעברה כבו שני המאורות הגדולים,
רבי יונתן זקס ורבי דוד פיינשטיין, שני ענקי הדור שנותר יתום בלעדיהם
כשנודעו בשבוע שעבר תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב, הסכים העולם כולו כי תם עידן. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. תם עידן. טראמפ.
רק בקרב שלומי אמוני ישראל בארץ ובעולם, ביטא המונח 'תם עידן' אירוע שונה לגמרי: בשבת פרשת וירא, תם עידן נוכחותם בעולמנו של שני ענקי התורה, גדולי הרוח, שראשם הגיע השמיימה: ההוגה המקורי, דַבָּרָהּ הגאה והמבריק של היהדות, מעשרת היהודים המשפיעים בעולם, רבי יונתן זקס זצ"ל, והגאון הפוסק רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, פוסק שהלך בדרכו הנינוחה של אביו רבנו משה פיינשטיין, בעל האיגרות משה, שידע בחוכמתו לסנתז בין תורה ומדע.
שני המאורות כבו למרבה הצער בנֵיכר, בהפרש של כמה שעות, באותה שבת בה התורה מספרת על צדיקותו של איש החסד והמאמין הגדול, אבי האומה אברהם אבינו.
רבי יונתן זקס, לשעבר רבה של בריטניה, ובעל תואר לורד שקיבל מידי המלכּה, אינטלקטואל מבריק, הפריך ב-25 ספריו המזהירים, בשיעוריו ובהרצאותיו, את מה שמשכילים יהודים רבים ניסו לטעון – שאי אפשר היום להיות יהודי מאמין, ובו זמנית להיות נטוע בעולם המודרני, הליברלי, הפרוגרסיבי. הרב פרופ' זקס טען שאפשר ואפשר: גם להיות יהודי שומר מצוות שמקפיד על קלה כחמורה, וגם להפגין רוחב אופקים ודעת. להיות איש המאה ה-21, מעודכן בכל מה שקורה עכשיו. הצלחתו לגשר על פני הדיכוטומיה המתנגשת בין ערכי העולם המודרני לערכי היהדות, תמיד עוררה השראה.
עיקר כוחו של הרב היחיד בעולם שזכה ב-16 תוארי ד"ר לשם כבוד, היה בפרשנותו הרעננה, המתוקה, הבלתי צפויה, לפרשות השבוע ולסוגיות שונות שניסרו בחלל עולמנו היהודי. דבריו המקוריים היו מהפכניים להדהים, אך מעולם לא שרטו את התפיסה האמונית האורתודוקסית המקובלת מדורי דורות. פלא פלאים.
כל מי שעיין במאמרי פרשנותו על פרשות השבוע, לאחר שעברו דרך הפריזמה היצירתית שלו, חדת הביטוי ובהירת המחשבה, לא יכול היה שלא לחוש במתיקות שבדבריו, בהסתכלות האחרת, מחוץ לקופסה, זו המשלבת יהדות שורשית עם הבנה עמוקה בפסיכולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות ומדע – ויוצרת פסיפס מרהיב של תורה אמונית, רלבנטית ומוסרית.
ותמיד מצאת עצמך תוהה: אוי! איך לא חשבתי על זה קודם? איך לא הבחנתי? והרי כל זה כל כך פשוט וברור.
מאמריו והופעותיו, שגישרו בקלילות אינטלקטואלית בין ערכי העולם המודרני לעקרונות היהדות, נתקבלו באהבה ובחיבה, בצימאון, בקרב הציבור היהודי ואצל מעריציו הלא יהודים, בהיכלי הדעת התרבות העולמיים. לא היה לה, ליהדות בת זמננו, דובר כה רהוט, מקורי, בעל ראיה מפוכחת, ספוגת חיוניות עדכנית.
המפליא באישיותו של הרב זקס, שהוא החל את דרכו בעולם התורה והחוכמה, בגיל מאוחר יחסית. כסטודנט לא דתי בראשית דרכו בקיימברידג', אנגליה, טס לטיול קצר בארה"ב, וקפץ לביקור חטוף אצל הרבי מלובאוויץ', כדי להיוועץ בו, באיזה מסלול יבחר: משפטן? כלכלן? אקדמאי?
תשובת הרבי היתה לא פחות ממדהימה: אתה תהיה רב ותציל יהודים רבים מאובדן רוחני.
מאותו רגע נשתנתה דרכו מן הקצה אל הקצה. הוא החל בשמירת המצוות, קלה כחמורה, וצלל בלימוד היהדות וההלכה, תוך כדי התמקדות בשלושת מוריו המרכזיים, שעל פיהם בנה את תפיסת עולמו ההגותית: הרמב"ם, הגאון רבי יוסף דוד סולובייצ'יק מבוסטון, ממנהיגי המזרחי בארה"ב ותלמיד חכם עצום, והרבי מלובאוויץ'. כך הפך להוגה היהודי החשוב ביותר בזמננו. לא שאין אחרים, אבל איש אינו כה רהוט, מתומצת ובהיר, ממוקד ונהיר, שדבריו המתוקים קולעים לליבו של כל יהודי, אם למדן ואם עם הארץ.
יקצר המצע מלתאר את הגותו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר: בפרשנותו לעקידת יצחק, לשבת פרשת וירא – שבת הסתלקותו – הופך הרב זקס על ראשו את סיפור העקידה: לא שבורא עולם נזקק לקורבן אדם, אלא שרצה ללמד את האנושות דרך אברהם עבדו, שבנו אינו רכושו הפרטי, שילדים אינם קניין הוריהם. "כל הילדים בעולם שייכים לאלוקים. הורות אינה בעלות כי אם פקדון," כמה מבריק, כמה נועז.
ועוד ממתק לפרשת השבוע חיי שרה: "ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים, אבל אברהם צריך לדאוג שבנו יצחק יתחתן עם אישה שתלד לו נכדים יהודיים... מה שמשנה את העולם, אינו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנחנו עושים בשבילו." כמה פשוט, כמה מאלף.
רבי דוד פיינשטיין היה תלמיד חכם מסוג אחר. ליטאי עמקן, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ועם זאת מעורב בדעת עם הבריות. הוא המשיך במסורת הפסיקה המכילה של אביו, החכם שקומם את האורתודוקסיה היהודית בארה"ב.
הרב אהרון אגל טל, תושב הר חברון, סיפר על הכרעה הלכתית אחת שלו. כשביקר בארה"ב, לחץ עליו דודו לעקור עם משפחתו למגורים במקום יותר בטוח. לבסוף הציע שיבקשו את הכרעתו של גדול הדור דאמריקה, וככל שיפסוק כך ינהג.
בישיבתו תפארת ירושלים קידם ר' דוד את שניהם במאור פנים, האזין ופסק חד משמעית: "שיישאר. הרי אם נפסוק לו לעזוב, נצטרך לפסוק כך לכולם, ואז מה יקרה? הגבול והסכנה יעברו לבית שמש וזה פיקוח נפש לכלל ישראל." חכם עדיף מנביא.
העולם שלאחר שבת וירא תשפ"א, בה נזדמנו לישיבה של מעלה שני המאורות הגדולים, כבר לא יהיה כשהיה. תם עידן.
מנחם רהט

"השנים חלפו ונותרו רק השאלות שאין להן תשובה." כתב לי נתן זך. ליבו של זך היה נתון לברלין, בה נולד, ולחיפה אשר פינקה אותו שנים מיספר. על תל-אביב, שבמרכזה התגורר בשנותיו האחרונות, בטרם הועבר לבית האבות באפעל, כתב הוא לי, בתגובה לשבחים שהרעפתי בשירי "עירי תל-אביב": "בניגוד לך, אני לא משוכנע ש'כרך נמרץ' חדש זה מרחיב את ליבנו כמו זה הישן של הפרדסים והגמלים של ידידי נחום גוטמן."
המשורר, ממרום מעמדו הספרותי, לא נירתע מלקרוא מלחוות דעה ומלתרום הערות לכתב היד של שיריי, שקיבל ממני – בהיותי אני אלמוני מוחלט בתחום הפיוט. חלקן מעודדות, חלקן מתקנות ופעמים אף סרקסטיות. כך, לדוגמא, בצד שורותיי: "שִׂימִינִי על לֵב כְּחוֹתָם / בין יְרֵכַיִךְ טוֹטָפוֹת" רשם הערה החורגת מתחום ביקורת השירה, בכתבו: "וזו תהיה שואה סקסולוגית."
לאורך כל הערותיו, גם בשבחו מטפורות מסויימות , חזר והתריע : "למה להשתעבד לחריזה"? (מתכתב עם מאמרו המפורסם נגד אלתרמן וחריזתו) – ואני השבתי לו בציטוט יצירות משלו, כמו – "כשאמרה נערתי לי לך / ירדתי לרחוב להתהלך" וכו', מה שגרם לו לחייך בנינוחות.
נכונותו להקדיש זמן ומחשבה לכתב היד שלי והשתדלותו להביא את שיריי לראות אור כספר בהוצאת הספרים "שלו" – "הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים", היתה, בוודאי, מיוחדת במחוזותינו, בהם הספרות נכפפת לפוליטיקה, וזאת נוכח ידיעתו המוחלטת על התהום בינו לביני במישור הפוליטי.
לאורך כל שנות היכרותנו, כשהוא, אמנם, בגיל מתקדם, אך, עדיין, גיל של פעילות וערנות, לא היתה שיחה בה לא תיאר עצמו, ובהגזמה, כמעט היפוכונדרית כאיש ידוע חולי. ועם זאת מלא סקרנות, מצוי בפרטי ההווי עד כדי היכרות עם מצעדי הפיזמונים האחרונים, בצד אהבה גדולה לנוסטלגיה של פירסומי עבר.
לפגישה שקיימנו בהיותו כבר בבית האבות, הבאתי לו, מתוך ארכיוני, מיספר פירסומים, וניכרה לעין התרגשותו כשליטף באצבעותיו דפים של חוברות ספרות ישנות וספרים של הוצאת "שטיבל" משנות ראשית המאה הקודמת.
לא היה שמץ מליצה בדיבורו היומיומי, אבל היה אצלו, גם בשיח הרגיל, משהו מן ההתעלות הפיוטית, כעולה מהקדשה, לכאורה פשוטה, שכתב על ספרו האחרון, "אומרים שממש יפה שם" – אשר העניק לי, בכתבו בכתב יציב ובהיר: "לעקיבא נוף / נרגש מכדי להמציא "חוכמה" / פשוט תודה על היותך בינינו / נתן זך."
תודה על היותך בינינו – כמה פיוטי!
עקיבא נוף

מַאיָה גרובנר (וולפנהאוט)-ז"ל – נובמבר 2020

יַתְמוּת נִרְקֶּמֶת בְּמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן... הָעֶצֶב... הַפְּרִישׁוּת,
אַהֲבַת הַבְּרוּאִים,
מַחְשָׁבוֹת עַל אָב, (אָחִי הַצָּעִיר – שַׁבְּתַאי)
שֶּׁהָיָה וְאֵינוֹ בֵּין הַחַיִּים.

אוֹקְטוֹבֶּר, נוֹבֶמְבֵּר....
אַיֵּךְ מַאיָה?

תִּקְשֹׁרֶת הֲמוֹנִים מַמְשִׁיכָה לְמַלֵּל,
אֵין כְּבָר שֵׂיבָה טוֹבָה, אֵין חֶדְוַת יְלָדִים,
מַר הַמָּוֶת בַּחֲדָרִים –

עֲרִיסוֹת נְטוּשׁוֹת, דּוּמִיָּה דוֹמַעַת.

אַיֵּךְ מַאיָה?

רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דְבָרִים בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים,
לִשְׁאוֹל לִשְׁלוֹמֵךְ...
גֶחָלִים לָחֲשׁוּ בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ –

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ אוֹתִי לַאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

יַלְדָה יְקָרָה –
בְּפִתְחֵי בָּתִּים הַסְּתָיו גּוֹוֵעַ,

אַיֵךְ?

ניחומים משולה ואיליה בר זאב וכל שאר בני המשפחה באשר הם.

לִוִּינוּ אוֹתוֹ, אֶת בֶּן הָאוֹפֶה וּקְבוּצָתוֹ "מַכַּבִּי"
בְּלֶכְתָּם אֶל מִגְרַשׁ הַסְּפּוֹרְט הַמְּקוֹמִי
לְשַׂחֵק "נאַשֶה נַא וואַשֶה", שֶׁלָּנוּ מוּל שֶׁלָּכֶם.
שֶׁלְּךָ מוּל שֶׁלִּי. יְהוּדִי מוּל פּוֹלָנִי.

בָּהֶם שׁוֹעֵר וּמֵגֵן וְחָלוּץ
הַבּוֹעֵט בְּעִיטַת מִסְפָּרַיִם לַשַּׁעַר,
וּבֶן הָאוֹפֶה הַמֵּיטִיב לָרוּץ
מוּל זִרְמֵי הַמַּיִם בְּשֶׁטֶף הַנָּהָר.

וְאָנוּ נְעָרִים חוֹבְקִים צִיּוּדָם: חֻלְצוֹת, מִכְנָסַיִם,
נַעֲלַיִם כְּבֵדוֹת, כַּדּוּר מִתְגַּלְגֵּל.
יָנוּעַ, יָעוּף מִכָּאן עַד אַפְסַיִם
בִּתְנוּפַת נְגִיחָה שֶׁל רֹאשׁ וְרַגְלַיִם.

בְּבֹקֶר חָרְפִּי, סְמַרְמֹרֶת צִנָּה, רָאִיתִי אֶת בֶּן הָאוֹפֶה,
סִמְטְאוֹת יַלְדוּתִי עֲטוּפוֹת שֶׁלֶג וּכְפוֹר
מִתְעַמֵּל חָשׂוּף רֹאשׁ וְחָזֶה.
וּבְסֵתֶר לִבֵּנוּ הַעֲרָצָה לַגִּבּוֹר
הַמְחַשֵּׁל שְׁרִירָיו בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה.

אוּלַם "בֵּית הַחַיָּל" בָּעִיר הָעִבְרִית
מָלֵא קָהָל מְדֻכְדָּךְ וְאָבֵל,
טֶקֶס הָאַזְכָּרָה לִקְהִלַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁחָרְבָה
גּוֹיִים הֲפָכוּהָ לְתֵל.

זַהֲרוּרֵי דִּמְדּוּמִים שֶׁל עֶרֶב אָבִיב
כִּהָיוֹן שֶׁל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בַּחוּץ,
בֹּשֶׂם פְּרִיחָה שֶׁל עַכְשָׁו וְכָאן.
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בְּזִיו אוֹרוֹתֶיהָ, הִתְחַבְּאָה בֶּעָנָן,
בּוֹשָׁה לְהִסְתַּכֵּל בַּיְּהוּדִים הַמְיֹאָשִׁים
הַמּוּבָלִים לְהֶרֶג, אָז וְשָׁם.

הֲמֻלָּה בָּאוּלָם כְּרַחַשׁ גַּלְגַּל טַחֲנַת הַקֶּמַח
בַּנָּהָר הַסּוֹבֵב מִתַּחַת לְגֶשֶׁר הָעֵץ,
מִפֹּה וּמִשָּׁם בְּכִיָּה חֲרִישִׁית
כְּאוּבָה, מְדַמֶּמֶת, כְּאֵשׁ לֶהָבָה תִּתְפָּרֵץ.

"הוֹרַי, אַחַי, אַחְיוֹתַי. זֶה הָיָה וְקָרָה
כִּי נִקְרַע פְּתִיל חַיֵּיכֶם לְיַד בּוֹרוֹת הַהֲרֵגָה
בְּיַד קַלְגַּס וּפוֹשֵׁעַ,
מַדּוּעַ, לָמָּה, עַל שׁוּם מָה?"

וְאֵלֶּה הַנּוֹתָרִים צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ, דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם,
וּלְכָאן יִזְחֲלוּ עַל גָּחוֹן וְעַל גַּל
לְהָגֵן לְתוֹלָדוֹת בָּאוֹת יַלְדוּת טַל.

וְעָמַד הַפָּלִיט וְסִפֵּר, וְיָשַׁב הַיָּתוֹם וְדִבֵּר,
עָמַד קָהָל רַב עַל רַגְלָיו וּבָכָה
בְּאֶנְקַת אֲבֵלִים. אֵיכָה?
כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה, כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רוֹאוֹת
וְחֶרֶשׁ דְּבָרִים נִשְׁמָעִים בְּאַחֲוַת הָעֱנוּת.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן לַפִּידֵי הַדָּמִים בַּשְּׁקִיעָה הַנִּגֶּרֶת,
עוֹלָם שֶׁנֶּחֱרַב, הֲוַי שֶׁנִּמְחַק. הָעֲיָרָה בּוֹעֶרֶת.

אֲנַחְנוּ שָׂרַדְנוּ כְּדֵי לְסַפֵּר,
הַאֻמְנָם נֵדַע לְסַפֵּר?
כִּי דַּלָּה הַשָּׂפָה, וְאָזְלָה הַמִּלָּה,
קָפְאוּ הַשְּׂפָתַיִם מִדַּבֵּר.

יָמִינָה לַבּוֹרוֹת, שְׂמֹאָלה לַחַיִּים –
בִּנְקִיטַת הָאֶצְבַּע שֶׁל רַב הַטַּבָּחִים.
וְעָמַד בֶּן הָאוֹפֶה בְּהֶמְיַת הַקּוֹלוֹת
בִּנְבִיחַת הָרוֹצְחִים, בְּטֵרוּף הַמַּרְאוֹת
אֵד דֶּמַע הִטַּלֵּל בְּעֵינָיו.
אֶצְבָּעוֹ שֶׁל רַב הַטַּבָּחִים מְכַוַּנְתּוֹ לְחַיִּים
אַךְ אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ אֶל מוֹתָם.

וְעָמַד רֶגַע קָט מְשֻׁתָּק. הֶעְגִּין מַבָּטוֹ אֶל הוֹרָיו,
אֶת תְּכֵלֶת שָׁמַיִם טִיֵּף בְּעֵינָיו
כְּעוֹקֵב אַחֲרֵי צְנִיחַת הַכַּדּוּר,
כְּרוֹדֶה הַלֶּחֶם מֵהַתַּנּוּר.
"מִשְׁפַּחְתִּי, אֲנִי אִתְּכֶם," מִלְמֵל חֲלוּשׁוֹת,
מְשָׂרֵךְ רַגְלַיִם כְּבֵדוֹת
לְעֵבֶר הַבּוֹרוֹת.

נֶאֱלַם הַפָּלִיט פִּתְאוֹמִית וְנוֹתַר מְאֻבָּן.
עָרֹם חָמַק מֵהָאֵשׁ, יָחֵף עָבַר אֶת הַדָּם
וּשְׁתִיקָה מוּזָרָה נָחֲתָה בָּאוּלָם
נוֹשֵׂאת רוּחַ אָבִיב מְאַוֶּשֶׁת יַתְמוּת
שֶׁל כָּאן וְשֶׁל שָׁם, מֵעֵבֶר לַיָּם.
יצחק גנוז

לידיד כלבבי, שלמה שבא

הדבר היה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו. בין המגורשים שבאו לפתח-תקווה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולות המושבה, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות שפקידי הממשלה התורכית וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.
אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, היה יהודי נמוך קומה, צנום וּקְצוּץ זקן, פיקח וזריז, שחור, וכוחו היה בראשו החזק והקשה. סיפרו שהוא מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו, וסגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על ידי כך שהיה מכה בהם בראשו. ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה בַּאבּ-אִל-וַאד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק:
"אָדֶר גֵיי, אָדֶר פַיְיגֶר!" – או שתלך או שכאן תהיה פגירתך!"
ר' ינקל היה שנים רבות בעל טנדה, עגלה להובלת נוסעים אשר שני ספסלים מסודרים לה לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים בנוסעים ובחבילות עד אפס מקום. מסיע היה נוסעים מיפו לירושלים, בלילות, ועושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסנייה, שבעלה, המכונה שְׁלֵמָלֶה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנשאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר, כמובן ערבים, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים ממנו עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה ברירה לנוסעים אלא לשלם.
לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, ר' ינקל, הלום ראש ולא מיין, האיץ בסוסים, לשווא, במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן; הוא ירד אליהם, וב'אדר גיי אדר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.
מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדֶה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו; והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם מתחושת שחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן. תחילה האם, שהיתה דשנת אברים וראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אִם-יִרְצֶ'הַשֵׁם" – ויצא שְמה ושם הדגים שבישלה בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ביפו ואחר-כך גם הַשַׁאוִוישִׁים, הַזַאבֶּטִים, האפנדים והַבֵּיִים, ומי לא? – ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובדי-עמל משוהו, כל עוד נפשו בו, כי למזלו הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע – ואף כינוי של חיבה הצמידו לה מאז – אוּם-אִל-טַאך – – –
הבנות, חַווקָה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודוּבָּה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והַמוּדִירִים והאפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים; הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה; ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור. המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הלו, המנוולים, לבוא עליהן גם כדרכן.
ור' ינקל הירש עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדוֹת – ודובּה, טובת הלב, שהיתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות; בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה: "אם-ירצ'השם" – התרגז שבר-הכלי והחל מקלל אותה חרפות מן התורה ומסוּק-אִל-חַאן גם יחד, היכן שהעגלות חונות ומחכות לנוסעים, ליד הסארייה, הוא בית הממשלה התורכית. "שְׁמַאטֶע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשַׁרְמוּטָה אוּם-אִל-שַׁרְמוּטֵיין – – – פַּאסְקוּצְטוֵוע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת-בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם – שתישרפי באישׁוֹ..."
כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך, אשתו של ר' ינקל הירש, עמדה והִפנתה אליו גבהּ והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך דעתה עליו; חשכו עיניו של שבור-הגב וניסה להטיל קבוֹ ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רָצוּץ לַאחוֹרֵי אשתו.
קברו אותו בבית-הקברות החדש, בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

פ"נ ר' ינקל הירש
עגלון ישר דרך
ומה נוראה היתה נפילתו
בתחיית המתים ידהיר סוסיו
ואליהו הנביא ילווֹ

לאחר שמת ר' ינקל העגלון השבור התפראוּ אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבות בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובּה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי, מילים ששמעה את אביה מטיח לעיתים כלפי סוסיו הרעבים –
"סְתַנַא יַא קַדִישׁ – תַּא יִטְלַע אִל-חַשִׁישׁ!"
אם יחכה סוס מיוחס ומיוזע ועקום-רגליים זה, לוקח הבקשיש, יצמיחו אחוריו עשב – חה, חה, חה – – – רצועות של דם תצמחנה לו – – – נקמה בגויים – – – שׁורק השוט – – – סתנא יא קדיש – תא יטלע אל-חשיש! – והיא מפזזת באצבעותיה השמנמנות ורוקדת על הרצפה הנקייה.
ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה, במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסביץ מפתח-תקווה בראשם, כדי לפדות כך וכך פֵרַארִים, עריקים, מבני-מושבתם, מחובת העַסְכָּרִיָה, היא השירות בצבא התורכי או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לַשּׁוּכְּרָה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.
לילות כְּאֵב ופחד היו מנת חלקן כאשר אורחן היה חסן בּק בּצרי אל-ג'אבּי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן ורק הקטנה, דוּבָּה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשעה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום המוזח על פדחתו ואומר שהיא מזכירה לו את בתו, ואולם לפתע מתעורר שוב, כארי, ומתנפל על האם.
ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ ב-1915 ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזר כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חַנְטוּר, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנראל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה, עד שהתעייף רום-מעלתו ונרדם.
ומאז, כשהיה שוהה בעיר, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה, ידעה מעט צרפתית, ומספר לה על מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוור-פאשא וטלעת-פאשא וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה של האימפריה העות'מנית; ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יְיַשב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן לא שיערה – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו? אילו היו הימים כתקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בהן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קְרוֹכְמְָלְנָה וסָמוֹצָ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה-הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוֹיה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.
והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והַזַּאבֵּטִים והַבֵּיים והַבֵּקִים והקאימאקמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמוּדִירִים והַמּוּצַאטַארִיפִים והַפַּאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר ההגנה, והן תעברנה רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שבישלה אום-אל-טאך והאכילוהו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים רווח והצלה מגזרותיו האכזריות.
אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצא מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד לפתח-תקווה, שם נמסר להן בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוֹק, ליאסין בק עצמו ולפקידי הממשלה התורכית שנעשו בו מבקרים תמידיים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החוֹרְג', השקיים העשויים צמר ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –
עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה אלפי פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנראל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובּה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימהּ, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי מיפו, מסתירה את קינאתה, סתנא יא קדיש, תא יטלע אל-חשיש – – – לבסוף משלח הגנראל-פאשא את שתי הבנות מן החדר, ומסיים סעודתו באם עצמה, פורע מטפחתה מעל ראשה ונישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו עוד בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה, וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, ומשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט כצלליות אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגראל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בַּדָּגִית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם ירצ'השם לתקוע במרומיה את התורן.
המושבה היתה כל אותו קיץ וסתיו כמרקחה. לא היתה בה מעודה שערורייה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים פטרוניהן, על הנהגת המושבה.
כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף נכנסו ערב אחד לביתו של ר' מוֹרְדְכֶה וביארו לו את מטרת ביקורם. רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים", הצר את צעדיו. כשהחל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכוֹמה, כאשר קבע הרצאות על עיקרי ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים. וכשניסה לארגן פלוגה נודדת של בנות המושבה להושטת עזרה רפואית – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מגדר עיסוקו, הרפואה, ולהסעיר את המושבה ובייחוד את צעיריה? וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהן ובנותיהן והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, הסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת בפנים שנערכה לחכם-בַּאשִׁי, הרב חיים-נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עות'מניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.
והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:
"טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה!! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי! אתכם אנוכי."
תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' ווֹלף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושׂדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.
עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשנראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה. "אם-ירצ'השם, לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. "לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.
מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לחוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתושים מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרגולות. שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת. סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שלא היתה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים; האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה מעליה את שמשייתה הלבנה, מחזיקה בידה הפנויה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד יצאו בדרכים צדדיות אל צְפוֹנה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכֹה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנראל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.
וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שֵׁייךְ אַבּוּ-רַבַּח, נפרדו מהן בלי ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.
עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששפע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שֵׁייך אַבּו-רַבַּח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וַריק – – – עמדה ואמרה:
"יִלְעַן אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אֵם-אֵם אימכם צדיקי מְלַבֶּס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הַוַויְבֵּרְס וְהַקִינְדֵרְלַאך וְהַפֵרְצַאלַאך המסריחים והמטונפים שלכם, קִיבִּינִימַאט – – – "
ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שֵייך אבּו-רבּח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשייה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סָבָּתַה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת הפתח-תקוואים נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האיקליפטוסים שנטעוֹ האדון פסקל מפתח-תקווה – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חווג'ה שִׁימֶל אֶרְקָייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר. תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תוּל-כָּרֶם, גַ'אוּד פאשא, אך עד מהרה נֵחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה קודחות ומשתעלות נורא, ובידי הרוקח סלוֹר לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים של חודש דצמבר 1917; שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על פתח-תקווה העוברת פעם ליד האנגלים ושוב לידי התורכים; והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את פתח-תקווה, הוא מאיים בפַאלַאקוֹת ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.
ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, ונראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, ונראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.
וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודוּבה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטלטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועיהן הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.
שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום היו מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי בבוא יקיריהם וקרוביהם לחפש מקום מנוחתם האחרונה, ולא נמצא.
הקומנדאנט התורכי, ששֵמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו נוקשו לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות כאחד; וגם הרוקח סלור שליבו נכמר בקירבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.
שוכבות השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצומררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," ממלמלת דובּה לאחותה ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוֹסְסִי, ומלא פצעים. "סְתַנַא יא קדיש – – – " – "תא יטְלע אל-חשיש – – – " – "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים – – – " – מזמררת חווקה, מזמררת דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," ממשיכות וממלמלות זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יִשְלָו ומי יתייסר. מי יֵיעשר ומי יֵיעני. מי יִישפל ומי ירוּם – – – "
ובירוּם נפלו שתיהם בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.
האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב והצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר והידקה היטב את התלולית עליהן ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קוֹפִּי:

פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות
בחייהן ובמותן לא נפרדות
אביהן ר ינקל הירש לא זכה להשיאן
ובגן-עדן תהיה מנוחתן

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדִירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלהּ, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה; פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספֵּר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראליים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קֵדְבּוּרִי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.
מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נשארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצרייימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן במנשִׁיָה, לשפת הים, והחלה מבשלת ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה; תחילה היה חדרה-בלבד בית-ועד לחובבי תבשיליה אך עד מהרה קנתה לה שֵׁם ושכרה בית שלם במנשיה, לשפת הים, ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות, ותורכייה אחת שאהבה דגים וגברים עוד לפני המלחמה, ויוונייה מסלוניקי, ועוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נוּבִּית שחורה; רק ליהודיות לא נתנה לבוא, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד. ראשה עטוף במטפחת, היתה מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם; ולנערות היהודיות שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאו במהרה חתן והניחו מלאכה זו לנוכריות. תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים העביר אתכן על דעתכן?"
היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות הדלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה מי מהחיילים יוצא מחדרה של הנערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק ועליו מיספר קבוע כדי שאם תדבק בו מחלה יֵדעוּ לקחת את הנערה לבדיקה. ולא פעם היה נכנס אחד השיכורים הללו ומתגאה בחבילת המיספרים שֶׁחפן בכפו מכל הפעמים הקודמות.
בפתח הבית, כמו גם בבתים הדומים לו במנשיָה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם להזהיר את החיילים הבריטיים כי המקום הוא "מחוץ לתחום", אך ללא הועיל. איש לא מְלָאוֹ ליבּוֹ לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, המגהקים ריח בירה. אחד השומרים אצל מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל שְׁקוֹלְנִיק, היה על כן יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות והדגים. הרובים מוזחים, ומדי פעם מנסים השניים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושומעים ממנה על בעלה העשיר ושתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.
ולפעמים, בריח הכבד של הבושׂם העולה מנערותיה השמנות, ובהבל הגופות המסתובבות בבית, ובאדי החומץ והבצלים מהמטבח, היה מתעורר גם בה, באלמנה השכולה, הפרכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר לא הבחין בין תורכייה לארמנית, בין יוונייה לנובּית, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור; והגוי, הערל, צוהל וגועה, והמיטה צווחת, קפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי שלה לירושלים.

*
חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשיה, הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלק חלו. חלקן עזבו ובאו אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונרגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים.. ביקשו דגים מטוגנים בשמן, או צלויים. גברת הירש מסרה את המקום ליוונייה אחת, מצולקת חזה, שנראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים כמו גם לטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקכעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.
בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה, למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצֶ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצֶפְּט שלָך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "
צוחקות.
כל היום עגנה חווה-דובצֶ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," אמרה. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן, כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תראו – " והרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה לשר האוצר שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשיה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, ונענתה מיד.
בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו מנתה עדיין בלא"י, קנתה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך
אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים
אתה העובר על קברה אל תשכח
את הצער שגרמו לה אנשי פתח-תקווה

וכשהורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה מתה בפעם האחרונה.

1986

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים "ערגה" בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר גם כחלק ברומאן שלו "המושבה שלי", שהופיע בשנת 2000.

16/1/2010
שלום רב לך אהוד בן עזר, לעניין גיליון המכתב העיתי מס' 509 –
ביאליק אמר או לא אמר?
היות ואין עשן בלי אש, ביאליק כנראה אמר.
חבל על "עבודת הדוקטוראט" הארוכה של דן אלמגור כדי להוכיח באותות ובמופתים שהנ"ל אהב מאד את הספרדים ויצא מכליו לשם כך. כל המובאות מיותרות לגמרי. זה מתאים יותר לבנות שרוצות לעשות עבודת אמ איי באוניברסיטה כל הרכילות הזו. (ואחר כך האימהות מתנאות לאמור "הבת שלי עושה תואר שני").
גם אני כותב השורות הללו שמעתי מחבר שלי בימים ההם שביאליק אמר את מה "שאמר" וחרה לי בזמנו מאוד ובאמת הרחקתי עצמי מיצירתו חוץ מאשר ההכרחי לבחינות הבגרות, שם הייתי צריך לתאר את "התפעמות נפשו של המשורר מהקמה בשדותיה של דרום אוקראינה וגו'" (לפי המורה לספרות בבית הספר התיכון בחיפה).
ומה עם אברהם שפירא? אמר או לא אמר שהנער של היום הוא ברארה? אוי כמה מאמרים כתבו על זה בעיתונות הכתובה וכמה התפרנסו מיני ז'ורנאליסטאנים מתחילים מהקשקוש הזה.. ובכן הוא כן אמר. אז מה?
אלא ש... אחרי חיים ארוכים בארץ הקודש הבנתי שלמעשה אין חדש תחת השמש בעניין. וחבל להתכחש לזה. הפולנים אומרים על הרומנים שהם גנבים והרומנים אומרים על הפולנים שהם רמאים מאניאקים, ומספרים אין סוף בדיחות על הפולניות (שכלן אמת לאמיתה!!)
הייקים לא אהבו את האוסטיודן כי הלכו בקפוטות ולא שמעו את התשיעית של בטהובן ולא דיברו גרמנית גבוהה. כאשר באו אלה לארץ הקודש הדביקו להם את התואר ייקה פוץ (לא בלי סיבה).
אחר כך באו הרוסים עם המבטא הכבד שלהם וחשבו שהם ורק הם יצרו את האלוה ממעל. (עד היום לא גמרנו לסבול מ"הדיבוק" האגדי). ואל תשכחו את השינאה, כן שינאה ממש, שהיתה וישנה עדיין אצל המפא"יניקים לאוהדי ז'בוטינסקי מאז ועד היום הזה. אוכל להביא דוגמאות רבות לכך. על האנגלוסקסים אומרים שהם מתנשאים ומסתכלים עליך מגבוה ומדברים עם מבטא ולעולם לא מעוניינים ללמוד עברית (זה גם נכון). וגם אומרים "אמש".
ובעקבות המערכון החמוד של דודו טופז מנוחתו עדן, "מה יש לך יא מוישה עם האוראנז'אדה..." אף אני שואל מה יש לכם אתם עם האמר או לא אמר? (להזכירכם, דודו טופז הוא הבדרן אשר יצא מדעתו ובמקום לטפל בו כלאו אותו וסיפקו לו בשפע כלים להשחתה עצמית, דבר שלא עשו לקוזו אוקומוטו).
ומה עם הדוסים האשכנזים שלא מרשים לבנות ממוצא מזרחי להיכנס לבתי הספר שלהם כי אם רק בדלת מיוחדת? ואיך הם מתרצים את מעשיהם. והלא שינאה יוקדת פורצת מגרונותיהם והתנשאות על ה"ייחס" המזויף של משפחותיהם.
על המרוקאים אמרו מרוקני סכין (זה גם נכון, עד שבאו האוקראינים עם הוודקה ונטלו את התואר הזה מידיהם בלי עוררין) ושהם מתבכיינים על הדי די טי שקיבלו בשער העלייה ולא ישכחו את זה לעולם (כדאי להם להיוודע גם היום מה ואיך התקבלו עולים חדשים לארצות הברית אחרי ימים של הסגר ובדיקות עם אפשרות סבירה מאוד שיוחזרו לארצות מוצאם אם פיפס קטן לא יימצא תקין אצלם).
ועל העיראקים אמרו פיז'אמה ושהם אוהבים כסף (פְלוּס). וזה נכון. על הגרוזינים אומרים אתם יודעים מה. ועל הרוסים החדשים מקרוב באו גם אתם יודעים מה אומרים. ועל הרוסיות כולן גם אתם יודעים מה אומרים עליהן.
וכשנתפניתי להבין את זה חזרתי בתשובה ונתתי מחילה וסליחה לאדון חיים נחמן ביאליק והיום אני מעריץ ומעריך מאוד את כתיבתו וכישרונו וידיעותיו האין סופיות במקורות ועוד. ושזה קשקוש כל ה"אמר או לא אמר" הזה.
אז מה אם הוא אמר? לא מזמן פורסמו בעיתונות פרוטוקולים והחלטות של אישים בכירים בממשלה הישראלית סמוך לייסוד המדינה – שלא להביא לארץ את אלה ואת האחרים. גם הם "אמרו" אז מה?
לכולם מותר לומר ורק לביאליק אסור? לשם מה ההאלהה הזו? הבעייה היתה ונשארת גם היום: אחינו יוצאי ארצות אירופה לא הכירו ולא מכירים, לא הבינו ולא מבינים את המנטליות של המזרחים יהיו ערבים או יהודים (ובגלל זה אנו סובלים עד בלי די). הערביסטים הגדולים איתם הממשלה מתייעצת הם אלה אשר למדו באוניברסיטה סיפור וחצי על ג'וחה ועוד כמה מילים ערביות משוברות וכבר הם "מומחים".
ואם תשאל אדוני העורך כיצד זה אני מעז לומר כך על מיני עדות כולל על זו שממנה יצאתי, אסביר לך: העיראקים עסוקים בלספור שטרות ובניהול חשבונות של השוק האפור, ואין דעתם פנויה לקרוא את עיתונו של בן עזר. הייקים קוראים בפעם האלף (בגרמנית) את "ייסוריו של ורתר הצעיר" ומתמוגגים, וגם לא יודעים עברית עד כדי קריאת כתיבתו של הסופר הנידח, והמרוקאים עסוקים בבחירות לוועד כלשהו אם בעבודה במועצה המקומית או ועד בית וגו'.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: היהודים ה"עיראקיים" אינם ולא היו מעולם יהודים "ספרדיים"!

[המשך]
בפרובינציה של ליטא
היום נהיה יום שלם בפרובינציה. כזכור, לאה גולדברג התייחסה לעיר הולדתה קובנה כאל "פרובינציה". קובנה היתה אז עיר הבירה של ליטא, וגם כיום היא העיר השנייה בגודלה. אני בכלל לא בטוחה שלאה גולדברג הכירה את ה"פרובינציה" של ליטא. מלבד כמה מקומות נופש סמוכים אליהם יצאו יהודי קובנה לנפוש, המתוארים בספרה האוטוביוגרפי "ויהי האור", לא זכורה לי בכתיבתה הפרובינציה האמיתית של ליטא.
ליטא היא ארץ גדולה. אוכלוסייה של פחות מ-3 מיליון בני אדם מפוזרת על פני שטח של 65,300 קמ"ר (כמעט פי 3 משטח ישראל). רוב היום ניסע בחלק הדרום מערבי של ליטא. בלילה נגיע לעיר שאוולי בצפון. דרך ארוכה בה נעצור בעיירות ספורות בלבד.
מריאמפול Marijampole)) בעצם איננה עיירה. זוהי עיר המחוז השוכנת בקרבת הגבול עם פולין ועם המובלעת הרוסית קלינינגרד. זוהי העיר השביעית בגודלה בליטא (כ-50,000 תושבים). מריאמפול היתה עיר-ואם-בישראל במלוא מובן המילה. בשנת 1919 נוסדה שם הגימנסיה העברית הראשונה בעולם מחוץ לא"י. הקהילה העמידה סופרים, מחנכים ורופאים מפורסמים, וביניהם ברוך בן יהודה, מנהל גימנסיה "הרצליה" וחתן פרס ישראל.
מתוך ספרו של עקיבא סלע "בנתיבות ליטא היהודית" הבנתי שבית כנסת שנבנה בשנת 1870 שרד את המלחמה ומשמש כיום כמרכז תרבות וספרייה. שרדו עוד כמה מבנים וכמובן הוקמה מצבת זיכרון ליד אתר הרצח של יהודי העיר. אנחנו עצרנו רק לכמה דקות במרכז העיר כדי לחלץ עצמות. זה היה יום ראשון ולא היו ברחוב הרבה אנשים. ראינו אנדרטת אבן גבוהה עם סוס דוהר ורוכבו בקודקודה, ושוק פרחים עם המון חמניות שהיה פתוח על אף השעה המוקדמת יחסית.
מן הכביש בו נסענו לכיוון היציאה מן העיר ראיתי אבן שחורה גדולה עליה היה כתוב בליטאית ובאידיש: "דא איז געווען דער יידישער בית עולם". כאן היה בית הקברות היהודי. מסביב לאבן הזיכרון הזאת רוכזו במעגל 11 מצבות ששרדו, חלקן במצב טוב למדי: "פ"נ אבינו היקר איש צדיק ותמים / הישר בבני-אדם", ומתחת למגן דויד שם הנפטר: ר' משה ניסן ב'ר מרדכי ברורוביטש (?) ז"ל. הוא נפטר בחודש אייר שנת תרפ"ח. רק המספר 1928 אינו בעברית. ר' דוד ב'ר משה הכהן מישקעוויטץ נפטר בכ"ח בטבת תרפ"ט. הכיתוב על המצבה כולו בעברית: "הוא היה איש תם וישר עם ה' ואנשים, כל ימיו חי בצער ומכאובים, עודנו צעיר לימים ועזב לאנחות אשה ויתומה בת שתי שנים." סיפור חיים עצוב. אני מחשבת בראשי: בתו היתה בת 12 כאשר הושמדו יהודי העיר. סמוך למצבות האלה ישנו בניין גדול של בית לוויות נוצרי, שהוקם כנראה על השטח שהיה בעבר בית הקברות היהודי. אולי השכנות הזאת מספקת הגנה מסוימת לשרידים המועטים שנותרו מבית הקברות היהודי. איני יודעת מה היו הנסיבות בהן נהרס בית הקברות, אך אולי כיום זהו הפתרון המתאים ביותר להנצחת בתי קברות יהודיים הרוסים: ריכוז המצבות ששרדו מסביב לאבן זיכרון.
במרחק לא רב ממריאמפול נמצאת העיר וילקוֹווישק (Vilkaviskis), עיר בה חיה לפני המלחמה קהילה גדולה יחסית: היו בה 5 בתי כנסת, בתי ספר יהודיים בעברית ובאידיש, ותנועות נוער ציוניות. קראתי באיזשהו מקום שהיה שם גם קיבוץ הכשרה עירוני בשם "אל-ייאוש". על אחד הקירות היתה כתובה הסיסמה: "הפועל – הוא הגואל". זו היתה עיר תעשייתית, והיתה שם תנועת "בונד" חזקה, שאירגנה בעשור האחרון של המאה ה-19 שביתה שהתפרסמה בכל רחבי ליטא. כמעט שום דבר מזה לא נותר. העיר נהרסה כולה בזמן המלחמה.
ידעתי שיש שם בית קברות שמור היטב. באתר של איגוד יוצאי ליטא בישראל, קבוצה בפייסבוק, קראתי כמה וכמה פעמים על יהודי בשם ראלף סלינגר מכפר-רופין, שבני משפחתו הגיעו מן העיירה הזאת, והוא מתמסר לשימור בית הקברות שנותר בעיר. במפעל השימור הזה השתתפו גם תלמידים מקומיים, ואפילו עובדי עירייה האחראים על הפארקים באזור הגיעו לעזור.
למצוא את בית הקברות לא היה קל, כך שתירגלתי כמה פעמים את מילות הקסם "ז'ידוּ קָפינֶס", ואכן אישה צעירה התנדבה להוביל אותנו לשם. נסענו כברת דרך קצרה בעקבות מכוניתה. הודיתי לה ב"אָצ'וּ" לבבי, מילה חדשה שנוספה לאוצר המילים המצומצם שלי בליטאית. ה"אצ'ו", תודה בליטאית, תמיד העלה חיוך קל, והיינו זקוקים מאוד להפוגה הקומית הזאת במהלך הנסיעה.
אבן זיכרון אפורה עם מגן דויד בראשה ציינה שזהו "דער אלטער יידישער בית עולם". לפי מה שקראתי זהו בעצם בית הקברות החדש. הוא הוקם ב-1875 ופעל עד 1942. בית הקברות הישן כבר איננו קיים. מתחת לעצים, על האדמה שמכוסה כבר בעלי שלכת, נראות כמה מצבות זקופות, חלקן נוטות על צידן, כולן מאפירות ומכוסות אזוב. פה ושם אפשר לזהות את הכיתוב. מצבה אחת מונחת שטוחה על מצע עלי השלכת, ירוקה מאזוב, ואפשר עדיין לזהות כמה מילים: אהרון, צבי, תנצ... מצבה אחרת זקופה לגמרי ואפשר לפענח חלק מהכיתוב: קבורה כאן אשתו של יואל זוסמאן שנפטרה בחודש תשרי בשנת תרצ"ד – שבע שנים לפני שילדיה, שהקימו את המצבה לזכר "אמנו הטובה והיקרה", נרצחו קרוב לוודאי באחד היערות היפים המקיפים את העיירה.
מי שהגיע לבתי קברות יהודיים עזובים לגמרי, מכוסים בעשבי בר, עם ענפים ושיחים שהשתלטו על הקברים, יכול להעריך את הניקיון של בית הקברות הזה. אלא שמיספר המצבות שם היה מצומצם. קראתי שנחשפו שם 152 מצבות. אולי הן מפוזרות על פני שטח גדול ולא הגעתי אל כולן.
מכל מה שכתבתי עד כה על ביקורי בבתי הקברות אפשר אולי להתרשם שיש בי יחס של קדושה אל בתי קברות, אולי כמו יחסם של חסידים או של יהודי מרוקו אל בתי קברות בהם קבור רב גדול או צדיק נודע. ולא כך הוא. לא גדלתי בסביבה חברתית שהעניקה חשיבות לביקורים בבתי קברות. אצלנו במשפחה אף אחד לא עלה על קברי אבות או אימהות – פשוט לא היו כאלה. כמו רבים מבני דורי שנולדו להורים שהגיעו מאירופה, לא היו לנו שום קרובי משפחה מבוגרים – לא סבים ולא סבתות. אני מנסה להיזכר מתי הגעתי בפעם הראשונה בחיי לבית קברות, והזיכרון היחיד שעולה בי הוא טיול שנתי בכיתה ה' או ו' לירושלים, אשר במהלכו הגענו לקבר הרצל וכנראה גם לבית הקברות הצבאי.
אבל כשזה מגיע לבתי קברות היסטוריים – הסיפור שונה. זהו למעשה השריד הכי אותנטי שנותר. כמה בתי כנסת שלמים נותרו במזרח אירופה? כמה מהם שוקמו? יש כמה, ולפני סוף הנסיעה אגיע לבית כנסת כזה, אבל רוב בתי הכנסת נהרסו, וגם אם הבניין עדיין קיים הרי כיום הוא משמש כאסם, מחסן, בית מלאכה, מאפייה – במקרה הטוב מרכז תרבות או ספרייה.
כל בית קברות משקף את עולמה של הקהילה בה הוקם. הגעתי פעם לבית קברות יהודי בעיר סוּקרֶה בבוליביה, ותוך דקות ספורות יכולתי לשרטט את דיוקנה של הקהילה: יהודים גרמנים שנמלטו מגרמניה לפני המלחמה. רק זרי הפרחים הטריים על הקברים בלבלו אותי, כי לפי התאריכים על המצבות רוב האנשים כבר מתו מזמן. מי מניח פרחים על הקברים? שומר בית הקברות פתר את התעלומה: הוא הזמין מונית ונסע איתנו לביתה של היהודייה האחרונה שנותרה בעיר. אישה שהגיעה כילדה לבוליביה, נישאה לפרופסור מקומי, והיא זו שדואגת לכך שתמיד יהיו פרחים על קברי האנשים בתוכם גדלה.
בעיירה של אימי נותרו כמה מבנים מן העידן היהודי. בית המדרש, שם כנראה למדה אימי. ה"קלויז", שנותרו בו מאז החורבן ארבעה קירות בלבד ובעשור האחרון התקינו בו גג. התרגשתי כשגיליתי שאנשי העיירה שיקמו את הבניין, הרי הרבה יותר קל היה להרוס אותו. אך בית הקברות הוא בסופו של דבר השריד הכי חשוב שנותר שם. זהו השריד הכי אותנטי של הציוויליזציה היהודית שנכחדה.
נסיה שפרן
המשך יבוא

באשר לדבריה של הדסה מור – אני מודה שדי נעצבתי שהיא חוברת ל"עסקני הקיפוח", ששונאים אשכנזים על עצם קיומם. אני קראתי רק ספר אחד שלה "יום הדין של ג'ני מרקוס", והתפעלתי מההשקעה הענקית שהשקיעה בספר המעניין הזה, וברור שהכתבה שלה איכזבה אותי קשות. "הראייה" שלה על כך שביאליק אמר שהוא שונא ערבים כי הם מזכירים לו ספרדים – היא דברי ילדים בני עשר ובני שלוש-עשרה "שלא היו ממציאים אימרה שכזאת מעצמם" – את רצינית, הדסה מור?! זאת הראייה שלך לדיבה הנוראה על ביאליק?! ביאליק הרי היה מתועד על כל הגה שהוציא מפיו – איפה את מוצאת את האימרה הזאת בכתביו ובאינספור ספרים ומאמרים שנכתבו עליו? 
שני יהודים ספרדים העזו  ופנו אל ביאליק ישירות בנדון: שמואל נבון ויוסף צדוק. ביאליק התפלץ לעצם השאלה, וכינה את הדיבה הזאת "זדון" ו"עלילה נוראה ושפלה." ביאליק הדגיש כי ההיפך הוא הנכון: באחת ההרצאות בשנת תרפ"ז (1927) הוא תיאר את הגניוס של תרבות הרוח הספרדית. והוא הרי הוציא לאור כרכים מפוארים של שירת ר' שלמה אבן גבירול  ור' משה אבן עזרא. לא יכולה להיות דיבה יותר נוראה כמו להעליל עליו עלילת זוועה כזאת!
באמת לא יכולה להיות דיבה יותר גדולה על האיש, גאון השירה העברית. אבל באמת האם יש להתפלא על הדיבה הזאת כאשר "עסקני הקיפוח" משבחים את היטלר, ומצטערים שלא שרף את כל האשכנזים (צ'רלי וקנין, פייסבוק 18.9.15), שמורחים על קירות "הבימה" "אשכנזים לבוכנוואלד!" – שרדיו פיראטי של ש"ס קורא לצאת לרחובות ולשחוט את כל החילונים האשכנזים. והנה, הדסה מור מצטרפת לזוועה הזאת, ומצדיקה את השנאה לאשכנזים!
אני המום מכך שאף איש רוח יוצא ארצות האיסלאם לא קם להוקיע את ים השנאה הזאת כלפי האחים האשכנזים. אדרבה, סמי מיכאל ואמנון שמוש עוד הוסיפו שמן למדורת השנאה. היחיד שהוקיע היה אלי עמיר: הוא הודיע לשלמה צדוק, שהצהיר בראיון לאלי תבור כי בכוונתו לצאת לרחוב ולירות בכל אשכנזי שיפגוש בדרך – ובכן אלי עמיר כתב בתגובה שייצא בחזה חשוף וששלמה צדוק יירה בו לפני שינסה לבצע את זממו. הוא היה היחיד, והינו היחיד עד עצם היום הזה.

* לאהוד בן עזר העורך שלום, דבריה של הדסה מור בתגובתה אליך [גיליון 1592] – מגוחכים! קשה להאמין איך אישה אינטליגנטית סופרת וחובבת ספר מסתמכת על אמירות של ילדים אשכנזיים בכיתתה כלפי ילדים ספרדיים כהוכחה לאמיתות השמועה שביאליק שנא ספרדים ולעג  להם. האם מימיהָ לא שמעה על רב סרן שמועתי? האם היא כופרת במציאות  השקר והבדייה בעולם? האם ילדים אינם יכולים להיות מרושעים, ופיהם מפיק אך ורק אמת? האם לא ייתכן שהם ניזונים משמועות ומעלילות  שפרחו בשכונתם, שמעולם לא טרחו לבודקם כי הם ילדים. ומשתמשים בהם כדי להציק ולשלוח חיצים מורעלים?
באותן תקופות רחוקות, כאשר למיתוסים היה הרבה יותר משקל בחיי אנשים, תמיד התהלכו שמועות מוזרות לגבי דמויות מסויימות מסתוריות עם הילה, ודמיון התערבב במציאות.
האם היא כה תמימה לחשוב שהילדים אינם ממציאים עלילה סתם, ובוודאי  שמעו את אותה אימרה מפי ביאליק שלחש אותה במו פיו  לאוזניהם... באמת כמה מגוחך. אני חשתי שרגשי נחיתות מדברים מגרונה של הדסה מור. ומשהו לא פתור בילדותה גורם לה לכתוב את השטויות האלה [על ביאליק] כאמת צרופה וללא סימני שאלה בכלל. גם אם אני מאמינה לה שנשאה כאב של התנשאות והשפלה מצד ילדים אשכנזיים והוריהם בשכונה. אני מצפה מאדם מבוגר להתעלות מעל אותם פצעי השפלה מילדות. תובנות שאדם מבוגר צובר במהלך חייו מאפשרות לו להיות סלחן יותר לקטנותם של בני אדם, ולהרגיש נעלה עליהם. אלא אם כן הוא איננו מסוגל לצאת מהכלא של דעות קדומות ושל אכלו לי שתו לי לכל ימי חייו.
חוה ליבוביץ

* לאהוד היקר שלום רב, אודה לך אם תוכל להוסיף את התגובה הזו בקצה המכתב העיתי:
בכל פעם שאני שם את נפשי בכפי ומציץ לרגע בפרשנות של אורי הייטנר על המתרחש בארצות הברית, אני נדהם מחדש מעומק הבורות והשרלטנות. כיצד יכול אדם רציני לקרוא לביידן הסנילי, העומד בראש מפלגה נגועה באנטישמיות, והמתכוון לחדש את הסכם הגרעין האיראני, "ידיד ישראל"? האיש אינו יודע מה שח!
תודה,
דורון גולדברג