בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הַנֶּכֶד
- עמוס גלבוע: על השופט מלצר
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה
- יורם אטינגר: "האחים המוסלמים" – טרור אזורי ועולמי
- יוסי אחימאיר: אחרי מות: עברי ו"לא ישראלי"
- אורי הייטנר: צרור הערות 18.11.20
- פוצ'ו: בחיי [7]
- פרופ' זיוה שמיר: סיפורים לימי הסֶגר
- הרצל ובלפור חקק: על שנאת ביאליק והוצאת דיבתו רעה
- משה גרנות: ניל ארמסטרונג והניקיון בחוף
- יוסף אורן: כך בחן אותי קנז, וכך קראתי את סיפוריו
- עקיבא נוף: בין לבין
- אורי איתיאל: נתן דגן
- יעקב זמיר: שותפים לחדר באוניברסיטה
- תקוה וינשטוק: בעלי חיים בישראל בשנת 2020, תש"פ.
- יהודה הצבי: משמעות שנייה למילה "צפירה"?
- איליה בר-זאב: שבע גבעות ואדם
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: יוסל'ה שפילר
- אהוד בן עזר: פנייה לאליעזר עציוני
- נעמן כהן: תרומת יהודי ארה"ב לישראל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, למרות שהכרתי את "מאדאם אום אל-טאך", לא זכרתי את הפרטים, וקראתי שוב מרותק לעלילה המדהימה שאתה שוזר בסיפור. העלילה הזאת מצטרפת לעדות ממקור ראשון של ברנר על ימי הגירוש בשלהי מלחמת העולם הראשונה ("המוצא"). ארנה גולן כתבה על הסיפור רשימה נפלאה, כשהיא מתארת אותו כדרמה המחולקת לחמש מערכות עם פרולוג ואפילוג. ארנה היא בעלת יכולת ניתוח מהמעמיקות שאני מכיר.
- שאר הגליון
מאמרים
הַנֶּכֶד
לִשְׁמֹע אֶת הַמִּלָּה "סַבְתָּא"
מִתְנַגֶּנֶת מִפִּי פָּשׁוֹשׁ
כְּחֹל-עֵינַיִם,
"סַבְתָּא"
מִלָּה מַחֲרִידָה –
אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נְעוּרִים
עוֹד בִּלְבָבָם –
וּמַרְנִינָה,
גְּזָעִים מָטִים –
מְבַשֶּׂרֶת קֵץ קָרוֹב,
עוֹלֶה
כְּפֶרֶץ חֹטֶר רַעֲנָן
מִתּוֹךְ גֶּזַע-נָקוּב
מַבְטִיחַ הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ
וְהַגּוּף:
הֶמְשֵׁךְ הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת,
הָאַף הַסּוֹלֵד
לַשּׁוֹשֶׁלֶת:
תְּבוּנַת הַכַּפַּיִם,
וְתַמְרִיץ-הַמֹּחַ
הַנֶּכֶד –
הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ!
1970
שְׁנֵי מַלְאָכִים
הַמַּלְאָךְ עַזְרִיאֵל –
אֵינוֹ עוֹזֵר,
אֵינוֹ שׁוֹעֶה –
לְבַקָּשָׁתֵנוּ –
הוּא עָסוּק:
הוּא טוֹוֶה
אֶת הַהֹוֶה:
הַחוּטִים נִמְשָׁכִים,
מִן הָאֲדָמָה –
לַשָּׁמַיִם –
אַךְ נוֹפְלִים שׁוּב
וְנִקְבָּרִים בְּמַפֹּלֶת-
עָפָר;
הוּא שָׁקֵט,
הַמַּלְאָךְ –
אַךְ לִבּוֹ אֵינוֹ רַךְ –
הוּא עָסוּק,
הַמַּלְאָךְ
וְדוֹבֵר אֵלֵינוּ קָשׁוֹת
פָּנָיו, פְּנֵי-עַכְשָׁו,
וּפְנֵי-מָחָר,
אַךְ הֵם אֵינָם
שְׂמֵחִים,
אַף לֹא עֲצוּבִים:
הוּא עָסוּק,
הוּא טוֹוֶה מָחָר,
מָחָר שֶׁאֵינוֹ,
שֶׁל שׁוּם אָדָם –
רַק שֶׁלּוֹ:
שֶׁל הַמַּלְאָךְ עַזְרִיאֵל,
וַעֲמִיתוֹ – הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל.
1970
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
לאסתר ראב לא היו ילדים, גם לא נכדים.
על השופט מלצר
איני משפטן, ואיני בנו של משפטן, אך בכוונתי לעסוק הפעם דווקא באנשי משפט: כבוד השופט מלצר, המשנה לנשיאת בית הדין העליון שלנו, והגברת זילבר, המשנה ליועץ המשפטי של מדינת ישראל.
נתחיל בראשון. רק לאחרונה למדתי שבחודש אוגוסט השנה כבודו חיתן את בנו, ובארוחה החגיגית באולם של בית מלון נטלו חלק 70 איש. זאת, שעה שהגבלות משרד הבריאות המחייבות אותנו, איפשרו אותו זמן רק התקהלות של 20 איש בשטח סגור ו-30 בשטח פתוח. למה נודע לי באיחור כה רב? כי הוא לא זכה לכותרות, לתוכחות, להמולה תקשורתית. הסיפור האמיתי של האירוע, שבגינו אני כותב עליו, התרחש מאוחר יותר והוא שמזעזע. אחד מארגוני הזכויות פנה בקבילה לנציב קבילות הציבור על שופטים, כבוד השופט בדימוס שוהם, תיאר את האירוע ודרש שכבוד השופט מלצר יינזף פומבית. הנציב לא השתהה וחיש מהרה דחה את הקובלנה. האירוע אכן "התקיים בניגוד לתקנות," קבע הנציב, אך הוא קיבל את הסברו של כבוד השופט מלצר, לפיו "הוא לא ידע שיש בעייה עם כמות המשתתפים... ולכן אף הוציא כסף רב בעניין שכירת אולם וחדרים במלון."
ומה היה הסברו המלומד של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון על כך שהוא לא ידע כלל שעבר עבירה? הסכיתו וקיראו: ההגבלות מתירות לבית מלון להכניס לחדר האוכל שלו עד 35 אחוזים מהתפוסה שלו: 70 הסועדים בארוחת החתונה הם אורחי המלון ועומדים במגבלה הזאת (של 35 אחוזים).
אכן, יד של שופט רוחצת יד של שופט!
אז בואו לרגע ונבין במוח צלול מה התרחש כאן ומה יש בהסברו של כבוד השופט מלצר?
ראשית, בוודאות הוא ידע את המגבלה על התקהלות מעל 20 איש בשטח סגור, כמו כל איש מהיישוב.
שנית, הוא צריך היה לדעת (כאדם נאור וסביר, ואפילו פחות מכך) שבהצטופפות של 70 איש למשך זמן הדרוש לארוחה כיד המלך, יש סיכון של הדבקה המונית.
שלישית, השכל הישר של "האדם הסביר" הוא שההיתר לחדר האוכל ניתן מתוך מחשבה פשוטה, שהאוכלים יישבו בפיזור (ובמשמרות), ולא יצטופפו זה ליד זה. לכן, סיכון ההדבקה הוא קטן. מן הסתם גם כבוד השופט מלצר משתייך לקבוצת "האדם הסביר".
רביעית, ובכלל, מה לאירוע ארוחה באולם ולאכילה בחדר האוכל?
לא חדלים לדבר אצלנו על מוסר ועל שחיתות. אז הנה לפנינו מקרה של שחיתות מוסרית ושיפוטית בדרג העליון. כל הזמן מעלים אצלנו את הדרישה הכל כך נכונה: לקחת אחריות. לא יכול היה כבוד השופט להגיד: טעיתי, אני משלם את הקנס כמו כל אזרח. לא, הוא לא היה יכול. במקום זאת הוא בא ולמעשה אומר מה שאחרון הגנבים יודע תמיד להגיד: לא ידעתי שזה אסור. ומסביב? דממה, שתיקת כבשים. היכן הגברת חיות, הנשיאה. לפחות היתה נושאת נאום נמלץ על הצורך של כל האזרחים להישמע להנחיות משרד הבריאות. ככה מאבדים אמון! במעשה הבלתי מוסרי המקומם ובמחדל להגיב עליו.
ועכשיו לגברת זילבר. בין שאר חטאי ופשעי ההנהגה של המדינה היא מנתה גם את חטא הפטריוטיות וציטטה את סמואל ג'ונסון שאמר: "הפטריוטיות היא מפלטו (האחרון) של הנבל."
קשה לי להבין: האם היא לא פטריוטית, אלא אוניברסאלית, או משהו אחר?
יהי אשר יהי, סמואל ג'ונסון היה בעיקרו גאון של השפה האנגלית, ודבריו כוונו ככל הנראה (ב-1775) לשבטים הסקוטים הקתוליים המרדניים. שנה לאחר מכן התקוממו בארה"ב נגד המלך האנגלי. המתקוממים נקראו "הפטריוטים". ג'ונסון נודע באימרותיו הנכונות פעמים לתקופתו. למשל: "אני אוהב מאוד את חברתן של הנשים: אני אוהב את יופיין, רגישותן, עירנותן ושתיקתן."
עמוס גלבוע
אהוד: בשני המקרים שציינת האשמה נופלת על נתניהו ובני-ביתו – ממש כמו שהוא, כידוע וכמצוטט במהדורות החדשות בטלוויזיה – אשם ברציחות הנשים במגזר הערבי ובאספקת מטוסי אף-35 לאמירויות כדי שיוכלו להפציץ אותנו. זאת ועוד, לגברת זילבר מותר להביע ביקורת פוליטית, במסווה משפטי, על נתניהו – מפני שהיא חלק מהמנגנון המשפטי המנסה לסלק אותו מהנהגת המדינה עקב כישלונותיו הנוראים – כמו השלום עם האמירויות שמבשר פרוספריטי כלכלי, רכישת צוללות חדשות עוד בימי כהונתה של אנגלה מרקל אוהדת ישראל, וגם, הנורא מכול – שטרם החזיר את החליפות שנתן לו במתנה לפני שנים רבות בן-דודו נתן מיליקובסקי!
במלחמה לא כמו במלחמה
פרק ס"ח: הפגזת ריכוך?
הבוקר נידחתה לי שיחת זום והחלטתי לקדם את ההצצה השבועית במפת תחלואת הקורונה בעולם. בעודי תוהה, מתוך חמלת אמת, על גורלן של הארצות "שהמלך [סין] לא [כל כך] רוצה ביקרן" החלה להצטייר במוחי (הקודח משהו?) תמונה שהזכירה לי את פרוייקט המאה הסיני הידוע בשם One Belt One Road – בקיצור OBOR. ב-2013 פירסם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, קסי ג'ינפיג (תוארו המכובס של נשיאה הכל יכול של סין – לכול חייו), את מאניפסט מדיניות החוץ הסינית למאה הנוכחית. גולת הכותרת – פיתוח וביצוע אסטראטגי של "תוכנית תשתיות גלובאלית" –OBOR. סידרת המאמרים הזו כבר עסקה בנושא ולכן נסתפק כאן בהצגתה ע"י איור 1.

איור 1: One Belt One Road
מצב התחלואה המעודכן הינו זמין באופן גלובאלי או לפי ארצות ואו אזורים – נמצא באיור 2. התמונה המלאה נחתכה עבור הקבלה לתחומים הגאוגרפיים של המפה באיור 1. שלושה אזורים גדולים מיבשת אמריקה נמצאים בתחלואת שיא: צפון אמריקה, מרכזה ודרומה. לשלושתם קיימת תשתית טבעית לגישה מסין – הלא היא האוקיינוס השקט. מאידך מצויים שלושה אזורים בתחלואה גבוהה ומתגברת: הודו, אירופה המערבית, ובמידה פחותה המזרח התיכון.

איור 2: תחלואת הקורונה באסיה, אירופה ואפריקה.
מקור: מרכז מידע ב-John Hopkins University
האם קיים קשר מהותי כלשהו בין שני האיורים? מומחית מעולה למדיה ממוחשבת נענתה לבקשתי וביצעה השתלה של תשתיות התעבורה הימיות (תכלת), היבשתיות (אדום), וצינורות ההולכה (ירוק) מאיור 1 אל מיקומן הגיאוגרפי המקביל באיור 2 תוך שינויי צבע הכרחיים. התוצאה המובאת באיור 3 מדהימה! לא פחות.
מערכת התעבורה היבשתית מגדרת את שלושת אזורי התחלואה הגבוהה מצפון בעוד התעבורה הימית עושה זאת מדרום!!! חייזר מגלקסיה רחוקה אם ינחת על כדורנו וישאל בהצביעו על הנקודה האדומה הבוהקת בייחודה בסין(העיר הוואן) Who, the hell, is this Boss? יקבל במקהלה:China!!!
לא מן הנמנע שישאל גם מה בנוגע לתשתיות תעבורה לשלושת אזורי אמריקה? אה, שם אין צורך – אוניות הענק יוצאות מנמלי סין המזרחיים, הקברניט לוקח אזימוט לנמל לונג ביץ' וצועק "סע צור, סע" והולך לתאו לישון שבוע ימים בעוד אוניית המכולות חוצה את "השקט" עם רוח גבית.

איור 3: השתלת OBOR (איור 1) על מפת התחלואה (איור 2)
האם לא מתרחש לנגד עיניו של העולם החופשי(פיו ואפו עטויי מסכה) תסריט אימים של השתלטות "מלטפת בנעימות" של סין על הנהגת כלכלת העולם?
האם אין הקורונה מהווה הפגזת ריכוך על מעוזי הדמוקרטיות מארצות התבל? הפגזה שתסלול דרך חופשית להשתלטות הסינית? הכול הלך לסין תחת 8 שנות מימשל אובמה-ביידן. אובמה רץ לחתום על "הסכם פריז" למען שרידותו של העולם המתחמם בהדרגה. במקביל הוא חתם על 18 עשרות רגולציות שחנקו את אפשרויות הייצור של כ-70 אלף מפעלים שנסגרו באמריקה תמורת פתיחה מקבילה בסין. פליטת גזי החממה עברה מאמריקה לסין (ליטוף ראשון), הוצאות הייצור בסין הורידו, תיקון: גימדו – את מחירי המוצרים המובלים על גלי "השקט" לארה"ב לרווחתם הקונים ב-Wall-Mart (ליטוף שני), אך ליגונם של עשרות מיליוני חסרי העבודה...
אופס, בעייה? איתות קל מסין מאפשר הדפסת טריליון דולר לשנה בארה"ב, המחולקים בהקצבות כאלה ואחרות במיוחד לחסרי חדוות היצירה שקונים את סחורות הייבוא מסין (ליטוף שלישי) ומשמנים את קופת האוצר הסיני בכמחצית הטריליון לפחות בשנה.
הליטוף הרביעי הוא האולטימטיבי – מקבלי ההקצבות "יודעים" לזהות את היד המלטפת וגומלים לה בקלפי ביום פקודה... ע"ע ניצחונותיו של אובמה על מקיין ב-2008 ועל רומני ב-2012. ואז... "בא לשכונה בחור חדש"! תוך שבועות מיספר הוא שבר את כל "הכלים" הדמוקרטים וניתק להם את חוט הטבור עם סין. הדמוקרטים שלפו סכינים, הזמינו תיקים, ערכו חקירות זוועה המגמדות ציד מכשפות, יצרו מהלך אדיר מימדים של Impeachment שהסתיים במפח נפש שלהם ושל נשיא ביה"מ העליון שנאלץ לחתום על זיכוי מוחלט. הסינים, במקביל ובפעם הראשונה מאז תום "מלחמת התרבות" – נאלצו לחווות הפסד חלק, שלא לומר תבוסה, במלחמת הסחר.
זה קרה לפני שנה ומשהו (אוקטובר 2019). סין הבינה שאת הג'ינג'י החדש חייבים לסלק! נאמנים לציווי יסוד של קונפוציוס: "והידרת פני זקן" המשולב עם היעדר פנסיה ראויה המחייב את הצאצא להחזיק בחיים את הוריו ולעיתים גם את סביו... המסכן חייב לעבוד מלא ואם אפשר גם בשעות נוספות. סין חייבת למצוא עבודה למאות מיליוניה, ועוד 10 מיליון משרות חדשות בשנה. לשום מדינה בעולם אין מחוייבות עצמית שכזו. היא "בסך הכול" מבקשת להיות אימפריאליסטית לא חס וחלילה, של שטח כבוש – הרי כל האימפריות האלה נאלצו בסופו של דבר לנטוש שטחים ועמים כבושים. הם בסך הכול מבקשים ללטף לחיקם את מקומות העבודה עבור "הדרת הזקנים". ושם בשונה מאצלנו – ציווי הוא לא המלצה בלבד.
מה שנותר לסין לעשות, בהבנתם שמהדמוקרטים לא תיצמח להם ישועה, הוא להפוך את הג'ינג'י בבית הלבן ל"מכה קלה בכנף" ולשם כך "לא סופרים" שום נזקים נילווים. כל מה שנותר לעשות הוא לשלוף את תוכנית המגירה הקרויה Covid ולהוסיף לה -19. ע"פ "ספר התוכנית" אף ראש מדינה "מערבי", מדינה שחוותה את הקורונה, לא אמור להיבחר מחדש כאשר התחלואה בשיא וממשיכה לעלות בטור גיאומטרי... גם לא הג'ינג'י.
היום, שבועיים תמימים אחרי יום הבחירות, עדיין לא הוכרז כהלכה מחליפו לנשיא. לעורכי דינו המצויינים יש Case ענק מימדים רק חסרות להם כמות מספקת של ראיות בכדי להעביר את המישור המשפטי ל"עליון" ושם, יש לו רוב די מוצק של לפחות 5:4 – אם מתעלמים מנשיא ה"עליון".
אכן, בבייג'ין כוססים ציפורניים – רק הג'ינג'י לא עובד "לפי הספר" והוא היחיד מ-8 מיליארד תושבי הכדור שיתבע מהם תשלום כבד עבור ה-55 מיליון שנדבקו בעולם, המיליון ושליש שנפטרו מהנגיף ובמיוחד עבור הרבע מיליון אמריקנים שהלכו לעולמם.
עד ה-14 בדצמבר תתקבל ההחלטה הסופית לגבי הנשיא ה-46 וב-5 לינואר ייערך סיבוב שני בג'ורג'יה לגבי זהותם של שני סנאטורים. המשמעויות – הרות גורל למין האנושי – תרתי משמע.
פרופ' חובב טלפז
18 בנובמבר 2020
"האחים המוסלמים" – טרור אזורי ועולמי
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 16 בנובמבר 2020.
האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד במדיניות המכירה בעוצמת איום טרור "האחים המוסלמים" על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי ומתון-יחסית, אירופה, ארה"ב והעולם כולו?
האם גם הנשיא הבא של ארה"ב יכיר בהשפעה המכרעת של איומי האייתולות ו"האחים המוסלמים" על מגמת ההתקרבות הערבית לישראל, כולל העמקת שיתופי הפעולה עם ערב הסעודית והסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין?
ההיסטוריון והמזרחן הנודע, פרופסור אלברט חוראני מאוניברסיטת אוקספורד (A History of the Arab Peoples, עמ' 446-445( ציין את עקרונות "האחים המוסלמים":
"שלילה מוחלטת של כל חברה שאינה אסלאמית לחלוטין... חברה אסלאמית מקבלת על עצמה את ריבונות וסמכות האל [אללה] ומתנהלת אך ורק לפי עקרונות הקוראן... כל חברה אחרת היא חברת ג'אהליה (חסרת תרבות ובורה), בין אם היא קומוניסטית, קפיטליסטית, לאומנית, או מתיימרת להיות אסלאמית, אך אינה מתנהלת לפי השעריה [ההלכה האסלאמית]... עליונות המערב בחברה האנושית מתקרבת לקיצה... מכיוון שהמערב מיצה עצמו והתרוקן מערכים שהזניקו אותו לפסגה... הגיע שעתו של עידן האיסלאם..."
"האחים המוסלמים" הם ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם – הנתמך בעיקר על ידי ארדואן התורכי, האייטולות מאיראן וקטאר – עם תאים וארגונים פוליטיים ברחבי העולם, כולל בארה"ב. ה"האחים" שואפים לשחרר את הערבים מהשפעת "הכופר" המערבי – שעיצב את מפת המזרח התיכון – להפיל את המשטרים הערביים באופן חתרני ומהפכני, להחזיר את החברה הערבית לאסלאם, להקים משטר פאן-אסלאמי בחסות אלוהית, להפיץ את האסלאם בעולם באמצעות טרור ופעילות פוליטית במסגרת "מפלגת החופש והצדק" בלוב, "מפלגת נדא" בתוניסיה, "מפלגת הצדק והפיתוח" במרוקו, "חזית הפעולה האסלאמית" בירדן, "תנועת החוקה האסלאמית" בכווית, "מפלגת הרווחה" בהודו, "ג'מאעת א-אסלאמי" בהודו, פקיסטן ובנגלדש, ועוד. "האחים המוסלמים" טוענים שכל משטר ערבי – וכל משטר הטוען שהוא אסלאמי – שאינו מבוסס על השעריה – הוא משטר משומד (גרוע מכופר) ומהווה יעד לג'יהאד (מלחמת מצווה למען אללה).
ארגון "האחים המוסלמים" נוסד במצרים ב-1928 על ידי חסן אל-בנא, והשתתף במאמץ לשחרור מצרים מהשלטון הבריטי. מ-1952, ועם הפלת המלך פארוק על ידי "הקצינים החופשיים" (נגיב, נאצר, עאמר, סאדאת ואחרים), התמקדו "האחים" בחתרנות וטרור נגד השלטונות במצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחרין. פעילותם מתנהלת לפי תורתו הבלתי-מתפשרת של סייד קוטב (שניתלה במצרים ב-1966), שהביאה להקמת ארגוני טרור אסלאמי ברחבי העולם כמו אל קאעידה וחמאס, במקביל למאבק בשחיתות וחוסר השוויון בחברות הערביות.
ב-1949 רצחו "האחים" את ראש ממשלת מצרים, מחמוד נוקראשי; ב-1954 נכשלו בניסיון התנקשות בנשיא מצרים, נאצר; ב-1981 נרצח סאדאת על ידי פלג של "האחים", הג'יהאד האסלאמי, שהתמזג באל קאעידה, ומפעיל טרור נגד ישראל וארה"ב.
ב-2013-2011 עלו "האחים" לשלטון במצרים וזכו לתמיכה פומבית (גם לפני עלייתם לשלטון) של הנשיא אובמה וסגנו ביידן.
ב-2020 פרושה רשת "האחים" – טרור וארגונים פוליטים – ברחבי העולם ממרכז ודרום אסיה, המזרח התיכון, אירופה, אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב.
המזרחן הידוע, פרופסור פואד עג'אמי שעמד בראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה היוקרתית ג'ונס הופקינס כתב ,The Arab Predicament) עמ' 134) ש"האחים המוסלמים" פועלים לקידום חזון מוחמד, שלמות האסלאם, קידוש ההקרבה על מזבח האסלאם, וניצחון האסלאם על היהודים, הרואים עצמם כעם הנבחר.
פרופסור חוראני (שם, עמ' 446-445) מוסיף: "המקבלים על עצמם את יעדי ה'אחים' הופכים ללוחמים ואוחזים בכל האמצעים, כולל ג'יהאד... להשמיד כל צורה של עבודת אלילים מזוייפים, וכל משוכה בדרך להשלטת האסלאם... פועלים להקמת חברה אסלאמית עולמית... עידן המערב הסתיים.... רק האסלאם מעניק תקווה לאנושות... 'האחים' נכונים להקרבת חיים למען אללה..."
האם הנשיא הבא של ארה"ב שוב לא יקל ראש באיום הטרור האסלאמי בכלל, ובאיום "האחים המוסלמים" בפרט – ויתמיד בתמיכה הנוכחית של וושינגטון במלחמת בעלות-בריתה הערביות נגד חתרנות וטרור "האחים"?
האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד בלחץ הפיננסי והצבאי על האייתולות – המעניקים סיוע רב ל"אחים"?
האם הנשיא הבא של ארה"ב יפתח שוב את דלתות הבית הלבן ומחלקת המדינה בפני פעילים וארגונים הקשורים ל"אחים המוסלמים" בארה"ב כמו CAIR, ISNA, MAS – ויחדש את הקשר האינטימי עימם – שנקטע ב-4 השנים האחרונות – כולל מינויים בכירים ברשות המבצעת?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
אהוד: התשובה לשאלתך האחרונה – סביר להניח שאכן כך יעשה, ולכן בתקופתו העולם צפוי לבוקה ולמבולקה בצל הטרור האיסלמי, ובדרך זו תמשיך גם מעריצת הפוגרומים של "חיי שחורים נחשבים", היא סגניתו קמלה האריס – שקרוב לוודאי תירש אותו במהלך כהונתו הקשישה.
אחרי מות: עברי ו"לא ישראלי"
השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת הפלסטיני ונתן זך הפרו-פלסטיני. הראשון מראשי אש"ף ותועמלן רהוט של הערבים הפלסטינים. השני – להבדיל – משורר עברי גדול, שהיה מצדדו של ה"ראיס" אבו מאזן. על הראשון אין להכביר מלים, הוא העדיף להעביר את ימיו האחרונים דווקא בבית חולים של האוייב הישראלי, או כפי שאמרה בתו בעזות מצח: "בירושלים בירת פלסטין." במותו קיבלה כפיות הטובה הפלסטינית ביטוי שיא של נבלות.
"לאחר מות" נשפכו מילים רבות על זך המנוח. הגדיל המוסף לתרבות וספרות של "הארץ" שכל כולו הוקדש לו – פרט למדור פרשת השבוע ומכתב קטנוני של א. ב. יהושע. כמה מהבולטים בחוקרי הספרות השתתפו בו, כדי להביע את הערכתם ליצירתו. כשלעצמי, אינני חוקר ספרות ואינני קורא שירה מובהק, ולכן אין לי אלא לקבל בהינהון ראש את אבחנותיהם של דן מירון (זך "ייזכר לא רק בתולדות הספרות והתרבות, אלא גם בתולדות הלשון העברית"), גבריאל מוקד ("יחד עם אבידן ועמיחי זך הוא אחד המשוררים החשובים ביותר בשירה העולמית במחצית השניה של המאה העשרים"), אריאל הירשפלד ("שירתו הגדולה והמאמרים הנודעים שכתב מול וכנגד שירת אלתרמן, עשו אותו לאביה האמיתי של השירה שבאה אחריו") ואחרים... שום מילה על עמדותיו הפוליטיות, שהיו חלק ממהותו הציבורית.
שמו של נתן זך היה כלול לרוב בעצומות הזדהות של סופרים, משוררים ואקדמאים עם הצד הפלשתיני. שמו היה חתום על מאמרים שפירסם מפעם לפעם בשבועון "שישי", ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", כמו גם בראיונות שהעניק – במשורה יש לציין – לתקשורת. אבל בשנים 2014-16 הוא טיפח סוגה חדשה, שבה הביע בשתיים-שלוש מילים את עמדותיו הבוטות. זה היה במודעות שפירסם (בתשלום?) מפעם לפעם ב"הארץ".
כמה דוגמאות: ב-30.9.2014 הוא חתום על מודעה בת שמונה מילים: "טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילות דברים."
ב-19.1.2015: "לאבו-מאזן ברכות בדרך לביה"ד בהאג."
ב-25.1.2016: "למחמוד עבאס – אבו מאזן תחזקנה ידך," על החתום: "פרופ' נתן זך, ניצול היטלר, בוגר מלחמת העצמאות הישראלית, קצין מודיעין במטה הכללי 1950."
טבעי על כן שהיה פעיל מרכזי ב"ועד היוצרים הישראלים והפלשתיניים נגד הכיבוש" והעמיד עצמו לרשות תנועת השמאל הזוטרות והקיצוניות. קבל עם ועדה הודיע, שכף רגלו לא תדרוך ב"שטחים", וכי לא היה רוצה ששיריו ייקראו בהתנחלויות.
ביטוי מורחב לפסימיזם העמוק שלו נתן בראיונותיו. ב-2001 אומר זך, ששמו המקורי היה הארי זייטלבך: "אנחנו צועדים באון, במרץ ומתוך גאווה ומתוך הכרה לאומית עמוקה לקראת התהום, כמו באיזה סרט מצוייר של דיסני, ואני לא רוצה להיות חלק מזה... אני לא ישראלי. זה רק מקרה שאני ישראלי. במקרה אימי הקתולית פגשה את אבי היהודי שלא ידע על היהודים שום דבר, ובמקרה אני נולדתי... הארץ שלי היא השירים והעברית, מעולם לא הייתי בן לארץ, יש לי שלושה פאספורטים, ישראלי, אנגלי וגרמני."
בראיון בשנת 2011: "אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד. העם הזה התפורר לפלגים-פלגים חדורי שנאה וקינאה ורמות כלכליות שונות לגמרי. נוסיף לזה את הבעייה הערבית, והסיכויים שמשהו טוב יקרה פה מתבטלים. החברה התפוררה לרסיסים, ועם הרסיסים האלה צריכים כולם בעל כורכם ליצור חזית אחידה כנגד אויב חיצוני. אבל איך רסיסים יכולים להתחבר? הרי רסיסי זכוכית גם לא יכולים להתחבר מחדש"
ואילו במאמר בשבועון "שישי" ב1996 כתב: "נוסיף לתמוך בערפאת, הטרוריסט של אתמול שהפך לאיש השלום של היום. כמו שיצחק שמיר, הטרוריסט של אתמול, היה – למה בעצם? נאמר ליצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר והפנסיונר של היום, לא איש של שלום."
למרות שהוא מוגדר כענק השירה, רק מעטים צללו לכרכי שירתו. מתוכם ייזכרו ויושרו לעד אותם שירים מופלאים שהולחנו והושרו בעיקר על-ידי מתי כספי. והנה, אותו כספי, שכינה את ראש הממשלה דיקטטור, כמו הידהד הלכה למעשה את מה שביטא זך בראיון ב-2013: "היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. אם זה לטובתו ולהנאתו, אז יש הרבה מקומות יותר מהנים. אתם רוצים ללכת לברלין – לכו לברלין. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו טוב יותר. רק תסתלקו מפה."
מתי כספי לקח מילים אלה ברצינות. קם ועזב את ישראל, לא לברלין כי אם לפירנצה. הוא לא השתתף בהלווייתו החילונית של שותפו ליצירה בקיבוץ עינת. ואנחנו, בלי כל קשר לעמדותיהם המייאשות, נוסיף תמיד להאזין בהנאה צרופה למתי כספי מבצע בלחניו את מילותיו של נתן זך, בהכרה כי קו חוצץ מפריד בין זך המשורר העברי לבין זך איש השמאל, בין כספי הזמר והמלחין לבין כספי היורד חסר המנוח. לא נפסיק לשיר.
יוסי אחימאיר
אהוד: לפעמים, כדי לזכות בפרס ישראל צריך להשתין על ישראל.
צרור הערות 18.11.20
יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד. הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה. הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.
* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.
מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון. איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל. אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.
* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי". "החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית. הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה. אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו. ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.
* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם. באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?
ייתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.
* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.
* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 היתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית, ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.
* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה היתה מעשה שלא ייעשה. היתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. היתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עימו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה. לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה. ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.
תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעלייה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעלייה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עלייה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.
עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עלייה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.
כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, היתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של היעדר מסגרת וגם היעדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה היה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין. אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.
* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק? כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" היתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.
* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה היתה עונש ואפשר לסמןV – כך לא נלחמים באנטישמיות.
* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה היתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.
* ביד הלשון: מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.
מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. היתה זו ההתקפה השנייה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האוייב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאיתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי. סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו. עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות, שהוקדשה לצומת כח:
צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת. צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.
מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי. ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה היתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.
המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצידה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.
צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצידו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.
אורי הייטנר
בחיי [7]
י"ט. תעלול נולד
אני לא מאלה הקמים בבוקר וחושבים איזה תעלול כדאי לעולל היום? מצד שני, אם פתאום תעלול נקרה בדרכי ביוזמתו שלו, אני אהיה האחרון שאתעלם ממנו.
הכול התחיל במודעת פרסום בעיתון על שחרית לשבת בצוותא ב-29.3.08. השחרית תהיה מוקדשת לעיר תל אביב, ובה יספרו עליה סיפורים בהנהלת יוסי אלפי אלוף המספרים. בין המשתתפים הוזכר גם שמי, ואני שמחתי להבין שהשם 'פוצ'ו' עוד נחשב כמושך קהל. התכוננתי לספר איך הוריי עלו ארצה בשנת 1924 ישר לתל אביב, וישנו במטבח של הדוד משה צ'רנר, שהיה מהנדס העיר, ותיכנן בין השאר את בית העירייה הראשון, את אולם אוהל-שם ועוד כמה בתים ברחוב אלנבי, שהיום נמנים על הבתים המיועדים לשימור.
עמדתי במבואה שלפני הכניסה לאולם הגדול של צוותא והבחנתי באישה נאה, לא מוכרת, השולחת לעברי חיוך מפתה. כאשר חלפה לידי, נעצרה ושאלה אם אני מכיר אותה. לא היה לי נעים להגיד שזו פעם ראשונה בחיים שאני רואה אותה, והתחלתי לגמגם על כשרוני המיוחד, לראות אנשים ולשכוח מתי התחבקתי אתם בפעם האחרונה. כשאמרה לי שהיתה חברה שלי שנתיים, עדיין לא ידעתי למי לשייך אותה, כי כמעט כל החברות שלי, החזיקו איתי מעמד שנתיים. היא הבחינה במצוקתי ופלטה בקול חרישי את השם 'בתיה'.
ברגע זה קרו לי שני דברים, גם נפלתי על צווארה וגם כמעט התעלפתי.
בתיה היתה חברה שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ וגרתי עם הוריי בשיכון דן. כשהכרתי אותה לראשונה היתה יפיפייה כובשת לבבות הלומדת בכיתה השביעית. לא פלא שלא הכרתי אותה, כי במשך חמישים השנים שעברו מאז, לא פגשתי בה מעולם, ודמותה החקוקה בזיכרוני נשארה של אותה גימנזיסטית זוהרת בת שמונה עשרה. הדבר הראשון שחשבתי עליו באותו חיבוק ממושך בלובי של צוותא היה: כמה טוב שאמרתי לכרמלה שנהיה חברים בלי בלעדיות, והדבר השני: שאני לא יודע עליה כלום, כי הפעם האחרונה שראיתי אותה, היתה בחתונתה, כשהוזמנתי לשם יחד עם נירה הראל. מאותו ערב לא נפגשנו אף פעם. מי יודע אם היא עוד נשואה, או אלמנה חופשיה כמוני. יש לקוות – קיוויתי בליבי – שהסברה האחרונה היא הנכונה, כי ראיתיה הולכת עם אישה בגילה, בלי שום גבר המלווה אותן.
עם נירה, שהיתה החברה הכי טובה שלה, אני נפגש לעיתים קרובות ובכל פגישה אנו תמיד מדברים על כך שצריך ליזום פגישה משותפת, ולחדש את החברות של פעם. החיפושים אחריה העלו חרס, כי אחרי חתונתה שונה שם משפחתה, ולא ידענו איך לאתר אותה.
והנה היא צצה פתאום, ואנחנו מתחבקים ומתנשקים וקובעים להיפגש באותו מקום, בתום הסיפורים.
כשהאירוע נגמר היא באה עם בת לווייתה, ואני מזמין את שתיהן לבוא לשבת במסעדה הסמוכה. בתיה מתנצלת שאין לה זמן, כי בעלה מחכה לה בבית לארוחת צהריים. ברגע זה אני מוחק את שמה מרשימת השש שעדיין מפעמת בקרבי, ובמקומה אני זומם רעיון תעלולי אחר, אותו אני מציע לה בו במקום. אני אקבע פגישה עם נירה באיזה בית קפה, בתיה תקדים לבוא ותשב שם, כביכול ממתינה למישהו. אני אכנס עם נירה, אשתדל לתפוס מקום מולה, ונראה אם נירה תזהה אותה. יש להניח שהדבר לא יקרה, ואז אני אשאל את נירה אם הבחורה שיושבת שם ממול לא דומה לבתיה. נירה בטח תגיד לא! מה פתאום? בתיה לא כזאת זקנה. אני לא אוותר, אגש אל האישה כדי לשאול אותה אם שמה בתיה, וכשתגיד שכן, אני אבקש לראות את זה בתעודת הזהות. כשהיא תראה לי את התעודה, אביא אותה לנירה עם המצלמה ביד ואצלם איך השתיים מסתערות זו על זו ומתחבקות חזק חזק עד ניפוץ עצמות.
בתיה לא נראית לי מתלהבת מהרעיון כמוני, אבל היא מוכנה לשתף פעולה לזכר הימים ההם. שנינו מחליפים טלפונים, ואני מתחייב להתקשר אליה אחרי שאדבר עם נירה, ואקבע איתה פגישת רעים על גג הבניין הכי גבוה בתל אביב.
31.3.08. מטלפן לנירה הראל וכשהיא שואלת איזו רוח טובה הביאה אותי, אני מחזיר לה בשאלה אם געגועים הם לא סיבה מספיק טובה, כדי לנסות את הטלפון.
עם נירה יש לי יחסים קרובים, מאז שהייתי מביא אליה כל שבועיים סיפור חדש לעיתון 'פילון' שהיא ערכה. מאז יש לנו תמיד על מה לדבר, אם לא על ספרות, אז על הקריירה המצליחה שאהרל'ה בעלה עשה. נירה אמנם לא הודתה לי אף פעם על ששידכתי לה אותו, אבל גם לא כעסה עליי, וארבעת הילדים המוצלחים שהביאו לעולם, הם עדות מוצקה לכך שעשיתי פעם משהו טוב בחיים.
במהלך השיחה שאלתי אותה, את השאלה המלווה כמעט כל שיחת טלפון שלנו, והיא עונה לי שלא. לא, היא לא שמעה שום דבר על בתיה ואין לה מושג איפה אפשר למצוא אותה. היא אפילו חושבת שבתיה לא בסדר, כי אני הרי רשום בספר הטלפונים, ואותי קל לתפוס. בסוף השיחה אני משכנע אותה שהגיע הזמן שניפגש פנים מול פנים, ומציע שהפגישה תהיה בעוד שבועיים בקומת הגג של מגדלי עזריאלי. נירה רושמת ביומנה את פרטי ההצעה ולא חושדת בכלום. השיחה הבאה היא עם בתיה. גם היא רושמת את המועד והמקום, וליתר ביטחון אני מודיע לה שאתקשר אליה יום קודם כדי לשנן את פרטי התעלול.
7.4.08. יש לי מועמדת חדשה לרשימת השש, הסופרת עדה בנימיני (שם בדוי). הכרתי אותה לפני למעלה מעשר שנים כשהגיעה לסטודיו של נלי שפר, שיצלם לה תמונות לספר בישול שערכה. מאז נפגשנו מדי פעם במפגשי סופרים ונודע לי שהיא התגרשה מבעלה, ועוסקת בעיקר בעריכת ספרים לאחרים. סיפרתי לה שיש לי כרטיסים ל'קאמרי' ושאלתי אם רוצה לבוא. אמרה: "למה לא?" יותר מזה אני לא צריך.
8.4.08. כרמלה מזמינה אותי לראות את "חיי נישואין" ב'הבימה'. הנישואין כפי שהם משתקפים בהצגה, רחוקים מלהיות אידיאלים ומזכירים לי את חיי הנישואין של עוד זוג שגם הם לא היו אידיאליים, אם כי לא עד כדי כך. אחרי ההצגה אני כמובן נישאר לישון אצלה ואין לי שום טענות על התקופה שלאחר הנשואים.
9.4.08. הגיע הזמן לבקר את מילי. לאחרונה הביקורים אצלה השתבשו קצת בגלל אחייניתה המתארחת בביתה. השיג והשיח עמה מתנהל תמיד ללא תקלות, והיא לא מבינה מדוע אני מתקשה להגיע לגמר הטוב, אחרי ששבוע שלם לא התראינו. לי אין הסבר, אבל היא מנסה לנחש שזה אולי מפני שאני בלחץ בגלל אחייניתה העלולה לחזור מהים בכל רגע. הסבר יותר מוצלח לא יכולתי למצוא ואני מחזק את ניחושה. בחורה כל כך טובה, תמיד עומדת לרשותי וממלאת כל בקשה שלי. לא מגיע לה לדעת על תמר וכרמלה ועוד דברים כאלה העלולים לצער אותה.
נשאר עוד שבוע עד הפגישה המשעשעת עם נירה ובתיה במגדל עזריאלי. אני כבר חסר סבלנות ומונה את הימים שעלי לעבור, עד שיגיע הרגע המיוחל שבטח אזכור אותו כל חיי.
פוצ'ו
המשך יבוא
סיפורים לימי הסֶגר
צבעונים הוצאה לאור, תשפ"א / 2020, 147 עמ'.
רבים בטוחים שסיפור קצר אינו אלא ז'אנר קל וקליל, שניתן לכתוב אותו בהינף קולמוס אחד, "בין מִנחה למעריב", ולסיים את קריאתו בנסיעה ברכבת לחיפה או במהלך טיסה לאילת. רבים אף בטוחים שהוא קָדם בהרבה לרומן, שהוא ז'אנר כבד ונכבד הדורש מכותביו ומקוראיו התעמקות מרובה ומאומצת. ובכן, כל לקסיקון יגלה שהסיפור הקצר נוצר רק במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, כמאתיים שנה לאחר הולדת הרומן, וגם אי אפשר לחבר אותו כלאחר-יד מפאת האילוץ המוטל על המחבר לדחוס מידע רב ליריעה קצרה. בשל הקומפקטיוּת של הסיפור, כל משפט צריך להצעיד את העלילה קדימה – בין שמדובר בעלילה חיצונית או בעלילת נפש – ואין בו מקום למילים מיותרות ולסטיות מדרך המלך.
משה גרנות שולט בכלי המבע שלו, גם כשהוא מחבר רומנים רחבי יריעה וגם כשהוא מעמיד סיפורים קצרים נפלאים ותוססים. סיפורי הקובץ גם דודה אנה יפה (2020) גורמים לקוראיהם בראש וראשונה חיוך של קורת רוח, וכל זאת מבלי להכביד עליהם בתיאורים ארוכים, בהרהורים פילוסופיים ובסגנון סבוך. גיבוריו מדברים בלשון היום-יום ("מטר תשעים ומשהו," "שנלך קודם לקונצרט ולמסעדה ולכל הבולשיט," "כדי ששני הדֶבּילים יוכלו להמשיך להתקוטט," "אפילו היום, נגיד בשעה ארבע," וכיוצא באלה משפטים ש"הוקלטו" מפי גיבוריהם).
עם זאת, משה גרנות, בעברו מפקח על הלימודים בבתי-ספר על-יסודיים, אינו מעמיד לפני קוראיו סיפור כמו-טריוויאלי מבלי לשרבב לתוכו כמו "אגב-אורחא" רעיונות פוליטיים, היסטוריוסופיים ופואטיים שמעסיקים אותו גם בחייו "החוץ-ספרותיים". לא פעם הוא שׂם את רעיונותיו בפי אנשים פשוטים מתחתית הסולם החברתי, וכך מסווה את זיקתו לרעיון זה או אחר – זיקתו כלפיו או רתיעתו ממנו.
כך, למשל, כשאחת מגיבורותיו חושפת את ידה המקועקעת, והעובד הזר המטפל בה חושב שהיא חרתה על זרועה מיספר טלפון, היא אומרת לו שזהו מספר הטלפון לאלוהים. כך מבטא משה גרנות את "האמון" הרב שיש לו בדת ובכתבי הקודש, שאותה הביע בספר העיון מעורר המחלוקת שלו "שלושת ספרי האימה" (הוצאת צבעונים 2018), שבּוֹ בחן מבחר מרשים מכל אותם ציוויים המצויים בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן – ציוויים שבהם מאמינים מיליוני בני-אדם ברחבי העולם.
כיום, כשרבים סגורים בבתיהם מפחד המגפה ונגיפיה, וגם תוכניות "הרֵאליטי" כבר היו לזרא, טוב לחזור אל המפלט הבטוח של האדם – אל הספרים, העיתונים וכתבי-העת. סיפורים כמו סיפורי "גם דודה אנה יפה" לא משעממים לרגע ומשאירים את קוראיהם "עם טעם של עוד." אני אישית אהבתי במיוחד שניים מסיפורי הקובץ – האחד על חתן שמקדים להגיע עם הוריו למקום חוּפּתו ומחליט לבקר בינתיים בבית-ביאליק, שם הוא "מסתבך" ומאחר להגיע לחוּפּה. ההוויי בבית-ביאליק של ראשית שנות השישים בניהולו של משה אונגרפלד, נוצר מורשתו של המשורר, מוּכּר לי הֶכֵּרות בלתי-אמצעית, ונהניתי להיפגש עם תמונות וקולות והֵדים וניחוחות מן העבר.
אהבתי במיוחד גם את הסיפור "גם דודה אנה יפה" על הדוד אלברט מאמריקה הרומז לאחיינו כי ישאיר לו "משהו" כדי שיוכל להנציח את זכרו. והנה, בכספת שנותרה בבנק מצא האחיין, המספר את הסיפור, מחברת שירים ביידיש וסכום בן 150 לירות להוצאת הספר. דא עקא, הכסף שבשנת 1954 הספיק להוצאת ספר, הגיע לידי האחיין ארבעים שנה לאחר שהופקד והוא היה שווה לאחר כל האינפלציות ושינויי המטבע "רבע אגורה חדשה". את הפואנטה האמִיתית של הסיפור אשאיר לעצמי כדי למנוע spoiler ("קלקלן" כהצעת האקדמיה ללשון העברית).
פנינה אמִתית היא "הנכדה של דינה ליטווק" – סיפור על אֵם קשישה רטננית, הנעזרת בעובד זר, ובתה הגרושה העסוקה לפרנסתה עד קצה גבול היכולת. מתברר שהאם עדיין משַׁמרת את מאווייה הליבידינליים, בעוד שאצל בתה בת החמישים... "בצורת". כבר הזכרתי את שיאו של סיפור זה כשידה החשופה של הזקנה מגלה את המספר הטבוע בזרועה.
בקובץ נאספו עשרים ושישה סיפורים קצרים, מהם קצרצרים, כולם דרמטיים ובכולם יש תפניות מפתיעות של הומור ושנינה. בטלוויזיה הישראלית היתה פעם סדרת סרטונים ומערכונים הומוריסטיים בשם "קצרים". סיפורי הקובץ "גם דודה אנה יפה" היו מתאימים להפליא לסדרה זאת. ואם יחַיו את הסדרה המוצלחת הזאת, הרי שיהיה להם חומר מן המוכן.
פרופ' זיוה שמיר
אהוד: אני מצטרף לכל דברייך כאן. ממש נהניתי מקריאת קובץ הסיפורים החדש. משה גרנות הוא בין השאר אמן הסיפור הקצר, ויודע לטעת אותו ברקע חברתי והיסטורי משכנע.
על שנאת ביאליק והוצאת דיבתו רעה
עם השנים אנו מגלים, שהדיבה על 'אמירתו' כלפי עדות המזרח כל כך הִכּתה שורש, שלמפלצת הנוראה הזו נוספו צאצאים... רבים נתלים על ענפי שווא שהשתרגו מן ההכפשה – גם כשהוכח שאין שום בסיס לדברים הנוראים.
שמואל אבנרי פרסם בעבר ב'הארץ' (30.12.2003) מאמר מקיף על פרשת הדיבה הרעה, והציג בצורה כובשת לב את העוול שנעשה למשורר. קראנו בכאב על עלבון השווא של ביאליק המתגלגל מדור לדור, ללא שום הוכחה.
האמת מחייבת לחזור עליה שוב: המשורר הלאומי הפך עם השנים קרבן לעלילת שווא, ויהודים יוצאי המזרח מקטרגים עליו ובזים ליצירתו בשל עלילה מכוערת, שהיא עלילת דם.
לצערנו, העוול זכה לחיים חדשים:
מאז שהדסה מור העלתה זאת מחדש ב"חדשות בן עזר", ללא שום הצדקה וללא שום הסבר רציונלי, ים הרפש אינו פוסק. יעקב זמיר בחר בטיעון פשוט: 'אם מדברים על כך אם הוא אמר או לא אמר, סימן שהוא אמר...'
אתם מבינים את ה'היגיון'? אם מישהו יוציא דיבה רעה ללא הצדקה על יעקב זמיר, יהיה עלינו לקבל זאת כאמת. לפי ה'הגיון הצרוף' של זמיר – ברגע שהסוגייה נפתחה, סימן שהיא אמת! ...האמנם? האם זמיר ייאות לקבל עליו גזירה כזו? האם יאשר זאת בשם הפסוק "עת הזמיר הגיעה"?
העלילה השקרית נגד ביאליק היא בפירוש הלבנת פנים למשורר, שכמוהָ כשפיכות דמים. הדברים אמורים גם בדברי נאצה, שפעילי קבוצות מזרחיות לא פעם מעלים, ללא נימוקים וללא הצדקה. אין הם מוסיפים בפעילות זו שום כבוד לתרבות המזרח...
אמירות-השִׂנאה הללו נכנסו גם לתחום הסיפורת והשירה, והתחושה היא שהממסד האשכנזי מעודד את המְיידים בליסטראות בביאליק ובאליטה האשכנזית, גם כשלדברים אין ביסוס כלל, וזו תופעה תמוהה. יש מי שנהנים מאש הקיטוב והפילוג.
כמשוררים וכפעילי ציבור של הסופרים בישראל (שימשנו בעבר יושבי ראש אגודת הסופרים העברים 12 שנים ברציפות), רצוננו להוקיע את הדיבה הרעה כלפי חיים נחמן ביאליק, ואת כל מי שזורע קיטוב ופלגנות.
המשורר הלאומי פעל רבות למען התרבות העברית, למען כינוס היצירה העברית, ואילו ראה כיצד משיבים לו רעה תחת טובה, אולי היה אומר בכאב: "ראיתיכם אחיי בקוצר אהבתכם."
הרצל חקק, בלפור חקק
(יושבי ראש אגודת הסופרים העברים, 2015-2003)
ניל ארמסטרונג והניקיון בחוף
"ארץ שני אגמים"
עיתון 77 2020, 113 עמ'
"באותו קיץ שניל ארמסטרונג צעד את צעדיו הראשונים / והקלילים על הירח עבדתי בניקיון בחוף הכרמל" (מתוך "הקיץ החמישי בארץ", עמ' 43). נקל לחוש במפל האירוני שהפסוק הזה מציג בפני הקורא: הקידמה שאליה הגיעה האנושות בכיבוש הירח, ועוד "בצעדים קלילים" רחוקה ת"ק פרסה מההוויה של מהגר, והרי העולים החדשים, ומרדכי הרטל (מקודם – הרשקוביץ') ביניהם, הם הרי מהגרים שטרחות ההיקלטות בחברה אדישה, ולעיתים מתנכרת, אינן מאפשרות להתרומם מתוך המאבק היום-יומי שמאפס את "המותרות" להתענג מהישגי הקידמה.
העלייה לארץ, הקשיים שהעולים צריכים להתמודד איתם, המאבק שבקליטת השפה – כל אלה מוצאים ביטוי ציורי מרתק בחלק לא מבוטל של השירים בקובץ שלפנינו.
בשיר "הריקוד" (עמ' 12) מתואר כיצד אימו של הדובר מחכה בחוץ, ואילו הוא, כנראה אז נער, נכנס לחנות ספרים לקנות לה עיתון ברומנית, שכן היא מעולם לא סיגלה לעצמה את השפה העברית, ובהמשך כתוב:"באותו רגע ידעתי שלעולם לא אצליח / להשתלב בין הרוקדות כמו שלא השתתפתי / גם לא בריקודי החלוצים."
כשילד, נער, עולה חדש נפגש עם ההוויה הישראלית, על הרוב הוא כמהָ להיות חלק מן ההוויה הזאת, להידמות לצברים – וכמיהה זאת מנתבת אותו להסתייג מבני משפחתו המבוגרים, שאינם יכולים, אפילו רצו, להיות חלק מהעולם החדש אליו נקלעו, ולא רק הסתייגות יש כאן – בושה יש כאן:
ילדותי נחצתה לשניים ונאלצתי לעבור
באמצעה כמו בחרבה, ועוד הרבה לפני שהגעתי
לנעוריי, התביישתי בילדותי
והתביישתי בשפת אימי והתביישתי באימי.
"והתביישתי בילדותי" (עמ' 44)
בהמשך השיר הוא מתאר כיצד, למרות התשוקה להשתלב, את פעולות החשבון הוא עושה בלב בשפת אימו. הילד, הנער, שנקלע להוויה החדשה, מתרגש כאשר מסתבר לו שיש בארץ משהו שמזכיר לו את ההוויה בארץ ממנה הגיע, למשל תמונה של חמניות שמרמזת לו שגם בארץ ניתן לפצח גרעיני חמניות כמו בימים הטובים כשאביו היה עדיין חי ("חמניות", עמ' 11).
התשוקה להשתלב בהוויה הישראלית הניעה את הדובר לשנות את שם המשפחה מ"הרשקוביץ' ל"הרטל". בשיר "ברכת אימי" (עמ' 48) מתאר הדובר את ברכת האם לשינוי השם. מדוע? כי היה לה רצון "לשחרר אותי / מקללת היתמות שדבקה בשם הראשון."
את פגישתו הראשונה עם העברית מתאר באמצעות דימויים ואימאז'ים:
זה היה כמו להניח רגל על קרח של נהר קפוא...
או כמו להסתובב עם גלאי מתכות בחופי הארץ
ולחפש מטבע עתיק, או כמו לצלול בים בניסיון,
למצוא אונייה שבתוכה אולי חבוי אוצר.
"זכויות יוצרים" (עמ' 57)
זיכרון האב, שכנראה הלך לעולמו כשהדובר עדיין ילד, או נער, מוזכר באהבה במיספר שירים:
אני נזכר בעיניו הכחולות של אבי, שדמו לשני אגמים,
שמימיהם מעולם לא עלו על גדותיהם
ולעולם שמרו על טעמם ועל צלילותם
"ארץ שני האגמים" (עמ' 47)
(על שמו של שיר זה נקרא כל הקובץ)
בשיר אחר מתואר האב שבעוניו אינו קונה לעצמו מכנסיים כדי שיוכל לקנות לבנו אופניים ("בכסף שאבי חסך", עמ'45).
הזרות שבה חש העולה החדש באה לידי ביטוי מאלף בשיר "משלוח מנות" (עמ' 15):
כשחזרתי הביתה מחגיגת התחפושות
כשגם השנה לא התחפשתי וגם השנה
לא ידעתי מה לענות כששאלו
למה לא התחפשתי
בסוף השיר הזה נזכר הדובר, אגב אוזני המן, שהצייר וינסנט ואן גוך כרת את האוזן שלו, והוא מייחל שמישהו ישלח למשפחתו את האוזן במשלוח מנות. היבט על מטבעות לשון עבריות מן הצד הריאלי (אוזן המן – אוזן כרותה) מאפיין מאוד מי שעובר משפה לשפה. דוגמה נוספת יש לנו בשיר "ביישנות שכזאת" (עמ' 30):
מטבעי אני אדם ביישן,
ואך טבעי שאהיה נחבא אל הכלים,
משמע שאתהלך כשכלים תלויים לגופי.
"נחבא אל הכלים" בשמואל א' י' 22 היא תמונה ריאלית – שאול באמת נחבא בין הכלים, אבל היום למילים האלו יש משמעות מטפורית, והעולה החדש מחזיר את המילים אל משמעותן הראשונית.
דוגמה נוספת לחתירה אל שורשיה של מילה עברית ואל מקורה התנ"כי נמצא בשיר "אלה" (עמ' 19): הדובר, מורה בתיכון, חסר ביטחון, מבוגר יחסית, וגם מקריח, שלא כמו אבשלום שמחלפותיו הסתבכו בענפי האלה, הדובר זכה באהבתה של צעירה, חיילת ששמה אלה.
שירי האהבה שבקובץ מאוד מרגשים, הרי דוגמה:
בימים האחרונים נתקפתי מין דחף כמעט
בלתי נשלט שבהחלט אפשר לכנותו רכושנות,
אחרת איך אסביר את הרצון ההולך ומתחזק לשמור לעצמי
את קווי הרישום ששפתייך המחייכות רושמות באוויר,
ואת הרצון לחרוט בזיכרוני את שולי ניחוחם של ריחות גופך
ואת הנועם של צלילי קולך, שאין לי דרך להשוות אותם
למשהו אחר זולת לומר עליהם, שאני נשבה בהם בכל פעם
מחדש כתינוק בן יומו ששומע ומחייך.
"רצון של הימים האחרונים" (עמ' 23)
ראו גם "מדי לילה" (עמ' 24)
בשיר היפה הזה, הבנוי מפסיחות, אנו מוצאים סינאסתזיה: "שולי ניחוחם", וגם אימאז': "לשמור לעצמי את קווי הרישום ששפתייך המחייכות רושמות באוויר."
כמעט כל משורר מביא לידיעת קוראיו את לבטיו עם המילים, שלא תמיד נכנעות לציפיות הפנימיות של הנפש – שירים שמתארים את הלבטים האלה מכונים "שירים ארס-פואטיים". הרי דוגמה מספרנו:
לכתוב שיר זה כמו לייבש ביצה ועוד ביצה,
ואז לחבר בין השטחים המיובשים ולעבד אותם,
וכעבור שנים ספורות לראות חיטה או תירס צומחים.
(כך כתב משורר חלוץ).
"הנגשה לשפה העברית" (עמ' 56)
ראו גם "נאום המילים" (עמ' 80)
אפשר להמשיך ולתאר את השירים בעלי הגוון הסוריאליסטי ("בוקר חורפי", עמ' 21), "סירובה העיקש" (עמ' 22); את השירים בעלי הגוון הפנטסטי והנופך ההומוריסטי ("שני ירחים", עמ' 70-69), את השירים המרמזים על אקטואליה ("במקום הזה שהחל בזריקת אבן" (עמ' 63), "נאום הקנגורו" (עמ' 78), "החג של החגים" (עמ' 88); את תיאור השקיעה עוצר הנשימה ("לעת ערב", עמ' 93), אלא שהרשימה הזאת נועדה לתאר לקורא האפשרי מה מצפה לו בקובץ מרתק זה, ולא נועדה לסרוק את כל פרטיה..
לסיכום דבריי אתעכב מעט על הפרוסודיה של שירי הקובץ – כצפוי בשירה המודרנית השירים אינם מחורזים ואינם שקולים, אבל יש בהם אנאפורות (מילה החוזרת בראשי השורות ("כמו, כמו" בשיר "טעמי אהבתה", עמ' 37, "הן, הן" בשיר "נאום במילים" , עמ' 80), ופזמונים (שורה החוזרת על עצמה בתחילתם או בסופם של הבתים ("לכתוב שיר..." בשיר "הנגשה לשפה העברית", עמ' 56; "נפתח חלון הזדמנויות" בשיר "חלון הזדמנויות", עמ' 61; "בית נטוש ומתפורר" בשיר "בתים נטושים ומתפוררים", עמ' 89; "הלילה אני בודד" בשיר "הלילה אני בודד", עמ' 97).
הזכרתי לעיל את האימאז'ים והדימויים המעניינים שבקובץ, הרי עוד דוגמאות:
אמש בשעה מאוחרת נרדמתי
במחשבה שכל נחירה שלך
כמוה ככיפת מתכת שאת מלבישה
על חודו של כל אחד מפחדייך החדים ככידונים.
אבל הבוקר כשהתעוררתי וחיוך על פניי
הבנתי שכל נחירה שלך היתה ככיפת מתכת
שהלבשת על כל אחד מפחדיי החדים ככידונים.
"חיוך על פניי" (עמ' 25)
אימי חילקה אהבתה כמו שמחלקים משפטים לפסוקיות,
כמו שמחלקים מילים להברות,
ולפני שנשאו את דבריהם הראשונים הנרגשים
ניקדה את הטקסט בטעמי אהבתה שמידבקת.
"טעמי אהבתה" (עמ' 37)
לאחר שמרדכי הרטל תיאר את לבטיו עם השפה החדשה בארץ החדשה, אני מרשה לעצמי לציין שהעברית שלו יפיפייה, ובה עיצב את שיריו המרתקים.
משה גרנות
כך בחן אותי קנז, וכך קראתי את סיפוריו
אני זוכר בוודאות את השנה, שבה עצר אותי קנז, איש ממוצע-קומה, בצאתי מחדרו של תמוז והציג את עצמו בשמו, כי באותה שנה הופיע ספרו הרביעי של עמוס עוז – אחרי הקובץ "ארצות התן" (1965) ואחרי הרומאנים "מקום אחר" (1966) ו"מיכאל שלי" (1968) – שבו נכללו הסיפורים "אהבה מאוחרת" ו"עד מוֶת", שעל טיבם, מתברר, ביקש קנז לשמוע את דעתי. ואכן, בלי כל גינוני-היכרות נוספים שאל אותי, אם כבר קראתי את ספרו החדש של עמוס עוז. אף ששאלה זו של קנז הפתיעה אותי, הבנתי מיד שוודאי שמע מתמוז שהספר החדש של עמוס עוז הועבר אליי לביקורת, ולכן עניתי לו, שכבר השלמתי את הקריאה בו וקרוב לוודאי שאגיש את מאמר הביקורת שלי לתמוז עד סוף החודש.
ואז שאל: "ומה דעתך על שני הסיפורים שבספר?"
ובעודי מופתע מהישירות של שאלתו, בחרתי משום-מה להשיב לו, שללא-ספק הטוב משני הסיפורים הוא בעיני הסיפור הצלבני האפל והמיסתורי "עד מוֶת", ושטרם הבהרתי לעצמי, מדוע הוצב לפניו הסיפור הפארודי-גרוטסקי "אהבה מאוחרת" המתרחש בתקופתנו.
מאחר שחייך וגם הרים את ידו בתנועה שהתפרשה לי כחצי-הצדעה, לפני שפנה אל המדרגות המובילות אל חדרו בקומה השנייה של הבניין, הבנתי שתשובתי החצי-אפויה על ההבדל בין שני הסיפורים סיפקה את סקרנותו.
מאחר שאני מנהל מזה שנים רישום מדוייק של מועדי הפרסום של מאמריי – אינני מתקשה לגלות גם כיום, אחרי שחלפו מאז חמישים שנה, שתחת הפריט 138 רשום שהמאמר שלי על שני הסיפורים שכלל עמוס עוז בספר "עד מוות" התפרסם בעיתון "הארץ" ביום 6/8/1971, ולכן אני יכול לקבוע בוודאות ששיחת ההיכרות הראשונה שלי עם יהושע קנז התקיימה באותה שנה באמצע חודש יולי. וממרחק השנים שחלפו מאז אני רשאי גם לקבוע: שיותר משניתן להגדיר כשיחה את המשפטים הבודדים שהוחלפו בינינו אז, היה זה לאמיתו של דבר מעמד שבו בחן קנז, המבוגר ממני רק בשלוש שנים, את יכולת האבחנה הספרותית שלי. כנראה שעברתי בהצלחה את "המבחן", כי לאחר מכן כאשר נפגשנו במסדרון הבניין, אני בצאתי מחדרו של תמוז והוא בדרכו את החדר שבו עסק בעריכת השבועון של העיתון, שעורכו היה אז נתן דונביץ הוותיק והדומיננטי, כבר התעכב לשיחה קצת יותר ממושכת על ספרים חדשים מזו הראשונה שבה העמיד במבחן את טעמי הספרותי.
עד אותו מעמד במסדרון של עיתון "הארץ", הכרתי, כמובן, רק את יצירותיו המוקדמות של קנז, את הרומאן הראשון שלו "אחרי החגים" (1964) ומספר סיפורים שפירסם ב"קשת" של אהרון אמיר, אך מאמרי הראשון על יצירתו היה על סיפורֵי הקובץ "מומנט מוזיקלי" (1980), אלא שהוא לא נדפס ב"הארץ", אלא במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "הכאבים הנצחיים של ההתבגרות", והוא פריט מס' 281 ברשימת מאמריי ופרק מרכזי בספרי "הסיפור הישראלי הקצר" (1987). ומאז לא רק שלא פסחתי על ספריו הבאים של קנז, אלא גם כללתי את מאמריי עליהם בכרכים השונים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", סדרה המתמקדת במיטב הסופרים ובחשובים מבין ספריהם בשבעים שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948).
כנראה שבזכות הצלחתי ב"מבחן" שערך לי קנז במפגש היכרותנו הראשון, שאחריו נודע כסרבן-ראיונות וכסרבן-הופעות בפני קהל, נענה קנז ברצון ליוזמתו של מוקי צור, איש קיבוץ עין-גב וחוקר חשוב של חלוצי העלייה השנייה, לשיתופי לצידו בדיון שהתקיים ב-1988 במכללת אפעל, אחרי הופעת "התגנבות יחידים", על הנושא: מ"ימי צקלג" (1958) ועד "התגנבות יחידים (1986)". קרוב לוודאי שמוקי צור יזם את הנושא של הדיון במכללת אפעל, וגם קנז הסכים לשיתופי בו לצידו, אחרי שהצבעתי על הזיקה הרעיונית בין שתי היצירות "הצבאיות" האלה, במסת הביקורת שלי על "התגנבות יחידים", שהתפרסמה בחוברת "מאזנים" מינואר 1987, תחת הכותרת "דיוקנו של האמן כטירון בצבא" (מסה זו כלולה בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991).
במהלך הדיון במכללת אפעל שלל קנז לחלוטין את קיומה של זיקה בין שתי היצירות, ואפילו אחדים מהשומעים הצטרפו למחלוקת שהתלקחה בין שנינו על הנושא, ואף על פי כן, גם אחרי "טבילת-אש" זו נענה קנז לכל הזמנה שלי להתראיין אצלי על ספריו הבאים, כאשר אלה נדונו במסגרת הסדרות על הסיפורת הישראלית שקיימתי במשך כשני עשורים ב"בית אריאלה". קנז לא רק הופיע, אלא גם היה משוחרר מ"פחד קהל" בתשובותיו לשאלות שהיפנו אליו משתתפי הסדרה, שרובם הגיעו לפגישה כקוראים הבקיאים היטב ביצירה שבה התרכז כל ראיון.
שתי הסְדָרות במדף ספריו של קנז
בניגוד למספרי המשמרת השנייה האחרים, סופרי "הגל החדש", שעד מהרה התיישרו עם סופרי "דור בארץ", סופרי המשמרת הספרותית הראשונה, והתרכזו בנושאי "המצב הישראלי", שהם נושאים לוקאליים, התמיד קנז בכל ספריו לעסוק בנושאי "המצב האנושי", שהם הנושאים האוניברסאליים. יתר על כן: עם כל ספר חדש הסתמן בבירור שבעלילות ספריו הוא מקדם לסירוגין שתי סדרות מקבילות.
הסדרה הראשונה היא הסידרה הביוגרפית, הכוללת סיפורים על ילדות ונעורים במושבה פתח-תקוה ("מלאבס"), ובפרקי זמן קצרים גם בחיפה בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י, ועל שנות הבחרות בטירונות בעשור הראשון של המדינה. לסידרה הביוגרפית משתייכים הרומאנים "אחרי החגים" ו"התגנבות יחידים", קובץ הסיפורים "מומנט מוסיקלי" והנובלה "נוף עם שלושה עצים". מגמתן של היצירות בסדרה זו היא ארס-פואטית, לסמן את החוויות שעיצבו אותו כסופר ושבעזרתן הגדיר לעצמו את השקפתו על האמנות ועל מקומה בחיים. ואכן, קנז שיקף בסיפורי סדרה זו את שלבי החניכה שלו כאמן, חניכה שנמשכה מילדות במושבה ועד סיום השירות בצבא.
בסיפורי הסדרה הביוגרפית בולטת הסקרנות שמעוררים בקנז אנשים חריגים, כיוון שהם מאיימים במראה שלהם ובהתנהגותם החריגה על המוסכמות המוגדרות כנורמטיביות בחברה. אי-אפשר להתעלם מנוכחותם המטרידה של חריגים אלה בעלילות סיפוריו של קנז גם אם לא הופיעו בהם תמיד כדמויות מרכזיות. החריג הבולט ביותר בכל סיפוריו הוא ללא-ספק פסח, "הפרא האציל" שהוא גיבור הנובלה "בין לילה ובין שחר", אחד מסיפורי הקובץ "מומנט מוסיקלי" (1980), ושדומים לו מופיעים בעלילת הרומאן "התגנבות יחידים". בעזרת דמויות כאלה למד קנז שהחייתי-פראי והמעודן-תרבותי, כמו גם היופי והכיעור, שוכנים בחיים בכפיפה אחת. ולכן מוטלת עליו חובה מוסרית כאמן, האמור לתאר את החיים כפי שהינם באמת, לא ליפות את הממשות על-ידי העלמת הפראי והמכוער מיצירותיו, אלא לחשוף את היפה שבכיעור ואת האנושי שבחייתי. ההתעמקות הזו של קנז בסתירות של הממשות ובמורכבותה היא ההופכת את עלילות סיפוריו לא רק למעניינות מאוד, אלא גם למחכימות ביותר.
הסדרה השנייה היא הסידרה הרעיונית, והיא כוללת סיפורים המתרחשים בבתים המשותפים בצפון הישן של העיר תל-אביב, או באחת השכונות המוזנחות בשוליה. לסידרה הזו משתייכים הרומאנים "האישה הגדולה מן החלומות" (1986), "בדרך אל החתולים" (1991) ו"מחזיר אהבות קודמות" (1997) והנובלה "שורפים ארונות חשמל" (בספר "נוף עם שלושה עצים", 2000). ביצירות של סידרה זו מתוארת העיר כאינפֶרנו, כתופת לבודדים, לזקנים ולחלשים בחברה. לסיפורי הסדרה הזו, המתארים את מצוקותיהם של אנשים בתנאי העיר, זיקה חזקה לפילוסופיה הקיומית וברוחה ביטא את המזור למכאוביהם הנפשיים ולצרותיהם החברתיות: עלינו לגלות הבנה למגבלות האנושיות שלנו ולהעניק בה-בעת גם הבנה ואֶמְפתיה לאומללים שכוחם תש בהתמודדות עם נטל הקיום המעיק עליהם כבוגרים בחברה.
על-פי שייכותן לשתי הסדרות האלה ביצירתו נערכו גם סיפורי הקובץ "דירה עם כניסה בחצר" (2008), שהוא הקובץ האחרון שקנז היה עדיין שותף פעיל בעריכתו. תחילה הוצבו בו ששת הסיפורים המתרחשים בזירת המושבה ואחריהם שלושת הסיפורים שעלילתם מתרחשת בזירת העיר תל-אביב. הבקיאים בעלילות ספריו הקודמים לא יתקשו לזהות את הקשר בין הסיפור "רגע מת בזיכרון" אל הנובלה "בין לילה ובין שחר" ואת הקשר שבין הסיפור "מקרה שיזף" לרומאן "התגנבות יחידים", שניהם מששת הסיפורים הראשונים בקובץ זה, שהם סיפורי הסדרה הביוגרפית. כמו כן יזהו קוראי יצירותיו הקודמות גם את הקשר בין הסיפור "דירה עם כניסה בחצר", הבולט מבין סיפורי הסדרה הרעיונית בספר זה, לסיפור "שורפים ארונות חשמל" מהקובץ "נוף עם שלושה עצים". משום כך, נחשב בעיני הספר "דירה עם כניסה בחצר" כספרו האחרון של קנז, כי היה עדיין מעורב בבחירת הסיפורים ובסדר הצבתם בספר. אחר כך חלה בדֶמנציה קשה, ואחרים – כולם שוחרי טובתו בהוצאת "עם עובד", בית-ההוצאה שבו התפרסמו רוב ספריו – הוציאו את הספר "שירת המקהלה" (2013) שבו כינסו מעיזבונו סיפורים מתחילת שנות ה-60 במאה הקודמת, שכמחציתם לא הכניס קנז לקובצי סיפוריו הקודמים וכמחציתם סיפורים שברור שהוא לא הספיק, ואולי גם לא התכוון, להכשיר אותם לפרסום. בסיפורי הקובץ הזה, המעידים על המעבדה הספרותית של קנז, ודאי ימצאו עניין בעיקר חוקרי יצירתו, שאת מיטב עיוניהם ביצירתו אפשר למצוא בקובץ שהופיע ב-2016 בהוצאת מכון הקשרים והוצאת עם עובד, תחת הכותרת המתאימה כל-כך ליצירתו – "יופיים של המנוצחים".
יוסף אורן
בין לבין
של סערת שיגרה,
שבין שתיהן, ידוע,
קו דק כִּשְׂעֲרָה.
רוחי כְמֵהָה קָדימה
אל אופק מְרוּחָק,
ולא, לא, לא אַשְׁלִימָה
עם צער גוּף נִישְׁחָק.
צופֶה אל הרָזִי,
אך בַּטָּמיר כּוֹפֵר,
בַּנִיפְלָאות – עוּזִי
אך בַּקיָים חופֵר,
בין הַנִּשְׂגָב לַטֶּפֶל –
הדרך פְּתַלְתָלָה,
בין עלִיָה לְנֶפֶל
חיים בְּטַּלְטֵלָה.
בין הקטבים לַנוּעַ
בין השָרָב לִכְפוֹר,
בין קָח לבין מָנּוּעַ,
בין שֶקֶט לְמָגוֹר.
בין השמשות לָנוּד
בין צֵל לבין מוּאָר,
בין רֶשע לחָסוּד,
על הניכסף אֶגְהָר.
ובין גֵאוּת לְשֶפֶל,
בין החָשוּךְ לְאוֹר
חיים שְיֶש בָּם כֶּפֶל
מירווח סָגי-נאור.
רק קו דָקיק בין הבְַּתָרים,
וְאֵין מִשְנֵי צידַיו שומרים.
עקיבא נוף
נתן דגן
בשנה השלישית לצעידת הקבוצה שלנו בשביל ישראל, הצטרף אלינו נתן דגן. "החדשים" המעטים שנוספו לגרעין הצועד השתלבו אט אט להווי הקבוע של "יום השביל" ביום שני. תוך כדי, בחנו החבר'ה את "החדש" בזכוכית מגדלת של חיידקים... כבר מלכתחילה שמתי לב שנתן הוא "טיפּוס" (במלעיל). נתן לא נבלע כעוד מטייל בקבוצה ובלט באישיותו המיוחדת והצבעונית. האהבה לנופי הארץ שלנו ולשביליה חישלה רגליים עייפות, בטיפוס על הרים נישאים ובירידות התלולות. שעה שהיה מתגנב הספק לליבו שמא לא יישא במאמץ, אמר לי: "אם רוחל'ה עולה בהר כרבולת – אז גם אני..." נתן לא ויתר לבגידת הגוף וצעד איתנו בשביל עד לסיומו בראש מפרץ אילת. בשיאו של מעלה שביל, כאשר ריאותינו אומרות שירה, דלה נתן שארית אוויר ופצח בקולו הרועם "יברכך ה' מציון..." שיר תודה שהדביק את כולנו, גם אותם שאינם מבאי בית הכנסת. בקילומטר ה-500 למסענו בשביל, עצרנו לחגיגת טיילים. נתן היה נרגש ומתחת לכובעו רחב התיתורה ראיתי עיניים נוצצות ומלאות שמחה. נתן שר ורקד שם ואנחנו מוחאים כף אל כף בקצב הנעימה. לוותיקים הזוכרים את הסרט הבלתי נשכח "זורבה היווני", היתה דמותו של זורבה בכיכובו של אנטוני קווין יצוקה על נתן שלנו בריקוד הסירטאקי המופלא.
מדי פעם בעצירות מנוחה קצרות היה נתן מספר סיפורים. אחד מהם נגע ללב כאשר סיפר על תקופת החיילוּת בנח"ל ובצנחנים. הנחלאים ביקשו נעלי צנחנים עם סיפוחם ליחידת חובשי הכומתות האדומות. נדרשו ליותר מבקשה אחת כדי לזכות בעיטור רגליהם עם נעליים גבוהות שהיו לגאוות נושאיהם. סוף דבר, שנעלו נעלי צנחנים לא לפני שנצטוו לגרוב עליהם גרביים לשמירתם עד לפקודה המשחררת – אתם ראויים, אתם צנחנים.
היתה בנתן תמימות שובת לב שהעצימה את דמותו הייחודית. רק בחלוף הזמן נודע כי שימש כמנהל בית הספר ב"מבועים" בנגב. סיום המסע ב"שביל ישראל" במפרץ אילת היה עבורנו שמחה גדולה וחג בלב. חודשים ספורים לאחר חווית סיום "השביל" חלה נתן במחלת חשוכת מרפא. אך באקראי נודע לי ושהיתי במחיצתו בבית החולים כדי לארח לו לחברה. היה לי עצוב ודווקא נתן לא נפל ברוחו. אמר: "חייתי שבעים ושמונה שנים בטוב, זהו, מספיק. לא מוכן לטיפולים הקשים שהציעו לי הרופאים, מה עוד שאינם יודעים בביטחון אם אכן יסייעו להחלמה. נתנו לי אחד-עשר חודש..."
קולו הבוטח היה עבורי שיעור בגדלות נפש. איש יקר עם עקרונות. נתן נפטר ודמותו נותרה חקוקה בזיכרוני כחבר ואיש אהוב. וכתר שם טוב בראשך, והוא גדול מכתר תורה, מכתר כהונה ומכתר מלכות.
אורי איתיאל
תל אביב, תשפ"א
שותפים לחדר באוניברסיטה
...כך גלשתי לשנת הלימודים השנייה. בתקופת הקיץ הייתי שותף לסטודנט יהודי צרפתי דתי שלמד כימיה אך לא ויתר על דף הגמרא היומי. חרוץ שתקן נעים הליכות ומנומס.
שבועיים אחרי זה החליף אותו בחור אמריקאי טיפוסי עם ציוד רב ועודף שמילא את החדר בכל פינה כולל מתחת למיטות של שנינו, וחתול שתמיד שפך את החלב על הרצפה. זה כמובן נשאר באשר הוא, כי האמריקאים לא חזקים בענייני סדר וניקיון. הם גם לא יכולים להיפרד מעשרות בקבוקי בושם ומי גילוח וטלק ושמפו למינהו וכיו"ב. זאת בנוסף לפטפון ולערימה של תקליטים. אני הייתי לפני הבחינה באנטומיה והתאמצתי לנצל כל דקה ללימודים וגם עבדתי חלקית. אבל זה לא מנע מהאמריקאי לקבל אורחים לחדרנו, שהרבו להג וגם ביקשו תדיר שישמיע להם את "המוסיקה על פני המים" של הנדל, ואת הקונצ'רטו לפסנתר מספר 5 של בטהובן, ואני כלא הייתי.
ביום שבת אחת ביקש ממני שותפי את החדר לכל הערב כי עמד לארח בחורונת, וסוכם שכאשר תסתיים תקופת "הגלות" הכפויה עליי, הוא ישאיר סימן על התריס החיצוני של חלון החדר. חלפו שעות והערב רד ואין סימן על התריס. חיכיתי עד בוש עד שהעזתי לדפוק על דלת חדרנו שם מצאתי אותו מאזין לאחד מתקליטיו... הוא התנצל על ששכח להציב על התריס את הסימן המוסכם. "בלאו הכי לא יצא מזה כלום כי היא היתה במצב המיוחד..."
נגמר החופש והגענו לשנת הלימודים הבאה, בה שוב שפר עליי המזל לקבל חצי חדר באותם המעונות. שותפי לחדר הפעם היה בחור ממוצא עיראקי שאביו היה נגן קלרינט בבגדאד כחבר בלהקת "כליזמר" עירונית, ומכאן גם נגזר שם משפחתו: "אבו אל מאזיקה" כלומר המוסיקנט. הוא היה מבוגר ממני במיספר שנים טובות והיה למעשה מין סטודנט נצחי שגורר עוד ועוד את הגשת עבודות החובה שעליו לסיים. בינתיים עבד במעבדה לפיסיקה של הפקולטה. נעים הליכות וידען. תחביבו (יותר נכון שגעונו) היה לכתוב רשימות ומאמרים ארוכים על ענייני דיומא כולל עניינים של הפלייה עדתית וכו', דברים שלא רציתי לנגוע בהם. גם דאג לשלוח את פרי עטו למערכות העיתונים, שבדרך כלל לא פרסמו.
שכננו בחדר הסמוך היה בחור גבוה וחסון, ערבי נוצרי מהגליל שלמד כמובן בוליטיקה. הוא נהג לארח כל ערב קבוצת סטודנטים ערביים שדיברו בקולי קולות במעין חוג רעיוני וכו', וזה עד עמוק בלילה, דבר שהפריע לנו ללמוד או לישון עד שעות מאוחרות. מובן שבקשותינו אליו בעניין לא הועילו.
טיכסנו עצה מה נעשה והחלטנו להחזיר לו באותה המטבע. חיכינו עד ש"החוג הרעיוני" הזה יתפזר, וחצי שעה אחרי שהוא כבר ישן, התחלנו לדקלם בקול את תפילותינו שידענו בעל פה. שותפי בתפילה ואני בפרקי תנ"ך ותהילים ומזמורי שבת שהיו שגורים בפינו מאז הילדות. זה שיעשע אותנו וכך פרקנו את זעמנו. וכך כמה לילות, עד שאדון רוסטאם מוקאדאס הקומוניסט, הבין שזה מסע נקמה לשם ההטרדה. כאשר בא לשאול מה העניינים אמרנו את האמת..
בחופשת הקיץ בתום אותה שנת לימודים חזר התסריט של השנה הקודמת: גירוש ופינוי החדרים למען הסטודנטים האמריקאיים. ושוב תחנונים ובקשות עד שאם הבית הואילה בטובה למצוא לי וכו'.
אז צורפתי לחדר בו השתכן סטודנט לרפואה בשנה גבוהה יותר. חתיך וידען, טיפוס "שיודע הכול טוב יותר מאחרים", כפי שנאמר על ידי דוברי האנגלית:
Everything you can do I can do better than you
הוא נהג לשכב על מיטתו ולגרד בביצים בלי הפסקה. תוך כדי כך סיפר לי שהוא עובד בחופשת הקיץ בתור אח בבית חולים בשפלה, שם הוא עושה חיים משוגעים עם אין-סוף בנות. זאת בנוסף לאחות היפה והחמה שהיתה לו בעיר הקודש. היה יפה תואר, דברן ומרשים עם כריזמה וגם... סטודנט לרפואה, כלומר דמות מרכזית בדמיונותיהן של הבנות, שכל אחת ראתה אותו בהזיותיה עומד לידה מתחת לחופה.
עברו חודשיים וכולנו חזרנו לספסלינו. בין היתר עבדתי אז כשוער שבת (שאבעס גוי) בשער הכניסה של בית חולים הדסה ג', אחד מחלקי בית החולים הדסה שגלה מהר הצופים במלחמת השחרור. מחלקותיו של בית החולים היו פזורות בעיר הקודש, לפני הקמת הקרייה בעין כרם. מתחם זה שכן בסמטה קטנה ברחוב הנביאים ליד בית הספר אורט, קרוב לבית החבשים.
במוצאי שבת אחת, כאשר סיימו אנשי הצוות הסיעודי את משמרתם, החלו נוהרים ומתקבצים ליד השער בהמתנה לרכב האמבולנס של בית החולים שיאסוף אותם ויסיעם כל אחד למעונו. פתאום יצאה מישהי צעירה ויפה מקבוצת הממתינים ופנתה אליי לשאול אם אני סטודנט לרפואה ובאיזו שנה אני לומד.
תוך כדי שעניתי היא שלפה מארנקה תמונה של ילדה כבת חצי שנה ושואלת אם אני מכיר את הסטודנט זהבי שהבת הזו דומה לו כשתי טיפות מים.
כמובן שדמותו של הדון ז'ואן שהיה שותף לי לחדר במשך הקיץ שעבר עלתה בדמיוני. היא המשיכה לספר שהם היו חברים הרבה זמן ושהילדה היא בתו. אלא שהוא מכחיש שהיה לו קשר כלשהו אתה ומתנער מהכול. בינתיים מתנהל משפט בעניין... "מה, אתה לא קורא עיתונים? הנה קח," ותחבה לידי גיליון "העולם הזה" מקופל שנשאה בתיקה. שבועון זה שלט אז ברמה כמלך הרכילות הצהובה, ולשם התגלגל כל הסיפור עם החלקים העסיסיים שבו כמובן.
הבחור החתיך, שהתגאה בפניי שהוא עושה חיים אצל הבנות הרבות בבית החולים בשפלה, לא דילג על מעונה של זו, האחות שעבדה בבית החולים הדסה בירושלים, שם למד רפואה. אכן בחורה יפה, נשית, תוססת ומרשימה. כל הצוות והחברות שלה ידעו על כך וקינאו. הן גם באו להעיד בבית המשפט שראו אותו אין ספור פעמים בא למעונה. בין יתר דברי ההכחשות שהיו בפיו, אמר גיבורנו לבית המשפט שיש לו בכלל חברה ירושלמית והוא אפילו לא ידע אישה עדיין, ולעדות לכך יכול בית המשפט לשלוח את חברתו לבדיקה גניקולוגית (כלומר את "זו הרשמית על טהרת האשכנזיוּת" כדברי התובעת, לעומתה שהיא ממשפחה מרוקנית), ויוכח לכול שהיא עדיין בבתוליה.
גם ללא בדיקת דנ"א, שלא היתה קיימת אז להוכחת האבהות, דחה בית המשפט את דברי הקאזאנובה שלנו והשתכנע שהבחור הוא אכן אביה של הילדה ופסק מזונות.
הבחור: "אדוני השופט, אני סטודנט ואין לי יכולת כלכלית לשלם."
"אם כן תעשה הפסקה בלימודים, רד לאילת, תעבוד בנמל שם ויהיה לך כסף לשלם," השיב השופט.
בינתיים נכנסה למערכה גם אימה-הורתה של החברה הרשמית (זאת שמחכה לו בבתוליה), שנאמר הבה נתחכמה לה. שלחה אליה שליחים בניסיון לרצות אותה ולדבר עימה וכו'. בשלב מסוים אף הלכה אליה אישית והציגה את עצמה כעובדת סוציאלית שרוצה לעזור לה ו"לשקם" אותה על ידי כך שתכניסה לקיבוץ הרחק בצפון הארץ.
ההצגה לא פעלה והעובדת הסוציאלית המדומה שולחה בלעג חזרה. אימה של הילדה, בתו של הדון ז'ואן, עומדת על שלה, הכרה באבהות וחופה וקידושין.
התגובה שקיבלה, שאין מה לדבר על נישואין כי "האצילות מחייבת". גיבורנו מחוייב לחברה הרשמית, וכל משפחתה של זו הבתולה מחכה לשוך הסערה.
סוף דבר ואחרי משא ומתן ארוך וחוזר הסכימה האם הצעירה לפשרה כלכלית דפיניטיבית שכללה הסכם שהילדה תגדל אצל אמה בלי שיהיה לה קשר עם אביה.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
8.11.2020, ימי הקורונה
בעלי חיים בישראל בשנת 2020, תש"פ.
פרק 5: בעלי חיים בנהרות ובימים.
החומר מ"ידיעות אחרונות". תודה לעיתון.
דג "מנטה ענק" גדול ונדיר במיוחד, נצפה בשמורת האלמוגים באילת. לדג הזה מוטת כנפיים ענקית המגיעה לארבעה מטר כשהן נפרשות במים. "אני צולל במסגרת תפקידי," אומר עמרי מ"רשות שמורת הטבע והגנים" ולא ראיתי דג כזה! זה חלומו של כל צולל!"
המנטה הענק נכלל בין חמשת דגי הסחוס הגדולים בעולם.
רוחצים בים אילת נתקלו לפתע בכריש שעשה את דרכו מקו המים לחוף. המתרחצים נבהלו ומיהרו לצאת. עזי הנפש שלפו כמובן מצלמות. הכריש התקרב לאחת המתרחצות וגרם בהלה. עדי ברש, יו"ר עמותת הדגים בישראל (יש עמותה כזאת. לא יאומן כמה עמותות יש בארץ!) מסבירה כי מדובר בבעל חיים לווייתני שאינו מסוכן לאדם. הוא מתקרב לבסיסים של דגי הפלנקטון המהווים את מזונו. כשפוגשים כריש כזה אין לחסום את דרכו ולא לגעת בו או לרדוף אחריו. זה מין בסכנת הכחדה. אף על פי כן הוא ניצוד לעיתים קרובות כחלק מדיג בים.
ביקורים כאלה של דגי ים נדירים מעוררים עניין בציבור, אך דגי הים של חופינו רגילים, ובדרך כלל מגיעים לתודעה רק כשהם כבר בצלחת. עם דגים אי אפשר ליצור כל אינטראקציה של ממש כמו עם בעלי חי אחרים. קשה אפילו להחזיק בהם. גופם חלקלק חמקמק. לא נעים למגע. הם אילמים. גם כשהם נלכדים ברשתות וכשהסכין ננעצת בגופם, בדרך כלל אינם משיבים מלחמה, אינם משמיעים הגה ואינם יוצרים אמפתיה. חיים בשקט ומתים בשקט.
הדגים שליד חופי ארצנו שטים בים מזוהם, זהום שיכול לזלוג גם אלינו, בני האדם. כתב עת מדעי מוביל בחו"ל פירסם לאחרונה מחקר שעשתה אוניברסיטת תל אביב. הנושא: תרופות בלתי מתכלות לאורך חופי הארץ, בים התיכון ובים האדום. החוקרים עשו אנליזה כימית של השפעות של שלוש תרופות נפוצות, בהן תרופה לאפילפסיה ולשיפור מצב הרוח, על מי הים שלנו. נדגמו אתרים לאורך חופי הים מאכזיב, עכו, חיפה,הרצליה, בת ים אשדוד, אשקלון ועד אילת. התוצאות מפתיעות ומדאיגות: מתוך 11 אתרי בדיקה – ב-10 נמצאו ריכוזים משמעותיים של שיירי התרופות.
החוקרים הופתעו לגלות עד כמה גדולים ריכוזי התרופות כמעט בכל ימי ישראל. במהלך המחקר נאספו איצטלנים, יצורים חסרי חוליות הניזונים מסינון מי הים. הם נפגעו מהפרוזק והציפרלוקס. התרופות כבר הסבו נזק גם למיני סרטנים ודיונים.
ישראל צורכת בשנה מאות טונות של תרופות שאינן מתכלות בסביבה. הן מגיעות לים דרך נחלים או הזרמות של מכוני טיהור שפכים. במשק המים של ישראל כבר מודעים לבעייה. תרופות לא מתפרקות כבר התגלו במי התהום של ישראל. ריכוזי התרופות בים סביבנו עולים מדי שנה ומידת השפעתם על הסביבה עדיין אינה ידועה במלואה אך המימצאים מעידים על סכנת זיהום, נזק אקולוגי בלתי הפיך והשפעה בעקיפין על מי שניזון ממאכלי ים.
אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הטכניון קיימה מחקר על המדוזות. זאת לבקשת תחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה. המדוזות נסחפות לבריכות של תחנת הכוח, שמימיה משמשים לקירור מערכות ייצור החשמל. הן סותמות את מסנני המים של הבריכות.
תחנת הכוח ביקשה פיתרון לבעייה. האוניברסיטה החלה במחקר חיי המדוזות כדי להבין יותר כיצד לטפל בהן. לדברי ד"ר תמר לוטן, ראש החוג לביולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה, התגלה כי למדוזות יש מנגנון חישה שמאפשר להן לזהות את כיוון זרימת המים במעמקי הים והן גם מיטיבות להתקדם במעמקים ואף דווקא מול הזרם. הגילוי פורסם בכתב עת יוקרתי. המדוזות קיימות כבר מיליוני שנים והגילוי הזה נעשה רק לאחרונה, כך שאפשר לכנותו "היסטורי."
חוקרים כבר גילו כי בניגוד למקובל, המדוזות יודעות לשחות, להימנע ממערבולות ולנתב את עצמן. הן אינן נתונות לחסדי הזרמים והגלים. מידע חשוב, אך ספק אם יהווה נחמה למתרחצים בים הנצרבים על ידי המדוזות.
לאחרונה נכנסה לתוקף רשימה של צמחים ובעלי חיים שהוכרזו בישראל כמיני טבע מוגנים אסורים בפגיעה. ביניהם 13 מיני דגים בנחלים, בנהרות ובימות. הם נוספים לכ-40 מיני דגים שכבר נעלמו מהארץ. הדגים במים המתוקים בישראל מוגדרים בסכנת הכחדה חמורה. הם מייצגים את אחת הקבוצות של בעלי החיים המאוימות בישראל.
התמעטות הדגים במים המתוקים הנה תופעה כלל עולמית. בישראל הסיבה להתמעטות הינה בעיקר הרגישות הרבה של בתי הגידול של הדגים במים המתוקים והשינויים הדרמטיים שהם עוברים. עם הקמת המדינה יובשו שטחי מים וביצה לצורך הפיכתם לשטחי חקלאות או עיור. מקווי המים שנותרו זוהמו ממקורות שונים ואחרים נוצלו או הוסטו לצרכי האדם. בתי גידול הוצפו במים. לרבים מנחלי ישראל חדרו והוכנסו מיני דגים זרים שמתחרים במינים המקומיים ופוגעים בצאצאיהם. על כל אלה מתווספים בשנים האחרונות גם שינויי האקלים שמביאים בין היתר לירידה הדרגתית של שפיעת המעיינות.
בין דגי המים המתוקים שנכנסו לרשימה החדשה – בינון דור, המין המאוים ביותר מבין הדגים בישראל, בינון נמרי ("נון" – דג בארמית) ובינונים אחרים. וכן הטברון הלווייתני שבעבר הופיע בשלל הדיג של דייגי טבריה. מאז שנות התשעים לא אותר הטברון הלווייתני בכנרת ולא במחקרים וכעת הוגדר כמין נכחד ואסור לגעת בו. הכרזה של איסור פגיעה במין נכחד אולי תמוהה, שכן המין לא נמצא בטבע וממילא לא ניתן לפגוע בו. עם זאת הניסיון מלמד כי לעיתים המין אינו נמצא, או אינו מתועד תקופה ארוכה מאוד, או שאוכלוסייתו קטנה והוא נדיר מאוד אך מצב בית הגידול עשוי להשתפר והאוכלוסייה הקטנה שנותרה תתאושש.
נוסף לשינויי הטבע קיים גם דיג בלתי חוקי בשמורות ימיות, מראש הנקרה ולאורך חופי ישראל. בשנה שעברה דווח על 23 אירועים כאלה. ויש גם התעללויות אכזריות בדגים. עמותת "אנימלס" להגנת בעלי חי צילמה עובד בקיבוץ דרומית לכנרת, מגיע לשדה עם טנק מים פותח אותו – ופורץ זרם מים אדיר עם אין ספור דגי אמנון. הדגים נערמו זה על זה ,קפצו מפרפרים עד שנחנקים אט אט למוות. ב"אנמלס" סבורים שהדגים לא נמצאו ראויים למאכל ובמקום לפנותם כראוי נותרו בשטח, יצרו סירחון, משכו זבובים וזיהמו את הסביבה. מהכמות העצומה של הדגים בשטח נראה שהמעשה לא היה חריג. אותה מדגרה מספקת דגים ל"דגת הארץ". שם הושלכו המוני דגים לבריכות עם מים קפואים להמתה המונית מהירה. הדגים כידוע אילמים, לא משמיעים כל זעקה העשויה לעורר קצת את המצפון. ב"חברה להגנת הטבע" הצביעו כבר לפני שנים על חוסר אפשרות לאכוף כראוי את החוק לשמירת דגים בים ובשמורות טבע.
הניטור של רשות שמורות הטבע מגלה כי גם הלוטרה (לא לערבב עם הנוטריה, מין זר בארץ) נמצאת במצב סכנה חמור. הלוטרה היא יונק טורף המסתתר בצמחייה של הנהרות. הוא שייך למארג המזון של בית הגידול הלח בישראל. נוכחותו מהווה סימן חשוב לבריאותה של המערכת האקולוגית והמגוון הביולוגי של הסביבה. ב-2019 נמצא כי יש אוכלוסייה יציבה של לוטרות רק בעמק החולה ובמערכת נהר הירדן, וצריך להשקיע מאמצים רבים לשימור הלוטרה ולשיקום בתי הגדול שלה. היעלמות הלוטרה – זו תופעה עולמית. ביבשות המוצא שלה, אירופה ואסיה, הלוטרה מוגדרת כמין שעתידו בסכנה. עד ראשית המאה ה 20 הלוטרות היו נפוצות בכל נחלי החוף מגבול הלבנון עד נחל שורק ולאורך הירדן ממקורותיו עד ים המלח. כלל אגמי החולה והכנרת. התמותה העיקרית של הלוטרה היא תוצאה מדריסות של כלי רכב ושל בני אדם.
אוהבי חיות-הבר בישראל יכולים לרוות קצת נחת ממצב צבי-הים. בעולם נחשב צב-הים למין נכחד ולכן הוגדר כנכחד גם בין חיות-הבר המוגנות בישראל. למעשה השנה היו הקינונים של צבי-הים בארץ פי שניים ממספרם לפני חמש שנים. 371 קינונים של נקבות צב-ים חומות – המין הנפוץ בישראל, ו-12 קינונים של צבות-ים ירוקות.
צבי-הים חיים בים אבל נקבותיהם מטילות את ביציהן ביבשה. הן חופרות קינים בחול, מטילות ביצים וחוזרות לים. לא אימהות למופת. השנה הוטלו בארץ 24,000 ביצים של צבי-ים. כמות אדירה. מכל ביצה אמור לבקוע עבקוע (צב בן יומו) אחד. אך לפי ההערכה, כ-5000 מהביצים הללו תיכחדנה עקב תקלות שונות. וגם האבקועים נתונים לסכנות מהטבע, מבעלי חי ומבני האדם החומדים את הביצים. צב ים עשוי להגיע לגיל 70 שנה ואף 100 אולם רק פחות מאחוז אחד (!) מהצבים מגיע לבגרות מינית (בים התיכון זה בדרך בגיל 20-30 שנה) וזוכה להעמיד צאצאים
זה קרוב לשלושים שנה שומרת "רשות הטבע והגנים" מכל משמר על צבי-הים ומקציבה לכך משאבים ועמל. פקחים, המכונים "שמרצבים", עברו השתלמויות בקפריסין לטיפול ולריבוי של צבי הים. הם מתחקים אחרי הקינים של הצבים וכשמתגלה קן בסכנה – קורה וצבה מטילה את ביציה דווקא בחוף גורדון בתל אביב, למשל – מעבירים את הביצים למרכז רבייה מהיחידים מסוגו בעולם. דגרות מיוחדות מלוות את האבקועים בדרכם כדי שיגיעו לים. מביאם צבי-ים פצועים או חולים למרכז הארצי לשמירת צבי-הים בקיבוץ מכמורת. גם מצמידים לצבות משדרים ללמוד על התנהגותן. ומסתבר שחלק מהצבות חוזר לארץ לשתיים, שלוש ואף לחמש הטלות.
לא פחות חשוב: הצליחו ליצור בארץ אווירה של שימור הצבים וטיפוחם. יש בישראל כמה מאות מתנדבים לכך. הם מגלים קינים, מקיימים לידם תורנות לילה ושומרים על הביצים בהיבקען. ישראל הצליחה בשמירת צבי-הים, מין הולך ונכחד, יותר מהרבה מדינות. ריבוי צבי-הים הוא אחת ההצלחות הגדולות בעולם החי של ישראל – הצלחה של "רשות הטבע והגנים" ושל אוהבי ומגיני הטבע.
תקוה וינשטוק
משמעות שנייה למילה "צפירה"?
ספארי SAFARI, הוא מסע תיירותי במרחבי הטבע.
"ספארי" פירושו "מסע" בשפת הסוואהילי עם שורשים אטימולוגיים בשפה הערבית: ס.פ.ר. למשל, "סאפר" SAFR פירושו יצא לדרך, שוטט, נסע.
ייתכן גם שהמילה הערבית "עצפור" ASFUR (ציפור, בעברית), נובעת גם היא בשל המעוף החופשי של הציפור קלת הכנפיים, והנדידה שלה ממקום למקום.
בתנ"ך אנו מתוודעים להקלות הליברליות בצבא הישראלי לגבי פטור מיציאה למלחמה. בין השאר (שופטים ז' ג'): "מי הירא וחרד, ישוב ויצפור מהר הגלעד." ואכן, להלן אנו קוראים: "וישוב מן העם עשרים ושנים אלף."
יש, אם כן, קירבה בין השורש הערבי ס.פ.ר. לבין המילה העברית "יצפור" שפירושה כאן: "לצאת לדרך ולשוב הביתה בשלום." מכאן ייתכן, אולי, כי למילה "צפירה" יש בשפתנו משמעות נוספת: "מסע".
אישוש נוסף לדמיון של השפה העברית ללשון הערבית, אני מוצא בתהלים (מ"ח, י"ג), בהצעה למסע בירושלים: "סובו ציון והקיפוה, סיפרו מגדליה."
אני מתבונן בחצי הראשון של הפסוק "סובו ציון והקיפוה" וגם בחציו השני של הפסוק "סיפרו מגדליה", ומנסה להבין תוך השוואת שני החלקים המקבילים של הפסוק, כי "סיפרו מגדליה" אין פירושו למנות אחד לאחד את מיספרם של המגדלים. אלא, כמובן, זוהי הצעה ללכת לטייל ולשוטט במגדלים וביניהם.
יהודה הצבי
שבע גבעות ואדם
הָעוֹלָם נִרְאֶה נִפְלָא מִכָּאן, כָּחֹל, יָפֶה,
שַׁבְרִירִי.
זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה, רָחוֹק מִסּוּפוֹת אָבָק הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן אֶל
אָבָק בֵּין כּוֹכָבִי,
אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" – מִיקְרוֹ כְּבִידָה,
גְּבִישִׁים.
בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים,שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית,
שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.
בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית,
פִּסּוֹת בִּדּוּד נֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ –
הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.
שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאֲדִים, בַּמַּכְתֵּשׁ, יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד,
סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –
שִׁבְעָה.
אלוף משנה אילן רמון – נולד 20/6/1954. נפטר 1/2/2003. טייס החלל הישראלי הראשון במעבורת החלל "קולומביה". נספה יחד עם צוות המעבורת עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ.
מכתש רמון
לִקְרַאת עֶרֶב, מְטוֹסֵי קְרָב חֲדִישִׁים פּוֹרְצִים בְּרַעַם אֶת מְהִירוּת הַקּוֹל,
גַּלֵּי הֶלֶם בְּלֵב הַמַּכְתֵּשׁ חוֹמְדִים אֶת מְהִירוּת הָאוֹר.
שְׁרִיקַתם מְפַלַּחַת אֶת
שְׁמֵי הַעֲרָבָה
כְּנָחָשׁ שֶׁבָּא לְהַכִּישׁ וְהוּא נוֹשֵף –
לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד.
שְׁרִיקַת הַמְטוֹסִים מְפַלַּחַת אֶת שְׁמֵי הָעֲרָבָה
איליה בר-זאב
מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
בפרובינציה של ליטא
קיבארט Kibartai
קיבארט היא עיר קטנה בדרום-מערב ליטא. לפני המלחמה היתה ממש על גבול גרמניה. זו לא היתה עיר-ואם-בישראל. לא היתה בה שום ישיבה מפורסמת, גימנסיה יהודית גדולה, או מוסד יהודי ידוע אחר. ערב המלחמה חיו בה כ-1,300 יהודים.
כמו הרבה עיירות בליטא, גם משם יצאו כמה אישים בולטים. הידוע מכולם הוא הצייר יצחק לוויטַן שנולד בקיבארט ב-1860. לוויטן נחשב לאחד מציירי הנוף הגדולים של רוסיה. בצעירותו עברה המשפחה למוסקבה, אך הנוף של ילדותו בקיבארט ליווה אותו כל חייו: מישור שומם ללא עץ או שיח, נוף שקט ודומם ללא אנשים, בקתות בודדות, אופק רחוק, שדות אינסופיים. הוא נחשב לפרשן הגדול ביותר של הנוף הרוסי. הוא מת בן 40 ממחלת ריאות והותיר אחריו למעלה מאלף ציורים. כמה מתמונות הנוף שלו נראה בסוף הנסיעה במוזיאון הלאומי בווילנה. אבל אם להודות על האמת, לא הגעתי אל קיבארט בשל ציורי הנוף של הצייר הנודע. הגעתי משום שקיבארט הוזכרה כמה וכמה פעמים במכתבים ששלח סבי לדודי, שהיה כבר בא"י.
לפני הנסיעה הכנתי "שיעורי בית" וגיליתי פרק מרתק בהיסטוריה של ליטא, ולמעשה בהיסטוריה של האימפריה הרוסית כולה. המקור הכי חשוב היה "פנקס הקהילות" (יד ושם, 1996), המפעל העצום של פרופ' דב לוין, העורך הראשי, ויוסף רוזין, עורך המשנה. שניהם ילידי ליטא ושניהם ניצולי גטו קובנה. יוסף רוזין גדל בעיר קיבארט, למד בגימנסיה העברית במריאמפול, וכאשר הגיע הצבא הגרמני לליטא היה סטודנט באוניברסיטת קובנה. הוא ניסה להימלט לברית-המועצות ללא הצלחה, חזר לקובנה, ומן הגטו נמלט ליערות ולחם כפרטיזן. בארץ השלים את לימודיו בטכניון, עבד כמהנדס בתה"ל, ולאחר שיצא לגמלאות התמסר למפעל הענק של "פנקס הקהילות". על רוב קהילות ליטא הוא כתב (כולל העיירה מֶרֶטש). את סיפור חייו המרתק העלה בכתב בספר "מקיבארט עד חיפה".
בשנות ה-60 של המאה ה-19 נסללה באימפריה הרוסית מסילת הברזל הראשונה. הרכבת יצאה מסנט פטרבורג, עיר הבירה, והגיעה דרך ליטא, שהיתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, עד ברלין. תחנת הגבול בין רוסיה לגרמניה הוקמה בכפר קיבארט הסמוך לגבול. בית הנתיבות שהוקם שם היה מפואר ע"פ כל קנה מידה. היתה שם מערכת חדרים מפוארת עבור משפחת הצאר, שם יכלו לנוח בדרכם למערב. היה שם גן גדול עם במה שהותקנה במיוחד עבור התזמורות הרבות שניגנו שם בדרכן מן המערב למזרח ומן המזרח למערב. כל מי שהגיע לרוסיה מן המערב עבר דרך תחנת הרכבת הזאת, כולל בנימין זאב הרצל בביקור שערך ברוסיה ב-1903. כזכור, הוא נפגש עם שרי ממשלה ועצר גם בווילנה לביקור קצר.
עד מהרה הפך הכפר לעיר קטנה. לא עיירה ליטאית טיפוסית עם בתי עץ נמוכים, אלא בנייני לבֵנים גדולים כמו בגרמניה. בקיבארט היו מים זורמים, חשמל ומערכת ביוב מסודרת לפני שהחידושים האלה הגיעו אפילו לערים הגדולות בליטא. כל היצוא והיבוא של האימפריה הרוסית עבר כאן. חמש רכבות נוסעים לשני הכיוונים עצרו כל יום בקיבארט. גם שתי רכבות משא עם מאות קרונות: קורות עץ, עורות, עופות ואווזים, חיטה וכוסמת – מרוסיה לגרמניה. מכונות, כימיקלים ואריגי משי – לרוסיה. מאות פקידי מכס הועסקו שם. הועסקו גם מאבטחים רבים – הרבה אנשים חשובים נסעו ברכבת, כולל הצאר בכבודו ובעצמו. היה צורך במהנדסים ובכימאים, בטכנאים ובאנשי ניהול, בכרטיסנים ובפקידים, ובעיסוקים רבים אחרים הכרוכים בהפעלת הרכבות. עד מהרה הוקמו חנויות רבות ונפתחו מקומות אכילה ולינה.
לצד המסחר החוקי היו גם הרבה הברחות. הבריחו מוצרים שהמכס עליהם היה גבוה במיוחד ומשום כך נמכרו ברווח גדול: זהב וכסף, שעונים יקרים, מכונות ועוד. הבריחו גם אנשים. בעיקר יהודים שהיגרו לאמריקה ולארצות אחרות. מחירו של דרכון ברוסיה היה 25 רובל – מחצית ממחיר ההפלגה. רבים ניסו להימנע מן התשלום הזה וחצו את הגבול באופן לא חוקי. הברחת המהגרים היתה תעשייה שלמה: שיכנו אותם בצד הליטאי של הגבול, דאגו למזונם ואפילו לרופא בשעת הצורך, וכאשר התנאים היו נאותים העבירו אותם את הגבול. לאחר עצירה קצרה בגרמניה הגיעו לעיר הנמל. אלפי יהודים הגיעו בדרך זו לאמריקה.
כאשר ליטא נעשתה ב-1919 מדינה עצמאית המשיכה העיר לפרוח. יהודים רבים התעשרו שם. השגשוג הזה הגיע לסיומו ב-1923. עיר הנמל הגרמנית מֶמֶל סופחה לליטא (כיום קלייפדה), ורוב הסחורות הועברו מאז דרך הנמל. משרדי המכס עברו לקובנה הבירה, וגם החנויות הגדולות, רבות מהן בבעלות יהודית, הועתקו לקובנה.
העשור הבא היה שקט ורגוע יותר. קיבארט איבדה אמנם את מעמדה המסחרי, אך עדיין היתה עיר גבול חשובה. רוב היהודים שנשארו בעיר עסקו במסחר וחיו ברווחה. קיבארט הליטאית והעיר הגרמנית הסמוכה מעבר לגבול למעשה פירנסו זו את זו. הגרמנים היו מגיעים לקיבארט לרכוש מצרכי מזון, המחירים בליטא היו הרבה יותר זולים, ואילו תושבי קיבארט היו קונים מוצרים שהיה קשה להשיג בליטא. היו כל מיני תחבולות להימנע מתשלומי מכס גבוהים: נשים היו לובשות כמה שמלות זו על גבי זו ומכסות הכול במעיל גדול.
כשהיטלר עלה לשלטון הכול השתנה. על תושבי העיר הגרמנית נאסר לערוך קניות בחנויות יהודיות בעירם. יהודי קיבארט נמנעו מלעבור את הגבול לעיירה הגרמנית הסמוכה. בבניין הסמוך לגבול, בו היו בעבר 15 חנויות, נותרו 2 בלבד. רק המפעלים והחנויות שלא הסתמכו על העיירה הגרמנית, ושיווקו מוצרים לשוק המקומי, החזיקו מעמד. בינתיים לאומנים ליטאים החלו לנהל תעמולה הקוראת לתושבים להחרים חנויות יהודיות. יהודים נוספים מיהרו לעזוב את העיר. בבית הנתיבות הואטה עוד יותר התנועה. מערכת החדרים המפוארת שנועדה בעבר למשפחת הצאר הפכה במשך הזמן לאולם בית המשפט. מי שהוסיף להגיע לקיבארט כדי לחצות את הגבול מליטא לגרמניה היו קבוצות החלוצים בדרכם לא"י. היו שנים שיהודי העיר היו מגיעים לפגוש אותם בבית הנתיבות, מפגשים שמחים שהיו מלווים בשירה וריקודים.
באותן שנים אפשר היה להביא לארץ בסֶרטיפיקַט של יחיד גם זוג נשוי. כדי להגדיל את מיספר העולים נערכו "נישואים פיקטיביים" רבים. הרבנים שיתפו פעולה ובארץ היו בני הזוג מתגרשים. רוב בני הזוג לא הכירו זה את זו, תנועת "החלוץ" קבעה מי "ישודך" למי. לא פעם ה"חתן" וה"כלה" נפגשו לראשונה בתחנת הרכבת בקיבארט. דודי היה "נשוי" לאישה בשם שרה שוסטר מן העיירה בוּטרימַנץ באזור אליטוס. הטקס נערך בקובנה ב-1934, ממש לפני עלייתו ארצה. גיליתי זאת רק בתחקיר הארכיון בווילנה, אף אחד מעולם לא סיפר לי על כך, אולי מפני שזה היה כל כך נפוץ ומקובל.
אימי היתה גאה כל חייה על כך שקיבלה סרטיפיקט בזכות עצמה ולא כאשתו הפיקטיבית של אחד החלוצים. לימים הסבירה לי ההיסטוריונית אביבה חלמיש, שחקרה את מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים ("במירוץ כפול נגד הזמן", יד יצחק בן צבי, 2006), שרק גבר יכול היה לצרף בת זוג לתעודת העלייה שלו. מדוע קיבלה אמי סרטיפיקט נפרד איני יודעת, אך עצוב לחשוב שיהודי נוסף יכול היה להינצל.
בבית הנתיבות הגדול והמפואר שהיה במקום הזה עצרו ארבעת בני משפחת רומנוב בדרכם לא"י. שלושה מהם, כל אחד לחוד, היו כאן בשנת 1934: דודה יפה, דודה יונה, ודודי יהודה. אימי היתה כאן במארס 1936.
באזור קיבארט היה קיבוץ הכשרה גדול בשם "כיבוש", אחד הראשונים שהוקמו בליטא וגם הגדול שביניהם. שלא כמו רוב קיבוצי ההכשרה, שהיו קיבוצים עירוניים, כאן היתה חווה של ממש שנרכשה ע"י פעילים ציוניים. במהלך שנות העשרים שימש "כיבוש" מקום הכשרה עיקרי לחלוצי ליטא. לא ידוע לי אם מישהו מבני משפחתי שהה שם, אך חלוצי "כיבוש" שעלו לא"י היו מעורבים בהקמתם של קיבוצים רבים בארץ, אשר שניים מהם קשורים לבני המשפחה.
גולת הכותרת של חלוצי "כיבוש" בארץ היתה הקמת קיבוץ גבעת ברנר, הקיבוץ הגדול ביותר בארץ. דודה יפה הצטרפה לקיבוץ הזה עם עלייתה ושהתה בו עד מלחמת העולם השנייה. היא התגייסה אז לצבא הבריטי והוצבה במצרים. לאחר המלחמה חזרה לקיבוץ. אחותה הבכורה דבורה, שהיגרה לאמריקה בצעירותה, הזמינה את דודה יפה לבקר אותה בבוסטון. האחיות למעשה לא הכירו זו את זו, הבדל השנים ביניהן היה גדול. מאחר שדודה יפה היתה רווקה ולא היתה עסוקה בגידול ילדים כמו דודה יונה, היה הגיוני להזמין דווקא אותה, ואולי היתה גם מחשבה על שידוך מתאים. במשך שהותה באמריקה נותחה דודה יפה בגב. לאחר שהתאוששה חזרה לגבעת ברנר. עד מהרה התברר שהניתוח לא עלה יפה והיא נאלצה לחזור לארה"ב לניתוח נוסף. יצא כך שהיא חזרה לארץ בשנה בה אירע הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית. קיבוץ גבעת ברנר היה אחד המעוזים של ה"מאוחד", ואילו דודה יפה, חניכת "גורדוניה", היתה אמורה לעבור לקיבוץ נצר-סירני עם שאר אנשי ה"איחוד". לכך היא לא הסכימה ובסופו של דבר נאלצה לעזוב את הקיבוץ.
היתה תקופה שלא היה לה היכן לגור והיא גרה בביתנו וחלקה איתי מיטה. הייתי ילדה קטנה ואולי לא הייתי זוכרת אותה בכלל אלמלא לילה אחד שרטה אותי בפנים שריטה די עמוקה. אני לא זוכרת אם ראיתי אותה מאז. עד מהרה אימי חלתה במחלה קשה ובמשך שנים לא יצאה מפתח הבית מלבד כמה שהיות בבתי חולים. הקשרים עם בנות המשפחה נשמרו רק באמצעות דודי, שהיה מספר לאימי מה קורה בחייהן בביקוריו אצלנו. אותי סיפורי המשפחה בכלל לא עניינו. בקושי הכרתי אותם וגם לא ממש הבנתי איך הם בדיוק קשורים אלינו.
כל אחד מבני משפחת רומנוב שהגיע לארץ היה מצויד כמובן בסרטיפיקט, אך רק בעיזבונה של דודה יפה נשמרה התעודה היקרה הזאת – בדיעבד תעודת חיים. בבית הוריי לא מצאתי מעולם את תעודות העלייה שלהם. גם דוד יהודה, שבעיזבונו מצאתי קבלות של בתי מלון איטלקיים מימי מלחמת העולם השנייה, לא שמר על תעודת העלייה שלו. יתכן שהמשמעות המלאה של תעודות העלייה נקלטה רק אחרי החורבן, ואז התעודות האלה, שבארץ כבר לא היה צורך בהן, מזמן הושלכו לפח.
תעודת העלייה של דודה יפה ניתנה ב-21 באוקטובר 1934. בעצם התעודה לא ניתנה לה, אלא לבעלה הפיקטיבי, בחור בשם נחמיה אניקשט, ולאשתו שיינה – השם שניתן לדודה יפה בלידתה. שם משפחתה רומנוב אינו מופיע בכלל בתעודה. מלבד שנת הלידה לא מופיעים שום פרטים אחרים הנוגעים לה. נחמיה אניקשט היה צעיר מדודה יפה ב-8 שנים. הוא התגורר ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, היה בוגר גימנסיון, במקצועו היה נגר, ובסעיף מס' 6, ידיעת עברית, נכתב: "כן, בדבור ובכתב." הוא אושר לעלייה ב-20 בספטמבר 1934, וחודש אחד בלבד לאחר האישור כבר עלה ארצה. הנסיעה היתה דרך טריאסט באוניה "פּילזנָה". מופיעה גם רשימת מחירים, כנראה אלה שלא נכללו בדמי הנסיעה ברכבת ובדמי ההפלגה: דרכיה (דרכון), ויזה לא"י, ויזות מעבר, מס-כניסה של ממשלת א"י, הוצאות החוף ותשלום המשרד. הם הגיעו לחיפה ב-29 באוקטובר, נתקבלו בבית-העולים מיד, ויצאו משם יומיים לאחר מכן. בעמוד לפני האחרון של התעודה יש אזהרה: תעודת-עליה זו צריכה להימצא בידי העולה כל הזמן. "באין לעולה תעודת-עליה זו, לא יקבל שום סיוע, חומרי או מוסרי, מן המוסדות הציוניים בגולה ובארץ-ישראל".
איני יודעת לאן נסע מחיפה הבעל הפיקטיבי של דודה יפה ומה עלה בגורלו. איני יודעת גם מתי בדיוק נערכו הגירושין. דודה יפה נסעה לקיבוץ גבעת ברנר.
אימי נסעה לארץ כשנה וחצי אחרי נסיעתה של דודה יפה. בין התמונות שהותירה מצאתי גלויה שהודפסה במילנו ב-1935 ובה נראית אוניית קיטור עם ארובה אחת גדולה ממנה מיתמר עשן רב. שמה של האונייה האיטלקית, שנבנתה בטריאסט, שונה ב-1935 ל"גָלילֵאָה". היא הכילה כמאתיים נוסעים ונסעה בקו טריאסט-חיפה. בחור בשם דויד, אותו פגשה אימי על האונייה, כתב בעברית על צידה האחורי של הגלויה: "לאות זכרון אני מגיש תמונה זו למכרתי חנה ליום התראותינו באוניה." מי היה אותו דויד ומדוע בחר דווקא בתצלום האונייה ולא בתצלום אישי איני יודעת. אך הודות לבחירתו זו אני יודעת כיצד נראתה האונייה בה הפליגה אימי לא"י.
באחד ממכתביו מפציר סבי באימי לנסוע מיד לקיבוץ גבעת ברנר. הוא מעלה שתי סיבות: דודה יפה, אחותו-למחצה, נמצאת שם; יוצאי ליטא רבים אחרים התיישבו בקיבוץ הזה.
אימי לא שמעה לעצתו. לאחר עלייתה ארצה הגיעה לגבעת מיכאל שליד נס ציונה, אתר התיישבות ארעי שנועד להכשיר חלוצים להתיישבות קבע. האם העדיפה להיות בין מקימי קיבוץ חדש על הצטרפות לקיבוץ מבוסס כמו גבעת ברנר? האם אנשים שהכירה, אולי מהכשרת "גשר", פנו לגבעת מיכאל? האם כך קבעה התנועה והיא פשוט ביצעה את ההוראות שניתנו לה? אימי לא סיפרה לי הרבה על השנים הראשונות שלה בארץ, השנים של גבעת מיכאל. אני זוכרת סיפור חוזר ונשנה על אוהל שעף ברוח באמצע הלילה והותיר אותם חשופים לגשם סוחף – לא הרבה יותר.
מכל מקום, אנשי גבעת ברנר, בוגרי הכשרת "כיבוש" בקיבארט, היו אלה שהדריכו את החלוצים בגבעת מיכאל בשנותיהם הראשונות בארץ. אימי שהתה בגבעת מיכאל 3 שנים. נותרה תמונה שלה קוטפת תפוזים בפרדס, וכמה תמונות דהויות של אנשי ההכשרה. ב-3 במאי 1939 הם עלו לנקודת קבע והקימו את קיבוץ דפנה בצפון כחלק ממבצע "חומה ומגדל". אימי לא היתה ביניהם.
במהלך 3 השנים ששהתה בגבעת מיכאל הכירה אימי את אבי, שגם הוא הגיע לשם כחלוץ. אבי היה ממקימי תנועת הנוער הציונית "דרור" בעירו שבצפון מזרח פולין. הוא זכה בתעודת עלייה לאחר שנים באחד מקיבוצי הכשרת קלוסובה. בשנותיו הראשונות בארץ נטש אבי את הציונות והפך להיות קומוניסט. עד מהרה הושמט שמו מרשימת סידור העבודה. גם העובדה שנפצע במפעל האשלג החדש שהוקם אז בסדום לא העניקה לו שום נקודות זכות. באותם ימים נשלחו חברי קיבוצים בתורנות לעבודה במפעל האשלג החדש. גוש מלח גדול שנפל על אבי הגביל את כושר עבודתו. וכך נאלצו הוריי לעזוב את הקיבוץ חסרי כול, עם כושר עבודה מוגבל, ואבי מצא לו עיסוק חדש: הוא נעשה סנדלר. בביתם בפולין הושכר חדר אחד כבית מלאכה קטן לסנדלר, אבי היה מתבונן בעבודתו וכך למד את המלאכה, אם כי מעולם לא עסק בה בעצמו. אימי, שחלמה מאז ילדותה על חיי קיבוץ, ביכתה את האובדן הזה במשך שנים.
וכך, במקום להיוולד בקיבוץ דפנה ולגדול כבת של מקימי קיבוץ "חומה ומגדל" בשנים בהן היתה התנועה הקיבוצית במלוא כוחה ובשיא יוקרתה, גדלתי בפתח-תקווה כבתו של סנדלר קומוניסט נרדף בשנים בהן נחשבה המפלגה הקומוניסטית לאויב מס' 1 של המדינה.
ידעתי מראש שבית הנתיבות הנהדר, בו השתכן הצאר בדרכו למערב, כבר איננו קיים. רק בתמונות ניתן לראות כמה יפה היה בשעתו. בית הנתיבות, הבמה עליה ניגנו התזמורות, והגן היפה נהרסו לחלוטין בקרבות שהתנהלו כאן ב-1944 בין הצבא האדום לצבא הגרמני הנסוג.
כיום זוהי תחנת רכבת קטנה צבועה בצבע צהבהב. דלת הכניסה מקושתת והמשקוף צבוע בלבן. גגון קטן סוכך על הכניסה ומתחתיו כתוב באותיות גדולות כהות שם העיר: KYBARTAI.
בניין צנוע, נאה למדי, שנבנה לאחר המלחמה. ליד האשנב ישבה עובדת אחת, אישה בלונדית חביבה, שבאופן ברור לא היתה עסוקה במיוחד, והיא סיפרה לנו מעט באנגלית רצוצה על ההיסטוריה של התחנה. על פי לוח הרכבות הסמוך יוצאות משם 3 רכבות ביום לקובנה. הרכבות שיוצאות מקלינינגרד, המובלעת הרוסית באזור הבלטי, עוצרות בקיבארט פעמיים ביום בדרכן למוסקבה. רכבת אחרת שיוצאת מקלינינגרד פעם ביום מגיעה לסנט פטרבורג. שתי רכבות נוספות נוסעות פעם ביום לערים שלא היכרתי את שמן.
במסגרת מסע שורשים הגיוני בהחלט להגיע לנקודה האחרונה בה נפרדו בני המשפחה מארץ הולדתם לעד. אך היתה סיבה נוספת שהביאה אותי לעיירה הנידחת (כיום) קיבארט.
קיבארט מוזכרת כמה וכמה פעמים במכתבים ששלח סבי לדודי, שהיה כבר בא"י. גם אימי, במכתב היחיד ששלחה לאחיה לפני עלייתה, מזכירה את העיירה קיבארט. שניים מתוך 15 המכתבים שמצאתי בעיזבונו של דודי נשלחו מקיבארט. קיבארט היא המקום בו הוצעה לסבי עבודה מכניסה. היו חסרים לו 200 ליש"ט כדי לרכוש את כרטיסי הנסיעה עבור אימי, שישיבתה בהכשרת "גשר" התארכה מפני שלא היה מספיק כסף לשלם את דמי הנסיעה.
איזו עבודה יכול היה סבי למצוא בקיבארט הדועכת? באמצע שנות ה-30, לאחר שהיטלר עלה לשלטון, חיי המסחר בעיר הידרדרו לשפל שלא היה כמותו מאז הוקמה שם תחנת הרכבת במאה הקודמת. קטע אחד בחיבורו של יוסף רוזין ב"פנקס הקהילות" העלה אפשרות מפתיעה. תושבי קיבארט הפסיקו אמנם לחצות את הגבול ולערוך קניות בעיירה הסמוכה, אך ההברחות משני עברי הגבול לא פסקו. גם בתקופת השפל הכלכלי היו בקיבארט יהודים שהיו נוסעים ברכבת מדי יום לקובנה כדי להביא סחורות מוברחות לחנויות. הם נקראו קוּריֶירים. המרחק הקצר יחסית מקיבארט לקובנה, כ-100 ק"מ, והעובדה שמסילת רכבת חיברה בין שני המקומות, שעה ורבע לכל כיוון, אפשרו את העיסוק הזה. זה לא היה עיסוק שאפשר להתעשר ממנו, הקוריירים שימשו כ"צינור" העברה בלבד, אך מאחר שזה היה עיסוק בלתי חוקי, כנראה שכרו היה בצדו.
האם היה סבי קורייר? אין לי שום הוכחה לכך. לפי מכתב אחד הוא שהה בקיבארט 3 שבועות, ולפי מכתב אחר שהה שם שבועיים נוספים. אולי מישהו היה צריך לבדוק את טיבה של הסחורה המוברחת? ללא ספק היו לו כישורים לכך. לאביו היתה חנות-ברזל ובמשך תקופה מסוימת היתה לו חנות-ברזל משלו. הוא הכיר היטב את כלי העבודה והכלים החקלאיים שיוצרו בגרמניה. אם אמנם היתה העבודה שמצא סבי בקיבארט קשורה בצורה זו או אחרת לעסקי ההברחה לעולם לא אדע – אבל זו נראית אפשרות סבירה.
מכל מקום, עלה בידו להשיג את דמי הנסיעה. ביום ה-22 במארס 1936 יצאה אלמי מתחנת הרכבת בקובנה, יש להניח בחברת חלוצים אחרים שאושרו לעלייה, וחצתה את הגבול בקיבארט. מגרמניה המשיכה לטריאסט באיטליה. משם הפליגה לא"י באונייה "גלילאה".
נסיה שפרן
המשך יבוא
יוסל'ה שפילר
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
גדרות השיטה הדיפו את ריחן, ריח קש וגורן מעורב במשהו נרקיסי חריף, וזהו ריחה של ה"מימוזה" המפורסמת – זאת אני יודעת כעת, [אך אז] כשנשמתי ריח זה, ידעתי רק שהוא מצמיח לי כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול פרי הקלרינט של יוסל'ה שפילר, הכלי-זמר של חתונות פתח-תקווה.
יוסל'ה עצמו היה בעיניי בימים ההם, כהוברמן מאוחר יותר – הייתי מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתנו, ויוסל'ה היה המרכז שלהן. אפילו הכלות הרעולות בלבן לא משכו את ליבי כיוסל'ה. קטן היה ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודי לא ראיתי אותו אוכל, רק שותה. "פסקה" [תרבוש אדום תורכי] קטן היה חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רקדה לפי קצב השיר שיצא מתוך חליל הקסמים, הקלרינט הבוכה והצוחק שלו. מאוחר יותר, נראו [לי נגינותיו כ]קטעי אופרה, מארשים ואריות, מוכרים מאוד. שמעתי אותם בהיותי פשוש, מיוסל'ה – אאידה, קבלריה רוסטיקנה; וכמובן, קדרילים ומינואטים – בריקודים השתתפתי עם חבורת בנות השמונה; מאזורקות של שופן מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל אהבתי את ה-Laner – היה זה ריקוד שדמה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים.
יוסלה – צליל משמיים – המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי – המושבה היתה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות היו נשמעים עד למרחקים גדולים.
בימים ההם כבר הייתי תלמידה של גברת בסביץ, מורתי הנערצה, נלחמתי עבורה עם אחי הבכור, שאהב לקלקל כל דבר שהייתי מכבדת. פתאום אמר שהיא דומה ל"שרה בודה" – מי היתה שרה בודה איני יודעת, נדמה לי שהיתה אשה כזאת, שמנה ומכוערת, במושבה, והוא הדביק למורתי הנערצת את הכינוי, על מנת להקניטני – ולאחר מכן העביר את הכינוי לי עצמי – אין לתאר את הריתחה שלי כשהיה קורא לי בשם זה – ושכרו היתה הנאה, כמובן. זוהי תשתית היחס ביני ובין הבכור של האחים.
יוסל'ה מנגן ואני יושבת לרגליו-כמעט, פי פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותי ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג'יות נוגות ואני מזמזמת אחריו, יוסל'ה שומע ומתמוגג, וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לי, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, ואני לרגליו נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.
*
נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1905 לערך. בראש הדף כתוב באותיות גדולות, נזעמות ומופרעות – המילים "כלב בן כלב", ועליהן שני קווים למחיקה.
יוזף לאנר (Joseph Lanner, 1843-1801) היה כנר ומלחין אוסטרי-וינאי, שנחשב לאחד מאבות הוואלס הקלאסי. הוא החל דרכו כנגן בתזמורת של יוהאן שטראוס האב. נאמר על לאנר שהוא מיזג ליריות של שוברט בלחניו, וכי "המוסיקה של שטראוס מזמינה אותך למחול, אך המוסיקה של לאנר מכריחה אותך לרקוד."
צלילי מוסיקה
כשהייתי בת שלוש כבר שרתי שירים, סתם שירים שהייתי ממציאה לי, היה לי סופרן נקי וגבוה, וידעתי כבר את ההימנון התורכי, והאנגלי – מבית סמואל, ואת התקווה, כמובן, ושירים אונגריים של מר קשוט שאבא לימד אותי ושאני זוכרת עד היום –
כל צליל במושבה היה שובה את ליבי – כך קיבה בלוז, זה היה שכננו, אדם רזה חיוור והיה מנגן על כינור ומזייף, וממנו הייתי בורחת, אבל נשמע קול הכליזמר במושבה בשעת חתונות – הייתי רצה אליהם ובולעת את השירים, הם ניגנו הכל: אופרות, ואלסים, מארשים, "בכי בכי כלה", ואני באה הביתה ושרה מה שניגנו – מינואט של מוצארט ששמעתי בחתונה מ"יוסל'ה שפילר" – שמעתי מאוחר יותר במוצרטאום בזאלצבורג – ואני חשבתי אותו ליצירה של יוסל'ה שפילר הקלריסטן; הרבה מוסיקה קלאסית מעוותת שמעתי כפי הניראה מיוסל'ה כי אחר, כששמעתי מוסיקה אותנטית, גיליתי שאני מכירה הרבה קטעים ממנה זה הודות ליוסל'ה.
הם היו שלושה – קלרינט, יוסלה גרוגרת יבשה מנגן גם בכינור וגם בקלרינט, מוסה הספרדי עם תבלול בעין אחת, בחצוצרה, וניראה כשד משחת, והמתופף – תימני זקן בעל הדר-פנים.
*
נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1905 לערך. מר קשוט הוא לאיוש קושוט, שיהודה ראב ואביו אלעזר הושפעו ממלחמתו לעצמאות הונגריה. השירים שאסתר מזכירה מצויים בתרגום עברי בספר זכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", עמ' 29-30. יוסל'ה שפילר וקיבה בלוז מוזכרים גם בסיפורים אחרים.
פנייה לאליעזר עציוני
קהל נכבד, אני מבקשת לעזור לי למצוא את בעלי, אליעזר עציוני. הוא נעלם לפני שבועיים והשאיר אותי עם שלושה ילדים בלי שום אות חיים ממנו. בבית-הספר, שם הוא מלמד, מחפשים אחריו, המשטרה מחפשת. הבת הבכורה שלנו בוכה כל היום. וגם גברת כ"ץ מחפשת אותו, בגלל הכלב. אליעזר ממוצע-קומה, קצת שמן, לא מכוער, שערו חום, מתולתל, כמו דילן תומס, פניו עגלגלים ולעתים הוא מרכיב משקפיים. השם שלנו עציוני. אני מצרפת את הסיפור האחרון שמצאתי על שולחנו, לפני שנעלם. אולי אם יקרא את הסיפור שלו בעתון הוא יתחרט ויחזור אלינו.
חשיבותה של רכילות
סיפור מאת אליעזר עציוני
היכרתי לפני שנים אחדות אדם מעניין, סופר, שלא חדל לדבר על עצמו. תקופה מסויימת הייתי נתון תחת רושם דבריו ורושם אותם לעצמי ביומן לאחר פגישותיי עימו. זה היה לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה. עתה, לאחר שנשא אישה שנייה, הוליד ילדים, וכנראה גם נשתתק סופית, עלה בדעתי להעתיק כמה מדבריו מתוך רשימותיי ולתתם בפני הקורא:
האידיאל שלי הוא שכולם ידעו הכול על כולם. סודות אני שונא. זאת אומרת, אוהב, אבל לגלות. מה יש להתבייש? אני, למשל, מרגיש מצויין כשאני עירום. עוד בהיותי ילד אימא שלי אמרה לי: "אל תתבייש. אם מישהו לא ראה עדיין, אז שיראה, ואף אחד לא יחטוף לך." ובאמת, מה איכפת לי שאחרים יראו? להיפך, אני נהנה. ובאמת, אף אחד לא חטף, בינתיים.
אני גם קצת סקרן תמיד לדעת מה קורה אצל אחרים. להציץ. מיסודי אינני פטפטן. אבל איכזבתי אדם אחד שסיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר ואחר-כך קרא אותם שחור על גבי לבן מודפסים בסיפור. גם נודע לו שסיפרתי על אודותיו לידידיו הטובים ביותר, לנשותיהם, לחבריהם, ולאחד מבני המשפחה, בן-דוד רחוק, שגם הוא, מצידו, סיפר לדודה זקנה, ומשעה שהיא ידעה על כך ידעה כמובן גם כל המושבה, ולאחר זמן האשימו כמובן, אותי. בגללי הופר שלום-בית, בגדה אישה בבעלה, והתגרשו. אלא מה, מאז נתיידדנו ונוצר בינינו קשר אמיתי.
לכאורה, מה איכפת לי? המלים בורחות? שתברחנה! שתדאגנה לעצמן. הלא לשם כך נוצרו. לתווך. לסבך. לחרחר. לבקע את האטום בלב הזולת. בהיותי סטודנט גרתי אצל בעלת-בית חכמה בירושלים, שנהגה לומר: "רק מיזאנטרופים שונאים רכילות. מר שאוהב בני-אדם, מדבר עליהם." שיתבייש, אני חושב, מי שלא מדברים עליו, שיתבייש, אני חושב, מי שלא קורה לו כלום, מי שאין לו מה להסתיר, מי שריק לו ולא חטא, והמלים המסרסרות אינן מבקעות את האטום שבליבו, והוא, על פי רוב, גם מי שחושש ביותר פן יציגוהו לראווה.
לכאורה, מה איכפת לי. ובתוכי, מהומה, הפעילות המינית המופרזת שלי היא סימן לחוסר-שקט נפשי. יש ימים בהם אני תוסס כמו ביולטין-חדשות של עצמי. אני טלפרינטר בתוכי. פולט בלי הרף ידיעות השעה האחרונה. ומה שמרגיז ביותר, שאצלי, כל מה שאירע אתמול, ושלשום – נמחק. אני שכחתי. אבל אחרים זוכרים. ובבואי בין אנשים, כמו ענן של שמועות לא ברורות לי, לא זכורות לי, מרחף סביבי. אילו יכולתי לבלוע חזרה את כל המילים שאמרתי...
הייתי נחנק.
ובעצם, לי לא איכפת. כי אני, במילים, מרגש את עצמי בסדר. מוגן, כמו בביתי. ועם זאת חשוף, כמוצג בחלון-ראווה. ונהנה.
סמוכות למילים, הנשים.
את שאהבה נפשי טרם מצאתי. אבל על הנשים אני חושב בלי הרף. הן מציקות לי מתוכי. בוקר וערב. לפעמים גם בצהריים. ואני אומר לעצמי: הלא האדם כבר טס לירח, וביקע את האטום והמציא את פצצת המימן והמחשבים והשתיל לבבות – ואני, אני עדיין מכלה ימי בהרהורים על נשים. והלא יש עניינים יותר רציניים בעולם, שאפשר לעסוק בהם. על מי אני מבזבז את ימיי? מצד שני, כל השאר, אלה שממציאים, שמנהיגים, שמרפאים, שטסים – איך להם זה לא מציק עשרים וארבע שעות ביממה כמו שמציק לי? מצד שני, מי אמר שלהם זה לא מציק? אולי כל הפעילות שבעולם אינה אלא כסות, מסווה? מצד שני, הלא הנשים הן עניין מיושן כל-כך, עתיק, שימיו כימות האנושות. כלום אינני מפגר אחרי רוח התקופה, אם הן זה כל מה שמעסיק את מוחי? מצד שני, הלא בכל אחד מאיתנו שוכן סקסמאניאק קטן. מצד שני, אולי רק אני משוגע? מצד שני, מצד שני אולי כולם משוגעים? ואם כולם משוגעים, כלום ייתכן שאני, רק אני, עשיתי את העסק הטוב ביותר מפני שהיה לי שכל, או מפני שלא היה לי שכל, ואני מבזבז את כל ימיי על נשים?
מיסודי אני איש של נשים. הראש שלי – פרלמנט שלהן. הן עולות במחשבותיי בזו אחר זו כמו תמונות של פנס-קסם, כל אחת מרצה את טענותיה במילים שלי, שומעת את טענותיי, מעוררת את יצרי, צוחקת ונעלמת. למה ראשי מלא אותן? גם אני רוצה להמציא דברים חשובים, לטוס, לרפא, לבקע אטומים קטנים. אני רוצה להיות אדם רציני. איש-מדע, אבל, מה לעשות? אני לא שולט במחשבותיי. הן שולטות בי. וככה אני נראה.
לכאורה, מה איכפת לי? מיסודי אני איש של מילים. מילים של נשים. כל מה שהן אומרות לי אני עושה? נו, מילא. אבל כל מה שאני עושה אני מוכרח לספר. אחרת, הדבר יושב לי בגרון ולוחץ עלי כמו רעידת-אדמה שאיש לא הודיע לי עליה. אני רואה את עצמי כסיפור-בהמשכים, ידידיי אומרים שאני משעשע. כי אינני מפסיק לדבר, על עצמי, עושה צחוק.
התשוקה הכי עזה שלי היא ללכת עירום ברחוב.
לא. אפילו הלכתי עירום ברחוב עדיין הייתי כמכוסה בשבעה מעילים לעומת מה שאני מסוגל לחשוף מתוך עצמי בדיבוריי.
ומאחר ולא איכפת לי שכולם ידעו הכול עליי, רק טבעי בעיניי שגם אני אדע הכול על כולם, וכולם ידעו בתורם מה שאני יודע על כולם; ונלך כולנו עם נפשותינו העירומות בחוץ ונתבונן איש בעירום נפש רעהו ועינינו לא תשבענה את המראה ולא נדע בחיינו רגע שיעמום כי נקרא איש בזולתו כבספר הפתוח, והזולת ידפדף בנו ויפיק הנאה ממגילת חיינו הנפרשת בפניו, וכל הנשמות תדגדגנה זו את זו בקירבה מתמדת, לדעת, לדעת, את כל הגברים שהיו לכל הנשים ואת כל הנשים שהיו לכל הגברים, ואת כל הסודות הקטנים, האינטימיים, שאדם נכשל בהם ומחצית חייו טורח להסתירם כהסתר מום אבל מומו הוא הווייתו והוא גרעינו ועד שלא ייפתח בפניך ולא יספר לך על הכמוס בו יותר מכול – לא יהיה לך בו רע אמיתי, רק מסכות, ואני שונא מסכות, אני שונא את המסתירים ואת המסתתרים ויותר מכל שונא את אלה שאין להם מה להסתיר, כי למסתירים ולמסתתרים יש תקווה, ולאחרונים אין.
האידיאל שלי הוא שנתחיל לעסוק בעצמנו מבוקר עד ערב כאילו היינו כולנו משוגעים-לדבר-אחד, שאינם חדלים לספר על עצמם באוזני זולתם. נספר ונשמע הכול, ללא שיור, ומי שאין לו מה לספר – שילך לעזאזל או יעבוד ויפרנס אותנו – האנשים המספרים. גברים יחשבו על נשים ונשים על גברים, וכל שאר העשיות תהיינה טפלות לחייהם. ובעודם לובשי בגדים יקימו חברה נודיסטית-בנפש, חושפי-עצמם-לראווה ינהיגוה, והשתקנים מטבעם יהיו בה חוטבי-עצים ושואבי-מים. ובהשתתק אחד מבינינו, לאחר שתעבור עליו תקופת הדיבור הנוראה, נדע כי מצא שלווה לנפשו ואינו חורש רעה על עצמו על עלינו.
חשיבותו של אדם בעיני עצמו נמדדת גם על-פי מידת העניין שמוצאים אנשים אחרים בחייו הפרטיים. מכאן שמי שמרבה לדבר בבני-אדם מעלה את ערכם גם בעיני עצמם.
הרכילות היא דרך לשיפורה של האנושות.
ולכן צריך להרבות בדיבור על בני-אדם ולעודד אותם לספר על עצמם.
האיש הזה, שמקצת מן הדברים שאמר לי בשעתו הבאתי כאן, גר עכשיו במושבה אחת אצלנו על גבול השרון, וכבר אין לו מה להסתיר לבד מכרסו, וכמעט אין לי מה להוסיף ולספר עליו. הוא מורה לספרות. שלושה ילדים עגולי-פנים ומנומסים מתרוצצים בחצרו, אשתו נראית כאימו, ואימו חדלה לדבר איתו מפני שתקנותו היתירה. כבר עתה הוא חרד לבתו העתידה להתבגר. כותב פעם בשנה מכתב למערכת העיתון בדבר שיבושי-לשון של קרייני הרדיו והטלוויזיה. כשאני קורא את דבריו כיום נדמה לי שהיכרתי אדם אחר.
זה הסיפור האחרון של עציוני. עציוני, אם אתה קורא עכשיו את דבריי אז תשמע היטב מה שאני אומרת לך. תדע לך, שאני לא כועסת עליך, ומבינה לליבך. אתה זקוק למנוחה. וגם גברת כ"ץ הבטיחה לא להטריד אותך יותר בעניין הכלב. העניין יסודר. העניין הזה יהיה בסדר. אל תשתטה, וחזור אלינו במהרה מפני שאנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד.
* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.
הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.
[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].
אהוד בן עזר
תרומת יהודי ארה"ב לישראל
יהדות ארה"ב תרמה רבות בכסף ובתמיכה פוליטית לתנועה הציונית, ליישוב, ולמדינת ישראל. כנראה שלא עוד.
כתב הארץ" מנחם גאנצפריד-שלו, קובע כי "בפעם הראשונה בהיסטוריה הכריעה הקהילה היהודית את גורל הבחירות לנשיאות ארצות הברית. היהודים הכתירו את ג'ו ביידן והפכו את דונלד טראמפ לאדם פאתטי, המתכחש לתבוסתו. אלמלא היהודים, טראמפ היה מנצח בבחירות והיה חוגג ארבע שנים נוספות בבית הלבן, על כל המשתמע מכך."
הסטטיסטיקה אינה משקרת. בשיעור הצבעה הנושק ל-80% בהעדפה מובהקת לביידן ביחס של 3 ל-1, בלי הקול היהודי, ביידן לא היה מנצח. היהודים נעצו את המסמר האחרון בארונו הפוליטי. "ישראל," מוסיף גאנצפריד-שלו, "איננה בראש מעייניהם של יהודי אמריקה. גם אם הוא סחבק של בנימין נתניהו, וגואל ישראל, טראמפ נתפש אצל רוב היהודים כסכנה ברורה ומיידית לשלומם ולשלום ארצם. הוא מרד בדמוקרטיה, חיבל בשלטון החוק, התכחש למדע ולרפואה, שירת נוצרים משיחיים, פגע בערכים הליברליים, סנט במיעוטים וטיפח גזענות לבנה, שהאנטישמיות בטבורה.
"ישראלים רבים ראו את טראמפ בעד העיניים של נתניהו. יהודי ארה"ב לא התבלבלו. הם נשארו נאמנים לערכיהם, ובכורח הנסיבות המיוחדות של בחירות 2020 נפלה בחלקם גם הזכות ההיסטורית להכריע. ישראלים אולי יחמיצו פנים, אך שוחרי חירות, שוויון, דמוקרטיה והגינות אנושית בסיסית, שכה חסרה לטראמפ, חבים להם תודה גדולה."
(חמי שלו, "בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודים הכריעו את גורל הבחירות", "הארץ", 12.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9303934
ובאמת לשמחת מנחם גאנצפריד שלו (המקבל היום משכורת משוקן ונבזלין, וכשבעבר מומן ע"י אדלסון כתב אחרת) יהודי אמריקה מזדהים עם "הדמוקרטיה" של הרביעיה האנטישמית: אלכסנדריה אוקזיו קורטז (ניו יורק), אילהאן עומאר (מינסוטה), איאנה פרסלי (מסצ'וסטס) ורשידה טלאיב (מישיגן), והנה הרביעייה האנטישמית הזו, שמכונה "הסקווד"– (The Squad) אף הרחיבה משמעותית את שורותיה. במיזורי, הדמוקרטית הפרוגרסיבית קורי בוש זכתה במושב בקונגרס, והפכה להיות האישה השחורה הראשונה שעושה זאת במדינה האדומה. כך גם מונדייר ג'ונס, ג'מאל באומן וריצ'י טורס, כולם חברי קונגרס שחורים חדשים שייצגו מחוזות שונים בניו יורק. אה כן, וכמובן הם מזדהים עם "הדמוקרטיה" של הארגונים האנטישמים השחורים BLM ו"אומת האיסלם" של לואיס פרחאן.
רוב יהודי ארה"ב לא רק שלא תמכו בישראל, אלא בבחירתם הם כרו לעצמם בור גדול. למזלם בעוד דור וחצי רובם הגדול כבר לא יהיו יהודים.
הכחשת שואה כמכשיר תעמולה פוליטי
מסתבר שלא רק האיראנים משתמשים בהכחשת השואה ככלי פוליטי. גם חצי איראנית עושה זאת. כתבת CNN כריסטיאן אמנפור אמרה בתוכניתה כי אירועי ליל הבדולח לפני 82 שנים היו יריית הפתיחה של הנאצים על הציוויליזציה שלנו, והובילו לרצח עם ולהתקפה על עובדות ועל האמת. ולאחר ארבע שנים שבהן הוביל דונלד טראמפ התקפה מודרנית על אותם הערכים, מבטיח ממשל ביידן לחזור לנורמליות וגם לאמת.
כשם שהאיראנים משתמשים בהכחשת שואה למניעים פוליטיים כך עושה גם אמנפור. השוואת פשעי הנאצים לפשעי טראמפ והצגתו כנאצי, היא זילות והקטנת פשעי הנאצים פעולה שהיא הכחשת שואה.
הפתעה הפתעה. מי עוד מכחיש שואה מטעמים פוליטיים? יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו (הבן היקיר של). בראיון איתו אמר: "הקימו את הקיבוצים שזה דבר שחוץ מבישראל לא קיים בשום מקום בעולם חוץ מבצפון קוריאה, מן איזה רעיון לחברה אוטופית, תמיד הרעיון לחברות אוטופיות אנחנו יודעים איך זה מסתיים בסוף. בברית המועצות ובגרמניה הנאצית היה רצון להקים חברות מופת וחברות אוטופיות, זה אף פעם לא נגמר טוב הרעיון להנדס חברה אנושית."
השוואת הקיבוצים לגרמניה הנאצית ע"י יהודי (או מתנאה להיות) הינה הכחשת שואה חמורה בהרבה מזו של אמנפור האיראנית למחצה.
https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1327666979801587718
הפתרון ע"פ איריס פרומרמן-לעאל
"אין דבר טבעי יותר מהאופוריה שנחתה על כל מחנה המרכז-שמאל בישראל מאז ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארצות הברית – באין לנו ניצחונות משלנו נתנחם בניצחונות של אחרים ואולי נשאב מהם השראה," צוהלת כתבת "הארץ" איריס פרומרמן לעאל, המתנאה תמיד בחצי מרוקניותה.
ומה הלקחים שלה מניצחונו של ביידן? "חזרתה של פוליטיקת הזהויות: הוא הכניס לבית הלבן אישה שחורה — קמלה האריס. מעולם לא הציעה המפלגה הדמוקרטית חיבור כל כך עמוק למיעוטים הלא לבנים. בנאום הניצחון ביידן הודה לכל הקהילות — טראנסים, ילידים, נשים, לטינים ושחורים – שלא נטשו אותו גם כשהקמפיין שלו היה בקרשים.
"כל עוד מרכז-שמאל (בארץ) הוא שם נרדף למפלגה של יהודים אשכנזים עם הנהגה גברית – אין טעם בהשוואות לפוליטיקה האמריקאית.
"מפלגת מרכז-שמאל צריכה להקים ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), היא חייבת להכיל בתוכה בטבעיות פוליטיקאים כאיימן עודה ועאידה תומא סלימן, קבוצת פעולה העוסקת בסוגיית האקלים, פעילים מהקהילה האתיופית ופעילים חברתיים מהשכונות." (איריס לעאל, "שמאלה כמו ביידן", "הארץ 15.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9308921
אז אם גברת פרומרמן-לעאל "פוליטיקאית הזהויות" החצי אשכנזייה חצי מרוקאית (המתנאה רק במרוקניותה) בטוחה שאיימן עודה הגזען האחמדי, ועאידה תומא סלימן הגזענית הנוצרייה (היוונייה-נוצרית שהסתערבה בכפייה תחת הכיבוש הערבי), שאינם מכירים בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות, שרק תחתיה הם יכולים לחיות, הם הפתרון לניצחון פוליטי בארץ, היא טועה.
האירוניה היא שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, 13 מיליון קמ"ר, שהיו פעם כולם נוצריים, לא נותרו כמעט נוצרים, ובכולם אסורה פעילות האחמדים, מה שמותר רק תחת "הכיבוש" היהודי.
(גילוי נאות: פרומרמן לעאל חסמה אותי אישית מהטוויטר שלה, ומערכת "הארץ" צינזרה את התגובה שלי במהדורה הדיגיטלית)
ח"כ צבי האוזר אוייב החקלאות?
הפתעה. הפתעה. מסתבר שח"כ צבי האוזר, שמנע קיום ממשלה בהשתתפות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מוכרז כעת כאוייב החקלאות הישראלית.
לפי הדיווח ("חדשות בן עזר" 1593) החקלאות בארץ מבצעת טרור וח"כ האוזר הבטיח לפעול נגד החקלאות הטרוריסטית. כן זו לא בדיחה. מדובר בדיווח רציני.
עד עכשיו לא ברור לי מה המטרה של אלו המשתמשים בהגדרה כל כך שקרית מעוותת "טרור חקלאי", הגדרה המעידה על רפיסות תודעתית, או שמא פחד וחנופה. ועוד ממשיכים וחוזרים על הגדרה זו פעם אחרי פעם. אין לי תשובה.
ודוק: (בפעם המאה) חקלאות אינה עושה טרור. חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. טרור יכולים לעשות רק אנשים. במקרה דנן. קיים טרור של טרוריסטים ערבים (ברמת הגולן גם דרוזים) המבצעים מעשי טרור נגד חקלאים יהודים.
אם ח"כ האוזר רוצה לתרום לחקלאות הישראלית, חובה עליו בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון לפעול נגד הטרור הערבי (והדרוזי) הפורע בחקלאים היהודים בארץ.
רק הגדרת נכונה ואמיתית של המטרה תביא פתרון. כל הגדרה שקרית תנציח רק את המצב הקיים.
איבוד הרתעה
מעזה נורו שתי רקטות ארוכות טווח. אחת פגעה ליד הטיילת בבת ים. שני טילי כיפת ברזל שנורו אליה פספסו את מטרתם. אפילו הערבים לגלגו על ישראל שקיבלה את תירוץ החמאס שהירי היה תוצאה של ברקים מקריים. חחחה.
ישראל איבדה את ההרתעה.
כרגיל הפתרון הוא זול ויעיל. אימוץ דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.
לא עסקנים ולא קיפוח – גזענים אנטי-אשכנזים
אי אפשר שלא להעלות על נס את מאבקו הנחשוני של משה גרנות בספרו פורץ הדרך. (משה גרנות, "עסקני הקיפוח שיח של הסתה וגזענות"):
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=34673
דא עקא השימוש במינוח "עסקני הקיפוח" היה נכון לשעתו. הוא איננו מתאים כעת. הגזענים האנטי-אשכנזים היום אינם עסקנים ואינם מקופחים. הם פשוט גזענים אנטי-אשכנזים, וכך יש לכנות אותם. "גזענים אנטי-אשכנזים", ו"גזענות אנטי-אשכנזית".
"עקרון המנהיג" ה"פיהרר פרינציפ" מגייס את בית המשפט
יאיר למפל-לפיד בנה את מפלגתו על עקרון ה"פיהרר פרינציפ-"עיקרון המנהיג". בהתאם לעיקרון זה הוא נוהג לקפד את ראשו של כל אדם המערער על עקרון זה. לאחרונה מדווח רביב דרוקר, מבצר יאיר למפל-לפיד את שלטון היחיד שלו והוא הוציא את יריבו עופר שלח מקבוצת הווטסאפ של מפלגתו.
(רביב דרוקר, "התפוררות", "הארץ, 16.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.9310186
כפועל יוצא מהעיקרון הפוליטי הזה, המהותי למפלגתו, קובע לפיד שתפקיד בג"ץ הוא לבטל חוקי יסוד שאינם נוחים למפלגתו, במקרה זה חוק ראש הממשלה החלופי.
(יאיר לפיד, "עמדתי השמרנית: שבג"צ יתערב", "הארץ", 16.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9309766
מבלי להיכנס לנימוקיו, ואפילו אם יש בהם משהו מן הצדק, בית המשפט אינו יכול בשום תנאי לבטל חוקי יסוד. בית המשפט אינו מוסד מחוקק, תפקידו רק לפרש את החוקים.
למי הריבונות בירושלים?
כהד לניצחון ביידן, ובהנחה שיפעל כבעבר לפני עשור כאשר נזף בנתניהו על שהוא בונה דירות ליהודים ולא מכריז על ירושלים כ"יודן ריין", (באראכ חוסין אובמה הרי הביא להחלטה שהר הבית, בית המקדש, בציון, היא התנחלות יהודית בלתי חוקית) – מקיים אש"פ, ליתר דיוק "פת"ח (ארגונו של אבא של מאזן) הפגנה בירושלים כשהוא מעלה על נס את המחבלים הרוצחים יהודים.
https://rotter.net/forum/scoops1/666594.shtml
אם רשויות המדינה אינן מונעות את הריבונות של אש"פ כעת, מה יהיה לאחר שביידן יכנס לתפקידו?
מהפכה תיאולוגית באיסלם
מסגד הקצה (בערבית "אל אקצה") נמצא במכה ולא בירושלים.
קביעת מקום מסגד הקצה (אל-אקצא) בירושלים ולא במכה היתה מעשה פוליטי. הנה קראו על נסיבות המעשה בסקירה של ד"ר מרדכי קידר:
https://mida.org.il/2016/08/09/השקרים-האסלאמיים-ירושלים-אל-אקצא/
והנה ייתכן שאינטרסים פוליטיים שונים יחזירו את מסגד הקצה (אל-אקצא) למקומו המקורי במכה.
אוסמה יאמני, עורך דין ופובליציסט סעודי, טוען במאמר שכתב ושהתפרסם בעיתון המקומי "אוקאז" כי מסגד אל-אקצא, האתר השלישי בקדושתו לאסלאם, אינו ממוקם על הר הבית שבירושלים – אלא בכלל בג'יעראנה הסמוכה למכה.
לדברי יאמני, מקור הבלבול בין האתרים הוא בכך שספרי היסטוריה רבים מציינים שאל-אקצא נמצאת בירושלים. "ירושלים היא לא אל-אקצא, שהרי היא לא מצוינת בשליחות שאללה נתן למוחמד ולח'ליפים. כמו כן, ירושלים היא עיר ואל-אקצא זהו מסגד," כתב במאמר. הוא הוסיף כי אל-אקצא לא היה כיוון התפילה הראשון של המוסלמים.
בין השאר, התייחס יאמני לעובדות היסטוריות שעליהן אין עוררין, בהן שהח'ליף החמישי מבית אומייה, עבד אל-מלכ, בנה את כיפת הסלע בשנת 691 לספירה. זאת, לאחר שעבדאללה אבן אל-זובייר מרד תשע שנים קודם לכן ומנע מהמקומיים למלא את מצוות החאג' במכה. "בשלב הזה הוא העביר את כיוון התפילה לירושלים," מסביר ימאני.
הלקח, לדברי ימאני, הוא ש"יש סיפורים מושפעים משיקולים פוליטיים שבאו לשרת צרכים של אותה תקופה, ולעתים מועלות טענות שאין להן שום קשר לאמונה או לקיום מצוות."
https://rotter.net/forum/scoops1/666405.shtml
כמובן שעמותת "עיר עמים" תתנגד לקביעה הזו. להם יש אינטרס כספי בשימור מעמד מסגד הקצה (אל-אקצא) בירושלים. בלעדיו הרי לא יקבלו מימון כספי וממה יתפרנסו?
על גזענות אנטי-אשכנזית ושנאה עצמית
הגזענות האנטי-אשכנזית של מתי שמואלוף המשתאכנז
מתי שמואלוף היה אקטיביסט ישראלי אנטי-אשכנזי שירד לאשכנז (גרמניה) במטרה להפוך לאשכנזי, וכיום הוא גרמני "אוסט יודה" (יהודי-ערבי). לכן זה היה רק עניין של זמן שהוא יעוט על פטירתו של נתן זך כדי להפיץ את הגיגיו. שמואלוף מצטט אותו: "עדות המזרח יקבלו את הכושים, והאשכנזים יקבלו את המזדיינים... קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב-אירופית – ואלה באים מהמערות."
"זך לא המציא את הגזענות," מסביר שמואלוף, "אלא נתן לה קול, והגדיל לעשות רועי חסן שבשירו "מדינת אשכנז" כתב: "שרפתי את הספרים של נתן זך."
"היופמיזם חגג," ממשיך שמואלוף, "מאמרים חגגו את האוניברסליות שלו, את הכתיבה הזכה, חבורת 'לקראת', העיבודים הרבים לשיריו ועוד ועוד. לא הוזכרה העובדה שהגזענות האירופית שהופנמה על ידי היהודים הגרמנים היגרה אתו לישראל," מוסיף שמואלוף. "נתן זך, היה חלק מדור שלם של משוררים אשכנזים שהיה גזעני, וייבא קטגוריות גזעיות ואתניות לתוך השיח התרבותי הישראלי."
(מתי שמואלוף, "פתאום שכחו את הגזענות של זך", "הארץ", 13.11.20)
(במהדורה המודפסת, "לא טוב היות לבדך מול זך)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9306161
איזו אירוניה נפלאה. היהודי-הערבי-הגזען האנטי-אשכנזי, מתי שמואלוף, מאשים את הארי זייטלבך-נתן זך בהתנשאות גזענית על מה שהוא מכנה "מזרחיים" כלומר יהודים-ערבים (רובם מערביים מוגרבים), בשעה שהוא עצמו – שמואלוף, מאמץ את ההתנשאות התרבותית הזו כאשר החליט לרדת מהארץ, לא למולדתו עיראק, (בעלת התרבות הערבית המפוארת אליה הוא עורג ומתגעגע) אלא דווקא לאשכנז (גרמניה) במטרה להפוך לאשכנזי. מעניין כמה זמן ייקח לשמואלוף להפוך לאשכנזי באשכנז (גרמניה) והאם בכלל יצליח, אבל עצם הירידה שלו לאשכנז מראה שהוא עצמו לא רק שמתנשא על התרבות המפוארת לדבריו של הערבים במולדתו עיראק אותה הוא מפאר, אלא גם על תרבותו "המזרחית (הערבית) שלו.
בהיפוך ממנו זייטלבך-זך שנא את גרמניה מולדתו, וכתב: "שלום ברלין אמרה הרגל התותבת שלום נאצים שלום אנטי נאצים שלום בניהם של נאצים נכדותיהם של אנטי נאצים שמעתי את כל סיפורכם. מה לי ולכם." (מעניין מה תגיב לזאת אוהבת ברלין נרי לבנה?)
ובניגוד לרועי חסן, שבדומה לגבלס קרא לשרוף ספרים, זייטלבך-זך מעולם לא קרא לשרוף ספרים של יהודים-ערבים מסוגם של חסן, או שמואלוף. המשותף היחיד בין האשכנזי זייטלבך הברלינאי לשעבר, לבין החולם להיות אשכנזי בהווה, שמואלוף הברלינאי עתה – הוא ששניהם הם אנטי-ציונים, ובהינתן שאנטי-ציונות היא אנטישמיות הרי שניהם "אשכנזים" אוטו-אנטישמים, אחד אותנטי והשני מזויף.
(הערה: מערכת "הארץ" צינזרה לי את התגובה במהדורה הדיגיטלית)
אוייב השלום סאיב עריקאת
לאחר פטירתו של מזכ"ל אש"פ, סאיב מוחמד סאלח עריקאת, כתרו לו רבים בקרב האקטיביסטים הפרו-איסלמים בארץ כתרים כ"איש שלום". לזכותו של עריקאת תושב יריחו שהתנאה בהיותו כנעני* (צאצא רחב הזונה?) יש לומר שהוא אף פעם לא הסתיר את דיעותיו.
ב-25.6.2009, בראיון ליומון הירדני "אל-דוסתור", גילה סאיב מוחמד סאלח עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ, כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, 100% מן השטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, ואמר כי אל לפלסטינים להיחפז בקבלת ההצעה מאחר וישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח. הוא הדגיש כי הפלסטינים לא יסתפקו בזכות שיבה או פיצויים אלא ידרשו זכות שיבה ופיצויים. בראיון הוא אומר עוד: "מי שמבקש ממך להכיר במדינה יהודית מבקש ממך למלא טופס בקשה להצטרף לתנועה הציונית. תנועה זו היא בעלת [הרעיון] שהדת היא הלאום. בנוסף, יש סיבות אחרות ידועות [מדוע לא להכיר בישראל כמדינה יהודית], כגון: [קיומם של] 1.5 מיליון פלסטינים באזורי 48 [ערביי ישראל], זכות השיבה וכיו"ב.
"אני רוצה לגלות את הסוד מדוע אנו דבקים ביוזמת השלום הערבית. ביוזמה מופיע הסעיף הזה: 'כאשר ישראל תשלים את נסיגתה מן השטחים שנכבשו בשנת 1967 כולל ירושלים והגולן הערבי הסורי הכבוש, יחלו [הערבים] לנקוט צעדים לקראת ישראל.' הערבים יכולים לומר לישראל: לא ננקוט צעד לקראתך לפני שתושג המטרה הזאת וכך יסייעו לנו, אך יש כאלה הרוצים לטרפד את יוזמת השלום הערבית."
הנה קראו את הראיון המלא:
לאור דבריו בראיון, ולאור העובדה שעריקאת גם תמך תמיד במימון המחבלים הערבים ובני משפחותיהם, ברור לחלוטין עריקאת היה לא "איש שלום", אלא אויב השלום.
* אנשי "התנועה הכנענית" הפיליסטינית, שמטרתם היא להוכיח כי הם קדמו לישראלים בארץ, מעולם לא התכחשו או התנערו מהאיסלם, בניגוד למקביליהם "אנשי התנועה "הכנענית" היהודים שהתכחשו והתנערו מהיהדות.
נעמן כהן
* אהוד היקר, למרות שהכרתי את "מאדאם אום אל-טאך", לא זכרתי את הפרטים, וקראתי שוב מרותק לעלילה המדהימה שאתה שוזר בסיפור. העלילה הזאת מצטרפת לעדות ממקור ראשון של ברנר על ימי הגירוש בשלהי מלחמת העולם הראשונה ("המוצא"). ארנה גולן כתבה על הסיפור רשימה נפלאה, כשהיא מתארת אותו כדרמה המחולקת לחמש מערכות עם פרולוג ואפילוג. ארנה היא בעלת יכולת ניתוח מהמעמיקות שאני מכיר.
משה גרנות
אהוד: לתולדות ימי הגירוש, לי אין צורך דווקא בברנר המעמיק אלא ישנם ספריו של גוטמן, ישנם זיכרונות בני-המשפחה שלי וישנה כל ההיסטוריה העניפה הכתובה על אותה תקופה כמו ספרו של דיזנגוף עצמו "עם תל-אביב בגולה" או ספר היובל הראשון של פתח-תקווה או זיכרונותיו של אברהם שפירא, כך שכבודו של ברנר במקומו מונח אבל לנו, צאצאי העלייה הראשונה, לא היה צורך רק בכתביו כדי לדעת מקרוב את כל הקורות של אותה תקופה.
ובאשר לסיפור "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" – דומני כי ישרוד בספרות העברית הרבה יותר שנים מאשר חלק ניכר מיצירותיהם של הסופרים "החשובים" בני תקופתי – שאני כמובן לא נימנה עליהם.
* אהוד יקירי, קראתי והתרגשתי מהרשימה שלך על ביקורה של אסתר ראב אצל נורית גוברין בכיתתה ופגישתה עם הסטודנט הערבי.
שלך ותודה,
אלי עמיר
אהוד: זו אינה סתם רשימה אלא פרק מתוך הביוגרפיה בת 599 העמודים "ימים של לענה ודבש" שכתבתי על דודתי אסתר ראב, ואשר את צרופתה שלחתי עד כה בקובץ וורד עברי לכמה עשרות נמענים של המכתב העיתי. הכרך הכרסתני עצמו, בהוצאת "עם עובד", 1998, עם קונטרסי התמונות, דומני שכבר אזל ואין סיכוי שיודפס בשנית, כפי שאזל אצלם גם קובץ הראיונות שלי "אין שאננים בציון" (1986) על מחיר הציונות. הם מדפיסים מחדש רק סופרים חשובים.
* הנה הקישור לבלוג של דני קרמן. בראש הדף מתחת למסגרת הכתומה, יש "הרשמו לעדכונים."
https://dannykerman.com/
אהוד: אני ממליץ מאוד על הבלוג. הוא ממש מקסים ורב-ידע וגם משעשע!
* לפני שבוע התקיים ריאיון בשידור חי עם הרצל ובלפור חקק מטעם אתר התרבות 'סלונט'. הריאיון עלה לרשת יוטיוב לצפייה לכולם. אתם מוזמנים לצפות! מראיינת: נועם קרון.
בברכה,
בלפור חקק
https://www.youtube.com/watch?v=gxjbXaF1B_g&feature=emb_logo
* לאהוד שלומות, ברצוני להודות לך על המשלוח אליי של "חדשות בן עזר". אני קוראת בעניין רב את כל הכתבות המגוונות, ו"פיסות" ההיסטוריה שלך ושל אחרות-אחרים. במיוחד נהנית מהפנינים בשירה ובפרוזה של אסתר ראב הנפלאה שאתה מצרף.
יישר כוח,
רות קרק
* שלום רב אהוד בן עזר היקר, להערתך בסוף רשימתי שפירסמת היום "ביאליק אמר או לא וכו'" יש לי להבהיר – אני יליד עיראק מצאצאי היהודים שהוגלו מארצם לבבל, ואין לי שום קשר לספרד ולבנותיה. אני יהודי שאבותַיו חיו מאות בשנים בבבל שהיא ארץ ערבית ומכאן שאני "יהודי ערבי" מבגדאד.
בברכה,
י"ז
הציטוט שאליו י"ז מתייחס הוא מגיליון 1593: "אהוד: היהודים ה'עיראקיים' אינם ולא היו מעולם יהודים 'ספרדיים'!"
* מ"יפעת מידע תקשורתי", אצלם אנחנו מנויים למשלוח קטעי עיתונים, קיבלנו את הקטע התמוה הבא, שהתפרסם במשהו שנקרא "מגזינה", עמ' 42, ביום 17.11.2020, עם תמונת ה"סופרת" לי יאנג על פני עמוד שלם, והוא נפתח במילים:
"הכירו את סופרת הילדים לי יאנג. היא בת 34, נשואה פלוס 2 מתל אביב, צאצאית של הסופרת אסתר ראב ז"ל (1894-1981), מי שכונתה 'המשוררת הצברית הראשונה'."
מאיפה, לכל הרוחות, צמח השקר הגס הזה? – ומי זו ה"סופרת" הטוענת שהיא צאצאית של אסתר ראב – בעוד אשר כידוע לאסתר ראב לא היו מעולם צאצאים!
גם אין במה שקיבלנו כל איזכור – מי חיבר את הקטע האידיוטי על "הצאצאית"?
* ציטוט: הביטו טוב, ח"כים סוניים ו"העם המומצא", ותיהנו: הסחורות הישראליות נמכרות באמירויות בגאון: [תמונה עם תווית מחיר עם סמל דגל כחול-לבן ומגן-דוד מעל ערימת בטטות ישראליות בסופרמרקט באמירויות].
לאחר שכנופיית אש"ף, ואחר כך רמאללה, חסמו את הברית שלנו עם מדינות המפרץ הפרסי במשך עשרות שנים, עכשיו נותר להם להביט בשמחה, אני בטוח, ברומאן, אשר הולך ומתעצם.
במיוחד ייהנו מהמאמר הזה הח"כים הסוניים, כי הם יהיו האחרונים, שיתנו להם להיכנס לאמירויות ולבחריין: הם יודעים שם טוב מאוד מה הם.
החקלאים [הישראליים] יכולים לזכות במחירים טובים והוגנים, ושוק עצום נולד לנו, שכן מהאמירויות הסחורה זורמת גם לסעודיה. מחיר קילו תמר מג'הול 45 דירהם, שהם 41 שקלים. מיספר התושבים, אגב, באמירויות, דומה מאוד לזה שבישראל. בשתי המדינות יש כ-9.5 מיליון תושבים [בכל מדינה].
הסחורות מיו"ש אהובות עליהם במיוחד, וזו הזדמנות לכל מגדל או יצרן, לבדוק במכון הייצוא ובאירגונים המסחריים. דגל ישראל בכל מקום: [תמונה עם תווית עם דגל ישראל על ערימת רימונים בסופרמרקט באמירויות].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 16.112020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו
ולא בפרוספריטי שצפוי בעקבות השלום שהביא עם האמירויות?!
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
הבית עולה בלהבות
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הַנֶּכֶד
- עמוס גלבוע: על השופט מלצר
- פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה
- יורם אטינגר: "האחים המוסלמים" – טרור אזורי ועולמי
- יוסי אחימאיר: אחרי מות: עברי ו"לא ישראלי"
- אורי הייטנר: צרור הערות 18.11.20
- פוצ'ו: בחיי [7]
- פרופ' זיוה שמיר: סיפורים לימי הסֶגר
- הרצל ובלפור חקק: על שנאת ביאליק והוצאת דיבתו רעה
- משה גרנות: ניל ארמסטרונג והניקיון בחוף
- יוסף אורן: כך בחן אותי קנז, וכך קראתי את סיפוריו
- עקיבא נוף: בין לבין
- אורי איתיאל: נתן דגן
- יעקב זמיר: שותפים לחדר באוניברסיטה
- תקוה וינשטוק: בעלי חיים בישראל בשנת 2020, תש"פ.
- יהודה הצבי: משמעות שנייה למילה "צפירה"?
- איליה בר-זאב: שבע גבעות ואדם
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: יוסל'ה שפילר
- אהוד בן עזר: פנייה לאליעזר עציוני
- נעמן כהן: תרומת יהודי ארה"ב לישראל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, למרות שהכרתי את "מאדאם אום אל-טאך", לא זכרתי את הפרטים, וקראתי שוב מרותק לעלילה המדהימה שאתה שוזר בסיפור. העלילה הזאת מצטרפת לעדות ממקור ראשון של ברנר על ימי הגירוש בשלהי מלחמת העולם הראשונה ("המוצא"). ארנה גולן כתבה על הסיפור רשימה נפלאה, כשהיא מתארת אותו כדרמה המחולקת לחמש מערכות עם פרולוג ואפילוג. ארנה היא בעלת יכולת ניתוח מהמעמיקות שאני מכיר.
- שאר הגליון