פרק ס"ח: הפגזת ריכוך?

הבוקר נידחתה לי שיחת זום והחלטתי לקדם את ההצצה השבועית במפת תחלואת הקורונה בעולם. בעודי תוהה, מתוך חמלת אמת, על גורלן של הארצות "שהמלך [סין] לא [כל כך] רוצה ביקרן" החלה להצטייר במוחי (הקודח משהו?) תמונה שהזכירה לי את פרוייקט המאה הסיני הידוע בשם One Belt One Road – בקיצור OBOR. ב-2013 פירסם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, קסי ג'ינפיג (תוארו המכובס של נשיאה הכל יכול של סין – לכול חייו), את מאניפסט מדיניות החוץ הסינית למאה הנוכחית. גולת הכותרת – פיתוח וביצוע אסטראטגי של "תוכנית תשתיות גלובאלית" –OBOR. סידרת המאמרים הזו כבר עסקה בנושא ולכן נסתפק כאן בהצגתה ע"י איור 1.

איור 1: One Belt One Road

מצב התחלואה המעודכן הינו זמין באופן גלובאלי או לפי ארצות ואו אזורים – נמצא באיור 2. התמונה המלאה נחתכה עבור הקבלה לתחומים הגאוגרפיים של המפה באיור 1. שלושה אזורים גדולים מיבשת אמריקה נמצאים בתחלואת שיא: צפון אמריקה, מרכזה ודרומה. לשלושתם קיימת תשתית טבעית לגישה מסין – הלא היא האוקיינוס השקט. מאידך מצויים שלושה אזורים בתחלואה גבוהה ומתגברת: הודו, אירופה המערבית, ובמידה פחותה המזרח התיכון.

איור 2: תחלואת הקורונה באסיה, אירופה ואפריקה.

מקור: מרכז מידע ב-John Hopkins University

האם קיים קשר מהותי כלשהו בין שני האיורים? מומחית מעולה למדיה ממוחשבת נענתה לבקשתי וביצעה השתלה של תשתיות התעבורה הימיות (תכלת), היבשתיות (אדום), וצינורות ההולכה (ירוק) מאיור 1 אל מיקומן הגיאוגרפי המקביל באיור 2 תוך שינויי צבע הכרחיים. התוצאה המובאת באיור 3 מדהימה! לא פחות.

מערכת התעבורה היבשתית מגדרת את שלושת אזורי התחלואה הגבוהה מצפון בעוד התעבורה הימית עושה זאת מדרום!!! חייזר מגלקסיה רחוקה אם ינחת על כדורנו וישאל בהצביעו על הנקודה האדומה הבוהקת בייחודה בסין(העיר הוואן) Who, the hell, is this Boss? יקבל במקהלה:China!!!

לא מן הנמנע שישאל גם מה בנוגע לתשתיות תעבורה לשלושת אזורי אמריקה? אה, שם אין צורך – אוניות הענק יוצאות מנמלי סין המזרחיים, הקברניט לוקח אזימוט לנמל לונג ביץ' וצועק "סע צור, סע" והולך לתאו לישון שבוע ימים בעוד אוניית המכולות חוצה את "השקט" עם רוח גבית.

איור 3: השתלת OBOR (איור 1) על מפת התחלואה (איור 2)

האם לא מתרחש לנגד עיניו של העולם החופשי(פיו ואפו עטויי מסכה) תסריט אימים של השתלטות "מלטפת בנעימות" של סין על הנהגת כלכלת העולם?

האם אין הקורונה מהווה הפגזת ריכוך על מעוזי הדמוקרטיות מארצות התבל? הפגזה שתסלול דרך חופשית להשתלטות הסינית? הכול הלך לסין תחת 8 שנות מימשל אובמה-ביידן. אובמה רץ לחתום על "הסכם פריז" למען שרידותו של העולם המתחמם בהדרגה. במקביל הוא חתם על 18 עשרות רגולציות שחנקו את אפשרויות הייצור של כ-70 אלף מפעלים שנסגרו באמריקה תמורת פתיחה מקבילה בסין. פליטת גזי החממה עברה מאמריקה לסין (ליטוף ראשון), הוצאות הייצור בסין הורידו, תיקון: גימדו – את מחירי המוצרים המובלים על גלי "השקט" לארה"ב לרווחתם הקונים ב-Wall-Mart (ליטוף שני), אך ליגונם של עשרות מיליוני חסרי העבודה...

אופס, בעייה? איתות קל מסין מאפשר הדפסת טריליון דולר לשנה בארה"ב, המחולקים בהקצבות כאלה ואחרות במיוחד לחסרי חדוות היצירה שקונים את סחורות הייבוא מסין (ליטוף שלישי) ומשמנים את קופת האוצר הסיני בכמחצית הטריליון לפחות בשנה.

הליטוף הרביעי הוא האולטימטיבי – מקבלי ההקצבות "יודעים" לזהות את היד המלטפת וגומלים לה בקלפי ביום פקודה... ע"ע ניצחונותיו של אובמה על מקיין ב-2008 ועל רומני ב-2012. ואז... "בא לשכונה בחור חדש"! תוך שבועות מיספר הוא שבר את כל "הכלים" הדמוקרטים וניתק להם את חוט הטבור עם סין. הדמוקרטים שלפו סכינים, הזמינו תיקים, ערכו חקירות זוועה המגמדות ציד מכשפות, יצרו מהלך אדיר מימדים של Impeachment שהסתיים במפח נפש שלהם ושל נשיא ביה"מ העליון שנאלץ לחתום על זיכוי מוחלט. הסינים, במקביל ובפעם הראשונה מאז תום "מלחמת התרבות" – נאלצו לחווות הפסד חלק, שלא לומר תבוסה, במלחמת הסחר.

זה קרה לפני שנה ומשהו (אוקטובר 2019). סין הבינה שאת הג'ינג'י החדש חייבים לסלק! נאמנים לציווי יסוד של קונפוציוס: "והידרת פני זקן" המשולב עם היעדר פנסיה ראויה המחייב את הצאצא להחזיק בחיים את הוריו ולעיתים גם את סביו... המסכן חייב לעבוד מלא ואם אפשר גם בשעות נוספות. סין חייבת למצוא עבודה למאות מיליוניה, ועוד 10 מיליון משרות חדשות בשנה. לשום מדינה בעולם אין מחוייבות עצמית שכזו. היא "בסך הכול" מבקשת להיות אימפריאליסטית לא חס וחלילה, של שטח כבוש – הרי כל האימפריות האלה נאלצו בסופו של דבר לנטוש שטחים ועמים כבושים. הם בסך הכול מבקשים ללטף לחיקם את מקומות העבודה עבור "הדרת הזקנים". ושם בשונה מאצלנו – ציווי הוא לא המלצה בלבד.

מה שנותר לסין לעשות, בהבנתם שמהדמוקרטים לא תיצמח להם ישועה, הוא להפוך את הג'ינג'י בבית הלבן ל"מכה קלה בכנף" ולשם כך "לא סופרים" שום נזקים נילווים. כל מה שנותר לעשות הוא לשלוף את תוכנית המגירה הקרויה Covid ולהוסיף לה -19. ע"פ "ספר התוכנית" אף ראש מדינה "מערבי", מדינה שחוותה את הקורונה, לא אמור להיבחר מחדש כאשר התחלואה בשיא וממשיכה לעלות בטור גיאומטרי... גם לא הג'ינג'י.

היום, שבועיים תמימים אחרי יום הבחירות, עדיין לא הוכרז כהלכה מחליפו לנשיא. לעורכי דינו המצויינים יש Case ענק מימדים רק חסרות להם כמות מספקת של ראיות בכדי להעביר את המישור המשפטי ל"עליון" ושם, יש לו רוב די מוצק של לפחות 5:4 – אם מתעלמים מנשיא ה"עליון".

אכן, בבייג'ין כוססים ציפורניים – רק הג'ינג'י לא עובד "לפי הספר" והוא היחיד מ-8 מיליארד תושבי הכדור שיתבע מהם תשלום כבד עבור ה-55 מיליון שנדבקו בעולם, המיליון ושליש שנפטרו מהנגיף ובמיוחד עבור הרבע מיליון אמריקנים שהלכו לעולמם.

עד ה-14 בדצמבר תתקבל ההחלטה הסופית לגבי הנשיא ה-46 וב-5 לינואר ייערך סיבוב שני בג'ורג'יה לגבי זהותם של שני סנאטורים. המשמעויות – הרות גורל למין האנושי – תרתי משמע.

פרופ' חובב טלפז

18 בנובמבר 2020

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 16 בנובמבר 2020.

האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד במדיניות המכירה בעוצמת איום טרור "האחים המוסלמים" על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי ומתון-יחסית, אירופה, ארה"ב והעולם כולו?

האם גם הנשיא הבא של ארה"ב יכיר בהשפעה המכרעת של איומי האייתולות ו"האחים המוסלמים" על מגמת ההתקרבות הערבית לישראל, כולל העמקת שיתופי הפעולה עם ערב הסעודית והסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין?

ההיסטוריון והמזרחן הנודע, פרופסור אלברט חוראני מאוניברסיטת אוקספורד (A History of the Arab Peoples, עמ' 446-445( ציין את עקרונות "האחים המוסלמים":

"שלילה מוחלטת של כל חברה שאינה אסלאמית לחלוטין... חברה אסלאמית מקבלת על עצמה את ריבונות וסמכות האל [אללה] ומתנהלת אך ורק לפי עקרונות הקוראן... כל חברה אחרת היא חברת ג'אהליה (חסרת תרבות ובורה), בין אם היא קומוניסטית, קפיטליסטית, לאומנית, או מתיימרת להיות אסלאמית, אך אינה מתנהלת לפי השעריה [ההלכה האסלאמית]... עליונות המערב בחברה האנושית מתקרבת לקיצה... מכיוון שהמערב מיצה עצמו והתרוקן מערכים שהזניקו אותו לפסגה... הגיע שעתו של עידן האיסלאם..."

"האחים המוסלמים" הם ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם – הנתמך בעיקר על ידי ארדואן התורכי, האייטולות מאיראן וקטאר – עם תאים וארגונים פוליטיים ברחבי העולם, כולל בארה"ב. ה"האחים" שואפים לשחרר את הערבים מהשפעת "הכופר" המערבי – שעיצב את מפת המזרח התיכון – להפיל את המשטרים הערביים באופן חתרני ומהפכני, להחזיר את החברה הערבית לאסלאם, להקים משטר פאן-אסלאמי בחסות אלוהית, להפיץ את האסלאם בעולם באמצעות טרור ופעילות פוליטית במסגרת "מפלגת החופש והצדק" בלוב, "מפלגת נדא" בתוניסיה, "מפלגת הצדק והפיתוח" במרוקו, "חזית הפעולה האסלאמית" בירדן, "תנועת החוקה האסלאמית" בכווית, "מפלגת הרווחה" בהודו, "ג'מאעת א-אסלאמי" בהודו, פקיסטן ובנגלדש, ועוד. "האחים המוסלמים" טוענים שכל משטר ערבי – וכל משטר הטוען שהוא אסלאמי – שאינו מבוסס על השעריה – הוא משטר משומד (גרוע מכופר) ומהווה יעד לג'יהאד (מלחמת מצווה למען אללה).

ארגון "האחים המוסלמים" נוסד במצרים ב-1928 על ידי חסן אל-בנא, והשתתף במאמץ לשחרור מצרים מהשלטון הבריטי. מ-1952, ועם הפלת המלך פארוק על ידי "הקצינים החופשיים" (נגיב, נאצר, עאמר, סאדאת ואחרים), התמקדו "האחים" בחתרנות וטרור נגד השלטונות במצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחרין. פעילותם מתנהלת לפי תורתו הבלתי-מתפשרת של סייד קוטב (שניתלה במצרים ב-1966), שהביאה להקמת ארגוני טרור אסלאמי ברחבי העולם כמו אל קאעידה וחמאס, במקביל למאבק בשחיתות וחוסר השוויון בחברות הערביות.

ב-1949 רצחו "האחים" את ראש ממשלת מצרים, מחמוד נוקראשי; ב-1954 נכשלו בניסיון התנקשות בנשיא מצרים, נאצר; ב-1981 נרצח סאדאת על ידי פלג של "האחים", הג'יהאד האסלאמי, שהתמזג באל קאעידה, ומפעיל טרור נגד ישראל וארה"ב.

ב-2013-2011 עלו "האחים" לשלטון במצרים וזכו לתמיכה פומבית (גם לפני עלייתם לשלטון) של הנשיא אובמה וסגנו ביידן.

ב-2020 פרושה רשת "האחים" – טרור וארגונים פוליטים – ברחבי העולם ממרכז ודרום אסיה, המזרח התיכון, אירופה, אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב.

המזרחן הידוע, פרופסור פואד עג'אמי שעמד בראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה היוקרתית ג'ונס הופקינס כתב ,The Arab Predicament) עמ' 134) ש"האחים המוסלמים" פועלים לקידום חזון מוחמד, שלמות האסלאם, קידוש ההקרבה על מזבח האסלאם, וניצחון האסלאם על היהודים, הרואים עצמם כעם הנבחר.

פרופסור חוראני (שם, עמ' 446-445) מוסיף: "המקבלים על עצמם את יעדי ה'אחים' הופכים ללוחמים ואוחזים בכל האמצעים, כולל ג'יהאד... להשמיד כל צורה של עבודת אלילים מזוייפים, וכל משוכה בדרך להשלטת האסלאם... פועלים להקמת חברה אסלאמית עולמית... עידן המערב הסתיים.... רק האסלאם מעניק תקווה לאנושות... 'האחים' נכונים להקרבת חיים למען אללה..."

האם הנשיא הבא של ארה"ב שוב לא יקל ראש באיום הטרור האסלאמי בכלל, ובאיום "האחים המוסלמים" בפרט – ויתמיד בתמיכה הנוכחית של וושינגטון במלחמת בעלות-בריתה הערביות נגד חתרנות וטרור "האחים"?

האם הנשיא הבא של ארה"ב יתמיד בלחץ הפיננסי והצבאי על האייתולות – המעניקים סיוע רב ל"אחים"?

האם הנשיא הבא של ארה"ב יפתח שוב את דלתות הבית הלבן ומחלקת המדינה בפני פעילים וארגונים הקשורים ל"אחים המוסלמים" בארה"ב כמו CAIR, ISNA, MAS – ויחדש את הקשר האינטימי עימם – שנקטע ב-4 השנים האחרונות – כולל מינויים בכירים ברשות המבצעת?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהוד: התשובה לשאלתך האחרונה – סביר להניח שאכן כך יעשה, ולכן בתקופתו העולם צפוי לבוקה ולמבולקה בצל הטרור האיסלמי, ובדרך זו תמשיך גם מעריצת הפוגרומים של "חיי שחורים נחשבים", היא סגניתו קמלה האריס – שקרוב לוודאי תירש אותו במהלך כהונתו הקשישה.

השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת הפלסטיני ונתן זך הפרו-פלסטיני. הראשון מראשי אש"ף ותועמלן רהוט של הערבים הפלסטינים. השני – להבדיל – משורר עברי גדול, שהיה מצדדו של ה"ראיס" אבו מאזן. על הראשון אין להכביר מלים, הוא העדיף להעביר את ימיו האחרונים דווקא בבית חולים של האוייב הישראלי, או כפי שאמרה בתו בעזות מצח: "בירושלים בירת פלסטין." במותו קיבלה כפיות הטובה הפלסטינית ביטוי שיא של נבלות.

"לאחר מות" נשפכו מילים רבות על זך המנוח. הגדיל המוסף לתרבות וספרות של "הארץ" שכל כולו הוקדש לו – פרט למדור פרשת השבוע ומכתב קטנוני של א. ב. יהושע. כמה מהבולטים בחוקרי הספרות השתתפו בו, כדי להביע את הערכתם ליצירתו. כשלעצמי, אינני חוקר ספרות ואינני קורא שירה מובהק, ולכן אין לי אלא לקבל בהינהון ראש את אבחנותיהם של דן מירון (זך "ייזכר לא רק בתולדות הספרות והתרבות, אלא גם בתולדות הלשון העברית"), גבריאל מוקד ("יחד עם אבידן ועמיחי זך הוא אחד המשוררים החשובים ביותר בשירה העולמית במחצית השניה של המאה העשרים"), אריאל הירשפלד ("שירתו הגדולה והמאמרים הנודעים שכתב מול וכנגד שירת אלתרמן, עשו אותו לאביה האמיתי של השירה שבאה אחריו") ואחרים... שום מילה על עמדותיו הפוליטיות, שהיו חלק ממהותו הציבורית.

שמו של נתן זך היה כלול לרוב בעצומות הזדהות של סופרים, משוררים ואקדמאים עם הצד הפלשתיני. שמו היה חתום על מאמרים שפירסם מפעם לפעם בשבועון "שישי", ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", כמו גם בראיונות שהעניק – במשורה יש לציין – לתקשורת. אבל בשנים 2014-16 הוא טיפח סוגה חדשה, שבה הביע בשתיים-שלוש מילים את עמדותיו הבוטות. זה היה במודעות שפירסם (בתשלום?) מפעם לפעם ב"הארץ".

כמה דוגמאות: ב-30.9.2014 הוא חתום על מודעה בת שמונה מילים: "טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילות דברים."

ב-19.1.2015: "לאבו-מאזן ברכות בדרך לביה"ד בהאג."

ב-25.1.2016: "למחמוד עבאס – אבו מאזן תחזקנה ידך," על החתום: "פרופ' נתן זך, ניצול היטלר, בוגר מלחמת העצמאות הישראלית, קצין מודיעין במטה הכללי 1950."

טבעי על כן שהיה פעיל מרכזי ב"ועד היוצרים הישראלים והפלשתיניים נגד הכיבוש" והעמיד עצמו לרשות תנועת השמאל הזוטרות והקיצוניות. קבל עם ועדה הודיע, שכף רגלו לא תדרוך ב"שטחים", וכי לא היה רוצה ששיריו ייקראו בהתנחלויות.

ביטוי מורחב לפסימיזם העמוק שלו נתן בראיונותיו. ב-2001 אומר זך, ששמו המקורי היה הארי זייטלבך: "אנחנו צועדים באון, במרץ ומתוך גאווה ומתוך הכרה לאומית עמוקה לקראת התהום, כמו באיזה סרט מצוייר של דיסני, ואני לא רוצה להיות חלק מזה... אני לא ישראלי. זה רק מקרה שאני ישראלי. במקרה אימי הקתולית פגשה את אבי היהודי שלא ידע על היהודים שום דבר, ובמקרה אני נולדתי... הארץ שלי היא השירים והעברית, מעולם לא הייתי בן לארץ, יש לי שלושה פאספורטים, ישראלי, אנגלי וגרמני."

בראיון בשנת 2011: "אני לא חושב שהמדינה הזאת תחזיק מעמד. העם הזה התפורר לפלגים-פלגים חדורי שנאה וקינאה ורמות כלכליות שונות לגמרי. נוסיף לזה את הבעייה הערבית, והסיכויים שמשהו טוב יקרה פה מתבטלים. החברה התפוררה לרסיסים, ועם הרסיסים האלה צריכים כולם בעל כורכם ליצור חזית אחידה כנגד אויב חיצוני. אבל איך רסיסים יכולים להתחבר? הרי רסיסי זכוכית גם לא יכולים להתחבר מחדש"

ואילו במאמר בשבועון "שישי" ב1996 כתב: "נוסיף לתמוך בערפאת, הטרוריסט של אתמול שהפך לאיש השלום של היום. כמו שיצחק שמיר, הטרוריסט של אתמול, היה – למה בעצם? נאמר ליצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר והפנסיונר של היום, לא איש של שלום."

למרות שהוא מוגדר כענק השירה, רק מעטים צללו לכרכי שירתו. מתוכם ייזכרו ויושרו לעד אותם שירים מופלאים שהולחנו והושרו בעיקר על-ידי מתי כספי. והנה, אותו כספי, שכינה את ראש הממשלה דיקטטור, כמו הידהד הלכה למעשה את מה שביטא זך בראיון ב-2013: "היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. אם זה לטובתו ולהנאתו, אז יש הרבה מקומות יותר מהנים. אתם רוצים ללכת לברלין – לכו לברלין. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו טוב יותר. רק תסתלקו מפה."

מתי כספי לקח מילים אלה ברצינות. קם ועזב את ישראל, לא לברלין כי אם לפירנצה. הוא לא השתתף בהלווייתו החילונית של שותפו ליצירה בקיבוץ עינת. ואנחנו, בלי כל קשר לעמדותיהם המייאשות, נוסיף תמיד להאזין בהנאה צרופה למתי כספי מבצע בלחניו את מילותיו של נתן זך, בהכרה כי קו חוצץ מפריד בין זך המשורר העברי לבין זך איש השמאל, בין כספי הזמר והמלחין לבין כספי היורד חסר המנוח. לא נפסיק לשיר.

יוסי אחימאיר

אהוד: לפעמים, כדי לזכות בפרס ישראל צריך להשתין על ישראל.

י"ט. תעלול נולד 

אני לא מאלה הקמים בבוקר וחושבים איזה תעלול כדאי לעולל היום? מצד שני, אם פתאום תעלול נקרה בדרכי ביוזמתו שלו, אני אהיה האחרון שאתעלם ממנו.

הכול התחיל במודעת פרסום בעיתון על שחרית לשבת בצוותא ב-29.3.08. השחרית תהיה מוקדשת לעיר תל אביב, ובה יספרו עליה סיפורים בהנהלת יוסי אלפי אלוף המספרים. בין המשתתפים הוזכר גם שמי, ואני שמחתי להבין שהשם 'פוצ'ו' עוד נחשב כמושך קהל. התכוננתי לספר איך הוריי עלו ארצה בשנת 1924 ישר לתל אביב, וישנו במטבח של הדוד משה צ'רנר, שהיה מהנדס העיר, ותיכנן בין השאר את בית העירייה הראשון, את אולם אוהל-שם ועוד כמה בתים ברחוב אלנבי, שהיום נמנים על הבתים המיועדים לשימור.

עמדתי במבואה שלפני הכניסה לאולם הגדול של צוותא והבחנתי באישה נאה, לא מוכרת, השולחת לעברי חיוך מפתה. כאשר חלפה לידי, נעצרה ושאלה אם אני מכיר אותה. לא היה לי נעים להגיד שזו פעם ראשונה בחיים שאני רואה אותה, והתחלתי לגמגם על כשרוני המיוחד, לראות אנשים ולשכוח מתי התחבקתי אתם בפעם האחרונה. כשאמרה לי שהיתה חברה שלי שנתיים, עדיין לא ידעתי למי לשייך אותה, כי כמעט כל החברות שלי, החזיקו איתי מעמד שנתיים. היא הבחינה במצוקתי ופלטה בקול חרישי את השם 'בתיה'.

ברגע זה קרו לי שני דברים, גם נפלתי על צווארה וגם כמעט התעלפתי.            

בתיה היתה חברה שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ וגרתי עם הוריי בשיכון דן. כשהכרתי אותה לראשונה היתה יפיפייה כובשת לבבות הלומדת בכיתה השביעית. לא פלא שלא הכרתי אותה, כי במשך חמישים השנים שעברו מאז, לא פגשתי בה מעולם, ודמותה החקוקה בזיכרוני נשארה של אותה גימנזיסטית זוהרת בת שמונה עשרה. הדבר הראשון שחשבתי עליו באותו חיבוק ממושך בלובי של צוותא היה: כמה טוב שאמרתי לכרמלה שנהיה חברים בלי בלעדיות, והדבר השני: שאני לא יודע עליה כלום, כי הפעם האחרונה שראיתי אותה, היתה בחתונתה, כשהוזמנתי לשם יחד עם נירה הראל. מאותו ערב לא נפגשנו אף פעם. מי יודע אם היא עוד נשואה, או אלמנה חופשיה כמוני. יש לקוות – קיוויתי בליבי – שהסברה האחרונה היא הנכונה, כי ראיתיה הולכת עם אישה בגילה, בלי שום גבר המלווה אותן.

עם נירה, שהיתה החברה הכי טובה שלה, אני נפגש לעיתים קרובות ובכל פגישה אנו תמיד מדברים על כך  שצריך ליזום פגישה משותפת, ולחדש את החברות של פעם. החיפושים אחריה העלו חרס, כי אחרי חתונתה שונה שם משפחתה, ולא ידענו איך לאתר אותה.

והנה היא צצה פתאום, ואנחנו מתחבקים ומתנשקים וקובעים להיפגש באותו מקום, בתום הסיפורים.

כשהאירוע נגמר היא באה עם בת לווייתה, ואני מזמין את שתיהן לבוא לשבת במסעדה הסמוכה. בתיה מתנצלת שאין לה זמן, כי בעלה מחכה לה בבית לארוחת צהריים. ברגע זה אני מוחק את שמה מרשימת השש שעדיין מפעמת בקרבי, ובמקומה אני זומם רעיון תעלולי אחר, אותו אני מציע לה בו במקום. אני אקבע פגישה עם נירה באיזה בית קפה, בתיה תקדים לבוא ותשב שם, כביכול ממתינה למישהו. אני אכנס עם נירה, אשתדל לתפוס מקום מולה, ונראה אם נירה תזהה אותה. יש להניח שהדבר לא יקרה, ואז אני אשאל את נירה אם הבחורה שיושבת שם ממול לא דומה לבתיה. נירה בטח תגיד לא! מה פתאום? בתיה לא כזאת זקנה. אני לא אוותר, אגש אל האישה כדי לשאול אותה אם שמה בתיה, וכשתגיד שכן, אני אבקש לראות את זה בתעודת הזהות. כשהיא תראה לי את התעודה, אביא אותה לנירה עם המצלמה ביד ואצלם איך השתיים מסתערות זו על זו ומתחבקות חזק חזק עד ניפוץ עצמות.  

בתיה לא נראית לי מתלהבת מהרעיון כמוני, אבל היא מוכנה לשתף פעולה לזכר הימים ההם. שנינו מחליפים טלפונים, ואני מתחייב להתקשר אליה אחרי שאדבר עם נירה, ואקבע איתה פגישת רעים על גג הבניין הכי גבוה בתל אביב.

31.3.08. מטלפן לנירה הראל וכשהיא שואלת איזו רוח טובה הביאה אותי, אני מחזיר לה בשאלה אם געגועים הם לא סיבה מספיק טובה, כדי לנסות את הטלפון.

עם נירה יש לי יחסים קרובים, מאז שהייתי מביא אליה כל שבועיים סיפור חדש לעיתון 'פילון' שהיא ערכה. מאז יש לנו תמיד על מה לדבר, אם לא על ספרות, אז על הקריירה המצליחה שאהרל'ה בעלה עשה. נירה אמנם לא הודתה לי אף פעם על ששידכתי לה אותו, אבל גם לא כעסה עליי, וארבעת הילדים המוצלחים שהביאו לעולם, הם עדות מוצקה לכך שעשיתי פעם משהו טוב בחיים.

במהלך השיחה שאלתי אותה, את השאלה המלווה כמעט כל שיחת טלפון שלנו, והיא עונה לי שלא. לא, היא לא שמעה שום דבר על בתיה ואין לה מושג איפה אפשר למצוא אותה. היא אפילו חושבת שבתיה לא בסדר, כי אני הרי רשום בספר הטלפונים, ואותי קל לתפוס. בסוף השיחה אני משכנע אותה שהגיע הזמן שניפגש פנים מול פנים, ומציע שהפגישה תהיה בעוד שבועיים בקומת הגג של מגדלי עזריאלי. נירה רושמת ביומנה את פרטי ההצעה ולא חושדת בכלום. השיחה הבאה היא עם בתיה. גם היא רושמת את המועד והמקום, וליתר ביטחון אני מודיע לה שאתקשר אליה יום קודם כדי לשנן את פרטי התעלול.

7.4.08. יש לי מועמדת חדשה לרשימת השש, הסופרת עדה בנימיני (שם בדוי). הכרתי אותה לפני למעלה מעשר שנים כשהגיעה לסטודיו של נלי שפר, שיצלם לה תמונות לספר בישול שערכה. מאז נפגשנו מדי פעם במפגשי סופרים ונודע לי שהיא התגרשה מבעלה, ועוסקת בעיקר בעריכת ספרים לאחרים. סיפרתי לה שיש לי כרטיסים ל'קאמרי' ושאלתי אם רוצה לבוא. אמרה: "למה לא?" יותר מזה אני לא צריך.

8.4.08. כרמלה מזמינה אותי לראות את "חיי נישואין" ב'הבימה'. הנישואין כפי שהם משתקפים בהצגה, רחוקים מלהיות אידיאלים ומזכירים לי את חיי הנישואין של עוד זוג שגם הם לא היו אידיאליים, אם כי לא עד כדי כך. אחרי ההצגה אני כמובן נישאר לישון אצלה ואין לי שום טענות על התקופה שלאחר הנשואים.

9.4.08. הגיע הזמן  לבקר את מילי. לאחרונה הביקורים אצלה השתבשו קצת בגלל אחייניתה המתארחת בביתה. השיג והשיח עמה מתנהל תמיד ללא תקלות, והיא לא מבינה מדוע אני מתקשה להגיע לגמר הטוב, אחרי ששבוע שלם לא התראינו. לי אין הסבר, אבל היא מנסה לנחש שזה אולי מפני שאני בלחץ בגלל אחייניתה העלולה לחזור מהים בכל רגע. הסבר יותר מוצלח לא יכולתי למצוא ואני מחזק את ניחושה. בחורה כל כך טובה, תמיד עומדת לרשותי וממלאת כל בקשה שלי. לא מגיע לה לדעת על תמר וכרמלה ועוד דברים כאלה העלולים לצער אותה. 

נשאר עוד שבוע עד הפגישה המשעשעת עם נירה ובתיה במגדל עזריאלי. אני כבר חסר סבלנות ומונה את הימים שעלי לעבור, עד שיגיע הרגע המיוחל שבטח אזכור אותו כל חיי.

פוצ'ו

המשך יבוא

פרק 5: בעלי חיים בנהרות ובימים.

החומר מ"ידיעות אחרונות". תודה לעיתון.

דג "מנטה ענק" גדול ונדיר במיוחד, נצפה בשמורת האלמוגים באילת. לדג הזה מוטת כנפיים ענקית המגיעה לארבעה מטר כשהן נפרשות במים. "אני צולל במסגרת תפקידי," אומר עמרי מ"רשות שמורת הטבע והגנים" ולא ראיתי דג כזה! זה חלומו של כל צולל!"

המנטה הענק נכלל בין חמשת דגי הסחוס הגדולים בעולם.

רוחצים בים אילת נתקלו לפתע בכריש שעשה את דרכו מקו המים לחוף. המתרחצים נבהלו ומיהרו לצאת. עזי הנפש שלפו כמובן מצלמות. הכריש התקרב לאחת המתרחצות וגרם בהלה. עדי ברש, יו"ר עמותת הדגים בישראל (יש עמותה כזאת. לא יאומן כמה עמותות יש בארץ!) מסבירה כי מדובר בבעל חיים לווייתני שאינו מסוכן לאדם. הוא מתקרב לבסיסים של דגי הפלנקטון המהווים את מזונו. כשפוגשים כריש כזה אין לחסום את דרכו ולא לגעת בו או לרדוף אחריו. זה מין בסכנת הכחדה. אף על פי כן הוא ניצוד לעיתים קרובות כחלק מדיג בים.

ביקורים כאלה של דגי ים נדירים מעוררים עניין בציבור, אך דגי הים של חופינו רגילים, ובדרך כלל מגיעים לתודעה רק כשהם כבר בצלחת. עם דגים אי אפשר ליצור כל אינטראקציה של ממש כמו עם בעלי חי אחרים. קשה אפילו להחזיק בהם. גופם חלקלק חמקמק. לא נעים למגע. הם אילמים. גם כשהם נלכדים ברשתות וכשהסכין ננעצת בגופם, בדרך כלל אינם משיבים מלחמה, אינם משמיעים הגה ואינם יוצרים אמפתיה. חיים בשקט ומתים בשקט.

הדגים שליד חופי ארצנו שטים בים מזוהם, זהום שיכול לזלוג גם אלינו, בני האדם. כתב עת מדעי מוביל בחו"ל פירסם לאחרונה מחקר שעשתה אוניברסיטת תל אביב. הנושא: תרופות בלתי מתכלות לאורך חופי הארץ, בים התיכון ובים האדום. החוקרים עשו אנליזה כימית של השפעות של שלוש תרופות נפוצות, בהן תרופה לאפילפסיה ולשיפור מצב הרוח, על מי הים שלנו. נדגמו אתרים לאורך חופי הים מאכזיב, עכו, חיפה,הרצליה, בת ים אשדוד, אשקלון ועד אילת. התוצאות מפתיעות ומדאיגות: מתוך 11 אתרי בדיקה – ב-10 נמצאו ריכוזים משמעותיים של שיירי התרופות.

החוקרים הופתעו לגלות עד כמה גדולים ריכוזי התרופות כמעט בכל ימי ישראל. במהלך המחקר נאספו איצטלנים, יצורים חסרי חוליות הניזונים מסינון מי הים. הם נפגעו מהפרוזק והציפרלוקס. התרופות כבר הסבו נזק גם למיני סרטנים ודיונים.

ישראל צורכת בשנה מאות טונות של תרופות שאינן מתכלות בסביבה. הן מגיעות לים דרך נחלים או הזרמות של מכוני טיהור שפכים. במשק המים של ישראל כבר מודעים לבעייה. תרופות לא מתפרקות כבר התגלו במי התהום של ישראל. ריכוזי התרופות בים סביבנו עולים מדי שנה ומידת השפעתם על הסביבה עדיין אינה ידועה במלואה אך המימצאים מעידים על סכנת זיהום, נזק אקולוגי בלתי הפיך והשפעה בעקיפין על מי שניזון ממאכלי ים.

אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הטכניון קיימה מחקר על המדוזות. זאת לבקשת תחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה. המדוזות נסחפות לבריכות של תחנת הכוח, שמימיה משמשים לקירור מערכות ייצור החשמל. הן סותמות את מסנני המים של הבריכות.

תחנת הכוח ביקשה פיתרון לבעייה. האוניברסיטה החלה במחקר חיי המדוזות כדי להבין יותר כיצד לטפל בהן. לדברי ד"ר תמר לוטן, ראש החוג לביולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה, התגלה כי למדוזות יש מנגנון חישה שמאפשר להן לזהות את כיוון זרימת המים במעמקי הים והן גם מיטיבות להתקדם במעמקים ואף דווקא מול הזרם. הגילוי פורסם בכתב עת יוקרתי. המדוזות קיימות כבר מיליוני שנים והגילוי הזה נעשה רק לאחרונה, כך שאפשר לכנותו "היסטורי."

חוקרים כבר גילו כי בניגוד למקובל, המדוזות יודעות לשחות, להימנע ממערבולות ולנתב את עצמן. הן אינן נתונות לחסדי הזרמים והגלים. מידע חשוב, אך ספק אם יהווה נחמה למתרחצים בים הנצרבים על ידי המדוזות.

לאחרונה נכנסה לתוקף רשימה של צמחים ובעלי חיים שהוכרזו בישראל כמיני טבע מוגנים אסורים בפגיעה. ביניהם 13 מיני דגים בנחלים, בנהרות ובימות. הם נוספים לכ-40 מיני דגים שכבר נעלמו מהארץ. הדגים במים המתוקים בישראל מוגדרים בסכנת הכחדה חמורה. הם מייצגים את אחת הקבוצות של בעלי החיים המאוימות בישראל.

התמעטות הדגים במים המתוקים הנה תופעה כלל עולמית. בישראל הסיבה להתמעטות הינה בעיקר הרגישות הרבה של בתי הגידול של הדגים במים המתוקים והשינויים הדרמטיים שהם עוברים. עם הקמת המדינה יובשו שטחי מים וביצה לצורך הפיכתם לשטחי חקלאות או עיור. מקווי המים שנותרו זוהמו ממקורות שונים ואחרים נוצלו או הוסטו לצרכי האדם. בתי גידול הוצפו במים. לרבים מנחלי ישראל חדרו והוכנסו מיני דגים זרים שמתחרים במינים המקומיים ופוגעים בצאצאיהם. על כל אלה מתווספים בשנים האחרונות גם שינויי האקלים שמביאים בין היתר לירידה הדרגתית של שפיעת המעיינות.

בין דגי המים המתוקים שנכנסו לרשימה החדשה – בינון דור, המין המאוים ביותר מבין הדגים בישראל, בינון נמרי ("נון" – דג בארמית) ובינונים אחרים. וכן הטברון הלווייתני שבעבר הופיע בשלל הדיג של דייגי טבריה. מאז שנות התשעים לא אותר הטברון הלווייתני בכנרת ולא במחקרים וכעת הוגדר כמין נכחד ואסור לגעת בו. הכרזה של איסור פגיעה במין נכחד אולי תמוהה, שכן המין לא נמצא בטבע וממילא לא ניתן לפגוע בו. עם זאת הניסיון מלמד כי לעיתים המין אינו נמצא, או אינו מתועד תקופה ארוכה מאוד, או שאוכלוסייתו קטנה והוא נדיר מאוד אך מצב בית הגידול עשוי להשתפר והאוכלוסייה הקטנה שנותרה תתאושש.

נוסף לשינויי הטבע קיים גם דיג בלתי חוקי בשמורות ימיות, מראש הנקרה ולאורך חופי ישראל. בשנה שעברה דווח על 23 אירועים כאלה. ויש גם התעללויות אכזריות בדגים. עמותת "אנימלס" להגנת בעלי חי צילמה עובד בקיבוץ דרומית לכנרת, מגיע לשדה עם טנק מים פותח אותו – ופורץ זרם מים אדיר עם אין ספור דגי אמנון. הדגים נערמו זה על זה ,קפצו מפרפרים עד שנחנקים אט אט למוות. ב"אנמלס" סבורים שהדגים לא נמצאו ראויים למאכל ובמקום לפנותם כראוי נותרו בשטח, יצרו סירחון, משכו זבובים וזיהמו את הסביבה. מהכמות העצומה של הדגים בשטח נראה שהמעשה לא היה חריג. אותה מדגרה מספקת דגים ל"דגת הארץ". שם הושלכו המוני דגים לבריכות עם מים קפואים להמתה המונית מהירה. הדגים כידוע אילמים, לא משמיעים כל זעקה העשויה לעורר קצת את המצפון. ב"חברה להגנת הטבע" הצביעו כבר לפני שנים על חוסר אפשרות לאכוף כראוי את החוק לשמירת דגים בים ובשמורות טבע.

הניטור של רשות שמורות הטבע מגלה כי גם הלוטרה (לא לערבב עם הנוטריה, מין זר בארץ) נמצאת במצב סכנה חמור. הלוטרה היא יונק טורף המסתתר בצמחייה של הנהרות. הוא שייך למארג המזון של בית הגידול הלח בישראל. נוכחותו מהווה סימן חשוב לבריאותה של המערכת האקולוגית והמגוון הביולוגי של הסביבה. ב-2019 נמצא כי יש אוכלוסייה יציבה של לוטרות רק בעמק החולה ובמערכת נהר הירדן, וצריך להשקיע מאמצים רבים לשימור הלוטרה ולשיקום בתי הגדול שלה. היעלמות הלוטרה – זו תופעה עולמית. ביבשות המוצא שלה, אירופה ואסיה, הלוטרה מוגדרת כמין שעתידו בסכנה. עד ראשית המאה ה 20 הלוטרות היו נפוצות בכל נחלי החוף מגבול הלבנון עד נחל שורק ולאורך הירדן ממקורותיו עד ים המלח. כלל אגמי החולה והכנרת. התמותה העיקרית של הלוטרה היא תוצאה מדריסות של כלי רכב ושל בני אדם.

אוהבי חיות-הבר בישראל יכולים לרוות קצת נחת ממצב צבי-הים. בעולם נחשב צב-הים למין נכחד ולכן הוגדר כנכחד גם בין חיות-הבר המוגנות בישראל. למעשה השנה היו הקינונים של צבי-הים בארץ פי שניים ממספרם לפני חמש שנים. 371 קינונים של נקבות צב-ים חומות – המין הנפוץ בישראל, ו-12 קינונים של צבות-ים ירוקות.

צבי-הים חיים בים אבל נקבותיהם מטילות את ביציהן ביבשה. הן חופרות קינים בחול, מטילות ביצים וחוזרות לים. לא אימהות למופת. השנה הוטלו בארץ 24,000 ביצים של צבי-ים. כמות אדירה. מכל ביצה אמור לבקוע עבקוע (צב בן יומו) אחד. אך לפי ההערכה, כ-5000 מהביצים הללו תיכחדנה עקב תקלות שונות. וגם האבקועים נתונים לסכנות מהטבע, מבעלי חי ומבני האדם החומדים את הביצים. צב ים עשוי להגיע לגיל 70 שנה ואף 100 אולם רק פחות מאחוז אחד (!) מהצבים מגיע לבגרות מינית (בים התיכון זה בדרך בגיל 20-30 שנה) וזוכה להעמיד צאצאים

זה קרוב לשלושים שנה שומרת "רשות הטבע והגנים" מכל משמר על צבי-הים ומקציבה לכך משאבים ועמל. פקחים, המכונים "שמרצבים", עברו השתלמויות בקפריסין לטיפול ולריבוי של צבי הים. הם מתחקים אחרי הקינים של הצבים וכשמתגלה קן בסכנה – קורה וצבה מטילה את ביציה דווקא בחוף גורדון בתל אביב, למשל – מעבירים את הביצים למרכז רבייה מהיחידים מסוגו בעולם. דגרות מיוחדות מלוות את האבקועים בדרכם כדי שיגיעו לים. מביאם צבי-ים פצועים או חולים למרכז הארצי לשמירת צבי-הים בקיבוץ מכמורת. גם מצמידים לצבות משדרים ללמוד על התנהגותן. ומסתבר שחלק מהצבות חוזר לארץ לשתיים, שלוש ואף לחמש הטלות.

לא פחות חשוב: הצליחו ליצור בארץ אווירה של שימור הצבים וטיפוחם. יש בישראל כמה מאות מתנדבים לכך. הם מגלים קינים, מקיימים לידם תורנות לילה ושומרים על הביצים בהיבקען. ישראל הצליחה בשמירת צבי-הים, מין הולך ונכחד, יותר מהרבה מדינות. ריבוי צבי-הים הוא אחת ההצלחות הגדולות בעולם החי של ישראל – הצלחה של "רשות הטבע והגנים" ושל אוהבי ומגיני הטבע.

תקוה וינשטוק

ספארי SAFARI, הוא מסע תיירותי במרחבי הטבע.

"ספארי" פירושו "מסע" בשפת הסוואהילי עם שורשים אטימולוגיים בשפה הערבית: ס.פ.ר. למשל, "סאפר" SAFR פירושו יצא לדרך, שוטט, נסע.

ייתכן גם שהמילה הערבית "עצפור" ASFUR (ציפור, בעברית), נובעת גם היא בשל המעוף החופשי של הציפור קלת הכנפיים, והנדידה שלה ממקום למקום.

בתנ"ך אנו מתוודעים להקלות הליברליות בצבא הישראלי לגבי פטור מיציאה למלחמה. בין השאר (שופטים ז' ג'): "מי הירא וחרד, ישוב ויצפור מהר הגלעד." ואכן, להלן אנו קוראים: "וישוב מן העם עשרים ושנים אלף."

יש, אם כן, קירבה בין השורש הערבי ס.פ.ר. לבין המילה העברית "יצפור" שפירושה כאן: "לצאת לדרך ולשוב הביתה בשלום." מכאן ייתכן, אולי, כי למילה "צפירה" יש בשפתנו משמעות נוספת: "מסע".

אישוש נוסף לדמיון של השפה העברית ללשון הערבית, אני מוצא בתהלים (מ"ח, י"ג), בהצעה למסע בירושלים: "סובו ציון והקיפוה, סיפרו מגדליה."

אני מתבונן בחצי הראשון של הפסוק "סובו ציון והקיפוה" וגם בחציו השני של הפסוק "סיפרו מגדליה", ומנסה להבין תוך השוואת שני החלקים המקבילים של הפסוק, כי "סיפרו מגדליה" אין פירושו למנות אחד לאחד את מיספרם של המגדלים. אלא, כמובן, זוהי הצעה ללכת לטייל ולשוטט במגדלים וביניהם.

יהודה הצבי

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

גדרות השיטה הדיפו את ריחן, ריח קש וגורן מעורב במשהו נרקיסי חריף, וזהו ריחה של ה"מימוזה" המפורסמת – זאת אני יודעת כעת, [אך אז] כשנשמתי ריח זה, ידעתי רק שהוא מצמיח לי כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול פרי הקלרינט של יוסל'ה שפילר, הכלי-זמר של חתונות פתח-תקווה.

יוסל'ה עצמו היה בעיניי בימים ההם, כהוברמן מאוחר יותר – הייתי מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתנו, ויוסל'ה היה המרכז שלהן. אפילו הכלות הרעולות בלבן לא משכו את ליבי כיוסל'ה. קטן היה ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודי לא ראיתי אותו אוכל, רק שותה. "פסקה" [תרבוש אדום תורכי] קטן היה חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רקדה לפי קצב השיר שיצא מתוך חליל הקסמים, הקלרינט הבוכה והצוחק שלו. מאוחר יותר, נראו [לי נגינותיו כ]קטעי אופרה, מארשים ואריות, מוכרים מאוד. שמעתי אותם בהיותי פשוש, מיוסל'ה – אאידה, קבלריה רוסטיקנה; וכמובן, קדרילים ומינואטים – בריקודים השתתפתי עם חבורת בנות השמונה; מאזורקות של שופן מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל אהבתי את ה-Laner – היה זה ריקוד שדמה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים.

יוסלה – צליל משמיים – המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי – המושבה היתה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות היו נשמעים עד למרחקים גדולים.

בימים ההם כבר הייתי תלמידה של גברת בסביץ, מורתי הנערצה, נלחמתי עבורה עם אחי הבכור, שאהב לקלקל כל דבר שהייתי מכבדת. פתאום אמר שהיא דומה ל"שרה בודה" – מי היתה שרה בודה איני יודעת, נדמה לי שהיתה אשה כזאת, שמנה ומכוערת, במושבה, והוא הדביק למורתי הנערצת את הכינוי, על מנת להקניטני – ולאחר מכן העביר את הכינוי לי עצמי – אין לתאר את הריתחה שלי כשהיה קורא לי בשם זה – ושכרו היתה הנאה, כמובן. זוהי תשתית היחס ביני ובין הבכור של האחים.

יוסל'ה מנגן ואני יושבת לרגליו-כמעט, פי פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותי ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג'יות נוגות ואני מזמזמת אחריו, יוסל'ה שומע ומתמוגג, וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לי, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, ואני לרגליו נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1905 לערך. בראש הדף כתוב באותיות גדולות, נזעמות ומופרעות – המילים "כלב בן כלב", ועליהן שני קווים למחיקה.

יוזף לאנר (Joseph Lanner, 1843-1801) היה כנר ומלחין אוסטרי-וינאי, שנחשב לאחד מאבות הוואלס הקלאסי. הוא החל דרכו כנגן בתזמורת של יוהאן שטראוס האב. נאמר על לאנר שהוא מיזג ליריות של שוברט בלחניו, וכי "המוסיקה של שטראוס מזמינה אותך למחול, אך המוסיקה של לאנר מכריחה אותך לרקוד."

צלילי מוסיקה

כשהייתי בת שלוש כבר שרתי שירים, סתם שירים שהייתי ממציאה לי, היה לי סופרן נקי וגבוה, וידעתי כבר את ההימנון התורכי, והאנגלי – מבית סמואל, ואת התקווה, כמובן, ושירים אונגריים של מר קשוט שאבא לימד אותי ושאני זוכרת עד היום –

כל צליל במושבה היה שובה את ליבי – כך קיבה בלוז, זה היה שכננו, אדם רזה חיוור והיה מנגן על כינור ומזייף, וממנו הייתי בורחת, אבל נשמע קול הכליזמר במושבה בשעת חתונות – הייתי רצה אליהם ובולעת את השירים, הם ניגנו הכל: אופרות, ואלסים, מארשים, "בכי בכי כלה", ואני באה הביתה ושרה מה שניגנו – מינואט של מוצארט ששמעתי בחתונה מ"יוסל'ה שפילר" – שמעתי מאוחר יותר במוצרטאום בזאלצבורג – ואני חשבתי אותו ליצירה של יוסל'ה שפילר הקלריסטן; הרבה מוסיקה קלאסית מעוותת שמעתי כפי הניראה מיוסל'ה כי אחר, כששמעתי מוסיקה אותנטית, גיליתי שאני מכירה הרבה קטעים ממנה זה הודות ליוסל'ה.

הם היו שלושה – קלרינט, יוסלה גרוגרת יבשה מנגן גם בכינור וגם בקלרינט, מוסה הספרדי עם תבלול בעין אחת, בחצוצרה, וניראה כשד משחת, והמתופף – תימני זקן בעל הדר-פנים.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1905 לערך. מר קשוט הוא לאיוש קושוט, שיהודה ראב ואביו אלעזר הושפעו ממלחמתו לעצמאות הונגריה. השירים שאסתר מזכירה מצויים בתרגום עברי בספר זכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", עמ' 29-30. יוסל'ה שפילר וקיבה בלוז מוזכרים גם בסיפורים אחרים.

קהל נכבד, אני מבקשת לעזור לי למצוא את בעלי, אליעזר עציוני. הוא נעלם לפני שבועיים והשאיר אותי עם שלושה ילדים בלי שום אות חיים ממנו. בבית-הספר, שם הוא מלמד, מחפשים אחריו, המשטרה מחפשת. הבת הבכורה שלנו בוכה כל היום. וגם גברת כ"ץ מחפשת אותו, בגלל הכלב. אליעזר ממוצע-קומה, קצת שמן, לא מכוער, שערו חום, מתולתל, כמו דילן תומס, פניו עגלגלים ולעתים הוא מרכיב משקפיים. השם שלנו עציוני. אני מצרפת את הסיפור האחרון שמצאתי על שולחנו, לפני שנעלם. אולי אם יקרא את הסיפור שלו בעתון הוא יתחרט ויחזור אלינו.

חשיבותה של רכילות

סיפור מאת אליעזר עציוני

היכרתי לפני שנים אחדות אדם מעניין, סופר, שלא חדל לדבר על עצמו. תקופה מסויימת הייתי נתון תחת רושם דבריו ורושם אותם לעצמי ביומן לאחר פגישותיי עימו. זה היה לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה. עתה, לאחר שנשא אישה שנייה, הוליד ילדים, וכנראה גם נשתתק סופית, עלה בדעתי להעתיק כמה מדבריו מתוך רשימותיי ולתתם בפני הקורא:

האידיאל שלי הוא שכולם ידעו הכול על כולם. סודות אני שונא. זאת אומרת, אוהב, אבל לגלות. מה יש להתבייש? אני, למשל, מרגיש מצויין כשאני עירום. עוד בהיותי ילד אימא שלי אמרה לי: "אל תתבייש. אם מישהו לא ראה עדיין, אז שיראה, ואף אחד לא יחטוף לך." ובאמת, מה איכפת לי שאחרים יראו? להיפך, אני נהנה. ובאמת, אף אחד לא חטף, בינתיים.

אני גם קצת סקרן תמיד לדעת מה קורה אצל אחרים. להציץ. מיסודי אינני פטפטן. אבל איכזבתי אדם אחד שסיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר ואחר-כך קרא אותם שחור על גבי לבן מודפסים בסיפור. גם נודע לו שסיפרתי על אודותיו לידידיו הטובים ביותר, לנשותיהם, לחבריהם, ולאחד מבני המשפחה, בן-דוד רחוק, שגם הוא, מצידו, סיפר לדודה זקנה, ומשעה שהיא ידעה על כך ידעה כמובן גם כל המושבה, ולאחר זמן האשימו כמובן, אותי. בגללי הופר שלום-בית, בגדה אישה בבעלה, והתגרשו. אלא מה, מאז נתיידדנו ונוצר בינינו קשר אמיתי.

לכאורה, מה איכפת לי? המלים בורחות? שתברחנה! שתדאגנה לעצמן. הלא לשם כך נוצרו. לתווך. לסבך. לחרחר. לבקע את האטום בלב הזולת. בהיותי סטודנט גרתי אצל בעלת-בית חכמה בירושלים, שנהגה לומר: "רק מיזאנטרופים שונאים רכילות. מר שאוהב בני-אדם, מדבר עליהם." שיתבייש, אני חושב, מי שלא מדברים עליו, שיתבייש, אני חושב, מי שלא קורה לו כלום, מי שאין לו מה להסתיר, מי שריק לו ולא חטא, והמלים המסרסרות אינן מבקעות את האטום שבליבו, והוא, על פי רוב, גם מי שחושש ביותר פן יציגוהו לראווה.

לכאורה, מה איכפת לי. ובתוכי, מהומה, הפעילות המינית המופרזת שלי היא סימן לחוסר-שקט נפשי. יש ימים בהם אני תוסס כמו ביולטין-חדשות של עצמי. אני טלפרינטר בתוכי. פולט בלי הרף ידיעות השעה האחרונה. ומה שמרגיז ביותר, שאצלי, כל מה שאירע אתמול, ושלשום – נמחק. אני שכחתי. אבל אחרים זוכרים. ובבואי בין אנשים, כמו ענן של שמועות לא ברורות לי, לא זכורות לי, מרחף סביבי. אילו יכולתי לבלוע חזרה את כל המילים שאמרתי...

הייתי נחנק.

ובעצם, לי לא איכפת. כי אני, במילים, מרגש את עצמי בסדר. מוגן, כמו בביתי. ועם זאת חשוף, כמוצג בחלון-ראווה. ונהנה.

סמוכות למילים, הנשים.

את שאהבה נפשי טרם מצאתי. אבל על הנשים אני חושב בלי הרף. הן מציקות לי מתוכי. בוקר וערב. לפעמים גם בצהריים. ואני אומר לעצמי: הלא האדם כבר טס לירח, וביקע את האטום והמציא את פצצת המימן והמחשבים והשתיל לבבות – ואני, אני עדיין מכלה ימי בהרהורים על נשים. והלא יש עניינים יותר רציניים בעולם, שאפשר לעסוק בהם. על מי אני מבזבז את ימיי? מצד שני, כל השאר, אלה שממציאים, שמנהיגים, שמרפאים, שטסים – איך להם זה לא מציק עשרים וארבע שעות ביממה כמו שמציק לי? מצד שני, מי אמר שלהם זה לא מציק? אולי כל הפעילות שבעולם אינה אלא כסות, מסווה? מצד שני, הלא הנשים הן עניין מיושן כל-כך, עתיק, שימיו כימות האנושות. כלום אינני מפגר אחרי רוח התקופה, אם הן זה כל מה שמעסיק את מוחי? מצד שני, הלא בכל אחד מאיתנו שוכן סקסמאניאק קטן. מצד שני, אולי רק אני משוגע? מצד שני, מצד שני אולי כולם משוגעים? ואם כולם משוגעים, כלום ייתכן שאני, רק אני, עשיתי את העסק הטוב ביותר מפני שהיה לי שכל, או מפני שלא היה לי שכל, ואני מבזבז את כל ימיי על נשים?

מיסודי אני איש של נשים. הראש שלי – פרלמנט שלהן. הן עולות במחשבותיי בזו אחר זו כמו תמונות של פנס-קסם, כל אחת מרצה את טענותיה במילים שלי, שומעת את טענותיי, מעוררת את יצרי, צוחקת ונעלמת. למה ראשי מלא אותן? גם אני רוצה להמציא דברים חשובים, לטוס, לרפא, לבקע אטומים קטנים. אני רוצה להיות אדם רציני. איש-מדע, אבל, מה לעשות? אני לא שולט במחשבותיי. הן שולטות בי. וככה אני נראה.

לכאורה, מה איכפת לי? מיסודי אני איש של מילים. מילים של נשים. כל מה שהן אומרות לי אני עושה? נו, מילא. אבל כל מה שאני עושה אני מוכרח לספר. אחרת, הדבר יושב לי בגרון ולוחץ עלי כמו רעידת-אדמה שאיש לא הודיע לי עליה. אני רואה את עצמי כסיפור-בהמשכים, ידידיי אומרים שאני משעשע. כי אינני מפסיק לדבר, על עצמי, עושה צחוק.

התשוקה הכי עזה שלי היא ללכת עירום ברחוב.

לא. אפילו הלכתי עירום ברחוב עדיין הייתי כמכוסה בשבעה מעילים לעומת מה שאני מסוגל לחשוף מתוך עצמי בדיבוריי.

ומאחר ולא איכפת לי שכולם ידעו הכול עליי, רק טבעי בעיניי שגם אני אדע הכול על כולם, וכולם ידעו בתורם מה שאני יודע על כולם; ונלך כולנו עם נפשותינו העירומות בחוץ ונתבונן איש בעירום נפש רעהו ועינינו לא תשבענה את המראה ולא נדע בחיינו רגע שיעמום כי נקרא איש בזולתו כבספר הפתוח, והזולת ידפדף בנו ויפיק הנאה ממגילת חיינו הנפרשת בפניו, וכל הנשמות תדגדגנה זו את זו בקירבה מתמדת, לדעת, לדעת, את כל הגברים שהיו לכל הנשים ואת כל הנשים שהיו לכל הגברים, ואת כל הסודות הקטנים, האינטימיים, שאדם נכשל בהם ומחצית חייו טורח להסתירם כהסתר מום אבל מומו הוא הווייתו והוא גרעינו ועד שלא ייפתח בפניך ולא יספר לך על הכמוס בו יותר מכול – לא יהיה לך בו רע אמיתי, רק מסכות, ואני שונא מסכות, אני שונא את המסתירים ואת המסתתרים ויותר מכל שונא את אלה שאין להם מה להסתיר, כי למסתירים ולמסתתרים יש תקווה, ולאחרונים אין.

האידיאל שלי הוא שנתחיל לעסוק בעצמנו מבוקר עד ערב כאילו היינו כולנו משוגעים-לדבר-אחד, שאינם חדלים לספר על עצמם באוזני זולתם. נספר ונשמע הכול, ללא שיור, ומי שאין לו מה לספר – שילך לעזאזל או יעבוד ויפרנס אותנו – האנשים המספרים. גברים יחשבו על נשים ונשים על גברים, וכל שאר העשיות תהיינה טפלות לחייהם. ובעודם לובשי בגדים יקימו חברה נודיסטית-בנפש, חושפי-עצמם-לראווה ינהיגוה, והשתקנים מטבעם יהיו בה חוטבי-עצים ושואבי-מים. ובהשתתק אחד מבינינו, לאחר שתעבור עליו תקופת הדיבור הנוראה, נדע כי מצא שלווה לנפשו ואינו חורש רעה על עצמו על עלינו.

חשיבותו של אדם בעיני עצמו נמדדת גם על-פי מידת העניין שמוצאים אנשים אחרים בחייו הפרטיים. מכאן שמי שמרבה לדבר בבני-אדם מעלה את ערכם גם בעיני עצמם.

הרכילות היא דרך לשיפורה של האנושות.

ולכן צריך להרבות בדיבור על בני-אדם ולעודד אותם לספר על עצמם.

האיש הזה, שמקצת מן הדברים שאמר לי בשעתו הבאתי כאן, גר עכשיו במושבה אחת אצלנו על גבול השרון, וכבר אין לו מה להסתיר לבד מכרסו, וכמעט אין לי מה להוסיף ולספר עליו. הוא מורה לספרות. שלושה ילדים עגולי-פנים ומנומסים מתרוצצים בחצרו, אשתו נראית כאימו, ואימו חדלה לדבר איתו מפני שתקנותו היתירה. כבר עתה הוא חרד לבתו העתידה להתבגר. כותב פעם בשנה מכתב למערכת העיתון בדבר שיבושי-לשון של קרייני הרדיו והטלוויזיה. כשאני קורא את דבריו כיום נדמה לי שהיכרתי אדם אחר.

זה הסיפור האחרון של עציוני. עציוני, אם אתה קורא עכשיו את דבריי אז תשמע היטב מה שאני אומרת לך. תדע לך, שאני לא כועסת עליך, ומבינה לליבך. אתה זקוק למנוחה. וגם גברת כ"ץ הבטיחה לא להטריד אותך יותר בעניין הכלב. העניין יסודר. העניין הזה יהיה בסדר. אל תשתטה, וחזור אלינו במהרה מפני שאנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

יהדות ארה"ב תרמה רבות בכסף ובתמיכה פוליטית לתנועה הציונית, ליישוב, ולמדינת ישראל. כנראה שלא עוד.

כתב הארץ" מנחם גאנצפריד-שלו, קובע כי "בפעם הראשונה בהיסטוריה הכריעה הקהילה היהודית את גורל הבחירות לנשיאות ארצות הברית. היהודים הכתירו את ג'ו ביידן והפכו את דונלד טראמפ לאדם פאתטי, המתכחש לתבוסתו. אלמלא היהודים, טראמפ היה מנצח בבחירות והיה חוגג ארבע שנים נוספות בבית הלבן, על כל המשתמע מכך."

הסטטיסטיקה אינה משקרת. בשיעור הצבעה הנושק ל-80% בהעדפה מובהקת לביידן ביחס של 3 ל-1, בלי הקול היהודי, ביידן לא היה מנצח. היהודים נעצו את המסמר האחרון בארונו הפוליטי. "ישראל," מוסיף גאנצפריד-שלו, "איננה בראש מעייניהם של יהודי אמריקה. גם אם הוא סחבק של בנימין נתניהו, וגואל ישראל, טראמפ נתפש אצל רוב היהודים כסכנה ברורה ומיידית לשלומם ולשלום ארצם. הוא מרד בדמוקרטיה, חיבל בשלטון החוק, התכחש למדע ולרפואה, שירת נוצרים משיחיים, פגע בערכים הליברליים, סנט במיעוטים וטיפח גזענות לבנה, שהאנטישמיות בטבורה.

"ישראלים רבים ראו את טראמפ בעד העיניים של נתניהו. יהודי ארה"ב לא התבלבלו. הם נשארו נאמנים לערכיהם, ובכורח הנסיבות המיוחדות של בחירות 2020 נפלה בחלקם גם הזכות ההיסטורית להכריע. ישראלים אולי יחמיצו פנים, אך שוחרי חירות, שוויון, דמוקרטיה והגינות אנושית בסיסית, שכה חסרה לטראמפ, חבים להם תודה גדולה."

(חמי שלו, "בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודים הכריעו את גורל הבחירות", "הארץ", 12.11.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9303934

ובאמת לשמחת מנחם גאנצפריד שלו (המקבל היום משכורת משוקן ונבזלין, וכשבעבר מומן ע"י אדלסון כתב אחרת) יהודי אמריקה מזדהים עם "הדמוקרטיה" של הרביעיה האנטישמית: אלכסנדריה אוקזיו קורטז (ניו יורק), אילהאן עומאר (מינסוטה), איאנה פרסלי (מסצ'וסטס) ורשידה טלאיב (מישיגן), והנה הרביעייה האנטישמית הזו, שמכונה "הסקווד"– (The Squad) אף הרחיבה משמעותית את שורותיה. במיזורי, הדמוקרטית הפרוגרסיבית קורי בוש זכתה במושב בקונגרס, והפכה להיות האישה השחורה הראשונה שעושה זאת במדינה האדומה. כך גם מונדייר ג'ונס, ג'מאל באומן וריצ'י טורס, כולם חברי קונגרס שחורים חדשים שייצגו מחוזות שונים בניו יורק. אה כן, וכמובן הם מזדהים עם "הדמוקרטיה" של הארגונים האנטישמים השחורים BLM ו"אומת האיסלם" של לואיס פרחאן.

רוב יהודי ארה"ב לא רק שלא תמכו בישראל, אלא בבחירתם הם כרו לעצמם בור גדול. למזלם בעוד דור וחצי רובם הגדול כבר לא יהיו יהודים.

הכחשת שואה כמכשיר תעמולה פוליטי

מסתבר שלא רק האיראנים משתמשים בהכחשת השואה ככלי פוליטי. גם חצי איראנית עושה זאת. כתבת CNN כריסטיאן אמנפור אמרה בתוכניתה כי אירועי ליל הבדולח לפני 82 שנים היו יריית הפתיחה של הנאצים על הציוויליזציה שלנו, והובילו לרצח עם ולהתקפה על עובדות ועל האמת. ולאחר ארבע שנים שבהן הוביל דונלד טראמפ התקפה מודרנית על אותם הערכים, מבטיח ממשל ביידן לחזור לנורמליות וגם לאמת.

כשם שהאיראנים משתמשים בהכחשת שואה למניעים פוליטיים כך עושה גם אמנפור. השוואת פשעי הנאצים לפשעי טראמפ והצגתו כנאצי, היא זילות והקטנת פשעי הנאצים פעולה שהיא הכחשת שואה.

הפתעה הפתעה. מי עוד מכחיש שואה מטעמים פוליטיים? יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו (הבן היקיר של). בראיון איתו אמר: "הקימו את הקיבוצים שזה דבר שחוץ מבישראל לא קיים בשום מקום בעולם חוץ מבצפון קוריאה, מן איזה רעיון לחברה אוטופית, תמיד הרעיון לחברות אוטופיות אנחנו יודעים איך זה מסתיים בסוף. בברית המועצות ובגרמניה הנאצית היה רצון להקים חברות מופת וחברות אוטופיות, זה אף פעם לא נגמר טוב הרעיון להנדס חברה אנושית."

השוואת הקיבוצים לגרמניה הנאצית ע"י יהודי (או מתנאה להיות) הינה הכחשת שואה חמורה בהרבה מזו של אמנפור האיראנית למחצה.

https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1327666979801587718

הפתרון ע"פ איריס פרומרמן-לעאל

"אין דבר טבעי יותר מהאופוריה שנחתה על כל מחנה המרכז-שמאל בישראל מאז ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארצות הברית – באין לנו ניצחונות משלנו נתנחם בניצחונות של אחרים ואולי נשאב מהם השראה," צוהלת כתבת "הארץ" איריס פרומרמן לעאל, המתנאה תמיד בחצי מרוקניותה.

ומה הלקחים שלה מניצחונו של ביידן? "חזרתה של פוליטיקת הזהויות: הוא הכניס לבית הלבן אישה שחורה — קמלה האריס. מעולם לא הציעה המפלגה הדמוקרטית חיבור כל כך עמוק למיעוטים הלא לבנים. בנאום הניצחון ביידן הודה לכל הקהילות — טראנסים, ילידים, נשים, לטינים ושחורים – שלא נטשו אותו גם כשהקמפיין שלו היה בקרשים.

"כל עוד מרכז-שמאל (בארץ) הוא שם נרדף למפלגה של יהודים אשכנזים עם הנהגה גברית – אין טעם בהשוואות לפוליטיקה האמריקאית.

"מפלגת מרכז-שמאל צריכה להקים ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), היא חייבת להכיל בתוכה בטבעיות פוליטיקאים כאיימן עודה ועאידה תומא סלימן, קבוצת פעולה העוסקת בסוגיית האקלים, פעילים מהקהילה האתיופית ופעילים חברתיים מהשכונות." (איריס לעאל, "שמאלה כמו ביידן", "הארץ 15.11.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9308921

אז אם גברת פרומרמן-לעאל "פוליטיקאית הזהויות" החצי אשכנזייה חצי מרוקאית (המתנאה רק במרוקניותה) בטוחה שאיימן עודה הגזען האחמדי, ועאידה תומא סלימן הגזענית הנוצרייה (היוונייה-נוצרית שהסתערבה בכפייה תחת הכיבוש הערבי), שאינם מכירים בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות, שרק תחתיה הם יכולים לחיות, הם הפתרון לניצחון פוליטי בארץ, היא טועה.

האירוניה היא שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, 13 מיליון קמ"ר, שהיו פעם כולם נוצריים, לא נותרו כמעט נוצרים, ובכולם אסורה פעילות האחמדים, מה שמותר רק תחת "הכיבוש" היהודי.

(גילוי נאות: פרומרמן לעאל חסמה אותי אישית מהטוויטר שלה, ומערכת "הארץ" צינזרה את התגובה שלי במהדורה הדיגיטלית)

ח"כ צבי האוזר אוייב החקלאות?

הפתעה. הפתעה. מסתבר שח"כ צבי האוזר, שמנע קיום ממשלה בהשתתפות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מוכרז כעת כאוייב החקלאות הישראלית.

לפי הדיווח ("חדשות בן עזר" 1593) החקלאות בארץ מבצעת טרור וח"כ האוזר הבטיח לפעול נגד החקלאות הטרוריסטית. כן זו לא בדיחה. מדובר בדיווח רציני.

עד עכשיו לא ברור לי מה המטרה של אלו המשתמשים בהגדרה כל כך שקרית מעוותת "טרור חקלאי", הגדרה המעידה על רפיסות תודעתית, או שמא פחד וחנופה. ועוד ממשיכים וחוזרים על הגדרה זו פעם אחרי פעם. אין לי תשובה.

ודוק: (בפעם המאה) חקלאות אינה עושה טרור. חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. טרור יכולים לעשות רק אנשים. במקרה דנן. קיים טרור של טרוריסטים ערבים (ברמת הגולן גם דרוזים) המבצעים מעשי טרור נגד חקלאים יהודים.

אם ח"כ האוזר רוצה לתרום לחקלאות הישראלית, חובה עליו בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון לפעול נגד הטרור הערבי (והדרוזי) הפורע בחקלאים היהודים בארץ.

רק הגדרת נכונה ואמיתית של המטרה תביא פתרון. כל הגדרה שקרית תנציח רק את המצב הקיים.

איבוד הרתעה

מעזה נורו שתי רקטות ארוכות טווח. אחת פגעה ליד הטיילת בבת ים. שני טילי כיפת ברזל שנורו אליה פספסו את מטרתם. אפילו הערבים לגלגו על ישראל שקיבלה את תירוץ החמאס שהירי היה תוצאה של ברקים מקריים. חחחה.

ישראל איבדה את ההרתעה.

כרגיל הפתרון הוא זול ויעיל. אימוץ דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.

לא עסקנים ולא קיפוח – גזענים אנטי-אשכנזים

אי אפשר שלא להעלות על נס את מאבקו הנחשוני של משה גרנות בספרו פורץ הדרך. (משה גרנות, "עסקני הקיפוח שיח של הסתה וגזענות"):

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=34673

דא עקא השימוש במינוח "עסקני הקיפוח" היה נכון לשעתו. הוא איננו מתאים כעת. הגזענים האנטי-אשכנזים היום אינם עסקנים ואינם מקופחים. הם פשוט גזענים אנטי-אשכנזים, וכך יש לכנות אותם. "גזענים אנטי-אשכנזים", ו"גזענות אנטי-אשכנזית".

"עקרון המנהיג" ה"פיהרר פרינציפ" מגייס את בית המשפט

יאיר למפל-לפיד בנה את מפלגתו על עקרון ה"פיהרר פרינציפ-"עיקרון המנהיג". בהתאם לעיקרון זה הוא נוהג לקפד את ראשו של כל אדם המערער על עקרון זה. לאחרונה מדווח רביב דרוקר, מבצר יאיר למפל-לפיד את שלטון היחיד שלו והוא הוציא את יריבו עופר שלח מקבוצת הווטסאפ של מפלגתו.

(רביב דרוקר, "התפוררות", "הארץ, 16.11.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.9310186

כפועל יוצא מהעיקרון הפוליטי הזה, המהותי למפלגתו, קובע לפיד שתפקיד בג"ץ הוא לבטל חוקי יסוד שאינם נוחים למפלגתו, במקרה זה חוק ראש הממשלה החלופי.

(יאיר לפיד, "עמדתי השמרנית: שבג"צ יתערב", "הארץ", 16.11.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9309766

מבלי להיכנס לנימוקיו, ואפילו אם יש בהם משהו מן הצדק, בית המשפט אינו יכול בשום תנאי לבטל חוקי יסוד. בית המשפט אינו מוסד מחוקק, תפקידו רק לפרש את החוקים.

למי הריבונות בירושלים?

כהד לניצחון ביידן, ובהנחה שיפעל כבעבר לפני עשור כאשר נזף בנתניהו על שהוא בונה דירות ליהודים ולא מכריז על ירושלים כ"יודן ריין", (באראכ חוסין אובמה הרי הביא להחלטה שהר הבית, בית המקדש, בציון, היא התנחלות יהודית בלתי חוקית) – מקיים אש"פ, ליתר דיוק "פת"ח (ארגונו של אבא של מאזן) הפגנה בירושלים כשהוא מעלה על נס את המחבלים הרוצחים יהודים.

https://rotter.net/forum/scoops1/666594.shtml

אם רשויות המדינה אינן מונעות את הריבונות של אש"פ כעת, מה יהיה לאחר שביידן יכנס לתפקידו?

מהפכה תיאולוגית באיסלם

מסגד הקצה (בערבית "אל אקצה") נמצא במכה ולא בירושלים.

קביעת מקום מסגד הקצה (אל-אקצא) בירושלים ולא במכה היתה מעשה פוליטי. הנה קראו על נסיבות המעשה בסקירה של ד"ר מרדכי קידר:

https://mida.org.il/2016/08/09/השקרים-האסלאמיים-ירושלים-אל-אקצא/

והנה ייתכן שאינטרסים פוליטיים שונים יחזירו את מסגד הקצה (אל-אקצא) למקומו המקורי במכה.

אוסמה יאמני, עורך דין ופובליציסט סעודי, טוען במאמר שכתב ושהתפרסם בעיתון המקומי "אוקאז" כי מסגד אל-אקצא, האתר השלישי בקדושתו לאסלאם, אינו ממוקם על הר הבית שבירושלים – אלא בכלל בג'יעראנה הסמוכה למכה.

לדברי יאמני, מקור הבלבול בין האתרים הוא בכך שספרי היסטוריה רבים מציינים שאל-אקצא נמצאת בירושלים. "ירושלים היא לא אל-אקצא, שהרי היא לא מצוינת בשליחות שאללה נתן למוחמד ולח'ליפים. כמו כן, ירושלים היא עיר ואל-אקצא זהו מסגד," כתב במאמר. הוא הוסיף כי אל-אקצא לא היה כיוון התפילה הראשון של המוסלמים.

בין השאר, התייחס יאמני לעובדות היסטוריות שעליהן אין עוררין, בהן שהח'ליף החמישי מבית אומייה, עבד אל-מלכ, בנה את כיפת הסלע בשנת 691 לספירה. זאת, לאחר שעבדאללה אבן אל-זובייר מרד תשע שנים קודם לכן ומנע מהמקומיים למלא את מצוות החאג' במכה. "בשלב הזה הוא העביר את כיוון התפילה לירושלים," מסביר ימאני.

הלקח, לדברי ימאני, הוא ש"יש סיפורים מושפעים משיקולים פוליטיים שבאו לשרת צרכים של אותה תקופה, ולעתים מועלות טענות שאין להן שום קשר לאמונה או לקיום מצוות."

https://rotter.net/forum/scoops1/666405.shtml

כמובן שעמותת "עיר עמים" תתנגד לקביעה הזו. להם יש אינטרס כספי בשימור מעמד מסגד הקצה (אל-אקצא) בירושלים. בלעדיו הרי לא יקבלו מימון כספי וממה יתפרנסו?

על גזענות אנטי-אשכנזית ושנאה עצמית

הגזענות האנטי-אשכנזית של מתי שמואלוף המשתאכנז

מתי שמואלוף היה אקטיביסט ישראלי אנטי-אשכנזי שירד לאשכנז (גרמניה) במטרה להפוך לאשכנזי, וכיום הוא גרמני "אוסט יודה" (יהודי-ערבי). לכן זה היה רק עניין של זמן שהוא יעוט על פטירתו של נתן זך כדי להפיץ את הגיגיו. שמואלוף מצטט אותו: "עדות המזרח יקבלו את הכושים, והאשכנזים יקבלו את המזדיינים... קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב-אירופית – ואלה באים מהמערות."

"זך לא המציא את הגזענות," מסביר שמואלוף, "אלא נתן לה קול, והגדיל לעשות רועי חסן שבשירו "מדינת אשכנז" כתב: "שרפתי את הספרים של נתן זך."

"היופמיזם חגג," ממשיך שמואלוף, "מאמרים חגגו את האוניברסליות שלו, את הכתיבה הזכה, חבורת 'לקראת', העיבודים הרבים לשיריו ועוד ועוד. לא הוזכרה העובדה שהגזענות האירופית שהופנמה על ידי היהודים הגרמנים היגרה אתו לישראל," מוסיף שמואלוף. "נתן זך, היה חלק מדור שלם של משוררים אשכנזים שהיה גזעני, וייבא קטגוריות גזעיות ואתניות לתוך השיח התרבותי הישראלי."

(מתי שמואלוף, "פתאום שכחו את הגזענות של זך", "הארץ", 13.11.20)

(במהדורה המודפסת, "לא טוב היות לבדך מול זך)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9306161

איזו אירוניה נפלאה. היהודי-הערבי-הגזען האנטי-אשכנזי, מתי שמואלוף, מאשים את הארי זייטלבך-נתן זך בהתנשאות גזענית על מה שהוא מכנה "מזרחיים" כלומר יהודים-ערבים (רובם מערביים מוגרבים), בשעה שהוא עצמו – שמואלוף, מאמץ את ההתנשאות התרבותית הזו כאשר החליט לרדת מהארץ, לא למולדתו עיראק, (בעלת התרבות הערבית המפוארת אליה הוא עורג ומתגעגע) אלא דווקא לאשכנז (גרמניה) במטרה להפוך לאשכנזי. מעניין כמה זמן ייקח לשמואלוף להפוך לאשכנזי באשכנז (גרמניה) והאם בכלל יצליח, אבל עצם הירידה שלו לאשכנז מראה שהוא עצמו לא רק שמתנשא על התרבות המפוארת לדבריו של הערבים במולדתו עיראק אותה הוא מפאר, אלא גם על תרבותו "המזרחית (הערבית) שלו.

בהיפוך ממנו זייטלבך-זך שנא את גרמניה מולדתו, וכתב: "שלום ברלין אמרה הרגל התותבת שלום נאצים שלום אנטי נאצים שלום בניהם של נאצים נכדותיהם של אנטי נאצים שמעתי את כל סיפורכם. מה לי ולכם." (מעניין מה תגיב לזאת אוהבת ברלין נרי לבנה?)

ובניגוד לרועי חסן, שבדומה לגבלס קרא לשרוף ספרים, זייטלבך-זך מעולם לא קרא לשרוף ספרים של יהודים-ערבים מסוגם של חסן, או שמואלוף. המשותף היחיד בין האשכנזי זייטלבך הברלינאי לשעבר, לבין החולם להיות אשכנזי בהווה, שמואלוף הברלינאי עתה – הוא ששניהם הם אנטי-ציונים, ובהינתן שאנטי-ציונות היא אנטישמיות הרי שניהם "אשכנזים" אוטו-אנטישמים, אחד אותנטי והשני מזויף.

(הערה: מערכת "הארץ" צינזרה לי את התגובה במהדורה הדיגיטלית)

אוייב השלום סאיב עריקאת

לאחר פטירתו של מזכ"ל אש"פ, סאיב מוחמד סאלח עריקאת, כתרו לו רבים בקרב האקטיביסטים הפרו-איסלמים בארץ כתרים כ"איש שלום". לזכותו של עריקאת תושב יריחו שהתנאה בהיותו כנעני* (צאצא רחב הזונה?) יש לומר שהוא אף פעם לא הסתיר את דיעותיו.

ב-25.6.2009, בראיון ליומון הירדני "אל-דוסתור", גילה סאיב מוחמד סאלח עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ, כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, 100% מן השטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, ואמר כי אל לפלסטינים להיחפז בקבלת ההצעה מאחר וישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח. הוא הדגיש כי הפלסטינים לא יסתפקו בזכות שיבה או פיצויים אלא ידרשו זכות שיבה ופיצויים. בראיון הוא אומר עוד: "מי שמבקש ממך להכיר במדינה יהודית מבקש ממך למלא טופס בקשה להצטרף לתנועה הציונית. תנועה זו היא בעלת [הרעיון] שהדת היא הלאום. בנוסף, יש סיבות אחרות ידועות [מדוע לא להכיר בישראל כמדינה יהודית], כגון: [קיומם של] 1.5 מיליון פלסטינים באזורי 48 [ערביי ישראל], זכות השיבה וכיו"ב.

"אני רוצה לגלות את הסוד מדוע אנו דבקים ביוזמת השלום הערבית. ביוזמה מופיע הסעיף הזה: 'כאשר ישראל תשלים את נסיגתה מן השטחים שנכבשו בשנת 1967 כולל ירושלים והגולן הערבי הסורי הכבוש, יחלו [הערבים] לנקוט צעדים לקראת ישראל.' הערבים יכולים לומר לישראל: לא ננקוט צעד לקראתך לפני שתושג המטרה הזאת וכך יסייעו לנו, אך יש כאלה הרוצים לטרפד את יוזמת השלום הערבית."

הנה קראו את הראיון המלא:

לאור דבריו בראיון, ולאור העובדה שעריקאת גם תמך תמיד במימון המחבלים הערבים ובני משפחותיהם, ברור לחלוטין עריקאת היה לא "איש שלום", אלא אויב השלום.

* אנשי "התנועה הכנענית" הפיליסטינית, שמטרתם היא להוכיח כי הם קדמו לישראלים בארץ, מעולם לא התכחשו או התנערו מהאיסלם, בניגוד למקביליהם "אנשי התנועה "הכנענית" היהודים שהתכחשו והתנערו מהיהדות.

נעמן כהן