בסוגייה הפלסטינית?

"חדשות מחלקה ראשונה", 22 בנובמבר 2020

נביל עמר, מקורבו של מחמוד עבאס, כתב ב-12 לנובמבר 2020 במאמר דעה ביומון הסעודי היוקרתי, א-שרק אל-אווסט:

"אם היתה ברמאללה קלפי בחירות לנשיאות ארה"ב, היתה גדושה בפתקים של ביידן... הרשות הפלסטינית מעריכה שניצחון ביידן ישקם את הקשר עם ארה"ב, יחדש את סיוע החוץ השנתי, יביא לפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון ושל הקונסוליה האמריקאית (לעניינים פלסטינים) בירושלים... ויחזיר את ארה"ב למסלול שתי המדינות וההתנגדות לסיפוח..."

ואכן, אסכולת "פלסטין תחילה", המאפיינת את יועציו הבכירים של ביידן, מאמצת לחיקה את העניין הפלסטיני, וסבורה שהוא לב הסכסוך ערב-ישראל ונושא מרכזי בסדר היום הערבי. היא מתעלמת מהעובדה שהערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות-טובה בינערביים, גורם שלילי ונמוך בסדר העדיפויות הבינערבי.

מומלץ לאנשי "פלסטין תחילה" ללמוד את הריאיון שהעניק ב-5 באוקטובר 2020 הנסיך בנדר בן-סולטאן, שהיה ראש שרותי המודיעין והביטחון הלאומי בסעודיה, ריאיון אשר מבהיר את יחס הערבים לסוגייה הפלסטינית:

"לא התפלאתי לשמוע את ניבולי הפה הפלסטיניים כאשר הטיחו ביקורת בהסכם השלום ישראל-אמירויות. הרי כך הם נוהגים בדו-שיח הפנים-פלסטיני... הם תמיד בצד המפסיד. בשנות ה-30' הימר חאג' אמין אל-חוסייני על הנאצים... [אחרי מלחמת העולם השנייה חברו לברה"מ]... ב-1970 התארחו מפקדות ערפאת בירדן, אך במקום לשחרר את פלסטין, החליט לשחרר את ירדן [מלחמת האזרחים של "ספטמבר השחור"]... אחרי מיספר שנים בלבנון, חזרו הפלסטינים על תקדים ירדן והציתו מלחמת אזרחים [1982-1975]... לא נשכח את הביקור המלבב של ערפאת אצל צדאם חוסיין ב-1990 אחרי פלישתו לכווית [שהייה המארח הנדיב ביותר לפלסטינים]... ראינו את הצעירים הפלסטינים בשכם שחגגו את נחיתת טילי צדאם חוסיין בריאד ותמונות צדאם בידיהם... בשלב זה, במקום לקדם את העניין הפלסטיני, עלינו להתמקד באינטרסים שלנו... אנו מוקפים בים סוער [איומים קיומיים מצד האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעאידה, ארדואן]... לא נאפשר לשקרנים, בוגדנים [פלסטינים] לכפות עלינו את סדר יומם... עבור ההנהגה הפלסטינית טהרן ואנקרה קודמות לריאד, כווית, אבו דאבי, דובאי, בחריין, מסקט וקהיר..."

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", וחרף הלחץ והאיומים הפלסטיניים, סעודיה ממשיכה להרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני, המסחרי והמדיני עם ישראל. סעודיה היא מנוע מרכזי ביוזמת הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין וסודאן, תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית והתמקדות באינטרס המדינות הערביות. כל יוזמות השלום של אסכולת "פלסטין תחילה" התרסקו על סלעי מציאות המזרח התיכון עקב הנחות-יסוד שגויות – כאילו העניין הפלסטיני הוא מוקד זעזועים אזוריים, שורש הסכסוך ערב-ישראל ובבת-עין של הערבים.

אסכולת "פלסטין תחילה" מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח תפישה פשטנית המאמינה במרכזיות הפלסטינית כנתיב לפתרון נוח ומהיר של סוגייה מורכבת ומתסכלת.

לעומת זאת, הכרה במציאות המורכבת של המזרח התיכון, ובדומיננטיות של האינטרסים הערביים על פני העניין הפלסטיני, הביאה להסכמי שלום של ישראל עם מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין וסודאן.

תקדימי העבר מוכיחים שככל שיוזמות השלום מתרחקות ממלכודת "פלסטין תחילה" (וטו פלסטיני), כך גובר הסיכוי להצטרפות מדינות נוספות למעגל השלום. ככל שיוזמות השלום מתמקדות באינטרסים של מדינות ערב – המבהירות שאיומים קיומיים ומיידיים חשובים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – כן מתעצם התמריץ הערבי לקדם את השלום עם ישראל.

בניגוד לאסכולת "פלסטין תחילה", מדינות ערב הפרו-אמריקאיות והמתונות-יחסית מכירות את הרקורד האלים וכפוי-התודה הפלסטיני. הן לא שוכחות ולא סולחות. לכן הן משוכנעות שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, בעוד ישראל תורמת לצמצום נזקי המדורה.

ב-2 באוקטובר 2020 הטיח מראיין בערוץ הטלביזיה i24News בדניס רוס, שהיה מעורב משנות ה-80' ביוזמות נפל רבות לקידום השלום: "במשך שנים ארוכות פעלת בהנחה ששלום עם הפלסטינים הוא תנאי, התנאי היחיד, לשלום עם הערבים. לפני מספר שבועות התרסקה הנחה זאת על ידי חתימת הסכמי שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין. האם שגית משך אותן שנים!?"

רוב אנשי "פלסטין תחילה" מעריכים שכח ההרתעה הישראלי הוא קו הגנה יעיל בפני האייתולות השיעיות והטרור הסוני, המחזק את המשטרים הפגיעים של כל מדינות ערב המתונות-יחסית, ולכן מעניק רוח-גבית למגמת השלום. אבל, הערכה זאת, מחד, והלחץ לנסיגה ישראלית מרכסי יו"ש לרצועה הצרה בין הים התיכון לכביש 6, מאידך – שתביא לריסוק כוח ההרתעה הישראלי – מהווים דבר והיפוכו.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

המציאות הפוליטית של כל המפלגות במדינות הדמוקרטיות מוכיחה שהבטחות של אידיאולוגיות שנאמרו במהלך תעמולת הבחירות לא ניתנות למימוש, בגלל האילוצים להתחשב ולהתפשר עם שותפים קואליציוניים, עם לחצים ציבוריים פנימיים וחיצוניים ועם נתונים כלכליים ביטחוניים ומדיניים.

שום "פוליטיקה חדשה" לא מסוגלת לשנות נתונים של הפוליטיקה הריאלית הישנה. הביקורת בהקשר זה נכונה כלפי כל מפלגה, ומסתבר שלא ניתן לברוא פוליטיקה חדשה, רצויה ואידיאלית, במקום זו המצויה הריאלית.

פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטרים דמוקרטיים המבוססים על קואליציות של פשרות.

סיסמאות אשליות תוצאות

כאשר הכלכלה מצויה בעימות עם הפוליטיקה, הכלכלה לרוב מנצחת. שרי אוצר וממשלות אפשר להחליף מיד לאחר תוצאות הבחירות או כתוצאה ממשבר ומהרכבת ממשלה חדשה עוד לפני הבחירות. ואולם שינויים כלכליים לא ניתן לשנות לטובה, במקביל ובצמוד לחילופי ממשלות או שרי אוצר. שינויים כלכליים מתרחשים בתהליכים מתמשכים של זמן רב, ולא בקיצורי דרך או בניסים. כל שינויי כלכלי מתבצע בתהליכי זמן ארוכים. הפוליטיקה יוצרת סיסמאות ואשליות. הכלכלה יוצרת עובדות שהפוליטיקה מימין ומשמאל נאלצת להתפשר איתן.

אשלייה קיימת אצל רבים בתוכנו (אותו הדבר בכל הדמוקרטיות) לפיה החלפת שר אוצר וממשלה, יכולה להוביל מיידית לשיפור מצבו הכלכלי של הפרט (או למנוע הרעה במצבו). אנשים מצביעים בבחירות עבור אשלייה זו ותומכים במפלגות אופוזיציה או במפלגות חדשות, המשווקות סיסמאות של אשליה זו.

"באנו לשנות" זו היתה סיסמה מאוד פופולרית בעבר ותהיה גם בעתיד. מה שקורה בפועל הוא שתוך זמן קצר לאחר השינוי הפוליטי, באה האכזבה, ותוך זמן סביר, בדרך כלל – מפילים בבחירות הבאות גם את המפלגות שהבטיחו שינויים ונכשלו.

תהליכים אלה קרו במדינות רבות כולל בישראל.

מתי דוד

אהוד: אתה טועה! רק נסלק את ביבי מהשלטון – והכול ישתנה לטובה ונחיה ממש בגן-עדן!

כ. פגישה במרומים

14.4.09 יום שני . היום בצהרים קבעתי להיפגש לשיחת נפש  עם נירה הראל במסעדה הנמצאת על גג המגדל העגול של מרכז עזריאלי. כמובן שהיא לא יודעת שרבע שעה לפני שתיכנס, תגיע למקום בתיה לובושיץ, החברה הכי טובה שלה בימי הגימנסיה, ותעמיד אותה במבחן ההסתכלות לעבר הרחוק. אני והתעלולים האינפנטילים שלי.

כדי שהכול ידפוק כמו שעון שוויצרי, אני לא משאיר שום פרט ליד המקרה. ליתר ביטחון אני קובע עם בתיה פגישה מקדימה בצפון תל אביב כשעה לפני המפגש ההיסטורי עם נירה. אני יודע שנירה הראל היא דייקנית מלידה ואם אאחר אפילו בדקה אחת, היא תזכיר לי את זה כל החיים.

כשאני מגיע לפגישה המיועדת בכניסה לאזורי חן, אני מוצא שהמכונית של בתיה כבר ניצבת שם. לדאבוני הרב היא לא יכולה לצאת ממנה ולהתחבק, כי היא צמודה לטלפון הכובל אותה. בתיה מאוד נסערת ומנידה את ראשה בתנועות של כן או לא, בלי לזכור שרק אני רואה אותן. יש לה בעיות עם המשכנתא של הבן שלה. היא היתה חייבת להימסר לה בדיוק היום, ומשעות הבוקר היא מתרוצצת בעיר כדי  להשיג את כל המסמכים הנדרשים. כשאני מגיע אליה, היא בעיצומם של הוויכוחים עם עורך הדין. מבעד לחלון הפתוח היא מאותת לי ביד ורומזת  שהיא כבר גומרת. היא אכן גומרת, אבל עוד צריכה לתפוס גם את הבנקאי שלה, ששגה בכמה מיספרים. היא נותנת לו על הראש, ומכתיבה לו הוראות חדשות ותוך כך צועקת עליו, על שהוא מדבר בו זמנית עם לקוח נוסף.

בתיה, הזכורה לי כתלמידת גימנסיה ביישנית, מתגלית לי עכשיו כאשת עסקים נמרצת וחדת לשון. יחד עם זאת אני שמח לראות שלהט הדיבור שלה לא פג וכושר הנזיפות שלה, שהכרתיו טוב, כשהיתה צורחת על יוסי, אחיה המציץ, לא נפגע במהלך השנים.

השיחות הטלפוניות גוזלות רבע שעה מהמועד המתוכנן, אבל אני לא דואג, כי לקחתי מראש חצי שעה רזרבית על כל צרה שלא תבוא. בסופו של דבר היא עוברת למכונית שלי ואנחנו נוסעים לעבר מגדלי עזריאלי. בדרך אני חוקר ושומע ממנה על חייה הטובים עם בעלה, על זה שמעולם לא בגדה בו ומה שיותר מצער, היא גם לא מתכוננת לבגוד בו בעתיד. אני מנסה לבדוק אם היא לא רוצה קצת ריגושים בחיים. היא באמת רוצה, אבל בלי לבגוד, כי גם הוא לא בגד בה אף פעם. בליבי אני צוחק על תמימותה, אבל אין לי כוונה לערער את ביטחונה.

שער החניון הענק של מגדלי עזריאלי רבי הקומות, נפתח לפנינו והסוברו שלי מחליק פנימה בלי בעיות. בינתיים הכול דופק כמו פטיש ויש לי עוד חצי שעה עד הפגישה המיוחלת עם נירה, שאין לה מושג איזה תעלול מטופש מחכה לה במרומי המגדל. עוברים ממפלס למפלס ולא מאמינים שבחניון העצום הזה על שפע קומותיו אין מקום פנוי גם לסיכה. כחמישה רכבים נוסעים עימנו מלפנים ומאחור והעיניים צופות לעבר הולכי רגל, שאולי ירחמו עלינו ויפנו לנו מקום. כרבע שעה נמשכת הנסיעה המטלטלת הזאת, עד שקורה הנס ומישהו נכנס למכוניתו בדיוק בזמן הנכון. הרכב הנוסע אחרינו צופר בעצבים שאזוז, אך אני שומר על קור רוח ולא מראה סימני תזוזה, עד שהמקום מתפנה בשבילי. 

נותרו עתה כעשר דקות כדי להביא את בתיה לגג המגדל, להושיב אותה במסעדה, ולחזור למבואה של המגדל העגול כדי למצוא שם את נירה, שבטח מכוססת את ציפורניה ואומרת לעצמה, שאם אני לא בא תוך חמש דקות, היא חוזרת הביתה. 

טוב שלקחתי את הטלפון הנייד (על הכול אני חושב) אני בטוח שיהיה לה שכל לטלפן אליי כשתבחין שאיחרתי בשתי דקות ואז איישר את ההדורים.

העלייה מהחניון לעבר הגג לוקחת הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, כי צריך לעבור ממעלית למעלית, וממגדל למגדל. עכשיו אני בטוח שלא אספיק להגיע בזמן לפגישה, אבל אני לא יכול לשלוח את בתיה לבד לקומת הגג, היא מעולם לא היתה שם, ואם אעזוב אותה היא תלך לאיבוד. אנחנו עומדים עם עוד כחמישים איש מול כמה מעליות, ואף אחד לא יודע אם אלה המעליות שהוא מחפש. אני שואל אנשים ואנשים שואלים אותי והמהומה רבה. פתאום נהיה לי חושך באוזניים. מישהי שואלת איך מגיעים למבואה של המגדל העגול. הקול קולה של נירה הראל ואני לא יודע איפה להסתיר את בתיה, שמזהה כמוני את בעלת הקול ולוחשת לי "מה עושים?"

אני לוחש לה לא לעשות כלום, כי נירה בטח לא תזהה אותה. נירה באמת לא מזהה אותה, אבל אותי כן. במקום לפול על צווארי ולתת לי להיצמד ללבבה, היא שולחת בי מבט של מורה השואגת על הכיתה ומכריזה שמי שיוציא הגה ישלח למנהל.

למשמע המבט המפחיד שלה, אני שואל ברטט "מה קרה?" ואז היא עונה לי: "מה קרה? יותר טוב שלא תשאל! אני נשבעת לך שזאת פעם אחרונה שאני נכנסת לעזריאלי! חצי שעה אני מסתובבת בחניון שלהם, רציתי לטלפן לך ולהגיד שאני לא באה, אבל מרוב כעס שכחתי את מיספר הטלפון שלך."

למשמע הדברים, ובעיקר למראה האש והגופרית הנורים מפיה, אני מבין שהתעלול המלבב שלי כבר לא יזרום כמתוכנן, אך מכיוון שרוח הפלמח עוד זורמת בעורקי, אני יודע שאף פעם  הקרבות לא מתנהלות כמתוכנן, וממציא בו במקום תוכנית אלטרנטיבית. מצביע על האישה הממושקפת הניצבת במרחק פסיעה מאיתנו, כשהיא מביטה לצד הנגדי ולוחש לנירה: "תביטי על זאת!"

היא מביטה, אבל מאחר שהזעם עוד ממלא את כל כולה, היא לא מבחינה בשום דבר מיוחד ועוד כועסת עליי שאני מנסה לשנות את הנושא. אני לא מתייאש ושואל אותה בלחש אם ההיא עם משקפי השמש והז'קט האדום לא דומה לבתיה?                                              

נירה לא רוצה לשמוע . כולה עדיין נסערת מהחוויה שעברה בחניון וכל החשק שלה לארוחת הצהריים היה כלא היה. אני מנסה להגיד פעם שלישית שאני בטוח שזאת היא בתיה, אך גם הפעם ללא הצלחה. ואז, כשאני מוסיף שאני אשאל אם שמה בתיה, בתיה מסתכלת עליי במבט של תמיהה ופולטת: "פוצ'ו?" ועד מהרה שנינו מתחבקים בהתהדקות, כאילו שלא התחבקנו חצי שעה קודם.

לנירה האסימון עוד לא נופל, ואין לה מושג מי הזרה הזאת שאני מתחבק איתה. להפתעתה אדומת הז'קט פונה אליה בחיוך  ואומרת:

"נירה את לא מכירה אותי?"

ברגע זה נירה מבינה שלפניה חברת נעוריה, זאת שישבה לצידה ארבע שנים בגימנסיה ומאז נעלמה לחמישים שנה. היא פוסעת לעבר בתיה תוך פריסת ידיים ואז, חצי שנייה לפני שהשתיים מתחבקות, נפתחות דלתות המעלית וזרם האנשים היוצאים, מפריד ומרחיק את השתיים זו מזו. הנפילה הצפויה של השתים זו על צווארה של זו, איבדה האת המומנטום ולא נשאר לי אלא להתנחם בזה, שאני לפחות הספקתי להתחבק עם בתיה פעמיים.

אחר כך, כששלושתנו יושבים סוף סוף במסעדת הגג של מגדל עזריאלי, נירה מסתכלת טוב טוב על חברת הילדות הכי טובה שלה, שלא ראתה אותה חמישים שנה, וכל מה שיש לה להגיד, זה שהחניון של עזריאלי הוא הדבר הכי טיפשי בעולם והיא מסוגלת לרצוח את מי שקבע לה פגישה כאן במגדל.

ברגע זה, כשאני מנסה לאגרף את אצבעותיי כאמצעי הגנה, מגיע אלינו המלצר ומגיש לפנינו שלושה תפריטים על נייר מהודר המקושט בעיטורים מוזהבים. נירה אומרת שהלך לה כל התיאבון וזה הדבר הכי טוב שקרה לה היום, כי מחר יש לה בדיקות דם והיא במילא צריכה לצום. אני מנסה לשדל אותה לאכול בכל זאת, אך היא מסרבת, אומרת לנו לאכול בתאבון והיא תסתפק במראה הנוף.

בסופו של דבר, כשאנחנו נפרדים אחרי פגישה היסטורית הנערכת אחת לחמישים שנה, אני אומר לנירה שמאחר ואני כמעט שילמתי עבור הארוחה שלה, תורה להזמין אותנו על חשבונה לפגישה הבאה. משום מה הדבר לא מצחיק אותה, ואני צריך להשלים עם זה שההומור שלי הזדקן וכנראה שהוא כבר לא כמו שהיה פעם.

אותו יום בחמש לפנות בערב, אני משתתף בעוד אירוע עצוב, הלווייתו של גיסי ריצ'רד קורנהאוזר. במלחמת יום הכיפורים הוא טיפל בפצועים תחת הפגזה בלתי פוסקת בחצר המוות שליד תעלת סואץ.  שם הוא ניצל בנס, אבל לפני יומיים הנס הזה לא חזר על עצמו והוא נפטר אחרי שהחליק על סבון בחדר האמבטיה בביתו בסביון. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשנפגשנו בבית סוקולוב והוא סיפר לי על ורדה, אשתו הנפלאה, שהיא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. עכשיו, כשלושה חודשים אחרי שדיצה הלכה לעולמה, ושניהם נפגשים במרומים, גם אני וגם ורדה שנינו אלמנים ושנינו אמורים לפתוח דף חדש בחיינו. 

כשאני חוזר הביתה, אני חושב בליבי שעלי להדק יותר את הקשר עם גיסתי, כדי שהילדים, שהם בני דודים, יחזרו להיות ביחד כפי שהיו בילדותם, כשהייתי מביא אותם כל שבת לווילה של ורדה בסביון והם היו יושבים על ברכיו של סבא בנימין הכובש את לבם בסיפוריו על "קיש קיש האו האו."

פוצ'ו

המשך יבוא

הסופר נותן פה ל"אנשים הקטנים" ומביט בהם ברחמים ובהומור

על ספר סיפוריו החדש של משה גרנות

"גם דודה אנה יפה"

הוצאת צבעונים, 2020, 157 עמ'

זה עתה הופיע ספר סיפורים קצרים של משה גרנות, שמוכיח לנו שוב שהוא אמן הסיפור הקצר. ואם נשאל במה כוחו של הספר וייחודו נאמר זאת כבר תחילה. כוחו בהעמדת ה"אנשים הקטנים" במרכז תשומת הלב, תוך מתן פתחון פה להם להציג את מה שהם תופסים כדרמות שבעולמם לפי נקודת תצפיתם הייחודית להם. העניין הוא שלא פעם אין קשר בין נקודת תצפיתם למציאות הממשית, ולעתים היא בחינת שיגיון ממש או חוסר הבנה בולט. ולכן עתיד להתברר לנו שאינה זו של הקורא או של הדמות המספרת עליהם. אף על פי כן יש עניין רב בה כשלעצמה וסקרנות לדעת מה יקרה בגינה. ולכן גם מעניין לציין כי כמעט תמיד הם מוצגים לא על ידי מספר כל יודע אלא על ידי דמות מעולמם, כלומר דמות הקרובה להם קירבה משפחתית או חברתית וצופה בהם מנקודת תצפיתה שלה, וזו נקודת תצפית מאוזנת יותר או אפילו נדהמת, מופתעת, או מתלוננת. אבל באופן זה אנשי היום יום לכאורה – נעשים גיבורי אפיזודות אנושיות המעידות על הקיום האנושי בכלל.

כי מיהם "האנשים הקטנים" הללו? הלא הם אנשי היום יום, אלה החיים סביבנו ובינינו אך אנחנו לא מעמיקים לחדור לליבם. ההישג של המחבר הוא בכך שהסיפורים הללו לא רק חושפים בהם עומק אנושי ובאפיזודות קצרות אלא שבכך הוא מעניק גם מבט על קווים מעניינים בקיום האנושי, וכל זאת בעיצוב ספרותי ייחודי בלוויית הומור ולכן תמיד הסיפורים מעוררים בנו חיוך או צער וחמלה על הדמויות, ולרוב את שניהם כאחת. ובכך כוחם.

דומה, כי כבר שמו של הספר, הנטול משמו של סיפור שכלול בו, עשוי לרמוז על אופיו וייתכן שמשום כך בחר בו גרנות להציבו כשם הספר: ידובר כאן על דודה אנה, כלומר על דמויות מן המעגל המשפחתי היום יומי ועל דמויות קרובות אחרות, ומכאן שעל בעיות שלכאורה הן קטנות, בעיות היום יום ולא בעיות הרות עולם. ועם זאת, גם הדודה הזאת יפה, גם הדמות "הקטנה" (או המוקטנת על ידי בן זוגה בסיפור שעוד נחזור אליו) היא רבת ערך ועניין ומנקודת מבטה יש בחייה דרמות של ממש. וכך נתבעת זכותם של "האנשים ה"קטנים" להישמע ולאו דווקא בעלילה רבת תמורות וגדולה, אלא באפיזודות מיוחדות ומשמעותיות, שיש בהן דרמות לפי ראייתן (המשובשת לרוב) של הדמויות עצמן, ולשם כך נבחרו סיפורים קצרים ולפעמים אפילו קצרצרים.

ולמה? כי דווקא בהם יואר באחת אופיים, ראיית עולמם, מוזרותם, שיגיונם או שנינותם בלא להרחיב יתר על המידה בהיבטים נוספים של חייהם או בעברם. כך מתברר לנו שקיצורם של הסיפורים הוא יתרונם, שלא לדבר על הגיוון האנושי הרב של הדמויות שבספר, כשהן נטועות ברקע חברתי מגוון המוצג נהדר בכל סיפור וסיפור, כי הקיצור והמיקוד מעצימים דווקא את רושמה של הדמות, כי היא מתגלה באפיזודות בעלות משמעות בחייה. לפעמים אפילו נוספת פגישה לאחר שנים רבות ומספקת נקודת מבט נוספת, כעין פואנטה. כי הרי תבנית הפואנטה מאפיינת את הסיפורים כולם כי שם מתגלה בשיאה המהות האנושית השלמה של הדמות, ולרוב במפתיע.

אי לכך, לא רק שגם הדודה אנה יפה, אלא שבסיפור הקרוי בשם זה, תובע הנער הצעיר מדודו שלא יפחית שלא בצדק מערכה של דודתו, כי הדוד אלברט, שהגיע מאמריקה עם אשתו השנייה אנה למושב שבו חי המספר עם הוריו כנער, מציג משהו שהוא כנראה אשלייה או העמדת פנים שאין בה אמת של הדוד, האומר שאשתו הראשונה שנפטרה היא שהיתה יפה. ואכן עתיד להתברר לנו כי הדוד אלברט, שבא עם אנה מאמריקה לביקור במושב אצל הוריו של מוני המספר, כי אלברט שהוא אכן דוד של אימו, אינו נימנה כלל על האנשים הישרים החיים שם, וכבר לבושם המהודר ומוגזם של השניים, שאינו הולם כלל את אורח חייהם של המושבניקים הטרודים בעבודות המשק החקלאיות, מרמז לכך. הוא מוליך שולל את מוני בהתקרבות חביבה והעיקר – בהבטחת ירושה גדולה, שתתברר לאחר שנים כחוברת שירים ביידיש, ועוד של משוררים אחרים ומפורסמים, שהוא מבקשו להוציאה לאור. והרי כאמור כבר לבושם המהודר של האמריקאים הללו העיד על עולמו הזר והמוזר של הדוד. אלא שמוני הבוגר כלל לא עושה עניין גדול מזה ולא דרמה ורואה בכול שקרים קטנים ומעוררי חיוך והומור, כמו גם גילוי מרתק של האופי האנושי.

המעניין בעיקר הוא שלא רק הפואנטה הזאת היא המרשימה, אלא האופן שבו הנער מספר את הדברים בחוכמה ובתמימות כאחת, כמו גם השלמתו עם הדברים והפקת הטוב מהם, ובתוך כל זאת, נמסר גם איפיון הוריו וחיי המושב. עולם שלם ניגלה בקצרה ובמדוייק.

ואכן, "האנשים הקטנים" הם לא רק רבי עניין, מבטם על העולם ודרכי התנהגותם תמיד מפתיעים, מוזרים ושונים מן השגור ומוכר. אלא שלפי הבנתם וראיית עולמם יש דרמות בחייהם או שהם עצמם יוצרים דרמות שהן לרוב חסרות היגיון ולכן מעוררות הומור. אלא שהסיפורים מצטיינים גם בנקודת התצפית המאירה את הדמויות "הקטנות" לכאורה, אותן ואת האירועים המוצגים בסיפור. וזו ההפתעה: אין בסיפורים הללו מספר כל יודע, אלא, כפי שציינו בפתח הדברים, המספר בא מתוך העולם המסופר, מתוך המשפחה או מן הסביבה הקרובה המעורבת באירועים. לעיתים אפילו רק הדמות מספרת על עצמה ומעלה חיוך בקורא או רחמים וסליחה ואפילו התפעלות מחוכמת החיים (כמו במונולוג של הספר בסיפור "מאלוהים"). וכך, גם אם נקודת מבטו של המספר ביקורתית, הרי היא גם סלחנית ומתוך הסליחה גם רוויית הומור, ולפעמים היא עצמה מעוררת גיחוך. וכך, תמיד מעוצבת בסיפור כבדרך אגב גם דמותו של המספר, שהרי תוך סיפורו על הזולת הוא מאפיין את עצמו.

ויש להדגיש תופעה מיבנית חשובה: אין בהתחלה קטעי אפיון מרוכזים ומתן תיאורי מקום, זמן ותקופה, הסברים על שפת הדיבור או על המקצוע של הדמות או אופייה. כל הפרטים הכאילו נחוצים להבנה מראש, כל מה שנקרא "אקספוזיציה", כל אלה משולבים בדיבורן או במעשיהן של הדמויות ותוך כדי התפתחות הדברים הולכים ונחשפים ומתבהרים והקורא מצרף פרט לפרט. שהרי הדמויות המספרות יודעות הכול ואינן רואות צורך להסביר. וזה אכן משווה אופי מיוחד לסיפור כיוון שהקורא שרוי בפעילות של צירוף רב עניין. לא כל שכן, שהכול הרי נמסר על ידי המספר. הוא, כאמור, הדמות המעורבת אם בהאזנה לדברים שמספרים לו, או באירועים עצמם, לרוב הוא גם בן משפחה, ולא פעם הוא מוני, הנער הצעיר שניתן להבין שהוריו עלו לארץ לא כל כך מזמן והוא עשה מאמץ להסתגל לחיי הצברים במושב, וראייתו התמימה אך מלאת התבונה והאנושיות מוסיפה הומור ועומק לסיפור.

ואם כך, נראה עוד דוד, הוא הדוד אישי. הפעם אשתו בלה היא הדודה מצד אימא של הנער, אבל דווקא היא הרשעה, עולבת בבעלה הספר, הנמוך בחצי ראש ממנה, שאינו מביא מספיק פרנסה לדעתה ועוד עלבונות שונים. והעיקר – יש לה מאהב, שאפילו בא פעם לביתם על מנת למנות אהבים עימה, ומוני הנידהם צופה בדודו אישי פונה למטבח ומסתגר עימו שם, בעוד המאהב מקיים יחסים עם הדודה. אלא שהדוד אישי אף טורח להסביר את האידאולוגיה המניעה אותו לקיים את ההסדר הזה – הוא הרי קומוניסט ומאמין באידאלים יפים אבל, כפי שהקורא מבין, עד כדי אבסורד והתעלמות מהמציאות. בין השאר זו הסיבה לכך שאינו מוכן לפתוח מספרה, שהרי זה רכוש ומימוש של "'קפיטליזם". שמו הוא ישעיהו, אבל מכנים אותו אישי, וכך ניקרא הסיפור, אולי כאירוניה ליחסה של בלה לאישה, לבעלה, שאינו ממש "אישי" שלה. והמאהב? הדוד הרי אידאליסט, ואישה, לדעתו, אינה רכוש בעלה וזכותה לעשות כרצונה. בקיצור – הסיטואציות כל כך אבסורדיות ושיגיוניות עד שחיוך גדול עולה על פני הקורא אך בה בעת גם חמלה גדולה עולה בלב. שלא לדבר על הפואנטה בסוף הסיפור, על הדודה הבוגדנית שהמספר בא לבקר אותה אחרי 40 שנים בבית האבות "משען", ובמונולוג שלה נודעים למספר דברים שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות...

בכלל, האמונה בקומוניזם, כדבקות באידיאל חסר כל קשר למציאות האמיתית, מספקת לגרנות חומר נהדר לסיפורים נוספים, כמו על דודה לוצה, שעליה כבר מספרת קרובתה, דינה קריב. וזקנה זו הוזה כביכול בהיגיון בריא, על לנין, ושבה וחוזרת, "אילו ולאדימיר היה חי," – ולדימיר הוא לנין, כמובן, שהיא מאוהבת בו ורואה בו שלמות אף שמת לפני שנים רבות ואיזה סבך גדול מתהווה כשהיא רוצה את אפוטרופסותה של המספרת. וישנו גם סיפור ארוך ומורחב יותר על דודה לוצה, מעריצתו של לנין אף שנולדה שנה לאחר מותו, שעה שהיא כבר נמצאת בבית האבות "משען" ומרצה בפני כול על דמותו ומבלבלת לכולם את המוח, עד שרוצים לסלקה משם. כל זה עד שנמצא הפיתרון: להציב אותה בפני המחלקה הסיעודית, המלאה חולים שכבר אינם בעולם זה, והיא יכולה לנאום להם כאוות נפשה.

לעולם ערכים זה שייך גם הסיפור על "צ'אושסקו שלי", אבל הוא כבר הרבה יותר מורכב ביחסו לשליט ומתרחש ברומניה בעוד המספר מעריץ את צ'אוסשקו, ובכל זאת דווקא העורמה והיכולת להסתדר במשטר העריצות הרומני, הופכות לנושא ולמימוש ספרותי נהדר.

לעדת הדמויות והמעריצים האטומים למציאות, אפשר להוסיף גם את הנזירה שאינה מסוגלת להבין, עם כל חביבותה וקבלת הפנים היפה, איך התיירים הישראלים מירושלים עיר הקודש אינם מאמינים "באלוהים" שלה, בישו. אבל יש לשוב ולומר – הדמויות אכן תמיד ייחודיות ומרתקות אבל אופן הסיפר הוא שמקנה לסיפור את משמעותו, וכמובן – את ההומור אבל בעת ובעונה אחת גם את החמלה ואת ההשתתפות בצערן של הדמויות שלא ראו נכוחה את המציאות.

מיגוון הדמויות אף גדול יותר. סיפור מקסים וממש מפליג למקום שונה, הוא "אדוני מרוצה", על המספר המגלה להפתעתו בשדה התעופה של סיציליה, בתהליך רווי הומור ושנינה, את השחיתות של ארגוני הפשע. ולעומת זאת, מופיעה דמות מאגודת הסופרים העברים, בסיפור "ההצעה", שבו באסיפה של חברי האגודה הדנים בהצעות לפתרון המשבר הכלכלי, מקבל סוף סוך רשות דיבור סופר ותיק ומבוגר, וכשכולם מצפים למשמע דבריו הוא מוציא מכיסו שיר ובו כאבו על ימי זיקנתו בגילוייהם הפיסיים, המשפילים. ואיך נגיב על אי הבנת המציאות שלו? כמובן, נחייך אבל ראוי גם שנזיל דמעה.

ואיך המורה אלי שבא קיבל פיצויי פיטורים? הנה סיפור נוסף מעולם נוסף של מערכת החינוך הביורוקרטית הישראלית. ומה עם הנכדה של דינה ליטווק? זו שאימא שלה, לייה, שהיתה שחקנית נודעת בפולין ונערצת על הכול ועד היום כבר שנים בתל אביב מתמכרת להערצת האמנות, וממררת את חיי בתה שפנתה לפרנסתה למכירת אופנה? ומה יהיה הסוף?

ובקי, שבנה הלא יוצלח רוצה לנשל אותה מדירתה ולקחת את הדירה לעצמו לאחר שסוף סוף נפל ברשתה של אישה ערמומית? ומה יקרה? ומה על הילדה-הנערה בעיירה פרומושיקה שברומניה (שמשה גרנות הקדיש לה ספר סיפורים מיוחד), שרצתה לגלות איך באים ילדים לעולם וגילתה זאת באופן מפתיע בבגידתם של זוג נאהבים שהוריהם השיאו אותם לאחרים. הכיצד? ויש אפילו סיפור מעולם הצבא, אף שהוא מתרכז בענייני אהבה שתחילתם מחוץ לצבא אבל עיקרו בשירות הצבאי על יד אילת.

בקיצור – זה רק חלק מן המיגוון האנושי ומן הרקע החברתי, כמו גם מן הבעיות שבקיום האנושי והתגובות שהסיפורים הללו מעוררים בקורא. ודומה כי התמונה היפהפייה של האישה המיסתורית שעל הכריכה, בהחלט הולמת את רוח הספר ומשלימה את עולמו.

ד"ר ארנה גולן

על ספרו של משה גרנות

"גם דודה אנה יפה"

צבעונים, 2020, 157 עמ'

משה גרנות דוגל בסיסמתו של שלום עליכם "הצחוק יפה לבריאות, רופאים מצווים לצחוק," ואין לך תקופה הראויה להתערבותו של ההומור בחיינו כמו שעת המצוקה שאנו נמצאים בחודשים אחרונים אלה, ובוודאי בחודשים נוספים שיבואו עלינו עד שיימצא מזור למגיפת הקורונה. די להציץ ברשתות החברתיות כדי להתרשם כמה הומור (בעיקר סרקסטי!) מופץ בימים אלה על ידי ידוענים ועל ידי עמך.

בסיפורת העניפה של משה גרנות ניתן למצוא קטעים, ואף סיפורים שלמים, השופעים הומור, אלא שאלה מפוזרים בעלילות דרמטיות ואפיות שונות, כמו בספרים "המאהב השני של הרבנית", "קרנטינה בקונסטנצה", "הפרומושיקאים", "אשתו של הקולונל". לא הזכרתי ברשימה זאת ספרים המגוללים חוויות קשות, כמו "הנדר", "מאריה וליאופולד", "האי" (שהוא בכלל דיסטופיה). ובכן, מסתבר שהוא ליקט את הסיפורים בעלי נימה של הומור מספריו הנ"ל, הוסיף סיפורים מצחיקים חדשים, והתוצאה: אסופה של 26 סיפורים מרנינים.

והרי קצת מהצימוקים שמוגשים לקורא באסופה זאת:

ילדה מסרבת להאמין לאחותה שמספרת לה כיצד באים ילדים בעולם, ורק כשחברה שלה תיארה בפניה את מה שראתה במו עיניה, היא נאלצת להסכים בעל כורחה שאלה הן העובדות. מזדמן לה להיות נוכחת במעשה האהבה בין שני נשואים (לאחרים!) – ובעקבות כך היא תוהה: לאיזו משפחה יהיה שייך הילד שייוולד להם – למשפחת הנואף, או למשפחת הנואפת?

כל חייה שנאה גיבורת סיפור אחר את כל הגברים שבעולם, ויש רק גבר אחד שכבש את ליבה, הלא הוא ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין, אותו היא אוהבת ומעריצה, ואפילו מוכנה להינשא לו – הבעיה היא שהיא נולדה שנה לאחר שלנין מת.

דיירת בבית אבות שנואה על כל הדיירים שם בשל השקפת עולמה הקומוניסטית, ובעטיים של הסקנדלים שהיא מעוררת כלפי מי שמבקש לסתור את דעותיה. בית האבות מצא פתרון לגביה: היא תישא את הטפותיה בפני החוסים הדמנטיים במחלקה הסיעודית, שאינם מתווכחים איתה, ואפילו מוחאים לה כפיים, כשהמטפלות מעודדות אותם לכך.

באסיפה באגודת הסופרים מתלונן היושב ראש על חסרון הכיס הכרוני של האגודה שאינו מאפשר לו לשלם משכורות ולהפעיל את מוסדות האגודה. כל מיני פטפטנים מבין הסופרים עולים לדוכן ומציעים עצות של כלום. בין העולים לדוכן גם ישיש בן למעלה משמונים. במקום לייעץ עצות כיצד לצאת מהמשבר הפיננסי, הוא קורא שיר שממנו משתמע שהוא סובל מערמונית מוגדלת, וכי משבר הסוגרים שלו חשוב יותר מהמשבר הפיננסי של האגודה.

שמו של אחד הסיפורים הוא "התעלה", והשם הזה הרי הוא טעון בזיכרונות קשים מימי המלחמות בין ישראל למצרים סביב תעלת סואץ, אבל הסיפור מתרכז סביב התעלה באף גדול השייך לאביה של חברתו של הדובר בסיפור. מסתבר שהאב לא מרוצה מכך שבתו מתרועעת עם סטודנט דלפון, והדובר מתנחם בכך שגם לבת יש תעלה קטנה באף, שבוודאי תגדל בבוא היום לממדים של תעלת אביה.

ירושה מסתורית מחכה בכספת בבנק לגיבור של אחד הסיפורים בקובץ. כדי לזכות בה עליו לשלם סכום נכבד לעורך-דין, ולבנק ששמר את הכספת במשך עשרות שנים. בכספת נמצאה חוברת שירים, ובצוואה שבכספת נדרש היורש להוציא לאור חוברת זאת. אלא שמסתבר כי מדובר בפלגיאט – השירים מועתקים מי"ל פרץ ומדויד פרישמן. ליד הצוואה מוכמן סכום של 150 לירות, להוצאות ההפקה של ספר השירים (הגנובים!), סכום שאחרי עשרות שנים של פיחותים ושינויי ההליך המוניטארי – היה שווה בערך לחצי אגורה.

הבאתי כאן רק רמזים אחדים למה שמצפה לקורא בספר מרנין זה, וברור שהסיכומים הקצרים שהבאתי אינם יכולים למצות את מכמני הכתיבה של משה גרנות, ואת הדקויות שלה, לשם כך צריך, רצוי, לקרוא את המקור – הנאה מובטחת.

ד"ר לאה צבעוני

משה גרנות

מבחר סיפורים בעלי נימה של הומור

מחיר הספר ברכישה ישירה: 40 ₪

במשלוח בדואר מהיר: 55 ש"ח

טל. 03-5494915

ביט: 050-3399934

אהוד בן עזר: ממש נהניתי מקריאת קובץ הסיפורים. משה גרנות הוא בין השאר אמן הסיפור הקצר.

פרופ' יהודה פרידלנדר: פנורמה עשירה של מצבים אנושיים שההומור וההפתעה מעניקים להם עוצמה. הסיפור "גם דודה אנה יפה", שנבחר להיות שם הספר, הוא מהמצוינים שבקובץ. צחקתי מלוא הפה... התואר "הקומדיה האנושית" הולם את הקובץ.

ד"ר לאה צבעוני: משה גרנות ליקט מספריו סיפורים בעלי נימה של הומור, הוסיף סיפורים מצחיקים חדשים, והתוצאה: אסופה של 26 סיפורים מרנינים.

פרופ' זיוה שמיר: בקובץ נאספו 26 סיפורים קצרים, מהם קצרצרים, כולם דרמטיים ובכולם יש הפניות מפתיעות של הומור ושנינה. בטלוויזיה הייתה פעם סדרת סרטונים הומוריסטיים בשם "קצרים". סיפורי הקובץ "גם דודה אנה יפה" היו מתאימים להפליא לסדרה זאת.

[דבר המפרסם]

זאת לא הנקודה

[תגובה]

לפעמים, הכחשה של אמירה או של מעשה, גורמת לתגובה תקיפה וחריפה יותר מאשר לעצם האמירה או המעשה שאותו מכחישים. אני עדיין מאמינה שביאליק אכן אמר את האמירה המיוחסת לו, שהוא שונא ספרדים כי הם דומים לערבים, וזאת בשל הרקע החברתי והתרבותי ששרר בארץ בתקופה של עשר השנים בהם הוא חי והתגורר בארץ ישראל.

ביאליק הגיע לארץ בשנת 1924, כשהוא כבר עטור תהילה כאיש משכיל שכתב שירים נפלאים שתיארו לא רק את גורל היהודים באירופה, כי אם גם שירי אהבה, וטבע, שכולנו ידענו לדקלמם בעל פה.

והנה מה ראו עיניו ועיני כל העולים שעלו איתו לארץ באותה שנה, שהיו אשכנזים, משכילים, מתרבות אירופית, דוברי רוסית פולנית ויידיש בעיקר, רובם חילוניים אך שומרים על טקסי תפילה בסגנון אשכנזי?

לפתע הם נתקלו בארץ חמה, ובה אוכלוסייה ערבית-מוסלמית דוברת ערבית עם מנהגים ואורח חיים זר ומוזר להם; ולצידם יהודים יוצאי מדינות ערב שאך טבעי שאף הם ידברו ערבית, יתלבשו וינהגו בדומה להם, דתיים עם ניגוני תפילה שונים משלהם. איזו תהום תרבותית עמוקה נפערה לפתע לנגד עיניהם. אני בטוחה שהמפגש של יוצאי ארצות אשכנז עם תרבות המזרח של פלשתינה היה טראומטי. אז מה הפלא שהם לא אהבו את היהודים הללו שנראו בעיניהם כמו... ערבים? מה הפלא שהם שנאו אותם?

ביאליק וחבריו היו משכילים, יותר תרבותיים, שפת הדיבור שלהם נעימה ויפה יותר וקרובה יותר לליבם, שהרי יידיש היא שפה שהיהודים באירופה דיברו בה בעוד הערבית שהיהודים בארץ דיברו בה, בנוסף לעברית, היא שפה של ערבים. אז מה יש לדבר? ממש לא עניין אותם שבין בני העדה הספרדית יש גם אנשי רוח, רבנים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי מלאכה ואחרים, עדה שלמה נראתה בעיניהם כגוש אחיד שלא היה לרוחם והדבר היחיד שהם בחרו לעשות הוא – להתרחק ולהתבדל ולהתנשא מעליהם. אין לי מושג מתי ביאליק אמר את האמירה הזאת, אך חשוב להדגיש שגם החוקרים שקבעו במסמרות שהוא לא אמר זאת, הצביעו על אנשים אחרים שעבדו לצידו, שכן אמרו דברים ברוח האמירה הזאת.

בוויקיפדיה על ח.נ. ביאליק נכתב שזאת "עלילת שווא" שמיוחסת לביאליק וכי מי שאמר את הדברים הללו היה המוציא לאור של ספריו. חוקרים אחרים קבעו שהיה זה מזכיר העיר תל אביב שאמר זאת. ונימנו עוד כמה אחרים. אז כולם אמרו ורק ביאליק לא אמר? ההיפך הוא הנכון. ביאליק היה אדם פתוח ובוטח בעצמו וישר עם ליבו. וסביר להניח שהוא די סלד מהמנטליות המזרחית-הערבית ששררה בארץ, כשעדיין הטראומה התרבותית שנחתה על ראש כל העולים דאז היתה קשה בשל הפערים העצומים ששררו בין שתי התרבויות הנבדלות כל כך זו מזו. והוא לא ראה צורך להסתיר את תחושתו זו. אז הוא אמר. הוא בוודאי לא צפה שהאמירה הזאת תתפשט בקרב האוכלוסייה הספרדית בארץ באותן שנים, כמו אש בשדה קוצים ותעורר תגובות של זעם ועלבון שיימשכו מיני אז ועד היום, ושמצד שני תהווה מעין מתן לגליזציה לאשכנזים לראות עצמם יותר מיוחסים ונישאים ותרבותיים יותר מהספרדים.

וכך קרה, שלאחר פטירתו בשנת 1934 האמירה הזאת התגלגלה ביישוב כולו. ולא רק בפי הילדים שנהגו להטיח בי אותה, שהרי לילדים היו הורים אשכנזים שהשמיעו אותה באוזניהם וכל האווירה הפכה להיות כזו שהאשכנזים ראו עצמם מורמים מעם, ומאחר שהם איישו את מרבית מוסדות היישוב היהודי, כי בפועל הם גם ייסדו את המוסדות הללו, ואך טבעי שהם גם ינהלו אותם, הפכו הספרדים והמזרחיים לנחותים מהם ובהתאם – ההתייחסות כלפיהם: התנשאות, עליונות, אפלייה, עלבונות, התרחקות חברתית, השפלה, התבטאויות מעליבות.

כך למשל, שמעתי מפי אימהותיהן של חברותיי לכיתה כשבאתי לשחק איתן בביתן: "סבא שלך, טולדנו (אבי אימי), כשבנה עוד קומה על הבית שלכם הוא העסיק פועלים ערבים. אנחנו לא צריכים להעסיק ערבים." ו"אתם קונים מוצרי חלב מהערביות הבדואיות במקום לקנות תוצרת תנובה, מה הקמצנות הזאת.." וכד'.

עלבון קשה עוד יותר ספגתי דווקא לפני מיספר שנים, כאשר בישרתי לחברה טובה שהיתה לי, שאני כותבת עכשיו ספר, רומן על נושא השואה. והנה, אך שמעה זאת מפי, היא מיד התיזה לעומתי בכעס, כאילו גזלתי ממנה דבר-מה יקר ששייך רק לה: "מה לך ולשואה?" היא שאלה בתדהמה.

לגביה אני לא באתי מארץ אירופאית, אז אין לי זכות, כיהודייה, להתייחס לנושא השואה ועוד לכתוב עליו ספר, כי אני אישית ולא בני משפחתי לא סבלו בשואה. שאלה שפגעה בי קשות כי הנושא הזה יקד בעצמותי עוד מהיותי נערה. כששמעתי את כל סיפורי הזוועה שהתרחשו בשואה, לא חדלתי מלתכנן בדמיוני כיצד אני הייתי מצליחה להציל את עצמי מכל מיני מצבים איומים נתונים, שאני הייתי נלכדת בהם. אני ראיתי בדמיוני את כל היהודים שאיתרע מזלם לחיות באותה תקופה באירופה, כבני עמי, את היהדות שכה היתה קרובה לליבי, והרבה בזכות ספריו של שלום עליכם ושיריו של ביאליק עליהם התחנכתי ועל ספר האגדה המקסים שכתב וערך עם רבניצקי, שאת הסיפורים שבו חזרתי וקראתי פעמים רבות. והנה לפתע אני שומעת בקול מתנשא, מה לך ולזה. כמה מעליב. שעה ארוכה קפצתי את שפתיי וכבשתי את הדמעות שחנקו את גרוני. אך ידיי לא רפו ואני המשכתי לכתוב אותו עד לסיומו.

כששלחתי את הספר הזה, "אהבות בצל האפר", לנשיא המדינה המנוח שמעון פרס, שהכיר אותי, ידע מי אני וחיבב אותי מאוד, הוא כתב לי מכתב אישי מרגש מלא הערכה, השמור עמדי בגאווה.

מה שאני מנסה לומר הוא, שזו לא האמירה הזאת או האחרת שמעכירה את הרוחות בחברה הישראלית ומשפילה בני עדות שונות. אני כל חיי חיה עם אשכנזים – גם שלושה בעלים, גם שני גיסים, וגם חברות וידידים, ועוד כמה מאהבים, שלגביי הם כולם "אחיי האשכנזים," שלמרות שאהבתי אותם, חלקם התייחסו אליי בהתנשאות ובתחושת עליונות, גם כשמבחינת הרמה כמה מהם לא הגיעו לקרסוליי. (יש לי שני תארים אקדמאיים, ב.א. במדעי הרוח ותואר בוגר הפקולטה למשפטים).

כל עוד האחים האשכנזים לא ישמיעו מפיהם את הקריאה הנכספת "אחיי המזרחיים" והם נשארים עומדים כחומה בצורה ומוחים בתדהמה כנגד השנאה המפעפעת מבין שורות שיריהם וכתביהם של יוצרים מזרחיים, המבטאים את המצוקה הנפשית ואת הכעס והזעם הרוחשים בליבם בגין ההתייחסות המתנשאת והמעליבה והמפלגת של האשכנזים כלפיהם, בין אם אמר ובין אם לא אמר, בין אם אתה שמאל או ימין – לא יבוא מרפא לתחלואי החברה הישראלית.

הדסה מור

בעקבות רשימתי ב"מעריב" בסידרה על יישובים, 1952

פתחתי את אלבום הרשימות הישן – ומולי הזדקרה הרשימה "מח"ל יצא לשיכון" – מח"ל עם גרשיים. לא "מחל" הליכוד, גוש חירות ליברלים אלא מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.

"מח"ל" – כך קראו ליהודים וגם לקצת לא-יהודים – שנזעקו לעזרת ישראל במלחמתה הגורלית, מלחמת השחרור (והיה גם "גח"ל", גיוס חו"ל. יוצאי שואה שאומנו בחו"ל ובארץ גויסו לצה"ל).

המתנדבים התגייסו לצבא ההגנה לישראל. חירפו את נפשם והעמידו את הידע הצבאי שלהם לרשות המדינה היהודית הצעירה שעמדה בסכנת השמדה. הם הגיע בשנת 1948,הספיקו לשרת ב"הגנה" והמשיכו בצה"ל. כולם באו מארצות המערב. המתנדבים המרובים ביותר היו מארצות הברית. היתה חבורה גדולה מדרום אפריקה, התנדבו גם ממדינות אירופה, מדרום אמריקה, אפילו מסינגפור. חלקם חזרו לארצות מוצאם בתום מלחמת השחרור. הם כבר עשו את שלהם למדינה הצעירה. חלק, בעיקר חניכי תנועות ציוניות, החליט לקשור את גורלו בגורל מדינת ישראל.

באו 3,000 מתנדבים, מיספר לא מאד מרשים אך הוא הטביע חותם על צבא ההגנה לישראל. קבע כמה מיסודותיו וחיזק אותו. מאז ועד היום מאפשר צה"ל למאות מתנדבים מרחבי העולם להתגייס לשורותיו.

המתנדבים רכשו את ניסיונם הצבאי במלחמת העולם השנייה, שהסתיימה רק שנתיים-שלוש לפני כן. הלכו ממלחמה למלחמה. הם היו כוח מאומן ומעודכן במקצועות שונים. חיל האוויר הישראלי היה מורכב בראשיתו בעיקר מטייסי קרב וטייסי תובלה מתנדבים. גם רוב הטכנאים וצוותי התחזוקה של המטוסים היו מתנדבים. המתנדבים בלטו גם בחיל החימוש, באיוש הטנקים, בחיל הים, בפיקוד על גייסות גדולים. המתנדב הבכיר היה קולונל בארצות הברית – האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) מפקד גזרת ירושלים שנהרג באורח טראגי. חשיבות המתנדבים היתה גדולה במיוחד באותם שטחים צבאיים חיוניים ש"המדינה בדרך" לא יכלה לפתחם תחת עיני המנדט הבריטי. המתנדבים העשירו את התודעה הצבאית של ישראל. היו פלוגות שאנגלית נשמעה בהן יותר מעברית.

מלחמת השחרור, המלחמה הנוראה במלחמות מדינת ישראל, הסתיימה. מרבית המתנדבים חזרו לארצות מוצאם. הם כבר תרמו את תרומתם למדינת היהודים. חלק, לרוב ציונים מנוער, החליט להשתקע בארץ הצעירה ולבנותה.

משרד הביטחון רצה להעניק גמול מיוחד למח"לניקים. מהסוכנות היהודית קבלו הלוואות לשיכון כמו כל עולה. הוקמו עבורם שיכונים ליד שלוש הערים הגדולות בארץ. למעלה מחמש מאות מועמדים, קבוצה מגובשת של מח"ל, נרשמו לשיכון ליד תל אביב.

בניית השיכון החלה במאי שנת 1950 והיתה אמורה להסתיים באוגוסט אותה שנה אך העבודה התאחרה, כרגיל, והסתיימה באוקטובר 1951. השיכון קם בצפון-מזרח תל אביב, צפונה מנחל הירקון. הוא כונה בשם "נווה מח"ל": 25 מיבנים, מאה דירות, בתוך הדר יוסף, יישוב שהוא עצמו היה שיכון עולים גדול.

השיכון ליוצאי מח"ל נבנה בסטנדרט גבוה מהרגיל בשיכונים של אותם ימים. שני חדרים מרווחים. אבל למח"לניקים זו היתה אכזבה.

הם ראו סביבם את "בנייני הרכבת" של הדר יוסף, יישוב של עולים חסרי כול, פליטי שואה ותימנים. הסתכלו על חבלי הכביסה בחזית הבתים וחשו שתקעו אותם בסלאם. בלב כפר נידח. מובלעת עלובה בקרב יישוב עלוב, בלי יכולת להתרחב

"אנחנו לא רוצים לגור דווקא בתל אביב." טענו המתנדבים. "בעיר אין מרחב לילדים, אי אפשר לשחק בגינה ליד הבית. אילו הגביהו קצת את השיכון שלנו והוא לא היה במורד כזה, אילו הזיזו אותו מעט ממקומו. אילו הוקם נווה מח"ל לפחות בקצה הדר יוסף, היינו יכולים להוות יחידה לעצמה. אבל מה שקיבלנו הוא שטח נמוך, מורד שהגשמים מציפים אותו. שיכון העולים שהקימו מולנו כבר טבע בשיטפון והעברנו את תושביו על גבנו, להציל אותם. לא רוצים שיכון כזה, לא רוצים דירות בלי מרפסות."

טענות היו למכביר.

"בנו לנו בניינים ללא דאגה לחיים הציבוריים. התחבורה גרועה, צריך לחכות יותר מחצי שעה לאוטובוס, צפייה שהורגת את כל מצב הרוח. גם מוניות אין, רק 'מגן דוד' לתאונות וללידות. אין טלפון בבתים! יישוב שלא בנו בו בית תרבות ולא אולם קולנוע. מזל שלפעמים מקיימת ההסתדרות הרצאה או ערב מוסיקה. השוק מזוהם. רק כעת התחילו לסלול כביש, להקים גן ציבורי. חוקי העזר העירוניים: 'אסור להקים פה לולים, לשם שמירת יפי המקום,' אינם אלא לעג לרש. על איזה יופי מדובר? אפילו שירותי הסניטציה גרועים!"

היו גם מתנדבים שילמדו סנגוריה: ההשגחה על הבנייה הייתה כהלכה. אין להרבות בתביעות מדירה שעלתה 3,000 ל"י, עם חלונות, תריסים וכ"ו עוד 2,000 ל"י. מחיר הדירה לא קפץ מעל למה שהוסכם. גם זו לטובה.

יוצאי בריטניה נטו לקבל את השיכון בלי הרבה טרוניות. "טייק איט איזי," אמרו. "קבלו את זה (השיכון) בקלות. עוד שנתיים יהיה טוב!"

האמריקאים, כשליש מהמתנדבים, היו יותר מיליטנטים. הם הורגלו לבתים צמודי קרקע עם גינה. טלפון וחנייה היו מובנים מאליהם. הם דרשו לצאת בהפגנות נגד משרד השיכון והממשלה, לשאת שלטים: "זה השיכון שנתנו למתנדבים!" – רצו צילומים וכותרות שמנות בעיתונים: "איך לא התביישתם!"

גם הנסערים וגם המרגיעים הסכימו כי השיכון מהווה החמצה גדולה של תעמולה ציונית. לו היה השיכון ראוי לשמו, במקום טוב המאפשר התרחבות, לא במורד, ועם קצת יותר התחשבות ונדיבות לב – המשפחות היו מרוצות ויכלו לעשות שליחות ציונית. להיות מופת לחבריהם המתנדבים שעזבו את הארץ, לשמש זרז לחזרתם לישראל. "דירות טובות יותר במקום טוב יותר – והיינו מבשרים לכולם: 'הסתדרנו יפה! בואו בעקבותינו!' אולי אפשר היה אפילו למשוך לארץ קרובים וידידים. כיום שלוש משפחות כבר עזבו לחו"ל ועוד חצי תריסר משפחות היו עוזבות גם הן אלא שלא הסתדרו בעניין דמי המפתח ששילמו."

עתה, שהשתחררו מהמלחמה ומצה"ל וזוהר ההתנדבות התעמעם, חשו חיילים הוותיקים שחיי יומיום בארץ קשים להם יותר מימי הצבא כנראה שהמתנדבים לא הפנימו עד כמה מצבה של הארץ החדשה עדיין רופף ואויביה עוד כה רבים ואין בכוחה לקלוט עלייה כראוי. וישראל מצידה לא הפנימה די את ההקרבה מצד המתנדבים, את נכותם אף למות למען ארץ ישראל.

למזלם הרע, אנשי המח"ל נעשו אזרחים בדיוק בתקופת הצנע. המזון ניתן בקיצוב חמור ובצמצום רב. הכול בפיקוח. אוכל ובגד לפי פנקסי נקודות. לגברים אין תחושה של שובע, נשים הולכות מתור לתור לקושש מזון לבית, ילדים ומתבגרים לא זוכים לאוכל מועשר בשנות גידולם. הנקודות להנעלה לא מספיקות לרגליהם הגדלות.

גם הציבור הוותיק, החלוצי, אינו עומד בתקנות החירום. השוק השחור מקיף כפרים וערים. פרוטקציה. רבע עוף מתחת לדוכן המכירות, תורים לא מרוסנים, כל הליקויים הרגילים של הארץ התבלטו ביתר שאת בצנע. הכלכלה בשפל – והמח"לניקים מחפשים עבודה... גם בעלי ההשכלה הגבוהה מביניהם, אנשי טכנולוגיה, לא מוצאים את מקומם בארץ. מרוצים באמת מהעבודה היו רק מי שהתברגו בחברת אל על.

ומנקרים הספקות: אולי נעשה כעת "בק הום", נחזור "הביתה"' ונשוב לישראל כשתעמוד איתן על רגליה. אבל מהצד השני, הרי כבר נולדו חמישה "צברים" בשיכון, זו מולדתם. הרי כבר בירידה מהמטוס בארץ אנחנו חשים שהגענו לאחים. באמריקה נותנים לך להרגיש שהינך בעצם זר – אפילו אם לא נפגעת אישית מאנטישמיות.

מה שהציל את "נווה מח"ל" היה הקוד החברתי שלו, ה"ביחד" המשותף. מרבית המשתתפים היו מתחת לגיל שלושים, רווקים, וכולם עברו אותה חווית חיים משותפת, לפעמים אפילו ישנו באותו אוהל... חברה הומוגנית במובנים רבים, רקע יהודי ציוני משותף. הרגלים משותפים. ספק אם הנשים ילידות אמריקה, שנשאו כמה המתנדבים, היו מחזיקות מעמד בארץ אלמלא ההווי המשותף בשיכון.

אף שהגיעו מארצות ולשונות שונות – אנגלית, צרפתית, אידיש, ספניולית, השירות הצבאי המשותף נתן הרגשה כאלו כל הדירות כאן הן בעצם דירה אחת. בהרבה משפחות אותם ספרים לקריאה. אפילו הילדים – כבר היו חמישה – היו של "כולנו". העזרה ההדדית מפותחת מאוד. מישהו מהמשתכנים נופל למשכב – מיד אצים לבקרו בבית החולים. כל השיכון בא לברכו כשהבריא. השכן נכון לעשות טובה, הביבי-סיטינג פורח. יש מדרך הטבע עקיצות קטנות – ה"ינקי" האמריקאי נחות בעיני האנגלי וה"קוקני" הלונדוני נחות בעיני האמריקאי, ובעיני המתנדבים – הסברס מעט צרי אופק והבחורות הישראליות מרימות את האף מולם: עולים חדשים. אבל המחיצות כבר נופלות. יש "נישואי תערובת". מתנדב מאנגליה נשא הודית לאישה. דרום אפריקני מתחתן עם ישראלית. המתנדבים כבר בקיאים בעברית והפעוטות מדברים חצי בעברית מהגן וחצי בלשון ההורים.

עם תושבי הדר יוסף – פולנים פליטי שואה, תימנים – המתנדבים מתקשרים רק מעט. בהדר יוסף חושבים אותם לסנובים, מתנשאים. אבל שיכון מח"ל הוקם מלכתחילה בתוך הדר יוסף. והקירבה המקומית עושה את שלה. הולכים לאותן חנויות, אימהות משני הצדדים נפגשות בפתח גן הילדים. התלמידים הולכים לאותו בית ספר. נוצרו קשרי מסחר. זוגות. כור ההיתוך הצליח. ה"נווה" נעלם ב"הדר". אין יותר "נווה מח"ל" לעצמו. כיום יש רק הדר יוסף ,יישוב בן 7,000 נפש.

תקוה וינשטוק

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בחצר מול הביקתה שקראו לה הפוסטה, כלומר, הדואר, צריף שבו היה מתקבל הדואר המיועד לאנשי המושבה – עמדו שני בתים זה מול זה, בתי האחים סלומון. ומאחור היה מעין בניין הדומה יותר לרפת, ובו החנות של דיסקין, שאף הוא היה קרוב-משפחה על ידי אחותו שהיתה נשואה לסלומון. שני האחים, מרדכי ולייב, היו שונים זה מזה תכלית שינוי, וכך גם היו שני הבתים העומדים זה מול זה.

ביתו של לייב היה בו הרבה הלך-נפש – ובני-המשפחה אף הם היו מיוחדים. אם המשפחה היתה אשה קטנה, יפה ושקטה – ולעומתה לייב, ראש-המשפחה, איש בלונדי בעל עיניים כחולות חודרות ופס (תרבוש) אדום חבוש לו באלכסון על שערו הבהיר והנוצץ כזהב. היה זה אדם סוער, מלא חיים ויוזמה, מרבה במסעות בארץ לאורכה ולרוחבה; וביתר דיוק: רוכב על סוסו, קושר עסקים עם ערביי-שכם – מביא סחורות לחנות של גיסו דיסקין, מיני חלוות, סבון נבולסי ודגי-בקלה ענקיים מיובשים. ונפשו היתה נפש מסוערת של אמן ואסתט. הדבר התבטא באורח חייו ובפנימו של הבית. שום בית במושבה לא היה דומה לו.

היה שם סאלון ארוך וצר ומשני הצדדים, לאורך הקירות, ספות מזרחיות צרות המרופדות כרים של צמר-גפן ומצופות בד מפוספס בצבע אדום. מראה ענקית היתה תלוייה על הקיר מול החלונות, נתונה במסגרת מוזהבת, ולרגליה עמד הקומוד (הכוננית) ועליו שני עציצי חרסינה ענקיים ויפים להפליא. ובתוכם – בתוכם משהו שלא ידענו את טיבו כאן בשפלה: היו אלה פרחי-אלמוות צהובים קטנים, בשפע צורות, אשר זרחו כזהב בתוך עציצי-הפאר, שפע של יופי כזה; על הרצפה היה שטיח – שומעים אתם: שטיח, בימים ההם – לא היה כדבר הזה בשום בית. ועליו עמדו שני כסאות-נוע – מין לוכסוס! כל זה היה משהו מעולם אחר.

פרחי האלמוות הפיצו ריח של חמניות והתנוצצו מתוך המראה. הווילאות האדומים הישרו מין אור אדמדם-חלומי ואני ישבתי באחד הכסאות-המתנועעים והתנדנדתי בו על גלי חלום. התקרה היתה גבוהה כל-כך שכאשר הרימותי את ראשי, נידמה לי שהכל סובב עליי, נידמה לי שרק לזבוב אשר זימזם באוויר-החם הייתי יכולה להתחבר – גם אני אבדתי באוויר הסאלון הגדול – כמו זבוב מזמזם.

בנים לא היו לו ללייבה – והוא סבל מזה, אבל נידמה שהידק את שפתיו הצרות בעקשנות, ואולי נפלטה מפיו קללה או גערה ערבית על גורלו להיות "אבו-אל-באנאת". הידק שפתיו ועיניו הכחולות ניצתו, והחליט באחת: אם בנות, אזיי בנות! – שכמותן לא תהיינה לאחרים. שתי הבוגרות היו יפות להפליא, שתיהן מוזהבות ותכולות-עיניים. עמד לייבה ושכר להן מורה-לנגינה. לא לפסנתר (אף זה לא ככולם!) – אלא לכינור. והמורה, "רוסי" מן החדשים – להכעיס את כולם, את כל המתנגדים. שם המורה דוידזון והוא סתם מנגן בכינור, אבל לייבה החליט כי הלה ילמד את בנותיו פרק בנגינת-כינור; והמאורע נפל בסביבה כאבן בתוך ביצה. קודם כל, מורה ולא מורה; ושנית, מאלה החדשים, המאיימים בהליכותיהם על כל מה שמקודש אצלנו. ולייבה באחת: היה תהיה! – ולמרות הפטפוטים, הן למדו. עד איזו מדרגה של מוסיקה הגיעו איני יודעת – אבל המורה נעשה לבן-בית אצלם, וגם זה היה לרוחו של לייבה.

היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. לפתע היה מופיע: "יהודה!" – אבי היה חברו הטוב – "בוא!" – היה מקים את כולנו, לוקח אותנו אליו לאכול "שלוש סעודות"; סעודה זו היתה מצטיינת במיני מאכלים שלא ידענו אותם בבית. היו אלה מיני בשר בתבלין, מיני כבושים וחמוצים ודגים מפולפלים, והכל מלווה כמובן במשקה חריף שאהבו מאוד, ולדאבוננו, בסוף ימיו, אהבו יותר מדי – ולא הועילה השפעת אבי שניסה להוציאו מנטייתו זו.

אבל קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת-אח. כל-כך מיוחד היה בין כל אנשי המושבה. הידידות בין שתי המשפחות היתה שורשית ונמשכה הרבה שנים. לאחר מותו, היתה אשתו באה לעיתים פעמיים-שלוש בשבוע, להתייעץ באבי בענייני הפרדס.

הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אינעל אבוקי," – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב-שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.

*

ביתו של האח מרדכי היה שונה תכלית שינוי. היה בו משהו כבד, עצור, אולי לפי אופיו של ראש-המשפחה. היו שם בנים ובנות, מהן יפות ומהן פחות יפות, בלונדיות וברונטיות. האם, אשה כבדה, בלונדית, מעין טיפוס טיציאני, היתה מנהלת את הבית בעריצות ובחן-נשי – והכל היו נשמעים לה. גם שם היה פולחן האוכל – אבל בצורה פחות מעודנת. חברתי בת-גילי היתה לוחשת לי: "חכי, מיד יביאו את הכעכים מן התנור, חכי – ונרביץ!"

איני זוכרת מה היה פנימו של הבית. הוא לא השאיר רושם. בחצר היתה החנות של בנימין דיסקין, גיסו של לייבה. זו היתה החנות השנייה במושבה: הראשונה היתה של אברהם-שמעון, "אברהם-שמעון בעל שתי-הנשים", כפי שקראו לו. חנות זו הכילה את כל טוב הארץ של הימים ההם, וכן גם ייבוא רב. היו בחנות כל מיני קטניות מתבואת-הארץ, גריסים וקמח מקומי וקמח מרוסיה – קמח לבן שקראו לו קמח-רוסי; דגים מלוחים בחביות; דגי-בקלה מתורכיה; גפרורים תוצרת-הארץ; מנורות-נפט. נפט מבאקו בארגזים שבהם נתונים הפחים; שוקולד מניה ((Menier מצרפת; סוכריות וחלוות נפלאות שהיו מלאות שקדים ואגוזים, מבתי-חרושת ערביים ויהודיים בירושלים. שמן-זית נפלא מבתי-הבד מסביבות שכם, וכן סבון-כביסה נהדר משכם שנקרא נבולסי; זיתים שחורים מיוון.

כיצד הגיע כל הייבוא הזה למושבה? על-פי-רוב על גב חמוריו השניים של דיסקין, שהיה רוכב עליהם ליפו וחוזר כשהם טעונים ארגזים, שניים-שניים לכל חמור משני צידיו.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899-1903 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ"זכרונות ראשונים", "הארץ", 4.10.1974. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 26.

בתי הולכת באחת מאותן חצאיות קצרות אשר משגעות אותי כאשר אני רואה צעירות אחרות לבושות בהן. אתמול ראיתי אותה מאחור ברחוב החשוך של העיירה ועד שהבחנתי כי היא הבת שלי היו לי במשך רגעים אחדים הפרעות בדמיון. מכשיר הטלפון הציבורי היחידי בעיירה נמצא בביתי. עליי המליצו מנהל הדואר המקומי והמא"ז, כי אני אדם אחראי. כאשר נמצא הטלפון הציבורי במקום ציבורי היה מתקלקל לעתים קרובות. אנשים חסרי אחריות, בייחוד הצעירים, ניסו לטלפן בלי להשתמש באסימונים. ניסו במכות, הכניסו חוטי-ברזל, ואם לא הצליחו היו מתרגזים וסתם שוברים אותו. בתקופת ההפגזות קרה לא פעם שאי-אפשר היה להשיג קשר טלפוני לבית-החולים, למגן-דוד-אדום ולמכבי-האש. לכן התקינו את המכשיר אצלי במסדרון. ידעו שאצלי לא יתקלקל. אני מקבל תשלום לפי מיספר השיחות. גם ממכירת אסימונים נשאר לי סכום לא גדול. הבית מלא רעש תמיד וצפוף, בייחוד בשעות-הערב הראשונות. לפעמים מזעיקים אמבולנס ליולדת. חייל-מילואים מצלצל לביתו הרחוק. קיבוצניק שאיחר את האוטובוס מבקש מהמשק שיבואו לקחת אותו. בחור מצלצל לנערה שלו. אבל מה שמושך אותי יותר מכל הן הבחורות הצעירות שמופיעות בדרך-כלל לפנות-ערב ועם תחילת החשכה, עסקניות וחסרות מנוחה. לפעמים אני לא בטוח אם הן באמת צריכות לטלפן או מחפשות לעצמן שעשוע. הצחוקים שלהן ממלאים את חלל המסדרון. אני מסתכל בחצאיות הקצרות ובירכיים שלא חדלות להתנועע, ומקבל הפרעות בדמיון. הן מתרוצצות במסדרון וגם אני עובר שם, ולפעמים בקושי מתאפק שלא לגעת בהן.

אני מרגיש שאני מעצבן אותך כשאני נוגע בך כשאני מדבר איתך. אבל מיסודי אני אדם שקט. לא הרגתי איש וגם לילדים אינני מרביץ מכות אלא בשעת הצורך. כשהייתי בחור צעיר בעטו בי פעם בראש במקום בכדור כשהייתי שוער במשחק כדורגל. שכבתי חודשיים בבית עם זעזוע-מוח. אחרי חצי שנה זה קרה לי עוד פעם. מאז אני לא משחק כדורגל וגם משתדל לא לחשוב יותר מדי מפני שזה מעייף אותי. הרופאים אסרו עלי לאמץ את הראש. יש לי אישה, ילדים ובת מבוגרת, וכל פעם שאני רואה חצאית קצרה מסתובבת אצלי במסדרון, אני הולך לבית-השימוש. לאשתי לא נותר בי חשק וזאת הסיבה שיש לי הרבה צרות.

אדוני, אתה אורח לרגע. אם תצליח להתקשר לקיבוץ יבוא האוטו שלהם לקחת אותך ויותר לא אראה אותך. סלח לי על גילוי הלב. אתה יכול לנסות בינתיים לצלצל אליהם שוב. מאז שקיבלתי מכה על הראש אני מוכרח לדבר. אסור לי לחשוב יותר מדי אבל לדבר מותר. יש לי הפרעות. לפעמים כאילו הגלגלים בדמיון מסתובבים מהר מדי, באופן חופשי, כמו בסרט. ואי-אפשר לעצור. כל מה שמתחשק לי מצטבר אצלי כמו רעל בגוף, ובנשמה. אומרים שאני רגזן. לא נכון. אני אדם טוב. רק הלב נשרף אצלי. כל יום יש לאשתי טענות כלפי ובלילה היא לועגת לי. פעם נגמרה הסבלנות שלי והרבצתי לה בראש. חשבתי שהיא מספרת שאני כבר לא גבר. חשבתי אולי תקבל היא זעזוע-מוח ותחדל לחשוק בי. לא היה לה זעזוע-מוח. במקום זה היתה משטרה. חייג, חייג. גם במשטרה היו לי הפרעות בדמיון. ועכשיו אני משוחרר בערבות להתנהגות טובה. האישה מסיתה נגדי את הילדים. ובזמן האחרון גם הבן הבכור כבר יושב יותר מדי זמן בבית השימוש, וכשאני הולך לשם כל המשפחה צוחקת.

אתה רואה, אדוני, הדלת לא נסגרת, כל הזמן. באים לטלפן אצלי אנשים ממדרגה ראשונה. יום אחד נכנסה למסדרון שלנו מורה צעירה, חיילת, בשם רבקל'ה. רק ראיתי אותה – התאהבתי בה. יופי של בחורה, עדינה. עור לבן. לב טוב. ומתייחסת לכל אחד כמו תלמיד שלה. הייתי עושה בשבילה הכול. הבאתי לה שולחן וכסאות לחדר, בדירת המורות. קניתי בשבילה הכטל בשוק ולא הסכמתי לקבל כסף. חשמל סידרתי לה. מים תיקנתי. גז הבאתי. ולחג חנוכה שכרתי טנדר וסחבתי את השולחנות והספסלים לחגיגה. תיכנס בינתיים לחדר, אדוני, ותשב. הבן הצעיר שלי למד אצלה, אבל לא בשביל זה עזרתי לה. אהבתי אותה. היא היתה מרשה לי לפעמים לשבת בחדר שלה. להביא לה כל מיני דברים. לפעמים, כשלא היתה בחדר, יכולתי להריח את הריח שלה. היה לי אושר גדול להריח משהו שלה מאשר לשכב לילה שלם ליד אשתי. ואל תחשבו עלי מחשבות רעות. אני ידעתי תמיד להיות מנומס, ולשלוט בידיים ובמחשבות שלי, כשהייתי עם רבקל'ה. רק אחר-כך, כשהייתי חוזר הביתה, חלמתי עליה. לפעמים היה נדמה לי שהיא קצת אוהבת אותי. ופעם לא התאפקתי, וכשעזרתי לה לתלות תמונה נגעתי לה ביד ואחר-כך היא לא דיברה איתי חודש ימים, וכשבאתי אליה לבקש סליחה, בכתה. אני רציתי גם כן לבכות מרוב התרגשות על כך שהיא בוכה בגללי. זה היה רגע מאושר בחיים שלי. אף פעם אישה לא בכתה בגללי בלי שהרבצתי לה קודם.

אני רואה שאתה חסר מנוחה. אדוני, למה לך לדאוג? תגיע להרצאה שלך הערב. אתה יכול לנסות לטלפן עוד פעם. מונית אין אצלנו אבל אם לא יבואו מהקיבוץ, אני אשלח את הבן שלי לגיס שלי וייקח אותך בטנדר שלו. לא יעלה לך יותר מאשר במונית. ובינתיים תשתה אצלי קפה, ואחרי שהבן שלי ייצא, אספר לך מה היה הסוף של רבקל'ה. צלצל, בינתיים צלצל.

ערב אחד, במוצאי-שבת, היא חזרה מהעיר איפה שההורים שלה גרים. כל המורות האחרות היו באות רק ביום ראשון בבוקר והיא היתה לבד בדירה. עברתי כמו גנב, מפני שהייתי מוכרח לעקוב אחריה. ראיתי אור בחדר שלה, אז נכנסתי. היא היתה כל-כך עצובה, וראיתי שאפילו אני טוב בשבילה יותר ממישהו אחר שבטח החרים אותה בשבת ולא רצה לראות אותה. איך שהייתי מכה אותו אם רק היה בא לידיים שלי. ומצד שני רציתי לנשק את הידיים שלו, שעשה אותה כל-כך עצובה עד שתסכים להיות רכה ונחמדה אפילו אליי. איזו לטאה זחלה על הקיר, וגם אני הרגשתי כאילו הכול זוחל אצלי. וכך ישבתי אצלה והיא הסתרקה מול העיניים שלי והירשתה לי להכין לה כוס תה. הפנים שלה היו בצבע אפור, כאילו משהו מכרסם אותה מבפנים. מסכנה. בחורה צעירה כל-כך.

"אתה אוהב את האישה שלך?" היא שאלה.

אמרתי לה שכבר שנתיים אין לי מנוחה. התביישתי ממנה כשעניתי. איך אני יכול לדבר עם בחורה טהורה ונקייה כמוה. ואצלי כל הזמן היו הפרעות בדמיון בקשר אליה. רגע אחד משגע אותי הגוף הלבן שלה, ורגע שני אני מרחם עליה כאילו היתה הבת שלי.

"אתה חושב שגבר ואישה יכולים להיות יחד גם בלי אהבה?" שאלה.

לא ידעתי מה לענות לה. לא יכולתי להאמין שהיא מדברת כך מפני שהיא רוצה שאגש אליה. ולמה שאהיה איתה יחד בלי אהבה? אני הלא אהבתי אותה.

"לא צריך לחשוב יותר מדי," אמרה. "לפעמים קורים לבני-אדם דברים שאחר-כך הם מתחרטים עליהם. אבל אם לא קורה שום דבר אז אפשר להשתגע."

תסלח לי שאני מוכרח להחזיק בשולחן כשאני מדבר אתך, אבל אחרת אני לפעמים מתעלף.

לא הבנתי כל מה שהיא אמרה לי. היא היתה משכילה ממני. היא שתקה ואני לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי שאם אני אמשיך לשתוק ככה, אז אני אהיה מוכרח לקום וללכת. ומצד שני רציתי לכרוע ברך לפניה ולנשק גם את הגרביים הלבנות שלה. והיא שתקה והביטה בי בעיניים גדולות. לא ידעתי איפה להסתיר את הידיים שלי. מפני שהאצבעות שלי לא יפות כמו שלה. כל-כך שתקנו עד שקמתי ואמרתי שאני חושב שאני צריך ללכת, ואז גם היא קמה ועמדה כל-כך קרוב אלי, עד שנגעה בי, ואז פתאום היינו שנינו מחובקים.

מה שקרה אחר-כך אני לא מבין עד היום. פתאום היינו על המיטה שלה, והכל קרה כל-כך במהירות, ופתאום היא רצה לחדר-האמבטיה והתחילה להקיא. כשניגשתי אליה סגרה מול הפנים שלי את הדלת, סגרה על מפתח, ובקול שהדמעות חונקות אותו ביקשה ממני שאלך.

הלכתי.

מאז לא דיברתי איתה. כשהיתה הולכת ברחוב, עשתה עצמה כאילו לא מכירה אותי. כמה פעמים ביקשתי לבוא אצלה, התחננתי לפני הדלת שלה. אמרה שתקרא למשטרה אם אמשיך להטריד אותה. הייתי באותה תקופה מרביץ לילדים ומרביץ לבת הגדולה שלי, שהתחילה ללכת עם בחורים. אורב לה בלילה, וכשהייתי רואה בחור מנסה לגעת בה, הייתי מתפרץ ומגרש אותו ומתחיל להכות אותה וקורא לה בשמות מלוכלכים.

אסרו ושיחררו אותי רק אחרי שחתמתי שוב על ערבות להתנהגות טובה.

אחר-כך חדלה רבקל'ה לבוא אלינו. אמרו שהיא חולה מאוד. רציתי לנסוע לבקר אותה בבית-חולים, ולא ידעתי איפה היא. לפני שבועיים סיפרו לי שהיא מתה. המסכנה. אולי אפילו היתה בתולה. עד היום אני לא בטוח.

מאז שרבקל'ה מתה נשרף הלב שלי. כבר תפסו אותי כמה פעמים כשאני הולך ברחוב בלילה, ואמרו בשקר – שאני מציץ. וערב אחד הרביצו לי שני חברים של הבת שלי מכות בראש. שכבתי כל הלילה ובכיתי והאישה שלי צחקה ממני. ארורה האימא שלה. אני הייתי פעם בן-אדם טוב. גם אחרי שבעטו לי בראש אני הייתי בן-אדם טוב, ואפילו שהבחורה שאני אהבתי הקיאה. כל פעם כשהייתי איתה, הרגשתי שיש לי לב. עכשיו אני מסתובב ברחובות וכשאני רואה חברה של הבת שלי מתנועעת, קופץ לי הדם לראש, ואני מקבל הפרעות בדמיון. הנה הטנדר של גיסי בא לקחת אותך. אל תספר לו בדרך מה שסיפרתי לך, ואל תאמין לכל מה שהוא יספר לך עליי. ידעתי שבסוף תצטרך לנסוע איתו והוא יספר לך עליי דברים מלוכלכים, ולכן חשבתי, יותר טוב שתשמע ממני את האמת. אם יגיד לך משהו על הבת שלי, תדע שגם זה שקר גמור. ואם הוא יגיד לך שניסיתי בכוח עם רבקל'ה, אל תאמין לו. זאת היא, זיכרונה לברכה, שהיתה זקוקה לי, ואחר-כך שנאה את עצמה בגללי, וגם אותי שנאה. בחורה מסכנה. עכשיו היא כבר לא שונאת אף אחד.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר