בְּלִיל-רֵיחוֹת;
אִזְדָּרָךְ וְהָדָר,
לְשַׁד-אֹרֶן,
וּפֶקַע-שׁוֹשָׁן,
וְעַל הַכֹּל:
אֹבֶךְ מִדְבָּר
וְרֵיחַ-נֶפֶץ –
וּדְעִיכַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָיו –
עֶשְׂרִים, פָּחוֹת אַחַת!
וְכָהֵנָּה כָּפוּל וָכֶפֶל;
צוֹרֵב עַד חָרְמָה –
בְּלִיל-רֵיחוֹת:
אִזְדָּרָךְ וְהָדָר,
לְשַׁד-אֹרֶן,
וּפֶקַע-שׁוֹשָׁן –
וְדוֹעֲכוֹת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָיו
וּמֵחֲלֵב-אֵם –
עוֹד לַחוֹת שְׂפָתָיו...
1970

*
הַמְקַדְּשִׁים עַל הַפַּכִּים
וּמְרִימִים אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה –
הַבְדִּילוּ! כִּי בֵּין שְׁמָשׁוֹת – בָּא.
כִּי שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ;
בַּחֹשֶׁךְ הַכּוֹס הָרִימוּ,
בַּאֲפֵלַת-גְּדֵרוֹת,
בִּסְבַךְ-עֵצִים:
וְהַפָּנִים, בַּל יֵרָאוּ –
רַק הַיָּדַיִם עוֹשׂוֹת,
(וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו?!)
יֶעֱרַב לָכֶם הַדָּם –
הַצְּמֵאִים לוֹ.
חָבוֹק כַּרְמֶל וְגִלְבֹּעַ
כְּשֵׂיָה שְׁחוּטָה
כָּרוֹעַ
לְרַגְלְכֶם הָרַי.
1970

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

אהוד בן עזר
נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי
הפרק האחרון בספר "בין חולות וכחול-שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן,
כתב אהוד בן עזר, הוצאת "יבנה" 1980 ואילך.

"בין חולות וכחול-שמיים", שהבאתי מפי נחום גוטמן, הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיק מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה – ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסידרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי-זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים מתוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהם משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחים. פרקי-הספר המשוחזרים מוינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.

נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדות ושלמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכים בקירבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניות של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלויה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים. [מדובר על שנת 1974].
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, מפני שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן. פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח, ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."

במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכנרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.

הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניות בראשיתיות ואבודות אלו עומדת יצירתו של נחום גוטמן, שבה שלובים הציוריות והסיפוריות יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דמיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה – פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל. לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלמות אמנותית שופעת דמיון, שחוויות-אמת עומדות ביסודה, ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום גוטמן אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משַווה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו.
הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.

הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":

"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תערובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם, עמ' 32).



נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור

הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.

גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולן אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם מלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדמיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדמיון והכוח-המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה – תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון על פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות – עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בנקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם. כתיבה נקייה כזאת היא מושכל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-הילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רובה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.

ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.

("בין חולות וכחול שמיים", עמ' 233-239).

ביצירתו של נחום גוטמן
בעקבות הרצאה בחוגים הארציים לספרות
בבית הקיבוץ הארצי, תל-אביב, 24.3.92.

בשנת 1974 ביקש אותי א.ב. יפה, ששימש אז כעורך המוסף לספרות של "על המשמר", וגם קיבל על עצמו את עריכת "מאזניים", לגשת אל נחום גוטמן, ולראיין אותו על זיכרונותיו על סופרים.
לי, אף-על-פי שגדלתי על סיפוריו של גוטמן, וגם ידעתי על קשר ידידות עימו של דודתי אחות-אבי אסתר רַאבּ, שאחר-כך אספר עליו – היתה זו פעם ראשונה לבקר בביתו ולשוחח איתו שיחה ממושכת. התוצאה היתה צרור סיפורים שהבאתי מפיו ב"מאזניים", זיכרונות מימי ילדותו על הסופרים בנווה-צדק בבית אביו.
כשפגשתיו היה גוטמן במצב-רוח מאוד לא טוב. הדבר היה זמן קצר לאחר מלחמת אוקטובר 73'. בנו היחיד, חמי, נפצע באותה מלחמה. אני זוכר שנחום אמר לי דבר שהדהים אותי, הוא אמר: "המצב אף פעם לא היה כל-כך גרוע כמו היום, אפילו לא בזמן התורכים!"
ואני הלא קראתי את "שביל קליפות התפוזים", וקראתי, ואני יודע, שבתקופת התורכים הסכנה היתה רבה יותר. אני זוכר שגוטמן עצמו מספר בספרו כיצד אסרו אותו בתור פֵרַאר, עריק, ולא היה חסר הרבה שישלחו אותו לאיזה מחנה של עבודת-כפייה לצבא ליד באר-שבע, ולא היה חוזר משם חי.

התפרסמה הכתבה. א.ב. יפה וקוראים אחרים אמרו לי שסיפוריו של נחום גוטמן מאוד יפים, וזו ממש מצווה להציל מפיו את שאר סיפורי חייו, שאותם לא כלל בספרים שהוא עצמו כתב, ספרים שגם בהם יש יסודות מאוד אוטוביוגרפיים.
זכרתי שרחל איתן ערכה ראיון יפה עם נחום גוטמן, וכי משה נתן הקדיש גיליון שלם של "במחנה" לברנר בשנת 1971, במלאת 50 שנה למות ברנר, בעקבות תוכנית של ארבע שעות בגלי-צה"ל שערך על ברנר, והוא ראיין בין השאר גם את גוטמן, והביא קטעי זיכרונות שלו על ברנר.
הבחנתי אפוא שיש חומר, ומיוזמתי התחלתי לבוא אל גוטמן ולשבת לרשום מפיו את סיפורי זיכרונותיו. הוא כבר היה אז, כפי ששלמה שבא אומר: "השכחן הזכרן הטוב ביותר בארץ." מה פירוש? – מעודו לא זכר אם כבר סיפר לי סיפור כלשהו, אם לאו. הוא כבר היה קצת מנותק. למשל, אם היה עולה שם של אדם שנפטר, נחום היה מדבר עליו כאילו עודנו חי. דורה, אשתו, היתה אומרת: "אבל נחום, הוא כבר מת, הרי היית בהלוויה שלו!" – "אוי חבל," היה נחום עונה, ומתאבל על האיש כאילו בזה הרגע נודע לו בפעם הראשונה שהלה נפטר.
אבל, וזה סימן אמת – כל סיפור שסיפר מזיכרונו היה דומה ביסודו לנוסח שכבר סיפרו לאחרים. את הסיפור כיצד ברנר הולך בעקבות פסיעותיו-בחול של הרב קוק, שמעתי מפיו בדיוק כפי שסיפרו למשה נתן. כך ידעתי שהדבר באמת קרה. הוא חזר על אותם סיפורים שוב ושוב, לא כאדם שממציא כל פעם סיפור אחר. נוכחת שיש לו מראות ילדות שחוזרים בקביעות, וזהו-זה.
כך אספתי חומר ממנו, וגם מאנשים שרִאיינו אותו, ומרשימות אחדות של זיכרונות שהוא עצמו העלה בכתב. תִקתקתי את החומר, זה היה לפני תקופת המחשב, הכול במכונת-כתיבה. גזרתי את הדפים סרטים-סרטים, כל סיפור לעצמו, ויום אחד ישבתי על רצפת החדר וחילקתי לקבוצות, כמו קלפים, את הסיפורים לפי תקופותיהם. אחר-כך סידרתי את הסיפורים בסדר כרונולוגי, מן הילדות ועד לתקופה שבה הספר "בין חולות וכחול-שמיים" (בהוצאת "יבנה", 1980) מסתיים. כתבתי בנפרד כל פרק.



ירושלים: מגדל דוד, 1927 בקירוב

היתה לי הרגשה שאני מעין ארכיאולוג, משחזר, כי גוטמן לא סיפר את הדברים לפי סדר התרחשותם. דורה אשתו, שהיום היא כבת תשעים, זכרה תמיד איזה סיפורים טרם סיפר לי, והייתי רושם לי תזכורת בצד. בכל סיאנס הייתי אומר: "נחום, סיפור זה עוד לא סיפרת. נחום, עוד לא סיפרת לי על ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר, עוד לא סיפרת על זה, ועל זה."
כך "חלבנו" ממנו את רוב הסיפורים, והרכבתי נוסח ראשון של "בין חולות וכחול-שמיים", והבאתי אותו לנחום לקרוא, כדי לקבל את הערותיו ואת הסכמתו. באותה תקופה יצא-לאור אלבום מהודר של הצייר ראובן, ובו הרבה דברי הערכה. כל השנים היתה מעין תחרות על הבכורה בין ראובן רובין לבין נחום גוטמן. והנה אני בא, לאחר שבועות אחדים, לקבל חזרה את כתב-היד שלי, ונחום מסתכל עליי ואומר:
"אבל אהוד, אני לא מבין איזה טעם, איזה חידוש, איזה צורך אתה מוצא להביא את הסיפורים האלה? אני הלא מכיר את הסיפורים האלה. אבל איפה כתוב כאן מה אתה חושב עליי?"
ואני הבנתי לפתע מה הוא מתכוון לומר: "אני לא מבין אותך, אמרת שאתה עושה ספר עליי, חשבתי שאתה מעריך בו אותי כצייר, כסופר. ומה אני מוצא? שאתה שב ומביא את הסיפורים המוכרים לי."
אמרתי לו: "נחום, אני מבטיח לך שכאשר הספר יצא לאור, תהיה בו אחרית דבר שלי, ובה אכתוב כל מה שאני חושב עליך. אבל דע לך שלנו, הקוראים, וכי לתרבות העברית – חשובים מאוד הסיפורים שלך, שאתה כאילו מזלזל בהם – 'אלה סיפורים שאני מכיר, את מי זה מעניין?' – ובכן, הם מאוד מעניינים, והם עיקרו של הספר."

אחר-כך נדדתי, משנת 1975 ואילך, עם כתב-היד בין כמה הוצאות ספרים, מהחשובות בארץ, וקיבלתי תשובה: "זה ספר לא חשוב, את מי מעניינים הסיפורים של גוטמן?" כך נהגה הוצאת "עם-עובד", וכמוה היתר, דעתן היתה בדיוק כזו של גוטמן – "את מי זה מעניין?"
קצת לאחר אותה תקופה התפרסם בהוצאת "יבנה" ספרי "עופרית בלופרית" (1977), שהצליח יפה, והבעלים של ההוצאה, יהושע אורנשטיין, שכבר הוציא בשעתו את "שביל קליפות התפוזים" המפורסם של גוטמן, שמח לשמוע ממני שיש גם לי ספר, בשיתוף עם גוטמן. "יופי, יופי!" אמר, "תביא לנו אותו."
הבאתי, ואנשי ההוצאה חשבו שצריך להוציא את הספר מנוקד. אמרתי: "זה לא ספר לילדים! לא 'שביל קליפות התפוזים' ולא 'עופרית בלופרית', זה ספר מסוג אחר!"
לא לקחו אותי ברצינות, וכך יצא הספר בהוצאת "יבנה" בתור ספר לילדים ונוער, אבל הצלחתי לפחות בדבר אחד – שלא יהיה מנוקד.

הספר הופיע בשנת 1980. נחום כבר שכן אז בבית-האבות "משען" ברעננה, הוא גר עם אורי צבי גרינברג בחדר אחד, ובדיחה עצובה הילכה אז, שכל הארץ יודעת שאורי צבי ונחום נמצאים יחד באותו חדר, רק הם אינם יודעים. שני אנשים גדולים חיים יחדיו, והם כבר מנותקים מהמציאות.
וכך, לאחר שהספר יצא, באתי אל נחום עם אשתי ועם הבן שלי, והבאתי לו את הספר. יצאנו יחד וישבנו על ספסל, בשמש, בשבת לפני הצהריים. ביקשתי מנחום שיחתום לי על העותק שלי. הוא שאל: "מה לכתוב לך?"
אמרתי: "תכתוב 'לאהוד בתודה, נחום גוטמן.'
אז הוא כתב – 'לאהוד בתודה, נחום גוטמן.' – "
אחר-כך קראתי באוזניו, כל זה התרחש כשלושה חודשים לפני מותו, קראתי את המשפטים שבהם אני מסיים את אחרית הדבר שלי בשם: "נחום גוטמן, אמן הסגנון הארצישראלי", ואותה אקרא לכם עתה והיא תהיה פתיחה לנושא שלנו:
"ככל שתחלופנה השנים, ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארצישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר, אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל."
לפני כשנה התקיימה במוזיאון ישראל תערוכה מקסימה, שבה הוצגו איוריו של גוטמן לספר "ויהי היום" של ביאליק. את קטלוג התערוכה סיימו, לשמחתי, בציטוט הדברים שקראתי כאן. כאילו קבעתי בהם, בשם הדור שלי, בשם הדורות שגדלו בצל גוטמן, בשמם הצבעתי על המקום שניראה בעינינו ראוי לו בתרבות העברית.
יומיים לאחר אותו ביקור אחרון שלי אצלו, טִלפנה אלי מישהי ואמרה: "מר בן עזר, אני סועדת את נחום גוטמן, והוא שמע שהוצאת ספר חדש שלו ומאוד מתפלא שאתה אפילו לא מוצא לנחוץ לבוא לבקר אותו."
כך היתה הפרידה שלי מנחום גוטמן.

 עכשיו אתחיל את דבריי בשנית, והפעם מההתחלה, לפי הנושא שנקבע להרצאה והוא השילוב של האמנות והספרות ביצירתו של גוטמן.
ב"בין חולות וכחול-שמיים" ניסיתי לתת את ילדותו של גוטמן לפני עלותו לארץ-ישראל, את ראשית הולדתו כצייר. גוטמן מבטא זאת, כמעט באנאלי לחזור על המוטו שלו: "גם במילים אני מצייר!" – אך זו האמת: הוא היה מספר בציורים וצייר במילים. היתה בו אחדות בין שני התחומים האלה; ועליי להודות שעד היום ציירים כאלה חביבים עליי, ואיני אומר – "סופרים כאלה," כי אין לי חברים סופרים שהם גם ציירים-של-ממש, אבל יש לי חברים-ציירים שהם גם כותבים, כמו דני קרמן, שאני אוהב ביצירתו את הצירוף הנפלא של מלל עם ציור, את האחדות הזו – לצייר במילים ולספר בציורים.
על נחום גוטמן אפשר לומר שהוא נולד פעמיים. הוא נולד בשנת 1898 בכפר קטן ברוסיה, ואחר-כך עבר עם אביו, הסופר ש. בן-ציון, ושאר בני-ביתו, לאודסה. אביו ניהל שם בית-ספר מודרני, "חדר מתוקן", שביאליק הצעיר לימד בו, וביאליק הוא שגילה, לדברי גוטמן, את כישרונו לציור כבר בילדותו, ועודד את ההורים לעודד את נחום הילד לצייר.
אחר-כך באה הנסיעה לארץ-ישראל, וכשהם עוברים בקונסטנטינופול, רואה נחום בפעם הראשונה גמל; ובאה הירידה בחוף יפו, שהיא מעין לידה שנייה, חדשה. נחום, ילד בן תשע, נזרק מהאונייה אל זרועות הספן הערבי, שעומד בסירה למטה, וכך עולה על החוף.
סיפורים אלה הם הפרקים הראשונים ב"בין חולות וכחול-שמיים", ולא תמצאו כמותם בספרים האחרים, שגוטמן לבדו חתום עליהם כמחבר. מדוע? כי הוא הכחיש, אמנם לא במכוון אלא בכך שלא סיפר – הכחיש את העובדה שלא נולד בארץ. לא שאמר למישהו שהוא נולד כאן, אבל בספר המוקדם ביותר שלו מבחינת תיאור נעוריו, "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", הוא עצמו מופיע כתלמיד ארצישראלי בבית-הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, בימי מלחמת העולם הראשונה, ומתואר כיצד הוא יורד לפתח-תקווה ולמושבות יהודה – ראשון-לציון ורחובות, זאת בימי ניל"י, והזהב שעליו מסופר הוא הזהב של ניל"י, רשת הריגול שהקים אהרון אהרונסון מזיכרון-יעקב. הספר נושם כולו כאן ועתה, ואינך יודע אם המספר נולד בארץ אם לאו, אך כמעט ברור לך שהוא נולד כאן, שהוא מקומי. גוטמן לא כלל בספריו שום דבר שהתרחש בחייו לפני בואו לארץ, כי רק חייו כאן נחשבו בעיניו ראויים לתיאור, רק משעה שהוא מתחיל את חייו כילד בארץ-ישראל.
גוטמן היה מאוד מסובך ביחסיו עם אביו. בביאליק ובברנר מצא נחום, כילד וכנער, מעין דמויות אחים בוגרים או דמויות אב. הוא אהב מאוד את ברנר האדם, אבל לא אהב את סיפוריו הכתובים. ברנר עלה ארצה בשנת 1909, וכאשר כתב את סיפוריו הארצישראליים הראשונים, כבר היו מאחוריו "מסביב לנקודה", "בחורף", ועוד יצירות בעלות ערך וידועות. בארץ ישב אז סופר צעיר בשם יצחק וילקנסקי, שכתב סיפורים פשוטים ויפים מחיי הפועלים, אנשי העלייה השנייה. גוטמן אומר על ברנר: "את סיפוריו לא אהבתי, נשבה מהם רוח של גלות. אהבתי לקרוא את הסיפורים של וִילְקַנְסְקִי, שמתארים את החיים בארץ-ישראל." למן ההתחלה חיפש והזדהה גוטמן עם הנוף של כאן ושל עכשיו. אבל לי, בספר, היה חשוב להבין את התפתחותו מילדות, והוא לא הסתיר זאת וסיפר בעל-פה, לי ולאחרים, וגם ברשימות אחדות, על תקופת חייו כילד לפני בואו ארצה. ואילו בספריו, כאמור, אין לכך ביטוי, רק ב"בין חולות וכחול-שמיים", שכתבתי בשמו.
כאמור, עבדתי על הספר כמו ארכיאולוג. כאילו חיי גוטמן היו כד ענק שנשבר לרסיסים, ואני מצאתי את רסיסי הסיפורים שגוטמן סיפר, ולא רק לי. לפעמים, בשִחזור סיפור אחד, השוויתי את נוסח גוטמן לנוסח רחל איתן ולנוסח משה נתן. סיפור שחזר וסיפר לכמה מראיינים, ואני צירפתי מכל אלה את מה שניראה לי הסיפור השלם ביותר, ובשפתו של גוטמן, כשאני כותב מפיו בסגנונו גם את ה"הדבקות". את השאלות שהצגתי לו, הוצאתי, וכך "בין חולות וכחול-שמיים" מסופר בגוף ראשון, כאילו ישבתי מולו וסיפר לי דבר אחר דבר, על אף שחלק ניכר מהספר הוא מלאכת שיחזור.

נחום גוטמן התייתם מאימו בגיל צעיר, ויחסיו עם אביו היו כאמור סבוכים. סבוכים עד כדי כך שלימים, שנים אחדות לאחר מותו, הוצאת "מסדה" רצתה להוציא אלבום מעודכן של ציוריו. היה להוצאה אלבום ישן שהסופר יהודה האזרחי הוציא, והם רצו לחדשו. הם פנו למבקר ואוצר אמנות ידוע בארץ [יגאל צלמונה], והאיש נתקע בעבודתו, כי התרכז במחקר פסיכואנליטי על יחסי גוטמן עם אביו. במקום לאהוב את הציורים של גוטמן ולהביא מהם את המיטב, הוא ניסה להעניק לחייו פירוש פרוידיאני נפתל. ואז ביקשו ממני, אדם שמעודו לא ערך אלבום וכנִראה גם לא יערוך בעתיד, לערוך אלבום של ציורי נחום גוטמן.
הבאתי באלבום מהחומר הביוגראפי שאספתי ב"בין חולות וכחול-שמיים", בחרתי את התמונות שאני אוהב, וערכתי אלבום שאינו אופייני אולי למִבחר של מבקר אמנות. במקום להביא תמונות שאיני אוהב, כדי לבסס תיאוריות משונות, הבאתי את היפים והחשובים בציוריו, על אף שישנם מבקרי אמנות וציירים שטענו שציורים אלה הם קיטש. באלבום שערכתי אין שום אִזכור לפרובלמאטיקה שלו עם אביו, כי לא זה היה הדבר החשוב ביצירתו. להעמיד את כל חייו על רקע האב – זו גישה טיפשית, מה עוד שאין לה ביטוי בציור שלו וגם לא בכתיבתו, יש לכך ביטוי מסוים רק בסיפורי חייו.

מדוע ש. בן-ציון בא לארץ-ישראל? כידוע נעשתה ארץ-ישראל מרכז הספרות, התרבות והעיתונות העברית רק בין שתי מלחמות עולם. לפני מלחמת העולם הראשונה המרכזים היו באודיסה, בווארשה, בווילנה, בלבוב, ולא כאן. ביאליק ורבניצקי, שהיתה להם הוצאת הספרים "מוריה" באודֵסה, היו מקברניטי הספרות העברית, והם החליטו לשלוח את השותף שלהם להוצאה, את שמחה-אלתר גוטמן, הוא הסופר ש. בן-ציון, לייסד מרכז תרבותי גם בארץ ישראל. שגם כאן יקום מרכז תרבותי-עברי-ספרותי-מודרני.
סוד לא גלוי הוא כי במושבות העבריות הראשונות, שאני נמנה על צאצאי מייסדיהן, דיברו יידיש וערבית, וכי השפה העברית, רק בדור הראשון של בני-המושבות מתחילה להיות שפה מדוברת, שפה עיקרית, אבל עד לאותה תקופה, וגם אחר-כך, עדיין דיברו יידיש וערבית, והעברית לא היתה שפת המושבות הראשונות בראשיתן.

וכך גוטמן הילד מגיע עם משפחתו ליפו, ואביו מייסד כאן את כתב-העת "העומר", שנורית גוברין פִרסמה ספר מחקר מעניין עליו ועל תקופתו. נחום הילד, שמתייתם בגיל צעיר, נשלח ללמוד בגימנסיה הרצליה. לאחר זמן לא רב קורא אחד המורים לאביו ואומר לו: "חבל על הכסף, הילד לא לומד."
אבל מה, מבחינים שהילד מצייר כל הזמן. רושם ורושם ויש לו מתת אלוה של כשרון ציור, והוא גם לומד אצל מורה מקומית, הציירת אירה יאן, שהיא סיפור-לעצמו, שמה היה אסתר סְלִיפִּיַאן והיו לה פרק-זמן קשרים הדוקים עם ביאליק . ש. בן-ציון רקם יחסי ידידות עם פרופ' בוריס ש"ץ, מייסד בית-הספר לאמנות "בצלאל". ביתו של ש. בן-ציון בנווה-צדק היה כמרכז תרבותי. כאשר ביאליק ביקר בארץ, הוא התארח אצל ש. בן-ציון. ש"ץ, כשהיה יורד מירושלים, ביקר שם. וכך סידרו שהנער נחום יעלה לירושלים וילמד ב"בצלאל" אצל בוריס ש"ץ. פרקים אלה מסופרים גם בספר "שתי אבנים שהן אחת", המתאר את תקופת "בצלאל", כאשר גוטמן מרגיש שהוא לומד עם דור הציירים הארצישראליים הראשון. הוא, לעומתם, היה לא רק הצעיר ביותר אלא גם כבר כמעט צבר, כי השנים שחי כאן הפכו אותו לבן המקום, ואילו הם היו פחות מעורים ממנו בארץ, רובם "עולים חדשים".
הכיוון שלהם היה לתפוס מחדש ולצייר את האור, את השמש, את המזרח. הציור הקודם היה ציור של מקומות קדושים, של קבר רחל, של הכותל, ציור שכוון לסוג מסוים של צליינים שרוצים מזכרות מארץ הקודש, או ציור שמתאר את היהודי בגולה בנוסח הירשנברג, הגלות. ולא היה בו ביטוי לחווייה שהם מרגישים שמתרחשת כאן ועכשיו, ומבטאת את המפגש שלהם עם הארץ ונופיה.
לפני שנים אחדות נערכה תערוכה נפלאה במוזיאון ישראל, שהציגה את תולדות "בצלאל", ויצא גם ספר-תוכנייה נהדר בעקבות אותה תערוכה שהראתה מה נוצר באותן שנים ראשונות ב"בצלאל". נִשארו בתיקים של בית הספר ציורים שגוטמן צייר בעודו נער. בהיותו בן חמש-עשרה צייר, למשל, ראש יהודי מזרחי בירושלים. ויותר מעניין ואופייני, בהיותו בן שבע-עשרה, הוא מצייר כפר בהרים, אקוורל המתאר עיזים ושרטוטי גבעות, כנִראה בהרי ירושלים, וזה כבר שונה מכל ציור קלאסי או רומנטי או "יהודי" שנהוג באותה תקופה, שונה בעצם מהמגמה שבוריס ש"ץ רצה לייסד בארץ, שלשמה גם הקים מחלקה של צורפים תימנים – להחיות אמנות עממית יהודית שתאפיין את "בצלאל". ואילו הצעירים האלה חיפשו השפעה של רוחות חדשות באמנות, כדי לתאר את הכאן והעכשיו.
ב"בצלאל" עדיין לא הבשיל גוטמן סופית, הן משום צמצום האופקים, והן בגלל מלחמת העולם הראשונה שפרצה וקטעה את לימודיו. תקופות אלה הוא מתאר בשניים מספריו הנפלאים: "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" ו"שביל קליפות התפוזים", פרקי הנדודים שלו ושל חבריו הציירים, פרחי הציירים, במושבות יהודה, בתל-אביב שתושביה "הלכו בגולה", ומה עובר עליהם באותה תקופה. אחר-כך בא פרק בחייו שלא נרחיב בו כאן: הוא מתגייס כחייל לגדוד העברי. זה פרק יפה מאוד בזיכרונותיו, הסיפור על ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר, כאשר המאדאם מתיזה סודה מסיפון, ומגרשת את החיילים הארצישראליים, מפני שבאו רק להסתכל ואינם מעיזים להתקרב אל הבנות השמנות שלה.
לאחר שסיפר לי נחום בהנאה את הפרק הזה, אמר: "אבל אהוד, את זה בשום אופן אתה לא יכול לכלול בספר, זה לא לכבודם של ברל וחבריו." והייתי צריך לעמול הרבה כדי שיסכים שהסיפור ייכנס, וכמוהו הסיפור כיצד הוא יושב עם לוי אשכול, אז קורפורל לוי שְׁקוֹלְנִיק, רובים בידיהם, במנשייה, רובע שהו היו בתי-הזונות של יפו. הדבר מתרחש לאחר שהגדוד העברי הגיע מהאימונים במצרים לארץ-ישראל, והשניים שומרים על בית-זונות במנשייה, ובחוץ משתרך תור של חיילים אנגלים, אוסטרלים, שותים בירה ומגהקים. השניים צריכים לשמור שהמקום יהיה מחוץ לתחום, אבל הם מעלימים עין, ובינתיים שקולניק קורא ספרונים של ספרות קלאסית, ונחום מצייר.
תמונה ידועה של גוטמן, המופיעה בשני נוסחים, מתארת את נשות התענוגים ניצבות על מרפסת, ושתיים מהן רוחצות בים של יפו. התמונה צויירה מאוחר יותר, אך אלה בתי-הזונות שהיו במנשייה.

אני עצמי הושפעתי מסיפורים אלה ואחרים של גוטמן. לא רק שכתבתי בשנת 1979 רומאן ברוחו, "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), אלא לימים כתבתי גם סיפור בשם "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שכלול בקובץ סיפוריי "ערגה" (1987). הסיפור מבוסס בין השאר על סיפור ששמעתי מפי נחום: אחת הגברות שהחזיקו בתי-זונות במנשייה היתה יהודיה, שכל הזמן נהגה לומר: "אם ירצה השם". הבנות אמנם לא היו יהודיות אלא תורכיות, ערביות, אבל המאדאם היתה יהודיה. נוסף לכך מצאתי בספר יובל החמישים של פתח-תקווה תיאור כיצד יום אחד, במלחמת העולם הראשונה, גירשו מהמושבה משפחה של מהגרים בטענה שהבנות שלה התעסקו עם הקצינים התורכים.
בניתי אפוא סיפור על אותה מאדאם אוּם-אִל-טַאך והבנות שלה, סיפור שמתחיל במאה הקודמת, היא שוכלת את בעלה ואת בנותיה, והיא שורדת. בתקופה מסוימת יש לה באמת בית-בושת בשכונת מנשיה ביפו, ובסוף ימיה היא בעלת חנות של גלנטריה בנחלת-בנימין. יום אחד פקידי מס-הכנסה עולים עליה ועושים לה צרות. אז היא אומרת: "אני עוד אראה לכם!" – "מה תראי לנו?" – היא אומרת: "עברתי את ג'מאל פשה, עברתי את הבריטים ואני אעבור גם אתכם. אני אלך לשר האוצר!" – "את תלכי?" " – "כן, אני אלך."
ואז היא עולה לירושלים, לשר האוצר לוי לאשכול, ומבקשת להודיע לו את שמה, ופונה בבקשה אליו שיושיע אותה מפקידי מס-הכנסה. הוא זוכר מיד את שמה, וכיצד שמר בפתח המוסד שלה עם נחום גוטמן, ומסדר לה את זה, יש לה פרוטקציה אצלו.
היה באמת מקרה כזה, כך סיפרו, בפתח-תקווה. איכר בשם לִיפְּקֵס, שאשכול עבד במשק של משפחתו במושבה, ופעם היה לו בעיות עם מס-הכנסה אז הוא לבש חליפה נאה ועלה לירושלים לבקש עזרה ממי שהיה הפועל שלו, או של אביו, ועתה שר האוצר, ואשכול כנִראה עזר לו. אשכול היה אדם טוב.
כך השתמשתי בכמה יסודות, ומגוטמן היה לי האישור שבאמת היתה מאדאם שכזאת, ואני קראתי לה אוּם-אֶל-טַאך יען כי אהבה להפיח רוח מאחוריה בקול תרועה, והערבים, שמדביקים בנקל לכל אחד כינוי, שמעו את הקולות שלה וקראו לה בשם שמובנו הוא "אֵם ההפלצה".

נחזור לגוטמן. נגמרת מלחמת העולם הראשונה, והוא מרגיש צורך להרחיב אופקים, הוא חוסך כסף, ובשנת 1921 נוסע לתקופה של שנים אחדות לווינה, ברלין ופריס. שם הוא נפגש פעם ראשונה עם האמנות האירופאית בת-זמנו, שקודם כמעט שלא הכיר אותה. הוא מספר, למשל, שהתמונה הראשונה שראה בחייו היתה "אי המתים" של בֵּקְלִין. היה צייר גרמני-שוויצרי בשם ארנולד בקלין, ואני זכיתי לראות את התמונה לפני שנתיים, כשהיתה תלויה במטרופוליטן בניו-יורק. תמונה מאוד מסתורית ומעניינת. רפרודוקציה שלה היתה הציור האמנותי הראשון שגוטמן ראה בחייו. בביקורי פעם שנייה במטרופוליטן באתי עם מצלמת-וידאו כי במצלמה רגילה לא הצלחתי לצלמה בפעם הקודמת, בגלל קדרותה, ולא היתה בנמצא רפרודוקציה שלה. התמונה כבר לא היתה, ואמרו לי שהתצוגה במוזיאון מתחלפת מדי פעם. מאז אני חולם להשיג רפרודוקציה שלה, ואם מישהו כאן ימצא פעם, בבקשה שישלח לי. ואם מישהו יודע באיזה מוזיאון התמונה תלויה, יגיד לי ואני אסע לראות אותה. לא מצאתי אלבום על בקלין. אמרו לי שבבאזל קיים מִבחר תמונות שלו.
נחזור לגוטמן. כל אותן שנים גוטמן עדיין רק מצייר ולומד ציור ואינו כותב. הוא חוזר ארצה באמצע שנות העשרים, ומתחילה תקופה שהיא אולי המעניינת והמרתקת ביותר שלו, שיש לה כמה היבטים. הוא מתחיל לאייר בברלין את הספרים של אביו וגם של ביאליק, וממשיך פה בארץ לאייר הרבה ספרים, ואחת מעבודותיו החשובות היא איור אגדות "ויהי היום" לביאליק. לספר קדמו חוברות, ובתערוכה במוזיאון ישראל היה אפשר לראות את החוברות הראשונות בצד האיורים המקוריים.
בשיחות להכנת "בין חולות וכחול-שמיים" שאלתי את גוטמן מי הציירים שהשפיעו עליו, והוא נקב בעיקר בשני שמות, ראול דיוּפִי, ואנרי רוּסוֹ, הנאיבי. לימים רכשתי אלבומים שלהם, ומהם למדתי כיצד לערוך את אלבום גוטמן. זכיתי גם לראות בקיץ 1987 תערוכה כללית של רוסו בגראנד-פאלֶה בפאריס. ביקרתי בה פעמיים והייתי כולי שיכור מציוריו. הביאו אפילו מרוסיה ציורים שלו, ודומני שפעם ראשונה מרבית ציוריו הוצגו יחד. ושם ראיתי את התמונה של רוסו, שבאלבום גוטמן שלי שמתי לצד התמונה הידועה של גוטמן "יום חג בפרדסי יפו", תמונה נפלאה שמתארת את הפרדסים ואת הרכבת שנסעה אז מיפו לירושלים, על רקע החולות. מבט מרחוב הרצל דרומה לעבר פרדסי יפו, בראשית המאה. ציטטתי את התמונה של רוסו עוד בטרם ראיתי את המקור, רק לפי אלבומו, כי התמונה של גוטמן דומה לה, לא בנושא אלא בצבעים ובקומפוזיציה. לא שגוטמן העתיק, חס וחלילה, אלא היתה בו קירבה לרוסו.
מסוף שנות העשרים אנו מכירים עוד ציורים ידועים של גוטמן, "נושאת האלומה", "הרועה", ממיטב יצירתו באותן שנים. תמונות המביעות את התחושה הספרותית הרומאנטית והארצישראלית שלו. הנה "זיתים בהרי ירושלים" משנת 1927, תמונה פחות ידועה, אך מי שמכיר את קובץ "כל השירים" של אסתר ראב, שההדרתי, זוכר אולי תמונה זו על עטיפתו. ולצידה כאן – "המשטרה התורכית ביפו". וכאן – שוב אחת התמונות הידועות ביותר של גוטמן, "מנוחת צהריים", פלח ופלחית על רקע אלומות ביום קציר. התמונה מוצגת כעת במוזיאון מגדל דוד בירושלים, ושייכת למוזיאון ישראל.
אתם רואים שתמונה זו מופיעה בעטיפת האנתולוגיה שהוצאתי לפני שבוע, "במולדת הגעגועים המנוגדים", על הערבי בספרות העברית. הקדמתי למִבחר מבוא מפורט, שהוא נושא לעצמו, ואני מקווה שנדון בו באחת הפגישות הבאות. לצורך גוטמן אומר רק זאת – גוטמן מבטא בציורים שלו אותה מגמה רומאנטית שהיתה גם בספרות העברית הארצישראלית בראשיתה, למעט ברנר, והיא שהערבים יושבי הארץ משמרים לנו את אורח החיים של אבותינו מתקופת המקרא, וזו גם התפישה שהִנחתה אותו באיוריו ל"ויהי היום", שציירם כך בשנות העשרים והשלושים, ויכול להיות שאלה הערבים מתקופת נעוריו, אם כי נופים כאלה ודאי שנשתמרו עדיין בשנים בהן צייר זאת.
גוטמן מצייר את הערבים מתוך תחושה מקומית, מתוך מתן אותנטיות לוקאלית לדמויות האלה, ומתוך הדגשת הקשר שלהן לעבר המקראי. כשהוא מאייר את אגדות "ויהי היום" של ביאליק, הוא נותן לעברים של תקופת המקרא את האִפיונים של הסבלים הערבים ביפו, של בעלי הגוף, של מראות ילדותו שעברה עליו ביפו ובנווה-צדק. הערבים "מדגמנים" לו כדי לראות דרכם את אבותינו הקדמונים. לכן בחרתי תמונה זו לעטיפת האנתולוגיה, כי היא ממחישה את מהות הנושא, ואילו מִבחר הסיפורים שבספר עצמו יש בו גם כל הכאב וההתפכחות. הספר אינו אופטימי, אבל לפחות ישנו, היה – איזשהו חלום בהתחלה.
וגוטמן עדיין אינו כותב. הוא חוזר ארצה, הוא מצייר את תמונות השמן הנפלאות הללו, הוא מציג בתערוכות, הוא מאייר הרבה ספרים בציוריו הנהדרים, כל אותה תקופה, ולא כותב. מתי הוא מתחיל לכתוב?
לכך ישנם כמה תאריכים ראויים לציון. בשנת 1932 נפטר אביו, ש. בן-ציון, ונפטר ממורמר מבחינת מעמדו כסופר, כי אנשים שהיו צעירים ממנו קבעו לעצמם מעמד נכבד ממנו בספרות העברית. גוטמן מספר שעגנון הצעיר היה מזכירו של ש. בן-ציון ב"העומר", זאת בעלייתו הראשונה של עגנון לארץ, כאשר היה עדיין צריך לעבוד למחייתו. בתור מזכיר היה עליו לכתוב, וראו זה פלא, כתב-ידו אז היה קריא, כי אחרת לא היה לו ממה להתפרנס. אבל לימים, כשנעשה עגנון סופר גדול ומחייתו מובטחת, כבר היה יכול להרשות לעצמו שלא יהיה אפשר לפענח בנקל את כתב-ידו.
כשהחל ש. בן-ציון את עבודתו הספרותית, ברנר פעל עדיין בצל ענקי הספרות העברית מהדור הקודם. ביאליק היה מורה צעיר אצל ש. בן-ציון באודסה. והנה בסוף שנות העשרים ברנר כבר אינו בחיים, אבל נחשב לסופר גדול, ועגנון סופר גדול, וביאליק הוא נסיך או מלך השירה העברית, ואילו ש. בן-ציון נדחק הצידה, נשכח. לכן חייו היו מרירים. מה שוודאי השפיע גם על נחום גוטמן. הוא סיפר לי שאחד הדברים שהפחידוהו מלכתוב היה זיכרון ילדות, כיצד הוא רואה את אביו יושב עד השעות הקטנות של הלילה ומוחק וכותב ומוחק וכותב. כל כך קשה מלאכת הכתיבה, כל כך אחראית, שנחום פשוט לא העיז לקחת עט סופרים בידו.
ש. בן-ציון היה אדם מאוד קפדן, וכנראה לא כל כך קל ביחסיו עם בני אדם. יש סיפור נהדר, שאני מביא אותו ב"בין חולות וכחול-שמיים", אבל הראשון שהביא אותו מפי גוטמן היה משה נתן בתוכנית ממושכת בגלי צה"ל ובכתבה ארוכה "במחנה" על ברנר. והסיפור כך הוא: ברנר פִרסם סיפור ב"השילוח" והכרך הגיע כמובן ל-ש. בן-ציון ביפו. ש. בן-ציון היה כה פֶּדַנט, שכאשר היה קורא סיפור מודפס, היה עורך ומתקן בו כל הזמן. זה באמת לא יאומן – אדם מתקן סיפור מודפס! נוסח הסופר אינו מספיק טוב, ועל הקורא לתקן את העותק שברשותו.
עגנון, מזכירו של ש. בן-ציון, הבחין שבכרך "השילוח" יש סיפור של ברנר, שתוקן. עגנון לא היה סמל טוב-הלב, אף על פי שהיה איש מקסים. הוא הזמין את ברנר לבוא לביתו של ש. בן-ציון. ברנר בא עם עגנון. ש. בן-ציון עדיין עסוק, וכאשר ברנר מחכה לו, עגנון מוציא את הכרך או גורם לכך שברנר יעיין ב"השילוח", יפתח בסיפור שלו, ויראה כיצד ש. בן-ציון ערך ותיקן אותו. ברנר סוגר בטריקה את הספר ובורח החוצה ואינו רוצה לפגוש את ש. בן-ציון.
הסיפור הקצר הזה מלמד על ש. בן-ציון, על עגנון, על ברנר, וגם על נחום גוטמן ששימר את הסיפור. על כל אחד מהם הוא מלמד. מי שכתב אז כמו ברנר – ורק ברנר כתב כמו ברנר – חי עד היום בצורה בלתי רגילה. ומי שתיקנו וערכו אותו אז, או רבים מאלה שמלכתחילה כתבו אז בצורה "מתוקנת" – קשה לקרוא אותם היום. הם נמלצים וחגיגיים מדי. ברנר ידע לשבור את השפה כך שהיא תישאר נצחית. ומזלו שיכול היה לעמוד על שלו.
אלה מן הדברים שכנראה הפחידו מאוד את גוטמן מלגשת לכתיבה. לא הפירוש הפסיכואנליטי של יחסי בן לאביו אלא פשוט – שיש אבא ביקורתי וקפדן, שהוא עצמו סופר, ומה יגיד אבא? איך אפשר לצרף שני משפטים בעברית אם עתיד לקרוא אותם אב קפדן כזה?
והנה האב מת, וגוטמן עורך בשנת 1934 נסיעה ממושכת לדרום-אפריקה, הוא הוזמן לשם, עם אשתו דורה, לצייר את דיוקנו של הגנרל סְמַאטְס. תמונה זו של גנרל סמאטס, מחסידי אומות עולם, זכורה לי מילדותי מוצגת במשך שנים במוזיאון תל-אביב, והיא נמצאת שם עד היום, אבל במרתף. בתקופה שהציגו במוזיאון תל-אביב תמונות של ציירים ולא רק של ציירים-של-היום, דיוקן סמאטס היה תלוי בו באופן קבוע, היום הוא במחסן. אני רוצה להגיד לכם, שני מוזיאונים יש בארץ – מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב, וכשאני מבקר בהם, אני אומר: מי יתנני במחסן. המחסנים שלהם מלאים אוצרות, והם מציגים... זה כאילו שכיות החמדה של זֶ'ה דה-פּוֹם, התצוגה שעכשיו היא פאר מוזיאון ד'אוֹרסֵיי, כאילו היו מורידים את כל ציורי גוגן, ואן-גוך ורוסו ושמים אותן במחסן, ומראים רק את הציור הצרפתי של היום... תארו לכם!

נחזור לגוטמן. באותן שנים הוא מאייר את "דבר לילדים" מראשיתו, וכאשר הוא יוצא לדרום-אפריקה, מפציר בו העורך יצחק יציב להמשיך לשלוח לקוראים הצעירים ציורים מהדרך. גוטמן מוסיף מילים לציורים, וכך נולד ספרו הראשון "בארץ לוֹבֵּנגוּלוּ מלך זוּלוּ", שמתפרסם לראשונה בהמשכים ב"דבר לילדים". בילדותי קראנו את הסיפור מתוך כרך "דבר לילדים" של שנים קודמות, עוד בטרם יצא בספר, וכך גם את "החופש הגדול או תעלומת הארגזים". ברור ומובן שיצחק יציב ערך את גוטמן. גוטמן כתב כנִראה באופן מאוד ספונטאני ויציב עזר לו. עצם ההורדה הראשונה לדפוס בעיתון כבר היתה עריכה, אחר-כך, לאסוף את ההמשכים לספר – כבר היה קל יותר. וכך גוטמן נעשה לא רק צייר אלא גם סופר. בתקופה מסוימת, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, סגנון ציורו של גוטמן משתנה. בשנות השלושים הוא נוסע עוד כפעמיים לפריז, מושפע קצת מאסכולת הציירים היהודים בפריז באותה תקופה, ומהרוחות החדשות שמנשבות בארץ. בתקופה ההיא יש אצלו כעשר שנים של כמעט שתיקה בציורי-שמן, וזה דומה במידה מסוימת למה שקורה כמעט במקביל אצל אסתר רַאבּ. שניהם אגב היו בידידות בנעוריהם, נחום ודורה היו מבאי ביתה של אסתר ראב בתל-אביב בראשית שנות השלושים, כאשר ביתה היה מרכז לסופרים ולציירים. היא צברית ונחום אינו צבר, אבל היא בשירה והוא בציור ובסיפור קרובים מאוד ברוחם הארצישראלית, ושניהם משתתקים לתקופה, היא בשירה והוא בציורי-השמן. מסוף שנות השלושים עד סוף שנות הארבעים, גוטמן כמעט שאינו מצייר בשמן, הוא כותב סיפורים, הוא רושם, הוא מאייר, יש גואשים המתארים את חוף הים בתל-אביב, שצוירו באותן שנים, אך אין תמונות שמן גדולות שלו מאותה תקופה. אסתר ראב חדלה אז לכתוב בכלל. והשנים הללו מקבילות גם לשנות מלחמת העולם השנייה.
ואחר כך גוטמן מופיע בסגנון שונה, שפחות אהוב עליי, אבל הבאתי גם אותו באלבום כי אי אפשר שלא להביא את הסגנון המאוחר של גוטמן. כאן הוא כבר קרוב לדיופי יותר מאשר לרוסו. הבאתי באלבום ציור של דיופי ליד ציור של גוטמן, בתור ציטוט. אפשר לראות כאן שני ציורי-נוף, אקוורלים, של גוטמן, אחד משנת 1942, וכנראה שגם השני מאותה תקופה, האחד חוף הים בתל-אביב, והשני אולי צפת. ולמטה, ציור של דיופי, קזינו בניצה, ואתם רואים את הקלילות והדקלים והים-תיכוניות שיש בהם דמיון לגוטמן.
בסוף האלבום יש ציורים של גוטמן המאוחר, הוא הִרבה לצייר את טבריה. ציורים נהדרים של רשתות הדייגים בטבריה, השקיפות שלהם. אבל אין כאן העוצמה הפיסולית הקודמת. הנה אוניות במפרץ, אבל אין בציורים האלה ייחודיות ועוצמה של התקופה שאפשר לקרוא לה בשם – תור הזהב של האמנות הארצי-ישראלית, בשנות העשרים והשלושים. שיכבה של ציירים שהם עד היום בעיניי אולי החשובים ביותר שהיו לנו: גוטמן, ראובן, פלדי, ציונה תג'ר, לובין, ואחרים. יש הרבה מן המשותף לדור שיצר בשנות השלושים, הם מאוד דומים. גם אצל ראובן תראו שבשנותיו האחרונות הוא מצייר כמו בסדרות, הרבה ציורים חוזרים. הרבה תמונות של עצי-זית בצפת ששוויין אמנם עשרות אלפי דולרים אבל זה כבר כמעט קיטש. ואילו ראובן המוקדם, והיו כמה תערוכות בבית ראובן בשנים האחרונות שהראו זאת – כיצד צייר את רחובות תל-אביב, דברים מקסימים ומופלאים!
דבר דומה לגבי ציונה תג'ר שיש ממנה ציורים נפלאים משנות העשרים וראשית שנות השלושים, ואחר-כך זה מתמסמס והיא לא חוזרת לכוחה. מדוע? כי תקעו לציירים ההם לראש שהם לא בסדר, ציורם אינו די מודרני, צריך לצייר אחרת, כמו אופקים חדשים, כמו זריצקי. תודה לאל שאני לא צייר ואני לא צריך לסבול את מה שהם סבלו, כי בספרות אני יכול ללכת בדרך שלי, וניזהר מללכת אחר אופנות. אבל בספרות אולי זה יותר קל. בציור יש העניין של מי נחשב, מי מוכר, מי נמכר, וזה קובע גורלות בצורה הרבה יותר חמורה.
לצורך השיחה שלנו אני רוצה להזכיר עוד ספר חשוב של גוטמן. לקראת מלאת חמישים שנה לתל-אביב, בשנת 1959, פנו אל נחום גוטמן שיכתוב ויצייר ספר על ראשיתה. אני מתאר לעצמי שהספר נעשה לפי הזמנה. הוא ישב וכתב את זיכרונותיו על תל-אביב בראשיתה, על אחוזת-בית. לאחר הבית שבו גרו בנווה-צדק, היה ש. בן ציון מראשוני המתיישבים ברחוב הרצל, הרחוב הראשון של תל-אביב. כדרכו הוסיף גוטמן לסיפוריו איורים.
שלמה שבא ידידי עשה אבחנה מאוד מעניינת: גוטמן הרשם של תל-אביב, שתיאר אותה ואת דמויותיה גם בפסלי חֵמָר ובמוזאיקות הידועות שלו, (שאף אחת מהן אינה מונחת באופן שהוא רצה שתהיה מוצגת, ואין רואים אותן כמעט. ישנה מוזאיקה נפלאה שלו בכלבו שלום, ושם סניף של בנק מסתיר אותה. לא היה לגוטמן מזל בזה. לאנדרטת השואה של תומרקין היה יותר מזל. אני חושב שהמוזאיקה של גוטמן היתה צריכה להיות בכיכר מלכי ישראל, לא תקועה ככה במגדל שלום. אבל גם לתומרקין אין מזל כי נשברו הזכוכיות באנדרטה שלו, והיא באמת ניצבת שם כאיזו שואה לזכר השואה).
נחזור לשלמה שבא. הוא אומר שנחום גוטמן מעולם לא צייר את תל-אביב בשמן. ראובן כן. נחום גוטמן רק רשם אותה, והשמנים שלו אינם על תל-אביב. היא היתה חדשה מדי עבורו. בשמנים הוא הלך לדמויות הערבים, לאוניות, לים, צייר את יפו, היה נוסע לצפת, לטבריה; הוא חיפש את העתיקות, את הפַּטינה של הדורות.
וזה מעניין כי מצד אחר, נחום גוטמן הוא תל-אביב, ממש סמל; שניים-שלושה זרמים יכולים לראות בו את אביהם, אף על פי שהיה לכאורה אדם תמים, לא טיפש, אבל מעודו לא היה אידיאולוג. בשום שיחה איתו לא התפלסף, לא בנה תיאוריה, הוא סיפר כאדם השח לפי תומו. אבל הוא עומד בראשיתם של כמה זרמים.
זרם אחד שיכול לראות בו אב רוחני הם הכנענים. עמוס קינן, בנימין תמוז, אהרון אמיר. גוטמן לא ראה את עצמו ככנעני, אפילו לא היה חשוב לו להתייחס לאידיאולוגיה הזו. אני לא סבור שהיה לו קשר עמוק לרטוש. אבל גוטמן מספר באורח "כנעני" מדוע אהב את תל-אביב. היה בה משהו אופייני, ששנים כבר אינו קיים, והוא מביאו גם ב"בין חולות וכחול-שמיים". הנה ציורו המתאר את חיפושיות-הזבל בחולות תל-אביב. כאן השִקמה, שניצבה במקום שאחר-כך ניצב בו סניף דואר החבילות ברחוב יהודה הלוי, לא היכן שהדואר נמצא כיום, אלא סניף דואר חבילות שנהרס, והיה קרוב יותר לתחנת הרכבת שהיתה במקום. שם ניצבה אותה שיקמה. יש צילום היסטורי של השקמה עם אירה יאן, המורה הראשונה של גוטמן לציור, בתל-אביב. היא היתה גם אהובתו של ביאליק. אירה יאן מצולמת עם כל תלמידיה תחת העץ. ועוד בציור שלנו: שלט "אחוזת-בית", ושתי חיפושיות-זבל, והכול ריק. הריקות הזו היא החולות. [עמ' 68 בספר "בין חולות וכחול-שמיים"].
כמעט בכל ציור של תל-אביב, של גוטמן, רואים את הריקות של החולות, שעליהם אמר כי מה שיפה בהם הוא שכל אדם שהולך בהם כאילו פסע עליהם לראשונה. מי שזכה לפסוע בחולות, זוכר את תחושת הבתולים הזו, שהרי כל פעם הרוח מיישרת את החולות והם נִראים כחדשים. כלומר, החולות הם סמל של התחלה חדשה, בזמן, בעוד ירושלים, למשל, עמוסה ומלאה, כל אבן זועקת בה כאב והיסטוריה. אגב, זה נושא לעצמו: ירושלים ותל-אביב בספרות העברית; אצל עגנון ב"תמול שלשום", ואצל סופרים אחרים, תל-אביב קלילה יותר, היא התחלה חדשה, ואילו ירושלים כבדה ופאטאלית וקשה; זה מה שמתרחש ב"תמול שלשום" של עגנון.
כשהוא רושם את תל-אביב, גוטמן אינו מחויב להיסטוריה הגלותית, לכאב ולסבל; אבל כשהוא מצייר בשמן, הוא מחפש גם את העתיק, את הישן, לא בגלל מוטיבים יהודים או עניין לאומי מזויף, אלא ארץ נופי התנ"ך שהם חלק מהרומנטיקה של הנוף, אם זה הסלעים, הזיתים, הערבים. אבל את חולות כמעט שאין למצוא אצלו בשמן. ב"יום חג בפרדסי יפו" רואים משהו מן החולות הצהובים, ברקע.
חולות היו אצלו ביטוי של התחלה חדשה, ומבחינה זו הספרים הראשונים שלו, התפיסה המקומית שלו, התאימו לתפישה ולרצון של "הכנענים" לראות כאן התחלה חדשה של תרבות עברית, שהכול נחשב רק משעה שהוא מתחיל פה, ואין שום קשר לגולה. מה שגוטמן עשה באמנות, לא היה לזה שום קשר לגולה, ואם יש – זוהי אותה קפיצה בהיסטוריה מתקופת התנ"ך ומן העברים הקדמונים שחיו כאן, ישר אל ראשיתו של היישוב העברי.

נחום גוטמן היה אב נוסף, אבי ספרות הילדים הארצישראלית. החל מהדור של אוריאל אופק, התחנכנו, אני אומר אנחנו כי גם אני כותב לילדים ורואה את עצמי לפחות במחציתי סופר לילדים ונוער – אנחנו התחנכנו על נחום גוטמן. ומזלנו שצייר ולא סופר היה אבי ספרות הילדים בארץ, כי הוא לימד אותנו לצייר במקום להתפלסף ולכתוב בסגנון כבד ונמלץ. שלונסקי אינו אבי ספרות הילדים העברית. ספרו "עלילות מיקי-מהו" כתוב יפה ומבריק, הוא אמן הלשון אבל אינו צייר. לגוטמן אין אף שיר, אף חרוז בכתיבה שלו. החריזה אינה אמצעי שלו. הוא מצייר. וממנו למדנו כי כדי לכתוב לילדים צריך לצייר למענם במילים. בכלל, גם סופר למבוגרים ראוי שיצייר במקום לכתוב כמו כמה סופרים שאני לא אגיד כאן את שמם, שמאוד נחשבים היום, אבל לא היה מזיק להם ללמוד קצת מגוטמן, וכשכותבים לילדים – על אחת כמה וכמה.
דן מירון כתב לאחרונה מסה מעניינת בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות" – על רחל, יוכבד בת-מרים, אסתר ראב ואלישבע. הוא טוען דבר דומה למה שאני טוען לגבי סופרי ילדים – לדעתו השירה של המשוררות העבריות, שהחלה רק בשנות העשרים למאה, מזלה ומזלן שהיו משוחררות מאותו עומס של חינוך תורני, שהיה נחלת המשוררים והפרוזאיקנים הגברים, שלמדו בילדותם בחדר או בישיבה, והיו עמוסים היסטוריה של הספרות העברית, גם התורנית. המשוררות לא עברו את המסלול הזה, בייחוד אסתר ראב, שלמדה כבר בבית-הספר ארצישראלי, אבל גם רחל, ואלישבע שהיתה גיורת, הן החלו לכתוב בפשטות רבה יותר של שפה עברית, הן לא חשבו שאם השיר אינו נטוע במקורות, בתנ"ך ובמדרשים – הוא אינו ספרות עברית.
מאוד מרתק כיצד מירון מסביר את התופעה החברתית והתרבותית הזו; ככל שאתה פחות עמוס מבחינה סגנונית, יש לך סיכוי רב יותר להיות מקומי, לוקאלי, וקרוב יותר לדור צעיר שגדל בארץ והעברית היא שפת-אם טבעית לו, אבל – עדיין אין מקבלים את החדש הזה. אסתר ראב למשל, מורדת, בלי דעת אולי, מורדת לא רק בדור של ביאליק – כי גם הדור של שלונסקי ואלתרמן אינו ארצישראלי ממש, הם נפלאים, כל אחד בתחומו, אבל אסתר ראב – הקשר שלה הוא לדליה רביקוביץ', למשה דור, ל-ש. שפרה, לדור המשוררים הצעיר יותר שנולד בארץ, ואין לה שום קשר לתקופה האלתרמנית, תקופה שגם משוררים בני הארץ שבאו אחרי אסתר ראב, כמו חיים גורי, עד היום הם בעקבות ותחת השפעת אלתרמן, דור שלם שהאלתרמניות הִפנטה אותו.

מבחינה זו גוטמן דומה לאסתר ראב, ואני חוזר עתה ל"עיר קטנה ואנשים בה מעט". ישנם שלושה ספרים חשובים על אותה תקופה. אחד מהם קלאסי, "תמול שלשום" של עגנון. ספר פחות ידוע, שגוטמן אייר, הוא של אשר ברש, "כעיר נצורה". אשר ברש הכיר את תל-אביב כי חי בה שנים רבות, וכתב את סיפורה של העיר ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. ברנר מופיע בספר של ברש, בשם מושאל, אבל כשגוטמן צייר אותו, הדיוקן הוא של ברנר, אף על פי שמדובר בגיבור ספרותי.
והספר השלישי הוא כמובן "עיר קטנה ואנשים בה מעט". גוטמן לא היה סופר בִּדיוני. ספרו "חמור שכולו תכלת", שבו מופיע חמור שנעשה מנהל המוזיאון העירוני, והסיבות די ברורות, אינו סיפור מוצלח במיוחד, אף על פי שגוטמן מעיד על עצמו שהוא מאוד אוהב חמורים, זו הבהמה הכי אהובה עליו, ואין ספר שלו שלא מופיעה בו דמות של חמור.
כלפי מה אני מקדים דברים האלה? – כדי לומר שבעיניי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" הוא אחד משיאי הפרוזה הארצישראלית. אני סבור שהרבה ספרים בדיוניים של שנות העשרים והשלושים, ואפילו של שנות השמונים והתשעים, יישכחו, ואיש לא יוכל לקרוא בהם, ואילו הספר של גוטמן יעמוד לעד, כלומר – כל זמן שתהיה תרבות עברית, הסיפורים האלה ישרדו. הם אינם בדיוניים. גוטמן מספר על דמויות מאותה תקופה, על הגלות מתל-אביב לכפר-סבא, זהו כביכול ספר זיכרונות. אבל הוא מסופר בצורה כה מופלאה מבחינת הניקיון הלשוני, הציוריות והפשטות.
שנים אני מדריך בסדנאות-כתיבה, וכששואלים אותי את מי אני ממליץ לקרוא כדי לשפר את הכתיבה, אז אני אומר: "אל תקראו את סופר X ולא את סופר Y ולא את סופר Z ולא את קפקא ולא את ג'ויס כי אתם תידבקו מהם, אלא קִראו מהמקומיים, ואני ממליץ על יהושע קנז כי אני חושב שבייחוד בספרים המוקדמים שלו יש ניקיון כזה של לשון, שלהיות מושפע מיהושע קנז זה פשוט לכתוב יפה ובעברית פשוטה. וממנו אתה לא נדבק בצורה כזו שאתה נעשה חקיין. ועוד אני אומר – קראו את גוטמן ותנסו לכתוב כמוהו, לצייר במילים."

אקרא לכם קטע מ"עיר קטנה ואנשים בה מעט", המתאר את הרופא של תל-אביב, הביל"ויי חיסין:
"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תערובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה."
זה תיאור נפלא, מבחינת ההמחשה הציורית שבו, ההומור והניקיון הסגנוני, והנה גם הציור [עמ' 237 בספר "בין חולות וכחול-שמיים"]. זו הסיבה שאני נוהג להמליץ לסופר-מתחיל: "אתה רוצה לכתוב? תעתיק מגוטמן, תתבונן כמוהו ותתאר את מה שאתה רואה כאילו ציירת זאת."

אני רוצה לומר עוד דבר על התמימות של גוטמן. גוטמן מתאר בציוריו וגם בסיפוריו תקופות קשות מאוד. מתאר את מלחמת העולם הראשונה, תקופות של סבל. גם הערבים אינם רק סיפור רומנטי אלא סיפור של מאורעות ושל סבל ביחסים עימם. האם הוא מרמה את עצמו? ב"שביל קליפות התפוזים" הוא מתאר כיצד הוא חוזר מפתח-תקווה לתל-אביב הנטושה, שתושביה גלו לפתח-תקווה ולכפר-סבא. יש בעיר רק קומץ בחורים ששומרים על הבתים הריקים, שפתחיהם סגורים בקרשים מוצלבים בצורת X. [עמ' 160 בספר "בין חולות וכחול-שמיים"]. באמצע דרכו הוא נקלע להפגזה והוא נמלט ממכתש למכתש ונידמה לו שהפגז רודף אותו באופן אישי. כמו בפתיחת הסרט של צ'רלי צ'פלין, "הדיקטאטור הגדול" – כאילו הפגז מחפש אותו. זו סיטואציה קשה מאוד, אבל אצל גוטמן קוראים על כך בהנאה. הוא נותן לסיפורו מימד כה קליל, שאתה נהנה לקרוא, אף על פי שמתואר מעמד מפחיד. ברנר כבר היה כולל כאן את כל צער העולם.
גוטמן אומר על אמנותו: "אני רוצה להכניס יום של חג לחיים." זאת אומרת, הוא יודע שהחיים די עצובים ורוצה להכניס בהם את המימד של החג, של האור והקלילות. הוא לא היה תמים מתוך טיפשות או עיוורון, אלא הוא רצה לשמח, להביא יום חג – ההומור, הקלילות, הנוף העתיק והיפה, כל מה שמאפיין את ציורו. על כך לא סלחו לו, בעיקר מבקרי-האמנות, ועם זאת הוא ביטא איזה חלום קולקטיבי שלנו. חלום על המזרח, על היופי ועל הגיבורים התנ"כיים וכל אותם יסודות שכאילו עדיין קיימים, אך זה דבר שלא ייתכן שיתקיים במציאות, כי הציונות הורסת ומוחקת כמעט כל מה שעליו היא בונה.
בארץ-ישראל, כל מקום שבנינו, חדל להיות תנ"כי. היום אין כבר כמעט מקומות תנ"כיים. אולי היה צריך להניח לארץ-ישראל, ולבנות את ישראל קצת בצד, במקום אחר, כדי שארץ התנ"ך תישאר. הר-הצופים קיים? לא קיים. ישנה שם מפלצת אוניברסיטאית אבל אין הר-הצופים. כל מקום שבנינו בו חדל להיות המקום שהתגעגענו אליו. ואני לא אומר זאת לשלילה, זוהי צורת החיים שלנו. חלמנו חלום של חיים במידבר, בכפר, בטבע, במושבה, בחקלאות רומנטית. גוטמן את הדברים הללו הנציח כמעין חלום קיבוצי – גם בסיפורי הילדות שלו וגם בציוריו. וזו תרומתו הגדולה לתרבותנו.

הקדשתי שנים אחדות מחיי לשני אנשים, לדודתי אסתר ראב שאספתי את שיריה ועכשיו אני עוסק בכתיבת הביוגרפיה שלה, ולהוצאת שני ספרים אלה, "בין חולות וכחול-שמיים" והאלבום של נחום גוטמן. הוצאתי מחדש גם הגדת פסח, ו"סיפור יציאת מצרים" שלו, אבל אלה לילדים וזה פחות חשוב, כביכול. ברפובליקה הספרותית שלנו, אם אתה כותב לילדים זה לא נחשב. אם אתה כותב רומן משעמם למבוגרים ואתה סופר חשוב, אז הספר חשוב, אם אתה כותב ספר מעולה לילדים, אתה לא חשוב, גם אם אתה סופר חשוב, לילדים. זה חוק המציאות שאנחנו חיים בה בארץ. ישנה רק ספרות נחשבת אחת, והיא הספרות למבוגרים.
לכן כיוצר יש לי מעין חוזה טוב עם הנצח: גם אם כל מה שכתבתי לא שווה פרוטה, הרי מה שעשיתי למען נחום גוטמן ואסתר ראב ייזכר כל זמן שהתרבות העברית תתקיים. זה ברור לי. אין ולא תהיה תרבות עברית, גם בעוד מאה ומאתיים שנה מעכשיו – בלי שתי הפיגורות האלה, הן אבני-יסוד בה. תוציאו אותן – זה כאילו השמדתם חלק מזהותו של העם. ואני מרגיש שטוב עשיתי ששימרתי את הדברים של שניהם לדורות הבאים.

הנה מצאתי כאן משפט שגוטמן אומר: "כאשר יש לי הרגשה של שפע, אני כותב או מצייר. לעולם איני מכריח את עצמי. אני כביכול רוצה לגמול טובה לכולם או לפצות את נחום הילד ובני דורו."
כן, שכחתי להזכיר שהוא סיפר לא פעם כי בילדותו ובנעוריו, ספרי הילדים לא היו מאויירים. לכן באיוריו במשך שנים רבות ל"דבר לילדים", ובספריו, הוא רצה גם לפצות את עצמו על כך שבילדותו לא היה לו ספרים מצויירים.
היתה לו עוד תכונה נפלאה – לכתוב טכסט סביב הציור. ואנחנו הקוראים חיפשנו זאת אצלו. לכן אני אוהב את דני קרמן. ובאמת, מדוע שהמאייר לא יוסיף גם מילים לציוריו? סגנון כזה מחזיר אותי כל פעם לחוויה של ילדות ואמנות גם יחד.

*
שאלה מהקהל: "אני רוצה להגיד לך שלולא המפגש הזה היום לא הייתי מתוודעת אל שני הספרים האלה. זה היה בשבילי איזה חסר שלא ידעתי עליו. זו פשוט היתה חווייה אדירה. לזכותך, הספר שכתוב בו נחום גוטמן וכתוב בידך – זו אחדות של סגנון שיפה מאוד שלקחת ממנו וכתבת ככה.
"ועכשיו השאלה: איזה סופר אהב גוטמן, אם הוא אהב בכלל לקרוא. מי היו הסופרים שאהב, והאם הוא ציטט פעם משהו מתוך הספרות היפה?"

תשובה: "לא שמעתי ממנו הרבה אמירות על כתביהם של סופרים. הזיכרונות שלו מהסופרים היו כולם אישיים, דברים שקרו לסופרים שהכיר. כאשר הוא יושב עם לוי אשכול בפתח בית-הזונות במנשייה, הוא אומר שזוהי מציאות שהכיר עד כה רק מסיפורי מופַּסן. כלומר שבנעוריו קרא סיפורים אלה. אבל הוא לא הזכיר בפניי במיוחד ספרים שקרא."

מילה אחרונה על "בין חולות וכחול-שמיים". שלמה שבא אמר לי פעם: "אהוד, זה הספר הכי טוב של נחום גוטמן. אתה יודע מדוע? כי נחום, בכל שאר ספריו, כל הזמן מתנצל על כך שהוא כותב, ולכן יש דברים מיותרים. בספר הזה אין שום דבר מיותר כי אתה כתבת אותו בשמו וידעת שכל מה שאתה מביא הוא בעל ערך ולכן אין כאן מילה אחת של התנצלות."

אחרית דבר
בשנים האחרונות נטפל לציוריו ולספריו של נחום גוטמן מבקר אמנות ואוצר פַנְטַזְיוֹרִי בשם גדעון עפרת, המרבה להשתמש בספרי "בין חולות וכחול-שמיים" מבלי להזכיר את המקור, ומוסיף המשכים דמיוניים ומופרכים, חסרי כל ביסוס, לסיפורים תמימים ומשעשעים שסיפר לי נחום על בתי הזונות בקהיר וביפו, בעת שירותו בגדוד העברי.
השיא היה בתערוכה "הפרדס הקסום: הדימוי הארוטי ביצירתו של נחום גוטמן", שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה-צדק בתל-אביב בקיץ 2001, ובעקבותיה כתבת-ענק מלאה בדיות מאת אילת נגב, שהתפרסמה בשם ""אמנות מופשטת" בשבועון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ביום 27 ביולי 2001.
אילת נגב ראיינה אותי ארוכות לצורך הכתבה, וסיפקתי לה חומר רב שממנו ציטטה, ואולם כאשר הזהרתי אותה כי הפנטזיות הפרועות של עפרת, שמלכלכות ללא צורך וללא ביסוס את דמותו וזכרו של גוטמן, הן כולן בדיות חסרות בסיס, אמרה כי מערכת המוסף הסכימה לכתבה רק בגלל הסנסציה הארוטית שהעלה עפרת, ואם תתקבל דעתי שזה בלוף, לא תהיה כתבה והדבר כמובן יפגע מסחרית בתערוכה שלשמה באה הכתבה.
וכך, מכל דבריי למראיינת נותר בכתבה בעיקר הקטע הזה:

עפרת תוהה האם היתה לגוטמן דוגמנית עירום ערבייה שישבה לפניו. אהוד בן עזר מתפלץ: "אם היתה מישהי כזאת, האחים שלה היו שוחטים אותה. גוטמן לא היה צריך ללכת לזונה ערבייה כדי לצייר אישה. בלאו הכי, למיטב ידיעתי, רוב הזונות הערביות לא התפשטו, אלא פתחו את הרגליים מתחת לשמלה הגדולה. גוטמן לא היה צריך דוגמניות. הוא צייר כמעט הכול מהזיכרון, ולפעמים די היה שראה רוכלת ערבייה בשוק, כדי שיוכל לצייר אותה אחר-כך בתנוחה אחרת בסטודיו שלו בבית. אשתו דורה, שהיתה יפה מאור, קוויה רכים ועגלגלים ככינור, היא הדוגמנית היחידה שלו. לפעמים הדביק לה ראש של ערבייה, לפעמים של גיבורה מהתנ"ך."

אפילו חמי, בנו גוטמן, נפל בפח של עפרת, או אולי חשב שעדותו תעזור לתערוכה, וכך אמר בכתבה דברים מופרכים שכאלה: "כשפגש את דורה, הפסיק [נחום אביו] לצייר זונות, והיא דִגמנה ברבים מציוריו. 'אבל ציורי העירום של אימא, לגמרי לא ארוטיים. הוא מצייר את השדיים, אבל בלי פטמות,' אומר חמי גוטמן. "זה נראה כמו תרגיל בציור קלאסי של עירום. זה שונה לגמרי מציורי הזונות. אין לי מבוכה להביט בעירום של אימא, זה פשוט ציור נהדר של גוף האישה, שמעורר בי תמיד אמוציות וגעגועים.'"
כאמור, לבד מאותן זונות שראה גוטמן בקהיר ובשכונת מנשייה שעל חוף ים יפו, כאשר שירת כחייל בגדוד העברי בשנת 1918, וישב עם אשכול לשמור עליהן בבקר אצלן החיילים הבריטיים, כמתואר ב"בין חולות וכחול-שמיים" – לא היה לגוטמן שום שיח ושיג עם זונות או עם נשים ערביות. הוא גם עזב עד מהרה את הארץ לווינה, ברלין ופריס, וכאשר חזר, הכיר את דורה והתחתן איתה.
צריך הרבה רשעות וטיפשות כדי לתלות בגוטמן קשרים עם זונות ערביות בימים הספורים שעברו בין שובו לארץ לבין פגישתו עם דורה, כפי שהוא עצמו מספר: "חזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926. באתי לרחובות לשמחת-תורה. ליד המדרגות של בית-הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ובפאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנחנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי." (שם, עמ' 210).

כדי להעמיד את שקריו של גדעון עפרת במבחן, פִרסמתי בשבועון "7 ימים", ביום 10 באוגוסט 2001, את התגובה הבאה:

עפרת והזונות
בעקבות "אמנות מופשטת", 27.7.01
אילת נגב, לצורך כתבתה על הארוטיקה אצל נחום גוטמן, ראיינה אותי וציטטה גם דברים שסיפר לי גוטמן. ואולם ברצוני להוסיף פרטים אחדים שאולי יבהירו את מידת המהימנות והרצינות של הצגת נחום גוטמן על ידי המשתתפים האחרים בכתבה.
בשעתו פנה אליי חוקר ומבקר האמנות גדעון עפרת ושאל אותי אם יש לי הסבר לרישום שבו מופיעים אצל גוטמן אריה יחד עם אישה ערומה בפרדס.
עניתי לו כדברים האלה: "למיטב ידיעתי, בתור עורך אלבום ציוריו של גוטמן (1984), ובתור הביוגרף שלו בספר שכתבתי מפיו 'בין חולות וכחול-שמיים' (1980), ספר שממנו אתה שואב את מרבית דבריך על גוטמן ומוסיף עליהם כיד הדִמיון הטובה עליך – ידוע לי כי כאשר חזר גוטמן מפריס בשנת 1926 הוא הביא עימו באונייה את האריה הצעיר שטרף את ביאטריצ'ה, כמסופר בספרו 'ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס' (1942). את האריה החביא גוטמן בסוד הפרדס ביפו, יחד עם הזונה הערבייה הערומה ששימשה לו דוגמנית, ושחיכתה לו כל שנות היותו בחוץ-לארץ.
"יום אחד, לנגד עיניו של גוטמן הנדהם, וכנִראה גם המאוהב בדוגמניתו הערבייה שעימה היה ביחסים אינטימיים, קפץ האריה על הערבייה הערומה ועשה בה מה שעשה. את הסצנה הזו הנציח גוטמן ברישום שעליו שאלת, שהרי ידוע לכל, ומוכח ממחקריך העמוקים מיני ים, כי לגוטמן לא היה שמץ של דִמיון אמנותי, והוא צייר רק את מה שראה במוחש מול עיניו, ובזמן אמת.
"כל מה שאני מספר לך כאן, גדעון, הוא אמת-לאמיתה ואמין בדיוק כמחקריך שלך על גוטמן. אכן, מצויים אנו בתקופה מעניינת. ליוצרים אזל הדִמיון, וברור כי כל מה שתיארו אכן התרחש כך ממש מול עיניהם במציאות. ואילו אצל מבקרי האמנות שופע הדִמיון ללא הגבלה, חוץ מקצב ההקלדה."
אהוד בן עזר, תל-אביב

אני עדיין מחכה לתגובה של עפרת על דבריי. כמובן שהוא לא פנה אליי בשאלה, וגם כל תשובתי לו אינה אלא פַּרודיה על הפבריקציות שלו. עפרת מעודו לא ביקש לברר אצלי ולו גם פרט אחד על אודות גוטמן. אפילו לא היה סקרן לדעת – אולי גוטמן בכל זאת סיפר לי משהו שלא נכלל בספר?
אכן, בצדק לא פנה אליי. שהרי הוא יודע את דעתי על השקרים שהוא טופל על גוטמן, ואם יצטרך לצטט מדבריי במחקריו, יבין כל בר-דעת שחידושיו המסעירים אינם אלא הזיות.
אהוד בן עזר

שימו לב לשני מאמריו המרתקים של דני קרמן על גוטמן הניתנים כאן בצרופות!

דבר נוסף: נחום גוטמן, כמו אסתר ראב, מבלי שנדברו ביניהם, שניהם היו נגד כתיבה בחרוזים וזו אינה מופיעה אצלם. שניהם הושפעו כנראה מנתן זך.

צבי לוז, שנפטר לפני כחודש ונטמן בקיבוץ דגניה ב', שהיה ביתו בכל 90 שנות חייו, התבלט בעיניי תמיד מבין הסופרים כאדם נעים-הליכות, שדיבורו מתון ודבריו שקולים – אדם צנוע היודע את יֵעודו כסופר, יֵעוד שאותו הגשים בשני מסלולי הכתיבה המרכזיים שלו, הן בכתיבה המחקרית-אקדמית כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, והן בכתיבה הספרותית-בֶּלֶטְריסטית, שבה השלים בהתמדה קובצי סיפורים קצרים וכרכי רומאנים, שהתייחדו בנושאם – העלילות של רוב סיפוריו התרחשו בקיבוץ, הזירה שאת החיים בה הכיר היטב ואהב ביותר.
בשנים האחרונות היה לוז ספון בביתו בקיבוץ אחרי שאיבד את מאור עיניו, אך שמר על צלילות דעתו והמשיך להיות מעורב בחיי הספרות בארץ, בעזרת בני-המשפחה שהקפידו לקרוא באוזניו מבחר מהמתפרסם במוספי-הספרות של העיתונות ובכתבי-העת לספרות. וכנראה שבסיוע אחד מהם השיב על הפנייה האחרונה שלי אליו, שהיתה קשורה במקרה התמוה הבא: בין תדפיסי המאמרים מלפני עידן המחשב ששמורים אצלי, מצאתי לפני מיספר שנים עלי-הגהה של מאמר-ביקורת שכתבתי על אחד מספריו, הרומאן "מכאן ועד כאן", שהופיע בהוצאת "עקד" ב-1990, והועבר אליי לביקורת ע"י זיסי סתוי, העורך הנמרץ של מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" באותן שנים.
מהבדיקה ברישום הביבליוגרפי של מאמריי, התברר לי להפתעתי, שהמאמר, שכבר נערך וסודר בסְדָר של העיתון, לא התפרסם משום-מה במועד שנכתב, אם משום שאני התרשלתי ולא החזרתי לעורך את דפי-הסְדָר שנמסרו לי להגהה ואם משום שפירסומו נדחה אחר-כך במערכת למועד אחר ונשכח. הגילוי הזה ציער אותי מאוד – ולכן הזדרזתי להעביר בדואר אל צבי לוז צילום של עלי-הסְדָר בצרוף ההסבר, שהמאמר לא נדפס משום-מה במועדו בעיתון.
לוז השיב לי, שהופתע לקבל ממני מאמר על רומאן שלו שהופיע לפני כעשרים שנה, אך אחרי שקראו באוזניו את המאמר, מצא שהחסרתי בו אמירה מפורשת יותר, שהרומאן הזה הוא כרך נוסף מסדרת ספריו על הקיבוץ – "אגדות המקום". לפיכך, אני מפרסם כעת לראשונה את מאמר-הביקורת הנשכח הזה, שאמנם נכתב לפני שלושים שנה, אך כלל לא התיישן באבחנותיו על סיפוריו של לוז, והפעם – לזכרו!
ערבייה באה לקיבוץ
הרומאן "מכאן ועד כאן" הוא כרך נוסף בסידרה, שבזכותה ראוי לוז לתואר הסופר המובהק של הקיבוץ. בניגוד לסופרים אחרים שהופכים את הקיבוץ משל לחברה הישראלית כולה (כפי שעשה עמוס עוז ברומאן "מנוחה נכונה", ב-1982), לוז עוסק בקיבוץ כפשוטו. ובניגוד לסופרים אחרים מהתנועה הקיבוצית שעושים כל מאמץ להרחיק את נושאי כתיבתם ממסגרת החיים המוכרת להם יותר מכול, צמוד לוז למטרה שהציב לכתיבתו: לתת ביטוי למסגרת החיים הייחודית הזו, שאליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
ברומאן הנוכחי בוחן לוז את מצבו של הקיבוץ באמצע שנות השמונים, לאחר מלחמת לבנון – (הערת הבהרה: מלחמה זו הוכרזה כ"מלחמת שלום הגליל", אך זוהתה מאוחר יותר כ"מלחמת לבנון הראשונה" – י.א.). מצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ, שהוחמר בימי מלחמה זו, העצים גם את המחלוקת בין צאצאי המשפחות המייסדות, שאוחזים בהווה בתפקידי הניהול של הקיבוץ ומתאמצים לשמר בהחלטותיהם את מורשתם החזונית של המייסדים, ובין "החדשים", המשפחות שהצטרפו לקיבוץ במשך השנים, הדורשים לנהל את הקיבוץ ברוח התקופה.
אחרי רגיעה זמנית, התלקחה המחלוקת בין שני המחנות מחדש ובעוצמה רבה יותר, אחרי שיפתח, נכד של אחת ממשפחות המייסדים, הביא אל חדרו בקיבוץ את אהובתו, נערה ערבייה-נוצרית. מעשהו זה של יפתח מצטייר בעיני הצביונים, משפחה גדולה ומסועפת שהצטרפה לקיבוץ לפני כעשור שנים, כדוגמא לסתירה בין מורשתם של המייסדים לבין מציאות החיים בחברה הישראלית. לדעת הצביונים, מתירים לעצמם צאצאי המשפחות של המייסדים היתרים, ובכללם בַּטָּלָה והתנהגות אָנוֹכית, שבעטיים קשה לקיבוץ להיחלץ ממצבו הכלכלי הקשה. וכמו כן טענו הצביונים נגד צאצאי המשפחות של מייסדי הקיבוץ, שבשם הנאמנות לעקרונות האוטופיים של אבותיהם הם מונעים את ביצוע השינויים שיכולים לייעל את כושר הייצור של הקיבוץ בענפים השונים. רצונם הוא, שהקיבוץ ינוהל כמערכת כלכלית שמודדת תפוקות ומעניקה לעובד תמורה לא לפי צרכיו (החזון) אלא לפי פריונו בעבודה (המציאות).
מחלוקת זו המתנהלת בקיבוץ בין צאצאי המשפחות של המייסדים לבין דוברי המשפחות החדשות, איננה מנותקת לחלוטין מן המחלוקת הקיימת גם בחברה הישראלית, שבה מתנהל ויכוח חריף על שאלות עקרוניות מקבילות: האם הציונות היא אידיאולוגיה שכבר מיצתה את עצמה בייסוד המדינה? והאם לא ייטב למדינה אם תפעל כיום רק לטובת אזרחיה, על-פי תנאי הזמן והמקום ככל מדינה אחרת בעולם? (הערת הבהרה: דומה שבעת פרסומו של מאמר-הביקורת הזה כעת, בשלהי שנת 2020, מאמר שנכתב לפני שלושים שנה, אפשר לקבוע, שהקיבוצים כבר מצאו את פתרון הפשרה למחלוקת שהתקיימה בתחומם, בעוד שהחברה הישראלית לא רק שלא מצאה עדיין מוצא כזה למחלוקת האידיאולוגית המפלגת אותה, אלא שהמחלוקת רק החריפה עם השנים וכבר העפילה לגבהים המסכנים את אפשרות איחוי הקרעים בין המחנות היריבים בעתיד הקרוב).
כה חבל, שהדחתה של עלילת האהבה על-ידי לוז לשולי הרומאן, למען חיזוקה של העלילה האידיאית, החלישה מאוד את כוחו הנראטיבי של הרומאן, משום שהיא הסבה את פעולת-הסיפור בהרבה מפרקי הרומאן משיטת ההראַיָה הממחישה והמרחיבה לשיטת ההגָדָה האינפורמטיבית והמצמצמת. לפיכך, אין אנו, הקוראים, נחשפים מספיק ברומאן הזה לרגשות ולמחשבות של שני הצעירים המאוהבים, שבואם לקיבוץ חידש את המחלוקת האידיאולוגית בו, לפני עמודי הסיום, שבהם פרע צבי לוז את חובו לסיפור האהבה הזה בסצינה קצרה, שבה הודיע יפתח לקיבוץ שעקב גיוסו לצבא תחזור חברתו אל בית-הוריה ולא תגיע עוד לקיבוץ.
כלומר: אף שנושאי הרומאן הנוכחי הם אקטואליים ואף הם גם מסופרים בנאמנות מלאה לחוקי הסוגה הריאליסטית בסיפורת, ובראשן מתן סיבתיות הגיונית לכל האירועים, אין הוא מרתק מספיק. מכותב סיפור – ובוודאי אם החליט לעסוק בנושאים שאינם חדשים, כגון: הפרט והלל, הרצון והצורך, החיים והאידיאל – דורש הקורא בראש ובראשונה בידוי עלילה מורכבת יותר, שאירועיה אינם כה צפויים, כפי שהינם ברומאן הנוכחי. ואכן, בהשוואה לספריו הקודמים על החיים בקיבוץ, מיעט צבי לוז לחדש הרבה ברומאן "מכאן ועד כאן", אלא רק הוסיף עוד כרך סיפורת סביר וקריא ביותר למדף ספריו – הישג שאין להמעיט בחשיבותו בתולדותיה של הסיפורת הישראלית.
אבחנה זו, שצבי לוז משלים בכל כרך נוסף פיסת תמונה אותנטית נוספת של "המקום", נתמכת ממנהגו להדהד את השקפתו על השינויים המתרחשים בקיבוץ באמצעות אחד מגיבורי כל ספר שלו, ותמיד קרוב לסיום העלילה של הספר. כך, למשל, הדהד לוז את השקפתו בסיפור הקצר "שילֵשים וריבֵעים" שנכלל בקובץ סיפוריו "מאזן" (1980), באמצעות דבריו של זאב שפירא, אחד ממייסדי הקיבוץ, שהתאכזב מצאצאיו, על כך שרק אחד מהם, בנו יורם, נשאר בקיבוץ עם משפחתו, בעוד שארבעת בנותיו עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בערים שונות של המדינה, כל אחת בעיסוק עירוני אחר. וכך השיב האב לשאלת ארבע בנותיו, מה בעצם הוא רוצה מהן: "הוא רוצה דור שלישי ודור רביעי, שייוולד ממנו, והוא רוצה שכולם יחזרו למקום."
לעומת זאת בחר לוז להדהד את השקפתו על "המקום" ברומאן הקודם שלו – "נפשו בכפו" (1985) באמצעות דבריו של המזכיר הצעיר והחרוץ מבני דור ההמשך של הקיבוץ. עלילת הרומאן "נפשו בכפו", שהיה מגובש יותר מהנוכחי, מסתיימת בדברי ההספד של המזכיר הצעיר הזה של הקיבוץ, במעמד גילוי המצבה על קבר ישן ומוזנח של אחד מדור המייסדים שנטמן לפני שנים תחת השלט "אלמוני", משום שהתאבד. אחרי שזהותו של האלמוני נחשפה ונסיבות התאבדותו נחקרו, נאספו חברי הקיבוץ לגילוי ראשון של מצבה על הקבר הזה. ואלה הדברים שאמר המזכיר במעמד חידוש הקבר: "המייסדים ואנחנו – שני עולמות באותו מקום. - - - וכאשר משווים דור מול דור, ניכר שמעמדם שלהם היה עדיף משלנו, לא רק בגלל שהיו ראשונים – בגלל שהיו שלמים יותר, לא עשו פשרות וטלאים אלא ברורים וחדים, יודעים להיקרא חלוצים בלי חשבון. - - - אבל אולי בגלל השוני נוכל ללמוד מהם הרבה על עצמנו - - - כי אנחנו צאצאים שלהם, הממשיכים אותם. - - - תורנו עכשיו לעשות מה שצריך לעשות, ואנחנו נעשה לפי מיטב הבנתנו שלנו." (שם, עמ' 168).
ברומאן הנוכחי בחר צבי לוז לבטא את אהבתו לחזון החברתי והלאומי של הקיבוץ באמצעות יוסף דורי, הארכיבר הזקן של הקיבוץ, המודע לכך שהוא "כהן במקדש הזמן" (עמ' 27) ושמוטל עליו להציע את הפשרה בין הצורך לבצע שינויים בקיבוץ ברוח הזמן ובין ההכרח לבצע שינויים אלה ברוח המורשת החזונית של מייסדיו. אין ספק שדבריו הבאים של הארכיבר הנבון משקפים נאמנה את השקפתו של לוז עצמו במחלוקת על עתידו של הקיבוץ: "לא ניצחון ולא כישלון של צד זה או אחר רצויים לנו, אלא שילוב נכון של שני הצדדים." (עמ' 137).
יוסי אורן

המשך
אחרי שהיא ילדה, היא לא דחתה, או ביטלה את החתונה. היא המשיכה לשחק אותה זכה וברה, כאילו דבר לא קרה!!! התאפרה והלכה למספרה, לבשה שמלת כלה והינומה. נכנסה עם חתנה מתחת לחופה, ונישאה כדת משה וישראל, כשאת סודה טמנה בבטנה...
החתונה עברה ברוב ששון והדר ובלי כל "חשד". היא לא חַלְקָה את סבלה ואת פחדיה עם איש. איש לא ידע, כמה ציפתה, שהיום "המאושר" הזה יחלוף... ולא ידעה מה יקרה כשהבלוף יתפוצץ לה בפרצוף? ואפילו הדמעות שהתפרצו כמו מעיין לא יכלו לשטוף את הכאב שהיא עברה ועוד תעבור.
בסוף החתונה, חזרה לביתם עם חתנה, כאם וכרעיה, אל תינוקה, פרי אהבתה. חיבקה אותו בחיקה, הניקה אותו ובכתה... איש לא ידע מה היא חוותה... ומה הרגיש חתנה, וכמה היא פחדה מהלא נודע...
לא עברו ימים אחדים, ו"הכלה האם" לא יכלה עוד להצפין את הבן. היא ידעה, שאין לה שום הגנה, וכולם יצביעו עליה, ויאמרו, שהיא "לא הגונה"... היא שמה את בנה בעגלה, שאף אחד לא יָדַע שהוא שלהּ, יצאה לטייל אתו בשכונה, ולכולם גילתה שהתינוק הוא בנהּ...
הסוד הגדול נגלה לעיני כול... סכר השתיקה נפרץ, והשמועה נפוצה והתפשטה. הנשמות הטובות מתלחשות ומרכלות... והחדשות מגיעות לאוזני ההורים ההמומים והנכלמים... שלא היה להם שמץ של מושג על ה"הפתעה", שלהם ציפתה! בנסיבות אחרות, זו יכלה להיות בשורה נפלאה, נכד ראשון במשפחה! אך לא באותם ימים קרתניים... איך היא העזה? כעת כל השכונה להם בזה! הם חשים מרומים, בושים ונכלמים!!! לא כך הם חיכו לנכדם הראשון. הם חשים, שכבודם נגזל, בגלל הבת ששירכה, ואותם מרחה, ותשעה חודשים לא נדלקה להם נורה אדומה! איך לא שמו לב שהיא הרה???
בעולם שבו גדלו האחיות, לא היה קל לסלוח על מעשים כגון אלה. לא העריצו את החזקים ולא את מפרי המוסכמות, שנטו אחר ליבם. אלה היו מוקצים!!! את הגבורה ראו בכיבוש היצר! בצייתנות ולא במרידה בהורים! הבנות אמורות להיות צנועות, כנועות ומרוסנות, ולא פורצות חומות או גדרות... וכשראו אותה יוצאת לרחוב, כל אחד הצביע עליה, והעיר הערות מרושעות... וכשחזרה לביתה, היא חבקה את תינוקה המתוק, פרי אהבתה, ובכתה!!! האם התחרטה?! מה שלא יהיה, אין דרך חזרה. הילד נולד, והיא אימו לעד, והיא תגדֵל אותו, והיא לא לבד!!! עליו לא תוותר, ולא "תמסור" אותו לידי אדם אחר...
אחרי שמונה ימים, צריך לעשות ברית לרך הנולד. הוריה מבוישים, נפגשים עם הורי החתן, ועושים ברית צנועה עם "מניין". אבי החתן דורש, שהתינוק יִקָּרא על שמו! הם לא יכולים להתנגד. הם מסכימים, והתינוק שבדבר לא אשם, זוכה בעוד שם!
אחרי שאביה עבר את התדהמה, שאותו הממה, על כבודו מחל, חש הקלה, שהוא נכון פעל, כשאירגן מהר את החתונה, ואפילו בית לה קנה... ואימה שמחה לגדל את נכדה באהבה, והתמסרה לו, כמו היה בנה... כדי שבתה תוכל לצאת לעבוד ולפרנס את הפעוט, כי בעלה בן ח"י שנים, היה חייב להתגייס, ולא יהיה לה פשוט!
אחותה הגדולה, לא הייתה אשת סודה, לא ניחשה דבר ולא העלתה על דעתה, שאחותה "מעדה"... אמנם היא היתה מפותחת ממנה, ושמנמנה, ולבשה שמלות רחבות, שהיו אז באופנה, אך לא היה ברור, שזהו הסיפור... לא היה לה פנאי להשתתף בכל הפארסה שלעיני כל נפרסה. וכששמעה על כך, לא ניגשה לקחת חלק בכאבה של אחותה הקטנה. היא קיפלה את הזנב וברחה רחוק ככול האפשר, כדי שלא ידבק בה רבב... הרי היא טובה וחסודה, וסודה של אחותה, הפך לסודה, כי פחדה, שלא באשמתה, ישימו אות קין על מצחה, בגלל אחותה שסרחה. הרגישה שהקלון של אחותה, הוא קלונה! קל לא היה לה! הרגישה, שכתם גדול מאיים עליה. היא חששה, שיקרה לה אסון, וחייה יקרסו עד היסוד, אם יתגלה "הסוד"!!!
וכדי שאף אחד ממכריה לא יידע, היא התנתקה מאחותה ומביתה! לא נפגשה איתה, ולא ראתה אותה מאז חתונתה... היא התנכרה, והיתה כמו זרה. לא פִּיתחה שום יחס לבנהּ של אחותה. היא רצתה שאחותה מחייה תעלם, לפחות, עד שהיא תתחתן ותכבוש את מקומה... פחדה, שבעלהּ המיועד, יראה את התינוק שלפתע צץ, ולא יהיה לה קל לשמור את הסוד מפניו, וחששה, שעולמה עלול לקרוס, וחלילה, הוא אותה ייטוש!
היא שפטה את אחותה על פי אמות המידה של הוריה ושל התקופה, לא היתה לה דרך אחרת להתבונן על מעשיה. להוריה היה רע, כי כבודם נפגע. והיא היתה לצידם! ולמרות הבושה והכאב והעלבון וכבוד המשפחה שנגזל, עם הזמן, החטא נמחל!!!
אחרי שסודה של אחותה התגלה ברבים, למרות הבושה וההשפלה, למרות הצלקת שנותרה מהחבורה, להוריה לא היתה ברירה, אלא לשנות את האווירה, ולאסוף את בִּתִָּם לחיקם, אך היה להם קשה, שדווקא אחותה מקשיחה את ליבה, ומסרבת לראות את אחותה ואת בנה. אביה ניסה לפייס ביניהן. אך בגדולה האש עדיין בערה, ולדבר עם אחותה, לא הייתה מוכנה... האב כעס עליה, ואמר: "אם לא תדברי איתה, אל תבואי אלינו שוב!" ולמרות שלאביה זה חשוב! היא מסירובה לא תשוב... היא קיבלה את דבריו כפשוטם! הפסיקה את הביקורים הקבועים בבית ההורים. לשני הצדדים זה גרם כאב לב, ולאף אחד לא היה קל... היא הרגישה, שהוריה מוכנים לוותר עליה, ואילו אחותה שסרחה, מתקבלת בברכה!!! כעבור כחודש של ייסורים ונתק מההורים, שהותיר אותה ואותם שבורים, הוריה נשברים, אך היא מעמדתה הקשה לא משה, והיא חשה, שעם אחותה, טרם הבשיל הזמן להשלים... הוריה מבינים, ולפי שעה הם ממנה מרפים...
הבת הצעירה, לא שכחה לאימה את חסד נעוריה. אחרי כמה שנים, האם התאלמנה והזדקנה, והבת לקחה על עצמה לטפל בה ולגמול לה על כל מה שהיא עשתה ועושה למען בנה. אך אימהּ, היתה כפוית טובה, לא שינתה את יחסיה כלפי בתה, למרות כל הטוב שגמלה לה... ככל שהיא עשתה יותר עבור אימה, לאימה היו יותר תלונות וטענות!!! הן אף פעם לא הסתדרו! ביסוד יחסיהן עמדה טינה ישנה, שמאז הילדות לא שָׁכְכָה... ולמרות שהגדולה התחתנה וגרה רחוק, ולא היתה זמינה, ורק מעט סייעה לאימה, רק אותה האם שבחה והללה. למרות המאמצים שהקטנה עשתה, לא הצליחה לכבוש מקום בלבבה של אימה המפלה.
הקטנה המשיכה לשנוא את אחותה ולשמור לה טינה, בשל "כתונת הפסים", שאימה תפרה לאחותה "המהוללה". היא חשה נגועה ופגועה! ונשאה בליבה כאב עצום על כך שאחותה לא היתה לצידה, לא עזרה, לא תמכה, אלא ברחה... ולשתיהן לא היה מושג מה עובר על כל אחת. ובכלל, לשתיהן לא היה קל, מכל הרכילויות והלשונות הרעות!
באותה העת, הגדולה התקדמה, למדה באוניברסיטה והסיפור של אחותה, הטיל דופי על תדמיתה! הוריד לה את הביטחון, בזמן שהיא עולה על פסים אחרים, ומצליחה את עצמה להרים, מישהו מפיל אותה ומשפיל ונטל של בושה על כתפה מטיל...
לגדולה היה חבר, ואף אחד לא התערב ולא התנגד ולא הפריע לה להתחבר. היא כבר גדולה ובשלה, ורצתה לזכות במה שמגיע לה! היא היתה מוכנה לשלם מחיר כבד ולא להתפתות לתאוות הגוף, והיתה לה סבלנות להמתין ולא לטעום מהפרי האסור! לגביה האיסור היה חד וברור! כך היא חונכה והחינוך שקיבלה, זרם בדמה. מעולם לא העלתה על דעתה להפר את הטאבו שעליו היא גדלה, שמא יוטל בה רבב ועולמה ייחרב...
ששה חודשים אחרי הקטנה, נישאה הגדולה. בתולה קדושה, זכה וברה, אך עדיין פחדה שסודה של אחותה ימיט אותה. היא הרגישה, שהיא לכודה בין הצורך להצטייר, כפי שהיתה באמת, לבין העובדה שאחותה מכתימה את שמה! היא התביישה לספר לבעלה על אחותה... יום אחד את הסוד הוא גילה. שאל אם זה נכון? היא הודתה! אחרי הגילוי, לא נפלה שערה משערות ראשה, ולא כפי שהיא חששה... איש בדבר לא האשים אותה! סוף סוף הוקל לה, נגולה אבן מעל לבה... יותר לא היתה צריכה להסתיר את האחיין מפני בעלה, והיא יכלה לגלות לו, מדוע היא לא מדברת עם אחותה...
"הגילוי" הביא לפיוס בין האחיות! וכשהגדולה היתה מבקרת עם בעלה אצל הוריה, כבר לא חששה מנוכחותה של אחותה ושל בנה, אך המשיכה לשמור את הסוד הזה מפני הורי בעלה ולטשטש את קיומו של הילד-האחיין...
אחרי שנים, ב"שבעה" אחרי מות בעלה, חמותה אזרה עוז, וסיפרה לילדיה את סיפורה... הסתבר, שהיא הרתה לפני החתונה, וחודש לפני החתונה, ילדה בן, והילד הזה הוא בעלה של הגדולה. אילו ידעה שכך, הרבה סבל לשני הצדדים היה נחסך. שחוק עשה לה האלוהים, צחוק הגורל. גם בעלה הוא פרי "אהבה אסורה"! ששנים בסוד נשמרה...
האחות הגדולה, שחששה למעמדה, אם יתגלה "סודה" של אחותה, הבינה עתה כמה היא טעתה. אחרי שנים התגלה, שלשווא חששה, ומחיר ההסתרה, היה כבד ומיותר... החשבון עם האחות נסגר!!!
ברבות הימים, הלידה שקדמה לחתונה והבושה, נראתה בעיני האחות הגדולה, כמתת אל... אחותה זכתה בבן בריא ושלם, בלי להתפלל לו ובלי לייחל, ובלי לעבור גיהינום והשפלות של עקרות! (בלי לזלזל במה שהיא עברה, שלגמרי לא היה פשוט!). הגדולה, גילתה את ערכו האדיר של הריון, שבא בקלות, בלי לעבור תלאות... היא קנאה באחותה הפורייה, שהתברכה, ואילו לה ה' סגר את רחמה, ולא מצאה שום נחמה! היא הרגישה אומללה, כשכינו אותה "עקרה"!!! אולי היא חטאה ונענשה, בגלל התנכרותה לאחותה! אולי רבצה עליה קללה, והיא שִלְמָה על טעותה... וסוף סוף קלטה, שהיא היתה שבוייה במוסכמות של הורים גלותיים, שלא ידעו לחבק את בִּתָּם ולקבל אותה כפי שהינה! רק אחרי שנים של הַמְתָנָה לפרי בטן, היא קלטה, שבהריון של אחותה, הייתה ברכה! והיא סלחה! והבינה, שהיא טעתה ביחסהּ כלפי אחותה. והתחרטה...
רק אחרי שנים, אחרי שאחותה לה מַחֲלָה, הצליחה סוף סוף להרות... יעברו עוד שנים, עד שתבין שאחותה בורכה! והיא קוללה! אחותה הצליחה במקום שבו היא נכשלה. ושתיהן סבלו, מלשונות רעות ומרושעות...
בינתיים האור בעולם זרח והאיר את החושך ששרר. ומה שהיה פעם חטא, מזמן כבר מת...
עברו שנים, העולם השתנה! הן השלימו, והבינו והתקרבו זו לזו והרגישו שהן אחיות! הן היו מספיק מבוגרות, כדי להעריך אחת את השנייה. הן נשארו שונות, וכל אחת ידעה את מקומה, ושתיהן ידעו, שאף אחת לא עדיפה על אחותה. יחסיהן השתנו ליחסים של כבוד והערכה, מלווים בסליחה ובמחילה וצער רב על כך שהן הפסידו את השנים שהן היו מנוכרות וזרות, ולא זכו באחוות אחיות, כמו צמד אחיותיהן הקטנות, שגדלו יחד אוהבות ומחוברות וסייעו זו לזאת, למרות שלפניהם נולדו צמד אחים צברים, שלא התערבו להן בחיים ולא הערימו עליהן קשיים... הן יכלו להתגייס לצבא, ולא נאלצו להצהיר שהן דתיות, חבריהם נכנסו הביתה, בלי לחשוש לא מהאחים ולא מההורים... רק שמונה עד עשר שנים מפרידות בן שני צמדי האחיות, ו"מהפכה" מתחוללת ביחס למנהגים ולמסורות... והאחיות הגדולות מקנאות...
חנה סמוכה מושיוב
17.11.2020

[המשך]
בפרובינציה של ליטא
שאוולי Siauliai

בין שתי מלחמות העולם היתה שאוולי העיר השנייה בגודלה בליטא. כיום היא העיר השלישית או הרביעית בגודלה – תלוי במקור בו מעיינים. מבחינה תיירותית אין הרבה סיבות להגיע לעיר עצמה, עיר תעשייתית באופייה, אבל סמוך לעיר נמצא אתר התיירות מס' 2 בליטא כולה: גבעת הצלבים. תיירים רבים מגיעים מווילנה ליום אחד רק כדי לראות את האתר הזה: יוצאים מווילנה בבוקר, מרחק של 210 ק"מ, וחוזרים לפנות ערב למלון.
הגיבור המרכזי של גבעת הצלבים נולד יהודי וגם מת כיהודי, אך יש להניח שרוב המבקרים שם אינם יהודים. האתר מכוסה בהמוני צלבים (100,000 נכון לשנת 2006), ברובם צלבי עץ מכל הסוגים. הליטאים מצטיינים בעבודות עץ ובעיקר בגילוף צלבים. כל מי שנוסע בדרכיה של ליטא אינו יכול שלא להיתקל בצלבים בצידי הדרכים. גם ארגון יונסק"ו הכיר באיכות המיוחדת של הצלבים הליטאיים. מכל מקום, לא הגעתי לשאוולי רק כדי לראות את גבעת הצלבים – מרשימה ככל שתהיה. בעקבות החיפוש אחר שורשי המשפחה זכרתי שדודי היה בקיבוץ ההכשרה "עמל" בשאוולי במשך מספר שנים.

קיבוץ ההכשרה "עמל"
לא היו לי הרבה אשליות שאוכל לאתר את המקום בו היה קיבוץ "עמל" בראשית שנות ה-30 של המאה שעברה. קיבוצי הכשרה נדדו לעתים ממקום אחד לשני בהתאם למיספר החלוצים ששהו בהם, אפשרויות התעסוקה וגורמים אחרים. בשלהי המאה שעברה פניתי אל שרה נשמית מארכיון "לוחמי הגטאות", זו שכתבה את הספר היחיד על קיבוצי ההכשרה בליטא. היא לא ידעה היכן בדיוק היה הקיבוץ, אך כעבור זמן מה קיבלתי ממנה מכתב: היא פגשה מישהו שהיה בהכשרת "עמל" באותן שנים, ולדבריו הקיבוץ היה ברחוב וילנה (Vilniaus) מס' 19.
ברחוב וילנה ירד גשם כאשר הגענו לשם ביום ראשון בערב. הרחוב היה כמעט ריק, אבל כמה מסעדות היו פתוחות, ובאחת מהן הגישו לנו את אחת הארוחות הטובות ביותר שאכלנו בליטא. העיר שאוולי נהרסה כולה לאחר מלחמת העולם הראשונה ונבנתה מחדש. בשל מיקומה האסטרטגי נהרסה העיר שוב במלחמת העולם השנייה. למעשה 80 אחוז מהבניינים נהרסו, והמבנים ההיסטוריים המעטים שנותרו מפוזרים ברחבי העיר. משום כך אין בה את קסם העתיקוּת של וילנה או קובנה. מרכז שאוולי נבנה מחדש בתקופה הסובייטית. שאוולי בעצם נחשבת לדוגמא הכי מובהקת של הבנייה הסובייטית. רחוב וילנה הוא כיום מדרחוב, ברובו בתי קפה, מסעדות וחנויות מפוארות. זוהי למעשה השדרה המרכזית של העיר. מן הביקור בארכיון של קובנה כבר ידעתי עד כמה קשה לאתר את מספרי הבתים מלפני המלחמה – ואפילו לא ניסיתי. הסתפקתי בכך שהגעתי לרחוב – כך לפחות סביר להניח – בו היתה הכשרת "עמל".
אני מניחה שדודי הגיע להכשרה ב-1931. מצאתי הרבה תמונות-מזכרת שקיבל מחבריו מן "השומר הצעיר" בעיירה מאותה שנה. מה עשה דודי בהכשרה במשך השנים ששהה שם הוא מעולם לא סיפר לי. מעולם גם לא עלה על דעתי לשאול. מן התמונות שנותרו ברור שעבד במנסרה. על רקע גזעי עץ כרותים נראית קבוצת בחורים, 11 במספר, וגם דודי ביניהם. "לזכר תקופתנו במנסרה בתורת קרשים וקורות," כתב מישהו בשם יוסף על גב התמונה ביולי 1933. "להתראות בקיבוץ," הוסיף. יש כמה תמונות נוספות בהן נראה דודי על רקע קורות עץ מנוסרות, ובשתיים מהן הוא נראה אפילו בשעת פעולה, מנסר גזע כבד עם שני חברים אחרים.
עשרות תצלומים נותרו בעיזבונו אשר הכיתוב מצידן האחורי פותח במילים "לזכרון נצח", "למזכרת נצח", או סתם "לזכרון". חלקן בגודל של גלויה, אחרות בגודל של תמונת פספורט; בחלקן קבוצת אנשים ובאחרות דיוקן אחד בלבד. על גב הגלויות היפות ביותר יש חותמת בצבע אדום: Foto M. Gutmano. Siauliai , כנראה סטודיו לצילום של יהודי בשם גוטמן שפעל אז בעיר. מלבד הקדשות בודדות שכתובות באידיש רובן המוחלט כתוב בעברית. התאריך המופיע ברוב ההקדשות הוא אוגוסט 1933.
על גבי גלויה ובה 3 בחורים ושתי בחורות כתוב: "לזכרון נצח לחברי יהודה, לעולם אזכרך לא אשכחך. זכור את הימים שעבדנו יחד בקבוץ "עמל" בשבלי. גור אריה יהודה. עלה והצלח. ממני חברך יצחק גרינברג מבאשטץ." מי מבין שלושת הבחורים הוא יצחק גרינברג איני יודעת.
הקדשה פיוטית במיוחד: "אם ישטפו חייך כנחל או כזרם יעבור! דע אחי יהודה לחיות תמיד באגודה. מאת אחותך תמרה, קיבוץ עמל, שבלי." בתצלום נראים 8 בחורות ו-6 בחורים, חלקם חבוקים. מי מביניהן היא תמרה אין לדעת. הביטוי "אחי" או "אחותי" היה שכיח מאוד בחוגי "השומר הצעיר", ומופיע הרבה יותר בתמונות הנעורים שמצאתי בעיזבונו של דודי מאשר בתמונות מההכשרה, אליה הגיעו חלוצים מכל תנועות הנוער.
תמונה קטנטנה של בחורה עם ארשת פנים רצינית, שיער חלק עם שביל באמצע, אשר על צידה האחורי כתוב באותיות קטנטנות: "יהודה! תזכר את חיינו המשתפים בקיבוץ "עמל", שהנם התחלה לחיים משתפים בקבוץ, לחיים המלאים קשיים והרפתקאות נשגבים ונעלים, שלך לאה."
בחורה אחרת, עם שיער שחור מתולתל וגבות שחורות עבותות, כתבה: "לזכרון ליהודה רומנוב מגיטה – לפני עליאתך לארץ ישראל," ולמטה תוספת: "עוד לא עבדה תקותנו". שגיאות הכתיב היחידות שמצאתי בעשרות ההקדשות שקראתי. אחרים קיצרו: "לזכרון נצח לחבר היקר יהודה, ממני פנינה מיכלובסקית, קיבוץ עמל," "לזכרון נצח לחברי יהודה ממני חביבה, קבוץ עמל. להתראות בארץ."
שתי הקדשות נכתבו בקיבוץ "גשר" בקובנה בינואר-פברואר 1934, ממש לפני עלייתו: "שאוף לחרות, ועזוב את הגלות. נפגש בשדה הפעולה בארצנו. זכור גם את הכשרתנו. לזכרון ליום עלותך ארצה. ברכה מקבוץ "גשר", קובנה." – "יהודה, איחולי הצלחה בחייך העתידים. לזכרון ממני ניסן. קיבוץ גשר, קובנה." האם התגורר דודי בקיבוץ ההכשרה "גשר" בתחילת 1934? ייתכן. לאחר שאושר לעלייה אולי העדיף לעבור לקובנה שם התגוררו אביו וגם אחותו. כזכור, אימי שהתה אז בהכשרת "גשר" ועדיין חיכתה לאישור העלייה. מן המועד בו אושר דודי לעלייה ועד נסיעתו לא"י עברו כשישה חודשים.
שלוש תמונות בעיזבונו של דודי היו יוצאות דופן: הכותבים היו לבושים במדי צבא. לא התעמקתי בפרטי השירות בצבא הליטאי בין שתי מלחמות העולם, אבל מתוך קריאה בנושא ההכשרות בכלל הבנתי שבחורים גויסו לצבא בגיל 21, ומשום כך רבים השתדלו להגיע להכשרה בגיל צעיר, כדי שיוכלו לנסוע לא"י לפני הגיוס לצבא. בעיזבונו של דודי נותר מכתב אחד כתוב בליטאית שנשלח ב-1931 משלטונות הצבא. המכתב מופנה בעצם אל סבי, בֶּנצֶליס רומָנובָס בליטאית, ועוסק בבנו יוּדֶליוֹ רומנוֹבוֹ. מסתבר שהצבא נעתר לבקשת סבי לדחות את השירות הצבאי של בנו בשנה אחת מכיוון שהמשפחה נזקקה לעזרתו. לא ידוע לי שדודי שירת אי פעם בצבא הליטאי. אין שום תמונה שמעידה על כך, ואיש מעולם לא הזכיר זאת במשפחה. אני מניחה שדודי הצטרף אז מיד אל קיבוץ ההכשרה וכאשר אושרה עלייתו נסע ארצה.
בנוסף לתמונות הרבות שנותרו מן השנתיים-שלוש ששהה דודי בקיבוץ "עמל", נותר גם צרור מכתבים. ליתר דיוק: גלויה אחת וחמישה מכתבים. הם כולם נכתבו במשך פחות מחודש: מן ה-17 באפריל עד ה-6 במאי 1933. הכותבת היא בחורה בשם שמחה, גם היא חברת "השומר הצעיר", והיא נמצאת בקיבוץ ההכשרה "עבודה" בעיירה קוּרשָני בצפון מערב ליטא. המכתבים כתובים באידיש בכתב יד קטן ומעוגל. היא מנסה פה ושם את כוחה בעברית, אולי מפני שדודי כתב לה במכתב קודם שהיה מעדיף להתכתב איתה בעברית. ניסיונותיה לא תמיד עולים יפה: היא חותמת ב"חזק ועמץ"; היא עובדת במטבח, היא תבחית. כשהיא כותבת משפט שלם בעברית, "דרישת שלום לכל החברה", היא מיד שואלת (באידיש): "מה דעתך על המשפט בעברית? אל תצחק, אני רואה ממרחקים שאתה צוחק". חוסר הביטחון הזה מלווה את כל המכתבים.
אלה לא בדיוק מכתבי אהבה. אלה יותר מכל מכתבי הזדקקות. היא כותבת לו שהוא חסר לה, חבריה להכשרה אינם לרוחה, במקום שהם ילמדו אותה היא צריכה ללמד אותם – רק ממנו היא יכולה ללמוד. גם כשאינו משיב על מכתביה היא ממשיכה לכתוב לו. היא חושדת שאין לו עניין בה, אך מקווה שאינו כותב לה רק מפני שמשהו מעכב בעדו, ולכן היא מנסה שוב. היא ממש מתחננת שיבוא לבקר אותה: הוא יכול לבוא ביום שישי בערב ובשבת לפנות ערב לנסוע בחזרה, כך שלא יצטרך לקחת חופשה מהעבודה. היא מנסה לפתות אותו במכר משותף של שניהם שיגיע גם הוא לביקור באותה שבת והוא יוכל לפגוש אותו שם.
במכתב לפני האחרון היא כותבת שחברתה חנה היתה אתמול בשאוולי והיא ציפתה שישלח באמצעותה מכתב עבורה. אבל חנה מסרה לה ממנו דרישת שלום בלבד – ואם אמנם באמת מסר דרישת שלום היא אינה בטוחה. חנה גם סיפרה לה שהוא קיבל אישור עלייה. ניכר שהיא מתפלאת על כך שבאופן כזה הגיעה אליה ידיעה כל כך חשובה. ובכל זאת היא תמשיך לכתוב לו: רק אם יכתוב לה בפירוש שאינו חפץ במכתביה – היא תחדל. היא כתבה לו מכתב אחד נוסף בלבד.
אבישי ליוביץ', שתרגם עבורי בנדיבותו את המכתבים האלה, התרשם ששמחה ראתה בדודי מעין מדריך, אולי מישהו חכם ממנה, אולי יותר מבוגר (להערכתי הוא היה אז בן 21 או 22). "המשפטים בהם מובעת הזדקקותה לו קורעי לב לפעמים," אמר – וזו היתה גם תחושתי.
השאלה המתבקשת היא מדוע נשמרו אצלו המכתבים האלה כמעט 50 שנה. האם חשש מקשר מחייב שיסיט אותו מתוכניותיו? האם נבהל מעוצמת ההזדקקות שלה אליו? ומה קרה לה לאותה שמחה שרצתה אותו כל כך: האם זכתה להגיע לא"י? האם נרצחה באחד מבורות המוות במעבה היערות של ליטא? כמו כל כך הרבה דברים אחרים בחייו של דודי – לעולם לא אדע.
התמונה הכי חשובה מקיבוץ "עמל" בשאוולי צולמה ב-1933. אין תאריך מדויק, לפי הבגדים זה היה בקיץ. הצלם היה אותו מ. גוּטמַנוֹ שצילם רבים מאנשי הכשרת "עמל". כשמונים בחורים ובחורות נראים על רקע בניין לבנים, אדומות כנראה, המעוטר בקשתות. בשורות הרחוקות כולם עומדים, ובשורה הכי קרובה שתי בחורות שרועות על רצפה דמוית שיש. כל אלה שביניהם יושבים. דודי יושב ממש במרכז. הוא לובש חולצה רוסית עם רקמה, היחיד מכולם שלובש חולצה כזאת. למעלה כתוב בכתב יד: "קיבוץ עמל בשבלי על סף עליית 8 חברים מהרכב האביב 1933." דודי היה אחד מהשמונה, שהרי בתחילת 1934 כבר עלה ארצה. מתוך כ-80 חלוצים 8 אושרו לעלייה.
בספר שיצא ע"י בית לוחמי הגטאות, "זכרונות מימי ההכשרה", מדמה הכותב, יוסקה כהן, את הערב בו התבשרו חברי ההכשרה מי לעלייה ומי לא – לערב יום כיפור:
עברה דקה ועוד דקה שנמשכו כנצח. יושב-ראש הוועדה הוציא גיליון נייר מכיסו, הרכיב משקפיו והתחיל לקרוא את שמות החברים שאושרו לעליה. נקראו חמישה שמות, שלושה בחורים ושתי בחורות. היו שהוציאו ממחטה וקרבוה לעיניים... השקט הכבד והדחוס נמשך עוד דקות. חדר-האוכל היה כמחושמל. המתח היה גבוה במיוחד אצל החברים שהם כבר בקיבוץ זה חמש-שש שנים וטרם אושרו לעליה. והנה המאושרים לעליה זו הם אלה שלהם פחות ותק... כאשר נקראו השמות המאושרים קרע לפתע מישהו את השקט בצעקה איומה: "און איך?" (ואני) "מדוע לא אישרו אותי?"
יוסקה כהן, שהגיע להכשרה לפחות 3 שנים אחרי דודי, כאשר הסיכוי לזכות בסרטיפיקט הצטמצם עוד יותר, עלה בסופו של דבר ב-1938 בעלייה ב', העלייה הבלתי לגאלית. אילו היה ממתין לסרטיפיקט רשמי מטעם תנועת החלוץ – לגמרי לא בטוח שהיה זוכה להגיע לא"י.
הדרישות מן המועמדים לעלייה היו גבוהות. ב"תנועתנו", ביטאונה של הסתדרות החלוץ הכלל-ציוני בליטא, נכתב ב-16.12.1934:
"שמנו לב בעיקר לזה שעולים אלה יהיו חדורי רעיון החלוציות והקיבוציות. על כל מועמד דנו בכובד-ראש, בדקו היטב אם יתאים לחיי קיבוץ בארץ, ויעמוד בפני הכוח המושך של העיר ולא יסתנוור מיפעתה. רק חלוצים כאלה אושרו לעליה. היו כאלה שבמובן החלוצי היו מתאימים, אך עיכובים אחרים עמדו בדרכם, ובעיקר – ידיעתם הקלושה בשפה העברית. נקטנו בעיקרון שרק יודעי עברית מוכשרים לעליה. לשמחתנו לא חסרו לנו חברים כאלה, ורק המספר המצער של הסרטיפיקטים שקיבלנו, אילצנו לבחור רק בעידית שבהם."
ארבעת בני משפחת רומנוב שזכו לקבל אישורי עלייה עמדו בדרישות הגבוהות האלה. כמובן, אף אחד לא יכול היה להבטיח שהם יבחרו בחיי קיבוץ. דודה יפה הגיעה לקיבוץ גבעת ברנר וחיה בו די הרבה שנים. דודה יונה, כמו הרבה חברי "השומר הצעיר", הגיעה לחדרה, שם התגבשו הכשרות שהמתינו לעלייה על הקרקע. ההכשרה שלה נקראה ליטא-פולין משום שקיבוץ "הגליל" מפולין התאחד עם קיבוץ ב' אליו השתייכה. היא מעולם לא הגיעה לקיבוץ עמיר בעמק החולה בגליל העליון, שהוקם ב-1939, אחרון קיבוצי "חומה ומגדל". אימי הגיעה לגבעת מיכאל על-יד נס ציונה, שם המתינו גם כן הכשרות לעלייה על הקרקע. גם היא לא הגיעה לקיבוץ דפנה שהוקם ב-1939 בגליל העליון במסגרת מבצע "חומה ומגדל". הן כולן בחרו בחיי קיבוץ, אך חייהן התגלגלו אחרת, לפעמים בניגוד לרצונן, ובסופו של דבר אף אחת מהן לא נשארה בקיבוץ.
היחיד מבני המשפחה שכנראה לא שקל ללכת לקיבוץ היה דוד יהודה. הוא כנראה ידע מראש שיהיה עליו לסייע לאימי ולסבי להגיע לא"י. כחבר קיבוץ לא היה שום סיכוי שיוכל לעזור להם. איני יודעת הרבה על שנותיו הראשונות של דודי בארץ, וגם לא נותרו הרבה תמונות ומסמכים אחרים מאותה תקופה. מכתב אחד שנותר הוא ממרכז העלייה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, סניף חיפה. התאריך הוא 23.2.1934. אני מניחה שהמכתב הזה ניתן לו מיד עם הגיעו לארץ והוא מופנה אל לשכת העבודה בנתניה: "העולה רומנוב יהודה נשלח אליכם. נא לרשום אותו(ה) בלשכה ולדאוג לסדורו(ה) בעבודה." הערה: תוקף המכתב הזה הוא למשך 5 ימים מהתאריך הנ"ל. למטה חותמת של מועצת פועלי חיפה. מצורפת גם קבלה: "נתקבל מרומנוב יהודה סך 70 מא"י על חשבון התשלום הראשון של מס-חבר להסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ-ישראל." מדוע נשלח דווקא לנתניה ואם אמנם הגיע לשם איני יודעת.
התצלום הראשון שלו בארץ הוא מספטמבר 1934: דודי ודודה יונה, שניהם במכנסיים קצרים, על שפת הים בתל אביב. דודה יונה היתה למעשה דודתו, אחות למחצה של אביו, אך שניהם היו בני אותו גיל והתחנכו בקן "השומר הצעיר" במֶרֶטש. שניהם, כמו רוב העולים, לא ראו מעולם ים לפני עלייתם ארצה.
התמונה הבאה היא מבאר טוביה: דצמבר 1935. דודי עם 4 בחורים מקימים מבנה כלשהו. השלד עשוי ממוטות ברזל, אולי לול תרנגולות ואולי דיר. כיצד התגלגל לבאר טוביה וכמה זמן שהה שם אין לי מושג. בשנת 1938 הוא רוכב על סוס ורובה אנגלי גדול בידו. זוהי תקופת המאורעות. דודי תמיד התנדב לאירועי התקופה הגדולים.
הוא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומתקופה זו נותרו עשרות רבות של צילומים. כידוע, הבריטים לא אפשרו לחיילים הארצישראליים להשתתף בלחימה של ממש, אלא רק בתפקידי תמיכה. דודי היה נהג בחזית האיטלקית, ובתמונות רבות הוא נראה ליד המשאית בה כנראה נהג, על דלת המשאית רואים מגן דויד גדול. מגלוית פרידה שהמפקד כתב לפיקודיו ערב השחרור, באוגוסט 1946 באיטליה, אני יודעת לפחות פרט אחד על שירותו בצבא הבריטי: הוא היה בחיל הנהגים, מחלקה ב'.
פעם, ברגע של חולשה, הוא סיפר לי שהיה לו סיפור אהבה גדול עם בחורה שפגש באיטליה. הוריה, שהיו קתולים אדוקים, התנגדו לקשר הזה. כעבור שנים, כאשר העליתי במקרה את הסיפור הזה, שאף פעם לא הוזכר בינינו מאז סיפר לי אותו, הוא הכחיש בתוקף שסיפר לי אי פעם סיפור כזה וטען שבוודאי ראיתי את זה בקולנוע.
מתי בדיוק הגיע לנחלת יצחק איני יודעת, אך זהו המקום היחיד שהוזכר אצלנו הקשור לשנותיו הראשונות של דודי בארץ. נחלת יצחק הוקמה ב-1925 סמוך לתל אביב ע"י קבוצת יהודים מקובנה. היא נקראת ע"ש הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב הראשי הנערץ של קובנה. יוסף זימן נחשב למייסד השכונה וכיום יש גם רחוב שנקרא על שמו. רבים מיוצאי ליטא התרכזו בנחלת יצחק עם בואם לארץ. נוצרה שם חבורה של בוגרי "השומר הצעיר" שהקיפה כחמישים חברים. הם עבדו בבניין, בכבישים, בפרדסים ובשאר עבודות התקופה. הם קיימו פעילות פוליטית וחברתית וכינו עצמם "אוהדי השומר הצעיר". ב-1934 הוקם בנחלת יצחק בית החרושת לשמנים "יצהר". באיזשהו שלב דודי החל לעבוד שם בעבודה קבועה, וידידו בצלאל שמאלי אף נבחר כמזכיר ועד העובדים. שניהם סייעו למשפחותיהם בליטא. בסוף שנות ה-30 מצבם הכלכלי של יהודי ליטא הידרדר מאוד. חבר נוסף שהתגורר שם היה יעקב רבין, גם הוא מקן "השומר הצעיר" במֶרֶטש. כמו דודי, הוא התגייס לצבא הבריטי ושירת 5 שנים במצרים ובלוב. לאחר המלחמה הצטרף יעקב רבין לקיבוץ מזרע, ואילו בצלאל שמאלי הצטרף לקיבוץ כפר מסריק.
דודי לא בחר בחיי קיבוץ גם לאחר המלחמה, כאשר נעשה ברור שאביו נספה עם יהודי ליטא האחרים ולעולם כבר לא יגיע לארץ. אחרי השירות בצבא הבריטי הוא חזר אל מפעל השמנים "יצהר" ושם המשיך לעבוד עד שיצא לגמלאות. רוב אותן השנים המשיך לסייע לנו. במידה רבה הוא היה האב השני שהיה לי.
הוא התחתן לראשונה בחייו בגיל 59. זו היתה הפתעה גדולה שעוררה סקרנות ותהייה, אך הייתי שקועה מדי בסיבוכי החיים שלי מכדי שאהיה מסוגלת להתעמק בשינוי הגדול שאירע בחייו. התחלתי להתעניין בקורות חייו רק לאחר מותו, כעשור לאחר מכן. רבים מחבריו הקרובים כבר לא היו אז בחיים. נותרו התצלומים והמכתבים והמסמכים, ושברי הזיכרונות שהצלחתי פה ושם ללקט לאורך הדרך.
החיים בקיבוץ ההכשרה "עמל" בשאוולי, כמו ברוב קיבוצי ההכשרה האחרים, לא היו קלים. הארוחות היו דלות, לפעמים כוס תה ללא סוכר ופרוסת לחם לארוחת בוקר, והעבודה הפיזית, שלא כולם היו מורגלים בה, היתה קשה. כולם ישנו באולם גדול על דרגשי עץ בני קומתיים. שניים ולפעמים אפילו שלושה חלקו מיטה. רבים סבלו מתת תזונה וממחלות עור שנגרמו עקב הצפיפות הרבה. אבל בערבים היו שירים וריקודים, שליחים שהגיעו מהארץ לימדו את השירים החדשים וסיפרו על הקיבוצים. כל עלייה על הקרקע של קיבוץ חדש נחגגה. להרגשתי, השנתיים-שלוש ששהה דודי בקיבוץ ההכשרה "עמל" בשאוולי היו מן השנים הטובות בחייו – אולי אפילו השנים הטובות ביותר.
נסיה שפרן
המשך יבוא

גם לא סמי מיכאל
אבל אגי משעול תקבל!

* אהוד היקר, הסיפור של תקוה וינשטוק על קליטתם של מתנדבי חוץ-לארץ בשיכוני עולים בימי הצנע – הוא תזכורת חשובה מאחת התקופות הלא קלות שבהן התנסתה המדינה הצעירה שלנו.
הסיפור "הפרעות הדמיון", המסופר בגוף ראשון, הוא בוודאי לא וידוי שלך, אבל רוחך שורה עליו. מעניין מי היה במציאות האיש שקיבל פעמיים מכה בראש, שבמסדרון ביתו הותקן טלפון ציבורי, שהתאהב במורה חיילת, שחווה דחייה, ואחר כך אבל כבד – מעניין מי התוודה בפניך על ההפרעות שלו בדמיון.
שלך
משה גרנות

למשה היקר, באשר לסיפור, זכור לי שהייתי צריך להגיע להרצאה בקיבוץ נווה איתן ונתקעתי בבית דומה לזה שבסיפור, בבית-שאן, וחיכיתי להסעה מהקיבוץ ומאותה שעה באה לי ההשראה לסיפור. הווידוי הוא כולו בדייה שלי, קצת בהשראת מורות צה"ל שהיכרתי בשעתו בדימונה בשנת 1958 לערך. אחת מהן היתה המורה היפה והכישרונית נילי אליהו, לימים רבינוביץ, שהלכה בתקופה האחרונה לעולמה.
שלך
אהוד

* ציטוט: הביטו מומצאים, שבענו מכם מרורים – איך ישראל מתקבלת בעולם הערבי. תלמדו מהי אהבת ישראל. [תמונה].
הביטו מומצאים (פעם קראו להם "עם מומצא", אבל הם גם לא עם). הביטו כנופיות רמאללה, ח"כים סוניים, כת "השלום", ויתר הלא-רלוונטיים עוד: כך מקבלים את ישראל בנמל ג'בל עלי בדובאי: עם טור כבוד, ועם דגל ישראל. אולי תלמדו משהו מהם. שבענו מכם מרורים, וטעיתם בכל דרככם, אבל איש לא מאמין לכם עוד. [סרטון מרהיב על החגיגה של קבלת הסחורות הראשונות מישראל בדובאי].
זו קבלת הפנים שערך אתמול [24.11] נמל 'ג'בל עלי' בדובאי. הנמל הטוב במזרח התיכון במשך שני עשורים, לכבוד המכולה הראשונה שהגיעה אליו מישראל (חברת 'דביק'. מתחיל הייצוא הישראלי לאמירויות, דרך נמל אשדוד), ולכבוד הישראלים. הסרטון הוא הפקה של האמירויות.
ראו איך טור של העובדים מקבל את המכולה עם דגלי ישראל והאמירויות, והמשאית מקושטת אף היא בדגלים, ובברכות לישראל. זה שלום לא "שלום".
סוף סוף שלום עכשיו.
ישראל והאמירויות כרתו ברית, שעוד תדהים את העולם בהיקף הסחר והתעבורה. כל מה שידענו הולך להשתנות, והכול בזכות הנשיא הדגול דונלד טראמפ, שב"כת" בזים לו, וברור למה: הוא הוכיח את השקרים שלהם.
כת "השלום": שיקרתם לנו עשרות שנים. מי עוד מאמין בכם?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 25.11.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ולחשוב שכל השלום והפרוספריטי הללו לא היו מתרחשים אלמלא עמד בראש ממשלת ישראל הדיקטטור ה"היטלר" הנהנתן והנאשם בפלילים בנימין נתניהו!

* ציטוט: מהומות קשות בפינוי מסתננים בידי המשטרה בפריז. הפרוגרסיבים נלחמים לקלוט עוד. לאחר שעשרות אלפי מסתננים מוסלמיים ישנים ברחובות פריז, כשהם זורמים לשם מדרום אירופה, אירגונים פרוגרסיביים החלו לרכזם באוהלים אישיים, במרכז פריז. העיר עצמה בעוצר. הנשיא האבוד מקרון ביקש לפזר אותם ברחבי צרפת, תוך איזרוח, כמובן. אך האירגונים הפרוגרסיביים התעמתו עם המשטרה, בדרישה להשאירם בפריז. פרצו קטטות אלימות. [סרטון].
זה גורלה האבוד של אירופה, וכך רוצים לעשות הפרוגרסיבים וה"דמוקרטים" גם בארצות הברית. ארבע שנים, חלילה, כאלה, ואין עור ארצות הברית. הפרוגרסיבים, כולל אנטיפה ובלאק בלוק החלו להתגרות במשטרה בפריז. [סרטון].
חבל, העסק שם אבוד. וצרפת היא מדינה שפעם כל כך אהבתי, אך הם הרסו אותה. תמשיכו להיתקע שם, יהודים, זה באמת יקדם אתכם. הם יגיעו גם אליכם, והם כבר מגיעים. [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.11.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: על מי הסעודים עובדים? צפו כיצד החות'ים פולשים לשטחים סעודיים, בהמשך להפצצת ג'דה [תמונה].
שלא יהיה ספק לאף אחד: סעודיה לא עושה לנו טובה עם השלום איתה. הביטחון העצמי של החות'ים השיעיים מזנק, כאשר הם מעריכים שהם חוזרים לבית הלבן, והיום [23.11] הפציצו את תחנת הנפט הענקית של ארמקו בעיר ג'דה. הסעודים, כרגיל, אינם מגיבים.
אך לא רק זאת: ההתקפות שלהם, בתוך שטח סעודיה מכיוון תימן, מתגברות. אם סעודיה תישאר עם העם המומצא, היא תיהפך למומצאת בעצמה. המלך הזקן חוסם את בנו, המבין שהתקרבות לישראל זו קריאת חירום, ולכן נפגש עם ראש הממשלה נתניהו. כידוע, מי שדבק בעם המומצא, הופך למומצא בעצמו.
הנה פשיטה חות'ית לאחרונה, בתוך שטח סעודיה (מחוז ג'זאן, כלומר על הים האדום), כולל ביזת השלל. אלה אירועים שקורים כל יום. הצבא הסעודי לא נלחם. [סרטון].
אתמול [22.11] הצליחו החות'ים לכבוש את בסיס מאס החשוב, מחוז מארב, בתוך "תימן", מידי שלוחיה של סעודיה והאמירויות. הצבא הסעודי גם שם, לא נלחם. אם הסנילי יהיה נשיא ארה"ב – סעודיה בצרות קיומיות [סרטון].
רמת הביטחון במזרח התיכון מתערערת כל יום, מתוך הנחה שהאנרכיה של "הדמוקרטים" חוזרת.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.11.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?!