על הספר "לובשת בגד הפוך – מבחר וחדשים"
מאת יערה בן-דוד
הקיבוץ המאוחד 2020, 216 עמ'
אני ממליץ מאוד לקוראיו של ספר שירים יפיפה זה להתחיל במסה שנמצאת בסופו, מסה שכתבה המשוררת על עצמה ועל שיריה. חסידיה של תורת הספרות, שהטיפו על פרשנות הספרות מתוך עצמה, הסתייגו מהגישה של יוסף קלוזנר שראה בביוגרפיה של היוצר את המפתח להבנת יצירתו. קלוזנר באמת הגזים בגישה שלו, אבל בלי ספק יש לביוגרפיה יכולת להאיר פינות עלומות ביצירה. במה דברים אמורים? בתועלת הגדולה שיפיק הקורא אם יקרא את "'אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה' – הרהורים בשולי השירים" (עמ' 211-201), שם ימצא הקורא בראש ובראשונה, נתיבים אל לבטי נפשה של המשוררת, נתיבים אל תחנות חייה – מגיל שלוש כשהיא אובדת ברחובה של עיר ועד לשכול על אביה, אחיה ואימה, לבטיה בינה ובין עצמה, למשל בין השאיפה להרמוניה ובין כפייתו של היצר לשבור הרמוניה זאת, יחסה לאירועים אקטואליים, התרשמותה מנופים זרים, השפעתם של יוצרים והוגים על נפשה ועל יצירתה. וכן, מדוע בחרה בשם "לובשת בגד הפוך" לקובץ שלפנינו.
ואם הזכרתי אישים שהשפיעו על נפשה של המשוררת ועל שירתה, אני חש חובה להזכיר את ההשכלה חובקת עולם של יערה בן דוד, וכל כך למה? משום שיש משוררים ששירתם כביכול נבראה יש אין, כביכול לא קרה דבר בשדה הספרות לפני שיצירתם הגיעה לעולם. הזכרת אישים מעולם היצירה וההגות מצביעה לא רק על השכלה רחבה, כפי שציינתי לעיל, אלא גם על מידה רבה של צניעות, כאילו אומרת המשוררת: לאלה אני חייבת תודה והערכה, ובלעדי ילידי רוחם שירתי לא הייתה שלמה.
ובכן, את מי אנחנו פוגשים בשיריה (בסדר הופעתם בספר): את רילקה, בטהובן, ויסלבה שימבורסקה, דליה רביקוביץ', ואן גוך, הרמן הסה, אוסקר ויילד, סאראמאגו, אקזופרי, פרננדו פסואה, פוגל, קרלו גוצ'י, לואיס קרול, בקט, רנואר, מאיאקובסקי, מגריט, ברונו שולץ, קרל אורף, אלזה לסקר שילר, ברטולד ברכט, פרידה קאלו, בוב דילן, אמילי דיקנסון, מוצרט,, מטיס, דקרט, ארכימדס, קירקגור, פרנסואה מוריאק, דן פגיס, מיכאנג'לו, נתן זך, הרקליטוס. וללא ספק דילגתי על כמה שמות. היוצרים וההוגים המוזכרים ברשימה הנ"ל מצאו נתיבים אל שירתה, ואילו אנשי האמנות הפלסטית והמוסיקה קשורים בהיותה של יערה בן דוד גם זמרת של מוסיקה קלאסית ואמנית קולאז' מאוד מוערכת. ראו שירים "קולאז'" ו"זינגר קולאז'":

מה שגזרה דודתי ותפרה והניחה בארון
היה לסיפור בדים
אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה,
ובוראת מהם עולם.
"זינגר – קולאז'" (מ' 132)

ליד השמות הנ"ל אפשר להזכיר גלריה שלימה של ארמזים ממקורותינו ואיזכורים מהמיתולוגיה היוונית-רומית, כגון פיגמליון וגלתאה, הסוס הטרויאני, הדס, אפרודיטה, פרומותאוס, איקארוס, פגסוס, פנדורה, לבירינת, פורטונה, אכילס, וגם מהפולקלור הגרמני – לורליי שהיתה השראה לשירו המפורסם של היינריך היינה.
בספר שלפנינו מבחר מספרי שירה קודמים של יערה בן דוד, וחטיבה מורחבת של שירים חדשים. ליד שירים ליריים-הגותיים נוגעים ללב, בהם אדון בהמשך, ניתן למצוא התייחסות לאקטואליה, כמו השיר "מלחמה מאוחרת" שעניינו המלחמה בין סרביה לקרואטיה ב-1991; האסון הגרעיני בפוקושימה שביפן בשיר "אנומליה ב'"; גם "רישומים יפניים" שיר י"ג; זיכרון אסונה של הירושימה (שם, שיר י"ד), הפיגוע בתיאטרון בטקלאן ("פאריז 2015"), הטרור בבריסל ("בריסל 2016"), הרצח של ניצולת שואה בפאריז ב- 2018:

ידיה בשקיפות הבועה היומית,
שבעים ושבע שנים אחרי המלחמה והתנורים
מיריי קנול מרחוב פיליפ אוגוסטה בפריז

בפעם האחרונה ראתה אלוהים מצחק ממרק
ומסתיר פנים
"לפני, אחרי" (עמ' 155)

הזכרתי לעיל את סדרת השירים "רישומים יפניים", בו ימצא הקורא ציורים במילים על חוויות האורחת בעולם הרחוק והמרתק הזה – ביפן, והכול בתמציתיות מיניאטורית ממש כיאה למי שצולל אל מימיה של התרבות המיוחדת ההיא. רשמים נפלאים ממסעותיה בעולם ימצא הקורא בתיאור נופים והווי בסלובניה ("בטרם") ובגני לוקסמבורג בפאריז ("רישום פאריזאי, צהרי יום א").
המשוררת איננה שוכחת שמשפחתה הגיעה לארץ כפליטה, והיא עצמה נאבקה קשות בשפה החדשה ("המורה ברתה – תמונת מחזור"), לכן היא כל כך מזדהה עם הפליטים שהגיעו לכאן מהכאוס האפריקני, והמדינה מבקשת לגרש אותם ("ילד מהגרים שוקולד מריר", "הפליט").
מרשימה מאוד היא השירה הלירית-הגותית של יערה בן דוד – הרי טעימות אחדות:

לא ידעתי שכאב הוא היסוד החמישי
ממנו נברא העולם
"שיבה" (עמ' 23)

המשוררת מאמתת את ההיגד של אהרן אפלפלד שיצירה נוצרת בעקבות פצע, בעקבות כאב, והמשוררת שלנו כאילו מתעוררת מאשליה אל המציאות הרוויה כאב:

... תמיד אני געגוע
לריח לחם, לגשם רך של סוף עונה.
מבית המאפה של חיי עוד אוציא
לחמניות קטנות משקיטות רעב למַעֲנֶה.
"מן המשיבון" (עמ' 58)

לפנינו אימאז' שמנתב את הקורא אל מעמקי נפשה של המשוררת, המדמה את מהלך חייה לבית מאפה שמפיק לחמניות שמשקיטות רעב ממין אחר.
הרי דוגמאות נוספות לאימאז'ים בשיריה של יערה בן דוד: "הכביש על הגשר ירד אז אוקטבה שלמה" (עמ' 42); "צפתי בריק החגיגי" (עמ' 45); סילואטה של יום חדש בחלון" (עמ' 60); "באור המלא ציפור מתעטפת בצל עצמה" (עמ' 67); "קריאת העורב קורעת את סדין השמים הצחור" (עמ' 75).
אימאז' מעניין נמצא בסופו של "שיר אושר" שאצטט אותו כאן במלואו:

במשק חולף נסקו מתוכו עופות לילה

במה שמחה נקנית אם לא בקנאות קטנות
על פריחת אירוסים בשדות אחרים,
על סבך חמים, זרועות ענפים נלפתות זו בזו,
על קרעי עננים מנחיתים פה אל פה לחשים
על בארות עונג, על תפוז הדם, שמן המור והמאור.

בדממה מונחות בי עכשיו שכבות הנפש כנוצות שנשרו.
עמ' 111

מלבד הציור החזק שבסוף השיר, אנו נמצא בו אנאפורה – המילה "על" חוזרת בראשי השורות. אנאפורה נמצא גם ב "שריר וקיים" (עמ' 109); "איזון שביר" (עמ' 125);"שיר אל סוף" (עמ' 116); "פנים" (עמ' 149); "יש רצונות מתים באיבם" (עמ' 150); "התרת נדרים" (עמ' 200).
אין כמעט משורר שאיננו משבץ בין שיריו את לבטיו עם ההשראה ואת מאבקיו עם סרבנותן של המילים להביע את מה שרוחש במעמקי הנפש. לשירים מן הסוג הזה קוראים שירים ארס-פואטיים. גם אצל יערה בן-דוד נמצא מן המין הזה, למשל – "שיר תולעת" (עמ' 123); "בריאה" (עמ' 174); "אהבה עברית על גדת הירקון" (עמ' 175), ובשיר "שיר" שאצטט קטע ממנו:

להקדיש שיר זה לעשותו
מעט למטה ממדרגת מלאכים,
תכריך לעבר או לעתיד בלתי נראה. למי – אם בכלל,
אולי לזה שהנצח חפץ בעיקרו, לו אני מקדישה את קרואיי,
מצותתת, מצטטת, מצודדת, משילה נעל.
עמ' 121

הבית הזה מסתיים בקלמבור, סוג של מצלול המופיע גם במספר שירים אחרים: "אישה שנייה לא בנשייה דוגרת שתיקות" (עמ' 62); "מטמיעה בעיניה קרקסים, קילוסים, קלופים" (עמ' 167). אמצעים פרוסודיים נוספים נמצא בקובץ הזה כמו סינסתזיה: "עורי השקוף קשוב" (עמ' 12); "זמן אילם" (עמ' 79); ואוקסימורון: "בשפתי דממתה" (עמ' 12).
במסה שבסוף הספר מצהירה המשוררת (בצדק!) שהיא לא מתלהבת מהמונח "שירה נשית", הגם שהרי מובן מאליו שבין הדמויות ששיריה מוקדשים להן נמצאות לא מעט נשים כמו אלזה לסקר שילר, יוליה של שקספיר, יוליה מפלורנטין, איזמרלדה, אמילי דיקנסון, פרידה קאלו – אבל האישה ששיריה מוקדשים לה בחרדת קודש היא אימה, אותה היא משווה למלכה: "מותה של מלכה בשר ודם" (עמ' 183). ארבעה-עשר שירים מופיעים תחת הכותרת "שירים לאימי במותה" (עמ' 183-178). האישה הדומיננטית הזאת, שהתאלמנה מבעלה ושכלה את בנה, מלווה את המשוררת בכל נתיבות חייה:

איש המנדולינה של שישי בבוקר ביהודה המכבי
השתהה מעט לשלוף מפניי את פני אימי,
הצופות עכשיו משדות הכותנה של העננים
נקרעים בתנועה איטית.
נמסים
"מתת" (עמ' 188)

ספר שירים שלם "סוס טרויאני מבטן התודעה" הקדישה המשוררת לאחיה שנפטר בטרם עת, ומבחר מספר זה שובץ בקובץ שלפנינו. השיר "הצטללות" מתאר בדרך של דימוי (קונסיט) את השכול שפקד את המשוררת:

אהבת הוריי מודל ישן במוזיאון זכוכית,
הרתה את אחי ואותי, סוסוני מירוצים שקופים.

אבי נשכב ראשון על המסלול,
אחי, פרש זכוכית נשבר,
יצא מן המשחק.
אימי בהמיית סוסה דקה שברים ותרועה
פערה פיה שמטה ראשה.
עמ' 177

ביריעה הקצרה של רצנזיה קשה מאוד להביא בפני הקורא את כל מכמניה של שירה מיוחדת זאת, אבל אני מקווה שלפחות רמזתי לשפע הממתין לקורא אוהב השירה שיצלול לתוך קובץ מצוין זה.
משה גרנות