"השנים חלפו ונותרו רק השאלות שאין להן תשובה." כתב לי נתן זך. ליבו של זך היה נתון לברלין, בה נולד, ולחיפה אשר פינקה אותו שנים מיספר. על תל-אביב, שבמרכזה התגורר בשנותיו האחרונות, בטרם הועבר לבית האבות באפעל, כתב הוא לי, בתגובה לשבחים שהרעפתי בשירי "עירי תל-אביב": "בניגוד לך, אני לא משוכנע ש'כרך נמרץ' חדש זה מרחיב את ליבנו כמו זה הישן של הפרדסים והגמלים של ידידי נחום גוטמן."
המשורר, ממרום מעמדו הספרותי, לא נירתע מלקרוא מלחוות דעה ומלתרום הערות לכתב היד של שיריי, שקיבל ממני – בהיותי אני אלמוני מוחלט בתחום הפיוט. חלקן מעודדות, חלקן מתקנות ופעמים אף סרקסטיות. כך, לדוגמא, בצד שורותיי: "שִׂימִינִי על לֵב כְּחוֹתָם / בין יְרֵכַיִךְ טוֹטָפוֹת" רשם הערה החורגת מתחום ביקורת השירה, בכתבו: "וזו תהיה שואה סקסולוגית."
לאורך כל הערותיו, גם בשבחו מטפורות מסויימות , חזר והתריע : "למה להשתעבד לחריזה"? (מתכתב עם מאמרו המפורסם נגד אלתרמן וחריזתו) – ואני השבתי לו בציטוט יצירות משלו, כמו – "כשאמרה נערתי לי לך / ירדתי לרחוב להתהלך" וכו', מה שגרם לו לחייך בנינוחות.
נכונותו להקדיש זמן ומחשבה לכתב היד שלי והשתדלותו להביא את שיריי לראות אור כספר בהוצאת הספרים "שלו" – "הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים", היתה, בוודאי, מיוחדת במחוזותינו, בהם הספרות נכפפת לפוליטיקה, וזאת נוכח ידיעתו המוחלטת על התהום בינו לביני במישור הפוליטי.
לאורך כל שנות היכרותנו, כשהוא, אמנם, בגיל מתקדם, אך, עדיין, גיל של פעילות וערנות, לא היתה שיחה בה לא תיאר עצמו, ובהגזמה, כמעט היפוכונדרית כאיש ידוע חולי. ועם זאת מלא סקרנות, מצוי בפרטי ההווי עד כדי היכרות עם מצעדי הפיזמונים האחרונים, בצד אהבה גדולה לנוסטלגיה של פירסומי עבר.
לפגישה שקיימנו בהיותו כבר בבית האבות, הבאתי לו, מתוך ארכיוני, מיספר פירסומים, וניכרה לעין התרגשותו כשליטף באצבעותיו דפים של חוברות ספרות ישנות וספרים של הוצאת "שטיבל" משנות ראשית המאה הקודמת.
לא היה שמץ מליצה בדיבורו היומיומי, אבל היה אצלו, גם בשיח הרגיל, משהו מן ההתעלות הפיוטית, כעולה מהקדשה, לכאורה פשוטה, שכתב על ספרו האחרון, "אומרים שממש יפה שם" – אשר העניק לי, בכתבו בכתב יציב ובהיר: "לעקיבא נוף / נרגש מכדי להמציא "חוכמה" / פשוט תודה על היותך בינינו / נתן זך."
תודה על היותך בינינו – כמה פיוטי!
עקיבא נוף