ושוב חולף שבוע
של סערת שיגרה,
שבין שתיהן, ידוע,
קו דק כִּשְׂעֲרָה.

רוחי כְמֵהָה קָדימה
אל אופק מְרוּחָק,
ולא, לא, לא אַשְׁלִימָה
עם צער גוּף נִישְׁחָק.

צופֶה אל הרָזִי,
אך בַּטָּמיר כּוֹפֵר,
בַּנִיפְלָאות – עוּזִי
אך בַּקיָים חופֵר,

בין הַנִּשְׂגָב לַטֶּפֶל –
הדרך פְּתַלְתָלָה,
בין עלִיָה לְנֶפֶל
חיים בְּטַּלְטֵלָה.

בין הקטבים לַנוּעַ
בין השָרָב לִכְפוֹר,
בין קָח לבין מָנּוּעַ,
בין שֶקֶט לְמָגוֹר.

בין השמשות לָנוּד
בין צֵל לבין מוּאָר,
בין רֶשע לחָסוּד,
על הניכסף אֶגְהָר.

ובין גֵאוּת לְשֶפֶל,
בין החָשוּךְ לְאוֹר
חיים שְיֶש בָּם כֶּפֶל
מירווח סָגי-נאור.

רק קו דָקיק בין הבְַּתָרים,
וְאֵין מִשְנֵי צידַיו שומרים.
עקיבא נוף