בחלקו הראשון של המאמר הסברתי מדוע הדרך הראויה לשלום במזה"ת אינה הסכם עם הפלשתינאים שבעקבותיו כל מדינות ערב תחתומנה עימנו על הסכם שלום, אלא להיפך – ניתוק בין הסוגייה הפלשתינאית לבין השלום עם מדינות ערב וחתימה עימן על הסכמי שלום, תוך בידוד הפלשתינאים. אין סיבה להנציח את האיבה בין מדינות ערב לישראל בשל הסכסוך עם הפלשתינאים ואין להפוך את השלום לבן ערובה שלהם. זה אינטרס הן של ישראל והן של מדינות ערב.
"אבל הבעיה הפלשתינאית היא לב הסכסוך," משיבים לי.
לא. הסכסוך על ארץ ישראל הוא קודם כל סכסוך על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ואם ניתן להפוך את הסכסוך הזה מסכסוך בינינו לבין המזה"ת כולו לסכסוך נקודתי בינינו לבין הפלשתינאים, זהו אינטרס מובהק של ישראל. כל שוחר שלום אמיתי יתמוך במהלך כזה.
כל עוד הפלשתינאים עומדים על דרישתם לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולעקירת כל היהודים מן השטחים המיועדים למדינה פלשתינאית, ועל דרישתם ל"זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעתה של מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, ברור שהסכסוך איתם אינו בר פתרון. אין כל סימן לשינוי בעמדתם בעתיד הנראה לעין. טוב שמדינות ערב מתחילות להבין, ששלום עם ישראל הוא אינטרס מובהק שלהן, ועליהן להשתחרר מן הלפיתה הפלשתינאית. ועל אף העובדה שאין פרטנר פלשתינאי, אין בכך כדי לשחרר אותנו מן השאלה מה הפתרון הראוי גם לסכסוך עמם על ארץ ישראל. אציג כאן בקצרה את תפיסתי בנדון.
נקודת המוצא לכל דיון כזה, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. זו תמצית הציונות. זו תמצית מגילת העצמאות. זה העיקרון שהוכר על העולם, כבר בוועידת סן-רמו לפני מאה שנה. במגילת העצמאות הוכרזה המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינת לאום במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא הזכות על ארץ ישראל. ללא הזכות הזו, אין זכות קיום למדינת ישראל בשטח כלשהו. הזכות הזו אינה ניתנת לחלוקה והיא קיימת בכל ארץ ישראל. הזכות הזו היא נקודת המוצא לכל דיון על הפתרון לסכסוך. יש למדינת ישראל רשות לוותר על מימושה המלא של הזכות הזאת, אך ויתור כזה הוא ויתור על מה ששייך לנו בזכות, ולא הפסקת ה"כיבוש". עם אינו כובש במולדתו ואל לנו לקבל את טענת הכיבוש, השומטת את עצם זכות הקיום של המדינה. כל שטח בארץ ישראל שנמצא בידינו, נמצא בידינו בזכות, ויש לנו מלוא ההצדקה לממש זכות זו בהתיישבות וריבונות. כמובן שירושלים השלמה חייבת להישאר בירת ישראל.
נדבך נוסף של זכותנו על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, הוא העובדה ששטחים אלה שוחררו במלחמת מגן צודקת, מול תוקפנות של האוייב הערבי ששלט בהם, לא השלים עם קיומה של ישראל ופעל מתוכם בתוקפנות להשמדתה. לפיכך, יש לנו זכות מוחלטת לא לתת פרס לתוקפן.
מול הזכות הזאת, עומד העיקרון של הבטחת זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לשם כך, יש להבטיח רוב יהודי גדול ומוצק לדורות במדינת ישראל. אין אפשרות להבטיח רוב כזה אם נממש את מלוא זכותנו על הארץ. לכן, יש מקום לפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חבלי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון ותחיל את ריבונותה ותיישב באופן מאסיבי את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.
עיקרון נוסף שחייב לשמש נר לרגלינו ואל לנו להתפשר עליו, הוא העליונות הביטחונית של ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכל סביבתה שוללת את זכות קיומה ואת עובדת קיומה וחותרת להשמידהּ. לכן, גם בהסכמי שלום, הן עם השכנים הקרובים והן עם כל מדינות ערב, אסור להתפשר על צרכי הביטחון. אסור לישראל לוותר על כוחה הצבאי הקונבנציונלי ועל היכולת להביס באמצעותו את אויביה. אסור לישראל לוותר על היכולת הבלתי קונבנציונלית המיוחסת לה, שהיא תעודת ביטוח באמצעות נשק יום הדין מול סכנת השמדה אקוטית ובעיקר אמצעי הרתעה מפני ניסיון השמדה. אסור לישראל לוותר על גבולות בני הגנה, שבלעדיהם לא תוכל להגן על עצמה בדרך קונבנציונלית מול מתקפה ובעיקר מול מתקפת פתע. העיקרון הזה מחייב להשאיר בידי ישראל את הגולן ואת בקעת הירדן רבתי, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית בגב ההר.
על העקרונות הללו יש לבסס את מדיניותה של ישראל. הראשון שהציג תכנית ברוח זו היה יגאל אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בשנות השבעים הוצגה תוכנית השדרה הכפולה, שהדגש שלה היה פיזור האוכלוסייה ויישוב שדרה מזרחית, מקבילה למישור החוף, במזרח הארץ מהחרמון והגולן דרך בקעת הירדן והערבה ועד אילת (במקור – עד שארם א-שייך, במזרח סיני). השדרה המזרחית היא גם עתודת הקרקע לקליטת עלייה גדולה של יהדות הגולה לארץ ישראל. עקרונות אלו היו גם עקרונותיו של רבין, שעה שהוביל את תהליך אוסלו, והוא הציג אותם בנאום המורשת המדינית שלו, ערב הרצח. גם תכנית טראמפ, הגם שיש בה לא מעט מגרעות, מבוססת על אותם עקרונות.
הטענה העיקרית המופנית כלפי רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח זו, היא שאין לה שום סיכוי. לעולם הפלשתינאים לא יקבלו אותה. טענה שנייה היא שהתוכנית אינה מאפשרת קיום למדינה פלשתינאית בת קיימא על שטח קטן כל כך. ולכן, יש לקבל את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67'."
אם מי שטוענים את הטענה הראשונה יהיו ישרים עם עצמם, הם ייאלצו להודות שכפי שאין פרטנר לרעיון הפשרה כפי שהצגתי אותו, בדיוק באותה מידה אין פרטנר לפתרון שהם מציעים. עובדה, אהוד ברק, קלינטון, אהוד אולמרט ואובמה – הציעו את ההצעה והפלשתינאים דחו אותה. הם מסרבים לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, ומתעקשים על "עיקרון שתי המדינות" – מדינת הלאום הפלשתינאית, שתהיה נקייה מיהודים, מן הקו הירוק ומזרחה, וממערב לה מדינה לא-יהודית שתוצף במיליוני פלשתינאים. קצת מוזר שמי שמציעים פתרון שאין לו פרטנר, שהוצע שוב ושוב ונדחה שוב ושוב, תוקפים רעיון אחר בטענה שאין לו פרטנר.
גם בטענה השנייה, על פיה אין יכולת קיום למדינה פלשתינאית כה מצומקת – יש אמת. אך הדבר נכון גם אם מדובר במדינה על כל יהודה ושומרון. זו תהיה מדינה קטנה וחלשה שלא תוכל לקיים את עצמה, ובוודאי לא את כל הפליטים שיתיישבו בה על פי אותו חזון, והמפלט יהיה מערבה – האשמת ישראל והציונות במצבה והסחת הדעת באמצעות טרור, ירי רקטות ודחיפת פלשתינאים ל"שיבה" אל תוך ישראל. פתרון כזה ימיט אסון על שני העמים.
הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה של ארץ ישראל המערבית. חלוקת הארץ צריכה לכלול את השטח של ארץ ישראל משתי גדות הירדן, שהיא גם פלשתין השלמה, כפי שכתוב בפירוש באמנה הפלשתינאית. פתרון שתי המדינות הריאלי, הוא מדינה ירדנית-פלשתינאית מן הירדן מזרחה. מדינת ישראל היהודית מן הירדן ועד הים. האזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה – יהיו חלק מן המדינה הירדנית-פלשתינאית, אזור מפורז בתוך החלק הישראלי של ארץ ישראל.
אני יודע שהתוכנית הזו אינה ישימה היום, בהיעדר פרטנר, אך הדבר נכון באותה מידה באשר לכל פתרון אחר שאינו כניעה מוחלטת לדרישות הפלשתינאיות – הן הטריטוריאליות והן דרישת השיבה. עלינו לעצב את הפתרון בצעדים חד-צדדיים ולנהל את הסכסוך בתבונה ותוך שמירה על האינטרסים הלאומיים שלנו עד בוא השלום.
בפועל, ישראל כבר אינה שולטת על רוב מוחלט של הפלשתינאים. הם חיים תחת שלטון פלשתינאי, הן ברצועת עזה והן בשטחי הרש"פ. הם לא מאיימים עלינו מבחינה דמוגרפית. ישראל צריכה להודיע שאין לה תביעה לאזורים אלה. עליה להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות. התוואי הסופי של הגבול ייקבע במו"מ עם המדינה הירדנית-פלשתינאית בבוא היום.

2. צרור הערות 22.11.20
* השיבה הביתה – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן (ולשמחתי, ככל שחולף הזמן מכהונתו, יש יותר ויותר הערכה לפועלו, מה שלא היה בזמן אמת. אגב, זה לא כל כך עניין אותו. הוא היה חף מאגו, תופעה חד-פעמית אצל פוליטיקאים. מה שעניין אותו היה לשרת את העניין הציוני).
אולם בנושא היחס לפולארד גישתו של שמיר היתה שלילית ביותר, בעיניי אף מבישה. בתקופתו כראש הממשלה, ישראל התנכרה לפולארד. הגישה שלו (שהוא לא אמר אותה בגלוי, אך אנשים שעבדו איתו סיפרו עליה לאחר מעשה), הייה שכפי שחייל ההולך למלחמה מוכן לשלם את המחיר ולמסור את נפשו, להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי, כך פולארד צריך לשלם את המחיר ולהבין שישראל אינה יכולה לקחת אחריות על מעשיו, כי הדבר יפגע באינטרס הלאומי שלה.
זו גישה אכזרית, בעיניי.
יש לציין שתחילת הפעלתו של פולארד היתה אמנם כאשר שמיר היה ראש הממשלה, אך בניגוד מפורש להוראתו, שהוכחה כצודקת, לא להעסיק בשום פנים יהודים אמריקאיים בריגול בארה"ב. האם הוא ידע בדיעבד על העסקתו? על כך הדעות חלוקות. על פי גירסה אחת הפעלתו הוסתרה ממנו ועל פי גרסה אחרת איכות החומר שסיפק ותרומתו לביטחון ישראל גרמה לו להעלים עין מהפרת הוראתו. אין לי מושג איזו גירסה נכונה.
ההתנכרות של ישראל לפולארד התקיימה בתקופת ממשלת האחדות בראשות פרס (שבתקופתו הוא נתפס) ושמיר, ובממשלת שמיר אחרי התפרקות ממשלת האחדות. מי ששינה את היחס לפולארד היה רבין, הראשון שפעל מול קלינטון להשגת חנינה לפולארד. שר הפנים בממשלתו, אהוד ברק, יזם הענקת אזרחות ישראלית לפולארד, אך לא הספיק ליישם זאת לפני רצח רבין.
בניגוד לגישתו של פרס בממשלתו הראשונה – בכהונתו השנייה הוא המשיך את דרכו של רבין, פעל למען חנינה לפולארד ובתקופת כהונתו – שר הפנים בממשלתו, חיים רמון, העניק לפולארד אזרחות ישראלית. כל ראשי הממשלה הבאים המשיכו לפעול לשחרורו של פולארד. מי שהיה קרוב יותר מאחרים להשיג לו חנינה היה נתניהו, בתקופת כהונתו הראשונה. בוועידת וואי, הוא הגיע להסכמה עם קלינטון על חנינה לפולארד, כמחווה בעקבות ויתוריו לפלשתינאים בהסכם. אלא שקלינטון לא עמד בהסכמה, לאחר שראש ה-CIA איים להתפטר. כל מאמצי ישראל לאורך השנים לא נשאו פרי, כיוון שהאמריקאים הפכו את פולארד לסמל של בגידה, החמירו בעונשו וביחס הקשה אליו מעבר לכל פרופורציות, והוא מילא את שנות מאסרו הרבות, שלושים שנה, עד היום האחרון, ללא כל חופשה, ולאחר שחרורו חי עוד חמש שנים, עד יום שישי האחרון, תחת הגבלות קשות.
אני רואה בפולארד גיבור לאומי. יכול להיות שמבחינת האמריקאים הוא אמריקאי, אבל מבחינתי הוא יהודי, וכיהודי, הוא פעל למען מדינתו, מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל. והוא תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל. והוא שילם מחיר כבד על פועלו למען ישראל. אני מייחל לעלייתו לישראל במהרה. עלייתו לישראל תהיה השיבה שלו הביתה. אין לי כל ביקורת על פולארד, שכיהודי פעל למען מדינת ישראל. ביקורתי היא על מפעיליו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב ואני מקווה שהלקח נלמד ולא חזרנו שוב על הטעות.

* ביקור היסטורי – על רכס מנרה שבגליל העליון מצויה גבעה ששמה הבלתי רשמי היא תצפית קרלוצ'י. מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ עם סוריה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".
ביום חמישי נערך ביקור היסטורי בגולן של מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו. זהו הביקור הראשון של שר אמריקאי בגולן מאז שחרורו לפני 53.5 שנים. המסוקים שטרטרו במשך שעות מעל ראשינו, היו מוסיקה ערֵבה לאוזן.

* הנציב העליון – ראש הממשלה ביקש רשות ממזכיר המדינה האמריקאי פומפאו, לבניית אלפי יחידות דיור באזור עטרות. כך נמסר בכלי התקשורת. האם מזכיר המדינה האמריקאי הוא הנציב העליון של ארץ ישראל שצריך לבקש את רשותו? ישראל היא מדינה ריבונית, ירושלים השלמה היא בירתה, ואין היא זקוקה לבקש את רשותו של איש לבנות את בירתה.
איזו נמיכות קומה. ישראל לא ביקשה רשות להחיל את הריבונות על ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ולא ביקשה רשות להקמת כל השכונות היהודיות במזרחה. אילו ביקשה לא היתה מקבלת וירושלים מזמן לא היתה בידינו. וגם היום ישראל לא צריכה לבקש רשות לבנות בבירתה, לא את עטרות ולא את גבעת המטוס. הרעיון של בקשת רשות מפומפאו לפני כניסתו של ביידן לתפקיד טיפשי. אם הרעיון הוא לא להסתכסך עם ביידן – האם החלטה על הבנייה אחרי בחירתו של ביידן ולפני כניסתו בפועל לתפקיד תכעיס אותו פחות? כמובן שלא. אולם עצם בקשת הרשות מפומפאו מעבירה לביידן מסר, שישראל לא תבנה בבירתה ללא רשותו.

* התיאום הביטחוני במיבחן – אני שמח על חידוש התיאום הביטחוני עם הרש"פ. טוב יותר שהתיאום הזה מתקיים משאינו מתקיים. אבל החודשים הרבים ללא התיאום הביטחוני יכולים להחזיר אותנו לפרופורציות. מי שמגן על ישראל ומסכל טרור אלו צה"ל והשב"כ. האגדה על פיה ללא התיאום צה"ל אינו יכול לפעול בשטחי הרש"פ והתאוריה על פיה סיכול הפיגועים הוא במידה רבה בזכות שיתוף הפעולה עם שירותי הביטחון של השב"כ – הופרכה.
ללא הפעילות של צה"ל והשב"כ, הטרור היה נמשך במתכונת שקדמה ל"חומת מגן", כאשר צה"ל לא נכנס לשטחי הרש"פ ואנו חיינו תחת מתקפת טרור רצחנית שהכתה בנו כמעט מדי יום. כאשר הפעילות הזאת התקיימה ללא תיאום ביטחוני, לא ראינו שינוי בהצלחות הטרור. התיאום הביטחוני הוא תוספת שולית שבשולית. איני מזלזל בתוספת הזו, כי די אם בזכותה יינצלו חיי ישראלי אחד, כדי להצדיק את התיאום הביטחוני. אבל בחודשים האלה נוכחנו בפרופורציות.

* אופס. ברח לנו – אז נחתה עוד איזו רקטה על אשקלון. מה אתם עושים מזה עניין? הרי זה בטעות. התפלקה לה איזו רקטה. מה, לא ראיתם שהייתה סופת ברקים?
אני מקווה מאוד שבטעות ייפלו לצה"ל ממטרים קשים של פצצות על מתקני טרור של חמאס.

* גוש שלום מתגעגע – הודעה לתקשורת של "גוש שלום" לכבוד יום זכויות הילד נפתחת כך: "בלילה בלילה כשכולם ישנים... כך מתחילים סיפורי ילדים, המציגים עולם של פלא, ניסים, פיות וגמדים. אגדות. אבל במציאות, כאן ועכשיו, בזמן שכולנו ישנים בביטחון וברוגע מתוך ידיעה שנתעורר במיטותינו ובביתנו – ילדים שגרים ממש לידנו במרחק נגיעה, חיים יום יום ולילה לילה תחת הפחד שהצבא שלנו ידפוק על דלת בית משפחתם באמצע הלילה וייקח אותם לחקירה ולמעצר. אסור לנו להשלים עם המציאות הזו ואף מעבר לכך –מחובתנו להיאבק בה."
זו התגלמות תרבות השקר והעיוורון: עיוורון מוסרי. מה שהם רואים זה חיילים שחוטפים ילדים מהמיטות שלהם. אין שום הֶקשר.
אז הבה נזכיר ונזכור. במשך 6 שנים, מיישום הסכם אוסלו עד מבצע חומת מגן, הפלשתינאים באזורי הרש"פ ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותן שנים, נרצחו כ-1,500 ישראלים בגלי טרור נוראים. כן, ילדים ישראלים פחדו לעלות לאוטובוסים, נערים פחדו לחגוג בדיסקוטק והוריהם פחדו להיכנס למסעדה. מחבלים מתאבדים נשלחו לזרוע הרס והרג. רק אחרי חודש שבו נרצחו למעלה מ-200 ישראלים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה – ישראל יצאה לפעולה. והיא נאלצה להחזיר את השליטה הצבאית הכוללת על שטחי הרש"פ. בכך ניצלו חייהם של עוד אלפי ישראלים שהיו ממשיכים להירצח, ומי יודע, אולי היה זה במקרה אדם קלר, כותב הפשקוויל, או ילדיו או נכדיו. השינוי שצה"ל חולל, הוא שהיום אנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מתפוצץ ורוצח עשרות יהודים וגם לפני שהוא לוקח סכין ודוקר שוטרת. אני מבין שאדם קלר וחבר מרעיו מגוש שלום מתגעגעים למציאות הקודמת. אני, מכל מקום, כישראלי שפוי, מנצל את יום הילד כדי לשבח את לוחמי צה"ל והשב"כ שמסכלים פיגועים ומבטיחים חיים לילדי ישראל.

* מוסר כפול – ח"כ איימן עודה נשא נאום חוצב להבות בנושא האלימות והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי וקרא למדינת ישראל להתעשת ולטפל בתופעה. הוא צודק. אבל ביום שבו משטרת ישראל תפשוט על כפר כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי – מה יעשו איימן עודה וחבריו? האם לא יפעלו כהרגלם להתסיס את התושבים לצאת להתפרע ולתקוף את השוטרים ולהציג את המשטרה כאויב שבא לכבוש את הכפר?
בעיית הפשיעה במגזר הערבי מתבטאת באלימות, ברצח בתוך המשפחה, באחזקת נשק בלתי חוקי, בטרור נגד חקלאי ישראל ובעבריינות בנייה. המלחמה בפשיעה במגזר הערבי חייבת להיות מערכתית, נגד כל סממני הפשיעה. מי שאינו יוצא נגד כל התופעות הללו, אינו רוצה באמת להילחם בפשיעה. הח"כים של הרשימה המשותפת תומכים בעבריינות הבנייה ולוחמים בעד העבריינים, נגד אכיפת החוק, ומסיתים את הציבור לאלימות כלפי אוכפי החוק. הרשימה המשותפת מעולם לא השמיעה ולו הסתייגות קלושה מהטרור החקלאי. כל עוד כך הם נוהגים, שלא ילינו על אוזלת היד של המדינה במלחמה בפשיעה במגזר שלהם.
ובאשר לעבריינות הבנייה – שר המשפטים ניסנקורן פגע בשלטון החוק בכך שנכנע ללחצי הרשימה המשותפת והקפיא את יישום חוק קמיניץ, שנועד להתמודד עם תופעת עבריינות הבנייה. אגב, ההקפאה היא רק במגזר הערבי.

* ערבים זה לזה – יוסף חדאד, פעיל חברתי ערבי מנצרת, ועמותת "ערבים זה לזה" בראשותו, הפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ויוצאת נגד הבדלנות והעוינות למדינה במגזר הערבי, פועלת נמרצות נגד תופעת הכחשת השואה הרווחת במגזר, בעיקר ברשתות החברתיות. לאחרונה, הגיעה העמותה להסכם עם "יד ושם" על הפקת חומרים בערבית על השואה והנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל.
כמי שפעילה במאבק נגד הכחשת השואה ומודעת לסכנה שבה, הוקיעה העמותה את כתבת CNN כריסטיאן אמנפור שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח. זאת, בניגוד למגמד השואה המדופלם רוגל אלפר, ששיבח בהתלהבות את העיתונאית וגינה את הביקורת עליה. אלפר, שמרבה ללעוג ל"דת השואה" ולבוז לכל מי שמזכיר את השואה בהקשר של תביעת ישראל לביטחון, קופץ מעורו כדי לשבח כל מי שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. אלפר עצמו מרבה להציג את "אקיבוש" והשואה כאירועים זהים. ובמקרה הזה הוא צהל על השוואת שלטון טראמפ לנאצים. אגב, בהשוואה הקודמת שעשה, הוא כתב שטראמפ גרוע יותר מהיטלר וסטלין. אין אנשים שמעוררים בי תעוב עמוק כמו אוטו-אנטישמים עלובי נפש מן הזן הנחות של רוגל אלפר ודומיו. כגודל התיעוב שלי ליהודים כמו אלפר – גודל ההערכה שלי לערבים כיוסף חדאד. יוסף חדאד הוא מופת של שיתוף יהודי-ערבי במדינת ישראל.

* מעוררי גועל – בליל הבדולח, החודש לפני 82 שנים, נפרצו משרדי חברת שוקן בגרמניה, האספסוף המוסת השחית מכל הבא ליד, ספרי היהדות הושחתו והוצתו ולמחרת ניתן צו סגירה לחברה. וכעת, שני כותבי הדגל של "הארץ", רוגל אלפר וגדעון לוי, הביעו תמיכה בלתי מסויגת בכתבת CNN שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח.

* נתניהו במדי SS – סדי בן שטרית, ממנהיגי הבלפוריאדה ומראשי ארגון "קריים מיניסטר" השווה בנאום בהפגנה את נתניהו להיטלר. נחשו מי יצא טוב יותר בהשוואה? בניגוד לרוגל אלפר שבהשוואה בין טראמפ להיטלר הוא קבע שטראמפ גרוע מהיטלר, בן שטרית אמר שהם "בדיוק אותו דבר,"
זו לא רק הסתה. אלה לא רק דברי בלע נתעבים. זה גם גימוד השואה, שהוא בן חורג של הכחשת השואה. הרי אם השואה היא כמו החיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, אז היא אחלה קייטנה. והדבר הגרוע מכל – שעה שהמנוול נבח את דברי הבלע, הקהל שעמד סביבו קיבל את דבריו מבלי שיקום צדיק אחד בסדום וימחה.
עוד זה מדבר וזה בא. יו"ר עמותת "קריים מיניסטר" ישי הדס, עוד מכוער נפש, התראיין בערוץ 12, הביע תמיכה בלתי מסויגת בדברי חברו וחזר עליהם כאשר פרצופו מעוות משנאה. יש לציין לשבח את המראיין, עופר חדד, שלא התייחס בשוויון נפש לדברי ההסתה, אלא שוב ושוב אמר שאין לגיטימיות להשוואה הזו. מחר הם ידפיסו תמונות של נתניהו במדי SS.

[אהוד: ואתה רוחץ בניקיון כפיך כאילו לא עודדת את השינאה הזו לנתניהו ואת ההפגנות הבזויות נגדו! איזו צביעות!]

* אורלי חסרת לב.

* תמונת ראי – בעקבות ההפגנה הביביריונית נגד משפחת פרקש השכולה וביטויי השנאה והבוז לאבלם, מצד אורלי חסרת לב וחבריה, העלו אנשים כקונטרה את הקטע המבחיל של אסף הראל שבו לעג לשכול של נתניהו על אחיו יוני. הם צודקים. אכן אסף הראל התנהג בדיוק כמו הביביריונים הללו.

* צבועים – ... הביביסטים שמציגים ביקורת על אסנת מארק כ"גזענות" אבל להתגולל ביפעת שאשא ביטון ולהשתלח בה זה בסדר.

* ברית הקנאות האסלאמית – ה"ניו יורק טיימס" דיווח שעבדאללה אחמד עבדאללה, מי שהיה מספר 2 בארגון הטרור אל-קאעידה ונחשב כאחראי על מתקפת הטרור נגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998, חוסל על ידי ישראל בטהרן, בחודש אוגוסט האחרון.
שאלה מעניינת העולה מן הדיווח היא עצם המקלט שאיראן מעניקה למנהיגי אל-קאעידה.
אנו יודעים על השנאה התהומית בת אלף השנים בין המוסלמים הסונים למוסלמים השיעים. שנאה זו מתעצמת כאשר מדובר בקנאים שיעים מול קנאים סונים. אנו יודעים על הסכסוך האלים בין איראן, בירת הקנאות השיעית לארגוני הקנאות הסונית אל-קאעידה ודאע"ש.
והנה, שיתוף פעולה בין הניצים. מסתבר, שהקנאים השיעים והסונים יודעים להתאחד ולשתף פעולה נגד האויבים המשותפים: המערב בכלל וארה"ב בפרט וכמובן – ישראל. מכאן יחסי הקִירבה-שנאה בין איראן לארדואן. מכאן התמיכה האיראנית בארגוני הטרור הסונים הקנאים חמאס והג'יהאד האסלאמי. מכאן התמיכה האיראנית באחים המוסלמים במצרים, והברית בין המדינות בתקופת שלטונו של מורסי במצרים.
כשצה"ל נכנס ללבנון ב-1982 הוא התקבל במטחי אורז בכפרים השיעים שראו בו צבא ששיחרר אותם מן ההגמוניה האש"פית בדרום לבנון, אך חיש קל, מיד עם סילוקם של ערפאת ואנשיו מלבנון, הם היו לאויבים המרים ביותר שלנו בלבנון. ברית הקנאות האסלאמית מול המערב וישראל חזקה יותר מן היריבות והשנאה ביניהם.

* הנחלה – האמת? מבראבא ציפיתי ליותר.

* המונית – אני מכנה את אופירה אסייג The taxi כיוון שהיא אישה המונית.

* התחלה מבורכת – אחרי שנתיים ברוכות מאוד, גם השנה נפתחה בשלוש מערכות גשומות מאוד ועוד אחת צפויה להתחיל ביום רביעי הקרוב. אם כך יימשך, סיכוי גדול שסכר דגניה יפתח, לראשונה מאז חורף 1992 הזכור לטוב.

* כתר החרמון – הכותרת הראשית בוויינט בשבת בבוקר היתה שירד שלג ראשון על פסגת החרמון. אמנם היה זה השלג הראשון השנה על פסגת החרמון הישראלי, אך בחרמון הסורי ירד שלג כבר בתחילת השבוע.

* ביד הלשון: גבעת המטוס - רשות מקרקעי ישראל פירסמה השבוע מכרז לבניית 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס בירושלים. בכך היא מממשת את החלטת ראש הממשלה על הקמת שכונת הקבע, בראשית השנה. גבעת המטוס היא גבעה בדרום ירושלים, באזור ששוחרר במלחמת ששת הימים. היא נקראת כך כיוון שמטוס פוגה מגיסטר של צה"ל נפל שם במלחמת ששת הימים, וטייסו סגן דן גבעון נהרג.
ב-1991 הוקם על הגבעה אתר קרוואנים לקליטת עולים מאתיופיה שעלו במבצע שלמה. הממשלה הבטיחה להקים במקום שכונת קבע בתוך שנתיים, ועד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, ההבטחה לא קוימה. גבעת המטוס היא אזור בעל חשיבות לאומית רבה, כיוון שהיא יוצרת רצף טריטוריאלי מהר חומה עד הר גילה, שינתק את מזרח ירושלים משטח הרש"פ ויבטיח את שלמות ירושלים בריבונות ישראל.
אורי הייטנר