האיחוד האירופי (גיא בכור קורא לו "איחוד הרוע עם הטיפשות") מיהר לגנות את ישראל על חיסול אבי הפצצה האיראנית, וכינה זאת "פשע פלילי המנוגד לעקרון כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בו."
בהודעה שפירסמה דוברת האיחוד נכתב כי "הנציבות העליונה מביעה את תנחומיה בפני המשפחות של ההרוגים ושולחת איחולי החלמה לפצועים."
https://m.ynet.co.il/Articles/5852095
כך גם מתבטא הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל:
https://rotter.net/forum/scoops1/668897.shtml
כזכור הספרדי "הצדיק" וה"מוסרי" הזה, ג'וזף בורל, האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך איראן המתנגד לכל סנקציות נגדה, הכריז כבר ב-2018: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל... איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה". מחיקת ישראל משתלבת לפי האיחוד האירופי עם "כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בהם."
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810
אנחנו כמובן לא נתרגל לזה. אם רוצה סניור בורל הספרדי באמת להיות צדיק עליו לתת דוגמה ולהחזיר ראשית כל את ספרד לכיבוש ערבי-מוסלמי, לפחות שיחזיר למרוקו את האי פטרוזיל הזעיר.

הזדהות עם איראן (2)
ואם בעולם הזדהו אויבי ישראל עם איראן, גם רבים בארץ הזדהו עם איראן ופצצתה, וגינו את חיסול אבי הפצצה האיראנית.
רוגל אלפר, כתב "הארץ", השווה את חיסול מוחסן פאחאריזאדה, לרצח יצחק רבין, ולפי הגיונו בעיני נתניהו יש גם לחסל את ביידן.
(רוגל אלפר, "האם גם ביידן בן מוות?" "הארץ" 30.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9334974
עמיתו בעיתון, כתב "הארץ", ניר גונטז' צייץ: "איך ישראל היתה מגיבה, לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל אביב? ואיך היתה מגיבה ישראל לו פעם בחצי שנה היתה איראן מתנקשת בקצין צהל בכיר? – אם חלילה תפרוץ מלחמה בין איראן לישראל, יש לזכור מי הרשתה לעצמה לפעול על אדמתה של השנייה. לזכור מי למעשה החלה במלחמה."
https://twitter.com/gontarzn/status/1332345926774616066
אז ככה. ישראל הרי לא מאיימת לחסל בנשק גרעיני את איראן. האם העובדה שגונטז' שכח להזכיר זאת מראה את הזדהותו עם מטרת איראן? מכל מקום הנימוק שלו זהה לחלוטין לנימוק של היטלר שהיהודים החלו את המלחמה והם האשמים בהשמדתם:
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM&feature=emb_logo
עם אנשים כאלו בארץ, מה לנו כי נלין על אויבנו?

על אמת וערכים – סכנת הפוליטיזציה של הפסיכולוגיה
ע"פ חיים פינקלמן
חיים פינקלמן המתנאה להיות פסיכולוג קליני מעלה שאלה: "מעל דפי "הארץ," הוא כותב, "התפרסמה עצומה של עשרות אנשי בריאות נפש, פסיכואנליטיקאים ופסיכולוגים, שהתייצבו באופן גלוי וברור כנגד תהליכים אנטי-דמוקרטיים שמתחוללים בישראל. חתימת שמותיהם של המטפלים שייכה אותם למחנה מתנגדי ביבי, ובידלה אותם מהשתייכות לנאמניו של ראש הממשלה. האם האתיקה בנוגע להשתתפות של מטפלים בשיח חברתי ופוליטי השתנתה? האם פרויד, (שהתנגד לעירוב הפוליטיקה בטיפול) מתהפך כרגע בקברו?"
תשובתו של פינקלמן: "למטפלים (הפסיכולוגים) צריך להיות מקום מרכזי בהבחנה באמת (הפוליטית) ובמלחמה עליה."
(חיים פינקלמן, "כשהאמת נלחמת על קיומה", "מוסף "הארץ" 20.11.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9316743
מעבר לבעיית הזהות הפוליטית של הפסיכולוגים בתשובה שנותן פינקלמן, הוא מבלבל בין המושגים "אמת" ו"ערכים", והבלבול עשוי להסתיים באסון. השאלה המרכזית היא מהי אמת?
בתשובה יש תמיד להבדיל בין משפטי עובדה למשפטי ערך:
משפט עובדה: "באושוויץ השמידו יהודים בגז." המשפט ניתן לבדיקה אמפירית אובייקטיבית. אם הוא אמת, או שקר. האמת ניתנת לבדיקה אמפירית ולכן משותפת לכולם.
משפט ערך: הימלר: בנאום בפוזנן 1943: "אין דבר מוסרי יותר מרצח יהודים."
גדעון האוזנר: "במשפט אייכמן: אין מעשה כל כך לא מוסרי, כהשמדת היהודים."
האם השמדת יהודים הינה מוסרית או לא מוסרית? מה מוסרי חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג?
בן גוריון: "חוק השבות הוא חוק מוסרי."
מוחמד יאסר עראפת: "חוק השיבה הוא חוק מוסרי."
מה מוסרי? חוק השבות או חוק השיבה?
משפטי ערך לא ניתן לבדוק. כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. אין רציונליזציה לערכים. כבר לימד אותנו פרופסור ישעיהו לפני שנים כי כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, והדוגמה שהוא נתן: "מה זה טוב?" הוא שאל, וענה: "טרומפלדור אמר: 'טוב למות בעד ארצנו,' ברדיו אומרים: 'קוקה קולה זה טוב' – אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה?"
אין ערך כללי משותף. מה שבשבילי צדק, בשביל האחר עוול. אין רציונאליזציה של ערכים. כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, אין קשר בין מדע לערך. אין קשר בין חוכמה לערכים. ומי שחושב כך הוא זה שאינו חכם (בלשון המעטה).
פינקלמן מסתמך בדרישתו לפעול לפי "האמת" על הפסיכואנליטיקאי הבריטי, ווילפורד ר' ביון. המסתמך על אפלטון, שקבע שיש "אמת אבסולוטית".
למרות שאפלטון נכשל בהוכחת התיזה שלו, הוא – לפי קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", אבי אבות רעיון המדינה הטוטליטרית. אפלטון סילק מהמדינה האוטופית שלו בספרו "פוליטיאה" את הספרות והשירה. השירה, טען אפלטון פועלת על הרגש, והיא מזיקה לשכל. השירה היחידה שהשאיר היא שירת ההימנון המשקף את ערכי השלטון.
תלמידיו של אפלטון, מחד מבקר הספרות יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי-סטלין ופקידו אנדריי אלכסנדרוביץ ז'דנוב, ומאידך אדולף היטלר ופקידו פאול יוזף גֶּבֶּלְס, סברו שעל הספרות לשקף בלעדית את האידיאולוגיה שלהם, שהם הגדירו "אמת". ואצל שניהם פעלה גם הפסיכולוגיה בשירות אותה אמת. האם זה הטיפול הפסיכולוגי שאליו מייחל חיים פינקלמן?
יכול פינקלמן לדרוש שהמטפלים יטפלו על פי ערכים הומניסטיים, אבל לעולם לא ע"פ "האמת". כי הפיכת ערך לאמת היא תמיד מעשה טוטליטרי.
נכון הביביפיליה והביביפוביה הן מחלות נפש, אבל התאמת הטיפול הפסיכולוגי באנשים לפי "בעד ביבי", או "נגד ביבי" ע"פ "האמת", היא סכנה גדולה ובראש ובראשונה למטפל עצמו.

ואלה שמות המונצחים – גברים לבנים
יוסף גלסברג נולד בווינה בשנת 1924. בשנת 1939 עלה ארצה ועיברת שם משפחתו לגבע. ב- 1941 הצטרף להגנה, ובמלחמת השחרור היה מ"פ בגדוד 53 של חטיבת גבעתי ולאחר מפקד שועלי שמשון. לאחר הקמת המדינה היה מפקד גבעתי ומפקד פיקוד מרכז בשנים 1960-1966. במלחמת ששת הימים היה נספח צבאי בארה"ב. השתחרר בדרגת אלוף ב-1968. ואז התמנה למנכל משרד הקליטה ואחר בתפקידים נוספים.
https://he.wikipedia.org/wiki/יוסף_גבע
עיריית תל אביב החליטה להנציח את שמו בשם רחוב, ובחרה ברחוב שדרות השושנים בצהלה. כמה שועים מדיירי הרחוב התנגדו לשינוי השם מטעמי הפסד כלכלי, והציעו להנציחו במקום אחר.
ובמפתיע הצטרפה להם התנגדות נוספת להנצחה. בנו של יוסף גלסברג-גבע, אל"מ (במיל) אלי גלסברג-גבע שהתפרסם בכך שבמלחמת לבנון הראשונה סירב פקודה להיכנס לביירות –
https://he.wikipedia.org/wiki/אלי_גבע
– התנגד גם הוא להנצחת אביו. הבן טען שיוסף אביו נהג בהתנשאות, בלעג, זלזול, ואכזריות כלפי בני עדות המזרח, שלא היו אשכנזים. זה התבטא ביחסו לליאורה, אשתו של אלי, שהיתה ממשפחה ספרדית ענייה. לדבריו הוא תמיד עלב בה, אפילו שהיתה עורכת דין, והמעיט בערכה ליד שולחן האוכל המשפחתי. בגלל זה, טען הבן, הוא לא ראוי להנצחה.
בנוסף הוא הזכיר כי בילדותו הוא התעמר בו בכך שלא לקח אותו לארה"ב בעת שירותו כנספח צבאי, ושלח אותו לפנימייה. בניגוד אליו בני משפחת גבע האחרים שלחו לעירייה מכתב תמיכה בהנצחה.
בישיבת מועצת העיר שאישרה את ההחלטה לקרוא רחוב על שמו קמה התנגדות נוספת להנצחה. חברת המועצה מסיעת "אנחנו העיר", הגזענית האנטי-אשכנזית, שולה קשת, בת לעולי משהד, והאקטיביסטית הפרו-איסלמית הנאבקת למען השארת המסתננים בארץ, הביעה התנגדות להנצחת מה שהיא הגדירה: "עוד גבר יהודי לבן שאינו ראוי. בגלל גזענות כלפי יהודים-ערבים ועניים."
ראש העיר ראש העיר רון אובז'נסקי-חולדאי התקומם על דבריה ואמר לה: "את גזענית, שאת אומרת 'גבר לבן', זו אמירה גזענית. אני מצטער שאת שונאת לבנים. אי אפשר לדבר על גבר שאת לא מכירה... אין שום מניעה לקרוא רחוב על שם אלוף בצה"ל שמעולם לא הואשם בבעיות מגדריות וגזעניות."
(מירב שלמה מלמד, מקומון ידיעות תל אביב של "ידיעות אחרונות", 27.11.20)
מסתבר שלא רק הגבר "הלבן" יוסף גלסברג-גבע הונצח, אלא גם קרובי משפחתו אלכסנדר ווילה גלסברג.

המשומד חסיד אומות העולם
אלכסנדר גלסברג נולד ב-1902 בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה (אז באימפריה הרוסית) כיהודי, השתמד לנצרות על ידי הוריו בגיל צעיר. בשנות השלושים היגר עם אחיו, וילה גלסברג (Vila), לצרפת, והחל ללמוד בסמינר לכמרים, שאותו סיים בספטמבר 1938.
לאחר הכיבוש הגרמני ב-1940 פעל גלסברג ככומר קתולי למען הפליטים, וב-1941 היה ממייסדי ארגון "הידידות הנוצרית" (Amitié Chretienne), שאיחד פרוטסטנטים וקתולים שסייעו לארגונים יהודיים בהצלת יהודים, בעיקר ילדים, על ידי הסתרתם והברחתם מעבר לגבול לשווייץ. גלסברג ושותפיו הנפיקו עשרות אלפי מסמכים מזויפים ותעודות לידה וטבילה כדי להסתיר את זהותם היהודית של בני חסותם.
מדצמבר 1942 נאלץ גלסברג לרדת למחתרת, שכן המשטרה הצרפתית והגסטפו חיפשו אחריו כדי לעצרו. אחיו, וילה, המשיך לעמוד בראש הרשת שהקימו להברחת יהודים ולהסתרתם. באוגוסט 1943, בעקבות הלשנה, נתפס אחיו של גלסברג, שהסתתר תחת השם ויקטור ורמונט. קצין גרמני הבחין שהשם ורמונט (הר זכוכית) הוא תרגום של השם גלסברג בגרמנית, וחשד שמדובר באלכסנדר; האח, ברצותו להציל את אחיו, אלכסנדר, לא הכחיש את ההנחה, והוא נעצר, גורש ונרצח, אך אין מידע ברור על גורלו.
אלכסנדר גלסברג שרד עד לסוף הכיבוש, ולאחר המלחמה תרם גלסברג להעלאת מעפילים לארץ ישראל תוך הכנת תעודות מזויפות ביחד עם רוז ורפמן ולהקמת מדינת ישראל. גלסברג, באמצעות הפעלת קשרים בכנסייה, תרם להעלאת עשרות אלפי יהודים מעיראק לישראל. על כך הוא הוכר על ידי שלמה הלל, יושב ראש הכנסת, כאחד מגדולי הידידים של מדינת ישראל ושל העם היהודי. אלכסנדר גלסברג נפטר בצרפת ב-1981.
רק ב-12 בינואר 2004 הכיר ארגון "יד ושם" באלכסנדר ובווילה גלסברג כחסידי אומות העולם. ההכרה המאוחרת נבעה מהקושי להגדיר את האחים המשומדים כלא-יהודים, תנאי להכרה בהם כחסידי אומות עולם.
https://he.wikipedia.org/wiki/אלכסנדר_גלסברג
אין ספק, משפחה גלסברג לדורותיה היא משפחה מורכבת ומעניינת.

חידוש: לראשונה נכללים היהודים בספרי הלימוד של מרוקו
במרוקו כמעט שלא נותרו יהודים. הבתים, השכונות, המלאחים, ננטשו כולם. נותרו בה בתי קברות ובתי כנסת מעטים. היהודים לא חסרים למרוקאים, (למרות דברי החנופה ששומעים מדי פעם תיירים מישראל). והמרוקאים לא חסרים ליהודים. באוקראינה וברוסיה פגשתי אישית עשרות יורדים דוברי עברית. (העיתונאי פרוקופיב אומד את מיספר בעלי האזרחות הישראלית במוסקבה במאה אלף). במרוקו לא ראיתי אף ישראלי חוזר. אם כי ישנם אחדים כאלו בעיקר עבריינים.
בשיאם מנו היהודים כ-2.5 אחוז מהאוכלוסייה במרוקו, אבל היהודים השפיעו, אם בכלל, מעט מאוד על תרבות מרוקו, אבל הם הושפעו ממנה רבות. לשם השוואה היהודים בגרמניה מנו רק-0.76 אחוז מאוכלוסייה, אבל אי אפשר לדבר על התרבות הגרמנית בלי השפעת היהודים, (מרקס, איינשטיין, פרויד, ורבים אחרים). יהודי גרמניה הושפעו מהתרבות הגרמנית אבל גם השפיעו עליה, יהודי מרוקו רק הושפעו מהתרבות המרוקאית.
והנה תקדים היסטורי בעולם הערבי: בעוד שבמדינות כמו מצרים לומדים בשיעורי הדת על "היהודי הבוגד", המרוקאים ילמדו עכשיו על תרומת היהודים לארצם ועל החסות שלה הם זוכים מהמלך. "הם משלנו"
(עינת לוי, "הפורום לחשיבה אזורית", 29.11.20)
https://www.ynet.co.il/news/article/rkqL5eTcP
עד כה נעדרו היהודים מספרי הלימוד במדינה. הפעמים המעטות שבהן הם בכל זאת הוזכרו היה בהקשר היסטורי, וכל שצוין בהם הוא שהיהודים והאמזירים היו מראשוני התושבים בצפון אפריקה ובמרוקו לפני הכיבוש הערבי. לאחרונה אושרה לבתי הספר היסודיים במרוקו תוכנית לימודים בה בפעם הראשונה פרקים העוסקים ביהדות מרוקו ובמורשתה.
עם יוזמי המהלך ותומכיו נמנים אנדרה אזולאי, יועצו של המלך; סימון לוי ז"ל, שהקים את מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה; וארגון "מימונה", שהוקם ב-2007 על-ידי סטודנטים מוסלמים ופועל לשימור מורשתה היהודית של מרוקו. השינויים הוכנסו גם הודות לפעילות אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם.
בעוד לימודי ההיסטוריה בבתי הספר במרוקו התמקדו בעבר ברשימת השושלות ששלטו בה, כמו האידריסים, המוואחידון, הסעדים והמוראביטון, כעת אימץ משרד החינוך המרוקאי שיטה פדגוגית אחרת, והחל ללמד על הקהילות השונות במרוקו. שיעורים חדשים שולבו על האמזירים, על הקרתגים, על הפיניקים וכעת גם על היהודים.
הנושא היהודי משולב הפעם במסגרת החינוך החברתי, ולא כחלק מלימודי ההיסטוריה או מלימודי הדת. החינוך החברתי הוא המגדיר את גבולות החברה המרוקאית כיום, כלומר מי נכלל בה ומי מודר ממנה, ולפיכך האמירה המרוקאית ביחס ליהודים ולקבוצות האחרות ששולבו בספר הלימוד החדש ברורה וצלולה – כֻּלהם דיאלנא! (הם משלנו!).
תלמידים במצרים לומדים סורות (פרקים) נבחרות מהקוראן שבהן דימוי היהודי שלילי מאוד ומתקשר למילים כמו "בגידה", "מרמה", "שנאה" ו"אי-כיבוד בריתות". לאחר מכן מתבקשים התלמידים לכתוב נאום לתחנת הרדיו הבית-ספרית בנושא "היהודים של אתמול הם היהודים של מחר."
גם במרוקו לימודי הדת האיסלאמיים מתבססים על שינון של סורות מהקוראן, אבל הסורות שנבחרו ללימוד במרוקו מתמקדות במצוות האיסלאם ובחיי הנביא מוחמד במכה, והיהודים אינם מוזכרים בהן כלל. אין ספק שבמקרה זה מוטב שלא להזכיר את היהודים כלל מאשר להזכירם בהקשר שלילי, מעוות ומלבה-שנאה.
בספר הלימוד האזרחי לכיתות ד' במרוקו מופיע איור של מדורת השבט המרוקאית ומסביבה יושבים ילדים במעגל, כשכל אחד מהם מייצג אחד ממרכיביה התרבותיים והמגוונים של החברה במרוקו. כל תלמיד ותלמידה מציגים עצמם לפי זהותם התרבותית: עומר כמרוקאי מוסלמי ערבי, חדיג'ה כמרוקאית מוסלמית אמזירית, פאטמה כמרוקאית מוסלמית סהראווית (מהסהרה), נזהה כמרוקאית מוסלמית אנדלוסית, מוחמד כמרוקאי מוסלמי סנגלי, ודוד בן חיים כמרוקאי יהודי.
בספר לימוד לכיתות ו' מובא הסיפור היהודי בעיקר על רקע תקופת הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, מי שנחשב ל"אדריכל מרוקו המודרנית". הוא היה מבני השושלת העלווית, הידועה ביחסה הסובלני כלפי יהודי מרוקו, והבחירה להתמקד בשושלת זו איננה מקרית, אלא נועדה לתרום לטיפוח תדמיתה המתונה של השושלת, מעלייתה לשלטון במאה ה-17 ועד הביקור שערך המלך מוחמד השישי באסווירה בינואר האחרון. בביקור זה, המובא בהרחבה בספר, חנך המלך את "בית דכירה", מרכז לשימור המורשת היהודית של העיר.
הסיפור היהודי איננו עומד בפני עצמו, אלא חוסה בצילו של המלך, היהודים זוכים להגנה וללגיטימציה מלכותית, ואילו המלך זוכה בתדמית מתונה וסובלנית, וכך גם מרוקו כולה. "המלך איננו רק מנהיג המוסלמים," "אלא נחשב 'אמיר אל-מואמינין', כלומר מנהיגם של כל המאמינים – מוסלמים ויהודים."
כאמור המרוקאים אינם לומדים דבר על תרומת היהודים לתרבות המרוקאית שכן לא היתה כזו, (הם לא השפיעו, אלא רק הושפעו) אלא לומדים על היהודים כנתיני המלך במטרה להאדרת שלטון המונרכיה האבסולוטית של המלך ויחסי הציבור שלו בעולם.

הרב פינטו בעד כיבוש מרוקאי
מעל עמק הדאדאס בואכה סהרה המערבית נראית למרחוק כתובת ענקית על ההר: "סהרא סהרנא!" (סהרה שלנו) ומשמאלה הכתובת הרגילה: "אללה, המולדת, המלך." 
סהרה המערבית נכבשה על-ידי מרוקו ב-1979. האינטרס הוא כלכלי טהור. בסהרה יש מרבצים עצומים של פוספטים. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. (יהודה ושומרון כ-5000 קמ"ר) האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-530 אלף בני אדם, מרביתם מהאומה הסראוית. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991. התושבים המקומיים הכריזו על עצמאות הטריטוריה בשם רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, אולם מרוקו התעלמה מההכרזה. מרוקו הקימה חומת גבול לאורך 2,700 ק"מ המוגנת על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקפת במוקשים, המחלקת את סהרה המערבית בין השטח הנשלט על ידי מרוקו ובין השטח בשליטת מחתרת "פוליסאריו" השואפת לעצמאות סהרה המערבית.
המרוקאים מקימים בסהרה המערבית התנחלויות רבות במטרה לשנות את המאזן הדמוגרפי ולזכות במשאל עם, ולמנוע את עצמאותה.
עד עתה לא שמענו על תנועת חרם נגד הכיבוש המרוקאי, והקמת ההתנחלויות המרוקאיות. המורים האירלנדים לא מעלים על הדעת להחרים את המורים המרוקאים. לא נתקלתי גם במרוקאית שבדומה לעמירה הס קוראת לזרוק אבנים במרוקאים כפעולת חובה נגד השלטון הזר. מן הסתם גם לא נשמע.
סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר ש"כיבוש" גם הוא, עניין של גיאוגרפיה...
בין הישראלים הבודדים שירדו חזרה למרוקו נמצא הרב יאשיהו יוסף פינטו, העבריין והאסיר המשוחרר, שקיבל בחסות המלך מינוי להיות הרב של מרוקו. והנה בעקבות המאבק לחופש של הפוליסריו לשחרור סהרה המערבית מכיבוש מרוקאי. יצא פינטו בשירת "מה יפית" למלך בקריאה מיוחדת למנהיגי קהילות יהודיות מרחבי העולם לעמוד לצידו של מלך מרוקו מוחמד החמישי, במאבקו למען הכשרת הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית. הוא כינה את מרוקו "ממלכה של חסד" והזכיר כי מרוקו היוותה מקום בטוח ליהודים במשך 2000 השנים האחרונות.
הרב הזכיר כי בזמן מלחמת העולם השניה, כשהנאצים פנו למלך מרוקו בדרישה להסגיר לידם את כל יהודי ממלכתו, סירב המלך לבקשה ואף ציין כי באם יחויבו יהודי הממלכה לענוד טלאי צהוב, הוא יהיה הראשון שיעשה זאת.
https://rotter.net/forum/scoops1/668615.shtml
מוטב היה לו הרב פינטו היה משקיע את מאמציו לשכנוע המלך להפסיק את מאבקו כראש "ועדת ירושלים" של מדינות ערב למען כיבוש ערבי חוזר שלה.
לפי מה שפורסם הכרה אמריקאית בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית הוא תנאי של מרוקו לקיום יחסים עם ישראל.
אני תמיד ממליץ לילידת מרוקו, אווה אילוז, שהפכה מאנטי-אשכנזית לאנטי-ציונית ואוטו-אנטישמית – לחזור למולדתה מרוקו ולהיאבק שם נגד הכיבוש של סהרה הספרדית, ובכלל נגד הכיבוש הערבי של הבֶּרבֶּרים (הערבים הם מיעוט שולט במרוקו), וכמובן למען דמוקרטיה וחיסול המונרכיה האבסולוטית במרוקו. אם אכן תעשה כן אווה אילוז תיכנס ללא ספק להיסטוריה של מרוקו כיהודייה שהשפיעה על מרוקו.
מעניין מה יגיד על כך מוחמד החמישי המלך?

על הטרור – מה תפקידו של עורך?
אני מאמין שתפקידו של עורך אינו בצנזור דעות (למרות שבחלק ממה שצונזרתי אני מבין את העורך), אלא בעריכה סגנונית ולשונית של הטקסט. על רקע זה לא ברור לי מדוע זה העורך אינו מתקן את השיבוש הלשוני המגוחך המתפרסם פעם אחרי פעם (לאחרונה בגיליון 1596) על "חקלאות טרוריסטית".
במקור המושג "טרור" – פחד אימה, (במקור בצרפתית la Terreur) נולד במהפכה הצרפתית, על מנת לתאר את פעולותיהם של רובספייר ושותפיו שהטילו פחד ואימה ע"י העלאה המונית לגרדום של מתנגדי שלטונם. תקופה זו כונתה שלטון הטרור (הפחד) (בצרפתית: Régime de la Terreur).
כידוע בני אדם יכולים להטיל טרור (פחד), חקלאות אינה מסוגלת להטיל טרור (פחד). אין דבר כזה "מלחמה בטרור החקלאי", ולא יכולה להיות, לכן על העורך לתקן את השיבוש הלשוני המגוחך הזה "חקלאות טרוריסטית" ולכתוב תמיד הטלת טרור (פחד) מצד ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים. אם לא כן, לשם מה בכלל נחוץ עורך?

[העורך: למרבית הקוראים בישראל המושג או המונח "טרור חקלאי" ברור לחלוטין במשמעות של טרור ערבי נגד חקלאים ישראליים, יהודים כמובן. טרור חקלאי – הוא טרור בתחום החקלאות, כמו טרור עירוני – שהוא טרור בתחומים עירוניים.
דבר נוסף: אף פעם לא "צונזרת" במכתב העיתי בגלל דעות אלא משום שדבריך היו עלולים לגרור אותך ואת העורך – לתביעת דיבה יקרה על פי חוק לשון הרע].

חכמים היזהרו בתמיכתכם
תנועת החמאס הוקמה ביהודה ושומרון על ידי אנשי המוג'מע האיסלאמי (השלוחה של "האחים המוסלמים" ברצועת עזה) בראשות שייח' אחמד יאסין סביבות שנת 1987,
בשנות ה-80 עודד השלטון הצבאי הישראלי את החמאס מפני שבעיוורונו ראה באנשי "האחים המוסלמים" שעסקו בצדקה, אלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאוייב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות טרור אלימות נגדה.
כתוצאה מעידוד ישראל צברה תנועת החמאס כוח. התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידיאולוגית קם הארגון הפוליטי שהתעצם באינתיפאדה הראשונה, ועוד יותר בשנייה, עד שהצליח לייסד מדינה עצמאית בעזה עם צבא ענק הכולל רקטות וטילים המאיימים על ישראל, ולהשתלט על הרוב הערבי-פלישתי גם ביהודה ושומרון.
יש תמיד לזכור את העובדה הזו כשמדברים על ח"כ מנצור עבאס, סגן יו"ר התנועה האיסלמית הדרומית, ונציג רע"מ (רשימה ערבית מאוחדת) חלק מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), כאשר הוא מנסה להשיג הישגים מהממשלה תוך תמיכה בנתניהו. ("נתניהו מנצל אותי ואני מנצל אותו").
היזהרו בתמיכתו גם אם הכוונה היא לעשות הפרד ומשול ולפלג את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). תמיד יש לזכור: עבאס מצדד בחיזוק ערכי המשפחה המסורתית, תומך במימון המדינה בטיפולי המרה, כולל קטינים. הוא מתנגד לקיומם של מצעדי גאווה וכן לכניסת ארגוני להט"בים לבתי ספר ערביים לצורך הסברה. כמו כן תומך בהסדרה חוקית של פוליגמיה. והחשוב יותר – כאיש "תנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" החמאס" הוא רואה ע"פ מצע החמאס את דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אפריים-פיין איתם ו"יד ושם"
"נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו." (ערובין "יג ע"ב).
מוטב היה מלכתחילה לא להיגרר לפולמוס ולא לבחור באפרים פיין-איתם לתפקיד יו"ר "יד ושם", אבל אם ייבחר נקווה שיפשפש במעשיו, ויעשה מה שסירב אבנר שלו לעשות.
כשהתקבל "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם 1953", נאמר בו, כי מטרתו: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העֵדוּת על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."
מהו לקח השואה? מורים רבים עוסקים בהוראת השואה ובליווי משלחות נוער למחנות ההשמדה בפולניה, קציני צה"ל נוסעים במאורגן לאושוויץ. מהי מטרת המסעות? מהו לקחה של השואה? אנו סבורים, שהלקח העיקרי מהשואה הוא למנוע מקרים כאלו בעתיד. כיצד מונעים שואה עתידית? מניעה מתחילה ממוּדעות. מאין עשויה לבוא שואה עתידית? האם שואה עתידית עלולה לבוא מגרמניה? ואם לא, מאין כן?
השואה העתידית עלולה לבוא מהאיסלם הרואה בשואת יהודי ערב מופת מוסרי. יהודי יכול לבקר באושוויץ, באבי יאר, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. ולכן יש להנציח גם את שואת יהודי ערב במוסד "יד ושם".
ע"פ חוק "יד ושם" יש לאסוף אל המולדת את זיכרם של כל אלה מבני העם היהודי שנפלו ומסרו את נפשם, (גם תחת השלטון הערבי-מוסלמי), ולהציב שם וזכר להם, ולקהילות, שנחרבו בגלל השתייכותם לעם היהודי; וכן להנציח את זיכרם של חסידי אומות העולם. לכנס, לחקור ולפרסם את כל העדות (גם על שואת יהודי ערב) ולהנחיל לעם את לקחה.
האם אפרים פיין-איתם יוכל לעשות כן?

חי צומח דומם
כתבת הארץ אריאנה מלמד הזדעזעה ממה שכינתה דברי "התועבה" של נתניהו, שלפיהם היא למדה שהיא בעל חי: "מה אני, עז או סמור, מנדריל או פלאטיפוס?" היא שאלה.
(אריאנה מלמד, "אתמול למדתי מראש הממשלה שאני בעל חיים", "הארץ", 24.11.20)
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.9325709
מעניין מאוד. למה אצלה הדימוי הוא עז ולא פרה? האם היא חשבה שהיא צומח או דומם ולא בעל חיים (בעצם בעלת חיים?)
נעמן כהן