אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1598 03/12/2020 י"ז כסלו התשפ"א
בגיליון:

מאמרים

אסתר רַאבּ

שׁוּעָלָה



בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה
תּוֹקַעַת בָּדָד.
תְּקִיעָה אַחַת – וָדֹם.
כְּדָם נִגָּר קוֹלָהּ לְתוֹךְ הַלַּיִל.
לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים –
עֲצוּבָה הִיא תּוֹקַעַת,
רַק פַּעַם – וְהַס.
עוֹנִים לָהּ בְּאֵלֶם מֶרְחֲבֵי הַלַּיִל.
חָלָב אַחֲרוֹן יָמֹץ הַגּוּר,
תּוּגַת-עוֹלָם יִרְוֶה אָז קוֹלָהּ.
גּוּשׁ אֹרֶן זוֹמֵם, מְאַיֵּם.
גְּדֵרוֹת אָצִים זָעִים,
מֹר הַחֲרוּלִים עַל שְׂדוֹת הַבָּר
עָבֶה כַּעֲרָפֶל.
עוֹפוֹת סְפוּנִים בַּלּוּל
וַעֲדַת כְּלָבִים מִתְנַצַּחַת בֶּחָלָל –
שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה.
כּוֹכָב קַר נִשְׁקָף בְּעֵינָהּ,
אוּלַי זוֹ דִמְעָה בְּאִישׁוֹנָהּ.
יָמֹץ הַגּוּר לְשַׁד חַיִּים נוּגֶה –
יִלְלַת שׁוּעָלִים בּוֹתֶרֶת הַלַּיִל.
1955

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך: "שירי אסתר ראב" (מסדה, תשכ"ד, נובמבר 1963). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

אסתר ראב / "שועלה" / מבחר

[השער האחורי]



אני

בְּעֶצֶם לֹא הִגַּעְתִּי אַף פַּעַם
לְדַרְכִּי
דֶּרֶךְ רְחָבָה זְרוּעַת אוֹר וּשְׁתוּלָה עֵצִים
בְּיַרְכָּתֶיהָ
תָּמִיד הִשְׁתַּלְשַׁלְתִּי בְּיִסּוּרִים גְּדוֹלִים
בִּדְרָכִים צְדָדִיּוֹת לֹא שְׁלֵמוֹת, טְבוּלָה בְּצַעַר
לֹא הִגַּעְתִּי לִכְלַל פְּרִיחָתִי הַטָּבוּעַ בִּי
אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה עֲשֶׂרֶת בָּנַי הָאֵיתָנִים כְּאַלּוֹנִים
שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֵּעַי
אוּלַי אֲנִי אֵם שֵׁבֶט שֶׁאִבֵּד דַּרְכּוֹ בַּמִּדְבָּר
אוֹ צוּפִית נַעֲלָה כְּחֻלָּה וְאֶלֶגַנְטִית
וְאוּלַי אֲנִי נִיצוֹץ מִכּוֹכָב אָבוּד בֶּחָלָל

הספר ראה אור בסיוע מרכז הספר והספריות ותמיכת משרד התרבות והספורט

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה, ואפשר ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית:

03-6163978 או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

ההפצה לחנויות תלויה בהסרת הגבלות נוספות ופתיחת המשק

אהוד בן עזר: בשמי ובשם בני-משפחתי ובייחוד אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר [אסתר ראב היא דודתנו, אחות אבינו] – אני מודה להוצאת הקיבוץ המאוחד על הספרון הנאה המוקפד שהוציאה משיריה של אסתר ראב, ליואב רוזן שהביא אותו לדפוס, ובייחוד גדולה התודה לעורכת המבחר, הלית ישורון, שהציגה בטוב-טעם ובהבנה כה רבה את שיריה של אסתר ראב, שעימה גם ערכה בשעתה ראיון מרתק. [הלית ישורון, שיחה בטבעון, 9.12.80, הביאה לדפוס עדנה קוטלוביץ. חדרים 1, אביב 1981].

את שירה האחרון, "נוף שלא מכאן", מאי 1981, חרטה אסתר בעט כדורי לא-פעיל, כבר בקושי ראתה אז – על גב כריכת הכרומו של "חדרים" 1, אביב 1981, בעריכת הלית ישורון. את השיר פיענחתי והוא התפרסם לראשונה ב"חדרים" 2, בסתיו 1981.

את חוברת "חדרים" 1 עם השיר החרוט בגבה ללא דיו, והריאיון עם אסתר בתוכה – נתתי למזכרת להלית.

אסתר ראב

נוֹף שֶׁלֹּא מִכָּאן



אֲנִי וְהוּא – רַק
שְׁנֵינוּ – וְעוֹלָם רֵיק לַחֲלוּטִין
רַק אֲנִי וְהוּא
וְאֵין לָנוּ דְּמוּת – –
רַק הִבְהוּב כְּחַלְחַל –
וְתַמְצִית נְשָׁמוֹת רוֹקְדוֹת
מְפַזְּזוֹת לְרֶגַע מִתְלַהֲבוֹת
מִשְׁתַּלְּבוֹת וּמַבִּיטוֹת זוֹ
בָּזוֹ שְׁתֵּי דְּמֻיּוֹת בְּרוּרוֹת
בְּכֻתֳּנוֹת שְׁקוּפוֹת, וְנוֹהוֹת
אַחַת לִזְרוֹעוֹת הַשֵּׁנִי –
וְהַזְּרוֹעוֹת – אוֹתִיּוֹת, אוֹתִיּוֹת-אוֹר
נִדְבָּקוֹת זוֹ לָזוֹ –
שְׁתֵּיהֶן מְחַיְּכוֹת –
בְּחִיּוּךְ לֹא מִכָּאן
וְהָאֳפָקִים מְאוֹתְתִים
בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת –
וְאֵין אִישׁ בָּא
רַק סַפִּיר שֶׁל עַיִן רְחוֹקָה
לְהוּבָה אֵשׁ נֵצַח.

מאי 1981

משה גרנות

פורטרט של אישה

על "שועלה"

מבחר שירים מאת אסתר ראב

עורכת הלית ישורון

הקיבוץ המאוחד 2020, 120 עמ'

זאת צלילתי השנייה אל פניני שיריה של אסתר ראב (ראו מאמרי "הראשונה והמיוחדת, על הספר 'אסתר ראב, כל השירים', מאמר שראה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 1404, 24.12.2018), הפעם אני צולל אל המבחר המשובח שערכה הלית ישורון, וללא ספק, פה ושם אולי אחזור על קצת תובנות אליהן הובילו אותי "כל השירים". אתחיל בשיר פורטרט של אישה

ראשית חוכמה:

היות איתך –

כאשר יהי

הרוח באילן

ראשית חוכמה:

ציית לך –

כציית ציפור למעופה.

ראשית חוכמה:

היות שלך –

כאשר תהי

הגפן לאדמה.

עמ' 53 (1962)

שיר האהבה הזה הדהים אותי במסר "המיושן" שבו: "ציית לך – / כציית ציפור למעופה" – וכי אסתר ראב, ילדת הטבע, השרה שירים עוצמתיים כל כך – מבקשת לציית לאהוב ליבה?! 33 שנים לפניה כתבה משוררת נפלאה אחרת טקסט עוד יותר מקומם:

אישה

מלמטה למעלה...

כך:

במבט מסור ועגום

של עבד, של כלב נבון

הרגע גדוש וזך.

דומייה

וכוסף סתום

לנשק את יד האדון---

שירת רחל (תרפ"ט)

אלא שהדימויים של אסתר ראב מובילים לכיוונים אחרים: "היות איתך – / כאשר יהי / הרוח באילן," והדימוי אינו מנתב כלל לציות. ובהמשך: "היות שלך – / כאשר תהי / הגפן לאדמה," כלומר, היכולת להניב כמו גפן נובעת אמנם מהאדמה, אבל היא לא מצייתת לה.

השיר "לא אח ואש כיריים" (עמ' 22) מסתיים במילים "בכבלים לא יינתקו גררתיך," ובשיר אחר היא מברכת: "ברוך שעשני אישה / שאני אדמה ואדם... אני משחקת / לרגליך / בוראי!" ("שירת אישה", עמ' 72). השאיפה לעצמאות מוחלטת, גם באהבה באה לידי ביטוי בשיר "ככה תאהבני" (עמ' 23): "ככה תאהבני / וליבך עליי יום יום תקרע – / יען רעיה לעולם / לך לא אהי," הגם שהיא מעידה על כך שהיא "טרופת אהבה". בשיר "ממנגינות אמה" (עמ' 25) נמצא היגדים ארוטיים:

ולילה לילה תגדל תשוקתי

אל שוקיך הדקות הקשות

ואתה גא וזר

עלי גווי תהלך

כבשדה קצור,

הברכה הזהובה –

ברגליך מבוסס.

שנות דור לפני ספרו של ג'והן גריי "גברים ממאדים, נשים מנוגה" (1992) כתבה אסתר ראב את שירה "ליל כוכבים" (עמ' 59), ובשיר הזה המילים הבאות: "אלפי שנות אור, / בינך וביני – / אתה יושב: / במאדים – / בנוגה – שרויה אני" (1965).

במבחר השירים הזה אנו מוצאים גם שיר זעם מלא עוצמה כלפי גבר בעל יצירי גו דקים וחטובים, שהיא מואסת בו ומטיחה כלפיו: "בשולי שמלתי / אל תיגע! / יציר תופת / גבר שחור וחטא!" ("על גחונך תזחל", עמ' 14).

אביה של אסתר, יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקווה, גרם לה עוול גדול כאשר הפסיק את לימודיה בגיל חמש-עשרה משום שבבית הספר לימדו בנים ובנות במעורב, ולמרות הפצע הזה בקורות חייה של אסתר, היא, כציונית מושבעת, מביעה הערכה אדירה לאביה החלוץ, מעובדי האדמה הראשונים בארץ בעת החדשה:

ברוכות הידיים

אשר זרעו

בבוקרי חורף,

לאוושת זרזירים עטים –

שדמות חמרה אדומות;

"לאב", במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה

ראו גם "אבא", עמ' 32.

על אהבתה של אסתר ראב לארץ ולטבע הארץ – הפלורה והפאונה – נכתב לא מעט אצל מבקרי שירתה. בתקופת-מה בימי חייה גרה אסתר ראב בכפר יחזקאל לרגלי הגלבוע, והנה השורות שכתבה על המקום שבו אירעו מאורעות קשים לפני למעלה משלושת אלפים שנה:

הלילה –

צנח ראשי

על כתפך –

הר קדוש!

רווי דם עתיק

וגא –

...

כמוך אני

סבך ואבן

שכול ועצב;

"במעלה הגלבוע", עמ' 56

ראו גם "חסידות", עמ' 62

כזכור, רחל הביעה את אהבתה לארץ הענייה הזאת ("אל ארצי"), ורגשות דומים מביעה אסתר ראב ב"שירי מולדת" (עמ' 11-10): "את הדלה כה על חריצייך המאדימים... / עם קרעי נחלייך החרבים, הלבנים – / מה יפית!"

הזכרתי פלורה ופאונה של הארץ – בשיר "שועלה" (עמ' 6), על שמו נקרא כל הקובץ, מתוארת זעקתה של שועלה רעבה שגורה יונק מדדיה הריקים: "חלב אחרון ימוץ הגור, / תוגת עולם ירווה אז קולה." ובשיר "שרקרק בוכה" (עמ' 110) משתתפת הדוברת בצער הציפור שהרסו קינו וטרפו את גוזליו.

קשת האישים עליהם כתבה אסתר ראב שירים, או הקדישה להם שירים, היא רחבה: הוברמן, בטהובן, יבטושנקו, אופנהיימר, רמברנדט, בן-גוריון, זאב וילנאי, אייבי נתן, לאה גולדברג. הקו המקשר בין האישים – היצירה וההעזה.

במבחר שמגישה לנו הלית ישורון אנו פוגשים את יבטושנקו, ששר סולו מול צוקי שנאה והתעלמות מפשעי הנאצים, ועוזריהם האוקראינים ("ליבטושנקו", עמ' 55-54); אנו פוגשים את לאה גולדברג, עליה היא מבכה את סופה המוקדם כל כך ("ללאה גולדברג", עמ' 87), ובשיר הקינה "העיניים בוכות", עמ' 78-77) היא מבכה על כך שהמת האהוב אינו יכול לשמוע "את האדג'יו מן החמישית / של בטהובן / ואת קטע החליל / מ'אורפאוס' של גלוק," על כך שאינו יכול להריח את עלי האיקליפטוס, ואת מרחבי ירק הכרמים – כל אותם רגעי אושר שלמענם כדאי לחיות. כידוע, אסתר ראב גרה זמן מה בתל-אביב, ושם היה קשה לה להתרגל לסביבה שאין אותה יפעת טבע אליה כל כך היתה רגילה: "על חול אדמתך – את. / לא גורן ולא זית / ערוגות קלוקלות / תסחטי כאן, / ואבני מלט / על חזך הרזה." ("תל אביב", עמ' 29).

המוות שמסיים באחת את רגעי האושר, עליהם כתבה בשיר "העיניים בוכות" שהוזכר לעיל, מופיע באחדים משיריה שבקובץ הזה, והיא מייחלת: "תנו לי שהות – / למות; / בידי בוראי – / כרצונו" ("תנו לי שהות", עמ' 86; ראו גם שירים "בני", עמ' 74, "כשאהיה פשוט מת", עמ' 89; "מקהלת אשכבה", עמ' 97). השיר "האישה הבוכה" (עמ' 79) מקונן על אסון השכול, שיר המזכיר במסריו את "האם השלישית" מתוך "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן; ואלו מילותיה של אסתר ראב, שכידוע, לא היו לה ילדים: "בקירבי בוכה / אישה זרה / היו לה בנים – / ושכלה אותם; / אחד בחרב, / אחד בקדחת, / ואחד נדד ואבד."

אמת ידועה היא שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה, א', י"ג), וכך מסכמת אסתר ראב את קורות חייה: "תמיד השתלשלתי בייסורים גדולים / בדרכים צדדיות לא שלימות, טבולה בצער / לא הגעתי לכלל פריחתי הטבוע בי..." ("אני", עמ' 118), כי ימיה, כמו ימיהם של רוב באי עולם, היו ימים "של לענה ודבש" ("עוד יש ימים", עמ' 88). כידוע, מילים משיר זה היו כותרת לביוגרפיה שפרסם אהוד בן עזר על דודתו אסתר ראב ("ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד 1998). הרבה זכויות יש לסופר אהוד בן עזר בתחומי הספרות, הדרמה, העריכה, הפובליציסטיקה, וביניהם צריך להזכיר שהקדיש חלק ענק ממפעלו הספרותי להביא לידיעת אוהבי הספר את עולמה הספרותי של דודתו – גם מבחר השירים שבידינו בא לעולם באדיבותו.

יש עוד הרבה לומר ולנתח בשיריה של אסתר ראב בכלל, ובמבחר שבידינו בפרט, אבל אסתפק בדברים דלעיל, כפי שצפוי מתבנית של רצנזיה, ואעבור לסממנים פרוסודיים בשירתה: בניגוד למה שהיה מקובל במילייה הספרותי בתחילה ובאמצע שנות המאה העשרים – שירתה של אסתר ראב חפה מחרוז ומשקל, היא כמעט שלא מפרידה את שיריה בבתים, והשורות, על הרוב, קצרות מאוד. אבל ניתן למצוא בשירים סממנים פרוסודיים אחרים, כגון – האימאז': "בלילות ילקק ירח / צלחות חלב נעות" (עמ' 17); "כוכבים מטפסים בשלבי תריס / ופורטים באצבע כסופה" (עמ' 43), "עיני כוכב נובטים" (עמ' 59); סינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "ריח ינבוט רך, נוזל" (עמ' 17), "דממה לבנה" (עמ' 62); פזמון ואנאפורה: "סבתות קדושות בירושלים" (עמ' 36), "שני עיטים ותאנה אחת" (עמ' 38), "לא אוכל" (עמ' 43), "מגפון, טלפון, מגטון" (עמ' 51), "אדם יש לו" (עמ' 58); זאוגמה (מטפורה המצרפת מרכיבים שאינם מתאימים מבחינה סמנטית ולוגית): "אצות שיר" (עמ' 48), "פשעי לילה" (עמ' 82), "שמלות ניבטות" (עמ' 99).

תבנית הספרון שלפנינו היא אינטימית מאוד, צנועה מאוד, והולמת לחלוטין את האווירה שהשירים משרים על הקורא, שירים שנוגעים בנימי הנפש של כולנו.

משה גרנות

עמוס גלבוע

מה קורה ברשות הפלסטינית?

היא מצויה בתקופת הדמדומים של סוף שלטון אבו מאזן וחבורתו; שרויה במצב כלכלי מייאש ומגפת קורונה מתעצמת במהירות; שפל במעמדה בעולם הערבי ועוינות עם ממשל טרמפ היוצא.

ולמרות כל הצרות אין שום אינתיפאדה או סימן לכך.

קשה כיום לאזרח הישראלי לדעת ולהבין מה מתרחש אצל השכן המזרחי שלו, הרשות הפלסטינית. התקשורת הממוסדת כמעט ולא עוסקת בכך. ואם עוסקת הרי שהיא, ברובה המכריע, משמשת כדוברת הרשות, או החמאס. פעמים, בעקבות אירוע טרור, מופיע בכיר ביטחוני לשעבר ובפנים רציניות מצהיר שהאינתיפאדה ניצבת בשער וימים שחורים נכונו לנו. אם נפשו של מישהו חושקת לדעת את הנתונים והעובדות על מה שמתרחש אצל השכנים הפלסטינים שלנו, הוא יוכל למצוא אותם בפרסומים של "מרכז המידע למודיעין וטרור" של "המרכז למורשת המודיעין": פרסומים שבועיים על הנעשה; פרסומים שבועיים על מצב הקורונה; פרסומים יומיים על אירועים מיוחדים, ומחקרי יסוד.

אז בואו ונראה מה קורה ברשות, מה מעשיה עכשיו ומה יעדיה לטווח הקרוב. ותחילה על ארבעה מאפיינים של המצב הנוכחי:

ראשון לכל: הרשות הפלסטינית, וביתר דיוק הנשיא אבו מאזן וחבורתו, נמצאים בתקופת דמדומים של סיום השלטון הנמשך כבר למעלה מ-15 שנה. זה אומר שכבר נערכים מאבקי ירושה מאחורי הקלעים, נערכים למאבקים אלימים; כל המערכת השלטונית נמצאת במצב של דעיכה, דימוי ציבורי ירוד ביותר עד כדי אובדן לגיטימיות. ניסים תמיד מתרחשים, כך שייתכן שאבו מאזן הזקן, ידוע החולי, יפתיע ו"ימשוך" עוד הרבה שנים של חיים, אך זה רק יאריך את ייסורי הדמדומים של הרשות הנוכחית.

השני, השקט היחסי של החברה הפלסטינית מול ישראל. למרות שורה ארוכה של אירועים שליליים שהתרחשו בשנים האחרונות מבחינת החברה הפלסטינית (שתחילתם בנושא הרגיש של ההכרה האמריקאית בירושלים המאוחדת); למרות ההסתה התמידית מצד החמאס; למרות ההסתה המובנית בחינוך הפלסטיני – החברה הפלסטינית לא התפרצה באלימות, לא פתחה באינתיפאדה חדשה. כמובן שישנן זריקות אבנים, וניסיונות טרור של בודדים, והתארגנויות לטרור, אך זהו המצב "הרגיל" של התנגדות עממית. החברה בכללותה עייפה, שקועה בדאגות היום יום.

השלישי הוא המצב הכלכלי הירוד, שהוחרף עוד יותר ע"י הקורונה. אם בתחילת המגיפה הנגיף כמעט שלא פגע באוכלוסיית יהודה ושומרון, הרי שבהדרגה השתנתה התמונה. בשבועות האחרונים ישנה עלייה חדה במיספר הנדבקים, כאשר אחוז הבדיקות החיוביות הוא כ-21 אחוזים. לפני שבוע הוטל סגר מלא ע"י הרשות, אך נראה שהוא נאכף רק בערים הגדולות. יתר על כן, הרשות, ועוד בדמדומיה, אינה מסוגלת למנוע את החתונות הגדולות והאירועים ההמוניים. בתפילות יום שישי האחרון בהר הבית השתתפו כ-12,000 איש, רובם ללא מסכות.

הרביעי, במישור המדיני המשיכה הרשות במדיניות של עימות מדיני עם ישראל, כשהיא צוללת לשפל חסר תקדים במערכת היחסים שלה עם ממשלו של טראמפ, ובמעמדה בעולם הערבי. היה זה ממשל טראמפ שנקט מולה בצעדים פרו-ישראליים ברורים בנושא ירושלים וההתנחלויות; הציג לה תוכנית מדינית שנגדה את כל תפיסות היסוד האידיאולוגיות שלה; פגע קשה "בכיס" שלה, שעה שביטל את הסיוע הכספי עבורה ועבור מוסד אונר"א; ונקט בעוד שורת צעדים שהפכו אותו לעויין בעיני הרשות. ובעולם הערבי ממש "מהפיכה": האינטרסים של התנועה הלאומית הפלסטינית חדלו להיות גורם משפיע מרכזי בשיקולי המדינות הסוניות העשירות; הליגה הערבית, "האימא" הדואגת לעם הפלסטיני, חדלה (זמנית?) להיענות לדרישות הפלסטיניות כפי שהיה בעבר; הסרבנות הפלסטינית מול ישראל הפכה בתקופה האחרונה לנושא בשיח הערבי; הרשות מצאה עצמה בגוש של איראן וגרורותיה, מול הגוש של מתנגדותיה הסוניות ועימן ישראל. במצב זה מוצאת עצמה הרשות מול ממשל אמריקאי חדש. טראמפ השנוא איננו. מה היא עושה ומה צפוי? על כך בשבוע הבא.

עמוס גלבוע

יורם אטינגר

הר הגעש הלובי – בבואה של המזרח התיכון

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 1 בדצמבר 2020

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית של נאט"ו על קדאפי, למרות שקדאפי הפך (מ-2002) מתומך-טרור ללוחם נחוש בטרור האסלאמי, וחרף העובדה שהעביר לארה"ב את תשתיות הגרעין, הטילים הבליסטיים והנשק הביולוגי והכימי.

המתקפה נועדה לבלום הפרת זכויות אדם גסה על ידי קדאפי, כפי שתמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" ב-2009 נועדה לקדם זכויות אדם במצרים, וכפי שתמיכת ארה"ב באייתוללה חומייני ב-1978 נועדה לקדם זכויות אדם באיראן. ארה"ב מתקשה לעכל את העובדה שהברירה במזרח התיכון אינה בין משטר המכבד – או מפר – את זכויות האדם, אלא בין משטר מפר זכויות אדם שהוא פרו-מערבי או אנטי-מערבי.

ואכן, כפי שהבהירה הכתובת על הקיר, המתקפה שהביאה לסילוק משטר קדאפי, הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת. החריפה את הפגיעה בזכויות האדם. הגבירה את אי-היציבות הפנימית והאזורית ואת היריבויות הבין-שבטיות השורשיות. שידרגה את מעמדם של ארגוני טרור אסלאמיים שנלחמו בקדאפי. והפכה את לוב לזירת טרור המכשירה ומשווקת אלפי טרוריסטים לצפון ולמערב אפריקה, למדינות תת-הסהרה, לסוריה, לתימן, לאפגניסטן, לאירופה ולדרום אמריקה.

הפלת משטר קדאפי הביאה למעורבות כוחות זרים במלחמת האזרחים הגועשת בלוב. לדוגמא, טורקיה, קטאר, איטליה והאו"מ – תומכים ב"ממשלת ההסכמה הלאומית" בראשות אל סראג' היושבת בטריפולי ושולטת – לפי שעה – במערב לוב. אבל, רוסיה, צרפת, יוון, (ובמיוחד) מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וירדן – תומכות בגנרל חאפתר, מפקד "הצבא הלאומי", היושב בבנגזי וטוברוק במזרח לוב, ושולט על רוב שדות הנפט והגז הטבעי ובתי הזיקוק.

הרחבת המעורבות הזרה בלוב מעידה על חשיבותה הגיאו-אסטרטגית: שיטחה 1,761,000 קמ"ר; 1,600 ק"מ לחוף הים התיכון, ונמצאת מעבר לטורקיה, יוון, מלטה, איטליה וסיציליה; בין הים התיכון לבין מרכז אפריקה; בין מצרים לבין תוניסיה; ובעלת עתודות נפט וגז טבעי ה-8 וה-21 בהיקפם בעולם.

ארדואן הטורקי רואה בלוב מקפצה לשדרוג מצבו הצבאי, מדיני, כלכלי ואנרגי – במיוחד באגן הים התיכון – בדרך לשיקום האימפריה העות'מנית, על אפם וחמתם של ארה"ב, נאט"ו, יוון, קפריסין, מצרים, סעודיה והאמירויות.

רוסיה שואפת לשדרג את מעמדה הבינלאומי על ידי הרחבת נוכחותה הצבאית באגן הים התיכון ובאפריקה, תוך מינוף המיקום ואוצרות הטבע של לוב, העברת מסר חד לארה"ב ובעלות בריתה, ובמקביל להצרת צעדיו של ארדואן.

סעודיה ואיחוד האמירויות רואות במעורבות הלובית של ארדואן וקטאר – שני התומכים המובילים של טרור "האחים המוסלמים" – רוח גבית לאיום ברור, מיידי וקיומי. הן פועלות לנטרול חזונו המגלומני של ארדואן, כפי שהן עושות לנטרול חזונם של האייתולות מאיראן ו"האחים המוסלמים".

מצרים ולוב הן יריבות מסורתיות. מצרים ענייה-כלכלית, אך רבת-אוכלוסין (100 מיליון) וחזקה-צבאית; מול לוב בעלת הפוטנציאל הכלכלי המרשים, אך דלת-אוכלוסין (7 מיליון) וחלשה-צבאית. מכאן הסבירות הגבוהה למעורבות צבאית מצרית במזרח לוב – תוך מינוף קשרים שבטיים – כדי להצר את צעדי ארדואן המפעיל בסיסי צבא בלוב, סומלי, סודן וקטאר, ומסייע לטרור "האחים המוסלמים" הפעיל במצרים מ-1928 ומאיים על ממשל הגנרל סיסי; וכדי לאבטח את מערב מצרים ולשדרג את מעמדה האזורי, ולחדש מעורבות מצרית במגזר האנרגיה הלובי.

ממסד מדיניות החוץ והביטחון של הדמוקרטיות המערביות נחשף בערוותו לאור תפקידו המוביל בהקדחת התבשיל הלובי (הפלת קדאפי), והתייחסותו להתפרצות האלימות ברחוב הערבי (ב-2010 ועד היום) כאילו היה "אביב ערבי" ו"מצעד הדמוקרטיה" ולא – כפי שהוא – צונאמי ערבי נטול-דמוקרטיה ודו-קיום בשלום. הכאוס הלובי מהווה בבואה של מיספר מאפייני יסוד של היחסים הבינערביים המזעזעים את המזרח התיכון מאז הופעת האסלאם במאה השביעית, ומתסכלים מעצבי מדיניות מערביים, הכמהים ל"מזרח תיכון חדש" המאפשר סיום סכסוכים באופן מהיר ובמחיר סביר.

לדוגמא:

עליונות הזהות והנאמנות השבטית והמקומית על פני זהות ונאמנות לאומית (הפכפכה), כפי שמתבטא בעימות ההיסטורי בין טריפוליטניה במערב, קירנאיקה במזרח ופזאן בדרום מערב לוב.

פיצול היסטורי, אתני, תרבותי, רעיוני, ולעיתים אף דתי, המיוצג בלוב על ידי גוש תשעת השבטים באזור בנגזי, הנלחמים בשבטים אחרים אך גם בינם לבין עצמם.

אי-סובלנות אלימה (כולל טרור) בין-שבטית ובינערבית על רקע אתני, או דתי, גיאוגרפי, תרבותי, רעיוני או כלכלי. היעדר יציבות ודו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי פנימי ואזורי.

ממשלי מיעוט אלימים, עריצים, הפכפכים וזמניים (וכך גם מדיניותם והסכמיהם), כפי שהיה שלטון המלך אידריס הפרו-אמריקאי שהודח ב-1969 על ידי קדאפי הפרו-סובייטי, שהוצא להורג על ידי טרור אסלאמי ב-2011.

מרכזיות העקרונות הבסיסיים של האסלאם, כולל היות האסלאם הדת הלגיטימית היחידה, החובה להנחילה בשכנוע מילולי או צבאי, נחיתות "הכופרים", וכו'.

האם המתרחש בלוב יתרום להערכות מציאותיות של המזרח התיכון על ידי ממסד מדיניות החוץ והביטחון? האם המתרחש בלוב ימחיש לממסד מדיניות החוץ והביטחון את הצורך של ישראל בסף ביטחון גבוה-מהרגיל במציאות האלימה, הבלתי-סובלנית וההפכפכה ברמה גבוהה-מהרגיל?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אורי הייטנר

צרור הערות 2.12.20



* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום איתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.
זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.
כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.
אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה. הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה. למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה. רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם." אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה
אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון. מה היו החלופות? חלופה אחת היתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השנייה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכול ולהיכנס תחת האלונקה.
תיאורטית לפחות היתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמיתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה. לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות היתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה. קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהיתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות. האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים איתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם. השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תוכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.
ובהיתממות מאוסה הוא כמובן משווה בין תוכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתוכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן.' שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכול, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"
למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכול, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.
האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)?
האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מירבית בין לוחמי אוייב לאוכלוסייה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה? תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ובעקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?
מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.
הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו היתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.
אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.
ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.
למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעייה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.
אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפלייה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפלייה. אם העירייה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך. מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו. הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפלייה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופיים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעירייה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופיים ולא מסיעה את הערבים – זו אפלייה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופיים ולא את הערבים – זו אינה אפלייה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפלייה. אפשר להתווכח אם העירייה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששירבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפלייה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

* ביד הלשון: קניון – עם פתיחת תוכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.
אורי הייטנר

מנחם רהט

מקסימום ניצחון פירוס

שוב ושוב נשמעת הנמקת המחץ להתנערות מההסכם עם גנץ: נתניהו הרי ניצח ב-3 המערכות האחרונות. אבל שום ניצחון לא היה, חוץ מניצחון פירוס: 'עוד ניצחון כזה ואבדנו.'
מיומנותו הפוליטית של נתניהו, ש-11 שנותיו ליד הגה המדינה הספיקו להשכיח ממנו מה שבני גנץ אפילו לא התחיל ללמוד, הצליחה לשכנע את נאמני הימין, שנתניהו ניצח בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, ולכן מותר לו לתעתע בשותפו הקואליציוני הבכיר, שבעצם העניק לו את השלטון.
זה ככל הנראה נימוק-העל במחנה אוהדי נתניהו, להתנהלות הקלוקלת מול ההתחייבות החתומה ליישום הסכם הרוטציה עם גנץ. ההסכם מבוסס, מעבר לפירוט המינהלי המייגע, על שלוש התחייבויות בלתי חוזרות: אישור משותף של תקציב דו שנתי למדינת ישראל, לאחר כמעט 3 שנים, מאז מרץ 2018, ללא תקציב (!) – מה שמקפיא את פעילויות הביטחון, החינוך, הרווחה, התחבורה ועוד; שיוויוניות בין שתי הגדולות; וביצוע הרוטציה שתושיב את גנץ ב'אקווריום' שבלשכת רה"מ, ותוביל את בנימין ורויטל גנץ, מביתם בראש העין, לרחוב בלפור, לאחר ש'הדיירים המוגנים' שם יישלחו – אבוי! – לקיסריה.
שתי הראשונות כבר הופרו: אין תקציב ואין שיוויוניות. והשלישית כבר לא תיושם. פיזור הכנסת יקדים אותה.
סיפור הנצחון המשולש מצטלצל טוב, בעיקר לעת בחירות. אבל מה לעשות, שמאז בחירות מועד א' באפריל 2019, לא היה לליכוד בראשות נתניהו שום ניצחון. שלושת סיבובי הבחירות האחרונים, הסתיימו במצב של לא-ניצחון. רק תודעתם של בוחרי הימין, היא שהונדסה להאמין ש'דידן ניצח'. ולכן הפרת ההסכם הפכה לנורמה.
אז למען הטוענים לניצחונות, הנה מה שהתרחש בפועל:
בבחירות מועד א' (אפריל 2019) זכו הליכוד וכחול לבן כל אחת ב-35 מנדטים. זה לא ניצחון. במועד ב' (ספטמבר 2019), היה אפילו ניצחון זוטא לכחול לבן, שגרפה 33 מנדטים לעומת 32 לנתניהו. ובבחירות 2020 זכה אמנם נתניהו ב-36 מנדטים לעומת 33 לכחול לבן, אבל שלושת המנדטים הנוספים לא הועילו לכינון קואליציה בראשותו הבלעדית, מה שאילץ אותו לכונן עם גנץ ממשלת אחדות רוטציונית. במבחן התוצאה לא היה בבחירות 2020 שום ניצחון. כמאמרו של פירוס מלך אפירוס לפני 2,299 שנה, בקְרב בין ממלכת פירוס לרומאים: 'עוד ניצחון כזה ואבדנו.'
החתירה המתמשכת תחת יסודות ההסכם הקואליציוני, והפיכת השותפים הבכירים לסמרטוט רצפה, הם שמובילים לבחירות מועד ד' בתחילת 2012. וזה מתחיל להימאס, אפילו בקרב המעדיפים ממשלה בראשות נתניהו על פני האופציה השנייה. יש לשמחתנו בימין אנשים ערכיים, שאינם מוותרים על ערכי יושר, מוסר, הגינות. הנה למשל איגרתו המדהימה (בקיצורים מתבקשים) לתלמידיו במכינת בני דוד, עֵלי, של הרב נתנאל אלישיב, סופר פורה ('לעזרת ה' בגיבורים', 'דברים טובים', 'קשה יש רק בלחם' ועוד) והוגה מקורי, מבכירי הר"מים (רב-מחנך) במעוז הימין האידיאולוגי:
וכך כותב האיש, שאין כל דרך להאשים אותו באיבת נתניהו או בשמאלנות רחמנא ליצלן. הוא דווקא ייחל לניצחון הימין, אבל המציאות טפחה על פניו: ״איך השקר מנצח? הוא מרגיל אותנו אליו לאט לאט... נסו לחזור אחורנית כמה חודשים, ליום שבו הבטיח נתניהו בהן צדק שיקיים את ההסכם, 'בלי טריקים ובלי שטיקים'. אילו אז מישהו – מן הסתם משמאל – היה אומר: 'הוא לא יקיים את ההסכם, הוא ימצא איזו פִרצה ויתחמק,' הייתם אומרים שזה היה משהו בסגנון של 'הסתה של השמאל, אנשים שלא מוכנים לתת טיפה אמון בראש הממשלה, וחוץ מזה – ההסכם עשוי מבטון יצוק, אין שום דרך לא לקיים את ההסכם.'
"ואילו היו אומרים לכם שנגיע לחודש דצמבר ועדיין לא יהיה תקציב, כי זו הפִרצה היחידה שיכולה להוביל לבחירות בלי החלפת ראש הממשלה? ומה הייתם אומרים אז, על האפשרות שבמדינה מוכת קורונה ומשבר כלכלי לא יוגש תקציב?
"כשאני מתריע, כבר כמה שנים, על כך שערכים צריכים להיות קודמים לפוליטיקה, אלו הדברים שאני מתכוון אליהם. הרי בחיים האישיים אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו לתמוך בהתנהלות כזאת. אם מישהו מאיתנו היה מגלה שילדיו מתנהגים כך, היינו מענישים אותם. בליווי תוכחה מרופדת בדברי חז"ל על החשיבות של אמירת האמת והחומרה של רמאות.
"...האם יש מילים קשות יותר מאשר אלו ששמורות למי שמפר הסכם, אף שאינו חתום? הנה לכם, בבא מציעא דף מ"ח: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.'
"כרוב חבריי למחנה, גם אני לא חפץ בשלטונו של גנץ. [אבל] יותר ממה שאני חושש מכהונה לא ארוכה של גנץ, אני חושש מן המשמעות של חברה שאיבדה ערכיה... שבזירה הציבורית הכול הפקר. שחותמו של הקב"ה אמת, אבל בחיים הציבוריים חותמו הוא קריצות וקומבינות. מה שלמדנו בתנ"ך על הפרת ההסכם עם הגבעונים מורה שאין זה כך.
"...את הדייסה שאנו מבשלים היום נמשיך לאכול גם הרבה אחרי שלטון נתניהו. כשנורמות בסיסיות קורסות, לוקח הרבה שנים לשקם אותן. אם נסכים להיווצרות חברה שאין בה שום אמון, יבוא היום וזה יפגע בנו... למרות שאיננו חסידים של מר גנץ, ההתנהלות הזאת לא מקובלת עלינו. יש להעביר תקציב, לקיים את ההסכם שנחתם, ובע"ה נצא מן הבחירות שתתקיימנה במועדן, בעוד כמה שנים, חזקים עוד יותר, ערכית ופוליטית.״
הרב נתנאל אלישיב אינו לבד. יש בימין לא מעט אנשים איכותיים, אידיאולוגיים, שמאוד-מאוד רוצים בשלטון הימין, אבל לא במחיר רמיסת ערכי מוסר בסיסיים. לדידם, אסור להפוך מושגים כמו ערכים, אמינות ומוסר, למילים גסות. והם כל כך צודקים. אינטגריטי, זה מה שחסר לפוליטיקה כאן ועכשיו.

פוצ'ו

בחיי [7]

  כ"ג. עיתון הכיתה

לגדוד הראשון של הפלמח הצטרפה, במלחמת העצמאות, כיתת אליפים שברחה מכדורי והשתתפה בקרבות של הגדוד. הורי התלמידים הקימו קול זעקה ובן גוריון שלח איגרת ליגאל אלון שיחזיר את הכיתה לכדורי. הדבר בוצע רק אחרי מבצע יואב ואחרי שנפלו לכיתה ארבעה תלמידים בקרבות הנגב. יוסי דרור, אחד התלמידים, שהיה אז בן 16, כתב ספר (שעדיין לא מצא מו"ל) על אותה כיתה ותיקת קרבות שחזרה לספסל הלימודים.

גם למחזור שלי בגימנסיה קרה  אירוע דומה, אך בשונה לאליפים של כדורי, אנחנו חזרנו ללמוד 55 שנים אחרי תום הקרבות. מה בוער?  גם אנחנו, הגימנזיסטים, כתבנו על כך, אמנם לא ספר, אבל עלון כיתה היוצא שלוש פעמים בשנה, גם הוא לא הולך ברגל. נדמה לי ששווה להציץ בגיליונות העלון מדי פעם וללמוד על רוח התקופה. להלן כמה קטעים מתוך ארבעת גליונותיו הראשונים:

הלמדווניקים

עיתון תלמידי מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה

דבר המערכת – גיליון מס. 1

עדיין מהדהדת באוזנינו שירת התקווה, המושרת בהתרגשות אמיתית בסיום יום הלימודים הראשון. היה זה ראשון מתוך 20 ימי הלימודים שהבטיחה לנו  גימנסיה הרצליה. היה נהדר לראות את 120 התלמידים, שהיו בני 18 בשנת תש"ח, והנה הם חוזרים עכשיו, אחרי 55 שנה, אל מחוז ילדותם ומכריזים בחרדת קודש שעוד לא אבדה תקוותנו. היה זה יום שכולו יופי, אהבה, התרגשות ושמחה מהולה בעצב, לזכר אלה שאינם כבר איתנו. כל מי שלקח חלק באירוע והשתתף בחוויה, ודאי יעיד שאין הגזמה בתיאור הזה, ואנו, שיזמנו  והוצאנו את הרעיון המשוגע הזה מן הכוח אל הפועל, נשארנו פתאום, ברגע שאחרי, עם מנת אדרנלין הממשיכה לזרום בעורקינו ועם כמה שקלים בקופה. אי לזאת החלטנו להוציא את הכסף על עלון שיהיה בבחינת 'איסרו חג'. הנה הוא לפניכם במלוא הדרו הצנוע ואם יהיו תגובות חיוביות ויהיו מספיק מנויים, נמשיך להוציא את העלון בדרך קבע אחת לכמה זמן. אז אנא כתבו לנו ככל העולה על רוחכם ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להוציא עלון נחמד שיכול בטעות גם להצליח וליצור חוויה מתמשכת. 

שלכם, המערכת.

ועוד משהו: יום הלימודים הבא יהיה בגימנסיה בעוד שנה באותו מקום. ההתכנסות וההרשמה בתשע בבוקר, הלימודים יתחילו בשעה עשר ויסתיימו בשתיים. טרם נקבע מי יהיו המורים, אך זכות הראשונים שמורה לאיציק בית אריה וג'ינג'ה, שנאלצו לוותר על הרצאותיהם ביום הראשון, מתוך הבנה שלא ייתכן שיהיו בכיתה יותר מורים מתלמידים.

ביום הלימודים השני כבר לא יהיו נאומי ברכה של ראש העיר ומנהלי הגימנסיה וגם לא שיעורי קפאפ או התעמלות בוקר. הלימודים יחלו מיד עם הצלצול. ראו הוזהרתם. את תחרות משיכת החבל נחזור ונקיים שוב בהפסקה הגדולה, אחרי שהתברר שבתחרות האחרונה, תלמידי הגימנסיה נתנו לנו לנצח אותם מתוך רחמנות. הפעם נוכיח להם שאנו יכולים לנצח גם בלי טובות. (להתאמן חברה, להתאמן!)  

העלון אכן הצליח מעל למצופה. ואם מחזור הלמדווניקים שחזר לגימנסיה אחרי 55 שנה, התגלה כתופעה חד עולמית, כך גם עלון המחזור הממשיך להופיע ברציפות קרוב לעשרים שנה. מי ששמח על כך הוא רזי מ"צילומי רזי" שהספיק להתאושש מאותו יום שבו "הרג" אותי פעמיים, והוא עכשיו הקורא הראשון של כל עלון המגיע אליו להדפסה. הרווח שלי מאותו עלון הוא שעכשיו אני יכול לדפדף  במאות עמודיו וללקט צימוקים נבחרים, כדי להמתיק בעזרתם את 'בחיי'.

מתוך גיליון  2. (בגיליון זה הודפסו קטעים נבחרים מתוך יומן הלימודים של חקלאית א' שנכתב במהלך כל שיעור של חודש הלימודים האחרון בשנת תש"ח, היה זה חודש מרץ שבתומו הלכנו למלחמה).

יום ד'  3.3.48  שיעור ראשון – צדק.  המורה צדק מסביר משהו ליד הלוח. אחדים מדברים. הוא ניגש לדלת ואומר שבגלל שברכה שפייזמן דיברה, עליה לבוא ולהזמין אותו לשיעור. כשהיא באה הוא דוחף אותה החוצה וסוגר את הדלת. מובן שהיא פותחת וחוזרת חזרה. למיכאל אהרונהיים צדק אומר: "אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא השכל לפתור מתמטיקה." אל חיה אפרתי הוא אומר: "לו היית מדברת חצי, היית מבינה כפליים." חדוה זוסמן לא מבינה כלום בגלל ששמה חדוה, לפי תורת הפטליזים ושכר ועונש של דוסטוייבסקי."  רות נגר שואלת אם אפשר למצוא שטח מרובע לפי נוסחת הרון.

        שעור 5 – ברכוז. מרים רקוביץ טוחנת מהר שנבקש משמינית ריאלית ב' שיסחבו את הבחינה בתנך. ברכוז שואל מה בקשר ל-8 ר' ב' ופומי עונה: "היא כיתה טובה." ברכוז קורא את איוב. הוא טוען שדבריו יוצאים מהלב ולא ממקום אחר. על השאלה כיצד מקשיב תלמיד הכיתה בשיעור תנך, עונה אליפז התימני: " ואליי דבר יגונב, קלטה אוזני שמץ מנהו , בשעיפים, בחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים."

יום ה'  4.3.48 שעור 1 – זקבך.  שיעור טבע רגיל. המורה מדבר והתלמידים מדברים. זקבך מתלונן שאנחנו מקשים עליו, ומה יהיה על המסכן שילמד בשעה החמישית? פומי: "עד אז נהיה כבר חלשים."  אהרונהיים: "הוא כבר סביל." "לעזאזל!" – שואג זקבך והשולחן מקבל חבטה מהסרגל שבידו.

שעור 2 – זקבך  נכנס ושואל אותנו במה אפשר לשכנע אותנו שלא נדבר?  חדווה ספיר: "בסוכריות." יעקב סימציס: "בטוב מאודים." מרים רקוביץ מצטווה לעבור לשורה הראשונה ומוזהרת שאם לא תתנהג כראוי תסולק בעוד שבועיים. זקבך (לאחר הפרעה) "אני חושב שאני בשוק פה!"

 שעור 5 – צדק  נכנס מצוברח. כנראה כבר בדק את הבחינות. חדווה זוסמן מדברת, צדק אומר לה לצאת ולבסוף לעמוד בפינה. יוסי אדומי מנסה להכות את פאוזי. צדק רואה, יוסי מכחיש.  צדק אומר ליוסי שכל עוד החלונות פתוחים (העיניים)  רואים את מה שבפנים. צדק אומר ליוסי: "ההורים הם אוייב מיספר אחד והמורה אוייב מיספר שתיים. שניהם רוצים שהילד ילמד. את מרים לוברסקי, אומר צדק: "העניש אלוהי המתמטיקה." ליענקלה הוא אומר: "גם כשאתה מדבר – תשתוק!" ועוד הוא אומר: "מיספר אחד לחלק לשניים, אפילו סוס עיוור בעין אחת רואה את התשובה ושני המלומדים האלה יוסי ויריב אוורבוך פותרים על ידי לוג..."

מתוך 'הלמדווניקים' גיליון מס. 3

דף הזיכרונות

יריב אורן (אורבוך) חקלאית א':  בסוף השביעית 1947 כשיוסי אדומי ואני הלכנו ברגל מהתחנה המרכזית לגימנסיה, הוקפנו על ידי אנשי לח"י שהתנפלו עלינו במקלות ואגרופונים. היתה זו תגובה על התקפה דומה שאנחנו עשינו על הפורשים ברמתיים. יוסי קיבל זעזוע מוח ושבר ביד. אני יצאתי בקלות יחסית: חבלות בכל הגוף וראש חבוש ותפור. כמה ימים אחרי זה הגיע לגימנסיה שוטר כדי לקחת אותי לחקירה במשרדי הבולשת. בוגרשוב לא הסכים בשום אופן ששוטר ייקח אותי. טען שתלמיד הגימנסיה הוא לא פושע שיילקח על ידי המשטרה, הוא התחייב להביא אותי בטכסי יחד איתו לבולשת ביפו, והביא. לא אשכח לו את זאת לעולם.

זמירה ארז (שיפר) חקלאית א':  מי לא יזכור את השביתה הסולידרית בגלל בדל סיגריה שבורובסקי השליך בחצר ונשרי תפס אותו?  מי לא יזכור את השעון של טשרני שהיה נשאל כל שיעור כמה זמן להפסקה והיה מתבקש להזיז את המחוגים קדימה. זוכרים את הכוך שהיה בקיר משמאל למדרגות והיתה בו קסת דיו למילוי העטים הנובעים? ואת המורה השמנה לאנגלית זוכרים? ואיך היתה אוהבת לעבור בשביל שבין השולחנות, בלי לדעת שאנחנו מורחים גיר על שוליהם. אני מנסה עכשיו להיזכר גם במשהו מהלימודים שלמדנו, אבל דווקא זה לא כל כך מסתדר לי.

ברוך משורר – חקלאית א': יום אחד צדק בא עם רעיון גאוני שהמושבניקים יביאו עציצים לכיתה, ימכרו אותם לתל אביבים, ואת הכסף ימסרו לקרן הקיימת. גנבתי מהמשתלה של רמת השרון צמח נדיר "אל תיגע בי".  לצמח אין יופי מיוחד, אבל שמתי אותו על השולחן של צדק והראיתי לכיתה איך כל הצמח מתכווץ ברגע שנוגעים בו באצבע קלה. בסוף אף אחד לא קנה אותו, כי הצמח אמנם התכווץ, אבל לא התעורר עד סוף השיעורים.

*

את עלון הלמדווניקים הרביעי לקח פומי על עצמו כדי להראות לי איך אפשר להוציא עלון רציני ומכובד. הוא הטיל על המפורסמים של המחזור לכתוב מאמר רציני על עבודתם. היחיד שהתחמק מהמשימה היה מרדכי וירשובסקי שאמר שמאמרים רציניים אפשר לקרוא בכל העיתונים בארץ, בעלון המחזור אנו רוצים לקרוא בעיקר זיכרונות על עצמנו. בכך הוא קלע לדעתי, ואם 'הלמדווניקים' זכה לאריכות ימים, זה אולי בזכות שלא הלך בגדולות והקו המנחה אותו היה מבוסס בעיקר על נוסטלגיה. בגיליון 4 נוסף לעלון מדור המלווה אותנו עד ימינו, מדור המספר על אלה שנפרדו מאיתנו מאז צאת הגיליון הקודם, ושמו פעמיהם לפגישת מחזור בשמיים. תופעה זו תקבל אישור מכל מי שימנה את מספר התלמידים שבאו ליום הלימודים הראשון (120), לעומת אלה שהגיעו ליום הלימודים ה-18 (30).

יש להניח שהחל מהיום מיספר הבאים יגדל, כי משנה לשנה מתווספים אלינו יותר ויותר פיליפינים.

הלמדווניקים גיליון 4

אלה שכבר אינם איתנו

ד"ר סלי מוזיקנסקי ז"ל

 ...ועוד על סלי: אפריל 1948, הכשרת הצופים ו' בקבוצת שילר מקבלת הוראה להתארגן לקראת הירידה לנגב במסגרת חטיבת הנגב, המצויה כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות. נרגשים ומתוחים יושבים על הדשא וממתינים למשאית שתגיע. מרוב מתח אפשר לחתוך את האוויר בסכין. סלי פותח את מזוודת האקורדיון שאינו מש מידיו. מישהו מגיש לו כיסא ומיד נשמעים צלילים שסוחפים את הקבוצה הצעירה לשירה משחררת ומחבקת. מי שהיה באותה שעה על הדשא בשילר לא ישכח את סלי לעולם.  

אליעזר פומרנץ (פומי) 

זרובבלה ששונקין ז"ל

חברתי מהמחלקה הספרותית הלכה לעולמה השנה בחודש שבט, אחרי מחלה קשה. כיתתנו היתה בנויה ורוחשת תלמידים שבאישיותם הוסיפו לכיתה צביון מיוחד. בינינו הייה נערה והיא בבלה. יפה, נשית, כותבת שירה, שלא פסקה מלהביע את חוויותיה ומחאתה המיוסרת, בכתיבה לירית רבת עצמה... 

לילי אלשטיין

יריב (אורבוך) אורן ז"ל

פועלו הרב זיכה אותו מנשיא המדינה בפרס החינוך ובתעודת הערכה על מפעל חיים ייחודי לקידום ולפיתוח החינוך הגופני והספורט בישראל...

"אבא, נולדת בין ראשוני הילדים בכפר הדר, אשר הוקם על ידי הוריך שרה ויחיאל אורבוך. צבר אמיתי. שתי רגליך נטועות חזק באדמה, אדמת היישוב, אדמת הארץ הזאת, שורשי מאין כמוך. משחר נעוריך היית עסוק בהגנה, נאמן לדרך, חסר פשרות ושואף לטוב ביותר..."

איל אורן

פוצ'ו

המשך יבוא

מיכאל רייך

עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ



בִּשְׁדֵמוֹת יִזְרָעֵאל נֶאֱרָגִים 'סִפּוּרֵי אֶקָלִיפְּטוּס'
בַּמִּזְרָח בּוֹקַעַת מִדֵּי בֹּקֶר חַמָּה נְחוּשָׁה,
מַה נָאָה הַזְּרִיחָה הַיּוֹמִית עַל מִפְתָּנֵנוּ
אַךְ שְׁקִיעָה מְפֹאֶרֶת –
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

מֵעַל לִבְרֵכוֹת הַדָּגִים בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן
מְרַחֲפִים הַשְּׁחָפִים הַצָּחִים בְּכַנְפֵי מְשׁוּבָה
הֵם שָׁבִים וְחוֹזְרִים בִּמְדֻיָּק עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה
כְּמוֹ שִׁמְּשׁוּ בְּקִרְקָס הַיְּקוּם
לוּלְיָנֵי רַאֲוָה

אֲבָק יַעֲלֶה מִדְּרָכִים נִפְתָּלוֹת, גִּירִיּוֹת
עֵינֵינוּ צוֹרְבוֹת, אוֹדְמוֹת, זוֹעֲקוֹת לְעֶזְרָה
בִּתְבוּנָה יַעֲנוּ הַיְּלָדִים הַקְּרֵבִים אֵלֶינוּ:
זוֹ אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת הַנִשֵּׂאת בָּרוּחַ
בִּמְלוֹא הָדָרָהּ

מִתּוֹךְ חַשְׁרַת הֶעָבִים מֵצִיץ יָרֵחַ נָבוֹךְ
כְּמוֹ רוֹמֵז מַעֲגָל הִילָתוֹ אוֹדוֹת גֹּורָלוֹ
חֶלְקַת הַיָּרָק מִצְטַחֶקֶת, רוֹטֶטֶת בָּרוּחַ
הַזָּקֵן הַקּוֹרֵץ לַיְּקוּם,
מַה לֵיל מִלֵּילוֹ ?

פַּעֲמוֹן הַלֵּב קוֹרֵא מִתְאַחֲרִים לְבֵיתָם,
מִבֵּית הַגְּמוּלִים בּוֹקְעָה יְבָבַת יַנְקוּתָא,
פּוֹלֵט נַעַר חֵן בְּחָלְפוֹ עֲלֵי דֶּשֶׁא סָמוּךְ:
"יְלָדִים בָּאִים לָעוֹלָם תָּמִיד
בְּאוֹתָהּ הַשִּׁיטָה."
מיכאל רייך

באתר האספן – יפה ירקוני מאת הדי אור

מומלץ מאוד!

אדיר כהן

שני שירים מתוך ספר שיריו החדש

"החלון הנפתח פנימה והחוצה"

הַקְּיוֹסְק לְיַד הַסֵּמִינָר
בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם,
לְיַד סֵמִינַר לֵוִינְסְקִי
עַל בֶּן יְהוּדָה
פִּנַּת נוֹרְדָאוּ,
נִצַּב הַקְּיוֹסְק
שֶׁל מַר גְרִין
שֶׁאָמְרוּ עָלָיו
שֶׁהוּא אָחִיו
שֶׁל בֶּן גּוּרְיוֹן.
תַּלְמִידוֹתַי וַאֲנִי
הָיִינוּ שׁוֹתִים שָׁם
גָּזוֹז פֶּטֶל,
לְעִתִּים לִימוֹן,
מִתְפַּעֲלִים מִכִּשּׁוּרֵי
שְׁטִיפַת הַכּוֹסוֹת
שֶׁל מַר גְרִין –
בְּהָפְכוֹ אוֹתָן
עַל בֶּרֶז הַשְּׁטִיפָה
לָחַץ עֲלֵיהֶן,
וְקִלּוּחַ עוֹלֶה,
חוֹדֵר וּמְרַעֲנֵן.
בְּעִיר חַמָּה שְׁרוּבָה
שָׁתוּ הַמּוֹרֶה וְתַלְמִידוֹתָיו
גָּזוֹז תּוֹסֵס.
מֶה הָיוּ חֲלוֹמוֹתֵיהֶן,
מֶה הָיוּ חֲלוֹמוֹתָיו,
בַּחֲגִיגַת הַמַּשְׁקֶה הַצּוֹנֵן
שֶׁלֹּא הֵצֵן אֶת לִבָּן
שֶׁנִּשְׁלַח אֶל אֲהוּבֵיהֶן,
לְהַרְווֹת צִמְאוֹן נְעוּרֵיהֶן
בָּעוֹלָם הַשָּׁרוּב
שֶׁלֹּא הֵצֵן מְעוֹף דִּמְיוֹנִי
הַמַּרְוֶה טוּרֵי שִׁירִי.

רְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים
מְטַיֵּל בִּירוּשָׁלַיִם
בִּרְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים,
עוֹצֵר לְיַד בֵּיתָם
שֶׁל יְדִידַי הַטּוֹבִים שֶׁאֵינָם,
יְהוּדָה וּפֵּפִּיטָה הָאֶזְרָחִי,
תְּרִיסָיו פְּתוּחִים וַעֲצִיצֵי פְּרָחִים
עַל אַדְנֵי חַלּוֹנוֹתָיו.
בְּבַקְּרִי אוֹתָם הָיוּ הַתְּרִיסִים
סְגוּרִים, אַפְלוּלִית שׁוֹלֶטֶת בּוֹ,
רַק כִּתְמֵי אוֹר עַזִּים
מְאִירִים תְּמוּנוֹת שׁוֹפְעוֹת מִסְתּוֹרִין.
חָתוּל שֶׁמִּזְּמַן רָדוּם עַל הַכֻּרְסָה,
מִקְטֶרֶת עַל הַשֻּׁלְחָן וְסֵפֶר פָּתוּחַ.
נִימְפָה קְסוּמָה מְהַלֶּכֶת בַּבַּיִת,
עֵינַיִם אוֹהֲבוֹת מְחַבְּקוֹת אוֹתָהּ,
שִׂיחַ חֲרִישִׁי כִּמְעַט לֹא יִשָּׁמַע,
מִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל אָמָּנוּת
וְקֶשֶׁב עָמֹק לְמַנְגִּינָה עֲשִׁירָה
מִכָּל מַנְגִּינוֹת הָעוֹלָם,
נִגּוּנָהּ שֶׁל הַדְּמָמָה.
הָלַכְתִּי בְּעֵמֶק רְפָאִים
וְרֵיחוֹת פְּרָחִים לִוּוּנִי,
פָּרְצוּ מֵהַבַּיִת שֶׁתְּרִיסָיו פְּתוּחִים.
אַרְמוֹן דְּמָמָה כְּבָר לֹא הָיָה
אַךְ בְּלִבִּי הֵעִיר חֲלוֹם וַהֲזָיָה.

אדיר כהן

הופיעו שני ספרים חדשים של פרופ' אדיר כהן

1. החלון הנפתח פנימה והחוצה

שירים

אוסף נרחב של שירים הפותחים חלון לעולמו של הכותב ונפתחים אל פרשיות חייו ואף נפתחים החוצה אל העולם המקיף אותנו ומקיימים איתו, כדברי מרטין בובר, יחסי "אני-אתה".

הוצאת "אמציה", 2020

לרכישה – 0528087052

2. רק הד, רק הד

המיתוס, האגדה והמעשייה תסריט חיינו

שירים

ספר שיריו העשירי של פרופ' אדיר כהן המביא אוצר של שירים המאירים את המיתוס, האגדה והמעשייה באור ימינו, כשהם תסריטי חיינו, תשתיות הסיפור של כולנו.

הוצאת "אמציה", 2020

לרכישה – 0528087052

[דבר המפרסם]

אורי איתיאל

טריידל

גבי טריידל איננו איתנו. יד המקרה היא, שהיכרנו את גבי, ובזכות הבנים ששירתו יחדיו בבית הספר לטיסה של חיל האוויר. הביקורים והשמחות המשפחתיות קירבו אותנו. גבי היה אוהב ארץ ישראל ועבד את אדמתה וזכה באחת המצוות החשובות ביותר ואולי החשובה שבהן – יישוב הארץ. וכמי שאהב כל כך, גם כאב אותה. כאב מאוד. לא נעלמו מפניו סטיות הדרך ודעיכת הערכים, וחלומות שהתפוגגו והיו בבחינת החלום ושברו. ועל אף ולמרות לא נפלה רוחו והמשיך בעבודת האדמה עד יומו האחרון.
ותבוא קינה לאוהבי הארץ ונוטריה כי אינם ונדמו, ואין בעקבותם. אהבנו אותך גבי, וניראה שחריצותך, ההסתפקות במועט שלך, כוח ההתמדה ונחישות הרוח שבו את ליבנו.
ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל הבן אמיר בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. אמיר היה שחיין מצטיין, עסק ברכיבה על סוסים ובהשטת מפרשיות. למד נגינה בפסנתר ואהב מוסיקה. מעל-לכול היה אמיר קשור לאדמה ולמשק המשפחתי שעל חוף הכנרת. בהיותו בתפקיד בחו"ל כתב: "געגועים לאדם אחד אינם דומים כלל לאהבה לארץ, געגועים לבית, לאדמה, או כמו שכותבים המשוררים: למכורה!"
גבי ועפרה נשאו את יגונם באצילות ובאיפוק. גבי איבד "בן ממשיך" לנחלה והיה ניכר כמתאבל ללא קץ. מי ישער מחשבותיו בשעות הרבות בו שהה לבדו בסל ה"מיכלזון" באמירי הדקלים.
והיו ימים של נחת. יואב, הבן, נשא לאשה את אורלי. החתונה התקיימה במושבה כנרת, במטע התמרים של משפחת טריידל סמוך לקו המים. בין הברכות ושירי ארץ ישראל נשאתי דברים מן הלב למשפחה היקרה והמופלאה:
"טריידל זו משפחה, בית ישן ומטע תמרים, חוף קסום וסוס משועמם מסתובב בינות לעצים.
"טריידל, זה שלושה אחים, שעלו מגרמניה לפני למעלה ממאה שנה. אלפרד האגרונום, יופ המהנדס ואוסקר הכימאי. יופ המהנדס, היה המודד הראשון בנהריים והקים את הגשרים על הירמוך ועזר בַמדידות לאהרון אהרונסון, ואוסקר הכימאי עבד בעתלית והוא אביו של גבי.
"ושלושה אחים עלו לארץ ישראל ובנו בית בתוך שִׁממת נוף ואדם, עם חזון לטעת עץ ולדמיין חוף ירוק סמוך למים. אלו היו חולמים עם כוחות נפש שהפעימו רוח גדולה של ראשונים וחלוצים.
"טריידל בשבילי – זו ארץ ישראל היפה, של השירים, של הפשטות, של העבודה.
"טריידל בשבילי – זה ניחוח ארץ ישראל, גדיד תמרים ושירי רחל.
"זה הורים של טייסים והורים שַכולים, שכל חייהם, כמו שלשלו מטבעות לקופסת הקרן-הקיימת של העולם הזה, ומאמינים שאולי יבואו פירותיהם בעולם הבא.
"וזכינו להכיר את הטריידלים, וכבר שנים הרבה שהיינו באים במחיצתם ואוי לנו שהיו יודעים על דברי שבח וחלומות שהרעפתי לזכותם."

בית טריידל הייחודי נבנה ב-1912 מחוץ לחומה כבית מגורים של חוות משפחת טריידל. במאורעות 1929 שימש הבית כמבצר המושבה ורוכזו בו הנשים והילדים. הבית שימש השראה לשירו הידוע של יעקב פיכמן: "על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת".

עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶתאַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת;גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ,בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

בית טריידל עומד מיותם, כמו גם מטע התמרים סביבו. בשלהי 2015 נפטר יואב טריידל והוא בן 54. יואב שירת כטייס בחיל האוויר ועם שחרורו שימש כאיש חינוך בעיר טבריה. במשך כשבוע ימים טיילה משפחת טריידל בסרי לנקה ויצאה למסעות ארוכים מדי יום. יומיים לפני האסון, משחזרת אורלי רעייתו, הם טיפסו לארמון עתיק שהובילו אליו מאות מדרגות. "הוא עשה את זה כמו גדול, הכול היה בסדר," היא מספרת, אלא שפחות מ-48 שעות אחר כך יצאו בני המשפחה למסלול של 9 ק"מ בהרים, ואותו הוא כבר לא הצליח לסיים.
"למסלול הזה קוראים באופן אירוני 'סוף העולם'. הוא לא התלונן על כלום וגם נראה בסדר גמור, אבל בערך ברבע האחרון של המסלול הוא התחיל פתאום להתלונן על כאבים בחזה, שהלכו והחמירו עם כל דקה שחלפה. בכלל לא חשבנו על הגרוע מכול, כי הוא היה בריא ומעולם לא סבל מבעיות בלב. עם זאת, היה ברור שחייבים לרדת מההר ולהביא אותו לבית חולים. מרגע שהכול התחיל ועד שהגענו לבית החולים חלפו שעתיים – שעתיים יותר מדי, כי כשהגענו לשם, כבר היה מאוחר מדי בשבילו."
אורי איתיאל
תל אביב, תשפ"א

רוֹן גֵּרָא

שׁוֹקֵעַ בְּקֶשֶׁב



כְּשֶׁהַכְּאֵב פּוֹשֶׂה
לֹא מְטַלְפֵּן
שׁוֹקֵעַ בְּקֶשֶׁב.

גּוֹרֵר זִכְרוֹנוֹת
מִתּוֹךְ תִּפְרַחַת כְּאֵב
שֶׁבִּקְלִפַּת הַמּוֹחַ.

אַחַר כָּךְ
קוֹבֵר אֶת הָרוֹבִים
בִּנְהָרוֹת הַשִּׁכְחָה.

תקוה וינשטוק

על "גם דודה אנה יפה"

מאת משה גרנות
צבעונים הוצאה לאור, 2020
"האסופה 'גם דודה אנה יפה' מחזיקה סיפורים בעלי נימה של הומור," נאמר בצד האחורי של הספר. תיאור הולם. בכל סיפורי "גם דודה אנה יפה", ספרו האחרון של משה גרנות ,יש נימה של הומור. אבל נימה בלבד. הסיפורים אינם "הומוריסטיים", הם לא נועדו לעורר צחוק מהדהד (אף שמוצאים גם כאלה בספר) גם אין בהם מילים "מצחיקות", שהיום צצו ומחר כבר לא תיזכרנה. הרבה מן הסיפורים עצובים אפילו עצובים מאוד.
עצוב מאד הסיפור על הסופר הזקן המטפס לבמה מספר קטע מחייו שכלל אינו לעניין ומתמרמר למה מפסיקים אותו. עצוב, ממש מזעזע, "הנכדה של דינה ליטבק". דינה, אידשע מאמע, מפצירה בנכדתה לבוא לבקרה. היא בודדה. הנכדה באה ומוצאת את סבתא חבוקה בזרועות כושי – סליחה: שחור, גברתן, עם צלב על החזה ."החבר" שלה...
הסיפורים ריאליסטים. אין פה גיבורי תהילה. אלה אנשים שכמותם רואים ברחוב, במרכול, ופוסחים עליהם, כאילו אינם. אבל הסופר מכיר אותם מניסיון חייו ומעוצמת דמיונו. הוא מעלה את צפונותיהם בעין טובה, לא מסתער עליהם בסרקזם נושכני. בלי חימה וזעם. הרי הכול אנושי. לכולנו צדדים מגוחכים, גם מחשבות זדון. גם מעשי תועבה. גרנות נוהג בעדינות עם יצורי רוחו. בהומור דק מעין החיוך הדק, הקצת מסתורי, של העלמה המרמזת על כריכת הספר. גרנות סומך על האינטליגנציה של קוראיו. הם יבינו.
היתה תקופה בארץ שהסיפור הקצר נחשב למין בן חורג בספרות. מו"לים סברו שציבור הקוראים אינו מעוניין בסיפורים קצרים ונמנע מלהוציאם. כעת הסיפור הקצר בפריחה. עייפנו כנראה מרומנים עם סדרות והמשכים. ספר כרסתני מטיל קצת אימה: "מתי נצליח להשתלט עליו?"
סיפוריו של משה גרנות קצרים מאוד. שמונה עמודים לכל היותר. הם מהודקים, אין קצוות פרומים שלא נסגרו. כל עניין ודמות זכו לטיפול מדוקדק. אין גם ספיחי יתר. כל הסיפור שלם ובשל. ישות מלאה, כל הסיפורים זורמים אל הפואנטה – השיא. מילות המחץ החותמות את הסיפור, מתמצתות אותו, נותנות עליו את הגושפנקה.
הפואנטה היא מסימני ההיכר של הסיפור הקצר, נשמת אפו. יש והסיפור הולך ישירות לפואנטה ויש והסופר "מתחיל בחיטין ומסיים בשעורין" – או להפך, ומעביר אותנו ממישורת למישורת ואיננו מנחשים איך הכול ייגמר, ורק הפואנטה פותרת את החידה.
כך ב"הטיילת, המדינה ואלי שבא." מהפואנטה מסתבר ששבא, המנהל הכי לא מתאים למערכת החינוך, מצליח למרות הכול לקבל את מיליון השקלים.
בסיפור "גם דודה אנה יפה" יש אפילו שתי פואנטות ואולי משום כך נקרא כל הספר על שם הסיפור הזה. הפואנטה הראשונה – המספר מגלה שבכספת שהוריש לו הדוד יש רק שירים שכתב וסכום כסף להוצאתם בספר. והפואנטה השנייה, החזקה יותר: מתברר שאת השירים לא כתב הדוד. הם הועתקו משירי י.ל. פרץ ודוד פרישמן, שירים ידועים מאוד באידיש...
גרנות כותב בעברית משובחת, מאוד תקנית, מדוייקת, לא גסה. הסופר דיקדק והקפיד על כל מילה בסיפוריו והם גם תובעים את מלוא התמסרותו של הקורא, אי אפשר לעשות בהם קפיצות דרך. קורא המדלג ופוסח על קטע עלול להתנתק מחוט הסיפור כולו. קוראים את הסיפורים בתשומת לב ועניין ונהנים. יש בהם איזה רוגע לנפש. גם זוכרים אותם. לא תמיד זכורים שמותיהם אך מחייכים שוב לזיכרון תוכנם.
הסיפורים מגוונים מאוד, מהרבה צבעי הקשת, בכל זאת יש להם תעודת זהות משותפת: בכולם מופיעים יהודים, בארץ או בחו"ל. לפעמים הם בתפקיד "המספר" ולפעמים – הציר שכל הסיפור סובב עליו. ניתן לחלק את הסיפורים לכמה קבוצות, כל אחת וחוכמת החיים שלה:
הקבוצה הבולטת הם סיפורי רומניה. הארץ בה נולד הסופר. ואף שהיה רק בן שבע כשיצא ממנה לארץ, הוא חריף ובקיא בחיים הרומניים. ודאי שמע עליהם בחוג משפחתו – שוחד, שחיתות, פחד מהשליט הדיקטטור.
"ממי וסימה", הסיפור הראשון בספר, הוא מתקופת שלטונו של המלך ברומניה. תושבים אמידים, הרבה מהם יהודים, כמובן, רוכשים בכספם סוס, אוכף ומדים, מצטרפים לחיל הפרשים וכך מקצרים את הטירונות לשלושה חודשים בלבד.
"צ'אוצ'סקו שלי" מספר על יהודי המצטיין במפעל שלו ונושא את הנאום שבו צ'אוצ'סקו מגיע כמעט לדרגת אל, וזוכה מהמנהיג לתשואות וחושב איך היה צא'וצ'סקו מגיב לו ידע שהוא יהודי. לסיפורי הפחד והאימים אפשר להוסיף גם את ""אדוני מרוצה?" המצחיק מאוד, על גנגסטר כל-יכול מהמאפיה בסיציליה שמסייע למספר.
החטיבה השנייה דומה במקצת לראשונה: המוהיקנים האחרונים של הקומוניסטים, שגם בבית האבות עודם מאמינים במהפכה הקומוניסטית שתביא גאולה לעולם ותגיע גם לארץ. כזה הסיפור "אילו ולדימיר היה חי". ולדימיר אינו אלא ולדימיר אילייץ אולנוב לנין. הוא הגבר היחיד שדודה לוצה, הרווקה המושבעת, רואה אותו כמתאים לשאת אותה לאשה – ולא חשוב שהיא היתה בת שנתיים כשאותו ולדימיר נפטר...
וישנה כמובן החטיבה הישראלית, הצעירים התוססים ב"טל ומטר וברד" היודעים לעשות חיים גם בצבא, הישראלים בחוץ לארץ המתחתנים כדי לקבל אשרת שהייה בארץ זרה "ופרסט קלאס בפיליפינים", אנקדוטה על הישראלית שהראי בחדרה במלון נשבר וזה סימן רע ואסור לצאת לשיט, ובעלה ממציא מיד פתרון לבעייה – הוא זורה מלח על השברים וכך מבטל את "העין הרעה".
ב"גם דודה אנה יפה" יש כמה סיפורי התבגרות מקסימים. הנער ב"איך באים ילדים לעולם" מבחין בשכן הגוהר על השכנה. שניהם נשואים – אך לא זה לזו. הוא מבין שהם רוצים להביא ילד לעולם אך תוהה לאיזה משפחה ישתייך הילד. סיפורים אחדים ב"גם דודה אנה יפה" מזכירים את ספרו הקודם של גרנות. "באתי, ראיתי, חוויתי." נעים לפגוש מכרים משכבר. למעשה גם אותו ספר כתוב פרקים פרקים, ולכל פרק אפילו שם, אלא ששם קשורות כל העלילות לאדם אחד, יוסי קסיס.
לא אהבתי את "בקי", הסיפור על הבן האכזר הלא יוצלח שאימו מקדישה לו את כל חייה והוא רוצה לנשלה מדירתה כשמצא אישה. האם מתאוששת כשחברתה מזכירה לה שיש לה עוד בן שיהיה בעזרהּ. "שכחת" הבן השני נראית לי קצת מוגזמת, אפילו לאם הנמצאת באובדן עשתונות. גם לא הבנתי למה מסתיים הדיאלוג המצוין ב"התעלה" דווקא ב"שלוש בלירה..."
אהבתי במיוחד את "סנאי בסינאייה": ישראלי קשיש יוצא לבקר ברומניה בה נולד. ליד מוזיאון סגור בעיר היפה סינאיה הוא פוגש בתושב העיר, איש בגילו. השניים מתחילים לנהל שיחה על רומניה אז והיום, על העוני והקיפוח במדינה, על ישראל. הרומני מזמין את הישראלי לביתו. הישראלי מצטייד במעדנים וביין בחנות לתיירים, ובא איתם לידידו החדש שכבר מזמן לא ראה מעדנים כאלה, והשניים חוגגים בסעודה גדולה ונפרדים בחיבוק אמיץ. "הוא לא שאל לשמי, ואני לא שאלתי לשמו," מסיים המספר.
סיפור אחר שאהבתי מאד הוא "ועידת שלום בבנגקוק". אל ישראלי המוכר תמרוקים תוצרת ים המלח בקניון ענק בבנגקוק מתקרבת חבורה של גברים ילדים ילדות ונשים שראשיהן מכוסים בשלושה צעיפים אבל הפנים גלויות. הישראלי מציע לגבר, המגיע ראשון, דוגמית חינם ומספר שזו תוצרת אוסטרליה. אחת הילדות מבחינה בתווית "תוצרת ישראל". הקונה לא נרתע, רוכש הרבה מוצרים ומעיר: "לא צריך מה שאתה אומר (התכוון לאוסטרליה). אנחנו מדובאי אבל אוהבים את ישראל אתם בסדר גמור..." ולוחץ את היד. חשבתי שהסיפור נכתב אחרי השלום הטרי עם דובאי, מה גם שמקומו בסוף הספר, מיספר 24 מבין 26 הסיפורים. אבל כוכבית בדף גילתה כי הסיפור נכתב לפני עשרים שנה! כמעט "נבואה..."
תקוה וינשטוק

חדש באמצעות המכתב העיתי

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. יישלחו חינם.

עקיבא נוף

הירהורים ביום ההולדת



האם הגיעה עת הכְַּפוֹר? –
לא, לא, בזאת וודאי אֶכְפּוֹר,
ואף סימן, או שֶבֶר צליל
לא אקבל ולא אָכִיל
ולא אתן כי יאפיל
על העוצמה, על הבהירות
בכל גוֹנֵי גיל נערוּת,
שעוד קיימת בי ברוּרָה,
ניצבת כְּמִישְנָה סְדוּרָה,
גם בְּיום זה, המיוחד,
בּוֹ לי תיזכורת, כי ערפָּד
משחיז את סַכִּינוֹ החָד
וּמְנוֹפֵף בּוֹ לְעֶבְרִי –
לִכְבּוֹש האֵש שֶׁבְּנֵרִי.

חכה, שטן, אל תְמהֵר,
אני אינני מְוָותֵר,
עוד יש הרבה לי לעשות
בארץ החיים הזאת.

נעמן כהן

הזדהות עם איראן (1)

האיחוד האירופי (גיא בכור קורא לו "איחוד הרוע עם הטיפשות") מיהר לגנות את ישראל על חיסול אבי הפצצה האיראנית, וכינה זאת "פשע פלילי המנוגד לעקרון כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בו."
בהודעה שפירסמה דוברת האיחוד נכתב כי "הנציבות העליונה מביעה את תנחומיה בפני המשפחות של ההרוגים ושולחת איחולי החלמה לפצועים."
https://m.ynet.co.il/Articles/5852095
כך גם מתבטא הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל:
https://rotter.net/forum/scoops1/668897.shtml
כזכור הספרדי "הצדיק" וה"מוסרי" הזה, ג'וזף בורל, האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך איראן המתנגד לכל סנקציות נגדה, הכריז כבר ב-2018: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל... איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה". מחיקת ישראל משתלבת לפי האיחוד האירופי עם "כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בהם."
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810
אנחנו כמובן לא נתרגל לזה. אם רוצה סניור בורל הספרדי באמת להיות צדיק עליו לתת דוגמה ולהחזיר ראשית כל את ספרד לכיבוש ערבי-מוסלמי, לפחות שיחזיר למרוקו את האי פטרוזיל הזעיר.

הזדהות עם איראן (2)
ואם בעולם הזדהו אויבי ישראל עם איראן, גם רבים בארץ הזדהו עם איראן ופצצתה, וגינו את חיסול אבי הפצצה האיראנית.
רוגל אלפר, כתב "הארץ", השווה את חיסול מוחסן פאחאריזאדה, לרצח יצחק רבין, ולפי הגיונו בעיני נתניהו יש גם לחסל את ביידן.
(רוגל אלפר, "האם גם ביידן בן מוות?" "הארץ" 30.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9334974
עמיתו בעיתון, כתב "הארץ", ניר גונטז' צייץ: "איך ישראל היתה מגיבה, לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל אביב? ואיך היתה מגיבה ישראל לו פעם בחצי שנה היתה איראן מתנקשת בקצין צהל בכיר? – אם חלילה תפרוץ מלחמה בין איראן לישראל, יש לזכור מי הרשתה לעצמה לפעול על אדמתה של השנייה. לזכור מי למעשה החלה במלחמה."
https://twitter.com/gontarzn/status/1332345926774616066
אז ככה. ישראל הרי לא מאיימת לחסל בנשק גרעיני את איראן. האם העובדה שגונטז' שכח להזכיר זאת מראה את הזדהותו עם מטרת איראן? מכל מקום הנימוק שלו זהה לחלוטין לנימוק של היטלר שהיהודים החלו את המלחמה והם האשמים בהשמדתם:
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM&feature=emb_logo
עם אנשים כאלו בארץ, מה לנו כי נלין על אויבנו?

על אמת וערכים – סכנת הפוליטיזציה של הפסיכולוגיה
ע"פ חיים פינקלמן
חיים פינקלמן המתנאה להיות פסיכולוג קליני מעלה שאלה: "מעל דפי "הארץ," הוא כותב, "התפרסמה עצומה של עשרות אנשי בריאות נפש, פסיכואנליטיקאים ופסיכולוגים, שהתייצבו באופן גלוי וברור כנגד תהליכים אנטי-דמוקרטיים שמתחוללים בישראל. חתימת שמותיהם של המטפלים שייכה אותם למחנה מתנגדי ביבי, ובידלה אותם מהשתייכות לנאמניו של ראש הממשלה. האם האתיקה בנוגע להשתתפות של מטפלים בשיח חברתי ופוליטי השתנתה? האם פרויד, (שהתנגד לעירוב הפוליטיקה בטיפול) מתהפך כרגע בקברו?"
תשובתו של פינקלמן: "למטפלים (הפסיכולוגים) צריך להיות מקום מרכזי בהבחנה באמת (הפוליטית) ובמלחמה עליה."
(חיים פינקלמן, "כשהאמת נלחמת על קיומה", "מוסף "הארץ" 20.11.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9316743
מעבר לבעיית הזהות הפוליטית של הפסיכולוגים בתשובה שנותן פינקלמן, הוא מבלבל בין המושגים "אמת" ו"ערכים", והבלבול עשוי להסתיים באסון. השאלה המרכזית היא מהי אמת?
בתשובה יש תמיד להבדיל בין משפטי עובדה למשפטי ערך:
משפט עובדה: "באושוויץ השמידו יהודים בגז." המשפט ניתן לבדיקה אמפירית אובייקטיבית. אם הוא אמת, או שקר. האמת ניתנת לבדיקה אמפירית ולכן משותפת לכולם.
משפט ערך: הימלר: בנאום בפוזנן 1943: "אין דבר מוסרי יותר מרצח יהודים."
גדעון האוזנר: "במשפט אייכמן: אין מעשה כל כך לא מוסרי, כהשמדת היהודים."
האם השמדת יהודים הינה מוסרית או לא מוסרית? מה מוסרי חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג?
בן גוריון: "חוק השבות הוא חוק מוסרי."
מוחמד יאסר עראפת: "חוק השיבה הוא חוק מוסרי."
מה מוסרי? חוק השבות או חוק השיבה?
משפטי ערך לא ניתן לבדוק. כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. אין רציונליזציה לערכים. כבר לימד אותנו פרופסור ישעיהו לפני שנים כי כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, והדוגמה שהוא נתן: "מה זה טוב?" הוא שאל, וענה: "טרומפלדור אמר: 'טוב למות בעד ארצנו,' ברדיו אומרים: 'קוקה קולה זה טוב' – אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה?"
אין ערך כללי משותף. מה שבשבילי צדק, בשביל האחר עוול. אין רציונאליזציה של ערכים. כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים, אין קשר בין מדע לערך. אין קשר בין חוכמה לערכים. ומי שחושב כך הוא זה שאינו חכם (בלשון המעטה).
פינקלמן מסתמך בדרישתו לפעול לפי "האמת" על הפסיכואנליטיקאי הבריטי, ווילפורד ר' ביון. המסתמך על אפלטון, שקבע שיש "אמת אבסולוטית".
למרות שאפלטון נכשל בהוכחת התיזה שלו, הוא – לפי קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", אבי אבות רעיון המדינה הטוטליטרית. אפלטון סילק מהמדינה האוטופית שלו בספרו "פוליטיאה" את הספרות והשירה. השירה, טען אפלטון פועלת על הרגש, והיא מזיקה לשכל. השירה היחידה שהשאיר היא שירת ההימנון המשקף את ערכי השלטון.
תלמידיו של אפלטון, מחד מבקר הספרות יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי-סטלין ופקידו אנדריי אלכסנדרוביץ ז'דנוב, ומאידך אדולף היטלר ופקידו פאול יוזף גֶּבֶּלְס, סברו שעל הספרות לשקף בלעדית את האידיאולוגיה שלהם, שהם הגדירו "אמת". ואצל שניהם פעלה גם הפסיכולוגיה בשירות אותה אמת. האם זה הטיפול הפסיכולוגי שאליו מייחל חיים פינקלמן?
יכול פינקלמן לדרוש שהמטפלים יטפלו על פי ערכים הומניסטיים, אבל לעולם לא ע"פ "האמת". כי הפיכת ערך לאמת היא תמיד מעשה טוטליטרי.
נכון הביביפיליה והביביפוביה הן מחלות נפש, אבל התאמת הטיפול הפסיכולוגי באנשים לפי "בעד ביבי", או "נגד ביבי" ע"פ "האמת", היא סכנה גדולה ובראש ובראשונה למטפל עצמו.

ואלה שמות המונצחים – גברים לבנים
יוסף גלסברג נולד בווינה בשנת 1924. בשנת 1939 עלה ארצה ועיברת שם משפחתו לגבע. ב- 1941 הצטרף להגנה, ובמלחמת השחרור היה מ"פ בגדוד 53 של חטיבת גבעתי ולאחר מפקד שועלי שמשון. לאחר הקמת המדינה היה מפקד גבעתי ומפקד פיקוד מרכז בשנים 1960-1966. במלחמת ששת הימים היה נספח צבאי בארה"ב. השתחרר בדרגת אלוף ב-1968. ואז התמנה למנכל משרד הקליטה ואחר בתפקידים נוספים.
https://he.wikipedia.org/wiki/יוסף_גבע
עיריית תל אביב החליטה להנציח את שמו בשם רחוב, ובחרה ברחוב שדרות השושנים בצהלה. כמה שועים מדיירי הרחוב התנגדו לשינוי השם מטעמי הפסד כלכלי, והציעו להנציחו במקום אחר.
ובמפתיע הצטרפה להם התנגדות נוספת להנצחה. בנו של יוסף גלסברג-גבע, אל"מ (במיל) אלי גלסברג-גבע שהתפרסם בכך שבמלחמת לבנון הראשונה סירב פקודה להיכנס לביירות –
https://he.wikipedia.org/wiki/אלי_גבע
– התנגד גם הוא להנצחת אביו. הבן טען שיוסף אביו נהג בהתנשאות, בלעג, זלזול, ואכזריות כלפי בני עדות המזרח, שלא היו אשכנזים. זה התבטא ביחסו לליאורה, אשתו של אלי, שהיתה ממשפחה ספרדית ענייה. לדבריו הוא תמיד עלב בה, אפילו שהיתה עורכת דין, והמעיט בערכה ליד שולחן האוכל המשפחתי. בגלל זה, טען הבן, הוא לא ראוי להנצחה.
בנוסף הוא הזכיר כי בילדותו הוא התעמר בו בכך שלא לקח אותו לארה"ב בעת שירותו כנספח צבאי, ושלח אותו לפנימייה. בניגוד אליו בני משפחת גבע האחרים שלחו לעירייה מכתב תמיכה בהנצחה.
בישיבת מועצת העיר שאישרה את ההחלטה לקרוא רחוב על שמו קמה התנגדות נוספת להנצחה. חברת המועצה מסיעת "אנחנו העיר", הגזענית האנטי-אשכנזית, שולה קשת, בת לעולי משהד, והאקטיביסטית הפרו-איסלמית הנאבקת למען השארת המסתננים בארץ, הביעה התנגדות להנצחת מה שהיא הגדירה: "עוד גבר יהודי לבן שאינו ראוי. בגלל גזענות כלפי יהודים-ערבים ועניים."
ראש העיר ראש העיר רון אובז'נסקי-חולדאי התקומם על דבריה ואמר לה: "את גזענית, שאת אומרת 'גבר לבן', זו אמירה גזענית. אני מצטער שאת שונאת לבנים. אי אפשר לדבר על גבר שאת לא מכירה... אין שום מניעה לקרוא רחוב על שם אלוף בצה"ל שמעולם לא הואשם בבעיות מגדריות וגזעניות."
(מירב שלמה מלמד, מקומון ידיעות תל אביב של "ידיעות אחרונות", 27.11.20)
מסתבר שלא רק הגבר "הלבן" יוסף גלסברג-גבע הונצח, אלא גם קרובי משפחתו אלכסנדר ווילה גלסברג.

המשומד חסיד אומות העולם
אלכסנדר גלסברג נולד ב-1902 בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה (אז באימפריה הרוסית) כיהודי, השתמד לנצרות על ידי הוריו בגיל צעיר. בשנות השלושים היגר עם אחיו, וילה גלסברג (Vila), לצרפת, והחל ללמוד בסמינר לכמרים, שאותו סיים בספטמבר 1938.
לאחר הכיבוש הגרמני ב-1940 פעל גלסברג ככומר קתולי למען הפליטים, וב-1941 היה ממייסדי ארגון "הידידות הנוצרית" (Amitié Chretienne), שאיחד פרוטסטנטים וקתולים שסייעו לארגונים יהודיים בהצלת יהודים, בעיקר ילדים, על ידי הסתרתם והברחתם מעבר לגבול לשווייץ. גלסברג ושותפיו הנפיקו עשרות אלפי מסמכים מזויפים ותעודות לידה וטבילה כדי להסתיר את זהותם היהודית של בני חסותם.
מדצמבר 1942 נאלץ גלסברג לרדת למחתרת, שכן המשטרה הצרפתית והגסטפו חיפשו אחריו כדי לעצרו. אחיו, וילה, המשיך לעמוד בראש הרשת שהקימו להברחת יהודים ולהסתרתם. באוגוסט 1943, בעקבות הלשנה, נתפס אחיו של גלסברג, שהסתתר תחת השם ויקטור ורמונט. קצין גרמני הבחין שהשם ורמונט (הר זכוכית) הוא תרגום של השם גלסברג בגרמנית, וחשד שמדובר באלכסנדר; האח, ברצותו להציל את אחיו, אלכסנדר, לא הכחיש את ההנחה, והוא נעצר, גורש ונרצח, אך אין מידע ברור על גורלו.
אלכסנדר גלסברג שרד עד לסוף הכיבוש, ולאחר המלחמה תרם גלסברג להעלאת מעפילים לארץ ישראל תוך הכנת תעודות מזויפות ביחד עם רוז ורפמן ולהקמת מדינת ישראל. גלסברג, באמצעות הפעלת קשרים בכנסייה, תרם להעלאת עשרות אלפי יהודים מעיראק לישראל. על כך הוא הוכר על ידי שלמה הלל, יושב ראש הכנסת, כאחד מגדולי הידידים של מדינת ישראל ושל העם היהודי. אלכסנדר גלסברג נפטר בצרפת ב-1981.
רק ב-12 בינואר 2004 הכיר ארגון "יד ושם" באלכסנדר ובווילה גלסברג כחסידי אומות העולם. ההכרה המאוחרת נבעה מהקושי להגדיר את האחים המשומדים כלא-יהודים, תנאי להכרה בהם כחסידי אומות עולם.
https://he.wikipedia.org/wiki/אלכסנדר_גלסברג
אין ספק, משפחה גלסברג לדורותיה היא משפחה מורכבת ומעניינת.

חידוש: לראשונה נכללים היהודים בספרי הלימוד של מרוקו
במרוקו כמעט שלא נותרו יהודים. הבתים, השכונות, המלאחים, ננטשו כולם. נותרו בה בתי קברות ובתי כנסת מעטים. היהודים לא חסרים למרוקאים, (למרות דברי החנופה ששומעים מדי פעם תיירים מישראל). והמרוקאים לא חסרים ליהודים. באוקראינה וברוסיה פגשתי אישית עשרות יורדים דוברי עברית. (העיתונאי פרוקופיב אומד את מיספר בעלי האזרחות הישראלית במוסקבה במאה אלף). במרוקו לא ראיתי אף ישראלי חוזר. אם כי ישנם אחדים כאלו בעיקר עבריינים.
בשיאם מנו היהודים כ-2.5 אחוז מהאוכלוסייה במרוקו, אבל היהודים השפיעו, אם בכלל, מעט מאוד על תרבות מרוקו, אבל הם הושפעו ממנה רבות. לשם השוואה היהודים בגרמניה מנו רק-0.76 אחוז מאוכלוסייה, אבל אי אפשר לדבר על התרבות הגרמנית בלי השפעת היהודים, (מרקס, איינשטיין, פרויד, ורבים אחרים). יהודי גרמניה הושפעו מהתרבות הגרמנית אבל גם השפיעו עליה, יהודי מרוקו רק הושפעו מהתרבות המרוקאית.
והנה תקדים היסטורי בעולם הערבי: בעוד שבמדינות כמו מצרים לומדים בשיעורי הדת על "היהודי הבוגד", המרוקאים ילמדו עכשיו על תרומת היהודים לארצם ועל החסות שלה הם זוכים מהמלך. "הם משלנו"
(עינת לוי, "הפורום לחשיבה אזורית", 29.11.20)
https://www.ynet.co.il/news/article/rkqL5eTcP
עד כה נעדרו היהודים מספרי הלימוד במדינה. הפעמים המעטות שבהן הם בכל זאת הוזכרו היה בהקשר היסטורי, וכל שצוין בהם הוא שהיהודים והאמזירים היו מראשוני התושבים בצפון אפריקה ובמרוקו לפני הכיבוש הערבי. לאחרונה אושרה לבתי הספר היסודיים במרוקו תוכנית לימודים בה בפעם הראשונה פרקים העוסקים ביהדות מרוקו ובמורשתה.
עם יוזמי המהלך ותומכיו נמנים אנדרה אזולאי, יועצו של המלך; סימון לוי ז"ל, שהקים את מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה; וארגון "מימונה", שהוקם ב-2007 על-ידי סטודנטים מוסלמים ופועל לשימור מורשתה היהודית של מרוקו. השינויים הוכנסו גם הודות לפעילות אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם.
בעוד לימודי ההיסטוריה בבתי הספר במרוקו התמקדו בעבר ברשימת השושלות ששלטו בה, כמו האידריסים, המוואחידון, הסעדים והמוראביטון, כעת אימץ משרד החינוך המרוקאי שיטה פדגוגית אחרת, והחל ללמד על הקהילות השונות במרוקו. שיעורים חדשים שולבו על האמזירים, על הקרתגים, על הפיניקים וכעת גם על היהודים.
הנושא היהודי משולב הפעם במסגרת החינוך החברתי, ולא כחלק מלימודי ההיסטוריה או מלימודי הדת. החינוך החברתי הוא המגדיר את גבולות החברה המרוקאית כיום, כלומר מי נכלל בה ומי מודר ממנה, ולפיכך האמירה המרוקאית ביחס ליהודים ולקבוצות האחרות ששולבו בספר הלימוד החדש ברורה וצלולה – כֻּלהם דיאלנא! (הם משלנו!).
תלמידים במצרים לומדים סורות (פרקים) נבחרות מהקוראן שבהן דימוי היהודי שלילי מאוד ומתקשר למילים כמו "בגידה", "מרמה", "שנאה" ו"אי-כיבוד בריתות". לאחר מכן מתבקשים התלמידים לכתוב נאום לתחנת הרדיו הבית-ספרית בנושא "היהודים של אתמול הם היהודים של מחר."
גם במרוקו לימודי הדת האיסלאמיים מתבססים על שינון של סורות מהקוראן, אבל הסורות שנבחרו ללימוד במרוקו מתמקדות במצוות האיסלאם ובחיי הנביא מוחמד במכה, והיהודים אינם מוזכרים בהן כלל. אין ספק שבמקרה זה מוטב שלא להזכיר את היהודים כלל מאשר להזכירם בהקשר שלילי, מעוות ומלבה-שנאה.
בספר הלימוד האזרחי לכיתות ד' במרוקו מופיע איור של מדורת השבט המרוקאית ומסביבה יושבים ילדים במעגל, כשכל אחד מהם מייצג אחד ממרכיביה התרבותיים והמגוונים של החברה במרוקו. כל תלמיד ותלמידה מציגים עצמם לפי זהותם התרבותית: עומר כמרוקאי מוסלמי ערבי, חדיג'ה כמרוקאית מוסלמית אמזירית, פאטמה כמרוקאית מוסלמית סהראווית (מהסהרה), נזהה כמרוקאית מוסלמית אנדלוסית, מוחמד כמרוקאי מוסלמי סנגלי, ודוד בן חיים כמרוקאי יהודי.
בספר לימוד לכיתות ו' מובא הסיפור היהודי בעיקר על רקע תקופת הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, מי שנחשב ל"אדריכל מרוקו המודרנית". הוא היה מבני השושלת העלווית, הידועה ביחסה הסובלני כלפי יהודי מרוקו, והבחירה להתמקד בשושלת זו איננה מקרית, אלא נועדה לתרום לטיפוח תדמיתה המתונה של השושלת, מעלייתה לשלטון במאה ה-17 ועד הביקור שערך המלך מוחמד השישי באסווירה בינואר האחרון. בביקור זה, המובא בהרחבה בספר, חנך המלך את "בית דכירה", מרכז לשימור המורשת היהודית של העיר.
הסיפור היהודי איננו עומד בפני עצמו, אלא חוסה בצילו של המלך, היהודים זוכים להגנה וללגיטימציה מלכותית, ואילו המלך זוכה בתדמית מתונה וסובלנית, וכך גם מרוקו כולה. "המלך איננו רק מנהיג המוסלמים," "אלא נחשב 'אמיר אל-מואמינין', כלומר מנהיגם של כל המאמינים – מוסלמים ויהודים."
כאמור המרוקאים אינם לומדים דבר על תרומת היהודים לתרבות המרוקאית שכן לא היתה כזו, (הם לא השפיעו, אלא רק הושפעו) אלא לומדים על היהודים כנתיני המלך במטרה להאדרת שלטון המונרכיה האבסולוטית של המלך ויחסי הציבור שלו בעולם.

הרב פינטו בעד כיבוש מרוקאי
מעל עמק הדאדאס בואכה סהרה המערבית נראית למרחוק כתובת ענקית על ההר: "סהרא סהרנא!" (סהרה שלנו) ומשמאלה הכתובת הרגילה: "אללה, המולדת, המלך." 
סהרה המערבית נכבשה על-ידי מרוקו ב-1979. האינטרס הוא כלכלי טהור. בסהרה יש מרבצים עצומים של פוספטים. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. (יהודה ושומרון כ-5000 קמ"ר) האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-530 אלף בני אדם, מרביתם מהאומה הסראוית. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991. התושבים המקומיים הכריזו על עצמאות הטריטוריה בשם רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, אולם מרוקו התעלמה מההכרזה. מרוקו הקימה חומת גבול לאורך 2,700 ק"מ המוגנת על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקפת במוקשים, המחלקת את סהרה המערבית בין השטח הנשלט על ידי מרוקו ובין השטח בשליטת מחתרת "פוליסאריו" השואפת לעצמאות סהרה המערבית.
המרוקאים מקימים בסהרה המערבית התנחלויות רבות במטרה לשנות את המאזן הדמוגרפי ולזכות במשאל עם, ולמנוע את עצמאותה.
עד עתה לא שמענו על תנועת חרם נגד הכיבוש המרוקאי, והקמת ההתנחלויות המרוקאיות. המורים האירלנדים לא מעלים על הדעת להחרים את המורים המרוקאים. לא נתקלתי גם במרוקאית שבדומה לעמירה הס קוראת לזרוק אבנים במרוקאים כפעולת חובה נגד השלטון הזר. מן הסתם גם לא נשמע.
סקיני בבית התה של ירח אוגוסט אומר שפורנוגרפיה הוא עניין של גיאוגרפיה, מסתבר ש"כיבוש" גם הוא, עניין של גיאוגרפיה...
בין הישראלים הבודדים שירדו חזרה למרוקו נמצא הרב יאשיהו יוסף פינטו, העבריין והאסיר המשוחרר, שקיבל בחסות המלך מינוי להיות הרב של מרוקו. והנה בעקבות המאבק לחופש של הפוליסריו לשחרור סהרה המערבית מכיבוש מרוקאי. יצא פינטו בשירת "מה יפית" למלך בקריאה מיוחדת למנהיגי קהילות יהודיות מרחבי העולם לעמוד לצידו של מלך מרוקו מוחמד החמישי, במאבקו למען הכשרת הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית. הוא כינה את מרוקו "ממלכה של חסד" והזכיר כי מרוקו היוותה מקום בטוח ליהודים במשך 2000 השנים האחרונות.
הרב הזכיר כי בזמן מלחמת העולם השניה, כשהנאצים פנו למלך מרוקו בדרישה להסגיר לידם את כל יהודי ממלכתו, סירב המלך לבקשה ואף ציין כי באם יחויבו יהודי הממלכה לענוד טלאי צהוב, הוא יהיה הראשון שיעשה זאת.
https://rotter.net/forum/scoops1/668615.shtml
מוטב היה לו הרב פינטו היה משקיע את מאמציו לשכנוע המלך להפסיק את מאבקו כראש "ועדת ירושלים" של מדינות ערב למען כיבוש ערבי חוזר שלה.
לפי מה שפורסם הכרה אמריקאית בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית הוא תנאי של מרוקו לקיום יחסים עם ישראל.
אני תמיד ממליץ לילידת מרוקו, אווה אילוז, שהפכה מאנטי-אשכנזית לאנטי-ציונית ואוטו-אנטישמית – לחזור למולדתה מרוקו ולהיאבק שם נגד הכיבוש של סהרה הספרדית, ובכלל נגד הכיבוש הערבי של הבֶּרבֶּרים (הערבים הם מיעוט שולט במרוקו), וכמובן למען דמוקרטיה וחיסול המונרכיה האבסולוטית במרוקו. אם אכן תעשה כן אווה אילוז תיכנס ללא ספק להיסטוריה של מרוקו כיהודייה שהשפיעה על מרוקו.
מעניין מה יגיד על כך מוחמד החמישי המלך?

על הטרור – מה תפקידו של עורך?
אני מאמין שתפקידו של עורך אינו בצנזור דעות (למרות שבחלק ממה שצונזרתי אני מבין את העורך), אלא בעריכה סגנונית ולשונית של הטקסט. על רקע זה לא ברור לי מדוע זה העורך אינו מתקן את השיבוש הלשוני המגוחך המתפרסם פעם אחרי פעם (לאחרונה בגיליון 1596) על "חקלאות טרוריסטית".
במקור המושג "טרור" – פחד אימה, (במקור בצרפתית la Terreur) נולד במהפכה הצרפתית, על מנת לתאר את פעולותיהם של רובספייר ושותפיו שהטילו פחד ואימה ע"י העלאה המונית לגרדום של מתנגדי שלטונם. תקופה זו כונתה שלטון הטרור (הפחד) (בצרפתית: Régime de la Terreur).
כידוע בני אדם יכולים להטיל טרור (פחד), חקלאות אינה מסוגלת להטיל טרור (פחד). אין דבר כזה "מלחמה בטרור החקלאי", ולא יכולה להיות, לכן על העורך לתקן את השיבוש הלשוני המגוחך הזה "חקלאות טרוריסטית" ולכתוב תמיד הטלת טרור (פחד) מצד ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים. אם לא כן, לשם מה בכלל נחוץ עורך?

[העורך: למרבית הקוראים בישראל המושג או המונח "טרור חקלאי" ברור לחלוטין במשמעות של טרור ערבי נגד חקלאים ישראליים, יהודים כמובן. טרור חקלאי – הוא טרור בתחום החקלאות, כמו טרור עירוני – שהוא טרור בתחומים עירוניים.
דבר נוסף: אף פעם לא "צונזרת" במכתב העיתי בגלל דעות אלא משום שדבריך היו עלולים לגרור אותך ואת העורך – לתביעת דיבה יקרה על פי חוק לשון הרע].

חכמים היזהרו בתמיכתכם
תנועת החמאס הוקמה ביהודה ושומרון על ידי אנשי המוג'מע האיסלאמי (השלוחה של "האחים המוסלמים" ברצועת עזה) בראשות שייח' אחמד יאסין סביבות שנת 1987,
בשנות ה-80 עודד השלטון הצבאי הישראלי את החמאס מפני שבעיוורונו ראה באנשי "האחים המוסלמים" שעסקו בצדקה, אלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאוייב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות טרור אלימות נגדה.
כתוצאה מעידוד ישראל צברה תנועת החמאס כוח. התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידיאולוגית קם הארגון הפוליטי שהתעצם באינתיפאדה הראשונה, ועוד יותר בשנייה, עד שהצליח לייסד מדינה עצמאית בעזה עם צבא ענק הכולל רקטות וטילים המאיימים על ישראל, ולהשתלט על הרוב הערבי-פלישתי גם ביהודה ושומרון.
יש תמיד לזכור את העובדה הזו כשמדברים על ח"כ מנצור עבאס, סגן יו"ר התנועה האיסלמית הדרומית, ונציג רע"מ (רשימה ערבית מאוחדת) חלק מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), כאשר הוא מנסה להשיג הישגים מהממשלה תוך תמיכה בנתניהו. ("נתניהו מנצל אותי ואני מנצל אותו").
היזהרו בתמיכתו גם אם הכוונה היא לעשות הפרד ומשול ולפלג את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). תמיד יש לזכור: עבאס מצדד בחיזוק ערכי המשפחה המסורתית, תומך במימון המדינה בטיפולי המרה, כולל קטינים. הוא מתנגד לקיומם של מצעדי גאווה וכן לכניסת ארגוני להט"בים לבתי ספר ערביים לצורך הסברה. כמו כן תומך בהסדרה חוקית של פוליגמיה. והחשוב יותר – כאיש "תנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" החמאס" הוא רואה ע"פ מצע החמאס את דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אפריים-פיין איתם ו"יד ושם"
"נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו." (ערובין "יג ע"ב).
מוטב היה מלכתחילה לא להיגרר לפולמוס ולא לבחור באפרים פיין-איתם לתפקיד יו"ר "יד ושם", אבל אם ייבחר נקווה שיפשפש במעשיו, ויעשה מה שסירב אבנר שלו לעשות.
כשהתקבל "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם 1953", נאמר בו, כי מטרתו: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העֵדוּת על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."
מהו לקח השואה? מורים רבים עוסקים בהוראת השואה ובליווי משלחות נוער למחנות ההשמדה בפולניה, קציני צה"ל נוסעים במאורגן לאושוויץ. מהי מטרת המסעות? מהו לקחה של השואה? אנו סבורים, שהלקח העיקרי מהשואה הוא למנוע מקרים כאלו בעתיד. כיצד מונעים שואה עתידית? מניעה מתחילה ממוּדעות. מאין עשויה לבוא שואה עתידית? האם שואה עתידית עלולה לבוא מגרמניה? ואם לא, מאין כן?
השואה העתידית עלולה לבוא מהאיסלם הרואה בשואת יהודי ערב מופת מוסרי. יהודי יכול לבקר באושוויץ, באבי יאר, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. ולכן יש להנציח גם את שואת יהודי ערב במוסד "יד ושם".
ע"פ חוק "יד ושם" יש לאסוף אל המולדת את זיכרם של כל אלה מבני העם היהודי שנפלו ומסרו את נפשם, (גם תחת השלטון הערבי-מוסלמי), ולהציב שם וזכר להם, ולקהילות, שנחרבו בגלל השתייכותם לעם היהודי; וכן להנציח את זיכרם של חסידי אומות העולם. לכנס, לחקור ולפרסם את כל העדות (גם על שואת יהודי ערב) ולהנחיל לעם את לקחה.
האם אפרים פיין-איתם יוכל לעשות כן?

חי צומח דומם
כתבת הארץ אריאנה מלמד הזדעזעה ממה שכינתה דברי "התועבה" של נתניהו, שלפיהם היא למדה שהיא בעל חי: "מה אני, עז או סמור, מנדריל או פלאטיפוס?" היא שאלה.
(אריאנה מלמד, "אתמול למדתי מראש הממשלה שאני בעל חיים", "הארץ", 24.11.20)
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.9325709
מעניין מאוד. למה אצלה הדימוי הוא עז ולא פרה? האם היא חשבה שהיא צומח או דומם ולא בעל חיים (בעצם בעלת חיים?)
נעמן כהן

נסיה שפרן

מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018

[המשך]
ליטוואקיה Litvakia
מיהו ליטוואק: גיאוגרפיה
ליטוואקיה היא ארצם של הליטוואקים – היהודים הליטאים. מצאתי את המונח הזה במהלך שיטוטים במרשתת (לא בעברית). גבולותיה של ליטוואקיה מעולם לא הופיעו על שום מפה גיאוגרפית. אנו נוטים לחשוב על מדינת ליטא בגבולותיה הנוכחיים כארצם של הליטוואקים. אבל ליטא, כמו כל המדינות בחלק זה של העולם, שינתה את גבולותיה הרבה פעמים.
ליטוואקיה היא הטריטוריה בה התהוותה התרבות הליטוואקית בראשיתה. תחילתה בימי הביניים המאוחרים, המאה ה-14, עם תחילת ההתיישבות היהודית בדוכסות הגדולה של ליטא. במאה ה-15 היתה ליטא המדינה הגדולה ביותר באירופה. היא השתרעה מן הים הבלטי עד הים השחור וכללה את רוב שטחי בלארוס של היום וגם חלק מאוקראינה של היום.
בסוף המאה ה-18 השתלטו הרוסים על רוב חלקי ליטא ההיסטורית ושלטונם נמשך 120 שנים. קריסת האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאה לשינויים רבים בגבולותיה של ליטוואקיה. מדינת ליטא זכתה לעצמאות שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה. גורלה של בלארוס היה שונה. גם בלארוס היתה חלק מן הדוכסות הגדולה של ליטא, ובמאה ה-18 גם היא הפכה לחלק מן האימפריה הרוסית. אחרי מלחמת העולם הראשונה גם בלארוס זכתה לתקופת עצמאות קצרה, אך שלא כמו ליטא, ששמרה על עצמאותה עד 1940, הרי בלארוס הפכה כבר ב-1919 לרפובליקה סובייטית. בלארוס גדולה בהרבה מליטא בת ימינו, והיא היתה הגורם הדומיננטי בדוכסות הגדולה של ליטא – ליטא ההיסטורית.
אז מי נחשב לליטוואק לפי הגבולות המדיניים הנוכחיים?
לטביה היא חלק מליטוואקיה. ארץ קטנה עם מעט יהודים, וביניהם ישעיהו ברלין, פילוסוף והיסטוריון, שהתיישב באנגליה ב-1921; ישעיהו לייבוביץ, מדען והוגה דעות מעורר מחלוקת שהגיע לא"י ב-1935; ואולי המשפיע מכולם – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שעלה לא"י ב-1904 והיה הרב האשכנזי הראשון ואחד מאבות הציונות הדתית. הוא הקים את ישיבת "מרכז הרב" ובנו צבי יהודה קוק המשיך את מפעלו.
גם יהודי בלארוס נחשבים לליטוואקים. כאן נוסדה ישיבת וולוז'ין, "אם הישיבות", וישיבות מיר, ראדין ובריסק. כאן צמחו בתקופה מוקדמת מאוד סופרים עבריים רבים: משוררי "חיבת ציון" דוליצקי ומאנֶה; הסופרים ראובן בריינין, בן אביגדור, אז"ר, ברשדסקי והרבה אחרים ששמותיהם ידועים כיום רק לחוקרים. זכורים יותר הם מנדלי מוכר ספרים, זלמן שניאור, י"ד ברקוביץ, דבורה ברון, דוד שמעוני שכתב בארץ את "יובל העגלונים" ואת "היער בחדרה", והמשורר יצחק קצנלסון שנרצח בשואה והספיק לכתוב את "השיר על העם היהודי שנהרג".
אין שום ויכוח לגבי המקומות שהוזכרו עד כאן, כולל ליטא בת ימינו כמובן. באופן ברור הם חלק ממרחב התרבות הליטאי. ישנו אפילו אתר באינטרנט בשם "קבוצת דיון ממוקדת בלארוס ליטא לטביה", בו אני מעיינת לפעמים.
מורכב יותר הוא מעמדה של פולין. מניסיוני אני יודעת שהרבה ישראלים, שמוצא משפחותיהם מצפון מזרח פולין, אזור יהודי צפוף, אינם יודעים אפילו שהם ליטוואקים. שינויי הגבולות באזור היו כל כך מסובכים שנדרש מאמץ רב כדי להבין מה בדיוק קרה שם: מי נגד מי – איפה ומתי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלטה כידוע פולין על וילנה וסביבותיה. פחות ידוע שהיא השתלטה גם על חלקים גדולים של בלארוס המערבית, וביניהם מחוזות יהודיים צפופים כמו גרודנה ובריסק. וכך בין שתי מלחמות העולם חיו יהודי בלארוס בשתי מדינות נפרדות: בחלק המזרחי של בלארוס, שהיה למעשה רפובליקה סובייטית, ובחלק המערבי שהיה תחת שלטון פולין. ערב מלחמת העולם השנייה היהודים שחיו במזרח בלארוס כבר דיברו ברובם רוסית לאחר עשרים שנות שלטון סובייטי. היהודים שחיו במערב בלארוס, תחת שלטון פולין, דיברו אידיש ושמרו על תרבות השטעטל. עם הפלישה הגרמנית נרצחו רוב היהודים האלה (לפי ההערכה 86 אחוזים מהם). בחלק המזרחי של בלארוס שרדו יותר יהודים, שכן רבים הספיקו להימלט אל תוככי ברית-המועצות.
בחזרה לתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה: צפון מזרח פולין (כולל החלק של מערב בלארוס שנכבש ע"י הפולנים) היה לפני המלחמה תחת שלטונה של רוסיה הצארית. באזור זה חיו ביילורוסים, אוקראינים, ליטאים ויהודים. הפולנים היו שם מיעוט. היהודים שחיו שם נותקו מן התרבות הרוסית אליה היו קשורים במשך כמה דורות, ובתרבות הפולנית עדיין לא התערו. הם היוו חטיבה מיוחדת בתוך יהדות פולין. המספרים הבאים מדגימים עד כמה היתה חטיבה יהודית זו שונה משאר יהודי פולין: באזור זה התרכזו 75 אחוזים מבתי הספר העבריים ו-70 אחוזים מבתי הספר באידיש. 60 אחוזים מחברי תנועת "החלוץ" בפולין באו משם. אבי היה אחד מהם.
הגבולות החדשים שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ניתצו את "ליטוואקיה", שעד אז היתה חלק מן האימפריה הרוסית. הליטוואקים התפזרו בין כמה מדינות: ביילורוסיה, פולין, ליטא ולטביה. המפסידה הגדולה היתה ליטא, שאיבדה את עיר הבירה ההיסטורית וילנה ואת סביבותיה. ועם זאת, התרבות היהודית, ובעיקר העברית, שגשגה במדינת ליטא יותר מאשר בכל מקום אחר. היתה לכך גם סיבה מעשית: ליטא העצמאית הכירה בזכויות האזרחיות והלאומיות של המיעוטים שחיו בתוכה. היה שם אפילו מיניסטריון מיוחד לענייני יהודים בראשותו של שר יהודי. האוטונומיה היהודית החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד, אך סעיף אחד נותר: המדינה מממנת את מערכת החינוך היסודי – בכל שפה. וכך היתה ליטא המקום היחיד בעולם מחוץ לא"י בו מומנו בתי הספר העבריים ע"י המדינה. המפעל היהודי הזה המשיך להתקיים עד לכיבוש הסובייטי ב-1940.
בצפון מזרח פולין, על אף פריחתה של התרבות היהודית שם, זה לא היה קיים. ההבדל הזה ניכר היטב אצלנו בבית: אימי, ילידת ליטא, ידעה עברית על בוריה כאשר הגיעה לארץ; אבי גדל בעיירה סוקולקה בצפון מזרח פולין הנמצאת בין שתי ערים מרכזיות: ביאליסטוק (בילדותו ברוסיה, בבגרותו וגם כיום בפולין), וגרודנה (בילדותו ברוסיה, בבגרותו בפולין, כיום בבלארוס). השכלתו הסתכמה בכמה שנות לימוד בחדר. בנעוריו למד לקרוא אידיש באמצעות מורה פרטי. עברית למד רק אחרי שהגיע לארץ. אולפנים כמובן לא היו אז. הוא למד לקרוא בכוחות עצמו, את הא"ב הרי הכיר, אך במכתבים שכתב לי היו שגיאות כתיב מרובות.
אך עם כל ההבדלים שביניהם גם אבי וגם אימי היו ליטוואקים. שינויי הגבולות לא שינו עובדה זו. כל דובר אידיש יכול היה לקלוט זאת מיד: שניהם דיברו אידיש במבטא ליטאי מובהק.

מיהו ליטוואק: תרבות
המונחים "ליטוואקים" או "ליטאים" שיופיעו להלן מתייחסים בעיקרם לליטא-רבתי, ליטא ההיסטורית. אך בעקבות שינויי הגבולות שאירעו במאה השנים האחרונות, שהביאו לסובייטיזָציה של בלארוס ולפולָניזָציה של חלקה המערבי שנספח לפולין, הרי ה"ליטוואקיות" מצאה את ביטויה יותר מכל בתחומי ליטא העצמאית.
שינויי הגבולות, מכל מקום, לא השפיעו על המבטא. זהו ההבדל הראשוני, הניכר מיד, בין הליטוואקים לבין האחרים. הליטוואקים אכלו טשוֹלנט ולא טשוּלנט. כמו לכל היהודים היו להם הרבה צרות, אך אצל הליטוואקים אלה היו צוֹרֶס ואצל האחרים – צוּרֶס. בולט במיוחד ההבדל באופן בה ביטאו את המילה מה משום שכיחותה הרבה בשפה: אצל הליטוואקים – ווֹס; אצל האחרים – ווּס. כאשר המזרחים המציאו את הכינוי "ווזווזים" לדוברי האידיש הם כנראה כללו ביניהם בטעות גם את הוריי. ליטוואקים רבים נטו לבטא את השי"ן הימנית כמו שי"ן שמאלית: סבת סלום במקום שבת שלום. אולי זה היה נפוץ יותר בדורות קודמים, אצלנו במשפחה בכל אופן ביטאו את השי"ן הימנית כהלכתה. מלבד ההבדלים במבטא או באופן ההכנה של הגֶפילטע פיש (בשום אופן לא מתוק כמו אצל הפולנים!) היו הבדלים מהותיים יותר.

הדוכסות הגדולה של ליטא אליה הגיעו היהודים לראשונה במאה ה-14 היתה ארץ נחשלת ומפגרת מכל בחינה. שלא כמו בארצות מפותחות יותר, שנזקקו לתיווכם של היהודים כמלווים בריבית, בליטא לא נזקקו עדיין לשירותים כאלה. ליטא היתה ארץ אלילית, על סף קבלת הנצרות, ולא היתה בה עדיין השנאה המסורתית של נוצרים ליהודים. מבחינה תרבותית זה היה אזור נחשל מאוד. לא היו שם ערים גדולות בהן נוצרה תרבות משגשגת, כמו בערים הגדולות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואפילו ברוסיה ובפולין. התרבות הליטאית עצמה היתה בניצניה. השלטון הרוסי ניסה להחניקה, ובמשך תקופה ארוכה נאסר אפילו השימוש בא"ב הלטיני, מכיוון שהרוסים ניסו לכפות את הא"ב הקירילי.
נוצר שם עולם יהודי מכונס בתוך עצמו, כמעט נקי מתערובת זרה, בלי לחץ של תרבות זרה מושכת מן החוץ. החיים התנהלו לפי לוח השנה היהודי. מעטים נזקקו לשפת המדינה. אידיש היתה שפת החיים. מעמד העברית היה חזק בבלארוס לפני סיפוחה לברית-המועצות, ועדיין חזק בחלק המערבי שסופח לפולין. בעיקר היה חזק מעמד העברית בליטא, בה המדינה מימנה את בתי הספר העבריים.
ליטא העברית היתה כאילו ארץ אחרת, כותב איש הספרות א"ד שפיר, שנולד בליטא (כתבים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג). "ארץ זו היתה מלאה רוחות עבריות ערטילאיות, המעוררות כיסופים אל ערי נדודיהם המקסימים של סופרים עבריים." היתה הזדהות אישית-גורלית עם הסופרים העבריים שפעלו שם: מיכ"ל, יל"ג, מאפו, לילנבלום, פרץ סמולנסקין, רמא"ג, קלמן שולמן.
א"ד שפיר תרגם מאידיש לעברית את "צמח אטלס", הרומן המונומנטלי של חיים גראדֶה, ואף זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגומו. גאוותי על כך שצלחתי את שני הכרכים העבים במקור, גם אם לא הבנתי כל מילה ומילה.

כדי לתאר את מאפייני הליטוואקיות אני מביאה דברים בשם אומריהם. לא פעם ישנה השוואה לחסידות, שהיא ניגודה המוחלט של הליטוואקיות.
עמנואל הרוסי, לא ליטוואק ("ספר ראובן רובינשטיין", 1971): "יהדות ליטא היא כמו עץ זית: מצומקת וקשוחה, קפדנית וקרת מזג. היהודי הליטאי יבש, מעשי, בעל היגיון, עקשן, דבק במשימה, צר אופקים. אין לפניו אלא מה שעיניו רואות וידיו ממשמשות. הליטוואק הוא היפוכו של החסיד, בן פולין או בן אוקראינה. אין לו טיש חסידי, אין לו אדמו"ר נערץ. הוא אינו שר ורוקד עד כלות הנשמה. אינו מתלהב ואינו נמשך אל חיים דשנים ועליזים. אם החסידות הציבה את התפילה מעל לימוד התורה, הרי לגבי הליטוואק ערכו של אדם נמדד ע"פ הלימוד."
אברהם קריב ("ליטא מכורתי", 1962): "ליטא היהודית ארץ פרי היתה ולא ארץ פרחים. הליטוואק הוא כשלהבת נר: נוטה אל על, אך אינה מבקשת להינתק מן הפתיל ולנסוק למרומים. החסיד הוא כמו מדורה: קופצת למעלה, אור ללא שיעור, חסר צורה, ניתוק מחרצובי הנפש. החסידות לא נתנה לנפש להתפכח; המתנגדות לא נתנה לנפש להשתכֵּר. שעתו הגדולה של החסיד – כשהוא שוכח את עצמו; שעתו הגדולה של הליטוואק – כשהוא מוצא את עצמו. הליטוואק מכיר במגבלות, הוא מתייחס לחיים בכובד ראש. הדרך הליטאית שמרה על יחידותו של היחיד, בניגוד לחברותא של החסידות. 'אדם שיש לו רבי הריהו כל כולו טופס אנושי אחר ממי שאין לו רבי בעולמו.'"
ואכן החסידות הצליחה לחדור למרחב הגדול של ליטא ההיסטורית רק באופן מוגבל. רק חסידות חב"ד וחסידות קרלין היכו שורשים כלשהם במרחב הליטאי. קשה להניח שהתרבות הליטוואקית היתה מסוגלת לעכל את השושלתיות האופיינית לחסידים. אם ערכו של אדם נמדד יותר מכל בלמדנותו, אם לימוד התורה הוא קנה המידה העיקרי – כיצד אפשר להבטיח שבניו של האדמו"ר יהיו באמת גדולים בתורה מכולם?
הלמדנות לא היתה ערך נילווה לדתיות אצל הליטוואקים, אלא מרכזה של עבודת האלוהים. בישיבות הליטאיות החשובות זכה לכבוד ולהערכה התלמיד החכם – לאו דווקא הרב. התלמיד החכם אינו מקבל תעודה ואינו מקבל בהכרח סמיכה לרבנות. הוא לומד ללא תכלית מעשית. הוא לא נבחן בסוף הלימודים – שהרי ללימוד אין סוף. הגר"א, הגאון מווילנה, לא היה רב. הוא היה למדן. עד היום הוא זכור כלמדן עילאי – סמל הלמדנות. את השקפת העולם שייחסה חשיבות עליונה ללימוד התורה מימש באופן מעשי תלמידו של הגר"א, ר' חיים, שהקים ב-1802 את הישיבה הליטאית הראשונה – ישיבת וולוז'ין (כיום בבלארוס). בעקבותיה הוקמו ישיבות גדולות נוספות במרחב התרבות הליטאי.
בליטא נוצר למעשה טיפוס חדש של ישיבה. קודם לכן בחורי ישיבה לא למדו בבתי ספר מיוחדים, אלא בבתי מדרש. התלמידים אכלו "ימים", כל יום אצל משפחה אחרת, והתאכסנו בבית המדרש או בהכנסת אורחים. בישיבה מן הסוג החדש התלמידים התאכסנו בפנימייה שם דאגו לכל צרכיהם. במקום לעסוק בפלפולים ובחידושים, כפי שהיה נהוג עד אז, הדגש היה על הבנה ישירה של התלמוד.
הישיבה הקטנה היתה גם היא חידוש ליטאי. זה היה מוסד ביניים בין ה"חדר" לבין הישיבה הגדולה. קודם לכן הצטרפו בוגרי ה"חדר" אל חבורת חובשי בית המדרש, ללא שום חלוקה בין מבוגרים לצעירים. בישיבה הקטנה הכשירו במשך 3 עד 4 שנות לימוד את התלמידים לדרגה של לימוד דף גמרא ותוספות בלי עזרת מורה. ישיבות קטנות הוקמו גם בערי השדה, וגם בעיירה מֶרֶטש, שם חיו בני משפחתי, הוקמה ישיבה כזאת.
הישיבות הליטאיות הפכו ל"תקן איכות" בעולם התורה. שום ארץ אחרת בה חיו יהודים לא הוציאה כל כך הרבה תלמידי חכמים וגדולים בתורה כמו ליטא. הקהילה היהודית הקטנה של ליטא העצמאית (פחות מ-250,000 בין מלחמות העולם) ייצאה רבנים לכל רחבי העולם היהודי. כמעט כל ראשי הישיבות בישראל בשנות המדינה הראשונות היו ליטאים.
אין ספק שהמסורת הלמדנית הזאת לא נעלמה גם כאשר פנו רבים ללימודים חילוניים.
הפיכחון, הטלת הספק, הסלידה מהתלהבות חיצונית, מרגשנות יתרה, משקיעה בדמיונות והזיות, מהרקעה לשחקים – כל אלה נחשבו לתכונות ליטוואקיות מובהקות. ישנם הרבה פתגמים שצמחו במרחב התרבות הזה שמבטאים את הספקנות של הליטוואקים ואת הרתיעה שלהם מרמייה עצמית: למה להאמין אם יש עיניים? בשביל מה טוב החלום היפה כשלמחרת בבוקר קר? באידיש כמובן זה נשמע הרבה יותר טוב...
ישנו קו אופי נוסף שמודגש אצל הליטוואקים: מין אי שקט, חוסר מנוח, מה שנקרא באידיש אוּמרוּ. הסופר המבטיח דויד אומרו, שנרצח בפונאר בהיותו בן 31 בלבד, אימץ מונח זה כשם משפחתו. זהו מין דחף לתיקון, לא להשלים עם הקיים, מין כישרון שלא-להיות-מרוצה-מעצמך. להגיע אולי אל הנחלה – אבל לעולם לא אל המנוחה. תכונה זו באה לידי ביטוי אולי יותר מכל בתנועה ייחודית שנוצרה בליטא במאה ה-19: תנועת המוסר.
זו לא היתה תנועה מיסטית העוסקת בתורת הנסתר, כדוגמת תורת הקבלה, או בניסיון כלשהו לפענח את סוד העולם. תנועת המוסר עוסקת בחובת האדם בעולם – חובה כלפי עצמו וכלפי אחרים. אבי התנועה היה ר' ישראל ליפקין שחי בעיר סלנט בצפון ליטא. הוא לא הסתפק בלימוד התורה ובשמירת מצוות אוטומטית, אלא ביקש להפוך את למדני ליטא לאנשים שיבחנו את מעשיהם ומחשבותיהם ויערכו חשבון נפש בכל עת ובכל שעה. המוסרניקים לא התנגדו ללמדנות, הם היו למדנים כמו למדני ליטא האחרים, אלא שהם נבדלו מהלמדנים הליטאים הקלאסיים בדגש ששמו על תיקון מוסרי ועל חיטוט עצמי.
תיקון המידות של היחיד והתיקון החברתי הוסיפו נדבך נוסף ללמדני ליטא בלי שיפגעו בחשיבות לימוד התורה. יש הרואים בכך כלי במאבקם של החרדים נגד המודרניות, ואולי גם כנגד כוח המשיכה של החסידות. ישיבת נובהרדוק (כיום בבלארוס) היתה ישיבת המוסר הראשונה, לאחריה הוקמו יותר מ-70 ישיבות נוספות, ואת מספר תלמידיהן מעריכים באלפים. הקיצוניים שבין המוסרניקים התנזרו מהבלי העולם הזה ועסקו כל הזמן בביקורת עצמית ובשבירת היצר.
היו גם שהתנגדו לדרך זו. ישיבת סלובודקה למעשה התפצלה לשתי ישיבות, משום שהיו תלמידים שהעדיפו להתרכז בלימוד התורה בלבד וראו בשיעורי המוסר בזבוז זמן. החזון-איש גם הוא התנגד. לטענתו החיטוט העצמי אחר היצרים הרעים לא רק שאינו מעלים אותם, אלא דווקא מעוררם לחיים. הדרך היחידה לתיקון המידות היא לימוד התורה, הוא טען. ועם זאת השיגו המוסרניקים השפעה מכרעת על רוב ישיבות ליטא בשנים שבין שתי המלחמות. ישיבות המוסר אף הוגדרו כאוניברסיטאות לעיצוב הנפש.
תנועת המוסר מעולם לא הצליחה להתעלות לאותה דרגת חשיבות שנודעה לחסידות בקרב יהודי פולין ואוקראינה. היא לא הפכה לנחלת הרבים, אך השפעתה חרגה בהרבה מתחומן של ישיבות העילית. היא כנראה התאימה לאופי הליטאי: הסתפקות במועט, התנזרות ממנעמי החיים, נטייה לחשבון נפש, פיכחון ושיקול דעת.

כדי להבין מה קורה בישיבות הליטאיות בישראל נפגשתי עם ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי: בן של ראש ישיבה, וחניך ישיבה בעצמו שעבר מספסלי בית המדרש לאקדמיה.
בעיני אביו, סיפר לי, הדבר הכי גרוע היה ביטול תורה (בהגייה ליטאית: בּיטְל תֵיירֶה). ביטול תורה משמעו השחתת זמן. זמן יקר שאפשר היה ללמוד בו תורה. אמירת תהילים נחשבה גם היא להשחתת זמן. זה לא לימוד תורה של ממש.
הישיבה מנווטת את תלמידיה להיות למדנים. הכשרה רבנית זו רק נגזרת – לא מטרה עיקרית. בישיבה ליטאית לומדים למעשה את הפילוסופיה של המשפט התלמודי. למדנות ליטאית היא ניתוח אנליטי משפטי. עובדים רק בשכל ולא ברגש. אין עבודת לב – רק עבודת שכל. במהלך דבריו קלטתי גם את המילים הבאות: טוטאליות, הגיון קר, חשיבה צוננת, מבט קר ומחושב, ציניות, חריפות. ניסיתי להוכיח לו שליטאים יכולים להיות גם רומנטיים מאוד, וכהוכחה לכך הבאתי את "אהבת ציון", ספרו של אברהם מאפו – הרומן העברי הראשון. הוא לא השתכנע, להפך, במידה רבה הוא בעצם שיכנע אותי. "אהבת ציון" בעיניו היא עבודת חיקוי מדעית כמעט. מאפו פירק את השפה התנ"כית לגורמים ושיחזר אותה מחדש. בעיקרה זו עבודת שכל ולא עבודת לב – כפי שאני חשבתי בתמימותי...
אין לי מומחיות כלשהי במה שקורה היום בחוגי החרדים הליטאים בארץ או מחוץ לארץ, אך מתוך עניין כללי בתרבות הליטוואקית אני עוקבת מעט אחריהם. שהרי מכל התרבות המפוארת שנוצרה בליטא היהודית זוכרים כיום בעיקר את הישיבה הליטאית.
להבנתי יש השפעה הדדית בין חוגי האורתודוכסיה השונים. הישיבה הליטאית עדיין נחשבת ל"מלכת" הישיבות, ומשום כך הושפעו ממנה גם הישיבות החסידיות ואפילו הספרדיות. ומאידך יש כיום תהליך "התחסדות" של הציבור הליטאי. "גדולי הדור" זוכים למעמד של אדמו"רים, ואפשר כבר למצוא פתקי בקשות על קבריהם של רבנים ליטאים (שמתהפכים אולי בקברים). הבדל אחד עדיין נשמר ויש לקוות שיישמר בעתיד: "גדול הדור" הוא עדיין הלמדן, הוא נבחר בזכות למדנותו – לא בזכות אבות.
קשה לקבוע אם נותר משהו מן ה"ליטוואקיות" בעולם החילוני. אומרים לי שבדרום אפריקה נותר הרבה יותר מאשר במקומות אחרים, אבל רוב היהודים שם הם הרי ממוצא ליטאי. גדולתם של הליטוואקים היתה תמיד במסורת הלמדנית שלהם, שלא נעלמה גם כאשר הם וצאצאיהם פנו ללימודים חילוניים. סביר להניח שהמצוינות הזאת מוצאת יותר ביטוי בארצות בהן יש כבוד והערכה ללמדנות וגם אפשרויות רבות של מימוש.
נסיה שפרן
המשך יבוא

אסתר ראב

הריקנות שהיתה מסביב

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
קשה לתאר את הריקנות שהיתה מסביב – היא חדרה עד לבתים, כשישבת בבית – הרגשת בחלל החודר אליך מבחוץ; ובלילה ילל-התנים היה מגביר את ההרגשה שמסביב לך ארץ רחבת-ידיים וריקה – ללא צמחים, ללא כפרים, ללא ערים – אדמה עתיקה, מוזנחת, נתונה בתרדמת אלפי שנים.
לילה-לילה חדרה הדממה המאיימת לתוך הבתים, ורוחות-הקטב המביאות יתושים – אל מתחת לתריסים המוגפים; נקודות-היישוב המעטות של הערבים ושל היהודים גם יחד הבליטו עוד יותר את העזובה – – – והעצב –
הארץ היתה עצובה והעצב עלה ממשוכות-הצבר של הערבים כמו מגדרות-השיטה של היהודים. רוחות עתיקות התהלכו כאן בין גבעות-הכורכר, משהו כאילו הסתנן מעבר קבור זה אל השטח, ושיחי החילפה הנעים ברוח – יבבו כגורי חתולים עזובים.
ציפורים נדירות היו נקלעות לתוך חלונות-הבית הפתוחים, בתמימות אשר לא ידעה עדיין רשעת-אדם. בסתיו, עת נדידתן, היו עטות על האוקליפטוסים הבודדים ועורכות הילולות, מהן היו נכנסות לבית, ומתדפקות על שמשות החלון על מנת לחלץ עצמן –
לטאות-ענק צהובות, הדומות לצפעים, היו מתחממות על אבני-הכורכר, וקטנות יותר היו רוחשות למאות בחול החם והנקי של חצרנו. חצרנו רחשה זמן רב זוגות-זוגות של נחשים שחורים, הערבים קראו להם עַבִּיד, כלומר "כושים". נחשים אלה היו בולעים ביצה שלימה שהיו גונבים מקן-התרנגולות, שהתהלכו חופשיות – הם היו בולעים גם אפרוח בן-יומו – שהיה עומד בגרונם זמן-רב – ואז היינו עטים עליהם במקלות וממותתים אותם.
נשרים של ממש חגו מעל והיו עטים אל להקת התרנגולות, נופלים מעל כאבן – ומתרוממים בקלות כשפרגית צעירה בציפורניהם – אנו הילדים היינו דופקים בפחים מיד שראינו אותם בגבהים – ומבהילים אותם – אך לא תמיד הצלחנו.
בלילות-ירח היה הרחוב לפני ביתנו מקום-משחק נפלא לנו. היה קיץ ואנו יחפים ובוססים בתוך החול ששימר את חום השמש בשכבתו העליונה. על החול היו זוחלות עשרות חיפושיות שחורות ומגלגלות כדורי-גללים. היה זה מחזה מרתק לראותן מעלות את כדורן בחריצות אל גבשושיות האדמה – ואחרי-כן מתגלגלות יחד איתו למורד. הן היו עובדות בחריצות רבה, נחפזות, לשות ומעגלות את כדוריהן, ואנו נטפלים אליהן ולפעמים רותמים אותן בחוטים דקים לקופסת-גפרורים ריקה, והן מושכות בה כבהמות-עבודה זעירות. היה זה הקולנוע שלנו בימים ההם. ולפעמים הן היו פורשות כנף ומתעופפות, כשהקופסה נישאת אחריהן.
היו גם קולות-לילה נפלאים: המשולשים הלבנים של אווזות-הבר בלילות-ירח, וקריאתן העמומה והמיסתורית, ובאביב – החסידות; ומעל לכל, כעין רקע לכל המרחבים, היה קירקור הצפרדעים עולה במקהלה אחידה, כזמזום דבורים, מן הביצה הקרובה, כל החלל היה מלא קירקור אחיד זה שהאוזן התרגלה אליו כאל משק מים רחוקים. הקירקור הזה היה מספר על הביצה הנפלאה, על צמחיה האכזוטיים, ובלילות משרה עלינו שלווה גדולה ונוסך בנו תנומה. היינו נכנסים הביתה ונופלים על מיטותינו, רוויי רשמים ורגשות, כאילו חזרנו מסרט-מתח בקולנוע, חווייה שאותה ידענו רק מאוחר יותר.
האוקליפטוסים לפני הבית היו מלאים קיני-דרורים, וציוצם של המבוגרים ושל האפרוחים היה מחריש-אוזניים. האוקליפטוסים האלה היו מעין נאות-מידבר לכל חי ולכל זוחל. מכל צד, מכל צד – התעופפו צרעות ענקיות, עטו על האוקליפטוסים בזמן פריחתם. היו ממלאות את האוויר בזמזום המחריד שלהן. שתיים-שתיים היו נופלות כאבן מן העץ, כשהן נלחמות זו בזו בחרף-נפש, מלחמה לחיים ולמוות; וכשצנפה כזאת היתה נופלת עליך, היה העור מסתמר – כי עקיצתן קשה כעקיצת עקרב.
גם דבורים היו אורות דבש מן הפריחה, ולדבש נקרא שם – דבש אוקליפטוס, כי בו עמד ריח פריחתו של העץ – ואני אהבתיו במיוחד.
כל הקיץ היה עובר עליי בצל העצים ולריחם החריף והמעודד. משהייתי נתקפת במאלאריה, לא שכבתי במיטה אלא הלכתי אל העצים – שם היה קל יותר לשאת את חום הקדחת; וכמובן, צריך היה אז להסתיר זאת מאמא.
ריח האוקליפטוסים הרחיב את הריאות, הצל הרגיע, וכל ההתרחשויות מסביב בידרו כספר מרתק. לפעמים היה נופל אפרוח מן הקן, נופל בחבטה איומה ומוטל רגעים אחדים כמת – עירום ומעיו הכחולים נשקפים מתחת לעורו, שדמה למעטה ניילון, סומא היה ועירום ומסכן, ואני הייתי מחממת אותו בידיי הקודחות ובוכה מרחמים.

החברות השתיים, ברכה (סלומון) ושרה (דיסקין), היו באות בשבת לביקור ואני מוציאה גרעינים וסוכריות אדומות-בטן, והן זוללות. על ראשן "יזמות", מין מטפחות שקופות שהיו האימהות מכסות בהן את שערן – אלא שהן, הבנות, הטילו את ה"יזמות" ברישול, כשמחציתן מכסה את הראש והמחצית השנייה את הפנים. וה"יזמות" – זר של פרחים קטנים וצבעוניים מעשה-סריגה מקיף אותן ומוסיף להן לוויית-חן. היתה זו הגנה מפני השמש על פניהן הצחות של הבנות. השיזוף עוד לא היה במודה. ואילו אני הייתי שחומה, למרות כובע רחב-שוליים שחבשתי.
הנדנדה שהתקין אחי הבכור מחבלים עבים – שקשר אותם לענף-אוקליפטוס עבה שצמח במאוזן והישרה צל עבות על החול – היתה האטרקציה הגדולה של חצרנו והגדילה את הפופולאריות שלנו לאין-ערוך. היתה זאת נדנדה כפולת חבלים עבים, שביניהם היינו מניחים קרש שהותקן במיוחד לזה, והיינו מתנדנדים בעמידה, שניים-שניים, בכל קצה עמד ילד, ובאימוץ רגליים היה שולח את הקרש למרחק, וכן עשה השני בהגיע תורו – הידיים החזיקו בחוזקה בחבל, והרגליים עבדו. היתה זאת כמובן התעמלות נפלאה, ובלא שנדע זאת, הרגשנו שהדבר גם טוב לגוף וגם משעשע: להיות נישא כך בחלל בכוח עצמי, האין בזה משהו משימוש בכנפיים? אני, בכל אופן, הרגשתי את עצמי כאחד הדרורים אשר התעופפו מסביב.
בשבת היתה החצר הומה חברות שלי וחברים של אחי, אחי מנצח על התור לנדנדה – ואני מוציאה כיבוד, כוסות מלאות מים הקולחים מזרבובית הכד הערבי, גרעינים מלוחים מצמיאים וסוכריות אדומות-בטן, עד שהיה ריח החמין המגרה מתחיל לעורר את תאבוננו – והחבורה מתפזרת, ואנו נכנסים הביתה.

אחי הבכור ואני לא היינו חברים. ראשית, היה מבוגר ממני כמעט בעשר שנים, וגם שוני רב באופי היה בינינו והדבר הורגש מילדותנו. חיבבתי אותו, הוא היה מרכיבני על גבו ורץ איתי כסוס, והדבר היה משעשע. כל ימיו סיפר שהייתי סורטת את פניו, ומשום שהייתי כל-כך קטנה, לא היה יכול להשיב לי כגמולי. כשגדלנו, הלך השוני בינינו וגדל – ומאוחר יותר הגיעו הדברים להתנגשויות. הוא היה תוקפני, והראשון אשר גילה כי עור רגיש לי. לתקוף אותי נעשה לו מין טבע שני – והדבר ודאי גרם לו תענוג, כפי שדבר היותי רגישה גרם תענוג לתוקפנים אחרים בתקופות-חיים מאוחרות יותר. ובכל זאת אהבתי אותו אהבת-אח, וכשאבא היה מרביץ לו, הייתי בוכה – והוא היה צוחק לי –
חקלאי נפלא היה והיתה בו מידה של שחקן מחונן. סצינות שלמות מחיי השכנים היה מציג בפנינו, בהיותו כבן חמש-עשרה; הוא היה עולה על אדן החלון, שהיה עשוי לוח-שיש רחב, והחלון מכוסה וילון כבד וכהה, שם היה עומד ולפתע היה מזיז את הווילון לצדדים וההצגה החלה – היינו מתגלגלים מצחוק. בהעוויות-פנים ובמילים ובהגזמה והבלטה קומית – היה מעלה טיפוס אחרי טיפוס מן הסביבה שלנו – והיה זה כשרון קומי אמיתי. אחד, שכן פוזל, היה מן הטיפוסים שאהב להעלות; ובמיוחד כיצד בא הלה לשאול בעצת-אבי וכיצד היה מספר על סוסו החולה – כל זאת באידיש מעורבת במילים רומניות, כי האיש היה רומני; עד היום שמורה סצינה זו בזכרוני.
יפה-תואר היה אחי וכל רואיו היו הולכים שולל אחריו, אך לא רק בגלל יופיו, מחונן היה באמת – אבל ללמוד לא רצה. קנו לו קלרינט, הוא היה מוסיקאלי, קנו לו אוקרינה, מין חליל של חרס, אבל הוא ניגן רק מנגינות קלות עליו, ולא רצה ללמוד תווים. רק בשנות חייו המבוגרות ניסה לרכוש את אשר איחר בנעוריו ונעשה קורא-ספרים מובהק ועוסק אפילו במדע. למרות זה היה תכליתי ומעשי עד מאוד וחייו התנהלו למישרים והשאיר אחריו משפחה עניפה.

ביתנו הראשון, שאני זוכרת, היה בית שכור ואני עודני תינוקת, אבל אני זוכרת דברים מגיל קטן מאוד – ואימי אישרה זאת.
אני זוכרת את אמא צעירה, דקה וזקופה, בבית הזה; זוכרת את לידת האח הצעיר ממני; את השכנים שמסביב – משפחת סמואל הלונדונית, משפחת גינזבורג המוסקבאית, משפחת מרקוס הרומנית, גולדנהירש, אף הם "רומנים", ו"טלושקה" – בית האיכרים הרוסיים המלאים כוח והעובדים כגויים, והם הקרובים ביותר לחצרנו.
מרכז המושבה היה רחוק מאיתנו, והיו לנו חיים מיוחדים בחצר זו: תרנגולות מכל הצבעים התהלכו בחצר, ושועלים היו עטים עליהן בעצם היום וטורפים בהן; נשרים היו נופלים משמיים על הלהקה ולאור הצהריים היו מעלים בציפורניהם פרגית מגודלת.
ואוקליפטוסים היו גם כאן, על שכנותם הריחנית, המצלה ומלאת ההזייה, כששבטיהם הארוכים הם כשיער מבודר הנע ברוח-ים שבאה ממרחקים. נעים בעצב בשעות ערב, ובחגיגיות בבוקר. היו להם חיים מיוחדים משלהם, לעצים אלה; תקופות הפריחה עם הריח הדוחה והמושך כאחד, תקופת השרת הכובעים הקשים, הקטנים, בעלי העוקץ החד, מעל הפריחה, ולאחר מזה תקופת הפרי. הכפתורים המעוגלים והקשים עם חתכים ובתוכם הזרעים הזעירים, זעירים כעין פילפל טחון – עץ ענק שזרעוניו קטנים מאוד. מעין הר מוליד עכבר. והיו תקופות גם לגזע: באביב היה משיר את קליפתו החומה והיבשה ובשרו הירוק החדש היה מציץ בין קרעי הקליפה, כגופו של אדם –
לי היו עצים אלה בית מגן מחסה ומפלט משיעמום ממחלה ומעצב.

*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899-1905 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ"זכרונות ראשונים", "הארץ", 4.10.1974. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 33. הנוסח כאן, עד הפיסקה שתחילתה "בלילות-ירח", תוקן לפי דף טיוטה "נוף ופאונה" שנמצא בעיזבון.

אהוד בן עזר

מים קרים



אדוני, אני בא אליך בקשר לאשתי. אינני שותה תה בחלב. תודה. רק מים. מים קרים. אם תרצה תוכל לכתוב על כך בסיפור. לא אבקש ממך שכר-סופרים. אבל לא הסיפור הוא העיקר אלא אשתי. שמא תוכל לעוץ לי עצה. אני, כפי שאתה רואה אותי, אינני אדם צעיר. אבל מיסודי אני איש חשקן וחם מזג, ממש חיית-מיטה. מים קרים מצננים אותי. תודה. אני אוהב את זה יותר מכל דבר אחר. אני מקנא אפילו בעצמי על כל רגע של הנאה שידעתי ושאולי לא יחזור. לכן אני מוכרח לנסות כל הזמן מחדש וזה מתיש אותי. כבר התחלתי לחוש בליבי, ולהירגע אינני יכול מפני שהחשקנות מתפשטת בכל גופי כמו רעל ואינה נותנת לי מנוחה. אני מוכרח להוציא את זה וזה גם מה שאמרתי לאשתי, אבל היא לא מבינה. ככל שהרביתי להציק לה כן נתמעטה תשוקתה אלי. וכבר אינני יודע אם היא נהנית או לא.
שמע, אדוני, האמת היא שאיש מאתנו אינו מחוסן מפני בזבוז חייו. לחינם אתה מסתכל עליי מגבוה. קראתי את ספריך. הם מלאים ייאוש. ואין הייאוש ערך מחנך. ספרות מחנכת נחוצה לנו. אני יודע שאתה מסתכל עלי כעל איש מן הדור הישן. אתה אומר, הספרות הצעירה שלנו משקפת את החיים; ואם החיים מלאים קשרים נוירוטיים ושיווי-משקל רופף, אז מה אתה, הקורא, מתלונן על הסופר? הסופר הוא רק מד-חום, ומי שמגנה את מד-החום מתעלם מן המחלה. ואני אומר לך, מד-חום אינו מחנך, וספר טוב איננו מחלה. ספר הוא ראי-חי שבו משתקפים חיי אדם לתקופותיו, ובכל אחת מהן מראה הספר לאדם את דיוקנו בצורה אחרת, וקורא אותו לתת לעצמו דין-וחשבון על מעשיו.
יש ספר אחד כזה בספרות הצעירה? משהו כמו "טוניו קרגר", "נרקיס וגולדמונד", "סידהארתא", "פר גינט", "בית טיבו"? אתם חזקים בייאוש וחלשים בחיים. הנפש נשארת צחיחה אחרי שקוראים אתכם. מה מסתתר מאחורי הסמלים שלכם? מה נשאר אחרי הייאוש, ההתפוררות, "השאלה הערבית", וככלות החגיגה של הסיוט המקומי? כלום. כלום לא נשאר. רק ילדים מפונקים המאיימים להעניש את עצמם בספר, כדי להכאיב לאבא-אימא. ילדים לא חכמים. ילדים זקנים לא חכמים. זקנים המתנהגים כילדים לא חכמים, שרויים בגיל התבגרות נצחי. אפשר לקבל עוד מים קרים? הלכתי לתחנה העירונית לייעוץ לחיי-נשואים. ישבה שם גברת נחמדה, צעירה ממני, אינטליגנטית, לא נשואה. מיד חשקתי גם בה. כדי לקנות את ליבה סיפרתי לה בלי להסתיר דבר, כמו שאני מספר לך, על הצרות שלי עם אשתי. הגברת אמרה שפעילות מינית מופרזת היא סימן לאי-שקט נפשי או לתקופה של מחסור ממושך. לכן, אמרה, אל תתפעל מכוח-גברא שלך, אל תספר עליו נפלאות ואל תצא מכליך כשאתה פוגש באישה חמת-מזג. להיפך, כדאי לך אפילו להיזהר ממנה, מפני שאתה לא תעמוד בזה לאורך ימים. אישה חמת-מזג, בדיוק כמו אישה קרת-מזג (וזו יכולה להיות אותה אישה בתקופות שונות), שתיהן מסוגלות לסרס את שמחת החיים שלך בדיוק כשם שגבר להוט מדי, אך אימפוטנט, מסתכל על אשתו. זכור מה שאמר אריסטו, אמרה הגברת, בדבר עליונותה של המידה האמצעית, שהיא בין חם לקר, בין מתוק למר, בין אש לכפור ובין קמצנות לפזרנות.
אדוני, הצרה היא שלפיתחה של כל מידה אמצעית רובץ השיעמום. זה מה שקורה להרבה זוגות נשואים, אשר חיי-המין שלהם הופכים לטקס של השפלה הדדית. זה מה שקרה לי. אבל אתה עדיין רווק ואלה לא הדאגות שלך. בכל זאת, שמע היטב מה שאני מספר לך. אולי תוכל להשתמש בזה לסיפור שלך. לא אבקש ממך שכר-סופרים. ממילא משלמים לכם רע. רק עוד כוס מים קרים. חם. חם מאד אצלך. ואני אדם שמתייבש מהר. אתה חושב שהאידיאל שלי הוא ספרות חיובית? והרי המילה חיובי נעשתה לשם-גנאי אצלנו. לא ולא. אבל נחוצה בגרות. דרוש ניסיון-חיים. נחוץ להראות דרך. לא מטרה אלא דרך. אני לא תמים כל-כך להאמין שיש ספרים המציבים מטרה, פתרון. אבל כשאני אומר דרך, אינני מתכוון למטרה וגם לא לפתרון. דרך פירושה להבין חיים של אדם מראשיתו ועד סופו. העבר שלך, של כל אדם, עדיין פתוח, ולא רק העתיד. אינני מבקש ממך הטפות. ולא ריאליזם סוציאליסטי. שבעתי אותם. אבל ייאוש אינו דרך. אל תהיה צודק מדי בספריך. גם זו שטות. קל לכרות עץ אך קשה להצמיחו. דרוש זמן רב. וספרות מדברת על צמיחה, לא על כריתה. אפילו נכרתים לנגד עיניך חיים צעירים, סבוכים, חסרי מוצא. מה תועיל בכך שתכתוב עליהם? הלא אתה כותב אל האדם החי ועליו, אז אל תטיל עלי את כל עיצבונותיך ועלבונותיך כי גם אתה ממשיך לחיות ואינך מתאבד. שיתאבדו כל שונאיך, אתה אומר. יפה. אז למה אתה מתאונן? הלא אף אחד אינו מכריח אותך לכתוב ספרים. מרצונך אתה עושה זאת. ואם אינך מבין מהי דרכו של אדם, מה זכותך לדבר על קיצו? להרוג אותו בספר? מדוע אתה לא גורם לי להרהר על חיי? מדוע אינך מעודד אותי לחשוב? נכון שמד-החום אינו אשר במחלה, אך הוא גם אינו מרפא אותה. אתה כותב ספרים? אל תהיה מד-חום. היֶה רופא. אתה אומר שספריך אמיתיים. שמע, אמת אינה חסרה לי. יש לי מנה גדושה ממנה לעצמי. התרוממות-הנפש חסרה לי. חג בחיי אין לי. הגברת מן העירייה היא אישה אינטליגנטית מאוד. היא דיברה במשלים. אם רצונך ליהנות מתבשיליה של אישה, אמרה, בחר בה בשעה שאינך רעב מדי, אך גם לא שבע. ושמור על ליבך, בשעת מעשה. זכור מה שאמר פאסקאל: ללב יש היגיון משלו, אותו אין ההיגיון יודע.
הגברת אמרה לי שטוב אעשה אם איפרד מאשתי לתקופה מסויימת ואחיה עם נשים אחרות. לעצה זו לא נזקקתי כי בבואי הביתה נתברר לי כי אשתי כבר ברחה ממני. הייתי עצוב מאוד. נהגתי לפי העצה של הגברת והתחלתי לחיות עם נשים אחרות. ו"סידהארתא" קראת? בנעוריו מרד סידהארתא וברח ליער, שם חי שלוש שנים בסגפנות, ואחר-כך ידע שעליו לחזור אל העיר, אל תענוגות החושים ועולם המסחר; אבל בהיותו כבן ארבעים, ולאחר ששקע והתנוון, עוד היה בו כוח למרוד בפעם השנייה, לעזוב אחריו את כל עושרו ולחזור ליער. ושם, על גדת הנהר הקדוש, נשאר עד יומו האחרון והיה, אחרי בודהא, האדם היחיד בתקופתו בכל ארץ הודו אשר זכה בשלווה האמיתית. ואני, אדוני, נמצא עכשיו על סף המרד השני. ומה יש לי מכל הספרים שלכם? הלא בגיל כמו שלי, רוב הגיבורים אצלכם התאבדו, השתגעו, נהרגו, ניטמטמו, נעשו זקנים מצחיקים ומעוררי-רחמים, סתם מתו או חזרו לנקודת-המוצא שלהם, חכמים כשהיו. עכשיו שלוש נשים רוצות להתחתן איתי. הלכתי אל הגברת כדי להתייעץ. התחנה פתוחה רק פעם בשבוע. שש נשים חיכו בתור. ראיתי אותן עירומות, מטפסות עליי כמו קופים על העצים בארץ הודו, זקוקות לייעוץ, קרות-מזג עם בעליהן ומשתמשות בי ככלי מלא חטא, מפני שאני איש זר, מתוק כטעם האיסור. התחלתי לקנא בהן על כך שהן מקנאות בי. הייתי עייף ותשוש רק מן המחשבות שלי עליהן. חשתי בליבי. נעשיתי להן קולב לתלות בו את מועקת בדידותן. הן מצצו אותי. הן רצו בי יותר משאני רציתי בהן. כמעט והפכו אותי לאימפוטנט.
עצמאות נפשית היא נכס נדיר מאוד, אמרה הגברת, ובייחוד ביחסים שבינך לבינן. במקום שתרוץ כל פעם למיטבח מוטב שתביא את הכד כולו. ואל תתבייש לשתות את התה-בחלב שלך. אתה מתפנק. התפנק, התפנק לך. כל זמן שאתה עדיין רווק. שמע, מעטות הנשים אשר יש להן נקודת-כובד אמיתית בתוך עצמן. בדרך-כלל תתאהבנה בך אם רק אתה נראה להן מועמד מתאים לנישואים, אפילו אתה מכוער, עני וטיפש. להיפך, מגרעותיך מחזקות בעיני עצמן את מעמדן כנגדך ואת הכרת התודה אשר לדעתן עליך לרחוש להן. למד להבחין היטב בין תלות נפשית הדדית לבין אהבה אמיתית. אישה אינה מצליחה לרמות לגמרי, אפילו את עצמה. ואם היא חסרת עצמאות נפשית, ונתלתה בך כדי לברוח מעקת הריקנות של חייה, אתה תגלה זאת עד מהרה בחיי המין שלך איתה. אדוני, אני מבקש אותך לשמוע אותי בסבלנות. הלא הזמנת אותי אליך. ובבקשה אל תסתכל בשעון. אתה מעליב אותי. אתה אומר לי: לא באתי לשעשע אותך בספרים שלי. אינני בדרן. שמע, אני לא מבקש ממך בידור זול. לא שיכחה. אני פשוט רוצה לראות אם אתה חכם ממני. לבקש עצה. זה מה שמרתק אותי בספר טוב. לא הצער, לא הכאב, לא האמת, לא הטיפשות, לא השעשוע, לא הכישרון, אלא חוכמת-הלב. מביא גאולה לנפשי רק מי שגורם לי להרהר מחדש על חיי. לא על חייך ולא על חיי האנשים שכתבת עליהם אלא על חיי. הבנת? אחרת יש לי הרגשה שאתה נמלט מבזבוז חייך על-ידי הטלתם לעברי. שתה, שתה את התה-בחלב שלך. תמשיך להתפנק. רק על תערוך לפניי בספריך השבעות, כי אני לא השעיר-לעזאזל שלך. מה שתזרוק ממך לא יבוא בי על תיקונו וגם לא ימצא בי את הנצח שלו. אני אדם פשוט, מן הדור הישן, ואפילו לכתוב על צרותיי אינני יודע. אל תתעצבן. אני כבר הולך. לכן אני מדבר איתך ולא כתבתי לך מכתב. שלום. שלום. אם אתה תכתוב על צרותיי אולי עוד יישאר מזה משהו לבני-האדם, אבל אם אני אקרא על צרותיך לא יישאר מזה שום דבר. כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.
הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.
[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].
אהוד בן עזר

קלמנטינות בסתיו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

יש לי חבר שכאשר

הוא קולף קלמנטינה בסתיו

הוא נזכר בריח הקלמטינות הקטנות

דקות הקליפה

בפרדס של אדון גרידינגר בקלמניה

רק שההן של ימי ילדותו

היו עסיסיות וממש מתפוצצות בפה

ואלה של היום גדולות יבשות

עבות קליפה וחסרות טעם

אפשר רק להתיז את מיציהן בחלל הפה

אך לא לבלוע

אלא לירוק

את גוויות הפלחים שנסחטו בו

דצמבר 2020

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן נקע את הקרסול שלו בזמן ששיחק עם אחד מכלביו בסוף השבוע. רופאו של ביידן אמר אתמול כי סגן הנשיא לשעבר סובל משבר קטן בכף רגלו, וכתוצאה מכך הוא ככל הנראה ייאלץ להשתמש במגף הליכה מיוחד בשבועות הקרובים. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ איחל לביידן החלמה מהירה." ["הארץ" באינטרנט, 30.11].

המכתב העיתי: אם ג'ו ביידן הקשיש ייפצע עוד כמה פעמים ברגלו כשהוא משחק עם כלבו, יש סיכוי גדול שסגניתו קמלה האריס תושבע כנשיאת ארה"ב הבאה.

* לעורך אהוד בן עזר שלום. נהניתי הנאה מרובה מסיפורך [בגיליון 1593] "מאדאם אום אל-טאך ובנותיה". כישרונך הסיפורי פשוט אדיר. סיפור דשן כל כך וחושני. אפשר ממש לטעום את המילים. הלצה בעיקר אך גם תוגה מתערבבים בו. ועל כך עמדה ארנה גולן במאמרה המלומד. לכאורה פרדוכס, בגלל המימד הוולגארי בסיפור – אך אם מקלפים את הקליפה הגסה מקבלים  תחתיו דרמה אנושית ואפילו נוגעת ללב. אולי זה סוד הקסם של המספר. מספר בחסד.
נהניתי גם מסיפורה  הקצר והמענג של אסתר ראב "תוגת עולם" [מזכיר את אלתרמן] ו"משחק עם אימא", יש קסם ילדי יש בשני הסיפורים הללו בעברית הילידית של בת התקופה של ראשית המושבות העבריות.
ברגשי תודה,
חוה ליבוביץ

אהוד: אצל אסתר ראב אין שום השפעה של אלתרמן.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על ספרה של בינה ברזל, וחבל שלא פורסמה בחייה. שמעתי בקולה ופניתי ל"הארץ" (היא הרי היתה עיתונאית מפורסמת, וללא ספק בני ציפר הכיר אותה), ואני בטיפשותי המתנתי לשווא.
הרשימה הנוסטלגית-עצובה של רות אלמוג, ילידת פתח-תקווה כמוך, נוגעת ללב. היא יודעת לכתוב.
שוב תודה,
משה גרנות

* "ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה היום (ג', 1.12) את הצו שהגיש המשרד להגנת הסביבה, שלפיו הרחבת חוק הפיקדון על מכלי משקה של ליטר וחצי תיכנס לתוקף בעוד שנה, ב-1 בדצמבר 2021. המשרד הודיע על החלטתו להרחיב את חובת הפיקדון לפני יותר מחודשיים. תוקף ההחלטה היה מיידי, אך השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, הודיעה כי תינתן למשק תקופת היערכות של כשנה, תוך התחשבות באתגרי הקורונה – החלטה שאושרה היום על ידי הוועדה. לאחר השלמת המהלך והחלת חוק הפיקדון, כלובי הבקבוקים (ה"מיחזוריות") ייעלמו מהרחובות, ויוחלפו במכונות איסוף והחזרת פיקדון אוטומטיות, שיוצבו בסופרמרקטים ובנקודות איסוף מרכזיות."
המכתב העיתי: אנשים לא ירוצו למרכולים עם שקיות ענק של בקבוקי ליטר וחצי ריקים כדי לקבל בתמורה שלושה או ארבעה שקלים. מה שיקרה הוא שמשעה שלא יהיו בהישג יד קרוב כלובי הבקבוקים הגדולים, אליהם אנשים זורקים ברצון וללא תמורה את הבקבוקים הריקים – אנשים יזרקו את הבקבוקים הריקים למכלי הזבל הרגילים בחצרותיהם, והתוצאה תהיה נוראה! זה קורה כשהטמטום מנצח!

* ציטוט: היומון הלבנוני א-דיאר, המקורב לחיזבאללה, מפרסם שנשיא המשטר הסורי, בשאר אלאסד, ירד למחתרת, מחשש שיחוסל בידי ארה"ב או ישראל. הרי בינתיים אושר שהנשיא טראמפ הורה לחסל את בשאר, עם ההתקפה הכימית של אפריל 2018, אך שר החוץ הפרוגרסיבי שלו, ג'ון מאטיס, התנגד. איזו החמצה. וכתבנו על כך בזמן אמת. לאחר מכן הנשיא העיף את אותו מאטיס.
כיוון שהאמריקאים יכולים להשתמש בפצצות המפצחות בונקרים, העיתון טוען שבשאר עזב את ארמון האלמוהאג'ירין, ארמון הנשיאות בדמשק, והוא עבר לדירת מסתור, ובכל יום מחליף מקום. כמו כן הוא [העיתון] מפרסם שבשאר ואחיו הצעיר יותר, מאהר, מפקד הדיוויזיה הרביעית הפרו-איראנית, לא נמצאים באותו מקום בו-זמנית, מחשש שיחוסלו שניהם. הם חילקו ביניהם את זמני השלטון.
העיתון טוען שגם בהנהגת חיזבאללה יש לחץ עצום, [בחשש] שנסראללה יחוסל, ואנו מוסיפים שהם יודעים שישראל יודעת איפה נמצא נסראללה ואין להגיע אליו.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 30.11.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו!?

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • אסתר רַאבּ: שׁוּעָלָה
  • אסתר ראב / "שועלה" / מבחר: [השער האחורי]
  • מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), : שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
  • אהוד בן עזר: בשמי ובשם בני-משפחתי ובייחוד אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר [אסתר ראב היא דודתנו, אחות אבינו] – אני מודה להוצאת הקיבוץ המאוחד על הספרון הנאה המוקפד שהוציאה משיריה של אסתר ראב, ליואב רוזן שהביא אותו לדפוס, ובייחוד גדולה התודה לעורכת המבחר, הלית ישורון, שהציגה בטוב-טעם ובהבנה כה רבה את שיריה של אסתר ראב, שעימה גם ערכה בשעתה ראיון מרתק. [הלית ישורון, שיחה בטבעון, 9.12.80, הביאה לדפוס עדנה קוטלוביץ. חדרים 1, אביב 1981]. : את שירה האחרון, "נוף שלא מכאן", מאי 1981, חרטה אסתר בעט כדורי לא-פעיל, כבר בקושי ראתה אז – על גב כריכת הכרומו של "חדרים" 1, אביב 1981, בעריכת הלית ישורון. את השיר פיענחתי והוא התפרסם לראשונה ב"חדרים" 2, בסתיו 1981.
  • אסתר ראב: נוֹף שֶׁלֹּא מִכָּאן
  • משה גרנות: פורטרט של אישה
  • עמוס גלבוע: מה קורה ברשות הפלסטינית?
  • יורם אטינגר: הר הגעש הלובי – בבואה של המזרח התיכון
  • אורי הייטנר: צרור הערות 2.12.20
  • מנחם רהט: מקסימום ניצחון פירוס
  • פוצ'ו: בחיי [7]
  • מיכאל רייך: עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ
  • באתר האספן – יפה ירקוני מאת הדי אור: מומלץ מאוד!
  • אדיר כהן: שני שירים מתוך ספר שיריו החדש
  • הופיעו שני ספרים חדשים של פרופ' אדיר כהן: 1. החלון הנפתח פנימה והחוצה
  • אורי איתיאל: טריידל
  • רוֹן גֵּרָא: שׁוֹקֵעַ בְּקֶשֶׁב
  • תקוה וינשטוק: על "גם דודה אנה יפה"
  • חדש באמצעות המכתב העיתי: תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. יישלחו חינם.
  • עקיבא נוף: הירהורים ביום ההולדת
  • נעמן כהן: הזדהות עם איראן (1)
  • נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
  • אסתר ראב: הריקנות שהיתה מסביב
  • אהוד בן עזר: מים קרים
  • קלמנטינות בסתיו: מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן נקע את הקרסול שלו בזמן ששיחק עם אחד מכלביו בסוף השבוע. רופאו של ביידן אמר אתמול כי סגן הנשיא לשעבר סובל משבר קטן בכף רגלו, וכתוצאה מכך הוא ככל הנראה ייאלץ להשתמש במגף הליכה מיוחד בשבועות הקרובים. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ איחל לביידן החלמה מהירה." ["הארץ" באינטרנט, 30.11].
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+