בגיליון:
- אסתר רַאבּ: בִּמְבוֹאוֹת חֵיפָה
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: צרור הערות 6.12.20
- משה גרנות: פרוזה אחרת
- ארנה גולן: "אנו נושאים לפידים" בחנוכה –
- עדינה בר-אל: אוהבי אדם ואדמה
- חנה סמוכה מושיוב: הוא נותר לבד
- יצחק גנוז: בַּכְּנִיסָה לְבֵית הָאָבוֹת
- יהודה הצבי: "שיבה זרקה בשערו"
- יונתן גורל: שני שירים
- אֶת פִּינַּת חַיַּי הָרְחוֹקָה מִגֶּשֶׁת: גָּדְרוּ הִרְהוּרִים שְׂפוּנִים
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: עונות-השנה היו חג בשבילי
- אהוד בן עזר: לעבודה!
- נעמן כהן: הקיבוץ לפי ראובן קריץ ז"ל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * המכתב העיתי: האם נערך כבר סקר כמה מן הטסים מישראל לנפוש ולערוך קניות בדובאי הצביעו וגם יצביעו בעד רשימות נגד נתניהו והם גם משתתפים וישתתפו בהפגנות נגדו?
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
בִּמְבוֹאוֹת חֵיפָה
כְּבָר מַצְהִיבוֹת, חֶלְקוֹת-בּוּר,
חֲרוּכוֹת-קַיִץ,
בְּשׂוּמוֹת-דַּרְדַּר –
בְּצַד בִּנְיָנִים לְבָנִים;
צַמְּרוֹת-דְּקָלִים –
שָׁטִים עַל-פְּנֵי מֶרְחֲבֵי-יָם –
כְּאַלְבַּטְרוֹסֵי-עֲנָק –
תְּלוּשִׁים, מְרוּטִים בָּרוּחַ;
גְּבָעוֹת עַתִּיקוֹת,
דְּרוּסוֹת-רֶגֶל-זְמַנִּים,
הוֹזוֹת –
עָבָר רָחוֹק;
בְּשׁוּלֵי-דֶּרֶךְ
הַרְדּוּף וָרֹד,
שְׁרוּק תְּכֵלֶת-יָם –
מְחַיֵּךְ,
פַּעֲמוֹנִים מֵעִמְקֵי-מִנְזָרִים –
מְצַלְצְלִים:
צַלְבָּנִים עוֹטֵי-שִׁרְיוֹן,
רְכוּבֵי סוּסִים גְּדוֹלִים,
שׁוֹלְפֵי חֲרָבוֹת כְּבֵדוֹת;
וּסְנוּניּוֹת כְּנִיצוֹצוֹת
בָּאֲוִיר אוֹרְגוֹת –
שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁל צִיּוּצִים
רַכִּים
1970
כְּנַעַן מַזְמִינָה אֶת יוּלִי דָּנִיֵּאל
יוּלִי דָּנִיֵּאל
עִבְרִי מִן הַתַּנַ"ךְ,
שִׁמְךָ בְּאָזְנִי –
מִזְדַּמֵּר כְּאָבִיב:
צָעִיר וְטָמִיר,
וְעֵינֶיךָ –
עֵינֵי-עִבְרִי קָדוּם –
שְׁחוֹרוֹת מַרְהִיבוֹת,
יוּלִי דָּנִיֵּאל –
מֵעִמְקֵי-הַגֹּב,
שִׁיר קוֹלֵחַ בְּעוֹרְקֶיךָ –
יָשָׁר אֶל לִבִּי –
הֵדוֹ פּוֹעֵם,
מִבֵּין לֶהָבוֹת,
צִיצִית-רֹאשְׁךָ הַנּוּגָה –
לְלֶטֶף-יָדִי הַקְּרִירָה –
כְּמֵהָה
יוּלִי דָּנִיֵּאל!
בּוֹא לִכְנַעַן,
בִּכְנַעַן, עַל הַבְּאֵר,
זוֹ הָעַתִּיקָה.
כַּד מַיִם-חַיִּים,
– בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר,
עַל רֹאשִׁי –
לִקְרָאתְךָ,
בְּקֹדֶשׁ אֶשָּׂא.
1971
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה, ואפשר ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית:
03-6163978 או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
ההפצה לחנויות תלויה בהסרת הגבלות נוספות ופתיחת המשק
פוצ'ו
בחיי [7]
כ"ד. מה מעט שנותרו עוד בינינו
כשהגיע יום הלימודים השלישי החליט ועד הכיתה שאי אפשר ללכת לגימנסיה ורק ללמוד, רוצים לקיים פעם גם טיול שנתי. ההסכמה היתה פה אחד והוחלט שהטיול יהיה לאזורי הקרבות שלנו בנגב. בטיול הזה יענקלה חי מריאלית ג' כבר לא השתתף. לא שהוא לא רצה ללכת, רצה ועוד איך, אבל אבינו שבשמים רצה אותו יותר וקטף אותו, כשהלך כהרגלו לקאנטרי קלאב לשמור על בריאות ואריכות חיים. טל בתו הבכורה היתה זו שטילפנה להודיע לי על האסון ועל מועד ההלוויה.
את יענקלה הכרתי מקרוב כשגרנו באותו אוהל בקורס מפקדי כתות בג'וערה. זה היה בחופש הגדול אחרי שגמרנו את שנת הלימודים השביעית. היינו שמונה שגרנו באותו אוהל ומתוכם הוא בחר בי להציע לי שנתנדב להיות מניפי הדגל במסדר הבוקר. כששאלתי בשביל מה זה טוב, אמר לי: "לא ראית? לאלה שמניפים את הדגל לא בודקים אם התגלחו ואם נעליהם מצוחצחות."
מאז הבנתי שכדאי להיות חבר שלו ובמלחמת העצמאות היינו תמיד ביחד. כשטל סיפרה לי על מות אביה, שאלה אם אהיה מוכן להגיד כמה מילים על קברו. את מה שאמרתי כתבתי אחר כך במדור הקבוע של עלון הלמדווניקים:
יענקלה חי, מת. כמה בלתי נתפסות המילים הללו... באוצר המילים של תקופת הילדות יש מושג שנקרא 'החבר הכי טוב.' בדרך כלל לכל אחד יש חבר אחד הכי טוב. ליענקלה אני חושב היו עשרה או יותר. זכיתי להיות אחד מהם. חברות שהתחילה בגימנסיה, בפלמח ובקיבוץ. חברות שנמשכה עד היום בזכות הבעיות שממלאות את החיים, וכשיש בעיות למי הולכים? ליענקלה. כי יענקלה היה לא סתם חבר חם ונדיב, הוא היה בעיקר חבר חכם. אני זוכר במלחמת העצמאות, כשעלינו על משלט משמר הנגב, במסדר הערב הראשון, מוניה המ"מ אומר: "דרושים שני מתנדבים לעבודה במטבח." אף אחד לא מתנדב. המ"מ חוזר על הבקשה ואז יענקלה לוחש לי: "בוא נתנדב." ואני אומר לו: "השתגעת? בשביל זה התגייסנו לפלמח?" הוא לא שומע בקולי וכשמוניה מודיע שאם לא ימצאו מתנדבים הוא יקבע בעצמו, יענקלה קופץ ומכריז: "פוצ'ו ואני מתנדבים!" – כל אותו לילה רציתי להרוג אותו, אבל למחרת כשכל המחלקה קיבלה טוריות, כדי לחפור תעלות קשר בשמש הלוהטת, בעוד שאנו התיישבנו בצל אהל המטבח, כדי לפתוח קופסאות סרדינים, רק אז הבנתי איזה חבר חכם יש לי.
החברות עם יענקלה נמשכה גם אחרי המלחמה, כי כמו שאמרתי החיים מלאים בעיות ויענקלה תמיד מושיט יד ללא בקשת תמורה. לאחרונה כשעזר לי בפתרון בעייה הנדסית, אמרתי לו שלא נעים לי שתמיד הוא עוזר לי, ולא מבקש טובה שכנגד. אמר לי: "מה אתה מדבר? נתת לי די והותר." שאלתי מתי, כי לא זכרתי שום בקשה שלו. אמר: "לפני שלושים שנה, כשדן למד בכיתה ד', באת אליו לכיתה וסיפרת לילדים על איה הג'ינג'ית וקראת להם מתוך הספרים שלך. אתה יודע איזה כבוד עשית לילד שלי?"
"אתם מבינים איזה חבר טוב היה לי." המשכתי ואמרתי בדברי ההספד על קברו של יענקלה – העלה מתהום השכחה איזה פסיק קטן שעשיתי לפני שלושים שנה. לא שכח את זה כל החיים והכול רק כדי שבשעת הצורך, יוכל להחזיר לי ולתת לי הרגשה טובה."
כשהתעוררתי בבוקר אחרי שינה טרופה למחרת מותו, חשבתי: כל כך הרבה תעלולים עשינו ביחד, אנא אלוהים, אתה לא יכול לסדר משהו שיפקח לי את העיניים ואוכל להגיד: "יענקלה והקונצים שלו..." ואחר כך לשמוע את קול צחוקו המתגלגל והטוב...
הנס הזה לא קרה ואני נאלצתי להשלים עם העובדה שכאשר חוזרים ללמוד בגימנסיה בגיל שמונים, המוות פוגע לא רק במורים, אלא גם בתלמידים. בכל עלון שהוצאנו חזר המדור "אלה שאינם כבר עימנו" ובו סיפורים על שנים או שלושה 'ילדים' שלא יחזרו ללמוד בגימנסיה. מי שעזר לי תמיד למלא האת המדור הזה היה חבר טוב אחר שלי, אליעזר פומרנץ שקראנו לו פומי.
פומי היה שמנמן מלא שמחת חיים והומור. בכיתה היינו שנינו ועדת תרבות בלי שנבחרנו. גם יזמנו מסיבות וגם דאגנו למלא אותם בחומר שכלל מערכונים ופיליטונים. אחד מגיבורי ספרי 'חבורה שכזאת' נקרא יוסי פס והוא מורכב משילוב של שני חבריי הטובים יענקלה חי ופומי. שניהם דומים זה לזה ברוח השובבות, אך שונים זה מזה בצורתם החיצונית, האחד גבוה ושחום עור והשני, פומי, עגלגל, צהוב שיער ובהיר עור. פומי בורך גם בכישרון כתיבה הומוריסטי ואלמלא נבלע בעולם העסקים, היה יכול להתחרות עימי בכשרון הכתיבה של סופרים הנוטים ללגלג על עצמם.
דוגמה לכך אני לוקח מעלון הלמדווניקים מס' 20 בו הוא כותב סיפור אישי המבוסס על מעשה שהיה:
יום אחד אני יושב במספרה בכפר סבא, מעיין בגיליון ישן של במחנה נח"ל, קורא על ספר חדש 'חבורה שכזאת' ועימו ראיון עם המחבר המגלה שגיבורי הסיפור חיים וקיימים. כדוגמה הוא מספר על יוסי פס שמורכב משני חברים טובים שלו, האחד יענקלה חי שהיה איתו בפלמח והשני אליעזר פומרנץ שלמד איתו בכיתה. קראתי ונפעמתי. הרי אליעזר פומרנץ זה אני ואמנם אני חי וקיים, אבל איך הסופר הזה שאני מכיר אותו טוב, הולך ומשתמש בי בלי רשות ועוד מחלק אותי לחצי. איזו חוצפה!
עוד באותו יום טלפנתי לפוצ'ו ואמרתי לו שמדבר החצי של יוסי פס. פוצ'ו זיהה את קולי והתנצל שהדברים הוצאו מהקשרם. כפיצוי גילה לי שהוא חולם להפוך את הספר לסרט ושאל אם אהיה מוכן לשחק בתפקיד של יוסי פס.
אמרתי מה פתאום, אני לא מתאים ובטח יש שחקנים טובים ממני, אבל מילא מה לא עושים למען חבר. מתי מתחילים הצילומים? אמר לי אני אודיע לך.
אותו לילה לא ישנתי, וגם הרבה לילות אחריו. בדמיוני ראיתי איך הסרט זוכה באוסקר ואני מוזמן לטוס להוליווד ולהביא כבוד למדינת ישראל. אני מגיע ללוס אנג'לס וכבר בכביש משדה התעופה אני רואה תמונות ענק ומתחתיהן השמות: קלארק גייבל! אירול פלין! אליזבט טיילור! אליעזר פומרנץ!...
עברו שלוש שנים ויום אחד אני פותח את העיתון וקורא שבשבוע הבא יתחילו צילומי הסרט 'חבורה שכזאת'. התפוצצתי מכעס. איך זה מתחילים לצלם בעוד שבוע בלי לברר אם יש לי זמן. אולי אני צריך לנסוע לחו"ל, איזה חוסר אחריות! הסתכלתי ביומן וראיתי שלמזלי אני במקרה פנוי בשבוע הבא. מיד טילפנתי לפוצ'ו לשאול באיזו שעה באים לאסוף אותי. לפי הגמגום שלו הבנתי שמשהו לא בסדר ושאלתי מה הבעייה. סיפר לי שהשחקן בומבה צור התלהב מהספר ורכש את הזכויות מהוצאת מסדה בתנאי שהוא יקבל את תפקיד יוסי פס.
כששמעתי את זה הצלחתי בקושי לכבוש את כעסי ושאלתי כמה הוא שילם בשביל הזכויות. אמר לי 500 לירות. אמרתי זה הכול? חמש מאות לירות גם אני יכולתי לשלם. אז פוצ'ו אמר לי: "חבל שלא ידעתי, כי לבומבה לא היה כסף והוא חיפש מישהו שילווה לו."
בסופו של דבר כידוע הסרט הוסרט בכיכובו של בומבה צור שאומנם שיחק לא רע, אבל מדינה ישראל החמיצה את ההזדמנות להגיע לאוסקר...
פומי
בגיליון הבא של הלמדווניקים, עלון מס' 21, פומי כבר לא כתב עליי כלום, אני הייתי מי שכתב עליו. היתה זו בתו רונית שטלפנה אלי עם הידיעה הקשה ושאלה אם אהיה מוכן להגיד כמה מילות פרידה ליד הקבר. אמרתי לה שיש לי בעייה, כי אני אף פעם לא מצליח להספיד ברצינות. אני מדבר ואנשים צוחקים. אמרה לי: "מצויין! אני בטוחה שפומי יאהב את זה. מי כמוך יודע שגם הוא אהב להצחיק."
קיבלתי עליי את המשימה והשתדלתי להיות רציני, כי פומי לא היה סתם חבר טוב וחכם, בשבילי הוא היה אחד מהבודדים שיכולתי להגיד עליהם שאנחנו שנינו מאותו הכפר, שאהבנו את אותן הנערות ולחמנו את אותן המלחמות. ואלה הדברים שאמרתי בכפר סבא, על רקע של יבבות חנוקות הבוקעות מדי פעם:
לפני חג הסוכות האחרון, נפגשנו בתל אביב כי פומי רצה להתייעץ איתי בקשר לסיפור שיספר בפסטיבל מספרי הסיפורים של יוסי אלפי. לפגישה הוא הביא את ספרי האחרון 'חבורה שכזאת היינו' שרכש בכספו ורצה שאכתוב לו הקדשה. אמרתי: הרי כתבתי כבר הקדשה בספר שנתתי לך. אמר לי: שם כתבת מה שרצית, עכשיו תכתוב מה שאני אגיד לך. אמרתי ברצון, כי אני תמיד אוהב לכתוב את מה שאומרים לי, ולא דברים שאני בודה מליבי ואחר כך מתחרט. אמר לי: אתה זוכר שבגימנסיה בחדר הגיאוגרפיה בשיעורים של בוגרשוב ישבנו יחד ליד אותו שולחן? אימצתי את זיכרוני ונזכרתי שבחמישית, בשישית, ובשביעית ישבתי ליד איציק בית אריה, חוץ מאשר בשיעורי המטימטיקה שבהם, למען ביטחוני האישי, עברתי לשבת ליד חנוך שכטר הגאון של הכיתה. לעומת זאת בשיעורי הגיאוגרפיה בחרתי לשבת ליד פומי, כי כתבנו אז את יומן הכיתה והיה נוח לכתוב אותו בצוותא. אי לזאת אמרתי לו: אתה צודק בשיעורי הגיאוגרפיה ישבנו ביחד.
אמר לי: זהו, אז עכשיו תכתוב לי על הספר את אותה הקדשה שכתבת לאיציק. לאיציק, שהוא היום פרופ' יצחק בית אריה כתבתי: "לזכר הימים שישבנו בגימנסיה יחד ליד אותו שולחן, ולשנינו לא היה ממי להעתיק."
פומי רצה שאכתוב לו את אותה הקדשה, כי התכונן לבוא עם הספר לפסטיבל של יוסי אלפי ושם לקרוא אותה לפני כולם. שאלתי בחשש אם הוא מתכונן לספר שם שאת אותה הקדשה כתבתי גם לאיציק. אמר לי: בטח, כדי שכולם ידעו שלא רק בבחינות היית מעתיק, אלא גם בהקדשות...
הייתי מאוד סקרן לשמוע איזה מטעמים פומי יעשה מהסיפור ואמנם השם אליעזר פומרנץ התנוסס על הפירסומים של פסטיבל מספרי סיפורים, אבל כשהגיע היום, הוא כבר היה מרותק למיטתו ולא הצליח לבוא.
היכרתי את פומי כשישים שנה ובשנים האחרונות, כאשר המחזור שלנו, חזר ללמוד יום אחד בשנה, הקשר התהדק. פומי היה הרוח החיה של הפרויקט הזה ולפני חצי שנה, כשגמרנו את יום הלימודים השישי, שאל אותי מה נלמד בשנה הבאה? אמרתי לו אל תדאג, עד השנה הבאה כבר נמצא. כמה עצוב שעכשיו הוא כבר לא צריך לדאוג. לפני חודשיים כשסיפר לי על הצרה שנפלה עליו, לא יכול היה להתאפק והוסיף: אבל למה? למה כבר עכשיו כשיש לי עוד תוכניות לכל כך הרבה דברים... ואני נזפתי בו ואמרתי שיפסיק לדבר שטויות ויותר טוב שיתחיל לדאוג ולחשוב מה כדאי יהיה ללמד ביום הלימודים השביעי. הוא שתק ולי לא היו יותר מילים. וגם עכשיו אין לי...
פומי לא היה האחרון ברשימה. המדור של "אלה שאינם כבר בינינו" ממשיך לככב בכל גיליון של הלמדווניקים, הבעייה היא שמעלון לעלון קשה יותר למצוא תלמידים שיתנדבו לכתוב כמה מילים על ההולכים. במערכת העלון עלתה הצעה לפנות לתלמידים בבקשה שכל אחד יטרח ויכתוב בעצמו את ההספד על עצמו, כדי שלא יבוא אחר כך בטענות שלא כתבו עליו כלום.
פוצ'ו
המשך יבוא
אורי הייטנר
צרור הערות 6.12.20
* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.
הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תוכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות. על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.
לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר היתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכול או לא-כלום". וכיוון שלא היתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעייה ב"הכול או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכול. הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר היתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית. איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו. ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.
* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.
אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל ליבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' היתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך. נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא היתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב. גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.
* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת. חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.
* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!
גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה, זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"
* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכול בסדר. נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה. בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהיתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר היתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמיתי לשנת 2021.
* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהיעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה." איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה. הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.
* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי אייזנקוט כמיספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד. אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעייה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוּד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית. אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל ליבי.
* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין." בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי." אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.
* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית. יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית. מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית. אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית. חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה. לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית. מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.
* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.
* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.
הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שנייה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.
וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו... חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד... תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו.' לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד... אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום."
כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.
* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באוייב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באוייב רק כל עוד הוא אוייב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.
* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין." אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.
* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעלייה שלהם. אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העלייה החמישית) היא מעשה ציוני של עלייה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעלייה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב", כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב. השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".
בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תוכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית היתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.
הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר ניסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".
ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.
הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.
ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העלייה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפלייה לבין עובדת העלייה הציונית המבורכת של המגורשים.
* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.
* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל. כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה. השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל. והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל. יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.
* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.
* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו. יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים. חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעיתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאם בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן. בן הולך עם אימא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.
* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת. ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?
* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".
* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?
* ביד הלשון: הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.
מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו. אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.
אורי הייטנר
משה גרנות
פרוזה אחרת
על "כעפר הארץ – סיפורים קצרים"
מאת צדוק עלון
עמדה 2020, 123 עמ'
כשאני מעיין בכתביו של ד"ר צדוק עלון, אני נאלץ בעל כורחי להתעמק בהגיגים פילוסופיים, שבלשון המעטה אינם "כוס התה" שלי. לפני הספר שלפנינו קראתי את "שפינוזה רציונאליסט ומיסטיקן – על 'הסתירה' במשנתו של שפינוזה" (2016), את מבחר הסיפורים "האילם ומפוחית הפה" (2015), שבהם, כצפוי, העלילה טפלה להגיגים הפילוסופיים (בעיקר של שפינוזה וקאנט), וכן שני ספרי שירה "אנסה הקולמוס ואראה" (2012) ו"כך גם עלה במחשבה לפניו" (2018), וניתן לומר שבשירה הגלישה להגות פילוסופית מתקבלת כיותר טבעית לז'אנר.
ספר הסיפורים שלפנינו "כעפר הארץ" נוטה לצד ההגותי אף יותר מ"האילם ומפוחית הפה", עד כי העלילה נעלמת כמעט לחלוטין לטובת ההגיג הפילוסופי, ואני מודה שהחידוש הזה בצורתו של הסיפור הקצר איננה מתיישבת אצלי עם מה שהסיפורת הרגילה אותי: יצירה שיש בה התרחשות (אפילו פנימית), שמובילה לתפנית, ואפילו לפואנטה.
עיון בסיפוריו הקצרים של צדוק עלון מחייב את הקורא לידע (לפחות בסיסי) בהגותם של הפילוסופים, ואני מודה שזה די מרתיע אותי משתי סיבות: כל ניסיונותיי לקרוא, למשל, את שפינוזה ואת קאנט נתקלו בקושי אדיר, שכן התחביר שבו נכתבו הדברים מסורבל עד כדי כך שנאלצתי לחזור ולקרוא כל משפט מספר פעמים עד שהצלחתי להבין במה מדובר.
ולא רק זאת, היה לי הרושם שהפילוסופים משתעשעים בכתביהם הארוכים והמסורבלים, והתוצרת – לא משהו. אני מודע לכך שעמדתי היא עמדה של בור בתחום, אבל בכל זאת, אפילו אדם כמוני אמור לצאת עם איזה "מוצר" לאחר הקריאה המייגעת. עניין אותי מה אומרים הפילוסופים למשל על המוסר – מסתבר שגאוני עולם אמרו בנדון דברים מוזרים ביותר, שלא לומר מגוחכים ממש: סוקרטס זיהה את הטוב עם הידע, לאמור – אדם איננו עושה את הטוב משום שהוא איננו יודע, אילו ידע – היה עושה ממילא את הטוב. והרי אין אדם בר-דעת היום שלא יטען שזה מופרך לחלוטין.
אפלטון ואריסטו (ובעקבותיהם גם הגל) זיהו אדם טוב עם אזרח טוב, ושוב, צריך טונות של תמימות כדי להאמין בכך. הוגי הדעות של הזרם ההדוניסטי-אגואיסטי – אפיקורוס, הובס, שפינוזה, מיל, יום – מדברים על המוסר בכפיפה אחת עם ההנאה, והגדיל לעשות בנתם אשר קבע למוסר נוסחה מעוררת פלצות: מוסרי הוא מה שגורם לאושר והנאה למרבית בני האדם; לאמור, אם רובה של עיירה דרומית בארצות הברית תהיה מאושרת מלינץ' שהיא מבקשת לערוך בשחור עור – הרי שמדובר במעשה מוסרי!
לקאנט יש אמירה חשובה, הדורשת מהפרט להביט באנושיותו של הזולת כאל תכלית, ולא רק כאמצעי ("עשה פעולתך כך, שהאנושות, הן זו שבך והן זו שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית, ולעולם לא אמצעי בלבד"), אך העמדתו של הערך המוסרי על החובה כלפי חוק התבונה (כלומר, נטיות לב אינן יכולות להיות נביעה "חוקית" למעשה המוסרי) היא פרובלמאטית למדיי. אמרתו המפורסמת בדבר כלל הפעולה של הפרט והחוק הכללי ("עשה את מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל שעל פיו אתה פועל ייהפך לחוק כללי") היא עוד יותר פרובלמאטית, כי לדוגמה, סביר להניח כי פאנאט מוסלמי שמתאבד בתוך המון של "כופרים", ירצה בהחלט שהכלל שעל פיו הוא פעל – ייהפך לחוק כללי, כלומר, שהכול יתאבדו למען הכחדת הכופרים, אשר כשלעצמם אינם נחשבים בעיניו ל"זולת" בשום צורה שהיא!
אני מתנצל על ההקדמה הארוכה הזאת, אבל חשתי צורך להביא אותה, כי צדוק עלון גודש את הסיפורים שלו בהגיגים, כשהוא מזכיר את הפילוסופים שהגו אותם בשמותיהם ממש: אפלטון (עמ' 94), קאמי (עמ' 98), שפינוזה (עמ' 99). קאנט אמנם לא מוזכר בשמו, אבל לא ניתן לטעות בציטוט ממשנתו (עמ' 99). התחושה היא שההתרחשות, מה שנחשב לליבו הפועם של הסיפור הקצר, נעדרת חשיבות לחלוטין.
אביא קצת דוגמאות: רוב הסיפור "כתמר" – עניינו הטבע כפי שברא אותו האלוהים, לכן האיסור להתערב בו (הזרעה מלאכותית אצל בהמות, תמר ללא גלעינים בפלורה), וחובה על האנושות למחזר כדי להאכיל את הרעבים. האל (המזוהה עם הבריאה; ראה משנת שפינוזה) מופיע כמעניק מטובו בעולם – בסיפור "נתנאל". מלאכי השרת דואגים שיהיה שפע לרווחת האדם – בסיפור "ואין בליבו רמייה. הפרחים הם רצונו של הבורא, והם ראיה לכך שהאל אוהב את ברואיו ("רוכל הפרחים"). בורא העולם נתן לנו יכולת להתפיל מים ("פינחס ואמונתו הטפלה"). האל המציא את משחק השחמט ("אני אחות של אורי"). במוסיקה באה לידי ביטוי רוחו של אלוהים (שם). רק במקום אחד יש שביב של תרעומת כלפי האל, בסיפור "עפר הארץ", החותם את הספר, ועל שמו נקרא כל הקובץ – אלוהים טפח על פניו של הגיבור שהיה מהנדס לפני שעלה ארצה, וכאן הוא מועסק כשוטף כלים במסעדה.
אהבת האל-הבריאה בסיפורים אלה היא טוטאלית, כאילו לא באו לעולם טרוניותיהם של ירמיהו ושל איוב כנגד הנהגתו של אלוהים, אבל אם האל הוא גם הבריאה, באמת אין שום סיבה לטרוניה.
אביא ביעף קצת תובנות הגותיות המשתמעות מהסיפורים: כייסת טוענת שהיא בעצם פועלת בגניבותיה למען הצדק לעניים ("הכייסת"). גיבור "פינלנד" תוהה אם האהבה שווה בכל הארצות. בסיפור "ואין בליבו רמייה" נטענת הטענה שבכל אדם מצוי גם אדון וגם עבד. בסיפור "מימוש" נשאלת השאלה מה הטעם להיוולד אם לכולנו מחכה המוות. בסיפור "נתנאל" הגיבור נמרוד משנה את שמו לנתנאל, כי האל, הזהה עם הטבע, העניק לו מטובו. הרוע מצוי תדיר בטבע, ואילו האדם יכול להיות רע, אבל שואף להיות טוב. בסיפור "מזל" נשאלת השאלה מדוע האל ברא אנשים מכוערים. בסיפור "פינחס ואמונתו הטפלה" מוזכר, כאמור, אפלטון השולל את הטענה שלפיה אין אמת מוחלטת. בסיפור "אני אחות של אורי" שואל הגיבור טוביה האם המציאות כפי שהוא רואה תואמת את המציאות כפי שהנשים רואות. מסתבר שטוביה שהתאבד ראה באקט הזה לא חולשה פסיכולוגית, אלא צעד פילוסופי: בעיניו הקיום הוא פרדוקסאלי, וגם ברור שאין משמעות לקיום, ואין לו תכלית. חרדת הקיום לא ניתנת להיפתר, לכן הוא מתאבד כדי שאחרי המוות יתאחד עם האל והבריאה. לגיבור "עפר הארץ" יש מניע לחוש כעפר הארץ תחת רגלי האנשים, כי הרי מעפר באנו.
בניגוד למה שמקובל בסיפור הקצר מאז ימיו של בוקצ'יו, הסיפורים של צדוק עלון מסתיימים בלי מפנה או פואנטה, ולעיתים – בלי סיום שמסתבר מתוכן הסיפור. אביא קצת דוגמאות: בסיפור "הכייסת" מופיע שוטר שמבקש מהגיבור עדות כנגד הכייסת, והסיפור נגמר מבלי שנודע לקורא, מה אירע בעקבות דרישת השוטר. בסיפור "הכלבה" מתרחש מעין משפט שלמה – לאן תסכים הכלבה ללכת – לנועה או לזיוה, אבל המחבר לא טורח לסיים. בסיפור "מימוש" מסופר על אישה נאה בשם תלמה, שיושבת עם הדובר בבית קפה, ומספרת לו על ההערצה והאהבה שלה לאבנר, גבר הדומה לפסל "דויד" של מיכלאנג'לו, ועל בעלה עמוס, לו ילדה שני ילדים, שהוא אוהב אותה (מעין משחק של מימוש האהבה). הקורא לא מבין מדוע היא מספרת לדובר את הסיפור, הזה, ומה בדיוק הקשר שלה אליו. בסיפור "מדוע זאב הרביץ לצבי" מסופר שזאב חשד בצבי שהוא מעוניין בבלהה אשתו, ולכן הרביץ לו. וכיצד נגמר הסיפור? – שזאב ובלהה נרדמים...
כאמור, אני מעדיף את התבנית הישנה והטובה של הסיפור הקצר, אבל אני מניח שחוקר ספרות חכם ממני בוודאי ימצא כאן פריצת דרך לפרוזה אחרת.
משה גרנות
ארנה גולן
"אנו נושאים לפידים" בחנוכה –
ומה הם אומרים לנו היום?
לזיכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל
שנפטר לפני שלוש שנים, יומיים לפני חג החנוכה
א. שירו של המשורר זאב, תקופתו וערכיו, מצעד הלפידים ואנחנו
כעוד ימים אחדים נחגוג את חג החנוכה ואם הוראות הבריאות בעקבות הקורונה יתירו לנו, נקיים כבכל שנה טקס של מצעד לפידים או תחליפיהם (מחשש לשריפה) ובצעדה שמחה ישירו הילדים והוריהם ומוריהם את השיר השמח "אנו נושאים לפידים", אף כי רק מעטים יידעו מי חיבר את המילים ומי את הלחן וכיצד הפך השיר להימנון חנוכה בטקסי החג.
השנה אף מועצם ההקשר ההיסטורי. שהרי חג החנוכה מתקיים אך ימים ספורים לאחר כ"ט בנובמבר, הלא הוא ה-29 לנובמבר 1947,שבו קיבלו האומות המאוחדות לפני 73 שנים, את ההחלטה על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (במסגרת תוכנית החלוקה). אותו ערב פרצו חגיגות שמחה סוערות ברחובות הערים ובכל יישוב בארץ כמו היה זה מין נס פך שמן חדש. ואכן, שירו של זאב, "אנו נושאים לפידים" מתקשר באותו נס של חנוכה אבל מציג לו אלטרנטיבה נועזת, משמעות מהפכנית מבחינה לאומית, ההולמת גם את אותם רגעים. לא נס דתי-אלוהי קרה כאן בהתיישבות החלוצית שהביאה למדינה, אלא נס חלוצי-לאומי וחילוני. ואכן, השיר הוא ביטוי מבריק למערכת הערכים שעמדה בבסיס ההתיישבות החלוצית והקמת המדינה.
ובימים אלה יש לשאול: מה מן הערכים הללו עדיין מפעם בנו?
חובה עלינו לבחון עם הפיצול "לשבטים" ולשניים או שלושה מחנות עיקריים מנוגדים, רווי טינות וכעסים ואפילו מגיעים עד לשינאה, מה היה אומר על כך אותו משורר שאת מילותיו אנחנו שרים כל כך בדבקות מדי שנה בשנה. ואם כך, מי היה המשורר זאב שחיבר את המלים הנועזות הללו ובאילו שנים? וראוי אך לזכור כי מרדכי זעירא, המלחין החשוב של אותה תקופה, לא רק הלחין להן לחן הולם, סוחף, צועד, מהפכני, אלא סייע בכך להפוך את השיר למכונן את מצעד הלפידים ול"מסמר" חגיגות החנוכה.
אבל תחילה נראה את מילות השיר:
אנו נושאים לפידים
מילים: אהרון זאב
לחן: מרדכי זעירא
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
השיר הזה כונס עם רבים משיריו של זאב לילדים ולבני נוער בספרו "פרחי בר" (הופיע לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1951, ובשנת 1964 הופיעה מהדורה מעודכנת ונאה, גם הפעם בלוויית איוריה של תרצה טנאי), אבל הוא נתחבר כבר בשנות ה-30 – ואכן, השירים שכונסו בספר חוברו בין שנות ה-30 ועד שנות ה-50, בתקופת ילדותי ונעוריי בקיבוץ מסדה, והם מתארים בצורה מקסימה את אותה תקופה ומסכת ערכיה הציוניים והסוציאליסטיים. לא מעטים מהם אף מציגים את צורת החיים השיתופית בקיבוץ של אותה תקופה באהדה גדולה וכמעט בהערצה.
יותר מזה, בשם המיטאפורי "פרחי בר" הוא מכנה אותנו, ילידי הארץ של שנות ה-30 וה-40. כי הרי אנחנו לפי ראייה זו "הצברים החמודים והעוקצניים" הגדלים בארץ שעדיין רובה אינה מעובדת ועל כן הם כפרחי בר.
שמו המלא של המשורר, שכינה עצמו בשם הספרותי "זאב" – הוא אהרון זאב וינטרוב (1900-1968). הוא נולד בעיר סוקולוב פודולסקי (אז באימפריה הרוסית והיום במזרח פולין), ולאחר שעלה לארץ ישראל בשנת 1925, אחרי הרפתקאות סבוכות ומסוכנות בגלל פעילותו הציונית ברוסיה, הוא עבד תחילה בבניין. אך מאחר שהשלים את לימודיו בבית המדרש למורים עבריים שבעירו, קודם למנוסתו משם, הרי שעם ייסודו הרשמי של "בית החינוך המשותף" שבדגניה א' בשנת 1930, חיפשו מורים יודעי עברית, שילמדו את הילדים הראשונים של הדגניות וכינרת (בשנים מאוחרות יותר למדו בו רוב ילדי עמק הירדן). וכך הגיע זאב לדגניה ושימש מורה, שנים אחדות לפני שנולדתי, בבית הספר שבו הייתי עתידה ללמוד.
אמנם, לאחר שנים ספורות הוא עבר לתל אביב ושימש מורה ב"בית הספר לילדי פועלים" שבשכונת בורוכוב בגבעתיים, ובחר ללמד שם כראוי לסוציאליסט כמוהו, שאף ביקש לחיות ליד מרכז תרבותי כתל אביב. עם זאת, כל ימיו, ואף שהוא עתיד להתמנות עם קום המדינה לקצין התרבות והחינוך הראשון של צה"ל ולאחר מכן הוא שייסד את הוועד למען החייל – כל ימיו הוא עתיד להתרפק בשיריו על אותם ימים רחוקים שבעמק, על ההווייה החקלאית ועל דמותם הצברית של הילדים שגדלו בארץ המתחדשת.
והחשוב מכול: הוא השאיר לנו מורשת בבית הספר, שכולנו היינו מלאי התרגשות לקראתה, הלא זה מצעד הלפידים של חג החנוכה. שירו זה הנודע, ששימש בשעתו כעין הצהרת מרד של ציוני חילוני כנגד המסורת הדתית שהותירה את רובו של העם בגולה בציפייה לגאולה "ניסית" אלוהית – הלם היטב את האידיאולוגיה של בית הספר בעמק הירדן. ואילו העובדה שמרדכי זעירא חיבר לו לחן של שיר לכת קיצבי וסוער, איפשרה לשיר שיהפוך בשעתו לשיר חנוכה המרכזי בעמק ובבית הספר שלנו.
ואכן, אצלנו, "בבית החינוך המשותף" בשנות ה-40, כשהגעתי לשם, מדי שנה בשנה בחנוכה, מצעד הלפידים היה האירוע המרכזי. העמידו את כולנו, כל תלמידי בית הספר, במיגרש המרכזי במלבן מסודר למופת כשפנינו מופנים אל הבית בן שתי הקומות ששימש כמרכזו של בית הספר. בידי כל אחד מאיתנו נתנו לפיד קטן, כלומר – מקל שבראשו קופסת פח שבתוכה סמרטוט או קש רווי בנפט וכולנו שקענו בציפייה אחת דרוכה ובדממה. ואז, כל המגרש הגדול הוחשך לפתע. או אז נשמעה קריאה אדירה, אותה השמיעה רותה בת דגניה א', שעמדה בקצה הקומה השנייה, ברמקול מאולתר של אותה תקופה, וקראה בקול גדול קטע מהשיר עד שסיימה אותו בקריאה נרגשת: "ויהי אור!" – ואכן היה אור! כולנו הדלקנו את הלפידים ברוב שמחה, האורות נדלקו בבניין ובחצר, והחלה תהלוכת הלפידים ברוב שירים וצהלה. שיאו של המצעד היה, כמצופה גם אם לא רצוי, שמדי שנה בשנה נדלקו שערותיה של ילדה אחת או שתיים, והצהלה והבהלה חברו יחדיו, כי המים שהוכנו מראש מנעו את השריפה.
כשפירסמתי במכתב העיתי "חדשות בן עזר" (גיליון 1422) רשימה על שירי זאב שנושאם ההתיישבות החלוצית והאידאולוגיה שפיעמה בהם, הזכרתי את חג החנוכה ומצעד הלפידים. ואז הוסיף אהוד בן עזר מרשמיו שלו שמשלימים את התמונה:
אהוד: משנת 1944 עד תחילת שנת 1947 למדתי בבית הספר לילדי עובדים בצופית. שרתי את האינטרנציונל בצד התקווה ו"תחזקנה" ["תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים / עפרות ארצנו באשר הם שם / אל ייפול רוחכם עליזים מתרוננים / בואו שכם אחד לעזרת העם" – "עליזים" בשיר היו אנשי ארץ-ישראל העובדת ולא במובנם היום] – והייתי עֵד לשמחתם של אנשי צופית, אנשי תנועת העבודה, ה"שמאל" הציוני של אז – על עלייתה של הלייבור לשלטון – ולמפח-נפשם על המרורים שמיד האכילה בהם ממשלת הלייבור של אטלי ובווין – את היישוב העברי.
המורה שלי בכיתות גימ"ל, דל"ת וה"א – היתה רבקה קרמר, שבעלה, תחת הכיסוי של עבודתו כנהג טכסי, היה אחד מראשי ההגנה בארץ. תקופת זמן הם גרו לידנו בקלמניה.
כל בוקר היינו הולכים ברגל, אני וחברי אהוד אקסלרוד-אלמגור ז"ל, על גבול פרדס קלמניה והכרם, עד לבית הספר בצופית. החג הבולט ביותר במסגרת בית הספר היה תהלוכת הלפידים הלילית בחנוכה, מבית הספר בן שתי הקומות במרכז המושב – לבית העם שבגבעה במערב המושב. הולכים ושרים בהתלהבות ובהרגשת כוח עולה: "אנו נושאים לפידים" – וכל אחד מאיתנו נושא לפיד בוער תוצרת בית, בחשיכה. מדינת ישראל טרם הוקמה אז.
ביטוי לימים ההם נתתי ברומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 1994) – המתרחש ברובו בקלמניה, שדה ורבורג וצופית, בשלהי תקופת המנדט.*
ב. הקמת מדינת ישראל וגיבוש תודעה היסטורית, חילונית ושל תחייה לאומית: האדם במרכז, ההתיישבות היא בארץ התנ"ך ו"בראשית" של היהודי החדש
הקמת המדינה, האירועים שקדמו לה ומלחמת העצמאות מחוללים תהליך אידאי רב משמעות בשירי זאב, שעיקרו תזוזה ממסכת הערכים של ההתיישבות החקלאית-חלוצית למערכת אידאית לאומית-מדינית. התזוזה הזאת גורמת לו להעצמת המודעות ההיסטורית ולחידוד הזיקה לתבניות מקראיות הולמות, וערכי ההתיישבות והזיקה לטבע נעשים כפופים לערכים החדשים, תוך חיזוקה של השקפת העולם החילונית.
"נער הפלמ"ח" (עמ' 112), למשל, מגלם בדמותו גם את הקשר הבלתי אמצעי לטבע הארץ-ישראלי. אבל בעיקרו של דבר מתגלם בו מחדש הלוחם המקראי ההודף את האוייב. צירוף ערכים זה ניכר גם בדמותו של איקי החייל הצועד במצעד (עמ' 114-113). הוא מייצג את הגבורה העברית הלוחמת, אך בה בעת מוצג כגילום חדש של קדוש אגדי ומופלא שגבר על האוייבים בטבע.
בשיר השבועה, "באנו אליך הנגב" (עמ' 141-140), ניכרת מודעות היסטורית לכיסופיהם של דורות מעונים בגולה אל ארץ אבותיהם מימי התנ"ך ומימי בראשית, אולם, מעניין כי שבועתו של הדובר ושל העם להחייאת הנגב מתנסחת באותה תבנית של ההתיישבות בעמק ובגליל, כהחייאתה של האדמה וכהחייאת הארץ כיישויות נשיות.
גם בשיר המתפעם מ"ראשית אילת" מוצגת הקמת העיר החדשה שבקצה הנגב כחזרה על התבניות המקראיות של יוצאי מצרים, מלכי יהודה ואף שיר השירים. בה בעת מוסיף ומובע מיתוס עבודת הכפים, המתממש באילת בעבודת החוצבים, השותלים, הבנאים והסוללים.
תבנית ה"בראשית", שהעניקה משמעות של "בריאה" אך של מעשה ידי האדם להתיישבות, משרתת עתה את הכרזת העצמאות ומימוש העצמאות. בשיר "אנו חוגגים את יום העצמאות", (עמ' 160-159), הכרזת העצמאות מדומה לקריאה "ויהי אור" והטבע כבר אינו ממלא תפקיד כה משמעותי בה. התבניות המקראיות של סולם יעקב, פלא סיני (מתן הלוחות) והברית בין הבתרים, שכולם מעמדים של התגלות אלוהית, באים עתה על מנת לגלם את משמעות הפלא הנשגב, מעשה ידי העם, של העצמאות. הופעתו של "הבול היהודי הראשון" (עמ' 158-157) אינה עשוייה, כמובן, להתקשר לתבנית מקראית ועל כן, מביאה ההתפעמות העזה להצגת הבול (בנוסח אלתרמן) כבן משפחה צעיר הרווי סממני טבע ישראלי, שכל בולי הלאומים השונים, שאף הם מואנשים כבני המשפחה, תמהים תחילה להופעתו אך מקבלים אותו לבסוף באהבה.
על רקע ההתפעמות מאירועי העצמאות בולט ההיעדר של ייצוג כלשהו, ואפילו נוסטלגי בלבד, לחיים היהודיים בגולה, למסורת ולתרבות שנוצרו בה, לא כל שכן לאור השואה שמחקה והשמידה את הקיום היהודי באירופה. תמוה על כן, שאין זכר בשירים אפילו לילדותו של זאב עצמו בעיירה שבפולין, להוריו ולמשפחתו, שרבים מתוכה נרצחו בשואה. אמנם, לאחר השואה הפגישה אותו שליחותו החינוכית "עם ילדים בקפריסין" (עמ' 165-164) ביניהם היה גם שמאי גולן ז"ל. הפגישה חוללה בו זעזוע והזדהות עמוקה עם סיבלם וכאב-יתמותם. הוא חש כי במיפגש עימם "נשמתי עשן ומחנק ואסון / הד ענות עם בייסוריו." אולם השיר כתוב מנקודת תצפיתו של זה שבא מן המולדת ולשם הבאת הילדים אליה. זוועות השואה מיוצגות באמירה מוכללת ורומזנית זו ועיקרו של השיר הוא במתן תקוות הילדים להיגאל במולדת.
ההתמקדות בתחייה הלאומית ובצמיחתו של אדם יהודי חדש נכרכת גם בביסוס גובר של העמדה החילונית המובהקת, המציבה חלופה לאמונה הדתית ומציבה את האדם במרכז היקום. תוך כך נבררים בקפדנות רכיבים מסויימים בלבד מן המסורת היהודית, בייחוד לרגל החגים המסורתיים, ומוענקת להם משמעות חדשה ההולמת את הזמן. אפילו שעה שבית הכנסת נזכר ובאופן נדיר, בשיר "בניכר" (עמ' 163-162), המתאר את המיפגש החד-פעמי, הדומם והנירגש עם יהודי מוסקבה לרגל משחקן של נבחרות הכדורגל – הרי בית הכנסת מנותק מן ההקשר הדתי ומוצג בהקשר הלאומי. מתקיים בו ללא מילים מיפגש רווי כמיהה למדינה היהודית העצמאית, עד שדומה היה ליהודים שם ש"ראו בחלום את המלך דוד."
כאמור, בעולם שיריו של זאב מוצב האדם במרכז, כמו הדיח את האלוהים ובא במקומו. הוא הבורא והפועל, היוצר ומקיים את העולם והוא האחראי להנהגת העולם הנברא שתהא טובה ומוסרית. "אני אדם" משיב האדם שטייל בעולם, התפעם ו"שתה" את תופעות הטבע, הפנים את טובן אל תוכו כמו היו הוא והעולם בתוכו לאחד, וחווה אף היות אב וילד כאחת ("אדם", עמ' 218-216).
ההתמזגות הפלאית עם סודות הטבע והיקום עד לאובדן "האני" המופרד מן הטבע, מחוללת באדם עילוי נשמה ודבקות ומביאה בו אושר גדול, כמו לנוכח התגלות אלוהית ("זה קורה לי תמיד", עמ' 208-204). גם הילד מוכשר לחוויית דבקות כזאת ששיאה בהתגלות של אחדות הטבע שבבחינת תחליף לאלוהות. הילד העירוני הנפגש עם היקום החקלאי חווה חוויה מיסטית. הוא חווה את סוד "ההתהוות בתבל", סוד הצמיחה והגדילה ופלא זיקתם של השמיים לארץ עד שבשיאה "הפעם שתה מן העולם" והגיע להכרה ש"הכול אחד". וכמובן, "האחד" אינו האלוהים אלא הטבע על שפעת גילוייו, פלאיו וסודותיו ("אדמה", עמ' 200-197).
השיר "אלואה" (עמ' 227-221) אף מרחיק לכת. כמשתמע מכותרתו ניתן בו ביטוי לאמונה כי האדם ממלא את מקומו של האלוה בעולם ובמעשיו הוא קובע את טיבו של "האי אוההו", המסמל את העולם, מן הרגע שבו התרומם האדם מן האדמה ויצר כל שבו. סיפור תולדותיו של האדם אלואה מציע, אפוא, כעין מיתוס תחליפי לסיפור בראשית המקראי, מבליט בו את יצירת הטוב והיופי שבעולם. רק לקראת סופו מתמודד זאב עם שאלת האחריות המוסרית המוטלת על האדם בשל מעמדו כיוצר וכבורא, ועם קיומו של "הרע" בעולם. כיוון שאלוהים אינו קיים בעולם שירי זה, ממקד זאב את עיונו ב"רע" שבמעשי אדם, שעה ש"מוסדות-אדם יימוטו" ו"איש את איש ירדוף" ו"הוא שודד ורוצח, ושורף והורס." אלא שתשובתו פשוטה: יש לקרוא אז לאלואה, ל"אדם" שישיב את הסדר הטוב על כנו, וזאב בוטח מעומק ליבו בכוחו הטוב של האדם.
אלא שהשירים הסמליים הללו, שהשפעת שלונסקי ניכרת בהם, כמו גם המאמץ הנואש להוסיף ולהאמין באדם לנוכח המלחמה הקשה, אינם מיועדים עוד לילדים. שהרי שירים לילדים תפקידם לחזק את הילד התמים, להעמיק את אמונתו ולהעניק לו מסכת ערכים חיובית. לכן, מוטמעת השקפת העולם החילונית, על כובד האחריות המוטל על פיה על האדם, בשירים הפשוטים במבניהם ובתפיסת עולמם האופטימית, המתמקדים בזיקה לטבע, בעבודת הכפים ובהיאחזות באדמה האופטימית, ובייחוד בשירים שנכתבו לחגים.
ג. השירים שנכתבו לחגים
בשירים הללו מובלעת מגמתו להציע חלופה חילונית, מסכת ערכים לאומית והתיישבותית-ציונית למסורת הדתית ארוכת השנים. זה הטעם להימנעותו מכתיבת שירים לחגים שאופיים דתי מובהק והם נטולי היבט חקלאי או לאומי, כמו ראש השנה ויום הכיפורים, והתמקדותו בחג הסוכות, חנוכה, ט"ו בשבט או שבועות (משום מה אינו מתייחס לפסח), וכמובן, הוא מייחד שירים לחגים התיישבותיים חדשים בתכלית, כמו "חג הגז", אחד במאי או יום העצמאות.
ט"ו בשבט זוכה, כמובן מאליו, למקום מיוחד וקרוי "חג האילן" או "חג האילנות". ומכיוון שאין לזאב צורך להתמודד בהקשר זה עם מטען ערכים דתי, נקל לו להעצים את הערכים החדשים המסתמלים בחג: הילד הקטן הוא הנוטע עץ בחג וקושר עצמו באדמת הארץ לחג ("עץ נטעתי", עמ' 86), הטבע המואנש כולו רוגש ושמח "כי מחר הוא יום הולדת / וחג גיל לשתיל / בכל חורש בגליל," כמו היה השתיל עצמו ילד קטן ואהוב ("בחג האילנות", עמ' 178-175). במקביל מקונן זאב על גדיעת אילן ("היה אילן", עמ' 180-179) או מתפעם כילד משירו של אילן, שכאשר נדם הופיע הפרי (עמ' 96-95), ואילו צעדת הנוטעים בשדה עם השתילים ביום החג מלווה על ידי הטבע כולו באהבה נרגשת. ("בשבט", עמ' 85-84).
חג השבועות, הלא הוא "חג הביכורים", משלים את קודמו שהרי בו נאסף הפרי מן השתילים שניטעו. כמובן, אין זכר להיבט הדתי שבו כחג מתן תורה. מובלט בו ערכה של הנטיעה כהיאחזות באדמה, עבודת כפיים והסיפוק שבאיסוף הפרי, כמו גם המימד הציבורי של התרומה לכלל, הבאת היבול כתחליף חילוני להבאת הביכורים במקדש. בשיר "בשלו הפירות בגני" (עמ' 13-12) מוצג הילד כמקיים בעצמו ובהתרגשות ושמחה את מצוות איסוף הפרי מן הגן שנטע בידיו ואף כחווה חוויה אישית ואינטימית של מגע עם הטבע. לעומת זאת, השיר "גני שלי" (עמ' 46) מתמקד במימד הציבורי והטקסי של החג, כפי שהתגבש בהתיישבות העובדת, כשהילד מכריז כי "לא גדול הוא גני שלי, / לא גדול, / אבל נתתי את הכול, / הכול." כלומר אני, הילד, מימשתי את ערכי העשייה וההתמסרות המוחלטת לכלל ועשיתי זאת במלוא הכוונה וככל יכולתי הדלה עדיין.
חג הסוכות זוכה לייצוג בשיר "סוכת מיכל" (עמ' 25) וניכרת בו המגמה להטמיע את מסכת הערכים ההתיישבותית. בראש וראשונה ניכר פירוק מכלול המרכיבים המסורתיים וברירה בתוכם. ההקשר של הנדודים במדבר מושמט, שהרי החג נחוג כבר בהתיישבות בארץ שאליה הגיעו. רכיבים מן המסורת שעניינם בטבע נשמרים, אולם משמעותם משתנה. ארבעת המינים מצויים בסוכתה של מיכל: התמר, הבא לציין את הלולב, האתרוג, ההדס ו"ענף עץ" הרומז לערבה. אלא שאין הם מובדלים לעצמם, לא כל שכן שאינם נקשרים במצוות החג. הם שלובים בין פירות נוספים ובאים כמותם לייצג את טבע הארץ המבורך ואת פרי העמל החלוצי. בנוסף מהדהד בסוכה קולם של "המלך דוד ואבות העם" וכך מועברת הסוכה מהקשר המידבר לתבנית המקראית של קיום לאומי בארץ ישראל. מסכת הערכים אף זוכה להשלמה מעניינת: נשמע בה ניגונם של "יהודים בסוכה" להבליט כך את אחדות העם היהודי שכולו מתמקד ותולה תקוות בישוב המוקם בארץ.
אולם, כאמור, שירו הנודע ביותר של זאב הוא השיר "אנו נושאים לפידים" (עמ' 135). השיר נכתב במיוחד לחג החנוכה ונעשה המנון החג כבר בשנות ה-30, כלומר – שנים לפני קום המדינה, כשהלחן שחיבר לו מ. זעירא בנוסח שיר לכת, עשה אותו מתאים למצעד הלפידים שהיה שיאו של הטקס החגיגי (והיום הוא גם הוסב להדלקת המשואות בערב יום העצמאות). ברקע מהדהדת, אמנם, השפעת שירו של ביאליק, "למתנדבים בעם", שאף הוא נקרא והושר אז בטקסי החנוכה. אבל זאב הרחיק לכת מביאליק בהעניקו לשיר משמעות חילונית מוצהרת ונועזת, שבמרכזה ערכי ההתיישבות. "נס לא קרה לנו, / פך שמן לא מצאנו," מצהירים הדוברים-החלוצים בשיר. תעוזתם וגבורתם של החלוצים, ולא כוחו של האלוהים, הם שחוללו את הנס. הם לא מצאו פך שמן כמו באגדת חנוכה ולא בשמן הם הדליקו את האור של המולדת הקמה לתחייה. הם, בידיהם, הביאו לסילוק אפלת הדורות שבגלות והם עשו זאת בחציבה מפרכת בהרים עד שנחשף "האור", הוא אור ההתיישבות. והסיום נועז ומאתגר את ההשקפה הדתית: במעשיהם הם שיצרו את הבריאה החדשה שקולה כנגד "ויהי האור" האלוהי. החלוץ הוא שפעל ועשה "ויהי אור!" – הוא שהלך לעמק ועלה בהר ויִשב אותם, הוא שחצב בסלע עד שהיה דם בידיו, הוא שחולל זאת. ומכאן נשמעת קריאתו לכל מי שליבו "צמא לאור" להצטרף ולבוא.
שירי החגים, המעטים אמנם, ענו על הצורך הדוחק של אותה תקופה בשירים לחגים, אך בעיקר איפשרו לזאב להעניק משמעות ותוכן חדשים לחגים היהודיים המסורתיים, כך שיתאימו למציאות החדשה ולערכים החדשים. הדבר נעשה בדרך של ברירה קפדנית בחומרים המסורתיים ושילובם של הרכיבים ההולמים את השקפת העולם החילונית, הציונית וההתיישבותית בהקשר החדש תוך הדרתם של הרכיבים הדתיים. האדם החדש נעשה מרכז.
ד. ואנחנו היום? היכן אנחנו?
לא אכנס, כמובן, לדיון בשאלה עד כמה רחקנו, בצדק וגם לא, מהשקפתו של זאב, עמדה ששיקפה אז ערכיהם של רבים ממקימי המדינה. אשאיר זאת לכל אחד מאיתנו. אבל אולי כדאי כי תמיד יעמדו ערכים אלה כ"לפידים" למולנו, יאירו לנו את הדרך: ייחוס הכוח המוסרי לאדם, אמונה ביכולת לשאת באחריות החברתית והלאומית, זיקה לשורשינו בעבר ולטקסטים המכוננים, למקרא במיוחד, גם בלי זיקה דתית ועוד. אמנם השתנו הזמנים והתגוונו הערכים והתרבו הצרכים המדיניים וכל כך הרבה השתנה בעולם הטכנולוגי, אבל לפחות נזכור ונוקיר את שהנחילו לנו בוני המדינה ותרבותה.
ארנה גולן
* בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה [קלמניה], אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים [צופית] ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עליי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!" למדתי אותו מהמורה ציפה [רבקה] בבית-הספר ברמות-הצופים [צופית]. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכול!" לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.
מתוך: אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", הוצאת ידיעות אחרונות, 1994].
לזיכרו של בעלי, הסופר שמאי גולן ז"ל
שנפטר לפני שלוש שנים, יומיים לפני חג החנוכה
א. שירו של המשורר זאב, תקופתו וערכיו, מצעד הלפידים ואנחנו
כעוד ימים אחדים נחגוג את חג החנוכה ואם הוראות הבריאות בעקבות הקורונה יתירו לנו, נקיים כבכל שנה טקס של מצעד לפידים או תחליפיהם (מחשש לשריפה) ובצעדה שמחה ישירו הילדים והוריהם ומוריהם את השיר השמח "אנו נושאים לפידים", אף כי רק מעטים יידעו מי חיבר את המילים ומי את הלחן וכיצד הפך השיר להימנון חנוכה בטקסי החג.
השנה אף מועצם ההקשר ההיסטורי. שהרי חג החנוכה מתקיים אך ימים ספורים לאחר כ"ט בנובמבר, הלא הוא ה-29 לנובמבר 1947,שבו קיבלו האומות המאוחדות לפני 73 שנים, את ההחלטה על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (במסגרת תוכנית החלוקה). אותו ערב פרצו חגיגות שמחה סוערות ברחובות הערים ובכל יישוב בארץ כמו היה זה מין נס פך שמן חדש. ואכן, שירו של זאב, "אנו נושאים לפידים" מתקשר באותו נס של חנוכה אבל מציג לו אלטרנטיבה נועזת, משמעות מהפכנית מבחינה לאומית, ההולמת גם את אותם רגעים. לא נס דתי-אלוהי קרה כאן בהתיישבות החלוצית שהביאה למדינה, אלא נס חלוצי-לאומי וחילוני. ואכן, השיר הוא ביטוי מבריק למערכת הערכים שעמדה בבסיס ההתיישבות החלוצית והקמת המדינה.
ובימים אלה יש לשאול: מה מן הערכים הללו עדיין מפעם בנו?
חובה עלינו לבחון עם הפיצול "לשבטים" ולשניים או שלושה מחנות עיקריים מנוגדים, רווי טינות וכעסים ואפילו מגיעים עד לשינאה, מה היה אומר על כך אותו משורר שאת מילותיו אנחנו שרים כל כך בדבקות מדי שנה בשנה. ואם כך, מי היה המשורר זאב שחיבר את המלים הנועזות הללו ובאילו שנים? וראוי אך לזכור כי מרדכי זעירא, המלחין החשוב של אותה תקופה, לא רק הלחין להן לחן הולם, סוחף, צועד, מהפכני, אלא סייע בכך להפוך את השיר למכונן את מצעד הלפידים ול"מסמר" חגיגות החנוכה.
אבל תחילה נראה את מילות השיר:
אנו נושאים לפידים
מילים: אהרון זאב
לחן: מרדכי זעירא
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
השיר הזה כונס עם רבים משיריו של זאב לילדים ולבני נוער בספרו "פרחי בר" (הופיע לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1951, ובשנת 1964 הופיעה מהדורה מעודכנת ונאה, גם הפעם בלוויית איוריה של תרצה טנאי), אבל הוא נתחבר כבר בשנות ה-30 – ואכן, השירים שכונסו בספר חוברו בין שנות ה-30 ועד שנות ה-50, בתקופת ילדותי ונעוריי בקיבוץ מסדה, והם מתארים בצורה מקסימה את אותה תקופה ומסכת ערכיה הציוניים והסוציאליסטיים. לא מעטים מהם אף מציגים את צורת החיים השיתופית בקיבוץ של אותה תקופה באהדה גדולה וכמעט בהערצה.
יותר מזה, בשם המיטאפורי "פרחי בר" הוא מכנה אותנו, ילידי הארץ של שנות ה-30 וה-40. כי הרי אנחנו לפי ראייה זו "הצברים החמודים והעוקצניים" הגדלים בארץ שעדיין רובה אינה מעובדת ועל כן הם כפרחי בר.
שמו המלא של המשורר, שכינה עצמו בשם הספרותי "זאב" – הוא אהרון זאב וינטרוב (1900-1968). הוא נולד בעיר סוקולוב פודולסקי (אז באימפריה הרוסית והיום במזרח פולין), ולאחר שעלה לארץ ישראל בשנת 1925, אחרי הרפתקאות סבוכות ומסוכנות בגלל פעילותו הציונית ברוסיה, הוא עבד תחילה בבניין. אך מאחר שהשלים את לימודיו בבית המדרש למורים עבריים שבעירו, קודם למנוסתו משם, הרי שעם ייסודו הרשמי של "בית החינוך המשותף" שבדגניה א' בשנת 1930, חיפשו מורים יודעי עברית, שילמדו את הילדים הראשונים של הדגניות וכינרת (בשנים מאוחרות יותר למדו בו רוב ילדי עמק הירדן). וכך הגיע זאב לדגניה ושימש מורה, שנים אחדות לפני שנולדתי, בבית הספר שבו הייתי עתידה ללמוד.
אמנם, לאחר שנים ספורות הוא עבר לתל אביב ושימש מורה ב"בית הספר לילדי פועלים" שבשכונת בורוכוב בגבעתיים, ובחר ללמד שם כראוי לסוציאליסט כמוהו, שאף ביקש לחיות ליד מרכז תרבותי כתל אביב. עם זאת, כל ימיו, ואף שהוא עתיד להתמנות עם קום המדינה לקצין התרבות והחינוך הראשון של צה"ל ולאחר מכן הוא שייסד את הוועד למען החייל – כל ימיו הוא עתיד להתרפק בשיריו על אותם ימים רחוקים שבעמק, על ההווייה החקלאית ועל דמותם הצברית של הילדים שגדלו בארץ המתחדשת.
והחשוב מכול: הוא השאיר לנו מורשת בבית הספר, שכולנו היינו מלאי התרגשות לקראתה, הלא זה מצעד הלפידים של חג החנוכה. שירו זה הנודע, ששימש בשעתו כעין הצהרת מרד של ציוני חילוני כנגד המסורת הדתית שהותירה את רובו של העם בגולה בציפייה לגאולה "ניסית" אלוהית – הלם היטב את האידיאולוגיה של בית הספר בעמק הירדן. ואילו העובדה שמרדכי זעירא חיבר לו לחן של שיר לכת קיצבי וסוער, איפשרה לשיר שיהפוך בשעתו לשיר חנוכה המרכזי בעמק ובבית הספר שלנו.
ואכן, אצלנו, "בבית החינוך המשותף" בשנות ה-40, כשהגעתי לשם, מדי שנה בשנה בחנוכה, מצעד הלפידים היה האירוע המרכזי. העמידו את כולנו, כל תלמידי בית הספר, במיגרש המרכזי במלבן מסודר למופת כשפנינו מופנים אל הבית בן שתי הקומות ששימש כמרכזו של בית הספר. בידי כל אחד מאיתנו נתנו לפיד קטן, כלומר – מקל שבראשו קופסת פח שבתוכה סמרטוט או קש רווי בנפט וכולנו שקענו בציפייה אחת דרוכה ובדממה. ואז, כל המגרש הגדול הוחשך לפתע. או אז נשמעה קריאה אדירה, אותה השמיעה רותה בת דגניה א', שעמדה בקצה הקומה השנייה, ברמקול מאולתר של אותה תקופה, וקראה בקול גדול קטע מהשיר עד שסיימה אותו בקריאה נרגשת: "ויהי אור!" – ואכן היה אור! כולנו הדלקנו את הלפידים ברוב שמחה, האורות נדלקו בבניין ובחצר, והחלה תהלוכת הלפידים ברוב שירים וצהלה. שיאו של המצעד היה, כמצופה גם אם לא רצוי, שמדי שנה בשנה נדלקו שערותיה של ילדה אחת או שתיים, והצהלה והבהלה חברו יחדיו, כי המים שהוכנו מראש מנעו את השריפה.
כשפירסמתי במכתב העיתי "חדשות בן עזר" (גיליון 1422) רשימה על שירי זאב שנושאם ההתיישבות החלוצית והאידאולוגיה שפיעמה בהם, הזכרתי את חג החנוכה ומצעד הלפידים. ואז הוסיף אהוד בן עזר מרשמיו שלו שמשלימים את התמונה:
אהוד: משנת 1944 עד תחילת שנת 1947 למדתי בבית הספר לילדי עובדים בצופית. שרתי את האינטרנציונל בצד התקווה ו"תחזקנה" ["תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים / עפרות ארצנו באשר הם שם / אל ייפול רוחכם עליזים מתרוננים / בואו שכם אחד לעזרת העם" – "עליזים" בשיר היו אנשי ארץ-ישראל העובדת ולא במובנם היום] – והייתי עֵד לשמחתם של אנשי צופית, אנשי תנועת העבודה, ה"שמאל" הציוני של אז – על עלייתה של הלייבור לשלטון – ולמפח-נפשם על המרורים שמיד האכילה בהם ממשלת הלייבור של אטלי ובווין – את היישוב העברי.
המורה שלי בכיתות גימ"ל, דל"ת וה"א – היתה רבקה קרמר, שבעלה, תחת הכיסוי של עבודתו כנהג טכסי, היה אחד מראשי ההגנה בארץ. תקופת זמן הם גרו לידנו בקלמניה.
כל בוקר היינו הולכים ברגל, אני וחברי אהוד אקסלרוד-אלמגור ז"ל, על גבול פרדס קלמניה והכרם, עד לבית הספר בצופית. החג הבולט ביותר במסגרת בית הספר היה תהלוכת הלפידים הלילית בחנוכה, מבית הספר בן שתי הקומות במרכז המושב – לבית העם שבגבעה במערב המושב. הולכים ושרים בהתלהבות ובהרגשת כוח עולה: "אנו נושאים לפידים" – וכל אחד מאיתנו נושא לפיד בוער תוצרת בית, בחשיכה. מדינת ישראל טרם הוקמה אז.
ביטוי לימים ההם נתתי ברומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 1994) – המתרחש ברובו בקלמניה, שדה ורבורג וצופית, בשלהי תקופת המנדט.*
ב. הקמת מדינת ישראל וגיבוש תודעה היסטורית, חילונית ושל תחייה לאומית: האדם במרכז, ההתיישבות היא בארץ התנ"ך ו"בראשית" של היהודי החדש
הקמת המדינה, האירועים שקדמו לה ומלחמת העצמאות מחוללים תהליך אידאי רב משמעות בשירי זאב, שעיקרו תזוזה ממסכת הערכים של ההתיישבות החקלאית-חלוצית למערכת אידאית לאומית-מדינית. התזוזה הזאת גורמת לו להעצמת המודעות ההיסטורית ולחידוד הזיקה לתבניות מקראיות הולמות, וערכי ההתיישבות והזיקה לטבע נעשים כפופים לערכים החדשים, תוך חיזוקה של השקפת העולם החילונית.
"נער הפלמ"ח" (עמ' 112), למשל, מגלם בדמותו גם את הקשר הבלתי אמצעי לטבע הארץ-ישראלי. אבל בעיקרו של דבר מתגלם בו מחדש הלוחם המקראי ההודף את האוייב. צירוף ערכים זה ניכר גם בדמותו של איקי החייל הצועד במצעד (עמ' 114-113). הוא מייצג את הגבורה העברית הלוחמת, אך בה בעת מוצג כגילום חדש של קדוש אגדי ומופלא שגבר על האוייבים בטבע.
בשיר השבועה, "באנו אליך הנגב" (עמ' 141-140), ניכרת מודעות היסטורית לכיסופיהם של דורות מעונים בגולה אל ארץ אבותיהם מימי התנ"ך ומימי בראשית, אולם, מעניין כי שבועתו של הדובר ושל העם להחייאת הנגב מתנסחת באותה תבנית של ההתיישבות בעמק ובגליל, כהחייאתה של האדמה וכהחייאת הארץ כיישויות נשיות.
גם בשיר המתפעם מ"ראשית אילת" מוצגת הקמת העיר החדשה שבקצה הנגב כחזרה על התבניות המקראיות של יוצאי מצרים, מלכי יהודה ואף שיר השירים. בה בעת מוסיף ומובע מיתוס עבודת הכפים, המתממש באילת בעבודת החוצבים, השותלים, הבנאים והסוללים.
תבנית ה"בראשית", שהעניקה משמעות של "בריאה" אך של מעשה ידי האדם להתיישבות, משרתת עתה את הכרזת העצמאות ומימוש העצמאות. בשיר "אנו חוגגים את יום העצמאות", (עמ' 160-159), הכרזת העצמאות מדומה לקריאה "ויהי אור" והטבע כבר אינו ממלא תפקיד כה משמעותי בה. התבניות המקראיות של סולם יעקב, פלא סיני (מתן הלוחות) והברית בין הבתרים, שכולם מעמדים של התגלות אלוהית, באים עתה על מנת לגלם את משמעות הפלא הנשגב, מעשה ידי העם, של העצמאות. הופעתו של "הבול היהודי הראשון" (עמ' 158-157) אינה עשוייה, כמובן, להתקשר לתבנית מקראית ועל כן, מביאה ההתפעמות העזה להצגת הבול (בנוסח אלתרמן) כבן משפחה צעיר הרווי סממני טבע ישראלי, שכל בולי הלאומים השונים, שאף הם מואנשים כבני המשפחה, תמהים תחילה להופעתו אך מקבלים אותו לבסוף באהבה.
על רקע ההתפעמות מאירועי העצמאות בולט ההיעדר של ייצוג כלשהו, ואפילו נוסטלגי בלבד, לחיים היהודיים בגולה, למסורת ולתרבות שנוצרו בה, לא כל שכן לאור השואה שמחקה והשמידה את הקיום היהודי באירופה. תמוה על כן, שאין זכר בשירים אפילו לילדותו של זאב עצמו בעיירה שבפולין, להוריו ולמשפחתו, שרבים מתוכה נרצחו בשואה. אמנם, לאחר השואה הפגישה אותו שליחותו החינוכית "עם ילדים בקפריסין" (עמ' 165-164) ביניהם היה גם שמאי גולן ז"ל. הפגישה חוללה בו זעזוע והזדהות עמוקה עם סיבלם וכאב-יתמותם. הוא חש כי במיפגש עימם "נשמתי עשן ומחנק ואסון / הד ענות עם בייסוריו." אולם השיר כתוב מנקודת תצפיתו של זה שבא מן המולדת ולשם הבאת הילדים אליה. זוועות השואה מיוצגות באמירה מוכללת ורומזנית זו ועיקרו של השיר הוא במתן תקוות הילדים להיגאל במולדת.
ההתמקדות בתחייה הלאומית ובצמיחתו של אדם יהודי חדש נכרכת גם בביסוס גובר של העמדה החילונית המובהקת, המציבה חלופה לאמונה הדתית ומציבה את האדם במרכז היקום. תוך כך נבררים בקפדנות רכיבים מסויימים בלבד מן המסורת היהודית, בייחוד לרגל החגים המסורתיים, ומוענקת להם משמעות חדשה ההולמת את הזמן. אפילו שעה שבית הכנסת נזכר ובאופן נדיר, בשיר "בניכר" (עמ' 163-162), המתאר את המיפגש החד-פעמי, הדומם והנירגש עם יהודי מוסקבה לרגל משחקן של נבחרות הכדורגל – הרי בית הכנסת מנותק מן ההקשר הדתי ומוצג בהקשר הלאומי. מתקיים בו ללא מילים מיפגש רווי כמיהה למדינה היהודית העצמאית, עד שדומה היה ליהודים שם ש"ראו בחלום את המלך דוד."
כאמור, בעולם שיריו של זאב מוצב האדם במרכז, כמו הדיח את האלוהים ובא במקומו. הוא הבורא והפועל, היוצר ומקיים את העולם והוא האחראי להנהגת העולם הנברא שתהא טובה ומוסרית. "אני אדם" משיב האדם שטייל בעולם, התפעם ו"שתה" את תופעות הטבע, הפנים את טובן אל תוכו כמו היו הוא והעולם בתוכו לאחד, וחווה אף היות אב וילד כאחת ("אדם", עמ' 218-216).
ההתמזגות הפלאית עם סודות הטבע והיקום עד לאובדן "האני" המופרד מן הטבע, מחוללת באדם עילוי נשמה ודבקות ומביאה בו אושר גדול, כמו לנוכח התגלות אלוהית ("זה קורה לי תמיד", עמ' 208-204). גם הילד מוכשר לחוויית דבקות כזאת ששיאה בהתגלות של אחדות הטבע שבבחינת תחליף לאלוהות. הילד העירוני הנפגש עם היקום החקלאי חווה חוויה מיסטית. הוא חווה את סוד "ההתהוות בתבל", סוד הצמיחה והגדילה ופלא זיקתם של השמיים לארץ עד שבשיאה "הפעם שתה מן העולם" והגיע להכרה ש"הכול אחד". וכמובן, "האחד" אינו האלוהים אלא הטבע על שפעת גילוייו, פלאיו וסודותיו ("אדמה", עמ' 200-197).
השיר "אלואה" (עמ' 227-221) אף מרחיק לכת. כמשתמע מכותרתו ניתן בו ביטוי לאמונה כי האדם ממלא את מקומו של האלוה בעולם ובמעשיו הוא קובע את טיבו של "האי אוההו", המסמל את העולם, מן הרגע שבו התרומם האדם מן האדמה ויצר כל שבו. סיפור תולדותיו של האדם אלואה מציע, אפוא, כעין מיתוס תחליפי לסיפור בראשית המקראי, מבליט בו את יצירת הטוב והיופי שבעולם. רק לקראת סופו מתמודד זאב עם שאלת האחריות המוסרית המוטלת על האדם בשל מעמדו כיוצר וכבורא, ועם קיומו של "הרע" בעולם. כיוון שאלוהים אינו קיים בעולם שירי זה, ממקד זאב את עיונו ב"רע" שבמעשי אדם, שעה ש"מוסדות-אדם יימוטו" ו"איש את איש ירדוף" ו"הוא שודד ורוצח, ושורף והורס." אלא שתשובתו פשוטה: יש לקרוא אז לאלואה, ל"אדם" שישיב את הסדר הטוב על כנו, וזאב בוטח מעומק ליבו בכוחו הטוב של האדם.
אלא שהשירים הסמליים הללו, שהשפעת שלונסקי ניכרת בהם, כמו גם המאמץ הנואש להוסיף ולהאמין באדם לנוכח המלחמה הקשה, אינם מיועדים עוד לילדים. שהרי שירים לילדים תפקידם לחזק את הילד התמים, להעמיק את אמונתו ולהעניק לו מסכת ערכים חיובית. לכן, מוטמעת השקפת העולם החילונית, על כובד האחריות המוטל על פיה על האדם, בשירים הפשוטים במבניהם ובתפיסת עולמם האופטימית, המתמקדים בזיקה לטבע, בעבודת הכפים ובהיאחזות באדמה האופטימית, ובייחוד בשירים שנכתבו לחגים.
ג. השירים שנכתבו לחגים
בשירים הללו מובלעת מגמתו להציע חלופה חילונית, מסכת ערכים לאומית והתיישבותית-ציונית למסורת הדתית ארוכת השנים. זה הטעם להימנעותו מכתיבת שירים לחגים שאופיים דתי מובהק והם נטולי היבט חקלאי או לאומי, כמו ראש השנה ויום הכיפורים, והתמקדותו בחג הסוכות, חנוכה, ט"ו בשבט או שבועות (משום מה אינו מתייחס לפסח), וכמובן, הוא מייחד שירים לחגים התיישבותיים חדשים בתכלית, כמו "חג הגז", אחד במאי או יום העצמאות.
ט"ו בשבט זוכה, כמובן מאליו, למקום מיוחד וקרוי "חג האילן" או "חג האילנות". ומכיוון שאין לזאב צורך להתמודד בהקשר זה עם מטען ערכים דתי, נקל לו להעצים את הערכים החדשים המסתמלים בחג: הילד הקטן הוא הנוטע עץ בחג וקושר עצמו באדמת הארץ לחג ("עץ נטעתי", עמ' 86), הטבע המואנש כולו רוגש ושמח "כי מחר הוא יום הולדת / וחג גיל לשתיל / בכל חורש בגליל," כמו היה השתיל עצמו ילד קטן ואהוב ("בחג האילנות", עמ' 178-175). במקביל מקונן זאב על גדיעת אילן ("היה אילן", עמ' 180-179) או מתפעם כילד משירו של אילן, שכאשר נדם הופיע הפרי (עמ' 96-95), ואילו צעדת הנוטעים בשדה עם השתילים ביום החג מלווה על ידי הטבע כולו באהבה נרגשת. ("בשבט", עמ' 85-84).
חג השבועות, הלא הוא "חג הביכורים", משלים את קודמו שהרי בו נאסף הפרי מן השתילים שניטעו. כמובן, אין זכר להיבט הדתי שבו כחג מתן תורה. מובלט בו ערכה של הנטיעה כהיאחזות באדמה, עבודת כפיים והסיפוק שבאיסוף הפרי, כמו גם המימד הציבורי של התרומה לכלל, הבאת היבול כתחליף חילוני להבאת הביכורים במקדש. בשיר "בשלו הפירות בגני" (עמ' 13-12) מוצג הילד כמקיים בעצמו ובהתרגשות ושמחה את מצוות איסוף הפרי מן הגן שנטע בידיו ואף כחווה חוויה אישית ואינטימית של מגע עם הטבע. לעומת זאת, השיר "גני שלי" (עמ' 46) מתמקד במימד הציבורי והטקסי של החג, כפי שהתגבש בהתיישבות העובדת, כשהילד מכריז כי "לא גדול הוא גני שלי, / לא גדול, / אבל נתתי את הכול, / הכול." כלומר אני, הילד, מימשתי את ערכי העשייה וההתמסרות המוחלטת לכלל ועשיתי זאת במלוא הכוונה וככל יכולתי הדלה עדיין.
חג הסוכות זוכה לייצוג בשיר "סוכת מיכל" (עמ' 25) וניכרת בו המגמה להטמיע את מסכת הערכים ההתיישבותית. בראש וראשונה ניכר פירוק מכלול המרכיבים המסורתיים וברירה בתוכם. ההקשר של הנדודים במדבר מושמט, שהרי החג נחוג כבר בהתיישבות בארץ שאליה הגיעו. רכיבים מן המסורת שעניינם בטבע נשמרים, אולם משמעותם משתנה. ארבעת המינים מצויים בסוכתה של מיכל: התמר, הבא לציין את הלולב, האתרוג, ההדס ו"ענף עץ" הרומז לערבה. אלא שאין הם מובדלים לעצמם, לא כל שכן שאינם נקשרים במצוות החג. הם שלובים בין פירות נוספים ובאים כמותם לייצג את טבע הארץ המבורך ואת פרי העמל החלוצי. בנוסף מהדהד בסוכה קולם של "המלך דוד ואבות העם" וכך מועברת הסוכה מהקשר המידבר לתבנית המקראית של קיום לאומי בארץ ישראל. מסכת הערכים אף זוכה להשלמה מעניינת: נשמע בה ניגונם של "יהודים בסוכה" להבליט כך את אחדות העם היהודי שכולו מתמקד ותולה תקוות בישוב המוקם בארץ.
אולם, כאמור, שירו הנודע ביותר של זאב הוא השיר "אנו נושאים לפידים" (עמ' 135). השיר נכתב במיוחד לחג החנוכה ונעשה המנון החג כבר בשנות ה-30, כלומר – שנים לפני קום המדינה, כשהלחן שחיבר לו מ. זעירא בנוסח שיר לכת, עשה אותו מתאים למצעד הלפידים שהיה שיאו של הטקס החגיגי (והיום הוא גם הוסב להדלקת המשואות בערב יום העצמאות). ברקע מהדהדת, אמנם, השפעת שירו של ביאליק, "למתנדבים בעם", שאף הוא נקרא והושר אז בטקסי החנוכה. אבל זאב הרחיק לכת מביאליק בהעניקו לשיר משמעות חילונית מוצהרת ונועזת, שבמרכזה ערכי ההתיישבות. "נס לא קרה לנו, / פך שמן לא מצאנו," מצהירים הדוברים-החלוצים בשיר. תעוזתם וגבורתם של החלוצים, ולא כוחו של האלוהים, הם שחוללו את הנס. הם לא מצאו פך שמן כמו באגדת חנוכה ולא בשמן הם הדליקו את האור של המולדת הקמה לתחייה. הם, בידיהם, הביאו לסילוק אפלת הדורות שבגלות והם עשו זאת בחציבה מפרכת בהרים עד שנחשף "האור", הוא אור ההתיישבות. והסיום נועז ומאתגר את ההשקפה הדתית: במעשיהם הם שיצרו את הבריאה החדשה שקולה כנגד "ויהי האור" האלוהי. החלוץ הוא שפעל ועשה "ויהי אור!" – הוא שהלך לעמק ועלה בהר ויִשב אותם, הוא שחצב בסלע עד שהיה דם בידיו, הוא שחולל זאת. ומכאן נשמעת קריאתו לכל מי שליבו "צמא לאור" להצטרף ולבוא.
שירי החגים, המעטים אמנם, ענו על הצורך הדוחק של אותה תקופה בשירים לחגים, אך בעיקר איפשרו לזאב להעניק משמעות ותוכן חדשים לחגים היהודיים המסורתיים, כך שיתאימו למציאות החדשה ולערכים החדשים. הדבר נעשה בדרך של ברירה קפדנית בחומרים המסורתיים ושילובם של הרכיבים ההולמים את השקפת העולם החילונית, הציונית וההתיישבותית בהקשר החדש תוך הדרתם של הרכיבים הדתיים. האדם החדש נעשה מרכז.
ד. ואנחנו היום? היכן אנחנו?
לא אכנס, כמובן, לדיון בשאלה עד כמה רחקנו, בצדק וגם לא, מהשקפתו של זאב, עמדה ששיקפה אז ערכיהם של רבים ממקימי המדינה. אשאיר זאת לכל אחד מאיתנו. אבל אולי כדאי כי תמיד יעמדו ערכים אלה כ"לפידים" למולנו, יאירו לנו את הדרך: ייחוס הכוח המוסרי לאדם, אמונה ביכולת לשאת באחריות החברתית והלאומית, זיקה לשורשינו בעבר ולטקסטים המכוננים, למקרא במיוחד, גם בלי זיקה דתית ועוד. אמנם השתנו הזמנים והתגוונו הערכים והתרבו הצרכים המדיניים וכל כך הרבה השתנה בעולם הטכנולוגי, אבל לפחות נזכור ונוקיר את שהנחילו לנו בוני המדינה ותרבותה.
ארנה גולן
* בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה [קלמניה], אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים [צופית] ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עליי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!" למדתי אותו מהמורה ציפה [רבקה] בבית-הספר ברמות-הצופים [צופית]. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכול!" לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.
מתוך: אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", הוצאת ידיעות אחרונות, 1994].
עדינה בר-אל
אוהבי אדם ואדמה
חוות "יבולים" – מכללה תעסוקתית לצעירים בעלי מוגבלויות, פועלת במשק של שמוליק אמיתי בכפר מלל. החווה הוקמה ביוזמת ענת גלנץ, בתו של שמוליק. היא מנהלת את המקום יחד עם מאיה גולדברג. החניכים רוכשים כישורי חיים באמצעות קרבה לטבע ועבודות חקלאיות.
שמואל אמיתי, המכונה בפי כולם שמוליק, נולד בגבעת חן בשנת 1951. כאשר רצה להתקבל למושב כפר מלל, בשנת 1971, נתקל בקושי מסוים. "אז החליטו לא לקבל רווקים למושב," הוא מספר, "ואני הייתי רווק עדיין." לדבריו "מי שקבעה שאתקבל היא ורה שיינרמן, אימו של אריק שרון. ומה שיכנע אותה? מדי הצנחן שלבשתי אז. היא אהבה צנחנים."
מאז עברו מים רבים בנהר, ושמוליק ממלא תפקידים שונים בכפר מלל. במשך 44 שנים הוא רב"ש (רכז ביטחון שוטף). באותו עניין הוא נזכר באירועים שהיו בשנת 1982, אחרי 'סברה ושתילה'. במשך חודש שהו אנשי ביטחון במושב, כדי לשמור על ורה, אימו של אריק שרון, שהיה מעורב בפרשה כשר ביטחון דאז. "בסופו של אותו חודש, לאחר שאנשי הביטחון עזבו, אני המשכתי לשמור על ורה, למרות שהיה ידוע שיש לה נשק. במשך שבוע ישנתי בלילות במרפסת ביתה, כדי להגן עליה."
מלבד היותו רב"ש, מכהן שמוליק בשתי ההנהלות במושב – של האגודה ושל הוועד המקומי. בנוסף לכך הוא פועל גם עבור החקלאים בארץ. וזה בהיותו אחד מחברי הנהלת "אדמתי", שמייצגת 150 מושבים וקיבוצים, ופועלת בראשותו של גלעד אלטמן למען זכויותיהם של החקלאים.
שמוליק מספר על נושא הפל"ח. (פעילות לא חקלאית) בנחלה. כידוע עקב המשבר בחקלאות וההפסדים הגדולים, החלו חקלאים להסב את המבנים ששימשו אותם בעבר, כגון לולים, רפתות ומחסנים – לצורך השתכרות מענפים לא חקלאיים, בהם קליניקות פרטיות, חנויות או סדנאות שונות.
לצורך כך, מסביר שמוליק: "דורש מנהל מקרקעי ישראל תשלומים גבוהים, לפי חישוב של 91% מהערך העתידי של הקרקע. וברור שלרוב החקלאים, במיוחד בני שבעים ומעלה, אין סכומים אלו, והם גם לא יכולים לקחת משכנתא לצורך זה."
כאשר שמוליק מדבר על הנושא ניכרים הכאב והאכפתיות שלו. הוא מציין לטובה את ידידו עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים, ומעיד עליו: "עמית מייצג נאמנה את חברי המושבים. יש לו תמיכה רחבה בקרב ציבור החקלאים, הוא מעורב בנושאים השונים בכלל ובפל"ח בפרט בכל ליבו. עורך מפגשים ביישובים, מקשר ומגשר בין החקלאים לגופים הרלוונטיים."
טבע וחקלאות בת-קיימא
בנוסף לפעילותו במושב וב"אדמתי", שמוליק פועל במשך כ-20 שנה ב"עמותת חיים", למען ילדים חולי סרטן. העמותה מגייסת כספים עבורם, בין השאר באמצעות ארגון בזאר שנתי במושב ירקונה.
וגם את המשק שלו עצמו "תרם" שמוליק למען אנשים עם צרכים מיוחדים. והכול בזכות בתו ענת גלנץ, שסחפה את הוריה, בעלה תומר וילדיה, להפעיל חווה להכשרת צעירים עם מוגבלות לחיי עבודה.
ונתחיל את הסיפור של ענת. היא נולדה לשמוליק ושרה בכפר מלל בשנת 1976. למדה בבית הספר היסודי במושב, ובבית הספר התיכון ע"ש "עמי אסף" בבית-ברל. יש לה תואר ראשון ב"מדעי הצמח" מטעם הפקולטה לחקלאות ברחובות. לאחר סיום הלימודים עסקה קצת במחקר של צמחים. "אולם היה לי חלום," היא מספרת, "שלא תהיה הפרדה בין העבודה שלי לבין החיים הפרטיים. ולכן החלטתי להקים חווה במשק של ההורים." היא נישאה לתומר גלנץ בשנת 2004. גם תומר מאוד קרוב לנושא החקלאות והטבע, בהיותו אדריכל נוף. הוא מתכנן ומקים גנים.
החווה במשק אמיתי הוקמה בשנת 2006 על-ידי ענת ושותפתה רוני אשור מהוד השרון. בתחילה ניהלו השתיים קייטנות לילדים בעת החופשים וחוגים שונים בתחומי אקולוגיה, טבע, ושילוב של עבודה בגינה. בהמשך העבירו קורסים למבוגרים בשיטה הידועה בעולם בשם "פֶּרמָקַלצֶ'ר", בעברית: חקלאות בת-קיימא –
Permanent Agriculture: Permaculture
הקורס כלל 12 מפגשים, בהם למדו גידול ירקות בצורה אקולוגית, תזונה, כלכלה ירוקה, בנייה ירוקה, חיסכון באנרגיה ומיחזור. מסכמת ענת: "המטרה היא לשים לב למה שאנחנו עושים בחיים ולהיטיב עם העולם."
לאחר זמן, רוני אשור עזבה את האזור ועברה להתגורר במצפה רמון, וענת יצאה לשנת חופשה לאחר לידת בנה הצעיר.
המפנה חל בשנת 2011, עת הגיעה אל ענת מאיה גולדברג, תלמידה לשעבר בקורס פרמקלצ'ר, ואמרה לה: "היה לי כל כך טוב אצלך בחווה. ואני מאמינה שזה בוודאי יעשה טוב לאנשים עם מוגבלויות להיות כאן."
למאיה היה ניסיון רב ומגוון. היא עבדה בבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון כמורה לאמנויות ועבדה גם עם אוכלוסיות מיוחדות. באותה עת היא היתה בשנת שבתון.
מספרת ענת: "שתינו התחלנו לחקור מה המצב בארץ, מה קיים לטובת אנשים עם מוגבלויות והיכן הם עובדים באמצעות קשר לטבע. ואז פתחנו קורס ראשון בחווה לאנשים עם מוגבלויות. עבדנו בהתנדבות במשך שנה, יום בשבוע. הקורס הצליח ושמו הגיע לארגון הג'וינט. הג'וינט החליט לתת לנו תקציב למשך שלוש שנים, לעבודה עם עוד שלוש קבוצות."
לאחר שלוש שנים אלו נוצר הקשר בעזרת ארגון הג'וינט בין חוות יבולים, משרד הרווחה וכן עם עמותת "עמיחי". עמותת "עמיחי" הוקמה על-יד הורים לצעירים עם מוגבלות, אשר פועלת למעלה מ-20 שנה. עמותה זו נותנת שירותים שכוללים מגורים בדירות בתוך הקהילה, פנאי ותעסוקה. וכך קמה המכללה התעסוקתית "יבולים" בפיקוח "מִנְהַל מוגבלויות" של משרד הרווחה.
מזה שש שנים פועלת המכללה התעסוקתית "יבולים" במשך חמישה ימים בשבוע. בכל יום מגיעים למקום עשרים צעירים מעל גיל 21 ושוהים בחווה משעה 7.30 בבוקר ועד 15.00 אחר-הצהריים. כל קבוצה משתתפת במחזור של שלוש שנים. בכל עת הקבוצה מגוונת בוותיקים וחדשים.
ענת מציינת את המטרות: "המטרה הראשית היא לקדם את האנשים המוגבלים בכל תחומי החיים. לקדם אותם מבחינה רגשית, חברתית, להקנות להם כישורים לחיי עבודה באופן עצמאי או בקבוצות. שנית, אנו רוצים לקדם אותם מבחינה קוגנטיבית, שימשיכו ללמוד אחרי גיל 21. אנחנו מתמקדים בנושאי אקטואליה, אקולוגיה ואזרחות. המטרה השלישית היא לקשר אותם עם הטבע. לא כל האנשים מסוגלים לעבוד במקום סגור. החיבור עם הטבע, העבודה בחקלאות, שהייה בחוץ, גורמת להם לתחושה טובה, שהם מסוגלים, מצליחים."
הפעילות היא במשך כל עונות השנה בחוץ. בקיץ החום מקשה לפעמים, אבל בחורף מסתדרים טוב יותר.
ענת מספרת על סדר היום הגדוש והמגוון במכללה התעסוקתית:
"היום מתחיל בחצי שעה של פעילות גופנית – הליכה במושב או פעילות ספורטיבית במעגל. אחר-כך יש שיעורים. הלמידה היא חווייתית, לא מבוססת רק על קריאה וכתיבה, אלא כוללת משחקים, חידונים וכדומה. השיעורים הם: באזרחות 'אדם ועולמו'; באקולוגיה 'טבע האדם' שיעור חברתי 'אני והחבר'ה'; עיתונות 'אקטואליה'; ו'חשבון מהחיים' – איך להשתמש בכסף, מהו בנק.
לאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לעבוד בסדנאות: בישול, אפייה, גינון, שתלנות, נגרות, שיפוץ של דברים ממחוזרים, וכן יצירה של אמנות שימושית, כגון כלים לצמחים ועוד. לכל חניך יש תוכנית שבועית, וכך כל אחד מתנסה בכל הסדנאות. בתום הסדנאות יושבים כולם לשיחת לסיכום (בתקופת הקורונה אנו מחלקים את האנשים לשתי קבוצות). כל סדנא מתארת מה עשתה, מציגה מוצרים ומספרת איך היתה עבודת הצוות.
לאחר הלימודים והסדנאות, מתיישבים לאכול ארוחת צהריים. יום אחד בשבוע כל התפריט הוא של החניכים, שמכינים אותו עם הצוות. בשאר הימים מכינים החניכים בסדנת הבישול מרק או סלט מעשה ידיהם, תוספת למנה העיקרית שמגיעה מבחוץ.
המפגש האחרון של יום הפעילות הוא שיעור חברתי – יש בו משחקים של פעם, דרמה, שיעור מוסיקה, ו"מסביב לעולם" – שיעור על מדינות שונות עם המחשות. לדוגמא – כשלמדו על הודו הם בחנו סוגי תבלינים, ראו סארי של נשים, ואפילו למדו כמה מילים בשפת הסנסקריט. התחלנו גם ללמד אנגלית" מוסיפה ענת "והכול באמצעות פעילות חווייתית."
שיתוף פעולה של המשפחה וחברי המושב
ענת מציינת את התמיכה והעזרה העצומה שהיא מקבלת ממשפחתה. אביה שמוליק, בעל המשק, עוזר בדרכים שונות – בתחזוקה שוטפת של החווה, בבניית מתקנים, בהסעות כאשר יש צורך. אימה שרה אמיתי גם היא מתנדבת בחווה. שרה עסקה שנים רבות בחינוך. עתה היא בגמלאות ומתנדבת בחווה במשך יומיים בשבוע. יום אחד היא מלמדת בשיעור על מדינות בשם "מסע אחר", וביום השני היא מעבירה סדנת בישול.
הימצאות חוות "יבולים" בתוך משק חקלאי במושב מזמנת פעילויות חשובות המתאימות למטרות ולעקרונות עליהם היא מושתתת. לדוגמא: החניכים ערכו מסיק זיתים בחלקה של שמוליק. ואחר כך למדו על כבישת זיתים. בחורף הם מקלפים פקאנים שצומחים על העצים במשק. כל מה שנמצא סביבם משמש ללימוד. כך עשיית הקומפוסט, שנותן חיים לצמחים ובעצם סוגר מעגל בטבע.
גם חברי מושב אחרים מטים שכם ומעסיקים ברצון את בעלי המוגבלויות. כך משתלבים הצעירים בחנות לחומרי בניין, בחנות אופניים, חנות לקרמיקה ועוד.
פרויקטים חיצוניים
ענת ומאיה מוצאות דרכים לשלב את החניכים עם אנשים מחוץ לחווה. אחד הפרויקטים היה הקמת גינה בתחום הפארק של כפר-סבא. פרויקט נאה נוסף, המתקיים כבר חמש שנים, הוא נסיעה של כמה חניכים (ארבעה-חמישה בכל שנה), ללימודים ב"סמינר הקיבוצים". חניכי "יבולים" משתלבים יחד עם סטודנטים מן המניין לחינוך מיוחד, בקורס "יוגה ככלי חינוכי". נקל להבין את הגאווה שלהם, כאשר גם הם נקראים "סטודנטים". הם הכינו פרויקטים יחד עם הסטודנטים של "סמינר הקיבוצים", ובכלל עצם הנסיעה לשם, עצם ההימצאות במוסד חינוכי גדול עם אנשים רבים, ואפילו ההתנסות בקניית שתייה או כריך במזנון – כל אלו הם ערך מוסף ללימודי היוגה.
בזכות המתנדבים
חמישה עובדים קבועים בשכר יש בחווה: ענת ומאיה המנהלות, ועוד שלושה אנשי צוות – חגית, ליאת ואודי. "אבל," מציינת ענת, "ללא מתנדבים לא היינו מצליחים לפעול. בכל שבוע מגיעים אלינו 12 עד 15 מתנדבים כדי להעביר פעילויות. חלק מהם עושים זאת כבר שבע שנים. יש ביניהם אב-בית פנסיונר כבן שבעים אמנון שמו, וגם בני 18 במסגרת שנת שירות."
ענת מסכמת: "אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר קרוב לטבע, לאדמה, ובעצם לטבע האדם. העבודה בחווה מעניקה לי סיפוק רב. אני שמחה שהמקום שהקמנו מהווה בית חם לכל כך הרבה אנשים. מרגש אותי לשמוע מילים חמות מההורים וממשפחות החניכים.
"בכל שנה המעגלים מתרחבים, נוצרים שיתופי פעולה ומצטרפים עוד אנשים טובים לדרך. כל אדם שמגיע ל'יבולים' לומד להכיר את האחר, לכבד אותו ולנפץ את הסטיגמות. אני מאחלת לכולנו לעסוק בעשייה משמעותית וליצור ביחד עולם טוב יותר."
עדינה בר-אל
נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1159, 26 בנובמבר 2020
שמואל אמיתי, המכונה בפי כולם שמוליק, נולד בגבעת חן בשנת 1951. כאשר רצה להתקבל למושב כפר מלל, בשנת 1971, נתקל בקושי מסוים. "אז החליטו לא לקבל רווקים למושב," הוא מספר, "ואני הייתי רווק עדיין." לדבריו "מי שקבעה שאתקבל היא ורה שיינרמן, אימו של אריק שרון. ומה שיכנע אותה? מדי הצנחן שלבשתי אז. היא אהבה צנחנים."
מאז עברו מים רבים בנהר, ושמוליק ממלא תפקידים שונים בכפר מלל. במשך 44 שנים הוא רב"ש (רכז ביטחון שוטף). באותו עניין הוא נזכר באירועים שהיו בשנת 1982, אחרי 'סברה ושתילה'. במשך חודש שהו אנשי ביטחון במושב, כדי לשמור על ורה, אימו של אריק שרון, שהיה מעורב בפרשה כשר ביטחון דאז. "בסופו של אותו חודש, לאחר שאנשי הביטחון עזבו, אני המשכתי לשמור על ורה, למרות שהיה ידוע שיש לה נשק. במשך שבוע ישנתי בלילות במרפסת ביתה, כדי להגן עליה."
מלבד היותו רב"ש, מכהן שמוליק בשתי ההנהלות במושב – של האגודה ושל הוועד המקומי. בנוסף לכך הוא פועל גם עבור החקלאים בארץ. וזה בהיותו אחד מחברי הנהלת "אדמתי", שמייצגת 150 מושבים וקיבוצים, ופועלת בראשותו של גלעד אלטמן למען זכויותיהם של החקלאים.
שמוליק מספר על נושא הפל"ח. (פעילות לא חקלאית) בנחלה. כידוע עקב המשבר בחקלאות וההפסדים הגדולים, החלו חקלאים להסב את המבנים ששימשו אותם בעבר, כגון לולים, רפתות ומחסנים – לצורך השתכרות מענפים לא חקלאיים, בהם קליניקות פרטיות, חנויות או סדנאות שונות.
לצורך כך, מסביר שמוליק: "דורש מנהל מקרקעי ישראל תשלומים גבוהים, לפי חישוב של 91% מהערך העתידי של הקרקע. וברור שלרוב החקלאים, במיוחד בני שבעים ומעלה, אין סכומים אלו, והם גם לא יכולים לקחת משכנתא לצורך זה."
כאשר שמוליק מדבר על הנושא ניכרים הכאב והאכפתיות שלו. הוא מציין לטובה את ידידו עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים, ומעיד עליו: "עמית מייצג נאמנה את חברי המושבים. יש לו תמיכה רחבה בקרב ציבור החקלאים, הוא מעורב בנושאים השונים בכלל ובפל"ח בפרט בכל ליבו. עורך מפגשים ביישובים, מקשר ומגשר בין החקלאים לגופים הרלוונטיים."
טבע וחקלאות בת-קיימא
בנוסף לפעילותו במושב וב"אדמתי", שמוליק פועל במשך כ-20 שנה ב"עמותת חיים", למען ילדים חולי סרטן. העמותה מגייסת כספים עבורם, בין השאר באמצעות ארגון בזאר שנתי במושב ירקונה.
וגם את המשק שלו עצמו "תרם" שמוליק למען אנשים עם צרכים מיוחדים. והכול בזכות בתו ענת גלנץ, שסחפה את הוריה, בעלה תומר וילדיה, להפעיל חווה להכשרת צעירים עם מוגבלות לחיי עבודה.
ונתחיל את הסיפור של ענת. היא נולדה לשמוליק ושרה בכפר מלל בשנת 1976. למדה בבית הספר היסודי במושב, ובבית הספר התיכון ע"ש "עמי אסף" בבית-ברל. יש לה תואר ראשון ב"מדעי הצמח" מטעם הפקולטה לחקלאות ברחובות. לאחר סיום הלימודים עסקה קצת במחקר של צמחים. "אולם היה לי חלום," היא מספרת, "שלא תהיה הפרדה בין העבודה שלי לבין החיים הפרטיים. ולכן החלטתי להקים חווה במשק של ההורים." היא נישאה לתומר גלנץ בשנת 2004. גם תומר מאוד קרוב לנושא החקלאות והטבע, בהיותו אדריכל נוף. הוא מתכנן ומקים גנים.
החווה במשק אמיתי הוקמה בשנת 2006 על-ידי ענת ושותפתה רוני אשור מהוד השרון. בתחילה ניהלו השתיים קייטנות לילדים בעת החופשים וחוגים שונים בתחומי אקולוגיה, טבע, ושילוב של עבודה בגינה. בהמשך העבירו קורסים למבוגרים בשיטה הידועה בעולם בשם "פֶּרמָקַלצֶ'ר", בעברית: חקלאות בת-קיימא –
Permanent Agriculture: Permaculture
הקורס כלל 12 מפגשים, בהם למדו גידול ירקות בצורה אקולוגית, תזונה, כלכלה ירוקה, בנייה ירוקה, חיסכון באנרגיה ומיחזור. מסכמת ענת: "המטרה היא לשים לב למה שאנחנו עושים בחיים ולהיטיב עם העולם."
לאחר זמן, רוני אשור עזבה את האזור ועברה להתגורר במצפה רמון, וענת יצאה לשנת חופשה לאחר לידת בנה הצעיר.
המפנה חל בשנת 2011, עת הגיעה אל ענת מאיה גולדברג, תלמידה לשעבר בקורס פרמקלצ'ר, ואמרה לה: "היה לי כל כך טוב אצלך בחווה. ואני מאמינה שזה בוודאי יעשה טוב לאנשים עם מוגבלויות להיות כאן."
למאיה היה ניסיון רב ומגוון. היא עבדה בבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון כמורה לאמנויות ועבדה גם עם אוכלוסיות מיוחדות. באותה עת היא היתה בשנת שבתון.
מספרת ענת: "שתינו התחלנו לחקור מה המצב בארץ, מה קיים לטובת אנשים עם מוגבלויות והיכן הם עובדים באמצעות קשר לטבע. ואז פתחנו קורס ראשון בחווה לאנשים עם מוגבלויות. עבדנו בהתנדבות במשך שנה, יום בשבוע. הקורס הצליח ושמו הגיע לארגון הג'וינט. הג'וינט החליט לתת לנו תקציב למשך שלוש שנים, לעבודה עם עוד שלוש קבוצות."
לאחר שלוש שנים אלו נוצר הקשר בעזרת ארגון הג'וינט בין חוות יבולים, משרד הרווחה וכן עם עמותת "עמיחי". עמותת "עמיחי" הוקמה על-יד הורים לצעירים עם מוגבלות, אשר פועלת למעלה מ-20 שנה. עמותה זו נותנת שירותים שכוללים מגורים בדירות בתוך הקהילה, פנאי ותעסוקה. וכך קמה המכללה התעסוקתית "יבולים" בפיקוח "מִנְהַל מוגבלויות" של משרד הרווחה.
מזה שש שנים פועלת המכללה התעסוקתית "יבולים" במשך חמישה ימים בשבוע. בכל יום מגיעים למקום עשרים צעירים מעל גיל 21 ושוהים בחווה משעה 7.30 בבוקר ועד 15.00 אחר-הצהריים. כל קבוצה משתתפת במחזור של שלוש שנים. בכל עת הקבוצה מגוונת בוותיקים וחדשים.
ענת מציינת את המטרות: "המטרה הראשית היא לקדם את האנשים המוגבלים בכל תחומי החיים. לקדם אותם מבחינה רגשית, חברתית, להקנות להם כישורים לחיי עבודה באופן עצמאי או בקבוצות. שנית, אנו רוצים לקדם אותם מבחינה קוגנטיבית, שימשיכו ללמוד אחרי גיל 21. אנחנו מתמקדים בנושאי אקטואליה, אקולוגיה ואזרחות. המטרה השלישית היא לקשר אותם עם הטבע. לא כל האנשים מסוגלים לעבוד במקום סגור. החיבור עם הטבע, העבודה בחקלאות, שהייה בחוץ, גורמת להם לתחושה טובה, שהם מסוגלים, מצליחים."
הפעילות היא במשך כל עונות השנה בחוץ. בקיץ החום מקשה לפעמים, אבל בחורף מסתדרים טוב יותר.
ענת מספרת על סדר היום הגדוש והמגוון במכללה התעסוקתית:
"היום מתחיל בחצי שעה של פעילות גופנית – הליכה במושב או פעילות ספורטיבית במעגל. אחר-כך יש שיעורים. הלמידה היא חווייתית, לא מבוססת רק על קריאה וכתיבה, אלא כוללת משחקים, חידונים וכדומה. השיעורים הם: באזרחות 'אדם ועולמו'; באקולוגיה 'טבע האדם' שיעור חברתי 'אני והחבר'ה'; עיתונות 'אקטואליה'; ו'חשבון מהחיים' – איך להשתמש בכסף, מהו בנק.
לאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לעבוד בסדנאות: בישול, אפייה, גינון, שתלנות, נגרות, שיפוץ של דברים ממחוזרים, וכן יצירה של אמנות שימושית, כגון כלים לצמחים ועוד. לכל חניך יש תוכנית שבועית, וכך כל אחד מתנסה בכל הסדנאות. בתום הסדנאות יושבים כולם לשיחת לסיכום (בתקופת הקורונה אנו מחלקים את האנשים לשתי קבוצות). כל סדנא מתארת מה עשתה, מציגה מוצרים ומספרת איך היתה עבודת הצוות.
לאחר הלימודים והסדנאות, מתיישבים לאכול ארוחת צהריים. יום אחד בשבוע כל התפריט הוא של החניכים, שמכינים אותו עם הצוות. בשאר הימים מכינים החניכים בסדנת הבישול מרק או סלט מעשה ידיהם, תוספת למנה העיקרית שמגיעה מבחוץ.
המפגש האחרון של יום הפעילות הוא שיעור חברתי – יש בו משחקים של פעם, דרמה, שיעור מוסיקה, ו"מסביב לעולם" – שיעור על מדינות שונות עם המחשות. לדוגמא – כשלמדו על הודו הם בחנו סוגי תבלינים, ראו סארי של נשים, ואפילו למדו כמה מילים בשפת הסנסקריט. התחלנו גם ללמד אנגלית" מוסיפה ענת "והכול באמצעות פעילות חווייתית."
שיתוף פעולה של המשפחה וחברי המושב
ענת מציינת את התמיכה והעזרה העצומה שהיא מקבלת ממשפחתה. אביה שמוליק, בעל המשק, עוזר בדרכים שונות – בתחזוקה שוטפת של החווה, בבניית מתקנים, בהסעות כאשר יש צורך. אימה שרה אמיתי גם היא מתנדבת בחווה. שרה עסקה שנים רבות בחינוך. עתה היא בגמלאות ומתנדבת בחווה במשך יומיים בשבוע. יום אחד היא מלמדת בשיעור על מדינות בשם "מסע אחר", וביום השני היא מעבירה סדנת בישול.
הימצאות חוות "יבולים" בתוך משק חקלאי במושב מזמנת פעילויות חשובות המתאימות למטרות ולעקרונות עליהם היא מושתתת. לדוגמא: החניכים ערכו מסיק זיתים בחלקה של שמוליק. ואחר כך למדו על כבישת זיתים. בחורף הם מקלפים פקאנים שצומחים על העצים במשק. כל מה שנמצא סביבם משמש ללימוד. כך עשיית הקומפוסט, שנותן חיים לצמחים ובעצם סוגר מעגל בטבע.
גם חברי מושב אחרים מטים שכם ומעסיקים ברצון את בעלי המוגבלויות. כך משתלבים הצעירים בחנות לחומרי בניין, בחנות אופניים, חנות לקרמיקה ועוד.
פרויקטים חיצוניים
ענת ומאיה מוצאות דרכים לשלב את החניכים עם אנשים מחוץ לחווה. אחד הפרויקטים היה הקמת גינה בתחום הפארק של כפר-סבא. פרויקט נאה נוסף, המתקיים כבר חמש שנים, הוא נסיעה של כמה חניכים (ארבעה-חמישה בכל שנה), ללימודים ב"סמינר הקיבוצים". חניכי "יבולים" משתלבים יחד עם סטודנטים מן המניין לחינוך מיוחד, בקורס "יוגה ככלי חינוכי". נקל להבין את הגאווה שלהם, כאשר גם הם נקראים "סטודנטים". הם הכינו פרויקטים יחד עם הסטודנטים של "סמינר הקיבוצים", ובכלל עצם הנסיעה לשם, עצם ההימצאות במוסד חינוכי גדול עם אנשים רבים, ואפילו ההתנסות בקניית שתייה או כריך במזנון – כל אלו הם ערך מוסף ללימודי היוגה.
בזכות המתנדבים
חמישה עובדים קבועים בשכר יש בחווה: ענת ומאיה המנהלות, ועוד שלושה אנשי צוות – חגית, ליאת ואודי. "אבל," מציינת ענת, "ללא מתנדבים לא היינו מצליחים לפעול. בכל שבוע מגיעים אלינו 12 עד 15 מתנדבים כדי להעביר פעילויות. חלק מהם עושים זאת כבר שבע שנים. יש ביניהם אב-בית פנסיונר כבן שבעים אמנון שמו, וגם בני 18 במסגרת שנת שירות."
ענת מסכמת: "אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר קרוב לטבע, לאדמה, ובעצם לטבע האדם. העבודה בחווה מעניקה לי סיפוק רב. אני שמחה שהמקום שהקמנו מהווה בית חם לכל כך הרבה אנשים. מרגש אותי לשמוע מילים חמות מההורים וממשפחות החניכים.
"בכל שנה המעגלים מתרחבים, נוצרים שיתופי פעולה ומצטרפים עוד אנשים טובים לדרך. כל אדם שמגיע ל'יבולים' לומד להכיר את האחר, לכבד אותו ולנפץ את הסטיגמות. אני מאחלת לכולנו לעסוק בעשייה משמעותית וליצור ביחד עולם טוב יותר."
עדינה בר-אל
נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1159, 26 בנובמבר 2020
חנה סמוכה מושיוב
הוא נותר לבד
כמו כל אדם, הוא קם בבוקר מוקדם ויצא לעמל יומו כשכוחו במותניו, עד שיום אחד הוא הרגיש שהוא נחלש, ירד במשקל וכוחו תש. המשיך לשאת בעול ללא חשש, עד שנשבר ולרופא ניגש...
הוא נשלח לבית החולים... מיד אושפז, עבר בדיקות. מגלים – גידול סרטני אלים. וכולם המומים, לא מאמינים! איך נפלו גיבורים???
הוא עבר ניתוח מסובך, ואחרי יותר משלושה חודשים קשים, כשבבטן עדיין נקזים שמפרישים, התחיל לעבור טיפולים כימותרפיים, שלו לא מתאימים, שגורמים לנזקים, ובעטיים, הוא אושפז מיספר פעמים.
מחליפים את הטיפולים הארורים, באחרים... והם נמשכים חודשים ארוכים ומתישים... ולמרות שהוא סובל ומותש, הולך ונחלש, על מוות הס מלדבר... על החיים הוא לא יוותר!
רופאו שהוא מלאך שמשמיים נשלח, שניתח אותו וחיים בו נפח... נטע בו אמונה, שהוא אחז בה ולא הרפה ממנה, ודברי הרופא במוחו מהדהדים... ידיים – הוא לא ירים!
התקווה, שהוא יחלים ויחזור למשק, מעודדת! בכל מה שקורה בו הוא מעורב, נתן הוראות לשותף ולפועל, וממיטת חוליו הוא את המשק מנהל, ולשוב לעבודתו הוא מייחל ומתפלל...
הילדים באים, ושואלים, "אבא, מה נשמע?" הוא לא מספר להם על כאביו, הוא מבקש מהם לעשות את מה שהוא במשק לא יכול, והם מיד מפשילים שרוולים ואת המשק מתפעלים... והוא מאושר – ילדים נפלאים...
אחרי תשעה חודשים קשים, אחרי ניתוח וסיום הסיוט של הטיפולים, עבר בדיקת סי.טי, שהראתה שאין גרורות! סרו מליבו הדאגות... והוא בטוח, שמה שהמנתח, המלאך שלו, הבטיח – מתקיים! אין לו מילים, מבין שהוא מחלים.
לדאבון ליבו, ביום שהוא קיבל את הבשורה, שהביאה לו אורה, השותף, שהוא חברו הטוב והקרוב, נפטר ונטמן באדמת המושב, שהוא אותה אהב! הוא שמילא את מקומו בזמן מחלתו, במפתיע, נפל בידי חיידק אלים. מורדם ומונשם, שכב בבית החולים, ומבלי לומר שלום, הפסיק לנשום...
הכאב גדול... נפל חבר ורע ועוזר, ואין על מי את העול לפזר, ואין עם מי להתייעץ ולדבר ולספר... ומה שקרה, זה ממש לא פֵיר...
הוא נותר לבד, ומתוך הבכי והכאב, על חברו שאבד ולו ספד, הוא קם מיד, הרגיש שהוא קיבל צו אלוהי לקום מיד ולהבריא, לאזור כוחות ולהיוולד מחדש, ולהמשיך להוביל את העסק, בעונה הכי עמוסה, כשהיבול בשל, וצריך לקטוף ולאסוף ולשווק. זה לא הזמן להתפרק!
וכעת כשהוא קם וחברו נפל, ועצב וכאב מלא כל חלל על חברו שאבד לו לעד, כל עוד נשמה באפו! הוא ימשיך לעבד את המשק לבד, כמו שחברו עשה, כשהוא חולה שכב... הוא חייב להחזיק מעמד. הוא רק מתפלל שהוא לא ימעד...
חנה סמוכה מושיוב
26.11.2020
הוא נשלח לבית החולים... מיד אושפז, עבר בדיקות. מגלים – גידול סרטני אלים. וכולם המומים, לא מאמינים! איך נפלו גיבורים???
הוא עבר ניתוח מסובך, ואחרי יותר משלושה חודשים קשים, כשבבטן עדיין נקזים שמפרישים, התחיל לעבור טיפולים כימותרפיים, שלו לא מתאימים, שגורמים לנזקים, ובעטיים, הוא אושפז מיספר פעמים.
מחליפים את הטיפולים הארורים, באחרים... והם נמשכים חודשים ארוכים ומתישים... ולמרות שהוא סובל ומותש, הולך ונחלש, על מוות הס מלדבר... על החיים הוא לא יוותר!
רופאו שהוא מלאך שמשמיים נשלח, שניתח אותו וחיים בו נפח... נטע בו אמונה, שהוא אחז בה ולא הרפה ממנה, ודברי הרופא במוחו מהדהדים... ידיים – הוא לא ירים!
התקווה, שהוא יחלים ויחזור למשק, מעודדת! בכל מה שקורה בו הוא מעורב, נתן הוראות לשותף ולפועל, וממיטת חוליו הוא את המשק מנהל, ולשוב לעבודתו הוא מייחל ומתפלל...
הילדים באים, ושואלים, "אבא, מה נשמע?" הוא לא מספר להם על כאביו, הוא מבקש מהם לעשות את מה שהוא במשק לא יכול, והם מיד מפשילים שרוולים ואת המשק מתפעלים... והוא מאושר – ילדים נפלאים...
אחרי תשעה חודשים קשים, אחרי ניתוח וסיום הסיוט של הטיפולים, עבר בדיקת סי.טי, שהראתה שאין גרורות! סרו מליבו הדאגות... והוא בטוח, שמה שהמנתח, המלאך שלו, הבטיח – מתקיים! אין לו מילים, מבין שהוא מחלים.
לדאבון ליבו, ביום שהוא קיבל את הבשורה, שהביאה לו אורה, השותף, שהוא חברו הטוב והקרוב, נפטר ונטמן באדמת המושב, שהוא אותה אהב! הוא שמילא את מקומו בזמן מחלתו, במפתיע, נפל בידי חיידק אלים. מורדם ומונשם, שכב בבית החולים, ומבלי לומר שלום, הפסיק לנשום...
הכאב גדול... נפל חבר ורע ועוזר, ואין על מי את העול לפזר, ואין עם מי להתייעץ ולדבר ולספר... ומה שקרה, זה ממש לא פֵיר...
הוא נותר לבד, ומתוך הבכי והכאב, על חברו שאבד ולו ספד, הוא קם מיד, הרגיש שהוא קיבל צו אלוהי לקום מיד ולהבריא, לאזור כוחות ולהיוולד מחדש, ולהמשיך להוביל את העסק, בעונה הכי עמוסה, כשהיבול בשל, וצריך לקטוף ולאסוף ולשווק. זה לא הזמן להתפרק!
וכעת כשהוא קם וחברו נפל, ועצב וכאב מלא כל חלל על חברו שאבד לו לעד, כל עוד נשמה באפו! הוא ימשיך לעבד את המשק לבד, כמו שחברו עשה, כשהוא חולה שכב... הוא חייב להחזיק מעמד. הוא רק מתפלל שהוא לא ימעד...
חנה סמוכה מושיוב
26.11.2020
יצחק גנוז
בַּכְּנִיסָה לְבֵית הָאָבוֹת
שָׁלֹש יְשִׁישׁוֹת יוֹשְׁבוֹת עַל סַפְסָל
בַּכְּנִיסָה לְבֵית הָאָבוֹת
וּבֹקֶר אָבִיב, וְנִיחוֹחַ פְּרִיחָה
וְהֵן הוֹזוֹת וְשׁוֹתְקוֹת.
מוֹרִידָה אַחַת מִשְׁקָפַיִם עָבִים
וּמְנַגֶּבֶת עֵינַיִם בְּחֵפֶת הַשַּׁרְווּל.
שְׁנִיָּה מַנִּיחָה אֶת מַקְלָהּ הַמְסֻקָּס
עַל מִשְׁעַן הַסַּפְסָל הַנָּמוּךְ.
צוּפִית צִבְעוֹנִית מְנַתֶּרֶת קַלּוֹת
עַל גַּבֵּי מַגְנוֹלְיָה פּוֹרַחַת.
אוֹמֶרֶת אַחַת: "תִּסְתַּכְּלִי מַה יָּפָה,"
וְהִיא עֲמוּמוֹת נֶאֱנַחַת.
שׁוֹאֶלֶת אַחֶרֶת, חוֹכֶכֶת יָדַיִם
עַל גַּבֵּי סִנָּרָהּ הַמְקֻמָּט,
"לְאָן זוֹ נֶחְפֶּזֶת בְּבֹקֶר כָּזֶה,
וְהַכֹּל כָּאן כָּל כָּךְ לְאַט?"
תְּכֵלֶת עַזָּה שֶׁל שָׁמַיִם מֵעָל
וּבִנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר מִנֶּגֶד.
צָהֳלַת יְלָדִים מֵהָרְחוֹב הַסָּמוּךְ
כְּשִׁיר מִתְפַּצֵּחַ,
כִּפְרָחִים בְּאֶגֶד.
מָה הֵם מְמַהֲרִים? – שׁוֹאֶלֶת אַחַת
וְקוֹלָהּ מְנֻמָּךְ וְחָלוּשׁ,
"לְהַסְפִּיק לַצִּלְצוּל" – עוֹנָה לָהּ שְׁנִיָּה,
צַוָּארָהּ בַּסּוּדָר חָבוּשׁ.
שָׁלשׁ יְשִׁישׁוֹת יוֹשְׁבוֹת עַל סַפְסָל,
בַּכְּנִיסָה לְבֵית הָאָבוֹת,
וּבֹקֶר אָבִיב, וְנִיחוֹחַ פְּרִיחָה,
וְהֵן הוֹזוֹת וְשׁוֹתְקוֹת.
יצחק גנוז
יהודה הצבי
"שיבה זרקה בשערו"
ג'יסר א-זרקא DJISR A-ZARKA, הוא ישוב ערבי באזור חדרה. הישוב שוכן על רצועת כורכר גבוהה על חוף הים התיכון. למרגלות התל זורם הקטע האחרון של "נחל תנינים" (בערבית: EL WADI A-ZARKA). כלומר, "הנחל הכחול". ג'יסר א-זרקא הוא על שם הגשר (DJESER, בערבית). ("הכחול", בערבית = AL AZRAQ).
הגשר הרי נבנה על נחל התנינים. "תנין", בערבית נקרא TIMSAH. ומה הפלא? זהו אותו "תמסח", כינוי נוסף לקרוקודיל (תנין) בשפה העברית.
רוב תושבי ג'יסר א-זרקא הם דייגים. (דיג, בערבית נקרא "צייאד סמכ", SAYYAD SAMAC). "ציד" שאינו דיג נקרא בערבית, SAYYAD. או, לשם הדגשה, MUSH SAYYAD SAMAC "לא צייד דגים".
אגב, "דג", בערבית, נקרא SAMAC. זה מזכיר לי את סמ"ך, האות העברית. צורתה של האות סמ"ך בדפוס, נראית לי קצת דומה לראשו של דג. בתלמוד, (באחד הנוסחים של המסכתות בבא בתרא ובכורות), אגם החולה נקרא "ים סומכי" או גם "ים סמכו" (להזכירכם את המילה SAMAC בערבית).
ומה באשר למילה הערבית AZRAQ = "כחול" בעברית. בספרו של הנביא הושע (ז' ט') אנו מוצאים את הפסוק "אכלו זרים כוחו, והוא לא ידע. גם שיבה זרקה בו."
בכתבי ש"י עגנון מצאנו את הביטוי "שיבה זרקה בשערו."
בדרך כלל מפרשים את הביטוי כאילו "הזיקנה נזרקה עליו."
לעניות דעתי, יש כאן הסבר אחר (או נוסף) למילים "שיבה זרקה בו". זהו ביטוי לשינוי גון השיער, לצבע כסוף כלשהו. כלומר, (בדומה למילה הערבית זרקא), "שיבה כמו הכחילה בשערו."
יהודה הצבי
המכתב העיתי: ומה באשר לצבע שערו של ראש הממשלה שלנו?
יונתן גורל
שני שירים
וְאֶת הַכְּאֵב שֶׁל הַוִיתּוּר
עַל נִשְׁמַת הַדְּבָרִים
הַנּוֹגֵע לְאָשְׁיוֹת הַהֲוָיִיה
פָּרַטְנוּ לִפְרוּטוֹת
הִסְתַּגַּרְנוּ בְּמִגְדַּל שֵׁן
שֶׁל תְּבִיעוֹת יוֹמְרָנִיּוֹת
גַּם רְשִׁימוֹת שֶׁל בֵּית דִּין
הָיוּ בְּיָדֵינוּ
בְּבוֹאֵנוּ אֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד
נַשִּׁיל גְּלִימַת פִּיּוּס
נִלְבַּשׁ בִּגְדֵי חֲרָטָה
וְנַשְׁפִּיל מַבָּט בִּפְנֵי הַהֲוָיָיה
אֶת פִּינַּת חַיַּי הָרְחוֹקָה מִגֶּשֶׁת
גָּדְרוּ הִרְהוּרִים שְׂפוּנִים
בְּלִי מִדְרָס רֶגֶל
לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים
מִקְדָּשׁ מְעַט הֵקַמְתִּי לִי
בֵּינִי לְבֵין עַצְּמִי
גַּם שָׁמַיִם מְאֻבָכִים מִתְקָרְבִים
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
עִם סִימָנִים
כַּךְ נָגְעוּ חַיַּי – בְּחַיֵּי עוֹלָם
דּוֹמֵם בְּיָופְיוֹ
רָחַב בִּפְרִיחַת זֵיתָיו וּמִשְׁעוֹלָיו
נוֹשֵׁק לְעִיר שֶׁהָרֶיהָ בָּתִּים בָּתִּים
וְלִבָּהּ יוֹצֵא לַעֲנָנִים
יונתן גורל
לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים
מִקְדָּשׁ מְעַט הֵקַמְתִּי לִי
בֵּינִי לְבֵין עַצְּמִי
גַּם שָׁמַיִם מְאֻבָכִים מִתְקָרְבִים
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
עִם סִימָנִים
כַּךְ נָגְעוּ חַיַּי – בְּחַיֵּי עוֹלָם
דּוֹמֵם בְּיָופְיוֹ
רָחַב בִּפְרִיחַת זֵיתָיו וּמִשְׁעוֹלָיו
נוֹשֵׁק לְעִיר שֶׁהָרֶיהָ בָּתִּים בָּתִּים
וְלִבָּהּ יוֹצֵא לַעֲנָנִים
יונתן גורל
נסיה שפרן
מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
[המשך וסיום]
ליטוואקיה Litvakia
מיהו ליטוואק: אישים
אהבת הלימוד של הליטוואקים הובילה אותם רחוק בכל מקום בו התיישבו. כבר הזכרתי שבנו של אחי סבי, אלייז'ה (אליהו) רומנוף, מופיע באנציקלופדיה מדעית אמריקאית חשובה. המקום בו הצליחו הליטוואקים במיוחד הוא כמובן "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". גם יהודי דרום אפריקה, שרובם ממוצא ליטאי, הצליחו מאוד, אך רובם אינם ידועים מחוץ לגבולות ארצם.
להלן כמה שמות של ליטוואקים וצאצאיהם (הצאצאים במקרים רבים מעורבים), שזכו לפרסום עולמי בשטחים שונים:
הסופר חתן פרס נובל סול בֶּלוֹ. כלת פרס נובל לספרות מדרום אפריקה נדין גוֹרדימֶר. רומן גארי (הבטחה עם שחר). ג'רום דיוויד סלינג'ר (התפסן בשדה השיפון), שסבו היה רב.
הזמר אַל ג'וֹלסוֹן (במקור: אסא יואֵלסון), נולד בעיירה סֶרֶדניק בצפון ליטא שם חיו כמה מבני משפחתי. הוא השתתף בסרט המדבֵּר הראשון "זמר הג'אז". המלחינים אהרון קופלנד (קפלן במקור), ג'ורג' גרשווין, פיליפ גלאס. הזמר-המשורר חתן פרס נובל, בוב דילן. הזמר-המשורר שלא זכה בפרס נובל, לאונרד כהן. בריאן אפשטיין, מנהל להקת החיפושיות. כמובן: יאשה חפץ.
השחקן קירק דוגלאס, ששמו המקורי היה איסר דניאלוביץ' דמסקי (ספרטקוס, התאווה לחיים). השחקן הריסון פורד (מלחמת הכוכבים, אינדיאנה ג'ונס). השדרן לארי קינג (סי.אן.אן). הקומיקאי ג'ון סטיוארט. המצחיק מאנגליה סאשה נועם ברון כהן (בוראט). השחקנית המצחיקה רוזאן בר (רוזאן).
הצייר חיים סוטין. הפסל ז'אק ליפשיץ. כמובן: מארק שאגאל. כולם פעלו בצרפת.
מייקל מרקס, מייסד "מרקס אנד ספנסר" באנגליה. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר ואחד מעשירי אמריקה. בן בֶּרנָנקֶה, נגיד הבנק הפדרלי של ארה"ב. ראלף לורן (במקור ליפשיץ), אופנאי. שלדון אדלסון, בעלים של בתי מלון ובתי קזינו בלאס וגאס ובמקומות אחרים, בעליו של היומון "ישראל היום". כתב העת "פורבס" הציבו במקום ה-21 ברשימת עשירי העולם. משפחת אביו ממוצא אוקראיני וליטאי. אני מניחה שלאחר כמה דורות בארה"ב ההגדרה של מיהו ליטאי גמישה לא פחות מן ההגדרה של מיהו יהודי.
בארץ ישראל בלטו הליטוואקים במיוחד בשתי העליות הראשונות. העולים היו מעטים מאוד והליטוואקים היו מן הראשונים שעלו ארצה. החל מן העלייה השלישית החלו להגיע יותר עולים לארץ, ובאופן יחסי לכלל העלייה אחוז העולים מליטא פחת.
ליטוואקים משפיעים מן העליות הראשונות:
אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. יהודה גור, מחבר המילון הידוע וזוכה פרס ישראל. יוסף חזנוביץ, שאוסף ספריו שימש בסיס לספרייה הלאומית. ישראל קלאוזנר, חוקר הספרות העברית. ברוך בן יהודה, תלמיד ולימים מנהל גימנסיה הרצליה. בוריס שץ, מייסד "בצלאל". ישראל אהרוני, הזואולוג המפורסם וחבר המשלחת המדעית לחקירת ים המלח. גדעון מר, חוקר המלריה.
אלכסנדר זייד, איש השומר, מהאישים הבולטים של העלייה השנייה. ישראל שוחט, ממקימי ארגון השמירה "בר גיורא". עקיבא אריה וייס ומייסדי תל אביב אחרים. אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן. מרדכי איש שלום, ראש עיריית ירושלים.
נתן מיליקובסקי, הוסמך לרבנות בישיבת וולוז'ין ועלה לא"י ב-1920. היה מורה ומנהל בית ספר בראש פינה. ערך מסעות התרמה רבים לארה"ב. הצטיין כנואם והרב קוק כינה אותו בהספדו "נואם בחסד עליון". הוא סבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הודות ליוקרתן של הישיבות הליטאיות גם רבים שאינם ליטוואקים חיו בצעירותם במרחב התרבות הליטאי. דוגמאות ספורות: עזריאל קרליבך, מייסד "מעריב", גדל בלייפציג אך למד בישיבת טֶלז. אברהם הרצפלד, איש ההתיישבות העובדת, גדל בפלך קייב באוקראינה, ולמד בישיבת טלז. בן ציון דינור, שגדל בפלך פולטבה באוקראינה, היסטוריון ושר החינוך הראשון של מדינת ישראל, למד בישיבות טלז וסלובודקה. היו גם הרבה אחרים.
חלקם של הליטוואקים לא נגרע גם בקרב המנהיגות הפוליטית בישראל – מימין ומשמאל. מארגוני המחתרות והימין: מנהיג הלח"י אברהם שטרן (יאיר), איש האצ"ל דויד רזיאל, חברת הכנסת אסתר רזיאל נאור, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית אב"א אחימאיר, יו"ר הכנסת דב שילנסקי שגדל בעיר שאוולי, השר משה אָרֶנס יליד קובנה שהיגר כנער לאמריקה ועלה לארץ עם קום המדינה. שני ראשי ממשלה: מנחם בגין ויצחק שמיר.
מנהיגי תנועת העבודה: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שר החוץ אבא אבן, יו"ר הכנסת קדיש לוז, הנשיאים חיים וייצמן, זלמן שז"ר, שמעון פרס (מן העיירה וישֶבָה, כיום בבלארוס). ראשי הממשלה ילידי הארץ: אריאל שרון, אהוד ברק ובנימין נתניהו.
ראשי המפלגה הקומוניסטית: מאיר וילנר החתום על מגילת העצמאות, ואסתר וילנסקה.
כפי שכבר נאמר, מקומם של הליטוואקים בין אנשי העליות הראשונות היה בולט. בין הביל"ויים היו ליטוואקים, ונוכחותם בלטה כמעט בכל המושבות הראשונות שהוקמו בא"י. אתמקד בפתח תקוה עיר הולדתי. על פתח תקוה נאמר שהיא נראתה בראשיתה כמו עיירה ליטאית.
כמה שמות בולטים מן המייסדים: יואל משה סלומון, שסבו עלה לא"י ב-1811 עם עליית ה"פרושים" תלמידי הגר"א. זרח בַּרנֵט, יליד העיירה ציטיוויאן בדרום ליטא, מרוכשי אדמת פתח תקוה וממייסדיה. אריה לייב פרומקין, ממחדשי היישוב בפתח תקוה, בעקבותיו עברו לשם תושבי יהודייה. יחיאל מיכל פינס, איש רב פעלים שהיה גם אחד מגואלי אדמות פתח תקוה. יצחק צבי שפירא, יליד שאוולי בליטא, אביו של אברהם שפירא זקן השומרים; זכורה קבוצת הביאליסטוקאים, כ-60 חלוצים מהעיר ביאליסטוק (כיום בצפון מזרח פולין), שעלו לא"י ב-1883 והשתקעו בפתח-תקווה. ויש הרבה אחרים.
פתח-תקווה ידעה לכבד את הליטוואקים שלה, ובכלל אנשים ידועים ממוצא ליטאי, בעיקר בשמות רחובות. עיון קצר במדריך הרחובות של העיר מעלה עשרות שמות של אישים שגדלו במרחב התרבות הליטאי. מאחר שפתח תקוה גדלה והתרחבה במרוצת השנים אסתפק בשמות הרחובות הזכורים לי משנות ילדותי ונעורי:
אפתח ברחוב קיטרוני, הרחוב בו נולדתי. הרב ישראל-אבא קיטרוני נולד בדווינסק (אז ברוסיה וכיום בלטביה) ב-1881. הוא למד בישיבות טלז וגם וולוז'ין, ובנוסף ללימוד התורה השתלם בלימודים כלליים. הוא היה גם שחמטאי מצטיין. הוא קיבל הזמנות רבות להיות רב בקהילות שונות באירופה, אך בחר ב-1911 להתמנות לרבה של פתח-תקווה: "מוטב להיות רב בכפר קטן בא"י מבכרך גדול בחוץ לארץ." הוא נבחר ע"י קהילת פתח-תקווה על פני מועמדים רבים אחרים, וביניהם הרב מאיר בר אילן. הרב קיטרוני היה שותף לרב קוק (גם הוא יליד לטביה) בהקמת הרבנות הראשית. האיש רב הפעלים הזה נפטר בן 46 בלבד. במושבה הוכרז על אבל כללי בכל ימי השבעה. מכיוון שלא היו לו ילדים הרי אלמנתו – בתו של הרב החשוב יוסף רוזין – נזקקה לחליצה. היא חזרה לדווינסק, אך שני אחיו של הרב קיטרוני היו רחוקים מתורה ומצוות, ואחד מהם אף היה משומד. היא נשארה בעגינותה עד שנרצחה ע"י הנאצים עם שאר יהודי דווינסק.
גרתי ברחוב קיטרוני עד גיל 6. באיזשהו שלב ידעתי כנראה שהוא היה רב. אך אני מודה שרק עכשיו, עם כתיבת השורות האלה, נפרשה לפני פרשת החיים המרתקת של האיש שרחוב ילדותי נשא את שמו.
רח' אורלנסקי מקביל לרח' קיטרוני, וגם הוא נקרא ע"ש רב ליטאי, כמו רבים מרחובות פתח תקוה. הרב אהרון אורלנסקי נולד בביאליסטוק ב-1854, והיה הרב של המושבה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.
רח' חיים עוזר נקרא ע"ש הרב גרודזנסקי, מן החשובים ברבני ליטא. ביקרתי בבית הקברות החדש של וילנה לשם הועברו עצמותיו לאחר שהרסו את בית הקברות העתיק, וראיתי גם את הבניין בו התגורר מבחוץ. כנראה החליטו לוותר על שם המשפחה המסובך שלו – וטוב עשו. זהו אחד הרחובות הצפופים והעמוסים של העיר: בניין העירייה, הדואר, הספרייה הציבורית, תחנות אוטובוסים רבות וכמובן גם קיוסקים וחנויות.
רח' חפץ חיים נקרא ע"ש ר' ישראל מאיר הכהן בעל הספר "חפץ חיים". הוא יסד את ישיבת ראדין והיה מחכמי ההלכה הבולטים בדור שלפני השואה. הוא נתחבב במיוחד על שכבות העם הרחבות כי היה בן עניים שלא קדמו לו דורות של רבנים במשפחה. אחד מן העם שעלה למלכות התורה. זה היה אחד מרחובות ילדותי. כל מה שידעתי עליו אז: הוא היה רב חשוב. היום אני יודעת מעט יותר. קראתי באיזשהו מקום שהוא היה הטיפוס האידיאלי של הצדיק הליטאי. בכל פעם שאני מזדמנת לרחוב הנושא את שמו נצבט הלב: שם היה השוק הקטן, שוק מיוחד שאין רבים כמותו בארץ, שנהרס מזמן במאה שעברה, ועל הריסותיו נבנה אחד הבניינים המכוערים ביותר של פתח-תקווה.
רח' מוהליבר נקרא ע"ש הרב שמואל מוהליבר, ממניחי היסוד לציונות הדתית, אשר בעידודו עלתה קבוצת הביאליסטוקאים לארץ ב-1883 והתיישבה בפתח-תקווה. לפני שנים ספורות הגעתי לבית הכנסת שלו בביאליסטוק, שעמד עדיין על תילו, נטוש ומוזנח מאוד. הרב מוהליבר זכה בפתח-תקווה לרחוב מרכזי בו הוקמו בתי הספר הדתיים הוותיקים נצח-בנים ונצח-בנות.
רח' סלנט נקרא ע"ש שמואל סַלַנְט, שעלה לא"י ב-1841, והיה הרב של ירושלים ומנהיג היישוב הישן במשך עשרות שנים. הוא נולד באזור ביאליסטוק, התחנך בישיבות שונות ברחבי ליטא, ביניהן ישיבת וולוז'ין. בנו בנימין נולד בעיירה סלנט בצפון ליטא, אליה הגיע אביו בעקבות נישואיו. בנימין סלנט היה מראשוני סוחרי האתרוגים בארץ והיה מעורב במפעלים רבים אחרים. הוא היה אחד השותפים לחברה לקניית אדמות יריחו שנועדו להקמת המושבה פתח תקוה. כידוע, המושבה הוקמה לבסוף במקום אחר. רח' סלנט מקביל לרח' קיטרוני, ושם למדתי בגן הילדים.
רח' ברנדה, שם התגורר אבי בזיקנתו, נקרא ע"ש זאב ברנדה (1848-1917), אחד ממתיישבי הקבוצה הביאליסטוקאית, שהיה יו"ר ועד המתיישבים במשך עשור. זה לא היה אחד מרחובות ילדותי, ולמען האמת רק עכשיו, כשעיינתי במדריך הרחובות של פתח תקוה, נודע לי מי היה זאב ברנדה על שמו נקרא הרחוב.
גם הרב קוק יליד לטביה והחזון-איש יליד וילנה זכו ברחובות שיישאו את שמם, וישנם גם רחובות "רבניים" רבים אחרים. אין ספק שפתח-תקווה ידעה לכבד את רבניה.
לרחובות מכובדים זכו גם ליטוואקים בולטים שאינם קשורים ישירות לתולדות פתח-תקווה: רח' וולפסון המרכזי נקרא ע"ש דויד וולפסון שנולד בפלך קובנה בליטא. הוא היה הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, ממשיכו של הרצל, ובספרו "אלטנוילנד" קרא הרצל לדמות הראשית דויד ליטוואק. רח' שפירא היפה, עם האקליפטוס הלימוני הנהדר, שתמיד חשבתי שהרחוב נקרא ע"ש זקן השומרים אברהם שפירא שהתגורר בו, בפינת רחוב הרצל – בעצם נקרא ע"ש צבי הרמן שפירא, הוגה רעיון הקק"ל. שפירא, יליד העיירה ארז'וויליק במערב ליטא, הציע כבר בקונגרס הציוני הראשון להקים גוף שתפקידו יהיה לרכוש קרקעות בא"י.
במאמר בשם "החידה ליטא", הפותח את ארבעת הכרכים הגדולים מאוד של "יהדות ליטא", ניסה פרופ' יוסף קלאוזנר להסביר כיצד קיבוץ יהודי קטן כל כך השפיע על קיבוצים יהודיים גדולים ועשירים ממנו. גם ב"חיבת ציון" ובציונות, הוא כותב כי גדול חלקם של יהודי ליטא הרבה מעבר למיספרם. "מה שעשתה ליטא לקיום הציונות ולבניין הארץ בחומר וברוח עדיין לא מצא את המעריך האובייקטיבי," כתב ב-1960. ככל הידוע לי דברים אלה עדיין תקפים. לא ידוע לי שמחקר מסוג זה נעשה עד היום.
סיום
יש מעט מאוד מוּדעות לייחוד של הליטוואקים מחוץ לעולם החרדי. הליטוואקים עצמם, בארץ ואולי עוד יותר בתפוצות, גאים לא אחת במוצאם. קטע מעניין מצאתי בספר "מסע עם האוייב", שכבר הוזכר. ההיסטוריון ו"צייד הנאצים האחרון" אפרים זורוף כותב:
"סבי היה ליטבק גאה מאוד, ומשוכנע לגמרי שהמסורת הליטבקית היתה הנכונה ביותר ושיהודים ליטבקים רבים הם פקחים ומוכשרים במיוחד... במובן זה היה לו ללא ספק תסביך עליונות ליטבקי ברור... השילוב הליטבקי של כושר ניתוח אינטלקטואלי חד וסלידה מכל מיני בובע מייסעס בגישה ליהדות, מצא חן בעיני מאוד."
אני לא גדלתי בתחושה כזאת. מי יודע, אולי מפני שלא היו לי סבא וסבתא. כדי להעביר מסורת צריך אולי סבא וסבתא. איני זוכרת שאימי או דודי התגאו במוצאם. אימי אפילו לא התגאתה בידיעת העברית שלה, וזאת בתקופה בה רוב בני דורה הגיעו לארץ ללא ידיעת השפה. אני לא זוכרת שהיתה לי בכלל "מוּדעוּת ליטוואקית". לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון, ואפילו לא באוניברסיטה. מעולם לא עלה על דעתי לברר מי מבין ההורים של מכרים וידידים הגיעו מליטא. גם לא מבין החברות הכי קרובות. לא הייתי "עיוורת עֵדוֹת" כמובן, אבל בהשוואה לתימנים, עיראקים, אפילו בולגרים, הונגרים או יֶקים, שגם להם היו שפות משלהם – דוברי אידיש נתפסו כיחידה אחת אפילו אצל אשכנזים.
רק בגיל הרבה יותר מבוגר, למען האמת כבר לאחר שבני משפחתי הלכו לעולמם, התחלתי גם אני לייחס חשיבות לשורשים הליטוואקיים. וככל שחפרתי גיליתי אותם יותר ויותר בתוכי והבנתי עד כמה הם עמוקים בי.
ממלכת ליטוואקיה כבר מזמן איננה קיימת. היא נמצאת היום רק בגיאוגרפיה של הזיכרון. הזהות הליטוואקית הולכת ומתמוססת עם הסתלקותם מן העולם של ילידי ליטא האחרונים, וכמובן עם ההתערבבות עם שבטים יהודיים אחרים, ועם שבטים לא יהודיים בעליל. במידה רבה אני וכל האחרים שהוריהם היו ילידי ליטא, הם הליטוואקים האחרונים. כל מי שיבוא אחרינו יכיר את המקורות שלנו מיד שנייה, שלישית ורביעית.
נסיה שפרן
סוף
ליטוואקיה Litvakia
מיהו ליטוואק: אישים
אהבת הלימוד של הליטוואקים הובילה אותם רחוק בכל מקום בו התיישבו. כבר הזכרתי שבנו של אחי סבי, אלייז'ה (אליהו) רומנוף, מופיע באנציקלופדיה מדעית אמריקאית חשובה. המקום בו הצליחו הליטוואקים במיוחד הוא כמובן "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". גם יהודי דרום אפריקה, שרובם ממוצא ליטאי, הצליחו מאוד, אך רובם אינם ידועים מחוץ לגבולות ארצם.
להלן כמה שמות של ליטוואקים וצאצאיהם (הצאצאים במקרים רבים מעורבים), שזכו לפרסום עולמי בשטחים שונים:
הסופר חתן פרס נובל סול בֶּלוֹ. כלת פרס נובל לספרות מדרום אפריקה נדין גוֹרדימֶר. רומן גארי (הבטחה עם שחר). ג'רום דיוויד סלינג'ר (התפסן בשדה השיפון), שסבו היה רב.
הזמר אַל ג'וֹלסוֹן (במקור: אסא יואֵלסון), נולד בעיירה סֶרֶדניק בצפון ליטא שם חיו כמה מבני משפחתי. הוא השתתף בסרט המדבֵּר הראשון "זמר הג'אז". המלחינים אהרון קופלנד (קפלן במקור), ג'ורג' גרשווין, פיליפ גלאס. הזמר-המשורר חתן פרס נובל, בוב דילן. הזמר-המשורר שלא זכה בפרס נובל, לאונרד כהן. בריאן אפשטיין, מנהל להקת החיפושיות. כמובן: יאשה חפץ.
השחקן קירק דוגלאס, ששמו המקורי היה איסר דניאלוביץ' דמסקי (ספרטקוס, התאווה לחיים). השחקן הריסון פורד (מלחמת הכוכבים, אינדיאנה ג'ונס). השדרן לארי קינג (סי.אן.אן). הקומיקאי ג'ון סטיוארט. המצחיק מאנגליה סאשה נועם ברון כהן (בוראט). השחקנית המצחיקה רוזאן בר (רוזאן).
הצייר חיים סוטין. הפסל ז'אק ליפשיץ. כמובן: מארק שאגאל. כולם פעלו בצרפת.
מייקל מרקס, מייסד "מרקס אנד ספנסר" באנגליה. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר ואחד מעשירי אמריקה. בן בֶּרנָנקֶה, נגיד הבנק הפדרלי של ארה"ב. ראלף לורן (במקור ליפשיץ), אופנאי. שלדון אדלסון, בעלים של בתי מלון ובתי קזינו בלאס וגאס ובמקומות אחרים, בעליו של היומון "ישראל היום". כתב העת "פורבס" הציבו במקום ה-21 ברשימת עשירי העולם. משפחת אביו ממוצא אוקראיני וליטאי. אני מניחה שלאחר כמה דורות בארה"ב ההגדרה של מיהו ליטאי גמישה לא פחות מן ההגדרה של מיהו יהודי.
בארץ ישראל בלטו הליטוואקים במיוחד בשתי העליות הראשונות. העולים היו מעטים מאוד והליטוואקים היו מן הראשונים שעלו ארצה. החל מן העלייה השלישית החלו להגיע יותר עולים לארץ, ובאופן יחסי לכלל העלייה אחוז העולים מליטא פחת.
ליטוואקים משפיעים מן העליות הראשונות:
אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. יהודה גור, מחבר המילון הידוע וזוכה פרס ישראל. יוסף חזנוביץ, שאוסף ספריו שימש בסיס לספרייה הלאומית. ישראל קלאוזנר, חוקר הספרות העברית. ברוך בן יהודה, תלמיד ולימים מנהל גימנסיה הרצליה. בוריס שץ, מייסד "בצלאל". ישראל אהרוני, הזואולוג המפורסם וחבר המשלחת המדעית לחקירת ים המלח. גדעון מר, חוקר המלריה.
אלכסנדר זייד, איש השומר, מהאישים הבולטים של העלייה השנייה. ישראל שוחט, ממקימי ארגון השמירה "בר גיורא". עקיבא אריה וייס ומייסדי תל אביב אחרים. אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן. מרדכי איש שלום, ראש עיריית ירושלים.
נתן מיליקובסקי, הוסמך לרבנות בישיבת וולוז'ין ועלה לא"י ב-1920. היה מורה ומנהל בית ספר בראש פינה. ערך מסעות התרמה רבים לארה"ב. הצטיין כנואם והרב קוק כינה אותו בהספדו "נואם בחסד עליון". הוא סבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הודות ליוקרתן של הישיבות הליטאיות גם רבים שאינם ליטוואקים חיו בצעירותם במרחב התרבות הליטאי. דוגמאות ספורות: עזריאל קרליבך, מייסד "מעריב", גדל בלייפציג אך למד בישיבת טֶלז. אברהם הרצפלד, איש ההתיישבות העובדת, גדל בפלך קייב באוקראינה, ולמד בישיבת טלז. בן ציון דינור, שגדל בפלך פולטבה באוקראינה, היסטוריון ושר החינוך הראשון של מדינת ישראל, למד בישיבות טלז וסלובודקה. היו גם הרבה אחרים.
חלקם של הליטוואקים לא נגרע גם בקרב המנהיגות הפוליטית בישראל – מימין ומשמאל. מארגוני המחתרות והימין: מנהיג הלח"י אברהם שטרן (יאיר), איש האצ"ל דויד רזיאל, חברת הכנסת אסתר רזיאל נאור, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית אב"א אחימאיר, יו"ר הכנסת דב שילנסקי שגדל בעיר שאוולי, השר משה אָרֶנס יליד קובנה שהיגר כנער לאמריקה ועלה לארץ עם קום המדינה. שני ראשי ממשלה: מנחם בגין ויצחק שמיר.
מנהיגי תנועת העבודה: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שר החוץ אבא אבן, יו"ר הכנסת קדיש לוז, הנשיאים חיים וייצמן, זלמן שז"ר, שמעון פרס (מן העיירה וישֶבָה, כיום בבלארוס). ראשי הממשלה ילידי הארץ: אריאל שרון, אהוד ברק ובנימין נתניהו.
ראשי המפלגה הקומוניסטית: מאיר וילנר החתום על מגילת העצמאות, ואסתר וילנסקה.
כפי שכבר נאמר, מקומם של הליטוואקים בין אנשי העליות הראשונות היה בולט. בין הביל"ויים היו ליטוואקים, ונוכחותם בלטה כמעט בכל המושבות הראשונות שהוקמו בא"י. אתמקד בפתח תקוה עיר הולדתי. על פתח תקוה נאמר שהיא נראתה בראשיתה כמו עיירה ליטאית.
כמה שמות בולטים מן המייסדים: יואל משה סלומון, שסבו עלה לא"י ב-1811 עם עליית ה"פרושים" תלמידי הגר"א. זרח בַּרנֵט, יליד העיירה ציטיוויאן בדרום ליטא, מרוכשי אדמת פתח תקוה וממייסדיה. אריה לייב פרומקין, ממחדשי היישוב בפתח תקוה, בעקבותיו עברו לשם תושבי יהודייה. יחיאל מיכל פינס, איש רב פעלים שהיה גם אחד מגואלי אדמות פתח תקוה. יצחק צבי שפירא, יליד שאוולי בליטא, אביו של אברהם שפירא זקן השומרים; זכורה קבוצת הביאליסטוקאים, כ-60 חלוצים מהעיר ביאליסטוק (כיום בצפון מזרח פולין), שעלו לא"י ב-1883 והשתקעו בפתח-תקווה. ויש הרבה אחרים.
פתח-תקווה ידעה לכבד את הליטוואקים שלה, ובכלל אנשים ידועים ממוצא ליטאי, בעיקר בשמות רחובות. עיון קצר במדריך הרחובות של העיר מעלה עשרות שמות של אישים שגדלו במרחב התרבות הליטאי. מאחר שפתח תקוה גדלה והתרחבה במרוצת השנים אסתפק בשמות הרחובות הזכורים לי משנות ילדותי ונעורי:
אפתח ברחוב קיטרוני, הרחוב בו נולדתי. הרב ישראל-אבא קיטרוני נולד בדווינסק (אז ברוסיה וכיום בלטביה) ב-1881. הוא למד בישיבות טלז וגם וולוז'ין, ובנוסף ללימוד התורה השתלם בלימודים כלליים. הוא היה גם שחמטאי מצטיין. הוא קיבל הזמנות רבות להיות רב בקהילות שונות באירופה, אך בחר ב-1911 להתמנות לרבה של פתח-תקווה: "מוטב להיות רב בכפר קטן בא"י מבכרך גדול בחוץ לארץ." הוא נבחר ע"י קהילת פתח-תקווה על פני מועמדים רבים אחרים, וביניהם הרב מאיר בר אילן. הרב קיטרוני היה שותף לרב קוק (גם הוא יליד לטביה) בהקמת הרבנות הראשית. האיש רב הפעלים הזה נפטר בן 46 בלבד. במושבה הוכרז על אבל כללי בכל ימי השבעה. מכיוון שלא היו לו ילדים הרי אלמנתו – בתו של הרב החשוב יוסף רוזין – נזקקה לחליצה. היא חזרה לדווינסק, אך שני אחיו של הרב קיטרוני היו רחוקים מתורה ומצוות, ואחד מהם אף היה משומד. היא נשארה בעגינותה עד שנרצחה ע"י הנאצים עם שאר יהודי דווינסק.
גרתי ברחוב קיטרוני עד גיל 6. באיזשהו שלב ידעתי כנראה שהוא היה רב. אך אני מודה שרק עכשיו, עם כתיבת השורות האלה, נפרשה לפני פרשת החיים המרתקת של האיש שרחוב ילדותי נשא את שמו.
רח' אורלנסקי מקביל לרח' קיטרוני, וגם הוא נקרא ע"ש רב ליטאי, כמו רבים מרחובות פתח תקוה. הרב אהרון אורלנסקי נולד בביאליסטוק ב-1854, והיה הרב של המושבה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.
רח' חיים עוזר נקרא ע"ש הרב גרודזנסקי, מן החשובים ברבני ליטא. ביקרתי בבית הקברות החדש של וילנה לשם הועברו עצמותיו לאחר שהרסו את בית הקברות העתיק, וראיתי גם את הבניין בו התגורר מבחוץ. כנראה החליטו לוותר על שם המשפחה המסובך שלו – וטוב עשו. זהו אחד הרחובות הצפופים והעמוסים של העיר: בניין העירייה, הדואר, הספרייה הציבורית, תחנות אוטובוסים רבות וכמובן גם קיוסקים וחנויות.
רח' חפץ חיים נקרא ע"ש ר' ישראל מאיר הכהן בעל הספר "חפץ חיים". הוא יסד את ישיבת ראדין והיה מחכמי ההלכה הבולטים בדור שלפני השואה. הוא נתחבב במיוחד על שכבות העם הרחבות כי היה בן עניים שלא קדמו לו דורות של רבנים במשפחה. אחד מן העם שעלה למלכות התורה. זה היה אחד מרחובות ילדותי. כל מה שידעתי עליו אז: הוא היה רב חשוב. היום אני יודעת מעט יותר. קראתי באיזשהו מקום שהוא היה הטיפוס האידיאלי של הצדיק הליטאי. בכל פעם שאני מזדמנת לרחוב הנושא את שמו נצבט הלב: שם היה השוק הקטן, שוק מיוחד שאין רבים כמותו בארץ, שנהרס מזמן במאה שעברה, ועל הריסותיו נבנה אחד הבניינים המכוערים ביותר של פתח-תקווה.
רח' מוהליבר נקרא ע"ש הרב שמואל מוהליבר, ממניחי היסוד לציונות הדתית, אשר בעידודו עלתה קבוצת הביאליסטוקאים לארץ ב-1883 והתיישבה בפתח-תקווה. לפני שנים ספורות הגעתי לבית הכנסת שלו בביאליסטוק, שעמד עדיין על תילו, נטוש ומוזנח מאוד. הרב מוהליבר זכה בפתח-תקווה לרחוב מרכזי בו הוקמו בתי הספר הדתיים הוותיקים נצח-בנים ונצח-בנות.
רח' סלנט נקרא ע"ש שמואל סַלַנְט, שעלה לא"י ב-1841, והיה הרב של ירושלים ומנהיג היישוב הישן במשך עשרות שנים. הוא נולד באזור ביאליסטוק, התחנך בישיבות שונות ברחבי ליטא, ביניהן ישיבת וולוז'ין. בנו בנימין נולד בעיירה סלנט בצפון ליטא, אליה הגיע אביו בעקבות נישואיו. בנימין סלנט היה מראשוני סוחרי האתרוגים בארץ והיה מעורב במפעלים רבים אחרים. הוא היה אחד השותפים לחברה לקניית אדמות יריחו שנועדו להקמת המושבה פתח תקוה. כידוע, המושבה הוקמה לבסוף במקום אחר. רח' סלנט מקביל לרח' קיטרוני, ושם למדתי בגן הילדים.
רח' ברנדה, שם התגורר אבי בזיקנתו, נקרא ע"ש זאב ברנדה (1848-1917), אחד ממתיישבי הקבוצה הביאליסטוקאית, שהיה יו"ר ועד המתיישבים במשך עשור. זה לא היה אחד מרחובות ילדותי, ולמען האמת רק עכשיו, כשעיינתי במדריך הרחובות של פתח תקוה, נודע לי מי היה זאב ברנדה על שמו נקרא הרחוב.
גם הרב קוק יליד לטביה והחזון-איש יליד וילנה זכו ברחובות שיישאו את שמם, וישנם גם רחובות "רבניים" רבים אחרים. אין ספק שפתח-תקווה ידעה לכבד את רבניה.
לרחובות מכובדים זכו גם ליטוואקים בולטים שאינם קשורים ישירות לתולדות פתח-תקווה: רח' וולפסון המרכזי נקרא ע"ש דויד וולפסון שנולד בפלך קובנה בליטא. הוא היה הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, ממשיכו של הרצל, ובספרו "אלטנוילנד" קרא הרצל לדמות הראשית דויד ליטוואק. רח' שפירא היפה, עם האקליפטוס הלימוני הנהדר, שתמיד חשבתי שהרחוב נקרא ע"ש זקן השומרים אברהם שפירא שהתגורר בו, בפינת רחוב הרצל – בעצם נקרא ע"ש צבי הרמן שפירא, הוגה רעיון הקק"ל. שפירא, יליד העיירה ארז'וויליק במערב ליטא, הציע כבר בקונגרס הציוני הראשון להקים גוף שתפקידו יהיה לרכוש קרקעות בא"י.
במאמר בשם "החידה ליטא", הפותח את ארבעת הכרכים הגדולים מאוד של "יהדות ליטא", ניסה פרופ' יוסף קלאוזנר להסביר כיצד קיבוץ יהודי קטן כל כך השפיע על קיבוצים יהודיים גדולים ועשירים ממנו. גם ב"חיבת ציון" ובציונות, הוא כותב כי גדול חלקם של יהודי ליטא הרבה מעבר למיספרם. "מה שעשתה ליטא לקיום הציונות ולבניין הארץ בחומר וברוח עדיין לא מצא את המעריך האובייקטיבי," כתב ב-1960. ככל הידוע לי דברים אלה עדיין תקפים. לא ידוע לי שמחקר מסוג זה נעשה עד היום.
סיום
יש מעט מאוד מוּדעות לייחוד של הליטוואקים מחוץ לעולם החרדי. הליטוואקים עצמם, בארץ ואולי עוד יותר בתפוצות, גאים לא אחת במוצאם. קטע מעניין מצאתי בספר "מסע עם האוייב", שכבר הוזכר. ההיסטוריון ו"צייד הנאצים האחרון" אפרים זורוף כותב:
"סבי היה ליטבק גאה מאוד, ומשוכנע לגמרי שהמסורת הליטבקית היתה הנכונה ביותר ושיהודים ליטבקים רבים הם פקחים ומוכשרים במיוחד... במובן זה היה לו ללא ספק תסביך עליונות ליטבקי ברור... השילוב הליטבקי של כושר ניתוח אינטלקטואלי חד וסלידה מכל מיני בובע מייסעס בגישה ליהדות, מצא חן בעיני מאוד."
אני לא גדלתי בתחושה כזאת. מי יודע, אולי מפני שלא היו לי סבא וסבתא. כדי להעביר מסורת צריך אולי סבא וסבתא. איני זוכרת שאימי או דודי התגאו במוצאם. אימי אפילו לא התגאתה בידיעת העברית שלה, וזאת בתקופה בה רוב בני דורה הגיעו לארץ ללא ידיעת השפה. אני לא זוכרת שהיתה לי בכלל "מוּדעוּת ליטוואקית". לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון, ואפילו לא באוניברסיטה. מעולם לא עלה על דעתי לברר מי מבין ההורים של מכרים וידידים הגיעו מליטא. גם לא מבין החברות הכי קרובות. לא הייתי "עיוורת עֵדוֹת" כמובן, אבל בהשוואה לתימנים, עיראקים, אפילו בולגרים, הונגרים או יֶקים, שגם להם היו שפות משלהם – דוברי אידיש נתפסו כיחידה אחת אפילו אצל אשכנזים.
רק בגיל הרבה יותר מבוגר, למען האמת כבר לאחר שבני משפחתי הלכו לעולמם, התחלתי גם אני לייחס חשיבות לשורשים הליטוואקיים. וככל שחפרתי גיליתי אותם יותר ויותר בתוכי והבנתי עד כמה הם עמוקים בי.
ממלכת ליטוואקיה כבר מזמן איננה קיימת. היא נמצאת היום רק בגיאוגרפיה של הזיכרון. הזהות הליטוואקית הולכת ומתמוססת עם הסתלקותם מן העולם של ילידי ליטא האחרונים, וכמובן עם ההתערבבות עם שבטים יהודיים אחרים, ועם שבטים לא יהודיים בעליל. במידה רבה אני וכל האחרים שהוריהם היו ילידי ליטא, הם הליטוואקים האחרונים. כל מי שיבוא אחרינו יכיר את המקורות שלנו מיד שנייה, שלישית ורביעית.
נסיה שפרן
סוף
אסתר ראב
עונות-השנה היו חג בשבילי
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
הבית שניבנה על גן-הנסיונות לעצי-הפרי – שנטעו פקיד הברון ושלא הצליח – היה מרווח, חדריו גדולים ומרפסות מקיפות אותו. המרפסת שליד המיטבח היתה מחוסרת-גג, ואולם לידה-ממש השאירו אוקליפטוס צעיר והוא גדל וסכך עליה. היתה למרפסת זאת רצפת "מֶדָה" זה היה בטון או יותר נכון טיח שהשקיעו בו שכבת זיפזיף, וישרו ודפקו בה במין מכשיר כפטיש גדול שידיתו באמצע, מלבן, ואוחזים בידית ומורידים את הפטיש במשוטח; וכך עמד אדם ודפק יום-יומיים ברצפה עד שהתקשתה ויבשה. זו היתה רצפה חלקה ויפה, וצדפי הזיפזיף הזעירים נצצו עליה כשהרטיבוה.
בצד המיטבח קבר אבא גזע עץ אוקליפטוס שקוטרו היה רחב למדי אבל לא בלט מן הרצפה. על גזע זה היו מעמידים את מכתש-הנחושת הענקי עם העלי הכבד, לשם כתישת אגוזים, שקדים, וקינמון שהיה נמכר שלם בגלילי קליפות ריחניות. גם הסוכר נמכר ב"ראשים". היה זה גליל כבד, בקוטר עשרה סנטימטרים ובאורך שלושים, כולו נוצץ וכולו מיקשה אחד – אותו צריך היה לבתר ולהפוך – חלק לחתיכות-סוכר, וחלק היה נכתש לאבק-סוכר ושימש למאפה. היתה זאת עבודה קשה ומסוכנת, כי נעשתה בקופיץ כבד של ברזל. עבודה זו נמסרה לידיי, לא ראיתי מעודי את אמא עוסקת בזה – היא סמכה עליי – אמנם היתה לי תבונת-כפיים, ואילו כיום לא הייתי מוסרת עבודה כזאת לילדה בת שמונה –
כמו-כן נמסרה לי עבודת הכתישה – וזו אהבתי מאוד. העלי הכבד, בפוגעו במכתש, היה משמיע צליל עמוק כפעמון-כנסייה, והדבר ערב לי מאוד; רק הייתי נותנת כתישה אחת וצלצול אחד – כתישה וצלצול, והעבודה נהפכה לקונצרט –
אמא עמדה על הדבר וגערה: "מה את מצלצלת בראש? אם לא תחדלי לא תכתשי יותר – "
מיד הייתי מתעמקת בעבודתי, ואולם צלצול אחד, מקרי, היה מושך אותי שוב לתוך עניין הנגינה; אכן, צריך להודות שהיתה זאת סקרנות האוזניים, והשמיעה – כי לא שמעתי שום צליל יפה סביבי מלבד הזמרה שלנו בשבתות, והכליזמרים של החתונות במושבה, שהיו חג עבורי. עד היום אני מזהה קטעי אופרות שנתגלגלו לכליזמרים שלנו – ושאני זוכרת אותם מאז.
ערבי-החורף היו ארוכים במיוחד – אבא השיג אצל הגרמנים בשרונה תנור-ברזל, קבע אותו בחדר-השינה, ומעשנה של צינורות הובילה את העשן דרך שמשת-פח שקבע בחלון. את התנור היו מסיקים בגזרי-אוקליפטוס שהיו מפיצים ניחוח. אנו הצטופפנו סביב לתנור זה וקראנו את ה"עולם קטן", ירחון-לילדים, וכן חוברות מנוקדות בשם: "הנחש הלבן", "בת-המלך הנרדמת", "הברבור שר" – מי הוציא כל אלה? אינני יודעת.
במוצאי-שבתות לפנות-ערב – היתה אטמוספירה מיוחדת סביב התנור – אבא היה שר שירים הונגריים בקולו היפה, שירים עצובים, ופתאום היה עובר לצ'רדַש סוער, תופס אותי ומרקיד אותי "פולקה", ואני נתפשתי למצב-רוחו – קפצתי ורקדתי בכל כוחי – ואמא מהצד נהנית וצוחקת.
עד היום אני זוכרת את מנגינותיו – וכן את הפולקה הזאת, שהיתה מעין ראשית של תחושת-אמנות – העברת צליל לתנועה; ופתאום היה אבא משתתק וצולל לאיזה נבכים אחרים ומתחיל לזמר בקול נוגה "המעריב ערבים" ומתפלל מעריב, ואני עוברת איתו למצב-רוח נוגה זה – הגשם מתדפק על החלונות – גזרי-העץ מתנפצים בתנור – ועצב רב מהול בהרבה תחושות הומה בלב הילדותי: "המעריב ערבים", זה באמת היה ערב – האוקליפטוסים מעבר לחלונות נעו ונסרקו ברוח-חורפית, ושבטי-ענפיהם היו מתפזרים, לחים ומבריקים, לאור המנורה שפרץ החוצה, כל עלה – כוכב; עננים שחורים בשמיים, רעמים וברקים, ומטרות כבדים שהיו מציפים אזיי את הארץ כמבול – שבועות על גבי שבועות – קשה היה לצאת החוצה – כיום אין גשמים כאלה.
עונות-השנה היו חג בשבילי – המעבר מן החורף לאביב, וחג-הפסח, וערב-הפסח בעיקר – היה נפלא, הכל פרח, גינת הוורדים הפראיים לפני הבית עמדה כבדה וורודה – פרדס וייס שהיה קרוב אלינו פרח והפך את האוויר למין משקה משכר ומעודד. עמדתי יחפה בחדרים הגדולים ושפכתי דליי-מים רבים על רצפת הבלטות הלבנות ושיפשפתי במטאטא ובסבון; זו היתה עבודה חביבה מאוד ושעות הייתי עוסקת בה – אמא היתה גוערת, ואני בשלי, "לכבוד פסח".
ועוד התעסקות: מעל הדלתות הגבוהות היה מתנוסס אשנב-זכוכית למען הכניס את האור – אל אשנב זה אפשר היה להגיע רק כשהעמידו שולחן ועליו כיסא, והציוד – גל סמרטוטים לניקוי, על השכם, מהם לחים ומהם יבשים. אני ששתי לקראת עבודה זו – ואמא, בלי היסוס, מסרה לי אותה. העוזרת פחדה לטפס גבוה כל-כך – ואני למעלה ומשקיפה על כל הסביבה – הפרדסים הפורחים, חלקות הבַקיה, בתים טובלים בגינות, שורת הברושים ממלון גיסין – הכל שטוח לפניי – ועל הכל – וזו מטרת עמידתי כאן על שולחן מתנועע ועל כיסא שאינו יציב – הביצה במרחק והיא מכוסה בבונג לבן – כולה לבנה ומשתפכת הרחק עד האופק כשיכבה של שלג; הלובן הזה היה אצלי סמל האביב – ובראותי אותו מעל אותו מיבנה גבוה שעליו עמדתי וניקיתי את השמשות – זה היה האביב וריח הפרדסים העולה אליי גלים-גלים – הייתי משתהה למעלה כפי הניראה יותר מן הצורך, ושוב גוערת אמא: "מה את עושה שם למעלה? מנקה את השמשות או ישינה – "
מסוחררת במקצת הייתי יורדת מעל הפיגום שלי, דומה לבלון נפוח-אביב.
*
את פקידות הברון חשתי ממרחק רב – מעין רשות, ממלכה שאינה חביבה על שום אדם במושבה. "בעלי 'אכט-אונצוואנציגער'," – היתה שכנה שלנו מתרברבת. הפירוש היה ש"עשרים-ושמונה" איכרים בלבד לקח הברון תחת חסותו. ולאלה היתה קיצבה תמידית – וזאת אם היתה עבודה ובאם לא, ועל-פי-רוב לא היתה. ובכן, מין ביטוח נגד אבטלה.
אבל משהו לא נעים ריחף סביב זה, ואני, גם בהיותי ילדה, הורגלתי בזאת – אנחנו לא השתייכנו לעשרים-ושמונה – זמן-מה עבד אבי בתור מדריך אצל "האדמיניסטראציה", זו היתה "הסוכנות" דאז. ולאחר זה חזר למשקו; כל זמן שהיה לנו משק מעורב, לא חסרנו דבר – כסף לא היה אבל מזון היה למכביר, ומזון בריא, טבעי; לחם מחיטה שלנו, תפוחי-אדמה משלנו, חלב ותוצרתו – בירקות לא היה כדאי לעסוק כי הערבים סיפקום בפרוטות. להקת תרנגולות וברווזים היתה תמיד בחצר, ושלוש פרות ערביות אשר לסירוגין היו מניבות חלב, אבא סידר כך שתמיד אחת או שתיים הניבו, והשלישית "יבשה".
אבי היו לו ידיים ברוכות. תענוג היה לראותו מזמר את הכרם בחורף – זמן הזמירה היה חג עבורי – ימי חורף בהירים ואני מתאוששת במקצת מן המאלאריה של הקיץ, ואיזה קרן חלשה של ורוד נדלקת בלחיי (העגולות דווקא); נמלים מתעופפות באוויר השקוף ללא גרגיר של אבק – כולו שטוף ומחומם –
"קח אותה לכרם," היתה אמא אומרת, ועוטפת פרוסות לחם שחור מרוח בחמאה טרייה בתוך מפית טהורה, "קח אותה שתחליף את האוויר ואולי תעזבנה המאלאריה הקיץ," כך היתה אמא אומרת, ותקווה האירה את פניה –
אבא מושיבני על החמור הקטן מאחוריו, ואני מרחמת על הקטנטן הנושא את שנינו, אבל אבא מנחמני: "הוא חזק – " את אבא אני מקיפה בזרועותיי ומתאחזת בכותנתו העבה והריחנית. כל מיני ריחות טובים עולים מכותנתו של אבא. זיעה בריאה וריח צמחים ומשהו גם מריח הרפת והחלב.
החמור הקטן נושא אותנו לכרם, מרחק הגון מן המושבה. הדרך היא מישטח חול עמוק ומשני עבריה גדרות שיטה דוקרנית צפופה, ואוצרת צל וטחב בקירבה. החול מעלה גלים של חום לקראתנו, וכך אנו מגיעים לגבעת כרמנו – שהוא נפלא בעיניי, רחב-ידיים, ושורותיו ישרות, והגפנים רובן עומדות עירומות – אלא שיש מהן שעלי-הסתיו שלהן מאדימים כדם על זמורותיהן הארוכות – וקרני-השמש עוברות את העלים האדומים והם שקופים ומאירים, ואני רצה מגפן אל גפן וקוטפת את העלים כקטוף פרחים – אך האדמה גם היא נפלאה כעת, קרקע הכרם, עדיין לא נחרש חריש חורף, ובין השורות גדל כמובן סביון כמישטח, וצלבניות קטנטנות וורודות וסגולות פורשות שטיחים ענוגים על האדמה – אני מתכופפת אליהם, יושבת עליהם, רובצת על ביטני ומסתכלת קרוב-קרוב לצלבניות הקטנות הענוגות והרועדות קצת בנשוב הרוח – גם להן בושם משלהן, והעיקר הן קטנות כל-כך. על רגבים מיוחדים גדלה ריכפה – זנבות-זנבות, וריחה חזק ויש לו גם טעם, הוא נח על החיך ומזכיר טעם שקדים קלויים; אני מתרוצצת בין השורות, השמש עולה לגבהים ומתחילה ללהוט – אבי נמצא הרחק בקצה הכרם, כותנתו הכחולה דומה לפרח גדול – אני רואה את רשמי פניו השזופים ממרחק רב – האוויר צלול ומלא ריחות.
אבי קורא לי מרחוק – אני רצה לקראתו. הוא ממשיך בזמירת הגפנים, מתכופף והמזמרה כאילו דבוקה לידו, וזו אינה משנה רגע את קיצבה – תק תק תק, כמו מכונה – אך לפתע הוא מזדקף, מביט סביבו, מביט אליי – וכך, בלי כל הכנה, מרים אותי כאילו הייתי נוצה, מעל לכתפיו, מרכיב אותי על אחת מהן – "אנו הולכים לאכול," הוא אומר. אני מריחה את ידיו של אבא, וריח שיזפון נפלא עולה מהן – גדולות הן, מהוקצעות-להפליא, ויקרות לי מאוד, עולמות שלמים אוצרות בהן ידיו: מגן, ביטחון, שלווה – ואני כאילו צומחת מתוכן – לאט-לאט – למרות המאלאריה, למרות לילות הטחב והיתושים והפשפשים שמסביב.
*
אחיי מלגלגים לי, מבטלים אותי: ראשית, אני ילדה, וזה כבר חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממני – הבכור – זה, בכלל לא מביא אותי בחשבון – רק ממציא לי כינוי מכוער – על שם אשה אחת, מגושמת, שהיתה במושבה, ואני דווקא רזה וירקרקת; השניים הקטנים-ממני לומדים ממנו לקח – והוא אינו לזכותי. זה מעורר בי התנגדות ואני נגדם – והם נגדי, ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי – מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם "יפהפיים"; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.
לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –
אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה "שדיות" ו"דווקאיות" היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –
הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל "הלך לו", הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.
אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם; הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם, שנערות היו כרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות, משחקות בבובות – בכל שלושת מקצועות אלה היתה הדרגה שלי – אפס. הבובות שיעממו אותי וביכרתי להסתכל בציפורים ובחיות ולשחק עם חתולים וכלבים ואפילו ארנבות קטנות. העגלים הנולדים ברפת היו ללא ערוך יותר מעניינים מן הבובות הטיפשות וגם המכוערות, שהיו בימים ההם.
פעם קיבלתי בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ וראשה עשוי מין סבון ורוד – והשיער הדבוק לראשה בתסרוקת היה עשוי חוטי-פשתן – התסרוקת הזאת מוקפת היתה בפס-נייר מוזהב – רחצתי את פניה במים כשנתלכלכה, ומיד נמס כל הראש – זרקתי אותה בכעס.
מכל הצעצועים (רבים לא היו לי) זוכרת אני מעין מקטרת קטנה של פח שהיו ממלאים מים, מצמידים אותה לפה ואז היתה משמיעה קולות נפלאים שדומים היו לסלסולי-זמיר, ואמנם על המיכסה שלה התנוסס זמיר קטן מפח – זה היה הצעצוע האהוב ביותר. מאוחר יותר הגיעו למושבה זמירים ממש והיו ממלאים את הלילה בקולות שבאו כאילו מעולם אחר – עליהם עוד אספר –
לא הכל היה ורוד בביתנו – תקופת הפלחה והכרם היתה תור-הזהב של המשפחה. אבא ואמא במלוא כוחם, הילדים גדלים, איכשהו בהתאמצות, אבל גדלים – במשק יש לחם, חלב, פירות, והאטמוספירה – של נעורים מסביב, נעורי-האנשים ונעורי-המושבה.
אבל המושבה הולכת וקולטת אנשים שאינם חקלאים – בעלי-מלאכה ובעיקר חנוונים – העיירה הליטאית, עם כל יתרונותיה, העבירה בכל זאת גם את הגלות – כל מיני פרנסות-אוויר, כך קרא לזאת אבא. והאוכלוסייה גדלה. חבריו של אבא אומרים לו: "בלי עין רעה – כרך!" – והוא חוזר על המלה כרך בשנאה ובשאט-נפש – בליבו חי האידאל של כפר-עברי כמו הכפר ההונגרי שראה בנעוריו – וכן היתה דוגמת מושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה, לנגד עיניו – משם הביא הרבה חידושים לתוך משקו ומשקים אחרים, עד שאפילו וילקנסקי (האגרונום וולקני) היה יושב עימו שעות על גבי שעות ומדברים "חקלאות".
אבי חלם על "קונסום פרַיין" – זאת אומרת, אגודת הצרכנים, מעין "תנובה" של היום, אשר תשווק את התוצרת וגם תמכור לאיכרים את מצרכיהם האישיים והמשקיים; אבל החנות הקטנה ויצר הרווח הפרטי גברו על הצעותיו. כל מה שהיה לו גוון גלותי עירוני, היה לצנינים בעיניו. הוא השתדל לארגן את האיכרים לשם ענף המחלבה, נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות, אשר מתו אחת-אחת ברפתות המוזנחות של האיכרים – רק אצלנו נישארו בחיים –
נסע לצידון ולמד את גידול ה"בַקיה", המספוא המודרני ביותר בימים ההם – ואולם מחוסר עניין במקצוע נתבטלו הרפתות אחת-אחת – אבל אצלנו היתה רפת עם רצפת-בטון מקושרת בתעלה לבור-זבל – ותמיד עמדו כמה פרות ברפת, מכרנו חלב לשכנים, לפעמים היינו מכינים גבינות ומוכרים את הגבינה בחנויות. הרווח היה כמובן קטן מאוד –
חלק מן האיכרים פנה למסחר – ומסחר לאן? – "לכו והתפרנסו זה מזה" – החלה להיות המימרה המקובלת במושבה – ואבא רואה ועיניו כלות – אינו יכול יותר לשחות נגד הזרם – ומתחת לכל זה כבר יש משהו בתוך החקלאות שרומז לרווחים גדולים – "הפרדס".
היה חלק באיכרים שהיה פעלתני מאוד וחיפש בכל זאת דרכים כיצד להתפרנס מן החקלאות – אלא שדרכו של אבא היתה להוציא לחם מן הארץ – בעוד שפעלתנות האחרים – היתה מעורבת בשאיפה לרווח, לחיי-רווחה –
*
נכתב: 1909 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1910 לערך. נדפס לראשונה בקובץ "גן שחרב", עמ' 39. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
המהדיר: אהוד בן עזר
הבית שניבנה על גן-הנסיונות לעצי-הפרי – שנטעו פקיד הברון ושלא הצליח – היה מרווח, חדריו גדולים ומרפסות מקיפות אותו. המרפסת שליד המיטבח היתה מחוסרת-גג, ואולם לידה-ממש השאירו אוקליפטוס צעיר והוא גדל וסכך עליה. היתה למרפסת זאת רצפת "מֶדָה" זה היה בטון או יותר נכון טיח שהשקיעו בו שכבת זיפזיף, וישרו ודפקו בה במין מכשיר כפטיש גדול שידיתו באמצע, מלבן, ואוחזים בידית ומורידים את הפטיש במשוטח; וכך עמד אדם ודפק יום-יומיים ברצפה עד שהתקשתה ויבשה. זו היתה רצפה חלקה ויפה, וצדפי הזיפזיף הזעירים נצצו עליה כשהרטיבוה.
בצד המיטבח קבר אבא גזע עץ אוקליפטוס שקוטרו היה רחב למדי אבל לא בלט מן הרצפה. על גזע זה היו מעמידים את מכתש-הנחושת הענקי עם העלי הכבד, לשם כתישת אגוזים, שקדים, וקינמון שהיה נמכר שלם בגלילי קליפות ריחניות. גם הסוכר נמכר ב"ראשים". היה זה גליל כבד, בקוטר עשרה סנטימטרים ובאורך שלושים, כולו נוצץ וכולו מיקשה אחד – אותו צריך היה לבתר ולהפוך – חלק לחתיכות-סוכר, וחלק היה נכתש לאבק-סוכר ושימש למאפה. היתה זאת עבודה קשה ומסוכנת, כי נעשתה בקופיץ כבד של ברזל. עבודה זו נמסרה לידיי, לא ראיתי מעודי את אמא עוסקת בזה – היא סמכה עליי – אמנם היתה לי תבונת-כפיים, ואילו כיום לא הייתי מוסרת עבודה כזאת לילדה בת שמונה –
כמו-כן נמסרה לי עבודת הכתישה – וזו אהבתי מאוד. העלי הכבד, בפוגעו במכתש, היה משמיע צליל עמוק כפעמון-כנסייה, והדבר ערב לי מאוד; רק הייתי נותנת כתישה אחת וצלצול אחד – כתישה וצלצול, והעבודה נהפכה לקונצרט –
אמא עמדה על הדבר וגערה: "מה את מצלצלת בראש? אם לא תחדלי לא תכתשי יותר – "
מיד הייתי מתעמקת בעבודתי, ואולם צלצול אחד, מקרי, היה מושך אותי שוב לתוך עניין הנגינה; אכן, צריך להודות שהיתה זאת סקרנות האוזניים, והשמיעה – כי לא שמעתי שום צליל יפה סביבי מלבד הזמרה שלנו בשבתות, והכליזמרים של החתונות במושבה, שהיו חג עבורי. עד היום אני מזהה קטעי אופרות שנתגלגלו לכליזמרים שלנו – ושאני זוכרת אותם מאז.
ערבי-החורף היו ארוכים במיוחד – אבא השיג אצל הגרמנים בשרונה תנור-ברזל, קבע אותו בחדר-השינה, ומעשנה של צינורות הובילה את העשן דרך שמשת-פח שקבע בחלון. את התנור היו מסיקים בגזרי-אוקליפטוס שהיו מפיצים ניחוח. אנו הצטופפנו סביב לתנור זה וקראנו את ה"עולם קטן", ירחון-לילדים, וכן חוברות מנוקדות בשם: "הנחש הלבן", "בת-המלך הנרדמת", "הברבור שר" – מי הוציא כל אלה? אינני יודעת.
במוצאי-שבתות לפנות-ערב – היתה אטמוספירה מיוחדת סביב התנור – אבא היה שר שירים הונגריים בקולו היפה, שירים עצובים, ופתאום היה עובר לצ'רדַש סוער, תופס אותי ומרקיד אותי "פולקה", ואני נתפשתי למצב-רוחו – קפצתי ורקדתי בכל כוחי – ואמא מהצד נהנית וצוחקת.
עד היום אני זוכרת את מנגינותיו – וכן את הפולקה הזאת, שהיתה מעין ראשית של תחושת-אמנות – העברת צליל לתנועה; ופתאום היה אבא משתתק וצולל לאיזה נבכים אחרים ומתחיל לזמר בקול נוגה "המעריב ערבים" ומתפלל מעריב, ואני עוברת איתו למצב-רוח נוגה זה – הגשם מתדפק על החלונות – גזרי-העץ מתנפצים בתנור – ועצב רב מהול בהרבה תחושות הומה בלב הילדותי: "המעריב ערבים", זה באמת היה ערב – האוקליפטוסים מעבר לחלונות נעו ונסרקו ברוח-חורפית, ושבטי-ענפיהם היו מתפזרים, לחים ומבריקים, לאור המנורה שפרץ החוצה, כל עלה – כוכב; עננים שחורים בשמיים, רעמים וברקים, ומטרות כבדים שהיו מציפים אזיי את הארץ כמבול – שבועות על גבי שבועות – קשה היה לצאת החוצה – כיום אין גשמים כאלה.
עונות-השנה היו חג בשבילי – המעבר מן החורף לאביב, וחג-הפסח, וערב-הפסח בעיקר – היה נפלא, הכל פרח, גינת הוורדים הפראיים לפני הבית עמדה כבדה וורודה – פרדס וייס שהיה קרוב אלינו פרח והפך את האוויר למין משקה משכר ומעודד. עמדתי יחפה בחדרים הגדולים ושפכתי דליי-מים רבים על רצפת הבלטות הלבנות ושיפשפתי במטאטא ובסבון; זו היתה עבודה חביבה מאוד ושעות הייתי עוסקת בה – אמא היתה גוערת, ואני בשלי, "לכבוד פסח".
ועוד התעסקות: מעל הדלתות הגבוהות היה מתנוסס אשנב-זכוכית למען הכניס את האור – אל אשנב זה אפשר היה להגיע רק כשהעמידו שולחן ועליו כיסא, והציוד – גל סמרטוטים לניקוי, על השכם, מהם לחים ומהם יבשים. אני ששתי לקראת עבודה זו – ואמא, בלי היסוס, מסרה לי אותה. העוזרת פחדה לטפס גבוה כל-כך – ואני למעלה ומשקיפה על כל הסביבה – הפרדסים הפורחים, חלקות הבַקיה, בתים טובלים בגינות, שורת הברושים ממלון גיסין – הכל שטוח לפניי – ועל הכל – וזו מטרת עמידתי כאן על שולחן מתנועע ועל כיסא שאינו יציב – הביצה במרחק והיא מכוסה בבונג לבן – כולה לבנה ומשתפכת הרחק עד האופק כשיכבה של שלג; הלובן הזה היה אצלי סמל האביב – ובראותי אותו מעל אותו מיבנה גבוה שעליו עמדתי וניקיתי את השמשות – זה היה האביב וריח הפרדסים העולה אליי גלים-גלים – הייתי משתהה למעלה כפי הניראה יותר מן הצורך, ושוב גוערת אמא: "מה את עושה שם למעלה? מנקה את השמשות או ישינה – "
מסוחררת במקצת הייתי יורדת מעל הפיגום שלי, דומה לבלון נפוח-אביב.
*
את פקידות הברון חשתי ממרחק רב – מעין רשות, ממלכה שאינה חביבה על שום אדם במושבה. "בעלי 'אכט-אונצוואנציגער'," – היתה שכנה שלנו מתרברבת. הפירוש היה ש"עשרים-ושמונה" איכרים בלבד לקח הברון תחת חסותו. ולאלה היתה קיצבה תמידית – וזאת אם היתה עבודה ובאם לא, ועל-פי-רוב לא היתה. ובכן, מין ביטוח נגד אבטלה.
אבל משהו לא נעים ריחף סביב זה, ואני, גם בהיותי ילדה, הורגלתי בזאת – אנחנו לא השתייכנו לעשרים-ושמונה – זמן-מה עבד אבי בתור מדריך אצל "האדמיניסטראציה", זו היתה "הסוכנות" דאז. ולאחר זה חזר למשקו; כל זמן שהיה לנו משק מעורב, לא חסרנו דבר – כסף לא היה אבל מזון היה למכביר, ומזון בריא, טבעי; לחם מחיטה שלנו, תפוחי-אדמה משלנו, חלב ותוצרתו – בירקות לא היה כדאי לעסוק כי הערבים סיפקום בפרוטות. להקת תרנגולות וברווזים היתה תמיד בחצר, ושלוש פרות ערביות אשר לסירוגין היו מניבות חלב, אבא סידר כך שתמיד אחת או שתיים הניבו, והשלישית "יבשה".
אבי היו לו ידיים ברוכות. תענוג היה לראותו מזמר את הכרם בחורף – זמן הזמירה היה חג עבורי – ימי חורף בהירים ואני מתאוששת במקצת מן המאלאריה של הקיץ, ואיזה קרן חלשה של ורוד נדלקת בלחיי (העגולות דווקא); נמלים מתעופפות באוויר השקוף ללא גרגיר של אבק – כולו שטוף ומחומם –
"קח אותה לכרם," היתה אמא אומרת, ועוטפת פרוסות לחם שחור מרוח בחמאה טרייה בתוך מפית טהורה, "קח אותה שתחליף את האוויר ואולי תעזבנה המאלאריה הקיץ," כך היתה אמא אומרת, ותקווה האירה את פניה –
אבא מושיבני על החמור הקטן מאחוריו, ואני מרחמת על הקטנטן הנושא את שנינו, אבל אבא מנחמני: "הוא חזק – " את אבא אני מקיפה בזרועותיי ומתאחזת בכותנתו העבה והריחנית. כל מיני ריחות טובים עולים מכותנתו של אבא. זיעה בריאה וריח צמחים ומשהו גם מריח הרפת והחלב.
החמור הקטן נושא אותנו לכרם, מרחק הגון מן המושבה. הדרך היא מישטח חול עמוק ומשני עבריה גדרות שיטה דוקרנית צפופה, ואוצרת צל וטחב בקירבה. החול מעלה גלים של חום לקראתנו, וכך אנו מגיעים לגבעת כרמנו – שהוא נפלא בעיניי, רחב-ידיים, ושורותיו ישרות, והגפנים רובן עומדות עירומות – אלא שיש מהן שעלי-הסתיו שלהן מאדימים כדם על זמורותיהן הארוכות – וקרני-השמש עוברות את העלים האדומים והם שקופים ומאירים, ואני רצה מגפן אל גפן וקוטפת את העלים כקטוף פרחים – אך האדמה גם היא נפלאה כעת, קרקע הכרם, עדיין לא נחרש חריש חורף, ובין השורות גדל כמובן סביון כמישטח, וצלבניות קטנטנות וורודות וסגולות פורשות שטיחים ענוגים על האדמה – אני מתכופפת אליהם, יושבת עליהם, רובצת על ביטני ומסתכלת קרוב-קרוב לצלבניות הקטנות הענוגות והרועדות קצת בנשוב הרוח – גם להן בושם משלהן, והעיקר הן קטנות כל-כך. על רגבים מיוחדים גדלה ריכפה – זנבות-זנבות, וריחה חזק ויש לו גם טעם, הוא נח על החיך ומזכיר טעם שקדים קלויים; אני מתרוצצת בין השורות, השמש עולה לגבהים ומתחילה ללהוט – אבי נמצא הרחק בקצה הכרם, כותנתו הכחולה דומה לפרח גדול – אני רואה את רשמי פניו השזופים ממרחק רב – האוויר צלול ומלא ריחות.
אבי קורא לי מרחוק – אני רצה לקראתו. הוא ממשיך בזמירת הגפנים, מתכופף והמזמרה כאילו דבוקה לידו, וזו אינה משנה רגע את קיצבה – תק תק תק, כמו מכונה – אך לפתע הוא מזדקף, מביט סביבו, מביט אליי – וכך, בלי כל הכנה, מרים אותי כאילו הייתי נוצה, מעל לכתפיו, מרכיב אותי על אחת מהן – "אנו הולכים לאכול," הוא אומר. אני מריחה את ידיו של אבא, וריח שיזפון נפלא עולה מהן – גדולות הן, מהוקצעות-להפליא, ויקרות לי מאוד, עולמות שלמים אוצרות בהן ידיו: מגן, ביטחון, שלווה – ואני כאילו צומחת מתוכן – לאט-לאט – למרות המאלאריה, למרות לילות הטחב והיתושים והפשפשים שמסביב.
*
אחיי מלגלגים לי, מבטלים אותי: ראשית, אני ילדה, וזה כבר חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממני – הבכור – זה, בכלל לא מביא אותי בחשבון – רק ממציא לי כינוי מכוער – על שם אשה אחת, מגושמת, שהיתה במושבה, ואני דווקא רזה וירקרקת; השניים הקטנים-ממני לומדים ממנו לקח – והוא אינו לזכותי. זה מעורר בי התנגדות ואני נגדם – והם נגדי, ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי – מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם "יפהפיים"; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.
לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –
אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה "שדיות" ו"דווקאיות" היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –
הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל "הלך לו", הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.
אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם; הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם, שנערות היו כרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות, משחקות בבובות – בכל שלושת מקצועות אלה היתה הדרגה שלי – אפס. הבובות שיעממו אותי וביכרתי להסתכל בציפורים ובחיות ולשחק עם חתולים וכלבים ואפילו ארנבות קטנות. העגלים הנולדים ברפת היו ללא ערוך יותר מעניינים מן הבובות הטיפשות וגם המכוערות, שהיו בימים ההם.
פעם קיבלתי בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ וראשה עשוי מין סבון ורוד – והשיער הדבוק לראשה בתסרוקת היה עשוי חוטי-פשתן – התסרוקת הזאת מוקפת היתה בפס-נייר מוזהב – רחצתי את פניה במים כשנתלכלכה, ומיד נמס כל הראש – זרקתי אותה בכעס.
מכל הצעצועים (רבים לא היו לי) זוכרת אני מעין מקטרת קטנה של פח שהיו ממלאים מים, מצמידים אותה לפה ואז היתה משמיעה קולות נפלאים שדומים היו לסלסולי-זמיר, ואמנם על המיכסה שלה התנוסס זמיר קטן מפח – זה היה הצעצוע האהוב ביותר. מאוחר יותר הגיעו למושבה זמירים ממש והיו ממלאים את הלילה בקולות שבאו כאילו מעולם אחר – עליהם עוד אספר –
לא הכל היה ורוד בביתנו – תקופת הפלחה והכרם היתה תור-הזהב של המשפחה. אבא ואמא במלוא כוחם, הילדים גדלים, איכשהו בהתאמצות, אבל גדלים – במשק יש לחם, חלב, פירות, והאטמוספירה – של נעורים מסביב, נעורי-האנשים ונעורי-המושבה.
אבל המושבה הולכת וקולטת אנשים שאינם חקלאים – בעלי-מלאכה ובעיקר חנוונים – העיירה הליטאית, עם כל יתרונותיה, העבירה בכל זאת גם את הגלות – כל מיני פרנסות-אוויר, כך קרא לזאת אבא. והאוכלוסייה גדלה. חבריו של אבא אומרים לו: "בלי עין רעה – כרך!" – והוא חוזר על המלה כרך בשנאה ובשאט-נפש – בליבו חי האידאל של כפר-עברי כמו הכפר ההונגרי שראה בנעוריו – וכן היתה דוגמת מושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה, לנגד עיניו – משם הביא הרבה חידושים לתוך משקו ומשקים אחרים, עד שאפילו וילקנסקי (האגרונום וולקני) היה יושב עימו שעות על גבי שעות ומדברים "חקלאות".
אבי חלם על "קונסום פרַיין" – זאת אומרת, אגודת הצרכנים, מעין "תנובה" של היום, אשר תשווק את התוצרת וגם תמכור לאיכרים את מצרכיהם האישיים והמשקיים; אבל החנות הקטנה ויצר הרווח הפרטי גברו על הצעותיו. כל מה שהיה לו גוון גלותי עירוני, היה לצנינים בעיניו. הוא השתדל לארגן את האיכרים לשם ענף המחלבה, נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות, אשר מתו אחת-אחת ברפתות המוזנחות של האיכרים – רק אצלנו נישארו בחיים –
נסע לצידון ולמד את גידול ה"בַקיה", המספוא המודרני ביותר בימים ההם – ואולם מחוסר עניין במקצוע נתבטלו הרפתות אחת-אחת – אבל אצלנו היתה רפת עם רצפת-בטון מקושרת בתעלה לבור-זבל – ותמיד עמדו כמה פרות ברפת, מכרנו חלב לשכנים, לפעמים היינו מכינים גבינות ומוכרים את הגבינה בחנויות. הרווח היה כמובן קטן מאוד –
חלק מן האיכרים פנה למסחר – ומסחר לאן? – "לכו והתפרנסו זה מזה" – החלה להיות המימרה המקובלת במושבה – ואבא רואה ועיניו כלות – אינו יכול יותר לשחות נגד הזרם – ומתחת לכל זה כבר יש משהו בתוך החקלאות שרומז לרווחים גדולים – "הפרדס".
היה חלק באיכרים שהיה פעלתני מאוד וחיפש בכל זאת דרכים כיצד להתפרנס מן החקלאות – אלא שדרכו של אבא היתה להוציא לחם מן הארץ – בעוד שפעלתנות האחרים – היתה מעורבת בשאיפה לרווח, לחיי-רווחה –
*
נכתב: 1909 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1910 לערך. נדפס לראשונה בקובץ "גן שחרב", עמ' 39. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
אהוד בן עזר
לעבודה!
צלצול טלפון העיר אותו בבוקר. לא ענה. הצלצול נמשך בעקשנות. מי זה? אבל לא הרים את השפופרת. קרן-שמש נסתננה מבעד לתריס. מה השעה? חדרו חשוך. לפנות בוקר? הביט בשעונו: תשע וחצי. אנשים עובדים במשרדים, בבתי-חרושת, בשדות. פיהק. סוף-סוף נפסק הצלצול. הפעיל את הרדיו ליד מיטתו. שמע קונצ'רטו לכינור ותזמורת של בטהובן, התנמנם. האם מוטל עליי דבר-מה לעשות היום? לא. וזו סיבה להמשיך לשכב במיטה בבוקר יום חול? לא. מצד שני, כך התענוג גדול מאשר בשבת ובחג. נגינת כינורו של הנריק שרינג ליטפה את חושיו. כמה יופי נוצר בידי אנשים ברוכי כישרון, ואילו הוא מבזבז את ימיו.
"לעבודה!" – אמר לעצמו בקול רם, וקם.
ראשו נסתחרר והוא חזר לשקוע בשמיכה הרכה ובכר תפוח, ממולא נוצות. פיהק, התמתח במיטה. ליטף מותניו. גופו רפוי ויצרו מציק, עקשן ומנומנם. ידע כי המאמץ להתעורר עתיד להימשך כל היום ולהתיש אותו, עד כי בערב, מה ערב? – אחרי הצהריים, שוב תיפול עליו תנומה.
עצלן, תלמידים לומדים עכשיו, אנשי-מדע ממציאים דברים חדשים, חיילים מתאמנים, ואתה מתגרד במיטה כמו אובלומוב! חוסר בגרות. ממתי התחיל להסתכל אל אנשים צעירים כאילו היו מבוגרים ממנו?
הנה כיצד יעביר את השעה הקרובה: ישפות מים לקפה. ירד למטה להביא את עיתון-הבוקר. הוא קורא בו שעה שברחוב כבר מופיעים עיתוני צהריים. מתוך עקרון אינו קורא את עיתוני הצהריים. בצאתו לקחת את העיתון ימשש היטב את צרור המפתחות. הוא יודע: בוקר אחד ייצא לקחת את העיתון וישכח את המפתחות בבית. המים על הגז יתאדו, הסיר הקטן ימס, שריפה תפרוץ בדירה, ועליו יהיה לרוץ, בנעלי-בית, לא-מגולח, לא-מסורק, בחולצת-בית קרועה ודקה, לדירת קרובי משפחה, במרחק כמה רחובות, כדי לקחת את המפתחות הרזרביים. ואם לא יהיו בבית? יצטרך ללכת למכבי-האש שיפרצו את הדלת. כל בוקר הוא חושש. לכן אינו סוגר אחריו את הדלת ברדתו. לפעמים סוגרת הרוח את הדלת, ובקירבו מחלחלת הרגשה מתוקה-מכאיבה של הישארות בחוץ, אבל, תודה לאל, צרור המפתחות בידו. הוא נהנה, הצליח להפחיד את עצמו בלי להסתכן.
הטלפון צלצל. לענות? לא. אינו עונה לטלפונים בטרם רחץ את שיניו ושטף פניו. בכל שיחה עשויים להיחתך עניינים חשובים. מצד שני, מי זה? אילו אפשר היה להמציא מכשיר טלפון אשר לפי צלצולו אשר לדעת אם השיחה טובה או רעה, לסנן את המגע עם העולם, לענות רק לשיחות הטובות ולנתק לגמרי את הקשר עם הרעות.
לעזאזל הטלפון! שלח ידו למכשיר כדי לענות. הצלצול פסק.
אני לא אשם. מי אמר לו להפסיק?
ניתק את הטלפון. איך אתה לא מתבייש להסריח במיטה ולחיות חיים לא רוחניים? נזף בעצמו, אתה מיטמטם והולך! כל יום חדש הוא עורך מסע ארוך אל תוך עצמו, והדרך עוברת ג'ונגלים של אטימות ושל עייפות הנפש.
ראשו כאב. כשאינו ישן דיו, הראש כואב. ישן יותר מדי, גם כן כואב, יש רגע אחד בבוקר שאם תתעורר בו ראשך לא יכאב. לך דע לכוון את הרגע!
כשיחזור יעלה במדרגות, מדלג על כותרות העיתון, מהרהר: מדוע לא מצאתי בתיבה מכתב אהבה? אמנם, אף פעם לא מצא, אבל, אילו מישהי עברה שם לבדה, בלילה, היה הבוקר נראה אחר לגמרי, מלא תקווה, עליז.
הוא יישב במיטבח, ישמע את שארית קונצרט הבוקר, ישתה קפה וילעס במתינות פרוסת לחם מרוחה בחמאה ובגבינה לבנה, קורא בעתון הפרוש לצידו, על השולחן. שוכח את אשר קרא לפני רגע, מצטער על שלא נשאר דבר לקרוא עוד. במתינות ישטוף את הכלים. במתינות יתגלח. יסד את מיטתו ויניח כל דבר על מקומו בדירה. עתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד.
הוא מוצא תירוץ ללכת לחנות, לבנק, לדואר. רגע של פחד כשהוא פותח את תא-הדואר שלו. אולי מכתב רע? אילו אפשר היה לסדר עם המכתבים משהו כמו טלפונים טובים ורעים. הוא חוזר, עונה עתה לצלצולי הטלפון, ומעתיק סיפור שכתב לפני אחת-עשרה שנים:
בהפסקה
לקראת סוף השיעור קיבל פתק קטן, מקופל היטב, ובו משפט קטוע:
"אחכה לך בהפסקה, ליד הברוש השני, בגבעה... טלי."
אד חם עלה מבעד לצווארון הפתוח לעבר פניו וליהטם. הוא מעך את הפתק ודחפו לכיס. שיעור ההיסטוריה נמשך לאיטו: אתונה, ומילים שהלמו בראשו – אריאופגוס, גבעה, וטלי. המחוג הגדול הרגיז במהלכו העצלני. את כל מבטו ריכז בו, כדי שלא יצטרך להפנות ראשו ולפגוש במבטה.
צלצול. איפה את, טלי? עד שהספיק להביט לעברה – קמה ונעלמה החוצה. דומה, אפילו מבלי להפנות אליו לרגע את עיניה. טלי. טלי.
הברוש השני. לאן את הולכת, טלי? הברוש השלישי. מעלה הגבעה. שיכוני העיר הלבנים מרחוק. ופיסת הים, כחלחלה, "טלי – "
"אנחנו לא יכולים, זהו."
"אבל, למה קראת לי?"
"אני לא יודעת. הרגשתי שעליי להסביר."
"קיבלת את המכתב?"
"כן."
שתיקה.
טלי, את שונה מהן, מכולן. טלי, אינני יכול להביט בך מבלי שיזדמזם בקרבי פזמון מטופש – הנה היא, הנה היא, האם שמה לב אליי? כן – סימן שכן; לא – ודאי בכוונה, בכוונה, טלי, טלי, אל תכעסי...
"אתה מבין?"
"נשכח הכול, טלי."
"לא. אני רוצה להיות נאמנה."
"למי?"
"אינני יודעת. לעצמי."
הנה החורבה והיקב הישן, וכאן עמדו הצריפים של הנפחים, היכן שפירזלו פרסות. ושם, לא רחוק, היתה תחנת העגלות, ובית המרחץ. עוד מעט יצלצלו ותיגמר ההפסקה.
"טלי!"
את מביטה בי בעיניים אחרות, פקוחות לרווחה, את רוצה לחייך אך אינך מחייכת. טלי, מדוע את מביטה בי כך?" דברי. רק דברי. טלי, והכל יחזור כמו שהיה.
החורשה, האורנים, לא רחוק מכאן מצוי מגרש ובו גזעי עצים שרופים של פרדס עקור. רק על גבולו נותרו לפליטה שיחי אקציה אחדים. ואנחנו בדרך חזרה, בשביל המקוצר לבית-הספר. צילצלו? לא. נותרה עוד דקה.
"טלי."
"לא."
טלי, לא התכוונתי. טלי, הביטי בי, אל תפני מבטך.
"למה קראת לי?"
"אני לא יכולה."
"ואת הבטחת."
"מצלצלים. בוא כבר, מהר, נחזור –"
"אבל –"
"בפעם אחרת."
"מה היתה הכוונה שלך?"
"עזוב. לא עכשיו. אני מבולבלת."
למה התכוונת, טלי, כשאמרת – בפעם אחרת?
הנה עכשיו את רצה, בורחת, נושמת בכבדות, נדחקת אל הקבוצה המתלקטת לפני דלת הכיתה. ועדיין אני רואה אותך עומדת שם, מחייכת אל הסובבים אותך, מפטפטת, כמו לא קרה דבר. דבר לא קרה, ואת מחייכת. רק דיברנו. צחוק, העיקר שדיברנו קצת, לבד, מתי ניפגש שוב, טלי? ניכנס לכיתה, והשיעור יהיה בהיסטוריה: אריאופגוס, אתונה, גבעה, ואת, ואני, טלי, אני זוכר, זוכר. מחכה לך בהפסקה, נכון שלא הפסקנו? הלא כתבת כאן, שתחכי, טלי –
והנה כבר צהרים. מכין לעצמו ארוחה קלה, שומע תוכנית חדשות ברדיו, מתעלם מצלצול הטלפון שעה שהקציצות מיטגנות במחבת. חלפה שעה. ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל כבר אין לו חשק לעבוד.
ללכת לישון קצת, להתקלח, או לשתות קפה חריף? מתקלח לאיטו ושותה קפה שחור, וכשגומר לשטוף את ספל הקפה, נופלת עליו עייפות ואינו מסוגל להעלות במוחו מחשבה בעלת ערך. אפילו לקרוא אינו יכול. והוא הולך לישון ומכוון את השעון המעורר שעה קדימה.
השעון מצלצל, ולפעמים מעיר אותו. הוא קם לפנות ערב. לשינה מתלווים חלומות משונים, ישטוף פניו, ישתה כוס תה אנגלי חריף, בחלב, ילבש בגדים נקיים, כאילו עמד לצאת. ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד, ושום מחשבה בעלת ערך אינה צצה במוחו, לבד מאחת – היום חלף מבלי שעשית כמעט דבר. ישתה כוסית משקה חריף כדי לעודד את עצמו, ויפטם מקטרתו. לעתים מנגנים קונצרט נחמד ברדיו. יישב בכורסה, אור עמום של שקיעה בחדר, ומאוחר יותר, של מנורת-שולחן קטנה, יעשן ויקשיב למוסיקה.
ואז יש ותנוח עליו הרוח וייקח עט ודפי נייר מהודקים לכריכת קרטון, ויכתוב:
יאבד עצמו לדעת
בבוא לילך איתי.
ועוד רבות אכאיב לך
עד תיילל חיית-ליבך בצר לה
וחסד הבשר בתדהמה יכנה.
בהגיע ערב הוא זקוק לאישה. המחשבה על אישה מעסיקה אותו מאז הבוקר. עכשיו הוא מצלצל בטלפון. לזו, לזו, ולזו. לעיתים באה בחורה, לרוב הוא נשאר לבד. אם לא עבד במשך היום, יעניש עצמו ולא יזמין בחורה. לבסוף ישב לבד כל הערב, מיואש, ולא יכתוב כלום. בבוא האורחת יטרח ויערוך לכבודה שולחן כהלכתו, עם מפה ומפיות ויין וקנקן גדול של תה אנגלי חריף בחלב. כשהוא נשאר לבד יאכל בצנעה, בלי מפה, ובתיאבון רב, כדי להשכיח את בדידותו. ישטוף את הכלים, והנה כבר לילה, ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד. הוא עייף. ערפל מלא ראשו. בטנו שבעה. יישב בכורסה ויאזין לקונצרט ברדיו. יקרא בספר. בבוא ידידה ישעשענה בשיחה, מספר כיצד לא עשה כלום במשך היום, שואל את עצמו אם הגיעה השעה לשכב איתה. במיטה יתעורר לפתע כפרא מיער, ראשו צלול ואבריו קלים, ינשקה כמשוגע ושעה ארוכה ידוש בבשרה, מפיק מקרבה אנחות תענוג וערגה, עד שיתרוקן כקטר מקיטורו.
ועתה עליו לשבת לעבוד.
במיטה עולים במוחו רעיונות נפלאים. שיחות העירום-בשניים – אילו הברקות, כמה שנינות! אבל לעזוב בחורה לבד במיטה? תיעלב. והוא ייראה בעיני עצמו כשחקן. הוא מוותר על פרק נפלא מסיפור, שזה עתה סיים אמירתו במיטה, שוקע בריב עם הבחורה, שזו בעיניה שעה מתאימה לבוא בטענות ולהרהר בקול רם על עתידם המשותף, וכדי לסתום טענותיה ידוש בה בשנית, ועד מהרה הם נרדמים.
וכשהוא נשאר ערב לבד, יתעייף מקריאה, מהקשבה למוסיקה, מן הישיבה בכורסה וחוסר הרצון לקום אל שולחן-הכתיבה לעבוד. עיניו נעצמות, והכוסית השנייה שמזג לעצמו משפיעה אף היא, והוא הולך לישון בהרגשה שביזבז יום.
ולפתע יתעורר והנה כבר בוקר. והוא אינו זוכר אם עכשיו יום שהוא מחר או עדיין אתמול, אם נרדם למחצית השעה וחלם את היום הצפוי לו, או חלפה יממה והתעורר למחרת בבוקר.
צלצול הטלפון. לא יענה. איזה יום היום בשבוע? נדמה כאילו כבר חלף, והנה מתברר, רק עכשיו התחיל. וצריך להיאבק בג'ונגלים של אטימות הנפש. לקרוע את קורי העייפות ולא להתעייף, ולחשוב.
* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.
הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.
[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].
אהוד בן עזר
נעמן כהן
הקיבוץ לפי ראובן קריץ ז"ל
ב-8 בנובמבר נפטר רודולף-ראובן קריץ. סופר וחוקר ספרות. קריץ נולד ב-1928 בווינה. אביו, ד"ר ליאו-אריה קריץ, יליד גליציה, היה רופא-פסיכולוג מחוגו של פרויד.
בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל עם הוריו. למד כילד-חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. השתתף במלחמת השחרור, השלים לימודיו בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם קיבל את התואר השלישי בחקר הספרות המשווה. בשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך בקיבוצו מזרע. בשנת 1956 עזב עם משפחתו למושב מולדת, ומשם לקריית מוצקין. עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים. אחר לימד באוניברסיטאות חיפה ותל אביב.
המבקרים לא נטו לו חסד, וגם הממסד האקדמי לא העריכוֹ ולא נתן לו קידום. קריץ היה מודע לזה. כאשר נשאל פעם בראיון "איך אתה מעריך את מקומך בספרות העברית?" ענה: "אני יודע? שורה שלישית בצד. לא?"
את ספרו המחקרי "בדרכי השיר" ייעד לשמש כספר יסוד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, אך הספר לא עבר את שבט ביקורתו של הכהן הגדול של הספרות, דן מיזוץ'-מירון. כ"אות תודה" על דחיית הספר העניק לו קריץ את שני הכרכים שהוציא לבסוף בעצמו, וכתב בהומור מריר הקדשה זו: "אם עוד טפח וזרת מקום בארון / אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון. / ודע, כי בדחילו ורחימו ניתן / בחיבה ובחשש, אכן ככה זה-דן / נפתלים, נסתרים, לא מנויים וצפויים / דרכי הדיאלקטיקה של החיים / לוא יצא קובץ זה (מי יידע בבטחה) / בחסות האוניברסיטה הפתוחה / אולי אז אימצוהו אבות כתריסר / עם דודים, סנדקים וחונכים אין מספר / אבל הוא גדל בסימטה אחורית / בן יחיד, בן זקונים למשפחה חד הורית / ומוקדם הוא למד – אין לסמוך על דודים / תקוותו האחת – שימצא ידידים." (מתוך "ספר הקוריוז", 1987).
(יהושבע סמט-שינברג, "אם עוד טפח וזרת מקום בארון — אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון", "הארץ", 23.11.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.9324130
לאחר תגובה שלילית לספרו "סרטן בלילה", כתב לדב שטוק-סדן: "פרופ' סדן היקר! הרשה לי לשלוח לך טופס של ספרי החדש 'סרטן בלילה'. אינני בטוח אם ימצא חן בעיניך, אבל בכל אופן... משום מה תמיד ראיתי בך מייצג הדעה, שלא רק העידית תֵחָשֵב על הספרות העברית, אלא גם הזיבורית."
(קריאת הספר "סרטן בלילה" בילדותי הביאה אותי לפחד מן הסרטן יותר מבבגרותי. אז באמת הייתי לפעמים חושב בלילה בפחד על הסרטן).
בהשראת הצלחת רומן גארי עם הפסבדונים אמיל אז'אר, ניסה גם קריץ לכתוב בשם העט ריקי קלר, ואחרים, אך גם הם לא הצליחו. מכיוון שהוצאות הספרים לא ניאותו לפרסם את ספריו הוא יסד בשנת 1956 הוצאת ספרים פרטית בשם "פּוּרָה", והפיץ לבד את ספריו.
בילדותנו היו ספריו של ראובן קריץ "בוקר חדש", ו"חטאות נעורים" מאד פופולאריים. כילדים קראנו על עלילות הילדים בני גילנו במוסד החינוכי ב"משמר העמק". אנחנו אמנם למדנו גם ב"חינוך המשותף" בקיבוץ, אבל "המוסד" של "השומר הצעיר" שבו יש ניתוק בין הילדים להורים, נראה לנו קצת אקזוטי כאילו פנימייה אנגלית. בניגוד אליהם אנחנו הלכנו תמיד אחרי בית הספר ל"חדר" של ההורים. אני זוכר גם בדיחה על "המוסד" מאז. אמרו שבמערכת השעות במוסד היה כתוב: שעה 9-10 שיעור הסברה מינית, שעה 11-12 עבודה עצמית...
באחד הספרים של ראובן קריץ "אלון ועירית" סופר על רומן בין המורה אלון, לבין התלמידה עירית. מסכנה היתה בת כיתתנו אירית ברויטמן, שמיד העלילו עליה רומן עם המורה דני, וכולם לעגו לה על הרומן "דני ואירית"...
כל מי שגר במרכז תל אביב אין לו צורך במינוי לספרייה העירונית, "בית אריאלה". בכל רחוב זרוקים ספרים. תושבי תל אביב הוותיקים עוזבים לבית אבות, או לבית עולם ויורשיהם זורקים את ספריהם לרחוב. לפני כמה זמן מצאתי ברחוב את הספר של ראובן קריץ, "פעם בקיבוץ". הוצאה חדשה משנת 2000. זהו רומן ריאליסטי בנוסח הרומאן של המאה ה-19. בנוסח "מלחמה ושלום", בנוסח המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ'. אילו היה הספר נדפס בשנות החמישים והשישים היה אולי רב מכר, אבל אז אנשי ספרית פועלים, בצנזורה של מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן סירבו להוציאו לאור.
הספר "פעם בקיבוץ", רומן עב כרס, 542 עמודים. מספר על צעירים בקיבוץ כשנה לאחר שירותם בצבא, על בעיות החולין שלהם ועל חוויותיהם ולבטיהם בעבודה, בחברה ובאהבה. מקום העלילה קיבוץ ותיק בעמק, בעצם קיבוץ מזרע, קיבוצו של קריץ בראשית שנות החמישים. דמויות מהספר כבר הופיעו בספרים קודמים שלו.
קראתי אותו בנשימה עצורה. דיאלוגים חיים ואמיתיים, חיי קיבוץ מקומיים אבל גם אוניברסאליים. ספר שמנציח את הקיבוץ שהיה, ספר שיהיה רלוונטי יותר בעתיד. ממליץ לכולם.
בסוף הספר יש אחרי דבר מאת רותי שמיר, המביאה דברים מתוך מחקר על יצירתו. גם רותי שמיר היא דמות בדויה, פרי יצירתו של קריץ. אם אחרים לא כותבים עליו. הוא כותב על עצמו.
לא קראתי את ספריו המאוחרים בפסבדונים שלו "ריקי קלר", ואיני יכול לחוות דעה עליהם אבל בהחלט כסופר הקיבוץ הוא אחד החשובים ביותר.
את הספר "חטאות נעורים" של ראובן קריץ. קראתי כבר את בילדותי אך הסתקרנתי להציץ בו שנית.
משה לייב לילינבלום (1843-1910), פירסם אוטוביוגרפיה בשם "חטאת נעורים" והסופר ראובן קריץ הפך את החטא לרבים. "חטאות נעורים". זהו בעצם רומן אוטוביוגרפי של קריץ שלמד כילד חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.
בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב"רפובליקה של נעורים" (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה.
מסתבר שהספר גם רלוונטי לשיח הפוליטי העכשווי: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי ששכן לקיבוץ משמר העמק, שנכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר. הסופר מציין את זמן הרומן: משמר העמק מזרע 1946-1955.
הרלוונטיות קיימת גם בפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי. "הסגנון הגוטי, אומר ברוך (המורה), ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האומנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.
ואו, אני אומר לעצמי איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.
אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים."
במחשבה שנייה, לימוד הנושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, ואכן חניך המוסד החינוכי, והמורה במוסד, ראובן קריץ ירד בשנות התשעים לגרמניה והשתקע בה.
רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי, וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף, בדויטשלנד.
בינתיים הקיבוץ התפרק, המוסד החינוכי התפוגג ונעלם מהעולם. חניכיו לשעבר, אם לא ירדו מהארץ, מאכלסים את התנועה הפרוטסטנטית בבלפור, אבל הספרות היא שתישאר ותנציח את הקיבוץ, את הקיבוץ ההיסטורי, ובראש וראשונה ספרות הקיבוץ של רודולף-ראובן קריץ.
גזענות אנטי-אשכנזית בעד אשכנזי
ד"ר אבישי בן חיים, בעל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית הפתיע. הוא הודיע בטוויטר שלו: "בבחירות הבאות אצביע למפלגה שגנץ יעמוד בראשה. זאת כאות הערכה לרעיון הפיוס ובהצדעה לבני גנץ על הניסיון היפה שלו ללכת לממשלת אחדות, מהלך שעליו שילם מחיר כבד. (גילוי נאות: אקח איתי לקלפי את הילדה הקטנה שלי, שהיא תכניס את הפתק למעטפה. בעצמי לא מסוגל)."
http://www.ice.co.il/social/news/article/796872
אז מעבר לצביעות, הוא הרי לא יוכל להכניס את הבת הקטנה שלו לקלפי, מה אנחנו מסיקים מדבריו? האם כל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית שלו על המאבק על ההגמוניה נפלה כלא היתה?
אמיר פאח'ורי – ההוכחה בנחיצות חוק הלאום
והדרישה להכרה ערבית בעם היהודי
אמיר פאח'ורי, מתנאה להיות "ממובילי תנועת "ארץ לכולם", וראש קבוצת החשיבה "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר, פורס את מדיניותו במאמר ב"הארץ", ומגדיר אותה: "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר (הערבים) וגם לסוהר (היהודים).
"הפרדיגמה של הקולוניאליזם היא המסגרת המהווה את הבסיס הפוליטי והמוסרי העיקרי לתביעות הפלסטינים," קובע פאח'ורי. "לא מדובר בשתי תנועות לאומיות הרבות על אותו מרחב: יש כאן קולוניאליסטים (היהודים) – ובני המקום (הערבים). אין ביניהם כל סימטריה."
"אולם," מוסיף פאח'ורי, "אפילו מי שמחזיקים בגישה זו מכירים בכך שקיימת לאומיות יהודית שנולדה מתוך הרחם הקולוניאלי של הציונות. זו הולדה בעוולה – אבל הולדה. מתקיימת כאן קבוצה לאומית יהודית גדולה, שאינה מכירה מולדת אחרת. "הציונות איננה אם כן רק תנועה לאומית, אך היא גם איננה רק קולוניאליזם טהור."
לכן, "ניצבות בפנינו ארבע אפשרויות: ג'נוסייד, שלמרבה המזל לא נוסה פה מסיבות היסטוריות שונות (שקר. נוסה ע"י הערבים").
טיהור אתני, שכבר נוסה כאן, כידוע, (נוסה גם ע"י הערבים) ויותר מפעם אחת.
עליונות יהודית, שהיא המצב הקיים היום, בוודאי בשלטון האפרטהייד בשטחים הכבושים, ובמידה שונה בתוך האזרחות הישראלית, במיוחד לאחר חוק הלאום.
ושוויון ושותפות. למרות הפער האדיר במאזן הכוחות, בידי הפלסטינים בישראל נותר קלף אחרון: ההכרה ביהודים. זה לא יהיה קל, אבל הגיע הזמן להשתמש בו בתבונה. כן הכרה פלסטינית במדינה יהודית. הנשק היחיד שנותר לפלסטינים — מדינה אחת."
"הגיע הזמן," מוסיף פאח'ורי, "שהפלסטינים ישתמשו בקלף ההכרה בתבונה. ויצהירו שהם מוכנים להכיר בילידוּת שנייה מאוחרת של בני העם השני שנולדו כאן. לא על בסיס 'מולדת היסטורית' לפי הנרטיב הציוני, אלא על בסיס ילידות מתוך ישיבה, ולא 'שיבה'."
(כלומר הגזען האנטישמי פאח'ורי אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה).
"לפלסטינים אזרחי ישראל יש תפקיד היסטורי ייחודי בעניין זה, יש מקום לשקול לאמץ את החזון, האתוס והסנטימנט של יוזמת השלום "שתי מדינות, מולדת אחת.
"שתי מדינות דמוקרטיות, פלסטין וישראל, שמכבדות את זכויות האדם עם ריבונות מלאה בשטחן. הגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים למעבר ומגורים ולשתיהן יהיה אופי זהותי-סמלי והן יהיו מחויבות לשוויון מלא. ירושלים תהיה הלב פועם, עיר פתוחה, בירה של שתי המדינות, שמחברת בין שני העמים במקום לפלג ביניהם. יקומו מוסדות גג משותפים ותכונן אמנת זכויות אדם משותפת. הפליטים יתאזרחו בפלסטין לצד הבטחת זכותם לתנועה ולמגורים בכל המולדת, והאפרטהייד בשטחים המיועדים למדינת פלסטין יפורק במלואו. תינתן זכות מקבילה לאזרחים ישראלים לתנועה ומגורים בכל רחבי המולדת, בפלסטין כמו גם בישראל."
(אמיר פאח'ורי, "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר וגם לסוהר", "הארץ", 4.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9343193
מאוד מעניין שבכל הכתבה של פאח'ורי לא מוזכרת כלל המילה "ערבים". האם אמיר פאח'ורי היווני-נוצרי מנסה לייסד לאומיות חדשה, לאומיות פלישתית (בערבית פיליסטינית) שאינה ערבית? זה ממש אירוני נוכח התנאותו במה שהוא קורא "הפרדיגמה של הקולוניאליזם" מכיוון שהוא יודע היטב שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מיליון קמ"ר*) היו ארצות נוצריות וכתוצאה מהאיפריאליזם ומהקולוניאליזם הערבי-מוסלמי לא נותרו בהם היום כמעט נוצרים, ואלו שנותרו הסתערבו ונותרו יוונים-נוצרים (בערבית "רום קתוליק", או "אורתודוכס") רק בדת. סביר שאם היה פאח'ורי מוסלמי היה יודע שהספר המכונן של הערביות, הקוראן, רואה את ארץ ישראל ארץ השייכת לעם ישראל ולא לערבים, (סורה 7) והמילה "פלסטין" או "פלסטינים" אינה קיימת בו כלל. היהודים אינם קולוניאליסטים, הערבים הם הקולוניאליסטים. בכל מקרה הקלף שמצביע עליו פאח'ורי "ההכרה ביהודים" על בסיס ישיבה ולא "שיבה" כלומר לא כעם, רק מחזק את הצורך בחוק הלאום ובדרישה מהערבים להכיר בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. פאח'ורי הוא התנא דמסייע לדרישה הזו.
לגופה של הצעה, מעבר למילים היפות בשפה פסבדו אוניברסאלית, זו בעצם הגישה הישנה של אש"פ של מדינה אחת "חילונית" "דמוקרטית" ודוק: כל צאצאי הפליטים לפי תוכניתו יוכלו לחזור במדינת ישראל.
מוטב למר פאח'ורי שלמרות נוצריותו (ואולי דווקא בשלה) שיתחיל ראשית בניסיון לשכנע את הערבים להתנער מגזענותם ולהצהיר שהם רואים בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים, גזענות ולא מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אמירה זו כבר תהיה תחילת הפתרון. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אם מישהו מכיר כזה אנא הציגוהו.
* השטחים הכבושים ע"י הערבים היו גדולים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים הצליחו (בלי פאנון) לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות.
הזעם והשמחה לאיד
היהודים הקופים והחזירים הם מפיצי ההומוסקסואליות בעולם
ד"ר מוצטפא יוסף אל-לדאוי, כותב וחוקר פלסטיני, ולשעבר נציג חמאס בסוריה, בלבנון ובאיראן, פרסם מאמר הומופובי ואנטישמי, בו האשים את היהודים בעידוד הומוסקסואליות וסטיות מיניות, בהפצתן בעולם באמצעות הסרטים ההוליוודיים ובהצגת יחסים הומוסקסואליים כהתנהגות טבעית שיש להגן עליה. לדבריו, סוטי המין וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ובפוליטיקה. וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ואף בפוליטיקה שמקנה להם יכולת להפגין את נטיותיהם בפומבי וללחוץ על הפוליטיקאים הישראלים להיענות לדרישותיהם להכרה בהם כסקטור חברתי ובזכויותיהם. הדבר הפך את ישראל למדינה ידידותית ללהט"בים ואת תל-אביב לבירתם באזור.
(בעבר כבר פרסם אל-לדאוי גם מאמר אנטישמי בו טען כי היהודים נהגו בכל פורים להגיר את דמו של ילד לא יהודי כדי להכין ממנו "מאפה גדול" לרגל החג (אוזני המן). ובמאמר אחר טען כי לקראת חג הפסח נהגו היהודים לסחוט את דמו של ילד נוצרי כדי להכין ממנו מצה.)
"לא כל כך מעניין אותנו אם החברה הישראלית מקבלת את ההומוסקסואליות או אוסרת אותה ונאבקת בה," כותב אל-לדאוי, "שכן מדובר באומה הידועה בנטיות הסוטות הללו. מאז צמיחתה ההומוסקסואליות הפכה להיות תואר שנלווה אליה ודבק בה. אנחנו אף שמחים על המחלות שפוקדות אותם ועושות בהם שַׁמּוֹת, בין אם מדובר במחלות בריאותיות או מחלות חברתיות, עד שיבוא יום שהחברה שלהם תתפורר, המשפחות שלהם יתפרקו, דורותיהם ייהרסו, הריבוי שלהם ייפסק ויבוא הקץ לקיומם. אולם, מצער אותנו שהסוטים, ההומוסקסואלים, הטראנסג'נדרים, מבצעי מעשי הסדום והלסביות הללו – כובשים את ארצנו ומטמאים את הדברים המקודשים לנו ומפיצים בארצנו הרס ושחיתות, עולים עלינו בכוח ובגבורה, שולטים בעתידנו ובקביעת גורלנו. זאת, בעוד אומתנו – שהיא האומה הטובה ביותר, המאוזנת ביותר, המכובדת והנאצלת ביותר – מתעלמת מהם ונבצר ממנה להתמודד עימם. יתרה מזו, כמה מ[בני אומתנו] הסכימו להכיר בהם [בישראלים] למרות נחיתותם, לכרות עימם ברית ולסייע להם בגזילת זכויותינו ובדיכוי עמינו, ושכחו שאללה, שגרם לאדמה לבלוע אנשים כמותם, צופה בהם, מעניק להם ארכה, אך לא זונח את ההשגחה עליהם. אחת מן השתיים: או שינערו את ידיהם מהם [מהישראלים], יחזרו בתשובה וישובו לאללה, או שיפגע בהם ברק מהשמיים ויהרגם או שיפגע בהם חרון אפו של אללה, שיכעס עליהם עד אשר ישובו להעדיף את עמם ואת עקרונות אומתם."
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5340
(הכינוי הערבי להומו הוא "לוטי" ע"ש לוט).
מעניין שגם העבריין, האסיר והשר לשעבר, שלמה בניזרי, קבע שהומוסקסואליות היא הסיבה לרעידות אדמה, ויש למנוע משכב זכר כדי למנוע רעידות אדמה:
https://www.themarker.com/markets/1.473813
ובהקשר לדברי אל-לדאוי, מעניין מה היה אומר על ההומוסקסואליות מנהיגם מוחמד יאסר ערפאת שמת מאיידס...
על העורך והשפה העברית
צודק: "העורך: למרבית הקוראים בישראל המושג או המונח 'טרור חקלאי' ברור לחלוטין במשמעות של טרור ערבי נגד חקלאים ישראליים, יהודים כמובן. טרור חקלאי – הוא טרור בתחום החקלאות." ("חדשות בן עזר", גיליון 1598), ולכן הדבר חמור עוד כמה וכמה, לכולם ברור הדבר רק שלא מעיזים לומר אותו. עצם ההסתרה מונעת פעולה.
הגדיל עוד העורך לעשות, שלוש פעמים בחיי ניצלתי ביד הגורל מטרור, ברחוב דיזנגוף, ב"יד חנה", ובקו 37 בחיפה. מעולם לא האשמתי את העיר תל אביב או את העיר חיפה בטרור, והנה לעורך יש הגדרה חדשה: "טרור עירוני – שהוא טרור בתחומים עירוניים." יתכן שהעורך משחק במשחק המחשב "טרור עירוני" Urban Terror:
https://he.wikipedia.org/wiki/Urban_Terror
אבל עיר בדיוק כמו חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. והשימוש במושגים המעוותים הללו שהם פרי ה"פוליטיקלי קורקט" המזויף, הוא שימוש מסוכן המונע יציאה נגד הטרור שהוא טרור ערבי מוסלמי נגד חקלאים יהודים, ונגד תושבי עיר יהודים.
הערה נוספת: בניגוד לדברי העורך, אני מעולם לא צונזרתי מפני שדבריי "היו עלולים לגרור אותי ואת העורך לתביעת דיבה," וזאת מהסיבה הפשוטה אני כפרולט זהיר יותר בכתיבה מהעורך. לעולם אין יכולת לתבוע אותי דיבה, כי אני מקפיד תמיד להביא רק דבר בשם אומרו עם המקור. העורך ודאי זוכר שלאחרונה לאחר שהבאתי דבר בשם אומרו (והבאתי גאולה לעולם), כלומר, ציטוט עם המקור שלו, צינזר לי העורך את הכתוב, לא בנימוק של חשש מתביעת דיבה (שהרי הבאתי ציטוט עם מקור), אלא שהוא אינו רוצה לפגוע בידידו. (אני אגב מבין ומקבל את הזכות הזאת של העורך).
[העורך: מה שאינך מבין הוא שגם אם אתה סבור שאין בדבריך ביסוס לתביעת דיבה נגדך, ונגדי כעורך (שהרי אתה רק "מצטט מן המקור") – זה אינו מונע הגשת תביעה נגד שנינו שעלולה להימשך שנים רבות ולעלות עשרות אלפי שקלים כתשלום לעורכי הדין לשם הגנתנו מפני תביעה קנטרנית, וזאת גם אם נזוכה בסוף. אתה פשוט מיתמם, ולא איכפת לך לסכן אותי!]
קרן קיימת למשפחת דרעי
קרן קיימת לישראל (קק"ל) נוסדה כארגון ציוני בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית ב-1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן.
כבר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "קרן קיימת לישראל" – ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. התורם הראשון לקרן הקיימת לישראל היה יונה קרמנצקי, שתרם עשר לירות שטרלינג. אחריו תרם הרצל ובעקבותיו צירים רבים מהקונגרס הציוני. בשנים הראשונות עסק יונה קרמנצקי בצדדים המעשיים של הקמת הקרן, והיה מנהלה הראשון עד 1907.
זכורה לכל ה"פושקע" - הקופסה של הקרן קיימת בה היו אוספים את הכספים:
הפושקע – קופסת הקרן קיימת:
https://he.wikipedia.org/wiki/הקופסה_הכחולה
החרדים מצידם תמיד התנגדו לציונות ולפושקע. להם היו פושקעס אחרות:
https://www.kikar.co.il/377216.html
והנה התפתחות היסטורית. הבן של אריה מכלוף דרעי יו"ר ש"ס, יעקב-ינקי דרעי ששימש יו"ר הוועדה לפניות הציבור של ש"ס, וניהל את קמפיין הבחירות של ש"ס בארה"ב לפני כחצי שנה. (כזכור הרב עבדאללה יוסף העיראקי שהתנאה כספרדי, מייסד ש"ס, אפילו סירב לשיר את "התקווה") – מונה לתפקיד מנהל מחלקת גיוס משאבים בהסתדרות הציונית.
https://www.kikar.co.il/380022.html
האם הדבר מסמן את ניצחון הציונות, או את ניצחון משפחת דרעי בנפוטיזם ובגיוס כספים?
נעמן כהן
בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל עם הוריו. למד כילד-חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. השתתף במלחמת השחרור, השלים לימודיו בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם קיבל את התואר השלישי בחקר הספרות המשווה. בשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך בקיבוצו מזרע. בשנת 1956 עזב עם משפחתו למושב מולדת, ומשם לקריית מוצקין. עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים. אחר לימד באוניברסיטאות חיפה ותל אביב.
המבקרים לא נטו לו חסד, וגם הממסד האקדמי לא העריכוֹ ולא נתן לו קידום. קריץ היה מודע לזה. כאשר נשאל פעם בראיון "איך אתה מעריך את מקומך בספרות העברית?" ענה: "אני יודע? שורה שלישית בצד. לא?"
את ספרו המחקרי "בדרכי השיר" ייעד לשמש כספר יסוד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, אך הספר לא עבר את שבט ביקורתו של הכהן הגדול של הספרות, דן מיזוץ'-מירון. כ"אות תודה" על דחיית הספר העניק לו קריץ את שני הכרכים שהוציא לבסוף בעצמו, וכתב בהומור מריר הקדשה זו: "אם עוד טפח וזרת מקום בארון / אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון. / ודע, כי בדחילו ורחימו ניתן / בחיבה ובחשש, אכן ככה זה-דן / נפתלים, נסתרים, לא מנויים וצפויים / דרכי הדיאלקטיקה של החיים / לוא יצא קובץ זה (מי יידע בבטחה) / בחסות האוניברסיטה הפתוחה / אולי אז אימצוהו אבות כתריסר / עם דודים, סנדקים וחונכים אין מספר / אבל הוא גדל בסימטה אחורית / בן יחיד, בן זקונים למשפחה חד הורית / ומוקדם הוא למד – אין לסמוך על דודים / תקוותו האחת – שימצא ידידים." (מתוך "ספר הקוריוז", 1987).
(יהושבע סמט-שינברג, "אם עוד טפח וזרת מקום בארון — אנא, שים שׁם ספרי, דן מירון", "הארץ", 23.11.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.9324130
לאחר תגובה שלילית לספרו "סרטן בלילה", כתב לדב שטוק-סדן: "פרופ' סדן היקר! הרשה לי לשלוח לך טופס של ספרי החדש 'סרטן בלילה'. אינני בטוח אם ימצא חן בעיניך, אבל בכל אופן... משום מה תמיד ראיתי בך מייצג הדעה, שלא רק העידית תֵחָשֵב על הספרות העברית, אלא גם הזיבורית."
(קריאת הספר "סרטן בלילה" בילדותי הביאה אותי לפחד מן הסרטן יותר מבבגרותי. אז באמת הייתי לפעמים חושב בלילה בפחד על הסרטן).
בהשראת הצלחת רומן גארי עם הפסבדונים אמיל אז'אר, ניסה גם קריץ לכתוב בשם העט ריקי קלר, ואחרים, אך גם הם לא הצליחו. מכיוון שהוצאות הספרים לא ניאותו לפרסם את ספריו הוא יסד בשנת 1956 הוצאת ספרים פרטית בשם "פּוּרָה", והפיץ לבד את ספריו.
בילדותנו היו ספריו של ראובן קריץ "בוקר חדש", ו"חטאות נעורים" מאד פופולאריים. כילדים קראנו על עלילות הילדים בני גילנו במוסד החינוכי ב"משמר העמק". אנחנו אמנם למדנו גם ב"חינוך המשותף" בקיבוץ, אבל "המוסד" של "השומר הצעיר" שבו יש ניתוק בין הילדים להורים, נראה לנו קצת אקזוטי כאילו פנימייה אנגלית. בניגוד אליהם אנחנו הלכנו תמיד אחרי בית הספר ל"חדר" של ההורים. אני זוכר גם בדיחה על "המוסד" מאז. אמרו שבמערכת השעות במוסד היה כתוב: שעה 9-10 שיעור הסברה מינית, שעה 11-12 עבודה עצמית...
באחד הספרים של ראובן קריץ "אלון ועירית" סופר על רומן בין המורה אלון, לבין התלמידה עירית. מסכנה היתה בת כיתתנו אירית ברויטמן, שמיד העלילו עליה רומן עם המורה דני, וכולם לעגו לה על הרומן "דני ואירית"...
כל מי שגר במרכז תל אביב אין לו צורך במינוי לספרייה העירונית, "בית אריאלה". בכל רחוב זרוקים ספרים. תושבי תל אביב הוותיקים עוזבים לבית אבות, או לבית עולם ויורשיהם זורקים את ספריהם לרחוב. לפני כמה זמן מצאתי ברחוב את הספר של ראובן קריץ, "פעם בקיבוץ". הוצאה חדשה משנת 2000. זהו רומן ריאליסטי בנוסח הרומאן של המאה ה-19. בנוסח "מלחמה ושלום", בנוסח המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ'. אילו היה הספר נדפס בשנות החמישים והשישים היה אולי רב מכר, אבל אז אנשי ספרית פועלים, בצנזורה של מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן סירבו להוציאו לאור.
הספר "פעם בקיבוץ", רומן עב כרס, 542 עמודים. מספר על צעירים בקיבוץ כשנה לאחר שירותם בצבא, על בעיות החולין שלהם ועל חוויותיהם ולבטיהם בעבודה, בחברה ובאהבה. מקום העלילה קיבוץ ותיק בעמק, בעצם קיבוץ מזרע, קיבוצו של קריץ בראשית שנות החמישים. דמויות מהספר כבר הופיעו בספרים קודמים שלו.
קראתי אותו בנשימה עצורה. דיאלוגים חיים ואמיתיים, חיי קיבוץ מקומיים אבל גם אוניברסאליים. ספר שמנציח את הקיבוץ שהיה, ספר שיהיה רלוונטי יותר בעתיד. ממליץ לכולם.
בסוף הספר יש אחרי דבר מאת רותי שמיר, המביאה דברים מתוך מחקר על יצירתו. גם רותי שמיר היא דמות בדויה, פרי יצירתו של קריץ. אם אחרים לא כותבים עליו. הוא כותב על עצמו.
לא קראתי את ספריו המאוחרים בפסבדונים שלו "ריקי קלר", ואיני יכול לחוות דעה עליהם אבל בהחלט כסופר הקיבוץ הוא אחד החשובים ביותר.
את הספר "חטאות נעורים" של ראובן קריץ. קראתי כבר את בילדותי אך הסתקרנתי להציץ בו שנית.
משה לייב לילינבלום (1843-1910), פירסם אוטוביוגרפיה בשם "חטאת נעורים" והסופר ראובן קריץ הפך את החטא לרבים. "חטאות נעורים". זהו בעצם רומן אוטוביוגרפי של קריץ שלמד כילד חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.
בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב"רפובליקה של נעורים" (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה.
מסתבר שהספר גם רלוונטי לשיח הפוליטי העכשווי: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי ששכן לקיבוץ משמר העמק, שנכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר. הסופר מציין את זמן הרומן: משמר העמק מזרע 1946-1955.
הרלוונטיות קיימת גם בפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי. "הסגנון הגוטי, אומר ברוך (המורה), ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האומנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.
ואו, אני אומר לעצמי איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.
אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים."
במחשבה שנייה, לימוד הנושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, ואכן חניך המוסד החינוכי, והמורה במוסד, ראובן קריץ ירד בשנות התשעים לגרמניה והשתקע בה.
רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי, וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף, בדויטשלנד.
בינתיים הקיבוץ התפרק, המוסד החינוכי התפוגג ונעלם מהעולם. חניכיו לשעבר, אם לא ירדו מהארץ, מאכלסים את התנועה הפרוטסטנטית בבלפור, אבל הספרות היא שתישאר ותנציח את הקיבוץ, את הקיבוץ ההיסטורי, ובראש וראשונה ספרות הקיבוץ של רודולף-ראובן קריץ.
גזענות אנטי-אשכנזית בעד אשכנזי
ד"ר אבישי בן חיים, בעל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית הפתיע. הוא הודיע בטוויטר שלו: "בבחירות הבאות אצביע למפלגה שגנץ יעמוד בראשה. זאת כאות הערכה לרעיון הפיוס ובהצדעה לבני גנץ על הניסיון היפה שלו ללכת לממשלת אחדות, מהלך שעליו שילם מחיר כבד. (גילוי נאות: אקח איתי לקלפי את הילדה הקטנה שלי, שהיא תכניס את הפתק למעטפה. בעצמי לא מסוגל)."
http://www.ice.co.il/social/news/article/796872
אז מעבר לצביעות, הוא הרי לא יוכל להכניס את הבת הקטנה שלו לקלפי, מה אנחנו מסיקים מדבריו? האם כל התורה הגזענית האנטי-אשכנזית שלו על המאבק על ההגמוניה נפלה כלא היתה?
אמיר פאח'ורי – ההוכחה בנחיצות חוק הלאום
והדרישה להכרה ערבית בעם היהודי
אמיר פאח'ורי, מתנאה להיות "ממובילי תנועת "ארץ לכולם", וראש קבוצת החשיבה "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר, פורס את מדיניותו במאמר ב"הארץ", ומגדיר אותה: "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר (הערבים) וגם לסוהר (היהודים).
"הפרדיגמה של הקולוניאליזם היא המסגרת המהווה את הבסיס הפוליטי והמוסרי העיקרי לתביעות הפלסטינים," קובע פאח'ורי. "לא מדובר בשתי תנועות לאומיות הרבות על אותו מרחב: יש כאן קולוניאליסטים (היהודים) – ובני המקום (הערבים). אין ביניהם כל סימטריה."
"אולם," מוסיף פאח'ורי, "אפילו מי שמחזיקים בגישה זו מכירים בכך שקיימת לאומיות יהודית שנולדה מתוך הרחם הקולוניאלי של הציונות. זו הולדה בעוולה – אבל הולדה. מתקיימת כאן קבוצה לאומית יהודית גדולה, שאינה מכירה מולדת אחרת. "הציונות איננה אם כן רק תנועה לאומית, אך היא גם איננה רק קולוניאליזם טהור."
לכן, "ניצבות בפנינו ארבע אפשרויות: ג'נוסייד, שלמרבה המזל לא נוסה פה מסיבות היסטוריות שונות (שקר. נוסה ע"י הערבים").
טיהור אתני, שכבר נוסה כאן, כידוע, (נוסה גם ע"י הערבים) ויותר מפעם אחת.
עליונות יהודית, שהיא המצב הקיים היום, בוודאי בשלטון האפרטהייד בשטחים הכבושים, ובמידה שונה בתוך האזרחות הישראלית, במיוחד לאחר חוק הלאום.
ושוויון ושותפות. למרות הפער האדיר במאזן הכוחות, בידי הפלסטינים בישראל נותר קלף אחרון: ההכרה ביהודים. זה לא יהיה קל, אבל הגיע הזמן להשתמש בו בתבונה. כן הכרה פלסטינית במדינה יהודית. הנשק היחיד שנותר לפלסטינים — מדינה אחת."
"הגיע הזמן," מוסיף פאח'ורי, "שהפלסטינים ישתמשו בקלף ההכרה בתבונה. ויצהירו שהם מוכנים להכיר בילידוּת שנייה מאוחרת של בני העם השני שנולדו כאן. לא על בסיס 'מולדת היסטורית' לפי הנרטיב הציוני, אלא על בסיס ילידות מתוך ישיבה, ולא 'שיבה'."
(כלומר הגזען האנטישמי פאח'ורי אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה).
"לפלסטינים אזרחי ישראל יש תפקיד היסטורי ייחודי בעניין זה, יש מקום לשקול לאמץ את החזון, האתוס והסנטימנט של יוזמת השלום "שתי מדינות, מולדת אחת.
"שתי מדינות דמוקרטיות, פלסטין וישראל, שמכבדות את זכויות האדם עם ריבונות מלאה בשטחן. הגבולות בין שתי המדינות יהיו פתוחים למעבר ומגורים ולשתיהן יהיה אופי זהותי-סמלי והן יהיו מחויבות לשוויון מלא. ירושלים תהיה הלב פועם, עיר פתוחה, בירה של שתי המדינות, שמחברת בין שני העמים במקום לפלג ביניהם. יקומו מוסדות גג משותפים ותכונן אמנת זכויות אדם משותפת. הפליטים יתאזרחו בפלסטין לצד הבטחת זכותם לתנועה ולמגורים בכל המולדת, והאפרטהייד בשטחים המיועדים למדינת פלסטין יפורק במלואו. תינתן זכות מקבילה לאזרחים ישראלים לתנועה ומגורים בכל רחבי המולדת, בפלסטין כמו גם בישראל."
(אמיר פאח'ורי, "זו הצעה למקום טוב יותר, גם לאסיר וגם לסוהר", "הארץ", 4.12.20)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9343193
מאוד מעניין שבכל הכתבה של פאח'ורי לא מוזכרת כלל המילה "ערבים". האם אמיר פאח'ורי היווני-נוצרי מנסה לייסד לאומיות חדשה, לאומיות פלישתית (בערבית פיליסטינית) שאינה ערבית? זה ממש אירוני נוכח התנאותו במה שהוא קורא "הפרדיגמה של הקולוניאליזם" מכיוון שהוא יודע היטב שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מיליון קמ"ר*) היו ארצות נוצריות וכתוצאה מהאיפריאליזם ומהקולוניאליזם הערבי-מוסלמי לא נותרו בהם היום כמעט נוצרים, ואלו שנותרו הסתערבו ונותרו יוונים-נוצרים (בערבית "רום קתוליק", או "אורתודוכס") רק בדת. סביר שאם היה פאח'ורי מוסלמי היה יודע שהספר המכונן של הערביות, הקוראן, רואה את ארץ ישראל ארץ השייכת לעם ישראל ולא לערבים, (סורה 7) והמילה "פלסטין" או "פלסטינים" אינה קיימת בו כלל. היהודים אינם קולוניאליסטים, הערבים הם הקולוניאליסטים. בכל מקרה הקלף שמצביע עליו פאח'ורי "ההכרה ביהודים" על בסיס ישיבה ולא "שיבה" כלומר לא כעם, רק מחזק את הצורך בחוק הלאום ובדרישה מהערבים להכיר בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. פאח'ורי הוא התנא דמסייע לדרישה הזו.
לגופה של הצעה, מעבר למילים היפות בשפה פסבדו אוניברסאלית, זו בעצם הגישה הישנה של אש"פ של מדינה אחת "חילונית" "דמוקרטית" ודוק: כל צאצאי הפליטים לפי תוכניתו יוכלו לחזור במדינת ישראל.
מוטב למר פאח'ורי שלמרות נוצריותו (ואולי דווקא בשלה) שיתחיל ראשית בניסיון לשכנע את הערבים להתנער מגזענותם ולהצהיר שהם רואים בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים, גזענות ולא מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אמירה זו כבר תהיה תחילת הפתרון. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אם מישהו מכיר כזה אנא הציגוהו.
* השטחים הכבושים ע"י הערבים היו גדולים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים הצליחו (בלי פאנון) לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות.
הזעם והשמחה לאיד
היהודים הקופים והחזירים הם מפיצי ההומוסקסואליות בעולם
ד"ר מוצטפא יוסף אל-לדאוי, כותב וחוקר פלסטיני, ולשעבר נציג חמאס בסוריה, בלבנון ובאיראן, פרסם מאמר הומופובי ואנטישמי, בו האשים את היהודים בעידוד הומוסקסואליות וסטיות מיניות, בהפצתן בעולם באמצעות הסרטים ההוליוודיים ובהצגת יחסים הומוסקסואליים כהתנהגות טבעית שיש להגן עליה. לדבריו, סוטי המין וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ובפוליטיקה. וההומוסקסואלים בישראל צברו כוח רב בחברה ואף בפוליטיקה שמקנה להם יכולת להפגין את נטיותיהם בפומבי וללחוץ על הפוליטיקאים הישראלים להיענות לדרישותיהם להכרה בהם כסקטור חברתי ובזכויותיהם. הדבר הפך את ישראל למדינה ידידותית ללהט"בים ואת תל-אביב לבירתם באזור.
(בעבר כבר פרסם אל-לדאוי גם מאמר אנטישמי בו טען כי היהודים נהגו בכל פורים להגיר את דמו של ילד לא יהודי כדי להכין ממנו "מאפה גדול" לרגל החג (אוזני המן). ובמאמר אחר טען כי לקראת חג הפסח נהגו היהודים לסחוט את דמו של ילד נוצרי כדי להכין ממנו מצה.)
"לא כל כך מעניין אותנו אם החברה הישראלית מקבלת את ההומוסקסואליות או אוסרת אותה ונאבקת בה," כותב אל-לדאוי, "שכן מדובר באומה הידועה בנטיות הסוטות הללו. מאז צמיחתה ההומוסקסואליות הפכה להיות תואר שנלווה אליה ודבק בה. אנחנו אף שמחים על המחלות שפוקדות אותם ועושות בהם שַׁמּוֹת, בין אם מדובר במחלות בריאותיות או מחלות חברתיות, עד שיבוא יום שהחברה שלהם תתפורר, המשפחות שלהם יתפרקו, דורותיהם ייהרסו, הריבוי שלהם ייפסק ויבוא הקץ לקיומם. אולם, מצער אותנו שהסוטים, ההומוסקסואלים, הטראנסג'נדרים, מבצעי מעשי הסדום והלסביות הללו – כובשים את ארצנו ומטמאים את הדברים המקודשים לנו ומפיצים בארצנו הרס ושחיתות, עולים עלינו בכוח ובגבורה, שולטים בעתידנו ובקביעת גורלנו. זאת, בעוד אומתנו – שהיא האומה הטובה ביותר, המאוזנת ביותר, המכובדת והנאצלת ביותר – מתעלמת מהם ונבצר ממנה להתמודד עימם. יתרה מזו, כמה מ[בני אומתנו] הסכימו להכיר בהם [בישראלים] למרות נחיתותם, לכרות עימם ברית ולסייע להם בגזילת זכויותינו ובדיכוי עמינו, ושכחו שאללה, שגרם לאדמה לבלוע אנשים כמותם, צופה בהם, מעניק להם ארכה, אך לא זונח את ההשגחה עליהם. אחת מן השתיים: או שינערו את ידיהם מהם [מהישראלים], יחזרו בתשובה וישובו לאללה, או שיפגע בהם ברק מהשמיים ויהרגם או שיפגע בהם חרון אפו של אללה, שיכעס עליהם עד אשר ישובו להעדיף את עמם ואת עקרונות אומתם."
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5340
(הכינוי הערבי להומו הוא "לוטי" ע"ש לוט).
מעניין שגם העבריין, האסיר והשר לשעבר, שלמה בניזרי, קבע שהומוסקסואליות היא הסיבה לרעידות אדמה, ויש למנוע משכב זכר כדי למנוע רעידות אדמה:
https://www.themarker.com/markets/1.473813
ובהקשר לדברי אל-לדאוי, מעניין מה היה אומר על ההומוסקסואליות מנהיגם מוחמד יאסר ערפאת שמת מאיידס...
על העורך והשפה העברית
צודק: "העורך: למרבית הקוראים בישראל המושג או המונח 'טרור חקלאי' ברור לחלוטין במשמעות של טרור ערבי נגד חקלאים ישראליים, יהודים כמובן. טרור חקלאי – הוא טרור בתחום החקלאות." ("חדשות בן עזר", גיליון 1598), ולכן הדבר חמור עוד כמה וכמה, לכולם ברור הדבר רק שלא מעיזים לומר אותו. עצם ההסתרה מונעת פעולה.
הגדיל עוד העורך לעשות, שלוש פעמים בחיי ניצלתי ביד הגורל מטרור, ברחוב דיזנגוף, ב"יד חנה", ובקו 37 בחיפה. מעולם לא האשמתי את העיר תל אביב או את העיר חיפה בטרור, והנה לעורך יש הגדרה חדשה: "טרור עירוני – שהוא טרור בתחומים עירוניים." יתכן שהעורך משחק במשחק המחשב "טרור עירוני" Urban Terror:
https://he.wikipedia.org/wiki/Urban_Terror
אבל עיר בדיוק כמו חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. והשימוש במושגים המעוותים הללו שהם פרי ה"פוליטיקלי קורקט" המזויף, הוא שימוש מסוכן המונע יציאה נגד הטרור שהוא טרור ערבי מוסלמי נגד חקלאים יהודים, ונגד תושבי עיר יהודים.
הערה נוספת: בניגוד לדברי העורך, אני מעולם לא צונזרתי מפני שדבריי "היו עלולים לגרור אותי ואת העורך לתביעת דיבה," וזאת מהסיבה הפשוטה אני כפרולט זהיר יותר בכתיבה מהעורך. לעולם אין יכולת לתבוע אותי דיבה, כי אני מקפיד תמיד להביא רק דבר בשם אומרו עם המקור. העורך ודאי זוכר שלאחרונה לאחר שהבאתי דבר בשם אומרו (והבאתי גאולה לעולם), כלומר, ציטוט עם המקור שלו, צינזר לי העורך את הכתוב, לא בנימוק של חשש מתביעת דיבה (שהרי הבאתי ציטוט עם מקור), אלא שהוא אינו רוצה לפגוע בידידו. (אני אגב מבין ומקבל את הזכות הזאת של העורך).
[העורך: מה שאינך מבין הוא שגם אם אתה סבור שאין בדבריך ביסוס לתביעת דיבה נגדך, ונגדי כעורך (שהרי אתה רק "מצטט מן המקור") – זה אינו מונע הגשת תביעה נגד שנינו שעלולה להימשך שנים רבות ולעלות עשרות אלפי שקלים כתשלום לעורכי הדין לשם הגנתנו מפני תביעה קנטרנית, וזאת גם אם נזוכה בסוף. אתה פשוט מיתמם, ולא איכפת לך לסכן אותי!]
קרן קיימת למשפחת דרעי
קרן קיימת לישראל (קק"ל) נוסדה כארגון ציוני בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית ב-1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן.
כבר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "קרן קיימת לישראל" – ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. התורם הראשון לקרן הקיימת לישראל היה יונה קרמנצקי, שתרם עשר לירות שטרלינג. אחריו תרם הרצל ובעקבותיו צירים רבים מהקונגרס הציוני. בשנים הראשונות עסק יונה קרמנצקי בצדדים המעשיים של הקמת הקרן, והיה מנהלה הראשון עד 1907.
זכורה לכל ה"פושקע" - הקופסה של הקרן קיימת בה היו אוספים את הכספים:
הפושקע – קופסת הקרן קיימת:
https://he.wikipedia.org/wiki/הקופסה_הכחולה
החרדים מצידם תמיד התנגדו לציונות ולפושקע. להם היו פושקעס אחרות:
https://www.kikar.co.il/377216.html
והנה התפתחות היסטורית. הבן של אריה מכלוף דרעי יו"ר ש"ס, יעקב-ינקי דרעי ששימש יו"ר הוועדה לפניות הציבור של ש"ס, וניהל את קמפיין הבחירות של ש"ס בארה"ב לפני כחצי שנה. (כזכור הרב עבדאללה יוסף העיראקי שהתנאה כספרדי, מייסד ש"ס, אפילו סירב לשיר את "התקווה") – מונה לתפקיד מנהל מחלקת גיוס משאבים בהסתדרות הציונית.
https://www.kikar.co.il/380022.html
האם הדבר מסמן את ניצחון הציונות, או את ניצחון משפחת דרעי בנפוטיזם ובגיוס כספים?
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* המכתב העיתי: האם נערך כבר סקר כמה מן הטסים מישראל לנפוש ולערוך קניות בדובאי הצביעו וגם יצביעו בעד רשימות נגד נתניהו והם גם משתתפים וישתתפו בהפגנות נגדו?
* שמחתי לקרוא את הערתו של אורי הייטנר (חדשות בן עזר, 3.12.2020) בדבר השיבוש הנפוץ "קֶניון" (בסגול) לציון מרכז קניות. את המילה "קַניון" (בפתח) חידשתי בסוף שנות השישים או בתחילת שנות השבעים לאחר שהוכרזה תחרות על מציאת שם מתאים לסניף חדש וגדול של רשת "המשביר לצרכן" בבאר-שבע שעמד אז לפני פתיחתו. לאחר התלבטות קצרה שלחתי את הצעתי לקרוא לחנות: "קַניון באר שבע" ("קַניון" במשקל "חַניון"). הצעתי לא זכתה בפרס, ונדחקה לקרן זווית. רק מקץ שנים רבות הוּצאה המילה "קַניון" מן המגירה ונשתגרה בכל אתר ואתר – כצורתה ושלא כצורתה.
זיוה שמיר
* שלום אהוד בן עזר, ב-11.12.2020, יום שישי, ימלאו לתקווה וינשטוק 95 שנים. ככותבת ותיקה ונאמנה בעיתונך, ראוי שתצרף לה לקבל ברכה בגיליון יום חמישי הקרוב, ותברך אותה בשם הקוראים הרבים של רשימותיה המעניינות.
בהמון תודה וברכה,
חנה סמוכה מושיוב
* אהוד היקר, בסיפור "מים קרים" [גיליון 1598] יש, כביכול, תלונה על הסופרים, ובעצם יש בו תלונה על החיים, שאדם יוצא מהם ולא מגיע אפילו לחצי תאוותו. יש בסיפור מיספר משפטים יפים במיוחד: "איש אינו מחוסן מפני בזבוז חייו," "לפתחה של כל מידה אמצעית רובץ השעמום."
שלך
משה גרנות
* אהוד שלום, קראתי בשקיקה את הספר "בין חולות וכחול שמיים". היתה זו הזדמנות פז להכיר את נחום גוטמן הצעיר, ועוד יותר מכך את אבות הספרות הארץ ישראלית כגון ביאליק ועגנון בצעירותם, ודמויות אחרות כגון לוי אשכול הצעיר. לי, כמי שנולד בשנת 1952 ונחשף לביאליק בשנות ה-60, הוא הצטייר בעיני כאדם מבוגר שאת שיריו הכריחו אותנו ללמוד בבית הספר. לוי אשכול, שר האוצר וראש הממשלה הצטייר בעינינו כאדם יבשושי, והנה בפיו של נחום גוטמן הוא מצטייר כאדם עליז למדי. ניכר שגוטמן המבוגר מתגעגע לארץ ישראל של ילדותו, לחולות תל אביב ולכרמי הזיתים. הוא רואה גם בערבים תושבי הארץ את התגלמותם של אבותינו מימי התנ"ך. אני חייב לציין כי זוהי נקודת מבט שמאפיינת את כולנו, המתגעגעים לנוף ילדותנו ורואים באי נוחות את הכיעור המתלווה לקידמה. גם ראייתו הרומנטית את הערבים מתנגשת מעט באגרסיביות שלהם כלפי היהודים. תהייה קטנה עלתה אצלי בנוגע לביאליק. ממה שנראה בספר, הוא שהה בארץ ישראל תקופות ארוכות בימי ילדותו ונערותו של גוטמן, והנה בעיון בוויקיפדיה עולה כי הוא גר רוב הזמן באודסה, ביקר בארץ ישראל מעט מאוד, ורק בשנת 1924 עלה לישראל.
תודה לך על הפרויקט הנהדר של משלוח ספרים משלך. מצפה בקוצר רוח לקרוא את הספרים האחרים ששלחת אליי.
משה פרג
אהוד: המשלוח של הספרים הוא כמובן בקובצי מחשב, אך לצערי בלי הציורים, כמו למשל בספר "בין חולות וכחול שמיים" – שאיורי גוטמן בו הם לפחות מחצית חִינו ואינם מצויים בקובץ.
לפני עלותו ארצה ב-1924 – ביאליק ביקר רק פעם אחת בארץ-ישראל, באביב 1909, ועל הפעם הזו מספר גוטמן.
* בוקר טוב אהוד, קיבלתי אתמול את "שועלה". לא עזבתי אותה וקראתי את מצוקותיה אחת לאחת, לא דילגתי אף לא על אחת. ספרון מוקפד כל כך, גם הכריכה, המינימליזם שלה דיבר אליי כאילו מרמז, ככה צריך, ככה צריך להוציא לאור את מבחר שיריה של אסתר ראב.
אז תודה לך מקרב לב.
בידידות,
ראובן שהם
אהוד: התודה מגיעה קודם כל להוצאת הקיבוץ המאוחד ולעורכת הלית ישורון. אכן, המבחר של "שועלה" הוא מתוך הכרך "אסתר ראב / כל השירים", שאותו ההדרתי גם לפי השירים שלא פורסמו בחייה – חלקם נותרו בעיזבונה, חלקם נשמרו בזכותך, שאותם שלחה לך.
* "עיריית ירושלים הסירה הלילה (שבת, 5.12) פסל ברונזה בדמות מפגין שהוצב אמש ללא אישור במוקד המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כיכר פריז בירושלים. את עובדי העירייה ליוו שוטרים, אשר עיכבו את יוצר הפסל, האמן איתי זלאיט, ששכב על בסיס הפסל וניסה להתנגד להסרתו. הוא שוחרר בהמשך." ["הארץ" באינטרנט, 5.12].
המכתב העיתי: עוד רודף-פרסום שמקושש יחצ"נות על חשבון השנאה המטורפת לנתניהו וזאת בעזרת התקשורת המפרגנת כל פלצנות נגד נתניהו וגם מקדישה לשנאה כתבה ארוכה בחדשות הטלוויזיה.
אמן, גרפומן, קשקשן! – אתה רוצה שהאישיות והיצירה שלך תזכינה בחשיפה תקשורתית רחבה וגם אוהדת? – עמוד במקום ציבורי ותשתין על תמונה של נתניהו או עשה לך פסל גדול ונוצץ של משתיניהו והצב אותו בפרהסיה-הוא!
* שמעון גרובר בית ספר לאחיות ב"אסותא" 1943. באוקטובר 1943 נפתח ב'אסותא' בית-ספר לאחיות מוכר על ידי שלטונות הבריאות. למחזור הראשון התקבלו 12 תלמידות לפי הישגיהן בבחינת קונקורס. שכר לימוד לא נגבה מהן והן השתכנו בדירות האחיות בבניין המשק. תוכנית הלימודים נשענה על ניסיונם של בתי-ספר לאחיות במקומות אחרים, במיוחד ב'הדסה', וכללה גם את לימוד השפה האנגלית והערבית. לאחיות שהתקשו בעברית ניתנו שעורי-עזר. המשמעת בבית הספר הייתה "גרמנית" במלוא מובן המילה: עמידה בזמנים, הופעה מוקפדת ומכובדת, כיבוד הרופאים והקפדה על פרטיות המטופלים. המנהלת הראשונה של בית הספר היתה אלזה וולבך. אחיות המחזור הראשון סיימו את לימודיהן ב-1946.
לעומת זאת, בשנת 2020, חרף המחסור באחיות, במקום לעודד את לימוד המקצוע על ידי ויתור על שכר הלימוד, דורשים מהסטודנטיות לסיעוד לממן את שכר הלימוד. חלם!
* ציטוט: שידור חי: התפרעויות אלימות והפגנות הפרוגרסיבים, אנטיפה והמוסלמים במרכז פריז. צפו בהתפוררות של מדינה. [סרטון בשידור חי].
שידור חי: שריפת מכוניות וחנויות, תקיפות חמורות של השוטרים, דגלי אש"ף ודגלים קומוניסטיים – הפגנות ריבונות והתפרעויות של אנטיפה וכנופיות הפרוגרסיבים + מוסלמים, התחילו בפריז. לא מוכנים שזהות השוטרים תוסתר בחוק חדש, שכבר רוכך, הם שולטים בצרפת ובכלכלה הקורסת שלה. הסיסמה היא כמו של "חיי שחורים חשובים" –
Tout le monde deteste la policc
האספסוף מקבל חיזוק מהצלחת גניבת השלטון בארה"ב. עכשיו הוא רוצה לזייף את הבחירות, ולכבוש את השלטון גם באירופה, בדרך לחורבן כולל.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.12.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: ...מה ראינו עכשיו?? הסנילי מכין את הקרקע לפרישתו. צפו. אחרים יסתירו את זה:
רשת התעמולה הפרוגרסיבית נטולת הרייטינג CNN ערכה מופע נישוק בהונות הרגליים של הצמד המזוייף ביידן והאריס. אף שאלה קשה, רק הערצה, השתחוות אפיים ארצה, וסגידה, זה ברור.
אך שימו לב לדבריו של הסנילי, הנמצא בשנתו ה-79, ותתעלמו מההפרעות המוחיות הרפטטיביות בזמן דיבורו. מה הוא בעצם אומר כאן? [סרטון]:
"כאשר אנו לא מסכימים, נפעל כמו שברק (חוסיין) ואני עשינו, כאשר אנחנו באופן פרטי, היא תגיד שאנחנו צריכים לעשות A, B, C או D, ואני אגיד לה שאני מעדיף את A, לא אוהב את B ו-C, וכמו שאמרתי לברק, כאשר אגיע למצב בו יש אי הסכמה מוסרית גדולה, א א א א א א א א אני אפתח איזו מחלה, ואומר שאני צריך להתפטר."
ולמה שאתה תתפטר? ולא היא? אתה אמור להיות הנשיא.
הלאה. הוא כבר מכין אותה:
"דנו בכך לעומק, את דעותינו על מדיניות חוץ, על ענייני פנים, מודיעין, והדבר הגדול הוא שיש לה רקע מהסנאט על מודיעין, ועדת המודיעין, על מגוון של דברים. כל כך הרבה הולך לקרות, וזאת שאלה של מי יעשה, ומתי."
האיש מבולבל לחלוטין. בקושי משלים משפט, ודבריו עמומים, והוא כבר מכשיר את האריס. גברת זו זכתה ב-2% בפריימריס של המפלגה "הדמוקרטית". אין לה שום רקע או ניסיון בשום נושא חוץ או כלל אמריקני, והיא גם לא צריכה לדבר. לעולם לא היתה נבחרת.
הונאת הבחירות הגדולה בתולדות ארה"ב מתנהלת בדיוק כפי שציפינו: לאחר שישביעו אותו, אם בכלל, לאחר גניבת הבחירות, יתחילו לדבר על מצבו, ושהוא צריך לפרוש. ואז ימליכו את הפרורגרסיבית, לחורבן סופי של ארצות הברית. הכול מתקתק, בינתיים, כמו שעון.
הציבור האמריקני חייב להתעורר עכשיו, אחרת לא תהיה עוד ארצות הברית אלא סוג של סין, מדינה עם מפלגה אחת, שבה תמיד "הדמוקרטים", כלומר, המפלגה הקומוניסטית החדשה, ינצחו בזיוף, הכנופיות ברחוב מטעם השלטון מטילות אימה, תוך ש"התקשורת", כמובן, מריעה ובוגדת.
כל מי שהציביליזציה המערבית חשובה לו, חייב להתעורר, ומיד, ובכלל לא משנה באיזו מפלגה הוא תומך.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.12.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו!?
הרצאה אקטואלית מאוד של ד"ר גיא בכור:
https://youtu.be/71-NJjeVXAY
ביום חמישי הקרוב בזוּם
הרצאה של פרופ' נתן ג'וחא
בנושא
השפעת החרוז הלבן של נתן זך
על השירה המקראית
אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה
ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
השפעת החרוז הלבן של נתן זך
על השירה המקראית
אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה
ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: בִּמְבוֹאוֹת חֵיפָה
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: צרור הערות 6.12.20
- משה גרנות: פרוזה אחרת
- ארנה גולן: "אנו נושאים לפידים" בחנוכה –
- עדינה בר-אל: אוהבי אדם ואדמה
- חנה סמוכה מושיוב: הוא נותר לבד
- יצחק גנוז: בַּכְּנִיסָה לְבֵית הָאָבוֹת
- יהודה הצבי: "שיבה זרקה בשערו"
- יונתן גורל: שני שירים
- אֶת פִּינַּת חַיַּי הָרְחוֹקָה מִגֶּשֶׁת: גָּדְרוּ הִרְהוּרִים שְׂפוּנִים
- נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018
- אסתר ראב: עונות-השנה היו חג בשבילי
- אהוד בן עזר: לעבודה!
- נעמן כהן: הקיבוץ לפי ראובן קריץ ז"ל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * המכתב העיתי: האם נערך כבר סקר כמה מן הטסים מישראל לנפוש ולערוך קניות בדובאי הצביעו וגם יצביעו בעד רשימות נגד נתניהו והם גם משתתפים וישתתפו בהפגנות נגדו?
- שאר הגליון